רקע
ישראל זמורה
ירמיהו בן חלקיהו

 

א    🔗

הנבואה מעצם מהותה – דרמתית היא, מתכונתה להיות כורה־אזנים ואף קורעת־עינים; ואלו ירמיהו,– אף גורלו האישי דרמתי היה; לא נבואתו בלבד, אלא גם המאורעות והשליטים שבימיו היו שותפים לגורל זה; הרי שיש כאן משום דרמה בתוך דרמה, וכל הפרשה הזאת נשמעת לעינינו באמת כמו רעם גלגלים, כלומר" מראה וּמִשמָע רודפים זה את זה, אוחזים בציציות הראש ומדהימים מהממים, כופים ערנות כל החושים, מאלצים להקשבה, לשימת־לב, לתהיה על קנקנים, לפשפוש מכוון במעשים.


 

ב    🔗

מלכתחלה נועד ירמיה לסכנת־נפשו, וב“כתב־האמנה” פורש ונאמר כי סופו שיהיה זקוק להצלה ועל־כן הובטח לו מראש:

– – אַל־תִּרָא מִפּנֵיהֶם, כִּי־אִצְּךָ אֲנִי לְהַצִּלךָ, – נְאֻם־ייָ –

ואף לא פלא הדבר, כי על כן מראשית דרכו ושמה עליו קודם־כל –

– – לִנְטוֹשׁ וְלִנְתוֹץ וּלְהֶאֲבִיד וְלֶהֲרוֹס –

ורק לאחר מכן, כמובן מאליו לגבי כל נביא: –

– – לִבְנוֹת וְלִנְטועַ –


 

ג    🔗

האם לא מענינת העובדה, שראשית נבואתו של ירמיהו (בפרק ב') – הגיונית כל־כך, מדברת בשם השכל־הישר, בפשטות אוּטיליטרית להפליא:

– – וָאָבִיא אֶתְכֶם אֶל־אֶרֶץ הַכַּרְמֶל לֶאֱכֹל פִּרְיָהּ וְטוֹבָהּ, וַתָּבֹאוּ וַתְּטַמְּאוּ אֶת אַרְצִי, וְנַחֲלָתּי שַׂמְתֶּם לְתוֹעֵבָה –

כלומר: אין טעם למעשיכם, ואן להם כל הצדקה אנושית; כלומר: הענין כל־כך מובן ומוסבר, ואין צורך בוכוח אפילו; ועוד יותר מדהימה הפשטות, ומפליא הדבור אל השכל־הישר, שעה שהוא קורא תגר על העבודה הזרה ונוזף בנביאי־השקר; לא בשם הרעיון הנשגב יוכיח הנביא, אלא בכוח חוסר־התועלת אשר במעשים הללו:

– – וְהַנְבִיאִים נִבּאוּ בַבַֹעַל וְאַחֲרֵי לֹא יוֹעִילוּ הָלָכוּ –

כביכול, אִלו לכל הפחות היתה תועלת בזאת, אִלו הפיקו איזה יתרון מן האלילות, כי עתה היה מבין הנביא לרוח הפושעים, ואולם לא מובן לו המעשה, משום האוילות הגלויה שבו: –

– – וְעַמִּי הֵמִיר כְּבוֹדוֹ בְּלוֹא יוֹעִיל –

וכזה הוא כל טעמו של הפרק השני בספר: – לא רק שירה פרוזאית, אלא יותר מזה: – נבואה פרוזאית.


 

ד    🔗

נפלא מנפלא הוא תאור החרדה אשר לבו של הנביא לגורל עמו וארצו:

– הֹמֶהֹ־לִּי לִבּי, לֹא אַחֲרִישׁ כִּי קוֹל שׁוֹפַר

שָׁמַעַתְּי נַפְשִׁי, תְּרוּעַת מִלְחָמָה –

וכמוהו נפלא גם תאור הירידה המוסרית של האומה:

– כִּי אֱוִיל עַמִי, אוֹתִי לֹא יָדָעוּ, בָּנִים סְכָלִים

הֵמָּה וְלֹא נְבוֹנִים הֵמָּה, חֲכָמִים הֵמָּה לְהָרַע

וּלְהֵיטִיב לֹא יָדָעוּ –

כי מה נורא מן ההאשמה באוילות דוקא ולא ברשעות מתוך חכמה, כביכול? והעיקר: – מה מעליב יותר מאשר העלבון של אוילות וסכלות? ומה פגיעה בוטה יותר מאשר ההגדרה החריפה והלגלגנית “חכמים־להרע?” ומן הציון “ולהיטיב לא ידעו”? כלומר: – לא בחירה חפשית היא רשעותם אלא אזלת־יד וחוסר־אונים; והאם יש משהו שיש בו יותר סרקזם צורב?


 

ה    🔗

פרק רביעי כמוהו כפסיפס של פרוט עוונות, שלאיומים בענשים קשים, של הצטדקות על ענשים קשים, של פולמוס עם העם ושל פולמוס עם עצמו; פשטות הדברים והגיונם הברור – נמשכים כתמיד אצל הנביא הזה, ההגדרות נמלצות הן שלא בכונה, אלא דוקא מתוך שהן מדויקות עד תכלית, גוזרות וחותכות־כמו; הבוז, אם הוא מצוי פה ושם בדברי ירמיהו, לעולם אינו פונה אל החוטא אלא אל החטא, ועיקרו של החטא לפיו – אוילי תמיד, חסר־תועלת, נטול־טעם, ואלו רעיון אי־המוסריות – אינו מודגש ואינו מוטעם בכונה, אלא ממילא, מעצמו, כמובן מאליו, ושמא משום כך יתר תקיפותו למוסר; וכי יתכן כוח גדול מזה, הבלטת אכזבה יתר מאשר בתאור העממי הזה:

– – שׁוֹטְטוּ בְּחוּצוֹת יְרוּשָׁלַיִם וּרְאוּ־נָא וּדְעוּ

וּבַקְשׁוּ בִרְחוֹבוֹתֶיהָ אִם־תִּמְצְאוּ אִישׁ, אִם־יֵשׁ עֹשֶׂה

מִשְּפָּט, מְבֵקֵשׁ אֱמוּנָה, – ואֶסְלַח לָהּ –

וליד תאור עממי וציון חסרונות בתכלית הפשטות (“חזקו פניהם מסלע”, “אך דלים הם, נואלו, כי לא ידעו דרך”) – גם הגדרות פיוטיות דקות מאד:–

– – נָמֵר שֹׁקֵד עַל־עָרֵיהֶם – – אַשְׁפָּתוּ כְּקֶבֶר

פָּתוּחַ – – דְּבָרַי בּפִיךְ לְאֵשׁ, וְהָעָם הַזֶה – עֵצִים,

וַאֲכָלָתַם – – כִּכְלוּב מָלֵא עוֹף כֵּן מְלֵאִים בָּתּיהֶם מִרְמָה –

ובעת כעס רב – גם ציון גם בכונה להעליב עד בכי"

– – סוּסִים מְיֻזָּנִים מַשְׁכִּים הָיוּ, אִישׁ אֶל־אֵשֶׁת רֵעֵהוּ יִצְהָלוּּ –


 

ו    🔗

התמונה המתוארת על־ידי הנביא בפרק שמיני – מהלכת אימים, והדמיון אשר המציא אותה היה בו מכוחו של מחול־המות, העשוי לטרוף על דעת שפויה, ולהכשיל כל מחשבה צלולה; כי נַסו נא ושוו לנגד עיניכם ולו רק לרגע קט אחד את המראה לאחר שהוציאו

– – אֶת־עַצְמוֹת מַלְכֵי־יְהוּדָה וְאֶת־עַצְמוֹת שָׂרָיו וִאֶת־עֵצְמוֹת הַכֹּהֲנִים, וְאֵת עַצְמוֹת הַנְּבִיאִים, וְאֵת

