¹

 

א. מכתב מן הרמב"ם לחותנו(?)    🔗

המכתב נמצא באוסף קטעי הגניזה הקהירית שבספרית האוניברסיטה בקמברידג', ומסומן

T.־ S. 12.182. הוא כתוב בעם ידו של הרמב“ם, וכתבו דומה לכתב־ידו הידוע לנו מן התשובות והמכתבים ומן הקטעים מספריו משנה תורה ומורה הנבוכים שנכתבו בעצם ידו ונתגלו בשנים אחרונות, אלא שהכתב במכתב שלפנינו הוא יפה יותר מן הרגיל ברוב כתבי־ידו, כיון שהמכתב נכתב לאיש שהרמב”ם החשיבו ביותר ונהג בו כבוד רב. קרוב הדבר גם כן שהמכתב נכתב כשהיה הרמב"ם איש צעיר בערך, שנים מועטות אחר בואו למצרים, וכתב־ידו היה עדיין יותר ברור.

שמו הפרטי של מקבל המכתב לא נזכר, אך הוא נזכר בכינויו: אלשיך אלתקה. בכינוי זה נתכנה ר' משאל חותנו של הרמב“ם². וכינוי זה היה מיוחד לו עד שמשפחתו נקראה: “עתרת (=משפחת) אלשיך אלתקה”³. אף מה שהרמב”ם קורא למקבל המכתב “עמודי ומשענתי” מחזקים את הסברא שהוא מכוין בזה לחותנו. מקבל המכתב ישב מקודם בקהיר והיה מבני חוגו של הרמב“ם, ועבר אחר כך לגור, בקביעות או רק לזמן ידוע, במנית זפתא, והרמב”ם מרגיש בדידות אחרי צאתו.

על קהלת מניה זפתא עי' בתעודות שנתפרסמו ע“י מאן בספרו הנז'⁴ ובספרו Texts and Studies, I, 449 – 446. בקהלה זו שימש כ”חבר בסוף המאה הי“א ר' אברהם ב”ר שבתי, חכם ארצישראלי חשוב. אחריו מלא את מקומו בנו ר' שבתי, וחתום על תעודה שנכתבה שם בשנת אתס“ה לשטרות (1154 לספה"נ), מתוך מכתבו של ר' שבתי שנתפרסם ע”י גודהייל־וורייל, Fragments of the Cairo Genizah עמ' 12 – 17, אנו למדים שנמצא חכם אחד יליד דמשק שעמד לקבל מאת הנגיד בקהירא את הדיינות במנית זפתא ולהסיג את גבולו של ר' שבתי. ידידי ר' שבתי מיעצים לו שיבקש הגנה אצל ידידו החשוב מאד אלשיך אלתקה, הוא חותנו של הרמב"ם.

תמונה 3

אמנם יש לשער שבזמן כתיבת המכתב שלפנינו כבר לא היה ר' שבתי בחיים וחבר אחר עמד בראש הקהלה. אלשיך אלתקה היה לו איפוא ענין במנית זפתא עוד לפני שבא לשבת בה.

במכתבו ממליץ הרמב“ם על ר' יצחק דרעי, שבא כנראה לא מזמן מדרעה למצרים וזכה להיות ממיודעיו, ומבקש שעד שיקבצו בעבורו את הסכום הנחוץ לתשלום מס הגולגולת, יוטל עניינו על הקהלה במנית זפתא שתשחררו מן המס או תשלם בעדו. בענין מס הגולגולת היה דבר חשוב במצרים בזמנו של הרמב”ם, כי הגיע כנראה לסכום הגון⁵. הרמב“ם מדבר בחריפות נגד גבית מס הגולגולת מתלמידי חכמים⁶ לפני לכתו למנית זפתא הלך ר' יצחק לדמיאט בשביל ענין חשוב בעיני הרמב”ם, אבל אין כל רמז על טיבו של ענין זה.

