א    🔗

נביא מפתיע היה עמוס, בלתי־צפוי לעצמו כלזולתו; הוא לא הביא עמו כל כבוד של יחוּס־המוצא ולא משקל־תרבות של מטרופולין; נביא מעיר־השדה! – תמהו תמוה השומעים ובחנו את הדברים דוקא, כדי לדעת מה ערכו של הדובר; האין רושם כי בריצה בא האיש לאשר בא, נלהב מן הקול הרודפו ומצוה עליו לנבא? כרוח מן הים כן נסער ובא אל הדוכן החפשי, ומיד ללא כל הקדמה שהיא, ללא כל משל פתח והרעיש:

– – יְיָ מִצּיוֹן יְשְׁאָג וּמִירוּשָׁלַיִם יִתֵּן קוֹלוֹ!

כן, זה הקול שאזניו היו מלאות ממנו, שלבו רחב מעצמתו, ואשר כאִלו רכב על גבי כתפיו – אותו גלה בפאתוס ופרש אותו קבל־עם; אדיר ונורא היה קול אלהים זה, כי על כן כה יתאר עמוס את השפעתו בהנתנו:

– – וְְאָבְלוּ נְאוֹת־הָרֹעִים, וְיָבַשׁ רֹאשׁ הַכַּרְמֶל! –

 

ב    🔗

עיקרי נבואתו באו אצלו בחינת השראה, וכמין התעוררות פתאומית מסלוד עז שסלד למראה השחיתות, ואף־על־פי־כן משנתו־נבואתו סדורה, – דבר דבור על אופניו; כנגד הקצב שאנו מוצאים אצל כל נביא, יש בדברי עמוס אפילו – סימטריה, אולם גם היא מקורה יותר בהרגשה מאשר במחשבה שקולה; ועד כמה רבה היתה התלהבותו אפשר להוָכח מזה שאפילו ההקפדה על מעלות ועל מורדות בנין אמריו – לא נטלה מהם את השטף הגועש, את ריצת־הלשון; כמו שוט שבעליו ממהר להורידו ולהצליף בו ברציפות כזו, שאין אתה מרגיש כמעט בהעלאה לצורך ההורדה, כן הרציפות שבמשפטי נבואתו; והלא אין ספק כמעט, כי רבוי הנבואה שלו על העמים האחרים, – על דמשק, עזה, צור, אדום ומואב – כונתו גם למרבה התנופה ולתוכחתו על יהודה וישראל; בכל התאור של פשעים הרודפים פשעים, בפרוט של ענשים מענשים שונים – העלה אוירה שכמוה כחשרת־עננים כבדה, ודבריו רעמו, ברקו והטילו, בודאי, חלחלה בלב שומעיו; גם בציון החטאים, כמו בקביעת הגמול עליהם, – הננו שומעים קולות; שרי דמשק שפעו:

– – עַל דּוּשָׁם בַּחֲרֻצוֹת הַבַּרְזֶל אֶת הַגֳלְעָד

ועל־כן –

וְשָׁבַרְתִּי בְּרִיחַ דַּמֶּשֶׂק –

בני עמון חטאו

– – עַל־בִּקעָם הָרוֹת הַגִלעָד –

– – בִּתרוּעָה בְּיוֹם מִלְחָמָה –

ועל כולם הגדיל עמוס במיתה משונה על מואב:

– – וּמֵת בְּשָׁאוֹן מוֹאָב, בִּתְרוּעָה בְּקוֹל שׁוֹפָר!