עַצְמוֹת יוֹשׁבֵיֹ־יִרוּשָלַיִם מִקִּבְרֵיהֶם, וּשְׁטָחוּם לַשֶׁמֶשׁ וְלָיָּרֵחַ

וכל זה תואר בעוז־שכל כזה, בכוח מדביר כזה, כדי לזעזע את אלה שאין שום דבר אנושי מזעזע עוד אותם, כי על כן: –

– – הֶחֱזִיקוּ בַּתַּרְמִית, מֵאֲנוּ לָשׁוּב – –

אֵין אִישׁ נִחָם עַל־רָעָתוֹ –

וכאן הלא – סוף כל הסופות; תכלית כל רשע אינו בעצם עשית הרשעות, אלא בזה ש“אין נחם”! ואין עוד כל תקוה מהם כי היטיב ייטבו את דרכיהם בכוחה של הטפת־מוסר רגילה; הנביא קובע את דמות דיוקנו של העם בקוים חותכים עד מאד:

– – כִּי מִקָּטוֹן וְעַד־גָדוֹל – כֻּלָּה בֹּצֵע בָּצַע,

מִנָּבִיא וְעַד־כֹּהֵן כֻּלָּה עֹשֶׂה שָׁקֶר –

והעיקר: –

– כִּי תוֹעֵבָה עָשׂוּ – גַּם־בּוֹשׁ לֹא־יֵבשׁוּ,

וְהִכָּלֵם לֹא יָדָעוּ –

ומובן מאליו שהנביא שוב מכביד לבו ומבשר רעות גדולות אשר תבאנה, על ידי אויב אכזרי ועקבי עד תכלית:

– – מִדָּן נִשְׁמַע נַחְרַת סוּסָיו, מִקּוֹל מִצְהֲלוֹת אַבִּירָיו רָעֲשָׁה כָּל־הָאָרֶץ, וַיָּבוֹאוּ וַיֹּאכְלוּ אֶרֶץ וּמְלֹאה, עִיר וִיֹשְׁבֵי בָהּ –

והאם לא חשוב הפרט הקטן הזה: – שלא תהיה כל שהות לעם הזה להזהר מפני האויב ולהכון לצרה על מנת להמעיט את תוצאותיה, ועל־כן הוא קובע בזכות דקות של כעס:

– – – כִּי הִנְנִי מְשַׁלֵּחַ בָּכֶם נְחָשִׁים צִפְעֹנִים אֲשֶׁר אֵין־לָהֶם לָחַשׁ, וְנִשְּׁכוּ אֶתְכֶם נְאֻם יְיָ –

ולבסוף, – לשם שלמות הכוָנה הטובה של הנביא, וכדי להטעים את העובדה, שאין הוא שמח, חלילה, על העונש, ולעולם אין עמו רצון או נטיה לנקמה, אלא הכרח ואין־ברירה בלבד, כמה נפלא מנפלא הוא סיומו של פרק שמיני זה, סיום שכל־כולו מורת־נפש, ומחלחל בו בכי מתוך כאב גדול, – בחינת אב המכה את בנו והוא נחבל, והוא מתפלש ביסורים וזועק מרה:

– – מַבְלִיגִיתִי עֲלֵי יָגוֹן, עָלֵי לִבִּי דַוָּי – –

שֶׁבֶר בַּת־עַמִּי הָשְׁבַּרְתִּי, קָדַרְתִּי, שַׁמָּה הֶחֱזִקָתְנִי.

– – מִי־יִתֵּן רֹאשׁי מַיִם וְעֵינִי מְקוֹר דִּמְעָה וְאֶבְכֶּה יוֹמָם וָלַילָה אֶת חַלְלֵי בת־עַמִּי.

כלומר: – יש כאן נבואה על עונש ושובר חרטה בצדה, – מעניש הנענש מעונש זולתו; וזו, בלי ספק, שירה אלגית מן המצוינות ביותר בין שירות אלגיות אשר בנבואה הישראלית.


 

ז    🔗

נימה אלגית זו נמשכת ביתר שאת בפרק הבא ואתה שומע מתוכה גם קול של יאוש גדול, מתוך שאט־נפש אל השחיתות שתקפה את האומה, שבניה סגלו לעצמם מדות שאין להן תקנה; הנביא רוצה לבכות, מבקש לעצמו יכולת של בכיה מתמדת, מתכוֵן לברוח מתוך ההרגשה שאין כוחו בו כדי לשאת את הירידה המוסרית, ירידה שהוא קובע את ממדיה בפרוט, בהגדרות נוקבות, בהגדרות הדומות לחרופים וגדופים, כביכול, ואין הם אלא אמירת דברים פורשים:

– – כִי כֻלָם מְנָאֲפִים, עֲצֶרֶת בֹגְדִים – –

אִישׁ מֵרֵעֵהוּ הִשָּמֵרוּ, וְעַל־כָֹל־אָח אַל־תֵּבְטָחוּ, כִּי כָל־

אָח עָקוֹב יַעְקֹב וְכָל־רֵעַ רָכִיל יַהֲלֹךְ. – –

שִׁבְתְּךָ בְּתוֹך מִרְמָה, בְּמִרְמָה מֵאֲנוּ דַעַת־אוֹתִי, נְאוּם יְיָ –

ומובן מאליו, כי הוא חוזה עתיד־אימות לעם הזה, וחזונו זה מצטין במראות־אימים שאין דומה להם לגודל הזועה – ממש כגודל כאבו, עלבונו, צערו ויאושו:

– – כִּי־עָלָה מָוֶת בְּחַלּוֹנֵינוּ, בָּא בְּאַרְמְנוֹתֵינוּ –

לְהַכְרִית עוֹלָל מִחוּץ, בַּחוּרִים מֵרְחוֹבוֹת. – –

וְנָפְלָה נִבְלַַת הָאָדָם כְּדֹמֶן עַל־פְּנֵי הַשָׂדֶה וּכְעָמיר

מֵאַחֲרֵי הַקּוֹצֵר וְאֵין מְאַסֵּף –

כאן לא פחד המעצם עיני השומעים אותו, אלא הוא קורע אותן בבהלה, ולא יתכן שהלב לא יכה את שומעי נבואה זו.


 

ח    🔗

מוסבר ומובן מאד, כי שומה היתה על כל נביא מנביאי ישראל – להלחם באלילות למען יחידותו של אלהי העולם, ובדרך כלל היו כורכים את שתי המגמות, שהן אחת, נושאים דבריהם מצד אחד על האלילוּת שבעבודת אלילים – אם בבוז ובכעס, ואם בלעג ובהומור, ומצד שני – על הודו והדרו של היחיד אם בדרך ההגיון וחריפות המחשבה, ואם בהקדשת הימנון פיוטי, תאורי; ומשני הענינים גם יחד נתן לעמוד על מהותו של כל נביא ונביא, על יחוד ראיתו ועל הבדלו במשא, אעפ"י שהיה, כמובן, אצל כולם יחד מעין נוסח או מסורת מהלכת מנביא לנביא, ומתקופה אל תקופה של נבואה; והנה מה נאה פרקו של ירמיהו, מה קצר ומה ממצה, מה חליפות טעמים בו – לבוז וגם ללעג, לתאור ולצחוק:

– – כִּי חֻקוֹת הָעַמִּים הֶבֶל הִוּא: כִּי־עֵץ מִיַּעַר כָּרְתוֹ, מָעֲשׂה יְדֵי־חָרָשׁ בַּמַּעֲצָד, – בְּכֶסֶף וּבְזָהָב

יְיַפֵּהוּ, בְּמַסְמְרוֹת וּבְמַקָבוֹת יְחַזְקוּם – וְלוֹא יָפִיק –

כְּחֹמֶר מִקְשָׁה הֵמָּה – ולֹא יְדַבֵּרוּ, נָשוֹא יִנָּשׂוּא –

כִּי לֹא יִצְעָדוּ, אַל תּירְאוּ מֵהֶם – כִּי לֹא יָדַעוּ

וְגַם־הֵיטֵיב אֵין אוֹתָם – –

ואִלו על גדולת אלהי ישראל, על האחד והיחיד – אין להרבות דברים ואין צורך בהוכחות נמלצות, כי הכל ברור ומובן וידעו ופשוט כל־כך: –

