כל דור בוגר קובל על דור־הנוער וכל דור צעיר בועט, אם מעט ואם הרבה, בדור המגודלים. אם יש חוקים לחיי החברה, הרי זה החוק המובהק ביותר: התאבקות־עולם בין הדור שדרכו סלולה ורוצה בהמשכה ובין הדור הפורץ לתוך ההווה, בתחילה בחשאי ואח"כ בסערה ואינו רוצה להיות יורש או מגשים צַוָאה בלבד. ולכאורה דיה ידיעה זו כדי שתסיר ממנו כל לזות שפתים וכל קובלנא על הנוער, שהוא רע, שטחי וכו', שהרי אין לטענות אלו על מה שתסמוכנה, מפני שכך טענו בדור הקודם וכך יטיחו בודאי גם כלפי הבא; ברם, אליבא דאמת, אין זה נכון אלא למראית עין. לאו כל דור זוכה לשנות ערכין ולאסור מלחמה על הקיים ולא כל מלחמה מסתיימת בתקופה אחת. במרוצת ההיסתוריה שלנו בגולה, ששטפה קרוב לאלפים שנה, אין אנו מוצאים אלא נקודות תמורה ומפנה אחדות, שמהן הושתת עולמו של ישראל על שָתוֹת חדשות. רוב הדורות ניזונו והלכו מהמשוּמר והנוֹרש ורק תקופות־סגולה הצמידו חוליה חדשה לשלשלת ההתרחשות הרציפה של עמנו.
שעת־לידתה של הציונות המודרנית היתה שעת־מַהְפָך בהיסתוריה הישראלית והתגשמותה היא התגשמות המהפכה. עיקר טעמה המהַפֵּך היה בכך, שהיא הוציאה את העם מאמונתו הפשוטה והתמימה בגאולה ע“י נס, ע”י ביאת המשיח, והרכיבה עליו, אפשר לומר: כפתה עליו הר כגיגית, תורת מעשים, דרכי־פעילות לפדוּת עצמו, לאבטואמנציפציה. הערך הזה של הציונות אינו כמעט בר־ניתוח והסברה כיום, לאחר שכולנו, גם הדתיים וגם שאינם שומרי דת, נוקטים בשיטות־חולין ובמעשים הנשקלים ע“י הדעת והשכל ונסמכים על מאזן של גורמים סיקולריים, מדיניים וכלכליים. אולם נדמה בנפשנו שעה קלה מה היה צפון לנו אילו נמשכה ההמתנה הפסיבית לנס גם בדורנו: העם היה נכנע, משבש את דרכיו, מתנוון בגוף ובנפש, מפסיד כבודו וערכו, חסר־תיאבון וחדל־כוח ושאיפה היה נטמע ומוּקא, מוקא ונטמע, בקיצור: היה מת מיתה משונה כלאום ופגרי גופו היו מוּבסים בכל מקום. ויש לנו ראיה וזכר לכך: הארמנים והאשורים וחלקים של עמנו. אולם שר האומה, או יצר הקיום והחיונה, גלגל את כל הגעגועים והשאיפות הלוהטות, שהיו מחלחלים באומה בלי הרף, לירושלים של מעלה, במסכת של רצון ודרך מגובשים שנתגלמו בציונות. הציונות היתה רעיון שינק משני מקורות: מן החזון היפה של האומה בעבר ובעתיד ומן המציאות העכורה שבהווה, וככל רעיון החותר להתגשם דרש גם הוא נושא. לא כל חוגי הרעיון וחסידיו יכלו להיות גם מגשימיו. הרעיון מוצץ לפעמים את לשדם של מטפחיו ומחולליו והם משתעשעים בו כבחלום, אך אין הם מסוגלים לחיי