מכתב זה נתפרסם ע“י החכם המנוח ריכרד גוטהייל בס' היובל לכבוד גסטר עמ' 174 ותרגמו לאנגלית, אבל נשתבש בקריאתו ובהבנתו ולא עמד על טיבו. הוא חשב שזוהי תשובה, אלא שהשאלה שעליה בא הרמב”ם להשיב היא חסרה. גם לא עמד על כך שהמכתב כתוב בעצם ידו של הרמב"ם. ראוי הוא המכתב שיתפרס שנית כראוי ופנים חדשות באו לכאן. הפקסימיליא שלו ניתנת כאן בפעם ראשונה⁷.

אטאל אללה בקא חצרה עמאדי וסנדי אלשיך אלתקה

אלאמין ואדאם עזהא מגלהא עבדהא משה יסלם

עליהא ויסתוחש מן בעדהא ויסאל תפצלהא פי

מסאעדה מוצלהא יצחק אלדרעי לאנה מן מעארפנא

5/ ותכלם אלחבר ש"צ ליכלף אלגמאעה אמרה חתי

יתחצל לה ענדכם גאליה לאן עליה ועלי אבנה גאליתין

ואן אמכן אלחצרה אלסעי ליזן ענדכם פי מניה זפתא

פתפעל לאנה טארי ומא וזן ללאן שי והו יתוגה לדמיאט

לאמר מהם לנא ופי רגועה ינעמל לה חסב אלמקדרה

10/ ושלומה⁸ ירבה ושלום החבר ובנו ושלום בנה 8 ש"צ

משה בא' מימון זצ"ל

בצד השני:

חצרה אלשיך אלאגל אלאכרם אלתקה אלמין דאם עזהא

(תרגום)

יאריך ה' חיי מעלת עמודי ומשענתי הזקן הנאמן

והמהימן ויתמיד כבודו. מאַאֲדירו עבדו משה ונתן לו

שלום ומרגיש בדידות בעבור היותו רחוק ממנו ומבקש שבחסדו יואיל

לעזור למוכ"ז יצחק אלדרעי, כיון שהוא ממיודעינו,

5/ ולדבר אל החבר, שמרהו צורו, שיטיל ענינו על הקהלה עד

שיתקבץ בעבורו אצלכם (סכום) מס־הגולגולת, כיון שעליו ועל בנו (לשלם) שני מסי גולגולת

ואם אפשר למעלתו להשתדל שישלם אצלכם במנית זפתא

יעשה, כיון שהוא חדש ולא שילם עד עתה כלום. והוא יֵצֵא (לפי שעה) לדמיאט

בשביל ענין חשוב לנו, ובחזירתו יֵעָשה(־נא) למענו כפי היכולת.

10/ ושלומו ירבה ושלום החבר ובנו ושלום בנו שמרהו צורו

משה בר' מימון זצ"ל

בצד השני:

מעלות הזקן האדיר הנכבד הנאמן המהימן, יתמיד כבודו

[באותיות ערביות…אברהים אלדרעי

 

ב. שתי תשובות לר' אברהם בן הרמב"ם.    🔗

כ"י קמברידג' T.־S. 10 K. 8ˡ³ דף אחד שראשו קטוע. השאלות כתובות בידי השואל והתשובות בידי ר' אברהם. השואל הניח ריוח כשיעור שורות אחדות בין שאלה לשאלה, כדי שבאותו מקום יכתוב ר' אברהם את תשובתו. נראה שנהגו כך שואלים רבים, שלא בקשו תשובה מנומקת והסתפקו בתשובה קצרה, ובזה מתבארת העובדא שרוב תשובות ר' אברהם הן קצרות ביותר.

