בהוצאת שוקן אשר בברלין יצא ספר של פרנץ רוזנצווייג בשם “כתבים קטנים”. הספר הזה מכיל את מאמריו, מסותיו וחוות דעתו של רוזנצווייג, שנכתבו משנת העשרים ושבע לימי חייו עד מותו. רובם של הדברים נתפרסמו בשעתם ומיעוטם מתפרסם עתה בפעם הראשונה. מן הדברים שכבר ידועים לקהל קוראי רוזנצווייג יש להזכיר את קובץ המאמרים על החינוך, על תרגום כתבי הקודש, דברי סיום ליהודה הלוי ועוד. מלבד העבודות האלו, שכל אחת מהן היא חיבור בפני עצמו, יש בספר זה מאמרים ורשימות ודפי־בקורת, שנכתבו לפי צורך השעה. ביחוד ראוי לציין את המאמר “החשיבה החדשה”, שתכליתה להסביר לקוראים ולמבקרים את ספרו הגדול “כוכב הגאולה”. זוהי מעין מסה על עצמו ועל שיטת מחשבתו ועיון עולמו. ספר זה בצירוף ספר המכתבים לרוזנצווייג מעלים לפנינו את צלמו ודמותו של ההוגה הגדול, היהודי והאדם: פרנץ רוזנצווייג. הם מכניסים אותנו לפני ולפנים של המעבדה המחשבתית שלו, הם מגלים את לבטיו, מהלך רוחו ומערכי לבבו בכל השנים האלו. חוט של ישרות, ישרות המחשבה וההבעה, מתוח על כל שורה. אתה נגרף בזרם הצלול של דעותיו והערכותיו, מתענג על הביטוי המדוקדק והחיוני, ושוכח את התנגדותך לעצם הדברים המובעים. כוח־קסמים כזה אינו מצוי אלא בבני עליה מועטים.
אך אין אני מתכוון להעריך את רוזנצווייג ויצירתו. חייו, שמרהיבים אותנו בהוד טרגדיותם וקדושתם, ממתינים לאחד מנאמני ביתו, שיתארם כראוי להם. וגם יצירתו, ביחוד גולת הכותרת שבה, “כוכב הגאולה”, צריכה הערכה מצד מומחים לדבר. לא די לקרוא את ספרי רוזנצווייג ולהבינם, כדי לגלות את שרשי מחשבתו ואת מקורות השפעתו. רוזנצווייג היה בן־בית בכל מקצועות מדעי הרוח ודעותיו היו מרד גמור בשיטת הפילוסופים שקדמוהו, על כל פנים כך הדבר לפי עדות עצמו. והרוצה להוציא דין אמת על משנתו חייב איפוא להצטייד בידיעות מקצועיות רבות.
אבל מה שנראה לי לטעון הערה והארה הוא מקצת מדעותיו ומסקנותיו בנוגע לגורל עם ישראל ועתידו, כפי שהם נבלטים בספר שיצא עתה לאור. הדעות שהביע רוזנצווייג בתחום זה, נראות לי למשובשות ולמתעות ביותר. ומכיוון שמאחוריהן עומדת אישיות כבירה כזאת – סכנתן כפולה ומכופלת. ודאי, דעות אלו נובעות מן הקונצפציה הכללית שלו ולא ילידות־המקרה הן, אך אין עובדה זו ממתיקה את הטעות שבהן כלל וכלל.
במאמרו “רוח ותקופות בתולדות ישראל” מסביר המחבר, שהמלה “רוח” במובן זה שאנו משתמשים בה ממקור ישראל היא. וכשאנו אומרים “רוח הזמן” אנו מתכוונים לא לעובדות כהווייתן, אלא למשהו נאצל יותר, פנימי יותר, לא למאורעות ולמעשים כשלעצמם, אלא למה שמרחף עליהם בבחינת ו“רוח אלהים מרחפת”. רוח הזמנים אינה עשויה להסתבר אלא מתוך רוח ההווה. משום שאנו מנחשים דברים רק מתוך הרגשתנו החיונית, האופפת אותנו באותה שעה. אפילו העובדות עצמן, שלכאורה הן קבועות ועומדות, אף הן עולות ויורדות על כתפי הנחשול של רוח האדם המתבונן. אין העבר אלא חוליות של הווה שחלף, שבו חי רוחו של המסתכל. רוח ההיסטוריה יוצרת לעצמה גוף בדמות תקופות היסטוריות. על ידיהן היא נבלטת לעין הרואה.