– – וְייָ אֱלֹהִים אֱמֶת, הוּא – אֱלֹהִים חַיִּים וּמֶלֶךְ

עוֹלָם, מִקִּצְפּוֹ תִּרְעַשׁ הָאָרֶץ וְלֹא־יָכְלוּ גוֹיִם זַעְמוֹ –


 

ט    🔗

עד היכן הגיעה חמת הנביא ועד מה חרה לו ומה מדת עלבונו בראותו את השחיתות עד היסוד, שחיתות שאין לה תקנה עוד, תעיד, בלי ספק, עדות גבוהה מאד – ההתפרצות הדרמתית המקורית:

– – וְאַתָּה אַל־תִּתְפַּלֵּל בְּעַד־הָעָם הַזֶּה וְאַל־תִּשָּא

בַעֲדָם רִנָּה וּתְפִילָּה, כִּי אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ בְּעֵת קָרְאָם אֵלַי, בְּעַד רָעָתָם –

כי על כן תפלה זו ורנה כזאת – כמוה כהשתתפות במזמה, כהמשך השחיתות; האם אין כאן מעין פנים חדשות למושג הנבואה בישראל?


 

י    🔗

ומיד לכך, כמעט בדרך אגב, מתגלה ראשיתה של הדרמה הנבואית האישית של ירמיה, – מתגלה, כי אנשי ענתות, בני עירו של הנביא עברו את התחום האחרון של שחיתות והגיעו אל הכוָנה הפלילית כבר, הם מאַימים להמית את הנביא ותובעים ממנו:

– – לֹֹא תִנָּבֵא בְּשֵׁם יְיָ, ולֹֹא תָמוּת ביָדֵנוּ! –

וה“פרט” הזה הוא המטביע חותם חדש, חותם מיוחד, על גורלו של הנביא ירמיה, – ומכאן ואילך – שונים מאורעות חייו ופרשת נבואתו של ירמהו מכלל מאורעות הנביאים וכלל פרשנות נבואותיהם, – עכשיו כפול ומכופל המתח, והמחזה בנו קומה על קומה. –


 

יא    🔗

הרעה הזאת נגעה עד מאד בירמיה והביא אל חשבון־נפש מתוך מרירות וחושך שאפפוהוּ, כי על כן־הוא מתריס כלי אלהים, כביכול, מקשה ושואל:

את אימת הצמא, את היאוש התוקף את המוכים בחוסר המים:

– – לֹא־מָצְאוּ מַים, שָׁבוּ כְלֵיהֶם רֵיקָם, בֹּשׁוּ וְהָכְלְמוּ וְחָפוּ רֹאשָׁם –

ומחרידה בקצורה דוקא היא תמונת הסבל של החיה בצמאונה:

– – כִּי גַם־אַיֶלֶת בָּשָׂדֶה יָלְדָה וְעָזוֹב, כִּי לֹא־ הָיָה דֶּשֶׁא –

וענין שני – הזעם נגד נביאי השקר, שאף הם מתוארים במלים ספורות, אבל מגדירות עד תכלית, נוקבות בדיוקן:

– – שֶׁקֶר הַנְבִיאִים נִבְּאִים בִּשְׁמִי, לֹא שְׁלַחְתִּים וְלֹא צִוִּיתִים, וְלֹא דִבַּרְתִּי אֲלֵיהֶם, – חֲזוֹן שֶׁקֶר, וְקֶסֶם, וֶאֱלִיל, וְתַרְמִית לִבָּם הֵמָּה מִתְנַבְּאִים לָכֶם –

ומובן מאליו – שהוא מאַים בעונש קשה עליהם ועל השומעים להם ונפלא הוא סכומו של העונש והנמקתו כאחד:

– וְשָׁפַכְתִּי עֲלֵיהֶם אֶת־רָעָתָם


 

יד    🔗

נפלאה מנפלא היא, בלי ספק, פניתו האינטימית, האנושית־טבעית כל־כך, של האלוהים לנביא בהודיעו לו:

– – אִם־יַעֲמֹד מֹשֶׁה וּשְׁמוּאֵל לְפָנַי, – אֵין נַפְשִׁי אֶל הָעָם הַזֶּה!

כלומר: כל זכות של נביא, ואפילו נביאי הנביאים – לא תועיל עוד, ואל דרך הסליחה אין לחזור עוד, ונשארה רק הדרך האחת: העונש, ודוקא הקשה והעקבי עד הסוף, כנראה; ואף על כך ידבר הנביא, בשם ה', בבוז, בשאט־נפש, כדי להרבות כאב וגם כדי להגדיל עלבון:

– – וּפָקַדְתִּי עֲלֵיהֶם אַרְבּע מִשְׁפָּחוֹת, נְאֻם־ה:

אֶת־הַחֶרֶב – לַהֲרֹג, וְאֶת־הַכְּלָבִים – לִסְחֹב, וְאֶת־עוֹף הַשָּׁמַיִּם וְאֶת־בֶּהֱמַת הָאָרֶץ – לֶאֱכֹל וּלְהַשְׁחִית!

ואולם, – דברים בוטים עד זועה נאמרו על־ידי הנביא כלפי עצמו, שעה שהוא מוסר את דבר ה' אליו, המיעץ לו:

– – לֹא תִקַּח לְךָ אִשָּה, וְלֹא יִהְיוּ לְךָ בָּנִים וּבָנוֹת בַּמָּקוֹם הַזֶּה, –

כי על כן אכזריות היא ללדת ולהוליד לעם החוטא, אשר ענשו יהיה ללא כל שעור באכזריות קיצונית, מתוך שכל הילדים –

– – מְמוֹתֵי תַחְלֻאִים יָמֻתוּ, לֹא יִסָפְדוּ וְלֹא יִקָבֵרוּ, לְדֹמֶן עַל־פְּנֵי הָאֲדָמָה יִהְיוּ –

האם קשה להשיג מה התחולל בנפשו של ירמיה והיאך ראה את מעשי העם – אם הגיע לידי נבואה כזאת? הן הוא כולו חרדה, מיואש עד תכלית, אינו מאמין בשום שביב של תקוה לתקון, – כולו זעם וכעס ורוגז, – והוא בז ונושך סביביו, אוכל בכל פה, צועק ובוכה, ובלבד לזעזע את מצפונו של העם, לעוררו משחיתותו –


 

טו    🔗

המשל על בית־היוצר אשר בפרק י"ח – שוב בנוי על אדנֵי הגיון; האמונה באלוהים – אורגנית מאד, פשוטה עד תכלית, וממש קשה לו לנביא להבין – היאך אין העם מבין את המובן־מאליו כל־כך, משום כן הצלילות הרבה הזאת בהרצאת המשל, כאלו לילדים קטנים דבֵּר ידבר:

– – וָאֵרֵד בֵּית הַיּוֹצֵר וְהִנֵּהוּ עֹשֶׂה מְלָאכָה עַל הָאָבְנָיִם, וְנִשְׁחַת הַכְּלִי, אֲשֶׁר הוּא עוֹשֶׂה בַּחֹמֶר,

בְּיַד הַיּוֹצֵר, וְשָׁב וַיַעֲשֵׂהוּ כּלִי אַחֵר, כַּאֲשֶׁר יָשַׁר

בְּעֵינֵי הַיוֹצֵר לַעֲשׂוֹת –

איזו פרוזה בריאה היא זאת! איזו הרצאה צרופה וקצובה וברורה ואינה משמיטה מאום!

וכזאת היא גם המסקנה, או הנמשל – ההגיוני להפליא ללא כל פירכה, ללא כל סירכה:

– – הֲכַיּוֹצֵר הַזֶּה לֹא־אוּכַל לַעֲשׂוֹת לָכֶם, בֵּיִת יִשְׂרָאֵל נְאֻם יְיָ, – הִנֵּה כַחֹמֶר בְּיַד הַיּוֹצֵר כֵּן־

אַתֶּם בְּיָדִי בֵּית יִשְׂרָאֵל.

