א    🔗

ציורים קלאסיים מראים את ישעיהו וירמיהו – ישישים מגודלי שער־ראש וזקן לבן, יושבי־שחוֹח ומגילה כתובה ופרושה בידיהם; ואלו את יחזקאל – גם אם תארו כן – טעות היתה בזאת; כי הן על ראשו וזקנו העביר חרב חדה, את המגלה אכל (ותהי בפיו “כדבש למתוק”), ורוח באה בו ותעמידהו על רגליו; לא מידיעת גילו, אלא על פי דבריו שדבֵּר – צביון נבואתו מעמידו על הודאוּת, כי צעיר היה האיש, ישר־גֵו, כישר־קַַו, דרוך תקיפות־עלומים, ושופע ששון־אל־מעשה; מראותיו – קונים בדמיונם, ולא במשלם ההולם את הנמשל; מופתיו – חותכים לא בחכמת ההוכחה שבהם, אלא משום שכמותם כסכין שכולה להב, בלי נצב, והוא מלקה עצמו בה, אם לא בחדוָה של עושה־פלאים, הרי בהעזה של אמיץ־רוח ובלי סלסול אנחה; משליו – מצומצמים, יותר נכון: קפוצים כמו אגרוף, לא פחות פיוטיים הם, אבל פחות מיושבים (ואין משל אלא פיוט מיושב) מאלה של ישעיהו או ירמיהו; למעיֵן בעיון מכוון – ברור, כי בחכמת־הנסיון שלו צרר יחזקאל לא רק את ימי־השמש, אלא גם את הסערות שקדמו לנסיון ועשו אותו; ואם צעירות זו אינה מקהה במאום את טעמה של הבגרות בדבריו, ואינה גורעת מן האחדות שבנבואתו, אלא משלימה אותה, – הרי שמותר לומר, כי יש ביחזקאל גם משהו מן הוֳירטוּאוֹז.

 

ב    🔗

עיקר מעיקריה החיוניים של הנבואה – היא, כמובן, נימתה הדרמתית; ואפשר לומר שאין חזון אלא זה שהוא גם חיזיון; ונִתן לשער, כי משום שלפתחה של כל דרמה רובצת תמיד המֶלודרמה – בקשו הנביאים אניני־הטעם למשוך על עצמם, אם מעט ואם הרבה, חן של טרגדיה; ואִלו יחזקאל – הֶדִיר עצמו מתפארתה של זו, לא בוש בגלוי התיאטרליות, ואדרבא – הוא הכריז במפורש שגם היא ממהותה של הנבואה, אינה בדויה ואינה שרירותית, אלא צווי בלתי־נפרד מצִוּויָיו של שולחו; המטיל עליו לאמר דברי־נבואה מסוימים – פקד על הג’סטה־הנבואית המסוימת:

– – וְאֶל מְצוֹרֹ־יְרוּשָׁלַיִם תָּכִין פָּנֶיךָ וּזְרֹעֲךָ חֲשׂוּפָה – – הַכֵּה בְכַפְּךָ, וּרְקַע בְּרַגְלְךָ וֶאֱמָר־

אָח וגו' –

ועל כן אין להעלות על הדעת, שיחזקאל יהיה אומר בצורה זו או אחרת: “מי יתנני מלון אורחים ואעזבה את עמי ואלכה מאתם”, הוא כאב, כמובן, לא פחות מכל נביא על לקוי מוסרו של העם וככולם נתקל, גם הוא, כידוע, במרי ובקשיות־עורף, אבל לעולם אינו קובל קובלנה של “נפגע” ואינו מעמיד פנים של נואש; אדרבא, –יש אצלו חדוה של נבואה, שהיתה בעיניו גם כעין התמודדות־כחות; גם אם