יקיצה וגישום. וע”כ רואים אנחנו כבר בראשית ימיה של הציונות מרד מצד צעירים ומגודלים, שמצאו את הרעיון מוכן לפניהם ורצו להפכו להויה חדשה. מהו הויכוח בין “עבודת־הקטנות ועבודת־הגדולות” אם לא שהראשון התכוון ליטול את הרעיון הגדול ולגשמו קמעא קמעא ואילו באחרון נעוץ עדיין אותו הלך־רוח של צפיה לנס, ולאמנט של אמונה במשיח – צ’רטר או מרכז רוחני – היה גנוז בו מדעת ושלא מדעת. בזכות מרד זה נהפכה הציונות למפעל ציוני. כשאני אומר “מפעל”, אין כונתי למעשה חסר מעוף ודמיון, מעשה־ידים שהוא כולו פרוזה; לדידי כולל המפעל הציוני מצע עיוני, השקפת עולם, הרגשת חיים חדשה וחתירה לערכין כלכליים, רוחניים וחברתיים חדשים. אולם המפעל הזה, שאין אולי אח לו בתולדותינו, אנו עשוי להשָלם לא בדור אחד ולא בשני דורות. לפי שהשלמתו מחייבת היות אדם חדש במולדת חדשה וזה אינו גידול של חפזון, לפי צו הביקוש. האדם והיהודי החדשים נצמחים בהדרגה, תוך התאבקות פנים וחוץ. רק עמל־ישרים, עמל נמלים רוחני וגשמי של בני דורות מספר יוכלו לברוא אותה מציאות, שתבשיל עפ"י חוק הדיאלקטיקה נצנים למהפך חדש ונושא של הויה חדשה.
לפיכך אין לראות בדברים שאנו מטיחים כלפי הנוער המתבגר והולך מין שגרה החוזרת בכל דור. אפשר לנסח את הקובלנא על הנוער כך: לו היה הנוער הישראלי באשר הוא שם וביחוד בא“י מורד במשא הנפש הקודם, בציונות, מתוך שמצא פתרון אחר לבעיות עמו ועצמו, כלומר, לו היה שוקד על תקנתם של החיים ומעצבם עפ”י ציור אחר שבלב, אפשר שהיינו נלחמים בו אבל על כל פנים לא היה מקום לטענה שהוא ריק ושטחי וכו'. אולם האמת אינה כך. הקובלנא מופנית כלפי האדישות, אטימות הלב והמוח וצמצום ראייתו, שמיעתו והבנתו של הנוער. מועטים הם חלקי הנוער המתכוננים לשאת ולעכל את המטען הרוחני של האנושיות והאומה, את תמצית הערכין, את השבח והעליה שבהם, כדי להוסיף עליהם את תוספתם. הן לפעמים יהגה הלב איומות על הדור, שזכה לחיות בתקופה של סתירה ובנין, תמוטת יסודות עולם והתחדשותם והוא עני כל כך בחוויות ובכיסופי־אמת למהפכה. בטויים נכבדים וגלויים לעין של עֵרוּת ואחריות לבאות לא ראינו בנוער בארץ במידה המניחה את הדעת. רק פלגים קטנים ממנו נאמנים אל יעודם. ובנידון זה הולך ההבדל בין הנוער בגולה ובארץ הלוך והטשטש. התחום שתוחמים היינו ביניהם אינו קיים עוד. עכשיו נפגשים שניהם בנקודה אחת שבנפש. הנוער בגולה ירד מנכסיו הרוחניים מחמת מצוקה ועוני והתנוונות חיותו, והנוער בארץ מחמת שובע ושפע של פינוק וחיי־שלוה.