האם לא מחמת הפשטות הקיצונית הזאת, האם לא בגלל ההגיון הברור הזה – כעסו כל־כך החוטאים: –

– – וַיֹאמְרוּ: לְכוּ וְנַחְשְׁבָה עַל־יִרְמְיָהוּ

מַחֲשָבוֹת – – וְנַכֵּהוֹּ בַּלָּשׁוֹן וְאַל־

נַקְשִׁיבָה אֶל־כָּל דּבְרָיו –

כן, – הם פחדו מדבריו הצלולים, הם זועזעו על ידי הבהירות שלו, וחששו להקשיב, שמא עוד ישפיע עליהם, – והנביא חש, כי הדברים רציניים הם, כי פחדם מוחשי, ויפחד אף הוא מפחדם, ויותר מכל נביא אחר ראה עצמו נרדף ללא־רחם, והוא נאלץ להתפלל על עצמו, לבקש חסות:

– – וְאַתָּה, יְיָ, יָדַעְתָּ את־כָּל־עֲצָתָם עָלַי לַמָּוֶת, – אַל־תּכַפֵּר –


 

טז    🔗

וכשהגיעו כעסיו ויאושיו של ירמיה עד נפש – קם ונבא בכל עוזו וצרף לכך מופת, אשר קנהו אצל יוצר חרש, שבר אותו במקום הפורענות – בגיא בן־הנֹם, פתח שער החרסית, והרעים בשם ה', הרְעֵם לי רחם:

– – כּכָה אֶשְׁבֹּר אֶת־הָעָם הַזֶּה ואֶת־הָעִיר הַזֹאת – כּאֲשֶׁר יִשְׁבֹּר אֶת־כְּלִי הַיּוֹצֵר, אֲשֶׁר לֹא־ יוּכַל לְהֵרָפֵא עוֹד, וּבְתֹפֶת יִקְבְּרוּ מֵאֵין מָקוֹם לקְבּוֹר –

המופת פשוט, האיום והנבואה פשוטים, ומובן מאליו כי הם עוררו עלבון ופחד גם יחד.


 

יז    🔗

וכאן בא לירמיהו – את אשר יגור היה הימנו: –

הוא הוכה על־ידי פשחור בן אִמר הכהן, "והוא פקיד נגיד בבית ה' " וזה עוד כלא אותו, אלא שנבהל, כנראה ממעשהו הנועז לגבי נביא, ושמא גם היה לחץ המון העם, כי על כן ממחרת היום הוציא פחור לחפשי את ירמיהו, וזה טפח לו מיד בפניו והדביר לו תו־קין:

– – לֹא פַשְׁחוּר קָרָא יְיָ שְׁמֶךָ, כִּי אִם – מָגוֹר מִסְּבִיב!

האם לא מובן מאליו, כי כונתו של פשחור – להפחיד את ירמיהו – נכשלה? ואדרבא, – הנביא עוד הגביר את מחץ דבריו, אם בכלל ואם בפרט, כלפי פשחור, כי על כן קרא אליו בזעמו:

– – וְאַתָּה פַשְׁחוּר, וְכֹל יוֹשְׁבֵי בֵיתֶךָ – תֵּלְכוּ

בַּשֶּׁבִי, וּבָבֶל תָּבוֹא, וְשָׁם תָּמוּת, וְשָׁם תִּקָּבֵר,

אַתָּה וְכָל־אֹהֲבֶיךָ, אֲשֶׁר־נִבֵּאתָ בַּשָׁקֶר!

אכן, אין הנביא מכסה, כי היו הסוסים עמו, וכי נקעה נפשו מכל מעשה הנבואה, כי על כן אומר הוא “הייתי לשחוק כל היום, כֻלּה לעג לי”, וכבר אמר בנפשו כי יחדל, ולא ידבר עוד בשם ה', אלא שדבר זה נמנע ממנו, כי למעלה מכחו הוא:

– – וְהָיָה בְלִבִּי כְּאֵשׁ בֹּעֶרֶת, עָצֻר בְּעַצְמֹתָי –

הנביא – מכורח לנבא, נרדף ברוח שאין לו שליטה עליו, ואין לו דרך אלא לעשות את שליחותו, אם כי אינו נמנע מלגלות גם את מורת־רוחו מעצמו, ואת יאושו מעמו ומגורלו, והריהו מקלל את יומו מתוך שאלת־זעקה:

– – לָמָה זֶּה מֵרֶחֶם יָצָאתִי לִרְאוֹת עָמָל וְיָגון, וְיִכְלוּ בְּבֹשׁת יָמַי?


 

יח    🔗

הדברים דומים כאִלו הגיעו אל קיר אטום, – והנביא שוקל את העובדות ומבקש למצוא טעם, להבין לא רק לשורש הרע, אלא גם לסבות העוזרות, לגורמים המסַיְעים, או שאינם מונעים את הרחבת הפרץ ואת המשך השחיתות, והריהו מגיע לגלות ולומר, כי אשמים גם מחנכי העם; וכה דבריו, אף הם מתוך יאוש ומתוך רוגזה:

– – הוֹי רֹעִים מְאֲבְּדִים וּמְפִצִים אֶת־צֹאן מַרְעִיתִי –

וממילא מובן, כי מכאן צמחה ישועת מוצא לנביא ויש שוב בידו לבקש רחמים על העם, לפרוש עליו חסותו, ואדרבא, – להטיל אל כל מלוא העונש על המדיחים:

– – וַאֲנִי אֲקַבֵּץ אֶת־שְׁאֵרִית צֹאנִי מִכָּל הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר־הִדַּחְתִּי אֹתָם שָׁם – – וַהֲקִמֹתִי עֲלֵיהֶם רֹעִים וְרָעוּם –

ומופלא, ודרמתי, וטרגי, ונשגב הוא המשא הארוך, ביחס שבו מתאר הנביא את טיבם וטבעם של הנביאים ומתעים, לא באופן כולל ולא רק בשם ה', אלא אופן אישי ופרטי, כדבר הקרוב לעצמו ובשרו ידבר הנביא על הענין:

– – לַנְבִיאִים נִשְׁבַּר לִבִּי בְקִרְבִּי,

רָחֲפוּ כָּל־עַצְמֹתַי, הָיִיתִי כְּאִיש שִׁכּוֹר, וּכְגֶבֶר עֲבָרוֹ

יָיִן – – כִּי־גַּם־נָבִיא, גַּם־כֹּהֵן, – חָנֵפוּ, גַּם־

בְּבֵיתִי מָצָאתִי רָעָתָָם, – נְאֻם־יְיָ –

כמה מרירות נפש, כמה בוז וכמה זעם כנוסים בשרטוט הדשן של דיוקנם המוסרי של נביאי־השקר:

־ – וּבִנְבִאֵי יְרוּשָׁלַיִם רָאִיתִי שַׂעֲרוּרָה, – נָאוֹף, וְהָלֹךְ בַּשֶֹׁקֶר, וְחִזְקוּ יְדֵי מְרֵעִים – לְבִלְתִּי שָׁבוּ אִישׁ מֵרָעָתוֹ –

ומובן מאליו שעכשיו פונה הנביא, מעל לראשם של אלה, אל העם והוא מגלה את פרצופם שהוא מכנה אותם בשם “נביאי תרמית לבם " והם קטנונים, חסרי טעם ונטולי כל כוח עצמי והם “מגנבי דברי איש מאת רעהו”; איזה סרקזם בוטה הוא זה בהגדירו את נבואתם שהיא נבובה ומלאכותית – הַלֹּקְחִים לְשׁוֹנָם וַיִּנְאֲמוּ נְאֻם”! ולא פלא שהוא מדביקם בקלה עזה ונוקבת:

וְנָתַתִּי עֲלֵיכֶם חֶרְפּת עוֹלָם, וּכְלִמּוּת עוֹלם אֲשֶׂר לֹא תִשָּכֵחַ!