– – כָּל־בֵּית יִשְׂרָאֵל חִזְקֵי־מַצַח וּקְשֵׁי־לֵב –

אין מורך בלבו ואין רתיעה בדעתו, כי

– – כְּשַּמִיר חָזַק מִצֹּר – נָתַתִּי מִצְחַךָ –

ואִלו יכולנו לטשטש את טעם הגשמיות הפוגעת, המלוָה את המוּשׂג, – כי עתה היינו קובעים בפירוּש, שתכונות נפשו של יחזקאל כמוהן כשריריו של לוּדר; הלא בהשתוממות עד־עצירת־נשימה ממש נשתומם על כוחו המוכח מן המופת של עשית לחמו, לעיני העם, על צפיעי־הבקר! – גאון הדמיון הוא, ובמופתיו שעשה, כמו במראות שראה, – הרחיק את דבריו מעבר לקצה כל גבול; האם לא דוקא האיסתניס המובהק שבו, זה שירד לתהום של חוסר־האיתניסות בעמו, – הוא שדחפו להגיש לפניו מופת מדכא־עד־עפר זה? וגם מזה ברי לנו: בטחון־נעורים הוא בטחונו כי בעונש ובדכאון ערובה ודאית להתעוררות והתרוממות מחודשת; אין הוא מנסה אפילו לשבור עול שמעלים על צואריו, יען כי הוא עצמו אינו נשבר במאום תחתיו, אלא להפך, – מֵישיר והולך עמוֹ; ככל נביא היה גם הוא, כמובן, בעל תכלית מוסרית, אלא שלאחרים היתה התכלית (גם מוצא, אבל) בעיקר – מבוא, ואלו ליחזקאל בעיקר מוצא; ומשום זה יתכן לומר, כי הוא בעל “נבואה לשם נבואה” היה, אם כי אין להפריז בזה, כמובן, כי גם מטרה ברורה היתה לפניו, אלא שמעולם לא חרד היה שיבולע לה ולא בקש לדעת אם תושג ואימתי תושג; “השומע ישמע והחדל יחדל” – היתה אצלו לא רק תבונה המקדימה תורפה למכה, ומכינה מראש צדוּק לכשלון המעשה, אלא חכמה, הרואה את הכונה האמתית עצמאית ואינה צריכה לחסדו של המעשה להוכחת אמתה.

 

ג    🔗

לרחיפות לשונו של יחזקאל אינה נובעת רק ממקור הפאתוס, אלא גם מחריפות אחרת, הקודמת לה: – עוד לפני שאמר דבר הוא מתאר לעצמו את השגות משיגיו, שוקד למנוע “חורים” הקוראים לגנבים, סותר מראש כל אמתלא, חוסם בפני כל מפלט; חריפות־ראיה היא של העלול להאמר, של התרוּץ האפשרי; הרי שהוא כמו מתוַכח עם עצמו בשם שומעיו המשתמטים מן העונש הצפוי להם – אל ערמה מלוֹלית; כמה הוא בקי ויודע את החכמים להרחקת העדות והנבונים לדחית יום העברה! אין דומה לו לחשוּף כל “הדקוּיות” של קיניקנים, בגִלוי כל “הקלפים” הנסתרים של המתנחמים בשוא; הנה כי כן הננו מוּכי דהימה ממש מן הכיעור האכזרי אשר מצא יום אחד, – הלא הם האבות החוטאים על חשבון בניהם שיֵענשו במקומם, על סמך המשל הידעו, כי “אבות יאכלו בוסר ושני בנים תקהינה”; לסימפוניה אדירה מצטרפות שריקותיו של השוט היורד ועולה, עולה ויורד כדי להצליף את גוָם של רשעים “גאוני”־כיעור; כל פרק י“ח, על ל”ב פסוקיו, מוקדש ל“מושלים את המשל הזה על אדמת ישראל” וגם לצדו ההפוך: – לסברה, שאבות יתיסרו על עוון בניהם; בתוקף רב, בעקביות צעירה הוא מבטל בטוּל גמור כל ערבוּת של הזולת לחטאו של היחיד, ואפילו ערבות זמן אחד לזמן שני; הוא מצמצם את האחריות־בהֹוֶה, אין אב מזכה את בנו – לא במצוה ולא בחטא, כשם שאין העבר מחֵיב או מזכה עוד את ההֹוֶה; ומאד נפלא הוא, שחמתו יצאה לא רק על המושלים את המשל, אלא גם על המשל עצמו, שהוא מנבא לו כליון גמור:

– – חַי־אָנִי נְאֻם אֲדֹנָי יְיָ אִם־יִהְיֶה לָכֶם עוֹד

מְשֹׁל הַמָּשָׁל הַזֶּה, בְּיִשְׂרָאֵל –

אכן, הרַאפִינַמֶט מאָפיו הוא, שכיח אצלו ומתגלה באופנים שונים; הנהו פרק ט' הארוך, בן ס“ג הפסוקים, הבנוי שלש קומות: בקומה א' מתוארת ירושלים כאשה עזובה וירודה, שעלתה לגדולה מאהבת דוֹדה אותה; בקומה ב' – מוצגת האשה המשתוללת בחטאיה, ובקומה ג' מסופר על ענשה של זו; הרצאת הדברים פרוזאית בפירוש, שוטפת בשטף של שיחת איש לרעוּתו, ואם כי הצורה צורת מוֹנוֹלוֹג היא – אינה מקלקלת את הנעימה השלוה והעצורה, ואינה עושה אותה נאום; רק בתארים חזקים, פיוטיים בכונה, פעם מחשיכים ופעם מאירים, – עשויים לשבר את האוזן ולקרוע את העין, דרך־הבנין רגילה, כמובן, אבל בלתי־רגיל ומיוחד ליחזקאל הוא כאמור, הראפינמנט שלו, שבכוחו הוא משלב פרט בפרט מצרף תג לתג – כדי להניע, לרומם כדי להשפיל, להשפיל כדי לרומם; חלק ראשון – המנון־דוֹדים נלהב הוא, הראוי להכָּלל ב”שיר־השירים“, ואעפי”כ אחר הוא, כי נעוץ בו, מלכתחלה, עוקץ המעבר לחטא; הכל זוּמן והוכן בחכמה, כדי להבליט לא רק את הרע שבפשע, אלא את כיעורו דוקא, את “דקות” השחיתות:

– – וַתִּבְְטְחִי בְיָפְיֵךְ, וַתִּזְנִי עַל־שׁמֵךְ –

אחת לאחת הוא מונה את תועבות הזנות, שלב־ירידה נוסף על שלב־ירידה, ולא הפסיקו לו האֶפיטטים הקימים עד שקבע ניוּאנסים משלו למושג זה – “תזנות”, שאינה מצוּיה אלא ביחזקאל בלבד; כל־כך שטני הכל, שחור משחור, שאפילו סדום ושומרון – “תצדקנה” ממנה; עד מה חד וחריף עקצו האירוני אפשר ללמוד מן הפסוק הנפלא בענין זה:

– – למַעַן תִּשְׂאִי כְלִימָּתֵךְ וְנִכְלַמְתְּ מִכֹּל אֲשֶׁר עָשִׂית בְּנַחֲמֵךְ אֹתָן (את סדום ושומרון) –

והעונש על כך? גם הוא, כמובן, אינו חסר רארפינמנט: – קבוּץ כל מאהביה עליה יחד, פשיטת תפארתה לפניהם וגלוי ערוָתה אליהם! מעוּדן מן מעוּדן הוא, בלי ספק, הרעל אשר באַקוֹרד האחרון:

– – וַהֲנִיחֹתִי חֲמָתִי בָּךְ וְסָרָה קִנְאָתִי מִמֵּךְ –

וכן חריפים־מדוקדקים גם תאּוּרי־החטא שלו במשלו על שתי האחיות – אהלה ואהליבה – אשר בפרק כ"ג: אחד לאחד הוא חורז את מעשיהן של הזונות, – הכל מכוּון בשכל־טוב, כדי להמחיש את קמילת־הגוף המזורזת, את שלכת־היופי המזעזעת:

– – שָׁמָּה מֹעֲכוּ שְׁדֵיהֶן, וְשָם עִשּׂוּ דַּדֵּי בְּתוּלֵיהֶן –

מפליא ביותר הוא הקצב המיוחד שבדברים, האֶפי כל־כך אף על פי שהרעננות והעלומים בעינם עומדים; הלא זה אפיו של יחזקאל: – בכפיפה אחת מצוּיים אצלו: – כוח שהוא תפארת בחורים, עם בינה שהיא הדרת זקנים.