לגבי הנוער בא“י, כלומר לגבי אותו חלק, שלא נכנס עדיין בעובי החיים על דעת עצמו וברשות עצמו, אין קיימת כמעט מחיצה של מעמדות, של עוני ועושר (להוציא חלק קטן של הנוער העובד ממש, היינו, זה שמתנסה בתנאי חיים קשים כדי לפרנס עצמו ומשפחתו). בדרך כלל אפשר לקבוע, שנוער הקבוצה והמושב, נוער העובדים ונוער הבורגנים והמעמד הבינוני, כולם כאחד נהנים משפע יחסי ואפילו ממידת מותרות ידועה, ואין בין חלק אחד למשנהו אלא הבדל של הרגשות־בית ואוירה חינוכית בלבד ולא הבדל שבמצע־חיים ממשי. מצד זה שונה א”י מכל הארצות שבעולם, שבהן סופגים לתוכם צעירי מעמדות מסוימים ענויי־מחסור, צער אי־הסיפוק ונחיתות־דרגה חברתית עוד משחר ילדותם וזה מוליד בהם גרויי־תגובה שערכם רב. החיל הגדול הזה של מקופחי גורל, לאחר שעמד על דעתו וחונך בכוון הראוי, הריהו הנשוא העיקרי של הצדק החברתי בהתגשמותו. בארץ, אין בשעה זו תנאים כאלה אלא בשיעור מצומצם מאד. ההבדלים בנוער הם מלאכותיים, מושכלים, שכלתניים ולפעמים בדויים מן הלב. הויכוח הידוע והנלהב החביב על הטפליא מי עדיף ממי, “הפועל” או “המכבי”, אינו שקוי טיפה של אי־אמצעיות, בעוד שהורי־הנוער הזה, נפגשים זה עם זה מי כנותן עבודה ומי כפועל, מי כמזין ומי כניזון, מי כמנצל ומי כמנוצל ועם כל הניגודים החיים הכרוכים בכך.
כל הבירור הזה מעמידנו על פשוטה של עובדה: שבשעה שאנו באים ותובעים תביעות מן הנוער בארץ או מציגים לו אידיאלים, נקוּט בידנו קנה־מידה שאינו הולם את המציאות האופפתו. הלה חייב, אמנם, להמשיך במשא המפעל הציוני, בבנין המולדת, שהרי לא נרמז על ידו שום פתרון אחר לעם וליחיד, אבל הוא ממשיך בתנאים השונים לחלוטין מאלה שאנחנו או הקודמים פתחנו בו. דמות דיוקנו המאירה של האידיאל הועמה אצלו ע"י ראשית־ההגשמה והקירבה למציאות, וההישגים בשדה הלשון העברית, עבודת האדמה והבנין וצורת החיים, שהם יקרים כל כך למי שנתן את נפשו עליהם, אינם נכבדים במידה כזו למי שקבלם בתורת ירושה. לפיכך מן הראוי לעמוד במקצת על גורמים אחדים המעצבים את מהותו הנפשית של דורנו הצעיר.
בראשית התהוותה של תנועת הנוער בעולם, לא היה הנוער צד־שכנגד שוה לעולם המבוגרים, הדומה לו בערכו ובכוחו, כדרך שני מעמדות חברתיים הנאבקים איש עם רעהו ואחד מעריך את חברו, אם כי מלחמת־עולם נטושה ביניהם. המבוגרים הביטו אל הנוער המורד כעל קונדסים חסרי ערך, שסטו מהדרך הטובה וצריך להחזירם למוטב ואם גם ביד חזקה. יחס זה מצד המבוגרים השפיע על הנוער בשתי דרכים, מצד אחד ראה במגודלים כוח עצום וחשוב, שאין לפטרו בשה“ע פה”י ומצד שני חשל את כוחו שלו, להוכיח את כושרו לחיות במיוחד בלא להיות תלוי בדעת אחרים. הדבר הזה הצמיח הרבה תפל וטפל, יהירות ורעיונות־רוח, אבל גם תרבות אמיתית, מחודשת, נכסי חינוך וצורות ביטוי ספרותיות ואמנותיות חדשות שנוצקו ונשתלבו אח"כ בתרבות העם כולו, על ברכי אותו נוער נולדו. ההכרה העצמית, זה התנאי הקודם וההכרחי לכל תנועה, נקנתה לו לנוער במאמצים עליונים הראויים להערצה. מה שאין כן עכשו. תנועת הנוער השיגה את מבוקשה. עולם המגודלים מכיר כיום בזכויותיו של הנוער ואפילו מדינות נחשלות תיקנו את אסכולותיהן ומעניקות לנוער חופש ידוע ושיטות הלימוד והחינוך מותאמות למסקנות הפסיכולוגיה החדשה. ונהפוך הוא: יום יום משמיעים באזני הנוער דברי־כיבושין ושידולין שהוא עתיד העם והאנושיות, שהוא קרוא לחדש את העולם הישן והמָהוּהַ, שהוא מלח העולם. ולטיפות חמות אלה שופעות עליו לא בזכות עצמו, בזכות עבודתו, שאיפתו והתמכרותו ומלחמתו, אלא הן בבחינת אואַנס, מין זכיה מן רכוש ההפקר שהדור הקודם הניח אחריו. אירע לו לנוער מה שאירע, לפי האגדה היוונית, לעֶלֶם נארציס, שנסתכל בבואתו שבמים ונתאהב בעצמו.