 

יט    🔗

מובן מאליו, כי גם ירמיהו כשאר נביאי ישראל – עשה את המשל אמצעי השפעה על הרבים ואחד מדרכי הנבואה, אלא שהמשלים שלו הם כמעט תמיד מן הקרוב קרוב ומן הבא־אל־היד ממש, והם לפי אפיו שלו – הגיוניים מאד, כאלו פרושׂים על כף־היד; וכזה הוא המשל על “שני דודאי תאנים” אשר בפרק כ"ד: –

– – הַדוּד אֶחָד תְּאִֵים טֹבוֹת מְאֹד כִּתְאֵנֵי הַבַּכֻּרוֹת, וְהַדּוּד אֶחָד – תְּאֵנִים רָעוֹת מְאֹד, אֲשֶׁר לֹא־תֵאָכַלְנָהּ מֵרֹעַ –

וכמשל כן גם הנמשל: – הגיוני, ברור, מובן מאליו, אשר כל בעל שכל־ישר ובעל לב־שאינו מעוקם יבין ויסיק את המסקנה האחת, – היחידה.


 

כ    🔗

קו־אופי היה אצל ירמיהו, אם מדעת ואם מהֶעְלֵם הימנו, אם בעצם הדברים שאמרם, ואם בהדגשתם, או שמא בהופעתו האישית – שהיה בו משום התגרות גלויה, כנראה, והיא אשר עוררה את חמת המנהיגים עליו, אם שליטים ואם כהנים, ואשר בקשו את נפשו ממש, כאשר לא בקשוה לגבי נביא אחר מן הנביאים; פחד מוחשי גדול היו מטילות, כנראה, נבואותיו, ונתעורר, בודאי, חשש בלב המדינאים של הזמן, כי האיש עלול להשפיע לגרום למרי, לקומם נגדם את ההמונים, ועד לדרגת היסטֶריה הגיעו הענינים, וכה יסופר על כך:

– – וַיְהִי כִּכַלוֹת יִרְמִיָהוּ לְדַבֵּר אֵת כָּל־אֲשֶׁר־ צִוָּה יְיָ לְדַבֵּר אֶל־כָּל־הָעָם, – וַיִּתְפּשׂוּ אֹתוֹ הַכֹּהֲנִים וְהַנְּבִיאִים וְכָּל־הָעָם לֵאמֹר: מוֹת תָּמוּת

ומובן מאליו, – הנביא עונה על כך בפשטות, כי לא מלבו בדה נבואה, ולא מרצון אישי אמר את אשר אמר, – וכי רק שליח הוא; ושוב: – בהגיון ידבר הנביא:

– – יְיָ שְׁלָחַנִי לְהִנָּבֵא אֶל־הַבַּית הַזֶּה וְאֶל־ הָעִיר הַזֹאת אֵת כָּל־הַדְּבָרִים אֲשֶׁר שְׁמַעְתֶּם –

אלא שיש מוצא מכך ויש אפשרות של בטול הגזרה:

– – וְעַתָּה הֵיטִיבוּ דַרְכֵיכֶם וּמַעַלְלֵיכֶם

וְשׁמְעוּ בְּקוֹל יְיָ אֱלֹהֵיכֶם וְיִּנָּחֵם יְיָ אֶל־הָרָעָה אֲשֶׁר דִבֶּר עֲלֵיכֶם –

ואולם, – נראה כי זה לא היה בכחו להשקיט את סערת־הרוחות, ושמא עוד הגביר אותה, מחמת הבטחון והשלוה הנסוכה בדבריו, והסכנה לחייו בעינה עמדה, וצריך היה לומר משהו דרמתי יותר, ועל־כן המשיך הנביא ואמר:

– – וַאֲנִי הִנְנִי בְיֶדכֶם עֲשׂוּ־לִי כַּטּוֹב וְכַיָשָׁר בְּעֵינֵיכֶם; אַךְ יָדֹעַ תֵּדְעוּ, – כִּי אִם־מְמִתִים אַתֶּם אֹתִי, כִּי־דָם נָקִי אַתֶּם נֹתְנִים עֲלֵיכֶם.

ורק עכשיו פעלו דבריו משהו, – ומיד נתפלגו המתקהלים פלגים פלגים והתחילו מתפלמסים ביניהם זה בכה וזה בכה; פלג אחד הלא הוא:

– – וַיֹּאמְרוּ הַשָּׁרִים וְכָל־הָעָם (אל הכהנים ואל הנביאים): אֵין־לָאִישׁ הַזֶּה

מִשְׁפַּט־מָוֶת, כִּי בְּשֵׁם יְיָ אֱלֹהֵינוּ דִבֵּר אֵלֵינוּ –

או אז “ויקומו אנשים מזקני הארץ” שפנו אל המתקהלים וידברו אליהם בטוב־טעם וספרו דוגמה מן ההסטוריה:

– – מִיכָה הַמּוֹרַשְׁתִּי הָיָה נִבָּא בִּימֵי חִזְקִיָהוּ מֶלֶךְ־

יְהוּדָה, וַיֹּאמֶר – –: צִיּוֹן – שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ, וִירוּשָלַיִם – עִיִֹים תִּהְיֶה, וְהַר הַבַּיִת – לבָמוֹת יָעַר – – הֶהָמֵת הֱמיתֻהוּ?

ולעומתם טענו אחרים, ואף הם הביאו משל, מהופך כמובן מן ההיסטוריה:

– – וְגַם־אִישׁ הָיָה מִתְנֵַּא בְּשֵׁם יְיָ, – אוּרִיָהוּ בֶּן־שְׁמַעְיָהוּ מִקִּרְיַּת־הַיְּעָרִים, וַיִּנָּבֵא עַל־

הָעִיר הַזֹּאת וְעַלֹ־הָאָרֶץ הַזֹּאת, – כּכֹל דִּבְרֵי

יִרְמִיָהוּ, –

ואותו דוקא “ויבקש המלך המיתו”, אלא שאוריה שמע על כך “ויברח ויבא מצרימה”; בכוח של משלחת דיפלומטית החזירו את הנביא:

– – וַיְבִיאֻהוּ אֶל־הַמֶּלֶךְ יְהוֹיָקִים וַיַּכֵּהוּ בֶּחָרֶב, וַיַשְׁלֵךְ אֶת נִבְלָתוֹ אֶל־קֶבֶר בְּנֵי הָעָם,

ושוב היה ירמיהו בכל רע, ורק המקרה הטוב של איש יחיד הוא שהצילהו:

– אַךְ יַד אֲחִיקָם בֶּן־שָׁפָן הָיְתָה אֶת יִרְמְיָהוּ – לְבִלְתִּי תֵּת־אֹתוֹ בְּיַד־הָעָם לַהֲמִיתוֹ –


 

כא    🔗

בחינת מחזה הוא פרק כ“ח, מחזה דרמתי מאד, שהנפש הפועלת הראשית בו הוא המשל. או הסמליות: ולמחזה יש פרולוג, הלא הוא כל פרק כ”ז, שכמוהו כסקירה מדינית רבת־הקף ורבת־העזה, מין נתוח גלוי ונוקב של מצב־דברים קשה; והנביא מופיע בפרולוג הזה – בצורת משל, כשמוסרות ומוטות נתונים על צוארו, ומובן מאליו, כי דרך־הופעה זו ואופן־דבור זה, דברו בפתוס גדול, בתוקף בלתי־שכיח, ממש ביד רמה:

– – וְאַתֶּם אַל־תִּשְׁמְעוּ אֶל־נְבִיאִֵיכֶם, וְאֶל־

קֹסְמֵיכֶם, וְאֶל חֲלֹמֹתֵיכֶם, ואֶל־עֹנְנֵיכֶם, ואֶל־

כַּשָּׁפֵיכֶם, אֲשֶׁר־הֵם אֹמְרִים אֲלֵיכֶם לֵאמֹר – לֹא תַעַבְדוּ אֶת־מֶלֶךְ בָּבֶל, כִּי שֶׁקֶר הֵם נִבְּאִים לָכֶם! –

