א    🔗

בלי ציון של תאריך, ללא מסגרת של תקופה מדינית בישראל, כלומר: בהעדר כל משען ומסעד של מציאות היסטורית מפורשת – העמידה ההשגחה את ארבעת פרקי נבואתו של יואל בן־פתואל בתוך ספר התנ"ך; אם לא בכונה תחלה הרי בדיעבד יש בזה סמל, האומר לנו: דברי־נביאה אלה, השלמים והמהוקצעים, במזגם הפנימי כבצרופם החיצוני, – אינם מוגבלים בזמן; משום כן אין הקצור הזה קצור, אלא לָקוניות מזהירה, כי הנביא לא שכֵּל על־ידי צמצומו – כל פרט, לא חִסֵר מאום מן הדיוק הנחוץ, ולא דִלג על שום כונה חשובה; איך ומתי קרה הענין למעשה לא ידוע, כאמור, אבל אם נבוא לדון עליו לפי הפאר המוֹנוּמנטלי כל־כך (ושאעפי"כ לא נטל כלום מהיוליות כוחו של המוסר, שהנהו, כמו אצל כל נביאי־אלהים, בחינת פטיש־יפוצץ־סלע), אפשר לומר, כי משפטים אלה בספר יואל לבשו את צורתם המוגמרת – אחד לשנה ושנים לשמיטה; יחס השעבוד של מלה לחברתה, בתוך הפסוקים, – כמוהו כיחס הבחירה החפשית של זו בזו; נראה הדבר, שהנביא בחן וידע, כי מדת ההשפעה שהוא מבקש להשפיע על שומעיו בעמו, – מותנה ממדת ההרמוניה הרצופה בדבורו; ישעיהו נהג בנבואתו פעם כאלו במקל־חובלים, ושניה – כאלו במקל־נועם; יחזקאל, – אפילו במקל־החובלים לא הסתפק, כי חשש שגם בו יש משהו מן הנועם; ואלו יואל מלא את צווי החבוט במקל־נועם דוקא; הוא בקש לזעזע בהדרת־עונש, הוא רצה להחזיר למוטב על־ידי איום באסון משוכלל עד תכלית; האם לא משום כן הקצור הנמלץ הזה של דבריו? האם לא מפני זה – החשול והגבוש הללו, שאינם גורמים, כרגיל לאטימות של המגובש והמחושל, אלא להפך – לבהירות, לשקיפות ולזוהר? ונדמה כי לא נחטא במאום, אם נאמר ונקבע: כי יואל בן־ פתואל ירד לסוף חובתו של הנביא וגם הפליא למלאות אחריה: – הוא כפה גיגית כהר.

ב    🔗

את נבואתו על הארבה, – אשר “כשוד משדי יבוא” – התנבא יואל בחינת מאורע של עבר, כי על־ידי כן הוסיף תוקף של ממשות לדבריו, והרי זה כאלו לא חזון רחוק הוא חוזה, אלא עובדה הוא מספר, מעשה מפורש ומסוים הוא מתאר, מראה־עינים הוא מרצה:

– – שָׂם גַּפְנִי לְשַׁמָה, וְתְאֵנָתִי לִקְצָפָה, חָשׂף חֲשָׂפָה וְהִשְׁלִיךְ, הִלְבִּינוּ שָׂרִיגֶיהָ –

הלא פרטי־נגע קטנים כאלה, גלויי־אסון מיוחדים – סם־רקבון תוסס, שנוי חולני של צבע – אין אדם יודע אותם אלא לאחר שננעצו באישוניו, ומהם ירדו ללב ובו הם חיים ומתפתחים; כל הפרק הזה – פאטתי הוא, כמובן, ואף־על־פי־כן הריהו ספור, המונה אחד לאחד את מעשיו של הארבה, את תוצאות המכה, את ההשפעה שהשפיע הדבר, את הרוח שהשליט המאורע; רק כ' פסוקים קצרים הם, והכל נכלל בהם; פתיחה והודעה על השליחות האלוהית, הקדמה־פניָה (הבאה לכרות אזנים לדברים שיאמרו), ולאחר אלה – ספור־המעשה ופרוט הלוקים ונזוקים מן העונש – דבר לא נגרע; כל מיני תבואה נזכרים, פירות לא נשכחו, עצים ואילנות נקראים בשם:

– – שֻׁדַּד דָּגָן, הוֹבִישׁ תִּרוֹשׁ, אֻמלַל יִצְהָר, הֹבִישׁוּ אִכָּרִים, הֵלִילוּ כֹּרְמִים – עַל־חִטָּה וְעַל־