לנו, לעם היהודי, היה הנוער חשוב חשיבות כפולה ומכופלת. אנחנו היינו זקוקים לחלוצים ממש, המתמכרים בכל חום נעוריהם לעליה, ליבוש ביצות ולהפראת שממות ארץ. וכשקמה תנועת־הנוער בישראל, כבשה לה בנקל את מקום־המעלה בציונות ובעם. אין בזה משום גוזמא, שהנוער היהודי טבל בזמירות ותשבחות מכל העברים. מתנות־אהבה אלו שניתנו לו רוממו אותו ואת ערכו, העמידוהו ברשות עצמו ונמסרו לו מפתחות העתיד מתוך אמונה ולאחר שהוכיח עזוז כוחותיו וחין ערכו. הדור הצעיר הגדל והולך עכשיו עדיין נהנה מאותם ההישגים. כל נואם, כל עתון, כל פלקט אומר לו, שהוא סלתו ושמנו של עמנו, מושכים אותו לכאן ולכאן, מקימים לו מרכזים, הנהגות, סניפים והוצאות ספרים והריהו מקבל זאת כלאחר־יד בלא ברכת־הנהנין ומעלה על עצמו את הכתוב: משמטפלין בי כולי האי, שמע מינה שאני ראוי לכך! ובינתים פוחתים והולכים הכוחות הדוחפים העצמיים להשתלמות והתעלות, יחסו לאוצרות הרוח האמיתיים פושר ואינם לו בחזקת מזון הכרחי, מביט הוא בחשד רב בכל מי שמדבר אליו כאילו הוא רוצה לקנותו במחיר דברים וסופו שהוא נעשה אדיש ואפילו עוין לכל מה שיש בו משום עומק, ויתור ושיסורין כרוכים בו.
חזיון זה מחובר לחזיון אחר שקורין לו אינטלקטואליזם או רציונליזם (האחרון אינו אלא גילומו של הראשון) השליט היחיד או המעמיד פנים כאילו הוא שליט יחידי בתקופתנו. לאחר המלחמה המטורפת שהורידה לטמיון גנזי תרבות וציביליזציה שנחסנו ע“י האדם במשך מאות בשנים והביאה לידי מַיִט משטרים וסדרי־חיים, באה שעה גדולה של בנין וקימום הריסות. עמים קטנים וגדולים, מעצמות־ענק ומדינות־ננס אצו־רצו אל סדן היצירה. כל אחד רצה להקים משק תכליתי, בתכנית ובחשבון, מדינה לדוגמה במבנֶהָ הקצוב והשקול. תינוק בעריסה קלט אומדנות, השערות, חישובים ודקדוקים ודינים וחשבונות. החשבונות המפוכחים הללו היו כמין פיצוי לטירוף הדעת והשתוללות היצרים הפראים שבימי המלחמה. בינתים קם דור ששקל את החיים במאזני־המוח הקטן, אבני משקלו היו עצמים בעלי נפח גמלוניי, רק דבר ששלושה ממדים לו הוחזק לממשות וכל שאינו בר־שקילה בפלס אינו אלא הבל ורעות רוח. אולם סו”ס אין החיים קו ישר והאדם אינו רובוט, ושאר הכוחות המושלים בו התחילו להתקומם כנגד הסגת גבולם. לבו, משאלותיו, יצריו וכל גורמי־חיוניותו, הכינו