ויקם על ירמיהו נביא־השקר חנניה בן עזור אשר מגבעון וינבא, כמובן, את ההפך מנבואת ירמיהו, ואף עשה מעשה התגרות על מנת להשפיע על המאזינים לוכוח המדיני ולעשות את יריבו ללעג:

– – וַיִּקַּח חֲנַנְיָה הַנָבִיא אֶת־הַמּוּטָה מֵעֵל צַוַּאר יִרְמְיָהוּ הַנָבִיא וַיִּשְׁבְּרֵהוּ,

וַיֹּאמֶר חֲנַנְיָה לְעֵינֵי כָל הָעָם לֵאמֹר: כֹּה אָמַר יְיָ – כָֹכָה אֶשְׁבֹּר אֶת־עֹל נְבוּכַדְנֶאצַֹר, –

אם שנדהם ירמיה מפני המעשה, ואם שהמעשה השפיע והיתה סכנה בתגובה נחפזת, אבל כה מסופר בהמשך הדברים:

– וַיֵּלֶךְ יִרְמְיָּה הַנָּבִיא לְדַרְכּוֹ –

ורק לאחר־זמן, באה התגובה לאחר שה' שלחהו לתת תשובה לחנניה:

– – מֹטוֹת עֵץ שָׁבָרְתָּ – וְעָשִׂית תַחְתֵּיהֶן מֹטוֹת בַּרְזֶל!

אבל ירמיהו לא הסתפק בדבור הגבוה הזה, – העלבון והכעס תססו קרבו, ויוסף להטיח כלפיו בזעם רב:

– – לָכֵן כּה אָמַר יְיָ: – הִנְנִי מְשַׁלֵּחֲךָ מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, הֵשָּׁנָה אַתָּה מֵת, כִּי־סָרָה דִבַּרְתָּ אֶל־ייָ!

והמחזה הגדול בעל הפרולוג ושתי המערכות מסתיֵם באפילוג אשר נוסח של כרוניקה לו:

– וַיָּמָת חֲנַנְיָה הַנָּבִיא בַּשָּׁנָה הַהִיא, בַּחֹדֶשׁ הַשְׁבִיעִי –


 

כב    🔗

מופת חותך באמת לדרך ההגיון הפשוט בתכלית, שבה נקט הנביא ירמיהו, הלא הוא המשל בדבר בני־הרכבים: הנה לך משפחה שלמה בישראל, שהנביא בקש להדיחם, כביכול, ממצות אביהם, שהוא בשר ודם, בתתו לפניהם “גביעים מלאים יין וכוסות, ויאמר: – שתו יין! ואִלו כל המשפחה לא נתפתתה ויאמרו: “לא נשתה יין! כי יונדב בן־רכב אבינו צוה עלינו לאמר: – לא תשתו יין אתם ובניכם עד עולם!” ואִלו את מצות אביהם בשמים אין בני ישראל שומעים: כך, פשוט כך, רק זה ולא יותר הוא תכנו של כל פרק ל”ה. – כי על כן מובן־מאליו היה לגבי ירמיהו דבר הציות למצוות ה' ולדברי שליחו הנביא:

– – וָאֶשְׂלַח אֲלֵיכֶם אֶת־כל־עֲבָדַי הַנְבִיאִים,

הַשְׁכֵּם וְשָׁלֹחַ, לֵאמֹר: שֻׁבוּ־נָא אִישׁ מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה,

וְהֵיטִיבוּ מַעַלְלֵיכֶם, וְאַל תֵּלְכוּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים –

והנביא משתומם, כאלו מופתע ואינו משיג את העובדה: –

– – וְלֹא הִטִּיתֶם אֶת־אָזְנְכֶם וְלֹא שְׁמַעְתֶּם אֵלָי,

כִּי הֵקִימוּ בְּנֵי יְהוֹנָדָב בֶּן רַכָב אֶת־מִצְוַת אֲבִיהֶם אֲשֶׁר צִוָּם, וְהָעָם הַזֶּה לֹא שָׁמְעוּ אֵלָי!


 

כג    🔗

פרק ל"ו, – הוא עצמו בחינת דרמה גדולה, בת כמה וכמה מערכות; הראשונה – ירמיה מתיחד עם אלהיו בכלאו ונענה לצו, לא לראות את בית־הכלא כמפלט משליחותו, אלא להמשיך בה, – ראה זה חדוש! – אפילו על־ידי שליח; השניה – שיחת ירמיה עם ברוך בן נריה והכתבת המגילה, או הספר; שלישית – “ויקרא ברוך בספר את דברי ירמיהו בית ה' בלשכת גמריהו בן שפן הסופר בחצר העליון, פתח שער בית ה' באזני כל העם”; רביעית – בנו של בעל הלשכה, מיכיהו (בן גמריהו, בן שפן) שומע “את כל דברי הספר”, יורד ובא בפני כל השרים (אלישמע הסופר, דליהו בן שמעיהו, אלנתן בן עבור וגמריה בן שפן, אביו וצדקיהו בן חנניה), והם שולחים שליח אל ברוך בן נריה, – את יהודי בן נתניה, בן שלמיהו, בן כושי, לקרוא באזני השרים, שנית, את המגילה, והוא עושה כמובן את רצונם; הרושם הוא כביר, ממש מזעזע, חלחלה תקפה את השומעים כמאמר הנביא: – “ויהי כשמעם את כל הדברים האלה מפיו – פחדו איש אל רעהו”, והפחד פחד־אמת הוא, כי על כן הם חורשים מזמה מסתירים אותו ואת ירמיהו, ורק לאחר כך – “ויבואו אל המלך חצרה, ואת המגלה הפקידו בלשכת אלישמע הסופר, ויגידו באזני המלך את כל הדברים”, וזוהי כמובן מערכה חמישית, והמשכה תאור נפלא של המעמד:

– – וְהַמֶּלֶך יוֹשֵׁב בֵּית הַחֹרֶף, בַּחֹדֶשׁ הַתְּשִׁיעִי, וְאֶת־הָאָח לְפָנָיו מְבֹעֶָרֶת –

ואיִלו המלך, משום שהבחין בפחד שריו, ומחמת כעס שתקפו אין לו עוד אורך־רוח לשמוע את המגילה עד סופה, ושמא מתוך חשבון להשפיע רושם חזק – הוא עושה ז’סטה של תקיפות רבה, וכה מסופר על כך:

– – וַיְהִי כִּקְרוֹא יְהוּדִי שָׁלֹשׁ דְּלָתוֹת וְאַרְבָּעָה – יִקְרָעֶהָ בְּתַעַר הַסֹּפֵר, וְהַשְׁלֵךְ אֶל הָאֵשׁ, אֲשֶׁר אֶל־הָאָח, עַד־תֹּם כָּל־הַמְּגִלָּה עַל־הָאֵשׁ אֲשֶׁר עַל־הָאָח –

ולא נשכח גם הפרט, שהללו –

– – לֹא פָחֲדוּ, וְלֹא קָרָעוּ אֶתֹ־בִּגְדֵיהֶם –

ופרט שני, חשוב מאד, בלי ספק:

– – אֶלנָתָן וּדְלָיָהוּ וּגְמַרְיָהוּ הִפְגִּעוּ בַמֶלֶךְ לְבִלְתִּי שׂרֹף אֶת־הַמְּגִלָּה וְלֹא שָׁמַע אֲלֵיהֶם

אלא אדרבא:

– – וַיְצַוֶּה הַמֶלֶךְ, – אֶת יְרַחְמאֵל בֶּן־הַמֶּלֶךְ,

וְאֶת שְׂרָיָהוּ בֶן־עַזְרִיאֵל, וְאֶת שֶׁלֶמְיָהוּ בֶּן־עַבְדְּאֵל –

לָקַחַת אֶת־בָּרוּךְ הַסֹפֵר וְאֶת יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא –

אלא שלא מצאום, כי על כן:

– – וַיַּסְתִּרֵם ה’–

ומערכת ששית, ואחרונה, – הנביא אינו נסוג ממחשבתו ומשליחותו, אלא –

– – לָקַח מְגִלָּה אַחֶרֶת, וַיִּתְּנָהּ אְֶל־בָּרוּךְ בֶּן־נֵרִיָהוּ הַסֹּפֵר וַיִכְתֹב עָלֶיהָ, מִפִּי יִרְמְיָהוּ, אֵת

כָּל־דִּבְרֵי הּסֵּפֶר אֲשֶׁר שָׂרַף יְהוֹיָקִים מֶלֶךְ־יְהוּדָה בָּאֵשׁ, וְעוֹד נוֹסַף עֲלֵיהֶם דְּבָרִים רַבִּים כָּהֵמָה –


 

כד    🔗

פרק ל“ז טעמו כטעם אפילוג מאוחר לפרק ל”ו, – ואעפ"י שהוא ספוג אסונות לאומיים, יסורי נפש של הנביא, לבטי מלכים, עקשות שלהם והרהורי חרטה, נסיונות להשפיע על הנביא שישנה את נבואתו לטובה – הריהו אפוף שלוה, שלוה הקשה ביותר לאדם, זו שלאחר אסון וזועה, שרשמם חרות בצפורן שמיר וחתום בחותם של דם ודמע; הנביא עצמו פעם הוא –

– – בַּא וְיֹצֵא בְּתוֹךְ הָעָם וְלֹא־נָתְנוּ אֹתוֹ בֵּית הַכְּלוּא –

ופעם –

– – וַיִקְצְפוּ הַשָּׂרִים עַל־יִרְמְיָהוּ וְהִכּוּ אֹתוֹ וְנָתְנוּ בֵּית הָאֵסוּר,

(הה, הטפוסים הללו, שאין כל גנוי מפורש כלפיהם, אבל שמותיהם נזכרים במלוא הבירור:

– – וַיִּתְפֹשׂ יִרְאִיָּיה בְּיִרְמְיָהוּ וַיְבִאֵהוּ אֶל הַשָׂרִים – – וְנָתְנוּ אֹתוֹ בֵּית הָאֵסוּר, בֵּית יְהוֹנָתָן הַסֹּפֵר, – כִּי־אֹתוֹ עָשׂוּ לְבֵית־הַכֶּלֶא!

והנה מביאו המלך אל ביתו, והוא כביכול, מסתירו ומבקש להציל מפיו דבר נחמה או תפלה לשלום העם ושליטיו, והנביא מוסיף וקובע:

– – בְּיַד מֶלֶךְ בָבֶל תִּנָּתֵן!

ובכל זאת אינו נמנע הנביא מלפנות למלך, שאת רעתו הקרובה הוא מנבא:

תִּּפָּל־נָא תְחִנָּתִי לְפָנֶיךָ, וְאַל תְּשִׁבֵנִי בֵּית יְהוֹנָתָן הַסֹּפֵר, וְלֹא אָמוּת שָׁם

והמלך נענה לבקשתו ומרכך את יהבו:

– – וַיְצַוֶּה הַמֶּלֶךְ צִדְקִִיָהוּ וַיַפְקִדוּ אֶת־יִרְמְיָהוּ

בַּחֲצַר הַמַּטָּרָה, וְנָתֹן לוֹ כִּכַּר־לֶחֶם לַיּוֹם, מִחוּץ הָאֹפִים, עַד־תֹּם כָּל־הַלֶּחֶם מִן־הָעִיר –

והפרק מסתיֵם סיוּם כרוניקלי יבש להפליא:

– – וַיֵשֶׁב יִרְמְיָהוּ בַּחֲצַר הַמַּטָּרָה.


 

כה    🔗

ומתגלגלים הענינים, נערמים סבּוכים על סבּוכים, והמתח גבוה מאד – מתח המאורעות הלאומיים כמתח גורלו האישי של הנביא ירמיה; דעתו של הנביא צחה מאד, הוא יודע בבהירות אחרונה, שאין רחמים עוד בפני דין ההיסטוריה, ואף לשונו ברורה ונוקבת:

– – הַיּוֹשֵׁב בָּעִיר הַזֹּאת – יָמוּת בַּחֶרֶב, בָּרָעָב

וּבַדֶבֶר; וְהַיֹצֵא אֶל־הַכַּשְׂדִּים – וְחָיָה וְהָיְתָה־לוֹ נַפְשׁוֹ לְשָלָל וָחָי!

ובאותה מדה ממש גדל עלבונם של שליטים וזעמם על הנביא והם תובעים במפורש:

– – יוּמַת נָא הָאִישׁ־הַזֶּה!

ותביעה זאת תקפה על המלך, החושש מפני הסיום הטרגי, והוא משיב לשרים, מתוך הסתיגות והֵענות כאחת, וצל של תרעומת בדבריו:

– – הִנֵּה ־הוּא בְּיֶדְכֶם, כִּי־אֵין הַמֶּלֶךְ יוּכַל אֶתְכֶם דָּבָר –

ומובן מאליו, כי גם ידם הרשעה של השרים – נרתעת משהו, מהססת, והם נוקטים עונש שבעזרתו יבואו על מבוקשם – כממילא, בדרך הטבע:

– – וַיִשַׁלְּחוּ אֶת־יִרְמְיָהוּ בַּחֲבָלִים וּבְבּוֹר אֵין־

מָיִם כִּי־ אִם־טִיט, וַיִּטְבַּע יִרְמְיָהוּ בַּטּיט –

ולהלן מתואר קשר שקשר אחד מעבדי המלך, “הכושי איש סריס”, שידע, כמובן, את יחסו החשאי של המלך אל הנביא, ועל־כן בא אליו וטען בפשטות גדולה:

– – אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ הֵרֵעוּ הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֵת כָּל־

אֲשֶׁר עָשׂוּ לְיִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא –

והמלך מסכים בסתר על הצלת הנביא, בעזרת “שלשים אנשים” שהורידו חבלים אל הבור, כדי להעלותו משם; בצורה של כרוניקה מצומצמת, ובלבביות צנועה, מתוארת דאגת האנשים שהחבלים לא יחבלו בגופו של הנביא, וכה לשונה:

– – וַיִּקַּח מִשָּם בְּלוֹיֵ הַסְּחָבוֹת וּבְלוֹיֵ מְלָחִים וַיְּשַׁלְּחֵם אֶל יִרְמְיָהוּ אֶל הַבּוֹר בַּחֲבָלִים, וַיֹּאמֶר עֶבֶדֹ מֶלֶךְ הִכּוּשִׁי אֶל יִרְמְיָהוּ: – שִׂים נָא בְּלוֹאֵי

הַסְֹחָבוֹת וְהֲמְּלָחִים תַּחַת אַצִּילוֹת יָדֶיךָ מִתַּחַת לַחֲבָלִים

ושוב נותן המלך את הנביא אל חצר המטרה, ולפני כן מתוארת שיחה אינטימית וגלוית־לב בין המלך והנביא; ירמיהו מקדים ואומר, כי השיחה לא כדאית לו, כי על כן לשמע הרעות מפיו – המת ימיתהו המלך, ואִלו זה מניח דעתו שלא יאונה לו כל רע, או אז חוזר הנביא ומגיד את השחורות באזני המלך; ולבבית מאד היא קנונית המלך, האומר לנביא:

– – אִישׁ אַל־יֵדַע בַּדְּבָרִים־הָאֵלֶּה, וְלֹא תָמוּת; וְכִי־יִשְׁמְעוּ הַשָּׂרִים, כִּי־דִבַּרְתִּי אִתָּךְ, וּבָאוּ אֵלֶיךָ, וְאָמְרוּ הַגִידָה־נָּא לָנוּ מַה־

דִּבַּרְתָּ אֶל־הַמֶּלֶךְ, אַל תְּכַחֵד מִמֶּנּוּ, וְלֹא נְמִיתֶךָ, וּמַה־דִּבֶּר אֵלֶיךָ הַמֶּלֶךְ, וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם: –

מַפִּיל־אֲנִי תְחִנָּתִי לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ לְבִלְתִּי הֲשִׁיבֵנִי בֵּית יְהוֹנָתָן לָמוּת שָׁם –

האם לא נפלאה בלבביותה, בגלוי האינטריגות שבחצר, עצה זו שמיעץ המלך לנביא?