בתולדות ישראל מצויה פרשת־תקופות גדולה, שיש בה מעין פרשת דרכים. הלא זוהי, שנת השבעים לספירת הנוצרים, שנת חורבן הבית השני על ידי הרומאים. נרמז בכך קרע עמוק: לפני המנין הזה נרקמו התולדות בארץ האבות, אחריו – החורבן, היציאה לגולה וההשתקעות בארצות נכר. רוזנצווייג אינו גורס את ההפרדה המקובלת הזאת וסיוע הוא מוצא באגדה הידועה, שבכל מקום שישראל גלה גלתה שכינה עמו. סימן הוא, שאין פירוד ופרשיות בהיסטוריה של עם ישראל. גרץ התחיל לכתוב את חיבורו הגדול מן החלק הרביעי, היינו, מתקופת התלמוד. לדעת רוזנצווייג יש גם בכך סמל לאחידותה של ההיסטוריה העברית, שאפשר לפתוח בה באיזו פרשה שתרצה. כי רוח אחת חופפת על עם ישראל מאז היותו ועד היום הזה. ענין הגלות איננו מארה אלא גורל קבוע. פרשת “לך לך”, שאברהם אבינו נצטווה עליה היא פרשת־תמיד. תולדות ישראל סובבות במעגל. בראשית יצא אברהם ובניו לגולת מצרים ומשם שבו לארץ המובטחת, אח“כ יצאו שוב לגולת בבל ומשם חזרו בשנית לארץ. אך שיבתם זו לא היתה שלמה, כי חלקים גדולים מן העם נשארו בגולה והשתקעו באלכסנדריה של מצרים. ואח”כ יצאו בני ישראל שוב לגולה, שבה אנו נמצאים עד היום. הטעם לכך הוא – וכאן נמסור את הדברים בלשון המחבר עצמו – שכן:
“עוד בשבת ישראל בארצו לא היה זה עם ככל העמים. הגלות השלישית לא יכלה להיות אחרית העם היהודי, הואיל וההיסטוריה הישראלית הולכת מגולה לגולה מראשיתה, ומשום שרוח (ההדגשה של המעתיק) הגולה, הזרות לאדמה, מלחמתם של החיים העילאיים נגד ההשתקעות בתנאי האדמה והזמן, נטועה בתוך תולדות אלו מקדמת דנא. כך מאבדת שנת השבעים את ערכה המכריע”.
רוח היהדות מפליגה מעל לפרשת תקופות. היא אינה סובלת פירוק העבר לחוליות של תקופות. כלומר: אין היא סובלת תולדות (Geschichte). החלוקה לתקופה מחוירה. הזמן מפסיד את כוחו. אין אנו מזדקנים, אולי משום שמעולם לא היינו צעירים. אנו נצחיים. כל מה שהיהודי עושה, מיד קופץ מעשהו ויוצא מתוך תנאי הגבלה של הזמן ונכנס אל תוך הנצח. יהיו מאמציה של הציונות אילו שיהיו, אף היא לא תעשה מאתנו עם נורמלי ככל העמים. גם בה מרומז אותו סמל של רוח ישראל. העם היהודי הוא עם הנצח ולא עם המקום המוגבל והארציות הפשוטה.
בקטע של “העממיות היהודית” מביע רוזנצווייג את הרעיונות האלה בצורה דומה. כורח ההתבוללות ימיו כימי העם. המיתוס ההיסטורי, המשקף בנאמנות את מהות הקיבוץ העממי, פסל את רעיון האוטוכטוניה, את ההתערות במולדת. מה שהותר לאדם בכלל, שכן אדם הראשון בא מן האדמה ומחובר אליה, לא הותר ליהודי. היהודי בא כנודד ממקום אחר. מאברהם ואילך אין המיתוס של העם העברי אלא סדרה של נדידות אל הארץ, שאיננה ארץ המולדת, אל “הארץ אשר אַראך”. זרע אברהם בל נא תשלוט בו האדמה, שהוא זקוק לה. אין האדמה צריכה לההפך בשבילו רגב־מולדת. כל העמים חיים את חייהם בכל מקום שהם עומדים בו ובכל שעה שבה הם נושמים, ועולמם מצטמצם בסביבה שבה שומה עליהם לבצר את קיומם, והעתיד אינו לדידם אלא השעה הבאה שצריך לקבל את פניה. אך לא כן אנחנו. הסביבה המסויימת אינה צריכה להיות עולמנו, הרגע אינו עתידנו. התכלית האחרונה של הווייתנו העמוֹנית (Völkisch) מוציאה אותנו שוב ושוב מתוך היום המסויים. בעשרות השנים הבאות עתידה הגלות לחשוף את חזקתה הפנימית של היהדות. חזקתה זו היא: התקיימות מתוך הסתגלות.