שְׂעוֹרָה – – רִמּוֹן גַּם־תּמָר וְתַפּוּחַ – כָּל־עֲצֵי הַשָּׂדֶה יָבַשׁוּ –

ואפילו הנכאים, שירדו על הארץ, אינם נכללים בכלל אחד אלא מתחלקים בין הסובלים:

– – וְהֵילִילוּ כָּל שּוֹתֵי־יָיִן – – חִגְרוּ וְסִפְדוּ,

הַכֹּהֲנִים – – קַדְשׁוּ צוֹם, קִרְאוּ עֲצָרָה, אִסְפוּ זְקֵנִים –

ולא האדם בלבד נפגע, אלא כל החי:

– – מַה־נֶאֶנְחָה בְהֵמָה, נָבֹכוּ עֶדְרֵי־בָקָר, כִּי אֵין מִרְעֶה לָהֶם, גַּם־עֶדְרֵי הַצֹאן נֶאְשָׁמוּ –

אכן, רבים הם הצבעים המכונסים ביריעה הקצרה הזאת, הרגשות שונים ושופעים, ומה נבדלים בטויי הכאב – במשפטים המעטים והלקוניים; ובאיזו רחבות מטַיל לו האסון בפרק הקטן הזה, והרי זה ממש: עומדים צפופים, מפרים דמיון ומרוממים נפש – ברוָחה.

ג    🔗

החלק הראשון בפרק־נבואה שני ליואל, הוא המשך לקודם לו; אלא שבפרק א' הנושא הוא – מעשה הכליון, ובפרק ב' – העושה אותו; פרט אחרי פרט על חוט שני עדין, נחרזים הפרטים, המבליטים במוחש את פשיטתו של הארבה על הארץ; כאלו אויב אנושי אדיר־מראה מתגלה לעינינו; כבוד מתעורר בלבנו אליו, והוא הגורם לפחד, שאנו רוחשים לו:

– – כְמַרְאֵה סוּסִים מַרְאֵהוּ, וּכְפָרָשִים כֵּן יְרוּצוּן, כְּקוֹל מַרְכָּבוֹת עַל־רָאשֵׁי הֶהִָרִים יְרַקֵּדוּן, כְּקוֹל לַהַב, אֵשׁ אֹכְלָה קָשׁ, כְּעַם עָצוּם עֳרוּךְ מִלְחמה –

הנהו התאור המיוחד להורות, כי ההתגוננות לא תועיל כאן, כי כל כוח של התנגדות צפוי לשבר ולתבוסה; והסבורים, כי המוצא הוא – לבוא במסתרים ולהחבא עד יעבור זעם, או המניחים, כי ימלטו נפשם אם יתחמקו ויסָגרו על מנעול בחדריהם – טועים מרה; כי:

– – בָּעִיר יָשְֹׁקּוּ, בַּחוֹמָה יְרֻצוּן, בַּבָּתִּים יַעֲלוּ, בְּעַד הַחַלּוֹנִים יָבֹאוּ כַּגַּנָּב –

אין עצה ואין תחבולה כנגד צרה זו; כי הנה, – מה גדול וחזק מן הטבע? ואף הוא לא יהיה חף מפגעו של האויב:

– – לְפָנָיו רָגְזָה אֶרֶֶץ, רָעַשׁוּ שָׁמָיִם,

שֶׁמֶשׁ וְיָרֵחַ

קָדְרוּ, וְכוֹכָבִים אָסְפוּ נָגְהָם –

כך, משפט עקוד אחרי משפט קשור, פסוק מגובש אחרי פסוק מחושל – מצטירת לעינינו תמונת־שונא מלכותית, מרהיבה ומדהימה בגלוי שבה, אבל מכריעה ומדכאה עד עפר במוסתר שבה; כאלו תרועות של לגיונים רבים אנו שומעים; מדי־צבאות מבהיקים ומעַורים את עיניו; דכאון הוא עד עצירת־נשימה, עד אפיסת־כוח, עד כריתת־כל תקוה; היכן עוד מקום אחד, אפילו בספר־הספרים שלנו, שבו יובא מצב־הדברים, בעטיו של החטא, – עד לפתחו של מצא אחד, של תושיה יחידה, שאותה מיעץ יואל:

– – קִרְעוּ לְבַבְכֶם, וְאַל־בִּגְדֵיכֶם, וְשׂוּבוּ אֶל־ייָ אֱלֹהֵיכֶם, כִּיֹ־חַנוּן וְרַחוּם הוּא, אֶרֶךְ־אַפַּיִם וְרַב־

חֶסֶד, וְנִחָם עַל הָרָעָה;