 

ג    🔗

תוכחותיו של עמוס לעמים הזרים היתה בדבר מדיניותם החיצונית, ואלו ליהודה ולישראל – בדבר מדיניותם הפנימית; מה פשעיהם של הגוים? – דמשק: – דשה בחרוצות ברזל את הגלעד; עזה: – הגלתה גלות שלימה להסגיר לאדום; צור: – לא זכרה ברית־אחים; עמון: – בקעה הרות הגלעד למען הרחיב את הגבול; מואב: – שרף עצמות מלך אדום לשיד; ומה פשעי עמו? – ביהודה: – מאסו את תורת ה' וחוקיו לא שמרו; ובישראל: – מה רבו הפשעים! ואותם הדגיש הנביא בהדגשה מיוחדת, ופרט אותם אחד לאחד, והוא הקובע את דיוקנו המיוחד; מן העוֶל הסוציאלי נכוה עמוס; מן ההתחסדות הצבועה של מתעשר על חשבונו של העני והאביון, – סלדה נפשו; עד מה רגזה רוחו מנצולו של הדל ותמים! והוא מגדיר את החטאים בהגדרה המגלה כי החוטא עושה בגניבת־הדעת, כי אלמלא כן לא היה זה מתחסד, לא היה מעמיד פנים של יראת־שמים:

– – וְעל־בְֹֹגָדִים חֲבֻלִים יַטּוּ אֵצֶל כָּל־מֳזְבֵּחַ,

ויֵין עֲנוּשִׁים יִשְׁתּוּ בֵּית אֱלֹהֵיהֶם –

וכשהוא מנבא גמול ושִׁלֵם ל“אוצרים חמס ושוד בארמנותיהם” אינו מהסס מלנבא ולומר בשם ה':

– – וּפָקַדְתִּי עַל־מִזְבְּחוֹת בֵּית־אֵל, וְנִגְדְּעוּ קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ וְנָפְלוּ לָאָרֶץ –

על השק הם עושים בנפש העם – הוא מתקומם; האפשרות למצוא מפלט דוקא אצל קרנות המזבח, היא מזעזעת את עמוס; לא רק בכעס, ולא רק בכאב־לב בלבד, ולא רק מחמת הרגשת חובה נעלה, אלא גם בשאט־נפש הוא מוכיח את הרשעים:

– – שִׁמְעוּ הַדָּבָר הַזֶּה פָּרוֹת־הַבָּשָן, אֲשֶׁר בְּהַר שֹֹׁמרוֹןְ הָעשְׁקוֹת דַּלִים, הָרֹצְצוֹת אֶבְיוֹנִים, הָאֹמְרוֹת לַאֲדֹנֵיהֶם הָבִיאָה וְנִשׁתֶּה –

והאם לא משום כך אנו מוצאים בנבואתו על הענש (כגון במשפט הסרקסטי "וגם אני נתתי לכם נקיון־שנים בכל עריכם) משהו שמחה־לאיד? האם אין בכל אלה ישרות־קו של נביא מעיר־השדה שראיתו עמדה בבריאותה אף־על־פי שקנה לעצמו השכלה וחכמת מטרופולין? אין בו אף שמץ משמץ של “הבנה” ל“נסבות” ו“גורמים” לעושקי־דלים, למוכרי בכסף־צדיק ואביון־בעבור־נעלים; וכיון שאין הוא “מבין” בשום פנים, אין הוא גם “סולח” בשום אופן; הרי שלא רק הדיאגנוזה שלו – מהפכנית היא, אלא גם תקיפותו שאינה־מרפה, זה הקו של “יקוב הדין את ההר” אצלו:

– – הְנֵּה אָנֹכִי מֵעִיק תַּחְתֵּיכֶם כַּאֲשֶׁר תָּעִיק הָעֲגָלָה הַמְלֵאָה לָהּ עָמִיר!