 

ד    🔗

אכן, כוח דמונו עלה על כל שאר כוחות־הנפש שלו, ויחודו הוא לא רק בכך שהיה מרחיק ראות, והרחוק קרוב לו (הלא זו סגולתו הראשונה של כל דמיון), אלא בעיקר בזה שהיה מונה פרט לפרט מן המראה הדמיוני, ועל ידי כך עשה אותו קונקרטי, ממש עובדה מן העובדות; במראה־דמיון כזה פתח את נבואתו, הוא שדובב אותו; לא ויזיה כוללת ומופשטת, שהדמיון בה – הוא תהו־ובהו, אלא להפך – ממשותה דמיונית; זה הבנין הארדיכלי המדוקדק, החלוק המלא הזה של כל בורג ובורג על מקומו ההגיוני, זה התאום הבלתי־שוגה, מן המסד עד הטפחות, – הם הם האפיניים לפנטסיה של יחזקאל: לא משום שסביבתו המציאותית דלת־צבעים היא, מפליג הוא ובודה לו עשירות במופשט; כי ראו נא מה ססגוני, דרך משל אחד מעשרות משלים, התאור שהוא מתאר בפרק כ"ז, – את צור.

– – הַישֶׂבֶת עַל־מְבוֹאֹת יָם, רֹכֶלֶת הָעַמִים אֶל־

אִיִּים רַבִּים –

מה מפליא הוא להבדיל בגונים ובני־גונים שבין סחורה לסחורה, מה מרהיבה קשת־הצבעים של הרוכלים למיניהם, – העולה מהרצאת דבריו, שאין בהם כל בדיה שבפיוט; עין דקת־קליטה היא, עליזת־צבעים, שומרת על כל תג שונה מחברו, כשמור המוסיקאי עדין־האוזן כל תו, והד של תו, בקולם של הדברים בעולם; עד מה גדולה רגישותו לנוי ולצורה – אפשר ללמוד מפרט קטן זה, שגם אצל החכמה הוא מבחין בהם, ובהנבאו על העונש המוכן ומזומן לצור, הוא מדהימנו באמרו:

– – וְהֵרִיקוּ חַרְבוֹתָם עַל־יְִפִי חָכְמָתְךָ וְהִלְּלוּ יִפְעָתֶךָ –

ולא פלא עוד אפוא, שמראה־המראות אשר בכתבי־הקודש – בקעת העצמות היבשות הקמות לתחיה – עיני יחזקאל ראו אותו; חזיון־גאונים הוא, ההולם את אישיותו; וממילא, הוא גם החזון המרעיש ומרומם בחזונות נביאי ישראל.

 

ה    🔗

וכמו שממראותיו של יחזקאל אנו למדים להכיר את דקוּת הבחנתו בצורות ובצבעים (הבחנה שהיא יסוד לדמיונו המיוחד), כן אפשר לעמוד לפי משליו על הבחנתו המופלאה בתכונות העצמים אשר סביבו (הבחנה שזרזה ועצבה במוקדם את כוח בינתו); פרק ט“ו הקטן, בן ח' הפסוקים, שבו הוא מאים על יושבי ירושלים לתתם “כעץ הגפן בעץ היער” – כמוהו כיהלום זעיר, אבן־חן של הבחנה כהנ”ל; שבעים־ושבע זויות מבריקות ומפציעות חכמה מורכבת עם סרקזם – שובות את לבנו במשל זה על הגפן! וכן מפליאנו גם המשל על כור הסיגים, בפרק כ“ב, אבל יותר גם ממנו – המשל על שפות סיר הבשר בפרק כ”ד; ואם כי אינו דומה משל למראה, כשם שישוב־דעתו של הזקן אינו דומה לקלות־תפיסתו של הצעיר, – בכל זאת מצא יחזקאל קו שוה ביניהם, מזג לזה מזה (ולהפך), ועשה את שניהם מרכבה הדורה, שהובילתו בדהירה ובמתינות כאחת בדרכי שליחותו.