נושא שאלה הראשונה הוא בשפחה שיחדה ישראל אחד לעצמו כפלגש ועזב את ילדיו ואת אשתו באלמנות חיות. שפחות היו מצויות בבתי היהודים במצרים⁹ ואחד מתנאי הכתובה הנהוגים במצרים היה, שלא ישהה אצלו בבית אמה השנואה על אשתו. ואם יעבור על תנאי זה הוא מחויב לתת לה את כל כתובתה ולכתוב לה גט על פי דרישתה¹⁰. בזה רצו להקדים רפואה למכה ולשמור על שלום הבית ועל חיי המשפחה, אבל לא תמיד הועילה רפואה זו, והרי כאן לפנינו אחד המקרים הקשים מסוג זה. מקרים שכאלה לא היו אמנם מרובים, ובדרך כלל נשמרו חיי המשפחה אצל יהודי מצרים בטהרתם, למרות הסביבה שחיו בה, שלא ראתה כל און בהחזקת פלגש בבית ושלא טוהרה מטומאת מצרים בימים קדמונים.

בשאלת הפלגש עוסק ר' אברהם גם באחת מתשובותיו (סי' כ"א), ושם הוא מחוה דעתו שהפלגש אינה מותרת אלא למלך ולשאר ישראל אסורה. ולא כן דעת הרמב“ן בתשובתו לר' יונה גירונדי (הובאה בתשובות המיוחסות לרמב“ן סי' רפ”ד ובצדה לדרך לר“מ בר זרח מאמר ג' כלל א' פ”ב), ולדעתו “גם דברי הרמב”ם ז”ל אינם לאסור פלגש להדיוט… וכן בהלכות מלכים כשהזכיר פלגשים במלך לא הזכיר כלל שהוא היתר מיוחד לו“. אמנם בתשובותיו (הוצ' מק“נ סי' קנ”ד) מדובר בבחור שקנה שפחה יפת תואר והוא מתיחד עמה, ולפני השופט המושלמי אמרה שהיא יהודיה, והרמב”ם פוסק שמחויבין ביתן דין לגרש האמה הזאת או שישחררנה וישאנה, אף כי הנטען על השפחה ונשתחררה אינו יכול לישאנה לכתחילה, אבל מפני תקנת השבים אמרנו מוטב ליאכל רוטב ולא שומן עצמו.

השאלה שניה עוסקת בשאלה הנוגעת לשמטת כספים, שלדעת הרמב“ם (הל' שמטה ויובל פ“ט ה”ג) היא נוהגת גם בזמן הזה. ומענין הדבר שכשקבלו עליהן הקהלות בספרד לדון בכל דבר על פי ספרו של הרמב”ם התנו: חוץ מענין שמטת כספים¹¹, ובתקנות קהלת טודילה אנו קוראין¹²: “הסכימו הקהל… שלא ידונו בעיר הזאת שום דין בעולם בשום ענין בעולם אלא על דעת רבנו משה ז”ל… זולתי בשני ענינים אלו שהקהל הסכימו בהם שלא לדון אותם על דעתו והם ענין שמטת כספים וענין נכיתא ממשכנות הבתים“. במצרים נהגו כמובן לפי פסקו של הרמב”ם, ומכאן מקום לשאלה זו, התמוהה אמנם במקצת, אם דין השמטה נוהג גם בנשים המלוות זו לזו. ואפשר שחשב השואל את השמטה למצות עשה שהזמן גרמא שהנשים פטורות ממנה, ואילו היה הדבר כ לא היה הלל צריך לתקן פרוזבול.

[להדרת יקרת מרנו ורבנו אדוננו אברהם הרב הגדול, ילמדנו רבנו] פי בר ישראל לה זוגה ואולאד לה מנהא פי אלתגר

ורמאהא וכרג וגא אשתרי גאריה וליס הי גאריה

כדמה בל אמא סריה או צאחבה אלמנזל ואקאם מעהא

מדה פלמא ראם אלספר אלי אלפים אכסאהא כסו[ה]

5/ חסנה מא לבסתהא זוגתה מן עמרהא ומצא ללפיום באלגארי[ה]

וכלא אולאדה יתומים וזוגתה אלמנות חיות ופץ

ואמר עין רואה ועיש הישר בעיניו יעשה ואין איש

שם על לב יורנו הל יגוז אלאקאמה מעהא בלא

כתובה?… לזוגתה או יכרה א[ן יכלי זוג]תה ואולאדה

10/ ויתייחד עם שפחה בבית….. דלך

אם או הל יגוז לבר ישראל עאזב [אן י]קים מע

גאריה באית צאבח מעהא פי אלבית וליס לה לא

זוגה ולא אכת ולא ואלדה יורנו הל יגוז אלסמת (?)

