א    🔗

אלו המשלנו את משאות הנביאים ישראל למשואות, אם מבחינת הסמלי שבהופעתם, – שהיא כעין אש הנדלקת בתוך המחשכים שאפפו את העם, אש הבאה להבליט יותר את האפלה ולהמחישה וגם כדי לציֵן את מקומו של המזעיק אליו, – ואם מבחינת דבורם, שהוא להבות להבות, הרי את נבואתו של הושע בן בארי היינו נאלצים אז להוציא מכללו של משל זה ולדמות אותו לתל־רמץ דוקא; כי האש, שבלעדה לא תתכן כל נבואה, – אינה לוהבת בדברי נביא זה, אלא לוחשת ורוחשת מתחת לשכבה של אפר; אם תרצו, – הרי שאש זו גדולה יותר ושלימה יותר מן האחרת, מזו הלוהבת, כי על־כן אש צרופה היא, שאין לה כבר כל אחיזה באיזה חומר העשוי לדלוק אבל לא נדלק עוד; כן, זוהי האש האכזריה, ביותר, ונראה כי רק לה התכונו המליצים הגדולים, מעמיקי־הראות, בצרופם המופרך, כביכול: – אש קרה; ומחינה זו נִתן להגדיר נאמנה, שספר הושע הוא ה“קר” ביותר בין ספרי הנבואה.

ב    🔗

עיקרם של שלשת הפרקים הראשונים הוא בזה, שהושע טובע את חייו האישיים המרים והמאררים בחותם של גורל הנועד לנביא; כי הנביא אינו רק מי שחוזה לזולתו, אלא הוא עצמו וכל פרשת חייו מלמפרע הם חלק בלתי־נפרד מן הנבואה, כלומר: לא רק נפעל הוא, ולא רק מפעיל, אלא הוא גם הפֹעַל עצמו; כן, כאכזריות משאו לעם, כן אכזריות ושחורות עובדות חייו, שאינם בשום אופן פרטיים, אלא כמין אספקלריה של הכלל; הה, האבטוביוגרפיה הזאת של אדם היושב־בתוך־זנונים בביתו – חזקה מכל לשון תאוּרית שהיא, שהיה נוקט הנביא כדי להעמידנו על מדת השחיתות באומתו; והיכן תמצא כאב גדול, יסורים שאינם מרפים־ממך, הדומים לכאבו ויסוריו של אדם, ששמה האינטימי של בתו – לא־רוחמה ושם בנו – לא־עמי? והאם יש ספק בדבר, כי גם שם אשת־זנוניו (גֹמר בת־דבלים) עשוי לנקר אוזן ולב ומיועד מראש לשמש זכרון־תמיד לחיים שיש בהם כליון וגמר?

ג    🔗

ודאי, גם לשונו של הושע, כלשונה של כל נבואה, מתכָּונת לשבר את האזנים בכוחה של מליצה גבוהה, בתוקף דברים המכים כברקים וגוררים אחריהם את פחדו של הרעם, אולם זוהי מליצה שונה בהחלט, כי על כן כל מלה ממלותיה – חד־משמעית היא, נושאת בתוכה אם לא שויון־נפש אשר לא יתכן, הרי בכל־אופן – כונה של צמצום; לא לבזבז אף הגה אחד לשם רמז בלבד, אלא לכנות הכל בשמו הנכון הנוקשה ביותר:

– – כִּי אֵין־אֲמֶת וְאֵין־חֶסֶד וְאֵין־דּעַת אֱלֹהִים בָּּאָרֶץ; אָלֹה וְכַחֵש וְרָצֹחַ וְגָנֹב וְנָאֹף פָּרָצוּ וְדָמִים בְּדָמִים נָגָעוּ! –

רק בנין המשפטים והקצב שבהם, – משוכללים ומעוררים, בהגיון ההדרגה העולה, את תשומת־הדעת, אבל אין כאן מאום מן הציוריות לשמה, לא כל שכן מצבעוניות העשויה לקרוע עינים על מנת לפקוח את הלב שיקשיב לאחר־כך גם למוסר המוטף; אפשר לומר על הושע, מה שאין לומר על כל נביא אחר, – כי הוא בעל מליצה (נבואה) מעשית, בעל דבור מנוי וספור, לא חדגוני, במובן של שעמום, אלא בכל־זאת בעל גון אחד, שהוא ברור ומפורש:

– – זְנוּת ןְיַיִּן וְתִרוֹשׁ יְקַּח־לֵב; עַמִּי בְּעַצוֹ יִשְׁאָל, וּמַקְלוֹ יַגִיד לוֹ; כִּי רוּחַ זְנוּנִים הִתְעָה וַיִּזְנוּ מִתַּחַת אֱלהֵיהֶם! –