 

ו    🔗

מוסרו של יחזקאל אינו שונה במאום כמעט ממוסרם של שאר נביאי ישראל; כמוהם בקש לבדל את עמו בבדילות מזהירה מן הגויים עובדי האלילים; דרש צדק חברתי, תבע משפט ליתום ולאלמנה, דאג לטוהר משפחה, התקומם על נושכי נשך; אלא שנסוחי דבריו מקוריים: – קצרים, ברורים ומפורשים, רדיקליים; לא די לו בקביעת הצווי, אלא מיד קבוע ומתנוסס גם העונש על העבירה:

– – אֶת־הָאֹבֶדֶת אֲבַקֵּשׁ, וְאֶת־הַנִּדַּחַת אָשִׁיב,

וְלַנִּשְׁבֶֶּרֶת אָחֳבֹשׁ, וְאֶת־הַחוֹלָה אֲחַזֵק, וְאֶת־

הַשְׁמֵנָה וְאֶת־הַחֲזָקָה אַשְׁמִיד –

הוא מיטיב לדעת כי העם מַשלה את עצמו, מדמה בנפשו כי עשה יעשה את רצון הנביא, אבל מיד הוא סוטה מכוָנתו הטובה; יחזקאל קובע מראש, שהוא תובע שנוי מן השורש:

– – הַשְׁלִיכוּ מֵעֲלֵיכֶם אֶת־כָּל־פִּשְׁעֵיכֶם אֲשֶׁר פְּשַׁעְתֶּם בָּם וַעֲשׂוּ לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה.

הנה כי כן הוא מפרט (בפרק כ"ב) בקצור חותך את כל הפשעים, מנסחם בדברים שאי־אפשר לגלות בהם שתי פנים ומרים בחריפות את שוטו העבה על כהנים, נביאים, מורים ושרים מתעים; הגדרותיו פרוזאיות, לשונו מדויקת כלשונו של מחוקק פורמליסטן, ואעפי"כ הן רוויות שירה:

– – כֹּהֲנֶיהָ חָמְסוּ תוֹרָתִי, – – שָׂרֶיהָ בְקִרְבָּה כִּזְאֵבִים טֹרפֵי־טָרֶף, לִשְׁפָּךְ־דָם, לְאַבֵּד נְפָשׁוֹת – לְמַעַן בְּצֹעַ בָּצַע – – וּנְבִיאֶיהָ טָחוּ לָהֶם תָּפֵל, הֹזִים שָׁוְא וְקֹסְמִים לָהֶם כָּזָב –