כגאולה ממש, – ברגע האחרון לאבדן וליאוש, – באה העצה היעוצה על־ידי הנביא; ומכאן והלאה שוב שבוץ אבן־חן באבן־חן; מי שהרהיב לעינינו והלהיב בתוכנו את הפחד, הוא היודע לשוות גם לחרטה – דמות רבת־הוד, לעטרה בעטרת־פאר:

– – תִּקְעוּ שׁוֹפָר בְצִיּוֹן, קַדְשׁוּ־צוֹם, קִרְאוּ עֲצָרָה; אִסְפוּ־עַם, קַדְּשׁוּ קָהָל, קִבְצוּ זְקֵנִים, אִסְפוּ

עוֹלָלִים וְיוֹנְקֵי שָׁדִּים, יֵצֵא חָתָן מֵחֶדְרוֹ, וְכַלָּה מֵחֻפָּתָה; בֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ – יִבְכּוּ הֲכֹּהֲנִים, מְשָׁרְתֵי יְיָ, וְיֹאמְרוּ: חוּסָה יְיָ עַל־עַמֶךָ, ואַל־

תִּתֵּן נַחֲלָתֶךָ לְחֶרְפָּה –

איש לא נעזב, כל שכבה בעם נקראה בשם, כל גיל וכל מעמד נזכר והוזעק; גם מקום הכנוס־לחרטה נקבע, גם דברי־התשובה – הושמו בפה להאמר; אין חסר כשם שאין יתר בנבואה הזאת; – הכל מדויק, כל דבר מפורש; בנין מוצק ועומד־איתן הקים יואל בן־פתואל – קומה על קומה, אגף מזה ואגף מזה, וכולם ששים אלי אחדות, נשאבים בכוח פנימי לשלימות מזהירה; ולאחר זה – לא “מסקנה” ולא מצוה מלומדת, אלא בחינת גולת־הכותרת של נבואת יואל כמו אמירת־שירה, הוא סיומו של הפרק השני:

– – וִידַעְתֶּם כִּי בְקֶרֶב יִשְׂרָאֵל אָנִי, וַאֲנִי יְיָ אֲלֹהֶיכֶם, וְאֵין עוֹד; וְלֹא־יֵבֹשׁוּ עַמִּי לְעוֹלָם –

ד    🔗

מתוך שזמן נבואתו של יואל לא פורש והיה כאלו דבר הנתן לנחוש בלבד – העלה גם השם עצמו הִסוסים: – מי הוא זה האיש? כמה מפרשים יחסוהו לבית שמואל הנביא, אולם ר' אברהם אבן עזרא נכון מאד בהערתו כי אלו כך היה ודי שהיו ממשיכים ואומרים: בן־פתואל, בן־שמואל, לשם ציון היחוס הגבוה והדגשתו, – כדרך שמצוי במקרים אחרים ודומים; מכאן, בדרך השכל הישר, הגיע רש“י לידי הרהור שמא נעוץ סמל בשם? והוא מפַיט: – “פתואל”, משום שפתה את האלהים בתפילתו; ואם מותר הדבר, – כי עתה היינו חולקים על ביאור רש”י ז"ל ואומרים: – לא שפתה, אלא דוקא פתוי־אל היה! כי הרי סמליות זו מתקבלת על הדעת; מדברי־נבואתו עצמם אנו למדים שנפתה עד בלי גבול, עד לנקודה אחרונה; נבואתו הקצרה בפרק ג' – פסוקים בלבד! – אינה הבטחה, לחוזרים בתשובה ולירא ה', אלא פשוט יותר, ונכון ללא ספק; הוא עצמו פתוי היה; משעלתה משאלה בנפשו, משחזה חזון – כבר ראה אותו מוגשם ומבוצע, חי וקים לעיניו ממש; האם לא על־כן לא הרבה דברים? כי מה יש להכביר מלים, כשהדבר אינו זקוק לכך: עובדה היא, מחוש וממש בהחלט:

– – וְהָיָה אַחֲרֵי־כֵן אֶשְׁפּוֹךְ אֶת־רוּחִי עַל־כָּל־

בָּשָׂר, וְנִבְּאוּ בְּנֵיכֶם וּבְנוֹתֵיכֶם, זִקְנֵיכֶם חֲלֹמוֹת יַחֲלֹמוּן, בַּחוּרֵיכֶם חֶזיוֹנוֹת יִרְאוּ!