 

ד    🔗

עמוס שונא עשירים היה, כי החרדה לעשרם שלא יאבד, – מונעת מהם כל דרך של תשובה מעון וחרטה על חטא; כוח בוזו להם היה למעלה מכל שעור, כי שורש כל אוֶן ראה בהם, וכל פעם שהוא חושף ומגלה רשעותם – גלה את כעורם ללא־תקנה:

– – צֹרְרֵי צַדִּיק, לקְחֵי כֹפֶר, וְאֶביוֹנִים בַּשַׁעַר הִטוּ –

והאם אין במיטב דברי נבואתו של עמוס, גם משהו התנגדות אורגנית לתרבות כרכים, שלא תתכן שתהיה נקיה מפשע של התעשרות האחד על־ידי התרוששות השני? וזו גערתו התקיפה, המצוה ואומרת:

– – הָסֵר מֵעָלַי הֲמוֹן שִׁרֶיךָ, וְזִמְרַת נְבָלֶיךָ לא אֶשְׁמָע –

האין בה מן החשד שאף האמנות הגוברת כאן, יש והיא מחלישה את הצדק והיושר? האם לא משום זה הסמיך לגערה זאת את הנחתו:

– – וְיִגַּל כַּמַּיִם מִשְׁפָּט וְצְדָקָה כְּנַחַל אֵיתָן –

כן, עמוס ראה ברור כי השאננות־בציון, אין כל תרופה כנגדה אצל:

– – הַשֹׁכְבִים עַל־מִטּוֹת שֵׁן וּסְרֻחִים עַל־עַרְשׂתָם

וְאֹכְלִים כָּרִים מִצֹּאן וַעֲגָלִים מִתּוֹךְ מַרְבֵּק –

הוא הבחין והכיר, כי העשירות עצמה הפכה פולחן, היא בולעת את כל האיש, והוא משקיע בה את “עדינות” רוחו, – כי הנה הם מאמצים את דעתם ו“מעמיקים” את טעמם:

– – הַשֹּׁתִּים בְּמִזְרְקֵי יַיִן וְרֵאשִׁית שׁמָנִים יִמְשָׁחוּ –

והוא כורך בתמונה הזאת כל זוללים־וסובאים לשמה, – גם את ה“זיקה” שלהם לתענוגי־האמנות ומכה בשוט של אירוניה והתקלסות דקה־מן־הדק:

– – הַפֹּרְטִים עַל־פִּי הַנָּבָל, כְּדָוִיד חָשְׁבוּ לָהֶם כְּלֵי־שִׁיר!

אכן, כולם יחד:

– – לֹא נֶחְלוּ עַל־שֶׁבֶר יוֹסֵףְ –

מובן מאליו, כי אין הנביא מהדר, חלילה, פני דל חוטא, ואין הוא סולח לו את פשעו לאלהיו ולעמו, ואף־על־פי־כן יש הבדל לדידו בין זה לזה, כי הדל יתכן וייטיב עוד דרכו, ואִלו העשיר נראה בעיניו כמי שאפסה כל תקוה הימנו, ומשום זה נבא אמר:

– – כִּי הִנֵּה יְיָ מְצַוֶּה: – וְהִכָּה הַבַּיִת הַגָדוֹל רְסִיסִים, וְהַבַּיִת הַקָּטֹן בְּקִעִים.

 

ה    🔗

דבריו של עמוס נאמרו גלויים, ואפילו מליצתו הנאה ביותר, וגם המוסיקליוּת שבלשונו, לא הטעו לחשוב שיש כאן אפילו כקוצר־של־יוד מהתפעלות־הדבור; וצדקה מאד תפיסתו של אמציה כהן בית־אל באמרו לירבעם מלך ישראל: – " קשר עליך עמוס"! אכן, נביא זה כמוהו כקושר, – בחתוך־אמריו, בציון מדויק ונמרץ של האשמים, בקליעה ישרה אל מטרה מסוימת; נבואתו זו של עמוס, שהיתה, ככל שאר הנבואות הגדולות בישראל, אמירת־שירה, ואשר כבשה כמותן לבבות בחבלי ההוד שבאמנות מדעת ושלא מדעת, לפיד מצית היה תקוע בחוּבה, והיתה כמין אש המתפשטת והולכת; כי על כן הוסיף אמציה בשליחותו אל המלך וקבע בבהלה:

– – לֹא־תוּכַל הָאָרֶץ לְהָכִיל אֶת כָּל דּבָרָיו!