במחשכים מרד אכזרי, פרקו מעל עצמם כל עול של מוסר, בינה ותרבות ונתקפו ע“י רוח־עועים ועיורון. ויש לומר, שתקנתו של מצב פרוע זה איננה במלחמה לתבונה. תורה זו, שתבונה בעלמא שומרת מפני מעללים רעים ושחיתות התרבות, לא נתאשרה לא ע”י המחקר העיוני החדש ולא ע“י המציאות הממשית בכל הדורות. התבונה היא לפעמים מן חנות־כל־בה, המקיפה לכל דורש מבלי לרשום אפילו בפנקס חובה או זכות. והניגוד המבוטא בצמד־המוגשים שכל־אינסטינקט ניגוד מדומה הוא, שאין דעתו של חוקר־המעמקים סובלתו. הניגוד שרוי בזוג מוצגים אחר: שכל גדול – שכל קטן, או: אינסטינקט־בראשית־אינסטינקט נאצל. יש תבונה אצבעונית ומשוטחת שהיא בת־בתם של יצרים שפלים, שההיסתוריה האנושית רבת הזעזועים לא אצלה עליה אצילות כלשהי, ויש אינסטינקט, שהועלה למדרגת אינטואיציה והוא אבי כל תרבות ויצירה עליונה, שמן הראוי לקרוא לו תבונה גדולה. הדיפלומט הגדול, חכם הכלכלה העולמית אינו בעל חשבון קטן, שרשי חשבונותיו נעוצים בצפיה פנימית, הייתי אומר, באיצטגנינות נפשית. ואעפ”י ששפתם מסמלת את הממש היבש, הרי שהחומר המחבר את המלים והרוח המחיה אותן זוככו ע"י האספקלריא המאירה של חזון־לב גדול והגות־מעמקים.
לא הרציונליזם ולא היצרים הם בעוכרי דורנו הצעיר, כי אם יצריו הקטנים והרַציוֹ שלו, שקומתו קומת־גמדים ועומקו עומק כוס־מים. הפאשיזם הוא ביטוי חברתי ומדיני לאותו שכל ולאותם יצרים. הוא אפיטרופוס מובהק לקטנות־מוחין וצרות־לבבות. הוא מטפח את כל ה“משפחתי” ה“גזעי”, ה“מולדתי” ה“עממי” ומנאץ כל בין לאומי, אנושי, עולמי ונצחי. וחובה להודות, שזוהי תחבולה מחוכמת מאד לכבוש את האדם, הנוטה אולי רק לעצמו, בבחינת אדם קרוב אצל עצמו. ואין ספק, שעתיד הפאשיזם להכשל באותה נקודת־סתירה. שכן מצד אחד הוא דורש התמסרות, הקרבה וויתור על עניני הפרט ומצד שני הוא מצמצם את עניני האדם צמצום בתר צמצום ומוביש את המעינות המפכים מסירות וכוח, התמכרות והקרבה. אין ברירה אחרת: או שמטפחים באדם אהבה לכל יפה ולכל אנושי ואז אין להציב לו גבולות מלמעלה אלא יש לסמוך על טעמו וריחו, או שמגבילים תחום חייו וחוג־התענינותו, אז לא תועיל כל קביעת־גבול מלאכותית, הואיל והאדם גופו יגיע בדרך ההגיון אל הצמצום האחרון: אל עצמו ובשרו, שמשמעו חזרה על “האינדיבידואום” הבהמי.