בשנויי גירסא מסביר רוזנצווייג את דעותיו אלו בעשרות רשימות ומכתבים. בגלוי ובפשטות (במידה שדעותיו ניתנות להיות מבוטאות בפשטות) הוא מקטרג על הציונות הארצית, הרוצה לעשות את העם היהודי עם ככל הגויים. ואנו מרכינים את ראשנו בפני כוונתו הישרה של האיש הדגול הזה, שביקש את האמת ומצא אותה כפי שמצא אותה בתום־לבב. אפילו הנעימה החיובית המרטטת בדבריו על ההתבוללות אינה עשויה בשום אופן להטיל על אישיותו צל כלשהו. מעין מחשבותיו זך הוא ולא נדלח ע"י חשבונות של מחייבי הטמיעה למיניהם. אבל הטעות שטעה והטעה בה את הרבים אינה נעקרת על ידי כך. יתר על כן: אילו היה הלך־דעותיו כמין תחנה, שדרך בה עבר הוא ודורו להשקפות אחרות, לא היה צורך בהבלטת הטעות הזאת. אולם הרגשה היא בנו, שרבים וכן שלמים מבין יהודי גרמניה עדיין תקועים בתוך הלך־דעות כזה או כדומה לזה. אפילו אלה הציונים שביניהם, ששעה קלה נדמה היה לנו, כאילו הם השיגו את הציונות בעומק פשטותה האנושית והלאומית, מכריזים על דעות ותכניות, שמקורן בהלך־מחשבה של רוזנצווייג. לפיכך ראוי הדבר, שנציב לו ציון: ספר הכתבים הקטנים של רוזנצווייג שיצא עתה לאור, במידה שהדיבור מוסב על חלקיו הכלליים, הרי זה ספר כביר הרוח, שכל שורה שבו יופי, לקח וחיי נפש; אך במידה שהכתוב מדבר בחלקו העוסק באוריינטציה הלאומית ובהוראת דרך לדור היהודי, הריהו טועה ומטעה, תועה ומתעה. הספר מופיע בשעה שיהדות גרמניה תוהה על עצמה ומבקשת דרך. היא זקוקה למין “מורה נבוכים”, והנה היא מקבלת רעיונות, העלולים להגדיל את המבוכה. תחת מורה נבוכים מעניקים לה אבן־טועים. איני יודע מה היה מנינם של קוראי רוזנצווייג לפני המהפכה ההיטלראית, אך אפשר לשער מה הוא כיום מספרם של הללו, המחפשים אחר האפשרות לריאוריינטציה רוחנית יהודית. ספר זה אינו עשוי להועיל לאלה כל עיקר.
יש אומרים, מה איכפת לנו, הן זוהי מיתפיסיקה, שאינה מועילה ואינה מזיקה והרבה־המרובים אפילו אינם שועים אליה. יש רמזים בדברים רוזנצווייג עצמו (בתשובתו ל“יידישע רונדשאו” על היסודות הלאומיים של הרמן כהן), שגם הוא לא החשיב את תורתו בשביל ההמונים. לדידי אין הדבר כך. תמיד נמצא מישהו המוריד את המיתפיסיקה לספירת החיים ומתרגם אותה הלכה למעשה. אנו עדים לכך, שמפעם לפעם קם פרשן למיתפיסיקה זו, והלה ממצה ממנה יסודות פוליטיים וישוביים. ובכלל אין לגרוס את יחס הביטול לעיונים מיתפיסיים. כל מורינו הרוחניים אחד־העם, ברדיצ’בסקי, גורדון וכיוצא בהם השתיתו את עולמם על יסודות מיתפיסיים ורוחם מרחפת על חיי המעשה שלנו. כל אלה שמעלים את ענין הגזע, למשל, למדרגת עיקרון מיתפיסי, כלום בני חורין הם מאחריות לאופן התגשמותו והשתלבותו של העקרון הזה בחיים? אדרבא, הביסוס המיתפיסי משמש צידוק דין למידת הברוטליות שבה הוא מתלבש בעולם העשייה. כי על כן יש מקום להתהדרות שלא בשל משרה או עסקי חומר הוא מחזיק בתורת הגזע, אלא בגלל היסוד השמימי שבו. והזלזול במיתפיסיקה אינו עדיין סימן, שהמזלזל עצמו חפשי הימנה.
לפיכך לא מן המידה היא לטשטש את הנזק החינוכי הכרוך בחלק זה של הספר. אנחנו, השבים למולדת בלבב שלם, מתוך כיסופים אל השרשים הארציים, שנגדענו מהם, איננו יכולים לגרוס מיתפיסיקה כזאת על עם ישראל ועתידו. שהרי אם עם ישראל איננו עם־המקום והארץ המסויימת, אלא עם־העולם, עם הנצח, לשם מה לנו אדמה, תעשיה, נכסי מדינה, שווקי ממכר ושפה עברית חיה וחילונית ומה טעם יש לשיבת ציון זו אם הגלות היא לא רק גזרת־גורל, אלא גם כמין תעודה לעמנו, שהוטלה עליו מטעם ההשגחה העליונה. אנחנו ממצים את שארית הכוח והלשד של עמנו המפוזר, כדי ליצור לנו את האפשרות להצמד אל קרקע ארצנו לבל נידח עוד ממנה עד עולם – והנה באה מיתפיסיקה זו ולוחשת לנו: לשוא, אחא ישראל, גורלך: “לך לך”. קיומך הוא קיום ללא שרשים, ההתערות במולדת חילונית מנוגדת לתעודתך.
אין להניח, ששר־החיים מוציא מידו גאוני רוח כרוזנצווייג ומעבידם עבודה לבטלה. אפשר שהשקפה זו היתה צורך ליהדות גרמניה בתקופה מסויימת. אולם עתה צריך לגנוז אותה יחד עם כל פרקי המחשבה המענינים של הוגים, ששימשו תחנות מעבר לעמנו בדורות האחרונים, בבקשם אחרי ביטוי לשאיפותיהם.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.