 

ו    🔗

אמציה כרן בית־אל, – החטיא את כונתו, כי במקום מעוט הדמות של עמוס עוד הגדיל אותה, כי הנביא אחז בחץ־הלעג שקלעו אליו, מִהר, ומשחו ברעל הבוז העמוק, והחזירו אל הקולע בכוח־אדירים:

– – לֹא־נָבִיא אַנֹכִי, וְלֹא בֶןֹ נָביא אָנֹכִי, כִּי־

בוֹקֵר אָנֹכִי וּבוֹלֵס שִׁקְמִים;
וַיִּקָּחֵנִי יְיָ מֵאַחֲרֵי הַצֹּאן, וַיֹּאמֶר אֵלַי יְיָ –

לֵךְ הִנָֹבָאֵ אֶל עַמִּי יִשְׂרָאֵל –

וכי יש ספק בדבר, כי סכסוך זה דוקא היה בו משום מתן תוקף נוסף לדברי עמוס? תוכחתו מכאן ולהבא – מפורשת יותר, קצרה וחריפה פי כמה; אמציה עצמו “שקל למטרפסיה” ואפשר לשער כי נלקח הימנו כל חשק לעמוד עוד בדרכו של הנביא; ושוב הוא גוזר דין קשה על העושקים, המשתדלים:

– – לְהַקְטִין אֵיפָה וּלְהַגְדִּיל שֶׁקֶל וּלְעַוֵּת מֹאזְנֵי מִרְמָה –

אחד לאחד הוא מונה את היסורים שנועדו לעם החוטא, אלא שהנביא חשש, כנראה, שהחוטאים עלולים להתנחם ב“צרת רבים”, ועל כן הפליא להגדיל את איומיו, להדגיש את עצמת הצרה, שתפגע בכל פרט ופרט: –

– – וְשַׂמְתִּיהָ כְּאֵבֶל יָחִיד

 

ז    🔗

אכן, גם בשעה שגמר את תוכחתו וסיֵם את כל אזהרותיו וגערותיו, וכשעמד ובשֵר כבר את קצו של הליל ונחם את עמו, כי בסופה של פורענות יעלה ויבוא יום גדול וטוב, אפילו אז לא שכח מלחזור, ולוּ בקצור נמרץ, על הדין שלא יומתק במאום לגבי החטאים, וביחוד מיוחד על המתנגדים למוכיחים ובמקשים להשיבם מדרך העָוֹן:

– – בַּחֶרֶב יָמוּתוּ כֹּל חַטָּאֵי עַמִּי, הָאֹמְרִים לֹא־ תַגִישׁ וְתַקְדִּים בַּעֲדֵנוּ הָרָָעָה –

אמנם, נבואתו המנחמת בצמצום מצומצמת, אולם היא שופעת אושר, והאושר הזה מלא וגדוש, בעל יסודות ושרשים, כולו ממשי ומוחשי מאד: אין כל ספק בדבר, כי עמוס התכַּון להעניק בברכתו הרבה טובה לעמו, טובה שאין בה מאום מן המותרות השנואים על נפשו, ואף־על־פי־כן תגדל השמחה ותרבה הנאת־החיים; הלא היא ברכתו של נביא נלקח “מאחרי הצאן”: –

– – הִנֵּה יָמִים בָּאִים, נְאֻם יְיָ, וְנִגַּשׁ חוֹרֵשׁ בַּקּוֹצֵר, וְדֹרֵךְ עֲנָבִים בְּמֹשֵׁךְ הַזָּרַע,

וְהִטִּיפוּ הֶהָרִים עָסִּיס וְכָל־הַגְּבָעוֹת תִּתְמוֹגַגְנָה; – – ןּבָנוּ עָרִים נְשַׁמּוֹת וְיָשָׁבוּ, וְנָטְעוּ כְרָמִים וְשָתוּ אֶת יֵינָם, וְעָשׂוּ גַנּוֹת וְאָכְלוּ אֶת פְּרִיהֶם!