צמצום זה מהי תקנתו? לדעתי קשור הוא עם עוד חזיון הנפרץ מאד בזמננו, שקורין לו סמכות או דיקטטורה. על אף כל חידושי הפדגוגיקה הן מושתת כל החינוך שלנו על סמכות ועל בר־סמכא ולא סמכות של רשות, שהחניך בוטח בה מרצון או מאהבה, אלא סמכות של חובה. והרבה דרכים לה לכפות עצמה על אחרים. גם המפלגות והאיגודים הצבוריים שלנו, שבדרך כלל משמיעים הם על חירות, משליטים את עצמם, את מחשבתם ופעולתם בכוח הסמכות. וכל דימוקרטיה בתחום זה אינה נבדלת מדיקטטורה אלא בכך, שהראשונה עושה במקל־נועם והאחרונה במקל־חובלים. הכי יפלא שדורנו הצעיר אוהב לקבל תורות חתומות, גזרות ופקודות מבלי להרהר אחריהן? כלום נשתומם, שהסיסמה והפלקט מושלים בכיפה? ביטוי מובהק לשיטה זו נבלט ביחוד בקרב כת אחת ביהדות. אין אתה יודע על מה לתמוה, אם על עניות הדעת של אלפי נוער ובוגר, המהלכת בתוכה בקומה זקופה, על עיורונם או על ערלת־לבבם ואבדן כבוד עצמי ומחשבה עצמית, שהם חמדה גנוזה לנוער. פולחן המנהיג מגיע שם לשיאו. הוא היודע והמבין, המוקיר והמבזה, המשפיל והמרומם. הוא חי וקיים והשאר אבק פורח ושחק מאזנים. הקדמונים אמרו: תיק"ו – נוטריקון: תשבי יתרץ קושיות ואיבעיות. הללו אין להם קושיות ואיבעיות כלל, אסור שיהיו להם. המנהיג אינו מין תשבי מתרץ, הוא אינו מקלט־מסתורין אחרון מפי הספקות, הלבטים ויגיעות המוח. הוא מין נחש קדמוני, שמחיצתו מאבנת את כוח המחשבה וההרגשה, מין מהפנט שמבטל את רצון אחרים מפני רצונו ומביאם לידי שיתוק עולם. הוא אינו מתווך בין פשוטי בני אדם והעצם העליון, כדוגמת צדיקם של חסידים, אלא הוא גופו מעין עצם עליון שננעץ בעולם התחתון לאשרם של צאן־מרעיתו. כאן צפון הצפעוני המטיל את צפיעי־ארסו בנשמת הדור הצעיר.
הנוער מתרגל לפולחן סומא ותחת לכבד את מנהיגיו (ואת כל אדם) בשל שאר־רוחם, גודל־נפשם, עושר־תרבותם, התמסרותם וזריזות תכסיסיהם ומעשיהם, הריהו סוגד לאחד או לשנים מבלי לברר לעצמו תחילה בשל מה. כל הפעולות ה“תרבותיות” הללו שמעניקים לנוער הן שמולידות בו אותה תבונה קטנה, תבונת סוחר זעיר, ומשרישות בו עיורון. בעטין הוא פונה עורף למחשבה השרשית, לשירה ולאמנות. בפרפראות אלה אין לו צורך, והוא מתמכר בכל יקוד נפשו לקיקיוניות: לויכוח הקיקיוני, לספר או לברושורה הקיקיונית ולחיי קיקיון בכלל. והדבר פשוט, שמש חייו מכה עליו, כל הויתו נשרפת בשלהבתה והריהו שמח שמינו לו קיקיון קטן לנוח בצלו: תהלוכה, הפגנה, סיסמה, פולחן קטן וכדומה.
לא נדירים הם המקרים, שצעירים השייכים לתנועות שונות מדיינים זה עם זה לא על התוכן הרעיוני הנבדל, אלא על טיב מנהיגיהם וגדלם. ולפיכך הגענו לידי כך, שדרך המלחמה בין התנועות והמפלגות מוליכה להשמצת שמם של המנהיגים, משום שחזקה עליה על תנועה, שאם מנהיגיה נפסלו אף היא סופה להתמוטט תחתיה. ועל כן חובה עלינו לנכש ולכסח את כל החרולים הללו הדוקרים את הדור הצעיר ומרקיבים את גזעו ונופו. לא יועילו כל סמי־מרפא וכל שמות־גנאי שנכתיר בהם את הנוער, אם לא נשתדל להקיפו תנאי חיים אחרים. אם אין דעתנו נוחה ממהותו הנפשית של הדור הצעיר, אל נא נשכח, שאנחנו שותפים בעיצוב מהות זו. מעשי־הפינוק מצד אחד והחינוך הסמכותי מצד שני מקלקלים את השורה. הסמכות של חובה מביאה לידי עצלות המחשבה וזו מביאה לכלל קלות האמונה ולנהִיָה אחרי כל ברק מפתה. ואילו מטרתנו צריכה להיות טיפוח אישיותו של כל צעיר וצעירה, שמשמעה אדם כולל, בעל תשלובת של כוחות, שכליים, יצרים, מזגים, הֶרגשים ומניעים סינתתיים. החינוך צריך לסייע ליצירת שווי משקל ביניהם. רק אז יקום נוער בן־חורין.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.