ולא רק שאין כאן הטפת־מוסר נלהבת, אלא שגם כעס סער אין בזה, אלא פשוט קביעת־עובדה המדברת בעדה; ואפילו הוא נזקק לאמצעי הלעג ומתכון להיות סרקסטי, אין אלה בידו בחינת שוט מצליף בתנופה, אף לא כחרב חדה העוברת את הנפגע כהרף־עין, אלא שוב – כמין מקל־חובלים כבד:

– – בְּצֹאנָם ובִבְקָרָם יֵלכוּ לְבַקשׁ אֶת־יְיָ – וְלֹא יִמְצָאוּ, חָלַץ מֵהֶם –

ויחוד לשון זה של הושע בולט במיוחד בראשי הפרק הששי, שעה שהוא מדבר סוף־סוף על רגשי החרטה שיבואו, על הרהורי התשובה שיתעוררו בעם והם יבקשו על נפשם, כי גם כאן לא תמצא כל סממני דרמתיות בדבריו, – ואף החרטה – כמו מעשית היא, מוגדרת ומסוייגת:

– – לְכוּ וְנָשׁוּבָה אֶל־ייָ, כִּי הוּא טֶרָף וְיִרְפָּאֵנוּ,

יַךְ וְיַחְבְּשֵׁנוּ;
יְחַיֵּינוּ מִיֹּמָיִם, בַּיוֹם הַשְׁלִישִׁי יְקִמֵנוּ וְנִחְיֶה לְפָנָיו –

כי על כן הושע היה בחינת איוב המתנבא, כלומר כמי ש“שבתו־בתוך־מרמה”, כאדם שצער ויסורים, עלבון וביצרו הטוב לא פגעו, – הרי את להט הדבור כלאו, את כנף האמרה הממריאה השחו; הכוח המניע את נבואתו, אמנם חזק מחזק הוא, אבל הקול הדובר ומביע אומר שונה; כי לא גבוה, כרגיל, אלא עמוק הוא הקול; האם לא כמו אָבֵל העושה שליחותו של נביא – נראה בעיניו הושע בן בארי?

ד    🔗

משלי נביאים, אם כי שרם נעוץ בחכמת־חיים, אינם דומים לאלה המוגדרים כ“משלי חכמים”; יען כי משלי־החכם סוף־פסוק הנו תמיד, ואִלו משלי־הנביא – כונתו להמשך, קולע לדברים שיאמרו בעקבותיו; החכם ממשל בלשון נסתר, ורק משנסיונות חייו הגיעו לדרגה העליונה של מופשט־שבמופשט, אלו הנביא: – בלשון נוכח ימשל, ורק משנסיונות חייו הגיעו לדרגה העליונה של מוחש־שבמוחש דוקא; משל החכם – כוחו בסטטיקה, ועל־כן תמיד הוא נראה כעץ החטוב וכאבן החצובה, ואלו זה של הנביא – אונו בדינמיקה, ועל־כן הוא נראה לנו תמיד כעץ שתול על מים, או כסלע הנשא מעל פני מרחב; אולם רובי משליו של הושע בן בארי אם כי רחוקים הם ממשלי־החכמים, הנה גם לא קרובים הם למשליהם של שאר הנביאים, – מפני ה“חילוניות” הדבוקה בהם ומשום שאינם גוררים אחריהם כל רגש של השתוממות; כי לא משלים מפתיעים הם אלה אלא בפירוש – מדהימים, שמא יותר נכון: – מהממים:

– – כֻּלָם מְנַאֲפִים כְּמוֹ… תַנוּר בֹּעֵרָה – אֶפְרַיִם בָּעַמִּים הוּא יִתְבּוֹלָל, אֶפְרַיִם הָיָה… עֻגָה בְּלִי הֲפוּכָה – –

ואפילו הוא חורג כבר מעגול ה“פרוזה” כהנ"ל, וגם כשהוא מדמה, את מי שהוא מדמה, – ליונה, הרי זו דוקא… “יונה פותה אין־לב”; ואל נא נטעה ונראה בזה כמין העדר־פיוטיות אצל הנביא, כי לא כן הדבר, אלא שזהו פיוטו של מי אשר מר־הנפש אינו נפרד ממנו לעולם. ואפילו הדמיון שאצלו אסור אל מכאוב אל עלבון, אל חיים שבשחיתות ושבחרפה; כי היכן תמצא שירה צרופה יותר מאשר זו שאנו מוקסמים הימנה במשפט “פשוט” כמו:

– – אַלֹ תִּשׂמַח יִשְָׁאֵל אֶל־גִִּיל כָּעַמִִּים, כִּי זָנִיתָ מֵעַל אֱלהֶיךָ, אָהֵבְתָ אֶתְנָן עַל כָּל־גַּרְנוֹת דָּגָן –

הן בחוסר כל סממנים חיצוניים, בלי כל ברק מלבר, אלא במלים שטעם אחד בהם, בנוי כל המשפט מקשה־שיר; כי הושע בן בארי לא התנבא בלשון ממריאה, כי אם בלשון נוקבת דוקא; אכן, נביאים אחרים מבשרים כליון חרוץ, מבטיחים שבעים ושבע מדות של פורענויות, – ודבריהם על כך – מלבבים ממש, פורחים ואף מלהיבים, ואלו הושע – אינו זז מכונתו הראשה; – להוכיח, להטיל פחד, לסר קשות; הוא לא נלהב מדבורי עצמו ואינו ממשל משל לשמו, אלא בפרוש לשם הנמשל:

– – כִּי־הִנֵה הָלְְכוּ מִשֹׁד, מִצְרַיִם תְּקַבְצֵם, מֹף תְּקַבְּרֵם; מַחְמַד לְכַסְפָּם, קִמּוֹשׁ יִירָשֵׁם, חוֹח בְּאַהֳלֵיהֶם –

זהו באמת “חד וקצר”, בוטה־לב־וקרב, אינו נוטה לא ימינה ולא שמאלה, אלא פוגע בטבור עצמו וכאלו מרטשו: –

– – תֵּן לָהֶם יְיָ מַה־תִּתֵּן, תֵּן לָהֶם רָחָם מַשְׂכִּיל

וְשָדַיִם צֹמְקִים – – גַם כִּי יֵלֵדוּן וְהֵמַתִּי מַחְמַדֵּי בִטְנָם –

ואיזה כוח בלתי־מצוי במשפט הלָוני:

– – יִמְאָסַם אֱלֹהַי, כִּי לֹא שָמְוּ לוֹ, וְיִהְיוּ נֹדְדִים בַּגּוֹיִם! –

לא, לא נוכל לתאר לעצמנו את הושע בן בארי נצב על דוכן ומתנבא מתוך תנועות ידים, או בהרמת־הקול, אלא דוקא יושב־לארץ, לא בראש־מורם ולא בראש־מושפל, – מביט אל השומעים נכחו, לא נושא, כי אם מדבר־נבואה, שוקל אמרי־מוסר כמונה מטבעות מלאות וכבדות, אחת לאחת; ומי לא ינחש ולא יראה במו עיני רוחו את הסערה אשר התחוללה בלבם של אלה שאליהם דבר בקול־שלֵו כזה, בלשון־נחת אשר כזאת?

ה    🔗

והאין רגשותיו האמתיים של הושע בן בארי מתגלים לפנינו ומתפרשׂים כשמלה, שעה שהוא מבשר נחמות לעמו? כמה רטוב דברו, ומה נפלאה ברכוּתה שלנו האבהית שהוא נוקטה בשם אלהיו –

– – כּי נַעַר יִשְׂרָאֵל וָאֹהֲבֵהוּ, וּמִמְִּצְרַיִם קָרָאתִי

לִבְנִי – נֶהְפַּךְ עָלַי לִבִּי, יַחַד נִכְמְרוּ נִחוּמָי –

– – אֶרְפָּא מְשׁוּבָתָם, אֹהֲבֵם נְדָבָה, כִּי שָׁב אַפִּי

מִמֶּנוּ – אֶהְיֶה כַטַּל לְיִשׁרָאֵל, יִפְרַח כַּשּׁוֹשַׁנָּה,

וְיַךְ שָׁרָשָׁיו כַּלְּבָנוֹן; יֵלְכוּ יוֹנְקוֹתָיו וִיהִי כַזַּיִּת

הוֹדוֹ וְרֵיחַ לוֹ כַּלְבָנוֹן –

ועכשיו – בואו ונחזור אל דברי־המוסר הקשים כגידים, הבו ונטה לבנו אל ההומה מתחת לשריון העבה של המלים־כדרבנות שהטיח הנביא כנגד שחיתות־המדות – הן הבחן נבחין עכשיו על נקלה, כי דוקא האהבה לאין־מצרים והעדנה הנפשית למופת הן הן שנתנו בפיו של הושע בן בארי לשון של צמצום ללא דוגמה כמעט פיוטיו שכוחה בפרוזה, מליצה שהודה והדרה ב“מעשיות”, משל שבקדושה בלבוש של חילוניות, ובכולם יחד מתגלמים פרקי נבואה, שאם כי היא חלק בלתי־נפרד מן הנבואה הישראלית בשלמותה, הרי היא כאן משהו אחרת ושונה.