ען דלך אם לא יורנו כתורתו הקדושה וחכמתו

15/ הרחבה ושכרו כפול מן השמים

אלגואב

לא יגוז אלאנפראד מע שפחה

ואדא תבת אן הדא אלשכץ פעל

דלך יחרם באסמה חתי יכרג

אלגאריה ויביעהא (?) וכתב אברהם

מה יקול אדוננו איצא אן כאנו אלנסא אדא אקרצו

בעצהם בעץ דראהם או דהב וגא וקת אואן אלשמטה

הל יחכם להם או עליהם באלשמטה אם לא ושכרו כפול

אלגואב

חכם אלשמטה ללנסא מתל

אלרגאל כאן אלדין עליהם או להם וכתב אברהם

(תרגום)

[להדרת יקרת מרנו ורבנו אדוננו אברהם הרב הגדול. ילמדנו רבנו]

בענין בר ישראל שיש לו אשה ויש לו ילדים ממנה בעיר הסְפר¹³

והשליך אותה ויצא והלך וקנה שפחה, ואין היא שפחה

לשם שירות, אלא או פילגש או מנהלת בית, ושהה עמה

משך זמן, וכשרצה לנסוע לפיום הלביש אותה שמלה

5/ יפה, שלא לשבה אשתו מימיה, והלך לפיום עם השפחה

ועזב את ילדיו יתומים ואת אשתו אלמנות חיות, ופץ¹⁴

ואמר אין רואה ואיש הישר בעיניו יעשה ואין איש

שם אל לב. יורנו האם מותר שישהה עמה בלא

כתובה… לאשתו או מגונה הוא [שיעזב את אש]תו וילדיו

10/ ןיתייחד עם שפחה בבית……..זה

או לא, או האם מותר לבר ישראל רווק [שי]שהה עם

שפחה ויהא לן ומשכים עמה בבית כשאין לו לא

אשה ולא אחות ולא אם. יורנו אם יתכן שמתא

על כך או לא. יורנו כתורתו הקדושה וחכמתו

15/ הרחבה ושכרו כפול מן השמים

תמונה 4

התשובה

אינו מותר להתייחד עם שפחה

ואם נתברר שאיש זה עשה

כך, יחרימו אותו בשמו¹⁵ עד שיוציא

15/ את השפחה וימכרנה¹⁶ וכתב אברהם

מה יאמר אדוננו גם כן אם הנשים מלוות

זו לזו מעות או זהב והגיע מועד עת השמיטה,

האם דנים לזכותן או לחובתן בדיני שמיטה או לא. ושכרו כפול.

התשובה

דין שמיטה לנשים כמו

לגברים, בין אם הדין לחובתן או לזכותן.

וכתב אברהם

 

ג. שטר פרוזבול מזמנו של ר' אברהם בן הרמב"ם    🔗

כבר הזכרנו שלפי שטת הרמב“ם נוהגת שמטת כספים גם בזמן הזה¹⁷ וכך נהגו כנראה בכל קהלות מצרים או ברבן, וכיון שכך היו כותבין פרוזבוּל. ואף בצרפת ואשכנז נהגו כך¹⁸, אבל לא בספרד, והרא”ש כותב באחת מתשובותיו: ופרוזבול אין יודעין בארץ הזאת מהו כיון שלא נהגו בשמטת כספים¹⁹. והנה אע"פ שאת הטופס של פרוזבול אתה מוצא בכמה ספרי שטרות ובספרי פוסקים אבל שטרי פרוזבול למעשה מימים קדמונים הגיעו אלינו רק מועטים מאד. ולכן כדאי להביא את השטר לפנינו. שני הדיינים החתומים עליו ידועים לנו, וביחוד ר' יחיאל ברבי אליקים, משאר מקורות הגניזה²⁰.