ואמנם לא טעה המלך, כי הדבר בא, ובאופן אימפוזנטי מאד ונמרץ מאד:

– – וַיָּבֹאוּ כָל־הַשָּׂרִים אֶל־יֳרְמְיָהוּ וַיִּשְׁאֲלוּ אוֹתוֹ –

ואנושי כל־כך וטבעי כל־כך הנביא, שלא נרתע מאבק־ההתכחשות –

– וַיִגֵּד לָהֶם כְּכָל־הַדְּבָרִים הָאֵלֶה אֲשֶׁר צִוָּה הַמֶּלֶךְ –

והסיום הוא “אידיאלי” כמעט, וכה לשון הכרוניקה בספר ירמיהו:

וַיַּחֲרִישׁוּ מִמֶּנוּ, כִּי לֹא־נִשְׁמַע הַדָּבָר –

וַיֵשֵׁב יִרְמְיָהוּ בַּחֲצַר הַמַּטָּרָה עַד־יוֹם אֲשֶׁר־נִלְכְּדָה

יְרוּשָׁלָיִם –


 

כו    🔗

פרק ל"ט, כולו כמעט, הנהו בחינת כרוניקה רשמית, המספר בפשטות ענינית וכללית בלבד, את דבר התבוסה מידי נבוכדנאצר מלך־בבל, את הליכות־המלחמה האכזרית –

– – וַיַּשִּׂגוּ אֶת צִדְקִיָּהוּ בְּעַרְבוֹת יְרֵחוֹ, וַיִּקְחוּ אֹתוֹ וַיַּעֲלֻהוּ אֶלֹנְבוּכַדְרָאצַּר מֶלֶךְ־בָּבֶל רִבְלָתָה, בְּאֶרֶץ חֲמָת, וַיְדַבֵּר אִתּוֹ מִשְׁפָּטִים, וַיּשְׁחַט מֶלֶךְ־בָּבֶל אֶת־בְּנֵי צִדְקִיָּהוּ, בְּרִבְלָה, לְעֵינָיו, וְאֵת כָּל־חֹרֵי יְהוּדָה שָׁחַט מֶלֶךְ בָּבֶל – וְאֶת־עֳינֵי צִדְקִיָּהוּ עִוֵּר וַיַּאַסְרֵהוּ בַּנְּחֻשְׁתַּים לָביא אֹתוֹ בָּבֶלָה –

אכן, אל הנביא ירמיהו עצמו, – אם משום כבוד אל נביא בכלל, ואם משום שידוע ידעו את יחסו לסכסוך, את שראה מראש את המאורע והגיד לעמו את עתידה של התבוסה אשר באתו, – אל הנביא עצמו קבעו יחס מיוחד, יחס שיש בו משום “כבדהו וחשדהו”:

– – וַיְצו נְבוּכַדְרֶאצַר מֶלֶךְ־בָּבֶל עַל־יִרְמְיָהוּ, בְּיַד נְבוּזַרְאֲדָן רַב־טַבָּחִים, לֵאמֹר: – קָחֶנּוּ וְעֵינֶיךָ שִָים עָליו, וְאַל־תַּעַשׁ לוֹ מְאוּמָה רָע, כִּי אִם כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אֵלֶיךָ – כֵן עֲשׂה עִמּוֹ –

ורק בסיומו של הפרק נוסף פרט קטן אחד, שיש בו משום מתן פרס, בשם ה', לעבד־ מלך הכושי, שהציל את חייו של הנביא:

– – והִצַּלְתִּיךָ בַּיּוֹם־הַהוּא נְאֻם־ייָ, ולֹא תִּנָּתֵן

בְּיַד הָאֲנָשִׁים אֲשֶׂר־אַתָּה יָגוֹר מִפְּנֵיהֶם –

אלא שהנבואה אינה שוכחת להסביר ולהצדיק את מתן־הפרס בנמוק גבוה וחשוב –

– כִּי מַלֵּט אֲמַּלֶּטְךָ, וּבַחֶרֶב לֹא תִפֹּל, וְהָיְתָה לְךָ נַפְשְׁךָ לְשָלָל, – כִּי בָטַחְתָּ בִּי, נְאֻם־ייָ.


 

כז    🔗

הפרקים מ' – מ“ג שותתים דם ששפכו מורדי־בשליטים ומורדים במורדים! המאבק הוא בגלל חלוקי־דעה בנוגע לאורינטציה. אם על בבל, כדעתו העקבית של הנביא ירמיה, ואם על מצרים, כדעת חמומי־מח והרפתקנים; הדרכים אל שלטון היחיד – שכיחות, ממש קלסיות: – ערמה, קנוניה, חוצפה ואכזריות; ופרט־”קטן", – כל שליט, גם הגס האכזר, – מנסה מזלו על ידי פניה אל איש־הרוח, אל מורם מהמון, אל הנביא, – מחניף, מבטיח האזנה לקולו, מבקש שיתפלל לה', שיגיד את האמת, ותהיה זו מרה כאשר תהיה, – קבל יקבלוה; וכל זה, כמובן, מתוך ערמה מוקדמת להטות, בדרך זו, את לב הנביא שיתיחס יחס של חסד אל שלטון־היחיד, ולבסוף, – כשהנביא אומר דברו, לפי שכלו הישר, לפי הקול מגבוה המדבר מגרונו, – לא די שאין מצַיתים לו, אלא שהם גם משמיצים ומאַימים עליו באגרוף־רשע:

– – וַיֹאמֶר עֲזַרְיָה בֶן־הוֹשַעְיָה וְיוֹחָנָן בֶּן־קֶרֵחַ,

וכָל־הָאֲנָשִׁים הַזֵדִים אֹמְרִים אֶל־יְִרְמְיָהוּ: – שֶׂקֶר אַתָּה מְדַבֵּר, לֹא שְׁלָחֲךָ יְיָ אֱלֹהֵינוּ –כִִּּי בָּרוּךְ בֶּן־נַרְיָה מַסִּית אֹתְךָ בָּנוּ–

ותגדל המבוכה, ותרב הפזורה, וירכב אסון על אסון, ויהיו יסורי יסורים – יסורי־גולה ויסורי־פרוד הלבבות, מלחמת אויב־מבחוץ ומלחמת־אחים־מבפנים; ולב הנביא קרוע ומרתח בוכה ומקונן, ואעפי"כ יש בכל אלה משום עדוד, דרכים סמויות ועמוקות מאשר פני המאורעות, – ונחמה גדולה מתקשרת באפקו של העם לעתיד טוב יותר, אם עתיד קרוב יותר ואם רחוק יותר.


 

כח    🔗

הפרקים הבאים הם פרקי סקירה ונבואה על הארצות השכנות, על מוסרם שהושחת, על דרכי שלטונם, על סכסוכיהם וריבותיהם, ועל יחסם לישראל ומעמדו של עמנו בסביבתם ובתוכם; וברור הדבר – על יסוד שחיתות, עבודת אלילים, עושק עניים, גאוַת־רוח, סכסוכי שכנות, נטירות ונקמות, שוד ורצח – אין תקומה לשום עם ומדינה, והנביא ראה את עצם ההכרחי וטבעי: – זה את זה יכלו, עם יכבוש עם ומדינה תחריב מדינה, ובסופו של דבר – כולם־כאחד נזוקים, נענשים ומושפלים עד עפר, כל אחד ותורו שלו, וכל אחד מהם רואה נקמה בקודמו ומחריבו.

ופרק אחרון בספר ירמיהו – כמוהו כמין סכּום כרונולוגי, סכום בקוים גדולים ומקיפים, –בלי פרושים עוד ובלי מסקנות כל שהן.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47256 יצירות מאת 2633 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 19764 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!