מכל משפט בולטת הבנת האנשים ומעשיהם לעמקם ולשרשם, והאזהרה אינה מן השפה ולחוץ, לא מצות־נביאים מלומדה, – אלא נוקבת לפני־ולפנים, קובעת נפשות, מתכַּונת לזעזע ולשרש, להכריח את האדם שיעשה לו “לב חדש”; ואין כל ספק, כי בהירות לשונו, ישרות קוו, תקיפותו שלא התחרט עליה אף פעם (ושלא נבהל ממנה ועל־כן לא נסה מעולם להמתיק את דינה) – היא שמרה עליו מכל תגרה וסכסוך עם בני עמו (כדבר שקרה לירמיהו עם פשחור וגם נביאים אחרים לא נוקו מכגון זה); חכם־הליכות היה, ועל־כן הצליח להנבא נבואה קשה, להכריז על ענשים כבדים מנשוא, לבשר על פגעים אכזריים – ובכל־זאת להמנע מהתגרות; ישעיהו מוכיח ומצטער, יחזקאל מוכיח וכועס כעס שאין נראה בו הצער – כעס שאין בו כל מקום־תורפה; ירמיהו מאַים בעונש ומיד הוא בוכה עליו, כי הוא מצפה, כנראה, לתקון לפני התגשם איומו; יחזקאל רק מודיע, והוא בטוח, שהאיום מחזק דוקא את רצון החטא, ואלו העונש ממש – הוא בלבד יזקק, יחַטא ויטהר; ישעיהו וירמיהו רוצים לביש, ומדברים פעמים רבות, אל ההגיון; יחזקאל מכוֵן דבריו כאלו אל הבשר בלבד, שהוא כמו שורפו בהבל־פיו; ישעיהו וירמיהו מדברים בלשון נוכח, יחזקאל כמעט תמיד – בלשן נסתר. בלשון שולחו בלבד כונתו אינה להרצות דברי אלהיו, – אלא למסור אותם דוקא; והאם לא יוצא מכך, כי יחזקאל הוא המאמין שבכל הנביאים? וכמעט שמוזר הדבר: – הוא ידע את עמו, הבין לקשיות ערפו – ואעפי"כ לא היה סקפטי, לא הסס ולא פקפק באפשרויות השנוי וההחזרה למוטב; מלכתחלה לא קבע שעפים רבות, כדי שלא יהיה על מה לפסוח; הרחמים הם, כמובן, גם מיסודו, אבל מדת החנוך שלו היתה רק מדת הדין; לעולם אינו מסביר דברים כישעיהו, אלא פוסק אותם, ודוקא על־ידי זה היטיבו לתפסם ולהבינם; ישעיהו אציל היה, אבל בקש להיות עממי, וסופו שהיה “דיפלומט”, שההמון אינו מאמין בו; יחזקאל דבר כאחד־מן ההמון, בלי דיפלומטיה, ובזה דוקא הבליט את אצילותו ושמר עליה תמיד; בואו נא וראו איזו פשטות עליונה מתגלה לנו בפרק כ', שבו הוא מרצה את תמצית הקורות את ישראל מימי יציאת מצרים ועד ימיו; המטרה היא להבליט את יחוסו של העם הזה, ולהבהיר כל סטיה ממנו לא תתכן:

– – וְהָעֹלָה עַל־רוּחֲכֶם הָיוֹ לֹא תִהְיֶה – אֲשֶׁר אַתֶּם אֹמְרִים נִהְיֶה כַגּוֹיִם, כְּמִשׁפּחוֹת הָאֲרָצוֹת לְשָׁרֵת עֵץ וָאֶבֶן –

בקצור נמרץ, בשרטוט־אגב הוא מזכיר גם את מצוות התרומות (והקרבנות) ומפרש בצורה לקונית מאוד, בפיוטיות עצורה כל־כך, את הטעם לדבר זה:

– – בְּרֵיחַ נִיחֹחַ אֶרצֶה אֶתְעֶם –

ושוב אנו תוהים ומשתוממים על כוחו של יחזקאל, שידע לצרף בו תקיפות של טעם אחד בדבריו, שהיא סגולת האדם הצעיר, עם שקיפות דעת וישובה, שהיא סגולת הזקן ומנוסה בחכמה.

 

ז    🔗

וְהִנְךָ לָהֶם כְּשִׁיר עֲגָבִים, יְֵֹה קוֹל וּמֵטִב נַגֵן וְשָמעו אֶת־דְבָרֶיךָ וְעֹשִׁים אֵינָם אוֹתָם (יחזקאל ל“ג, ל”ב)

בּסוֹד עַמִי לֹא־יִהְיוּ וּבִכְתָב בֵּיִת־יִשׂרָאֵל לֹא יִכָתֵבוּ (יחזקאל י"ג, ט')

לכל אדם עברי, שלם במחשבתו ובריא ברגשו, ברור הדבר, שאין לראות את הנבואה כראות ספרות, וגם לא כראות שירה, אפילו במובן הנעלה ביותר; כי אל מה יהיה דבר זה דומה? למי שיעמוד בפני תופעת־טבע, יתפעל ממנה ויאמר: “שירה” היא! לעולם לא יכיל מושג השירה מה שכלול במושג הנבואה בישראל; ועל־כן: – גם בשעה שאנו מבקשים להצביע על השירה שבנבואה, כעל גלוי אחד מגלוייה הרבים, – יש לעשות זאת מתוך יראת־כבוד מפורשת, בדחילו ורחימו ממש; הכונה לכך צריכה להיות – שהשירה תבנה מן הנבואה ולא להפך, חס ושלום; אכן מענין הוא הדבר, כי מנבואת יחזקאל הננו ושמעים הד, האומר כי גם בימיו היתה כונה חילונית לפרש את הנבואה כשיר־עגבים ואמרו לקנות את לבו של הנביא בחלוקת תהלה על שהוא:

– – יְפֵה קוֹל וּמֵטִב נַגֵּן –

ומובן מאליו הוא, שלא יחזקאל הוא הנביא אשר ישא לחטא כזה, לסלוף מהותה של הנבואה, שהיתה לפיו – רק שליחות; ואעפי“כ הננו שומעים מכלל ה”לאו" שבפסוקו, בפרק י"ג, המודיע לנביא־השקר כי:

– – בְּסוֹד עַמִּי לֹא־יִהְיוּ וּבִכְתָב בֵּיתֹ־יִשְׂרָאֵל

לֹא יִכָּתֵבוּ –

את ה“הן” הצפוי ומזומן לנביאי־האמת; הרי שיש בזה משהו אחיזה להתר זהיר, ומותנה כהנ"ל, להנות גם מן השירה שבנבואה, ללמוד אותה לא כעיקר ממנה, אלא כפרט מלוה, שהוא חגור עוז וידוע משקל, ככל הפרטים האחרים שממנה ובתוכה; כוחו השירי של יחזקאל גדול קודם־כל במראותיו, אבל בהם הלא קוסם לנו בעיקר הדמיון, כלומר: – האופי הפיוטי, העין הרואה הוד והדר:

– – וגַבֹּתָם מְלֵאֹת עֵינַיִם – – וְהַנֶּשֶׁר הַגָּדוֹל גְדוֹל הַכְּנָפַיִם, אֶרֶךְ הָאֵבָר, מָלֵא הַנוֹצָה, אֲשֶׁר־לוֹ

הָרִקְמָה –

אולם כונתנו בזה ללשון־המשורר של יחזקאל היא, זו המדהימה אותנו בצביונה המקורי דוקא שעה שהוא מתאר את הפשע והרשע:

– – צּץ הַמַּטֶה, פָּרַח הַזָּדוֹן – הַחֹזִים שָוְא וְהַקֹּסְמים כּזָב –

ועוד יותר – בעת שהוא מבשר את העונש על חטא, ברצותו לא רק להטיל אימה גסה, אלא להדביקה בשומעיו, לתקעה בלבם; כל מלה ממליו עשויה בחינת חץ מרוט ורעל מפעפע בחודו; הוא מתנבא צער ואבל, שסימנם השגור – “וחגרו שקים”, אבל על זה הוא מוסיף משהו מעצמו –

– – וכִסְּתָה אוֹתָם פַּלָּצוּת –

אלא שלא די לו בתאור הכללי, והוא חוזר ומפרט אותו, מוסיף עליו כל פעם פרט חדש, מזעזע ומבעית; כל אבר לעצמו יטעם את טעם הזועה:

– – וִידֵי עַם־הָאָרֶץ תֵּבָּהַלְנָה – – וְכִהֲתָה כָל־

רוּחַ, וְכָל־בִּרְכַּיִם תֵּלַכְנָה מַּיִם – – וְהֵסִירוּ אֶת־

מְעילֵיהֶם, וְאֶת בִּגְדֵי רִקְמָתָם יִפְשֹׁטוּ, חֲרָדוֹת יִלְבָּשׂוּ עַל־הָאָרֶץ יַשַׂבוּ, וְחָרְדוּ לִרְגָעִים –

וכד' וכד'! המניע הוא, כמובן, הלהט הנבואי, המטרה הנבואית, אבל ברור הוא, כי טעם המשורר ואמן הדבור שבו – חורץ את הקצור הזה למופת, נותן למלה אחת את כוחם של משפטים ארוכים; את תכנה של המארה:

– – לַחְמְךָ בְּרַעַשׁ תֹּאכַל וּמֵימֶיךָ בְּרָגְזָה וּבִדְאָגָה תִּשְׁתֶּה –

המציא רצונו הנבואי, כמובן, אבל את מעוט המלים, את דיוקם הנמרץ, את דקותם האיומה והנוראה לטשה הגאונות השירית של יחזקאל; אין הוא מסתפק בקביעת האמת, שנענש אשם בענשו, אלא נותן לזה בטוי שיש בו בעצמו גם האשם וגם העונש:

– – דַּרְכָּם בְּרֹאשָׁם נָתַתִּי –

האם אין נראה לנו מתוך שלש מלים ציוריות אלו כמו סלע־אדירים חובט על ראשו של חוטא ומועכו תחתיו? והאם יש משהו מבהיל יותר ושומר מחטא מאשר האיום הקצר הזה של יחזקאל המגובש בשלש המלים:

– – וְְעָשׂוּ אוֹתָךְ בְּשִׂנְאָה –

והאם יתכן שאדם ישתחרר מן האסון המוחשי הצפון במשפט של:

– – וּנְמַקֹּתֶם בַּעֲוֹנֹתֵיכֶם וּנְהַמְתֶּם אִישׁ אֶל־ אָחִיו –

והאם תתכן מכה מרוכזת־מחושלת יותר על פניו של יהיר וגס, מזו שיחזקאל מנחית במשפט:

– – הֶאָמֹר תֹּאמַר אֱלֹהִים אָנִי לִפְנֵי הֹרְגֶךָ –

והיכן נמצא שירה צרופה יותר, עשירת עדון־הדבור יותר, מאשר במשפט זה של יחזקאל, שבו כבש ספור גדול ורב הרפתקאות כמו בפסוק:

– – יִתְקַלְּסוּ־בָךְ, טְמֵאַת־הַשֵּם, רַבַּת הַמְּהוּמָה –

והנה הם כל פרכוסי האשה, כל דרכי הזונה, כל מקסם כזבה המתנקם בה בעצמה, ומובעים במשפט אחד:

– – וְהִנֵּה־בָאוּ לַאֲשֵׁר רַחַצְתְּ כָּחַלְתְּ עֵינַיִךְ, וְעָדִית עֶדִי –

האין נראים כאן לעינינו נרתיקי התמרוקים, האין אנו צופים בשפע התכשיטים, העשויים לגרות יצרים? מראה עינים ומשמע אוזן, והכל מלווה צחוק לאידה של החוטאת! וכן הוא גם אחיו של משפט זה:

– – הִנְנִי מֵעִיר אֶת־מְאַהֲבַיִךְ עָלַיִךְ, אֵת אֲשֶׁר־

נָקְעָה נַפְשֵׁךְ מֵהֶם –

ולא נשים עצמנו מטרה ללעג על תמימות מופרזת, ולא נמשיך עוד בפרוט שבחי המשורר יחזקאל, כי הן לא רצינו, אלא להתפעל מעט, בפומבי, מקסמי שירתו המיוחדת של נביא זה, למשוך רגע אחד את אשר לא זכה להמשך עוד אחריה, אבל לא שכחנו כל הזמן, כי נביא – משורר הוא משום שנביא הוא, אבל משורר, גם הגדול ביותר, – אינו נביא רק משום שהוא משורר.

– – הִנְנִי מֵעִיר אֶת־מאַהֲבַיִךְ עָךַיִךְ, אֵת אֲשֶׁר נָקְעָה נַפְשֵׁךְ מֵהֶם –

ולא נשים עצמנו מטרה ללעג על תמימות מופרזת, ולא נמשיך עוד בפרוט שבחי המשורר יחזקאל, כי הן לא רצינו, אלא להתפעל מעט, בפומבי, מקסמי שירתו המיוחדת של נביא זה, למשוך רגע אחד את אשר לא זכה להמשך עוד אחריה, אבל לא שכחנו כל הזמן, כי נביא – משורר הוא משום שנביא הוא, אבל משורר, גם הגדול ביותר, – אינו נביא רק משום שהוא משורר.