[מאוסף מוצרי 72 A ]

בחמישי בשבה²¹ יום כ"ז לחדש אלול משנת אלפא

וחמש מאה ותלתין וחמש שנין לשטרות²² למניין

דרגילין למימני ביה בפסטאט מצרים דעל

נילוס נהרה מותבה בא אלינו חסן… ומי..

5/ של… כשהיינו יושבים במושב בית דין

ויאמר אלינו אתם בית דין הנה מסרתי דברי

לכם והודעתי אתכם כי כל חוב שיש לי בידי

אחרים לא אשמטנו בשנת השמטה אלא

אגבנו כל זמן שארצה וגם אתם תעזרוני

10/ בכח בין דין בהוצאת ממוני מיד בעלי חובי

ומה ששמענו מפיו כתבנו להיות לו ראיה

יחיאל ברבי אליקים חצובי²³

אליהו ברבי זכריה תנצב"הץ

 

ד. שטר מזמנו של ר' אברהם    🔗

השטר נכתב בין שני שותפים העוסקים בפסטאט במלאכת הצביעה, מלאכה נפוצה בין היהודים באותו זמן. האחד מהם עולה לארץ ישראל, אולי בכונה להשתקע שם, כי גם בא"י התפרנסו כמה יהודים מן הצביעה ובכמה מקומות היו הם האומנים היחידים במקצוע זה, והוא ממנה את שותפו חלפון לאפוטרופוס על נכסיו וילדיו הנשארים בפוסטאט.

[אוסף מורצי II A]

בשני בשבת יום שנים עשר לחדש אייר שנת דתתק[ע“ה] ליצירה שהיא שנת אתקכ”ו לשטרות למנין אשר הורגלנו למנות בו פה בפסטאט מצרים אשר על נהר נילוס היא יושבת רשות אדוננו הנגיד מרנו ורבנו אברהם הרב המובהק גדול הדור ומופלאו ממזרח שמש עד מבואו ויהי שמו לעולם כך הוה איך בא אלינו מ' אברהם הצבע בר עולה ש["צ] ויאמר אלינו היו עלי עדים וקנו ממני בכל לשון של זכות וכתבו וחתמו ותנו לידי חלפון שותפי אשר יש ביני וביניו בחנות אשר אנחנו צובעים מאה וחמשים דינר מצרים והנה אני הולך על אדמת הקדש לא ידעתי מה יולד יום והיה אם חס ושלום יקרני דבר בדרך אשר אני הולך אליה הנה נתתי בכל ביתי נאמן את האיש הזה שותפי חלפון בן ר' ישועה לנהל את ביתי ולעשות את הנכון בביתי ויהי בשמעו כי יקרני דבר בתוך שלשה חדשים אם תתבע ממנו אשתי מאשר לי בינ[י ובינ]יו בתוך שלשה חדשים תשבע ותקח ממנו ל' דינ' מצרים ואם אחרי מלאת שלשה חדשים תתבע ממנו תקח ל' דינ' בלא שבועה ויתר חלקי אשר בין שנינו ונתן שליש לבתי ושני שלישים לבני²⁴ רק לא יתנו אלה לבני כי אם עד אשר יגדלו וקבל זה ר' חלפון בפנינו את ההוה ונקנה משניהם וכל זה נעשה בכלי הכשר לקנות בו בלשון מעכשיו ובביטול כל מודעי ותנאי נכתב בספר וחתום והעד עדים ונתן בידי חלפון זה להיות לראיית זכות.

כל מודעי ותנאי דתלי ביני שיטי וכתבו ושתפי²⁵ דאינון אטיוטא דין קיומיהון והכל שריר וקיים.