גדל־החולמים בהקיץ היה הנביא יואל, כי כל חזון ראה בעליל, הראה כגוף, כיש מפורש וגלוי; ושמא תעלו על לבכם שתמים היה האיש וחזונו “קל” עליו, – אין הדבר כן; התבוננו נא ותראו כי יואל בן־פתואל ידע שיש תמורת־יסודות בזה, שנוי סדרי־בראשית; לא פשוט ולא כלאחר־יד יבוא המעשה הגדול:

– – וְנָתַתִּי מוֹפְתִים בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ, דָּם וָאֵשׁ וְתִימְרוֹת־עַשַׁן; הַשֶׁמֶשׁ יֵהָפֵךְ לְחֹשֶׁךְ, וְהַיָּרֵחַ לְדָם –

לִפְנֵי בֹּוֹא יוֹם יְיָ הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא! –

שני שרטוטים ושלשה קוים – בה' פסוקים קצרים, וכמה תמונות נפלאות, אילו עולמות הדורים, בנויים ועומדים לפנינו – בחזון זה של יואל בן־פתואל על מלכות שמים וארץ!

ה    🔗

הפרק האחרון מפרקי נבואתו של יואל – עומד נבדל ובודד מקודמיו; נראה הוא כמו קטע מנבואה אחרת, שלא כונסה כולה; יש בו משהו מן המענה הפתאומי על שאלות שנסרו, כנראה, בחברה הישראלית בימיו: – מי שם את הגויים השכנים לגמול עונש ליהודה על חטא שחטאו לאלהיהם? יואל מתנבא על יום דין כללי לעמים שהתעללו בעם ה'; ושוב נאמן יואל לאָפיו, – אין דמיונו פרוע וחזונו לא על גלי ההפתעה ינשא; לכל חלום ולכל מחשבה מסגרת קבועה, סיָג מפורש, ותחום מדויק:

– – וְקִבַּצְתִּי אֶת־כָּל־הַגּוֹיִם, וְהוֹרַדְתִּים אֶל־ עֵמֶק יְהוֹשָׁפָט, וְנִשְׁפַּטְתִּי עִמָּם שָׁם, – עַל־עַמִי וְנַחֲלָתִי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר פִּזְרוּ בַגּוֹיִם, וְאֶת־אַרְצִִי חִלֵּקוּ –

אבל גם בזה לא די, כי הנביא מוסיף ומפרט מי ומי הם העמים הנשפטים, ובדקדוק מלא מה חטאם ומה פשעם; והפרוט הזה – מה הדור ומה מפואר! כל חטא על דגלו, כל עוון על מחנהו:

– – אֲשֶׁר־כַּסְפִּי וּזְהָבִי לְקַחְתֶּם, וּמַחֲמַדַּי הַטֹּבִים הֲבֵאתֶם לְהֵיכְלֵיכֶם; וּבְנֵי יְהוּדָה וּבְנֵי יְרוּשָׁלַיִם מְכְַרתֶּם לִבְנֵי הַיְּוָנִים, לְמַעַן הַרְחִיקָם מֵעַל גְּבוּלָם –

וגם כאן, – בפעם האחרונה הזאת – רואה הנביא את החדוה האופפת אפילו את הטבע; והכל חוגג את שברו של הרשע ומריע לקראת עלית קרנו של הצדיק; הדברים נאמרים, כמובן, מתוך התרוממות־רוח, בפאתוס מופלא, אבל כתמיד אין הם עוברים את גבולם, אין הם שוצפים ואין הם קוצפים; שקולים ומדודים הם, מצומצמים וחזקים:

– – וְהָיָה בַיוֹם הַהוּא יִטְּפוּ הֶהָרִים עָסִיס, וְהַגְבָעוֹת תֵּלַכְנָה חָלָב, וְכּל־אֲפִיקֵי יְהוּדָה יֵלְכוּ מָיִם, וּמַעְיָן מִבֵּית יְיָ יֵצֵא וְהִשְׁקָה אֶת־נַחַל הַשִּׁטִּים –

דמיון עז מעז, הפלגה מופלגת, ובכל זאת – הכל במשורה נאמנה ובקול שוה ומלא, הנוטע בטחון במקום אמונה; לא נטעה אם נאמר ונקבע: יחודו של הנביא יואל הוא, שכל הרהורי־לבו על העתיד, כל הלכי־נפשו עלה הבאות – היו אצלו מראה־עינים, מעשה־שהיה, מציאות של ממש, ועל־כן היה מאמרו הנבואי – ספור ותאור, שרטוט קו מסביב לקצותיו של חומר מוצק, קביעת מסגרת מדויקת בשוליו של מעשה; ושמא באמת צדק רש"י בדרשו את השם יואל בן־פתואל – שפתה (אפילו) את האל בתפלתו!