¹

משֶׁה לֵיבּ לִילְיֶינְבְּלוּם (1910 – 1843).

 

“חטאות נעורים”    🔗

משה ליב ליליינבלום נולד בכ“ט תשרי תר”ד בהעירה קיידאן שבפלך קובנה. אביו היה חבתן² עני, בקי במשנה ובאגדה, המגיד שעור בבית־המדרש לפני חבריו בעלי־המלאכה.

את חנוכו, למודיו וקורות נעוריו תאר לנו אחרי כן ליליינבלום בעצמו בספרו “חטאות נעורים” או “הודוי הגדול של אחד הסופרים העברים, צלפחד בר חושים התוהה”³ (ווינה, תרל"ו).

 

ראשית למודיו    🔗

הספר הזה הוא אוטוביאוגראפיה (ספור תולדות עצמו) של המחבר, והמעשים המסופרים בו הם טפוסיים לאותו הדור.

“ביום חמשה עשר בשבט תר”ח – מספר ליליינבלום – לקחני אבי על זרועותיו וישאני לאבי־אמי, שהיה מלמד תינוקות; ושם ב“החדר” החל אבי־אמי ללמדני אל“ף־בי”ת על גליון גדול הדבוק בדבק על לוח־עץ. ממילא מובן, שהמלאך הזורק מטבעות כסף ונחשת מן השמים לתינוקות של בית רבן לא בזה ולא שִקץ גם אותי. אנכי למדתי בשקידה, ולא עברו שלשה חדשים ואני כבר ידעתי לקרוא היטב בסדור התפלות… זקני, היה בקי במקרא ובחכמת הדקדוק, לא למדני גמרא עד שעשני בקי בתורה ובנביאים ראשונים כמעט בעל פה… בילדותי הייתי מתחטא פעמים הרבה לפני אבותי ולא רציתי לאכול; ואבותי לא רצו להרעיב את הבן היחיד שלהם… והיו נותנים לי כסף כדי שאֹכל. אני שמרתי את הכסף, קבצתי עשרה רובל כסף קימעא קימעא. חשבתי את עצמי לעשיר, אף על פי שלא ידעתי עוד שימים יבואו ואסבול מחסור לפעמים, וסך עשרה רובל יהיה בעיני כשלל רב… ואבי קנה לי ספר “עשרים וארבעה” מדפוס זולצבאך שעל השער שלו היו מצוירים האבות: אברהם בשעה שעקד את יצחק, יצחק בשעה שברך את יעקב, ויעקב בשעה ששכב לרגלי הסולם שראה בחלומו; ולא עוד אלא שהיו מצוירים שם מלאכים בעלי ראש וכנפים. אבי הביא לי את הספר הזה ואמר לי שמחירו עשרה רובל, ואנכי מהרתי ונתתי לו את כל הוני ורכושי בעדו".

בשנת תרי“ג מתה אמו של ליליינבלום במגפת הכולירה, “אף על פי שנשאה עליה קמיע של קלף” לשם הגנה; ומבחר ימי הנוער עברו על הסופר בלי רחמי־אם, בלי אהבה וחבה, מה שעזר להקשות את תכונתו ולשלול ממנה את העדנה והרוך. בשובו בערב מן ה”חדר" היה הנער משה ליב מבקש לו עונג ונחומים בספרי האגדה והמדרש, שהיו מצויים בבית אביו; ובהיותו כבן י"ג שנה יסד “חברה עין־יעקב” של נערים כגילו והגיד לפניהם שעור באגדה, אולם החברה נתקימה רק שבועים.

 

נשואיו    🔗

ובימים ההם היה ליליינבלום לחתן, כמנהג העת ההיא להשיא נערים קטנים.

“ביום א', י”ז אלול תרי“ז – מספר הסופר – בשעה שהתעוררתי משנתי ובעצלותו של בן יחיד שכבתי על מקומי, אמר לי אבי: “קומה, חתן! למה תשכב? לך להתפלל, כי המחותנת באה!” אנכי לא הבינותי דבריו כלל, גם לא שמתי לב להבין אותם, כי היה בעיני כמצחק. קמתי, לבשתי בגדי, רחצתי פני, לקחתי את הסדור והתפלין והלכתי לבית־הכנסת. בלב שוקט התפללתי תפלתי, ובחברת נערים כגילי עליתי אחר התפלה על כפת התקרה של בית־הכנסת, שמעודי לא הייתי שם, כדי לראות דברים של הבל, שלבם של נערים חומד לראותם. ירדתי, שבתי לביתי, והנה אמו של אבי מספרת לי ספור חדש, שכמותו לא עלה על לבי גם בחלום. היא ספרה לי שבאה אשה עשירה אחת מעיר ווילקומיר, ובתה, בתולה בת י”א שנה, עמה, ורוצה היא לקחת אותי לחתן לבתה ההיא. שאלתי את פי אבי על אודות הדבר הזה, ויספר גם הוא לי כן בעליצות יתרה ובלב שמח. אני לא הסכמתי לעצת אבי ובתחנונים גדולים בקשתי ממנו שלא יעשני לחתן, אף על פי שלא ידעתי כלל סבת מאוני להיות חתן כמו שאבי לא ידע מפני מה הוא חפץ להביאני בברית ה“תנאים”… אחרי אכלי ארוחתי הלכתי, כמנהגי, למקום הישיבה שלמדתי בה… ובאמצע למודי בא אלי אחד מבית אבי ויקראני הביתה. באתי הביתה ואבי הלבישני בגדים אחרים ויובילני עמו. “אנה אנחנו הולכים”? – שאלתי את אבי. “לכתוב תנאים” – ענני בקרת־רוח. לבי נפעם בקרבי, ואחרי רגעים אחדים באנו לבית שאר־בשרה של המחותנת, ששם נועדו לכתוב התנאים. ישבתי על הספסל בראש הקרואים, וממרחק ראיתי ילדה קטנה, שהיה בעיני כבת שלש שנים ויום אחד, והבנתי שהיא היא הכלה. “התנאים” נכתבו, והקורא אותם הודיע לכל הנועדים שהמחותנת העומדת מצד הכלה התחייבה לתת לי שלש מאות רובל נדוניה ולהשלישם קודם החופה, שתי שנים מזונות לפני החופה, ושש שנים – לאחר החתונה… הנשים מהרו תכף לשבור איזה כלי־חרס וקול כרעם פרץ מפיהן: “מזל טוב!”.

הנער משה ליב נסע אז לווילקומיר, ובבית מחותנו הוסיף לשקוד על למודי התלמוד והפוסקים.

“בשעה 10 בלילה ­– מספר ליליינבלום – הייתי בא הביתה, ואחרי אכלי ארוחת־הלילה הייתי לומד בפני עצמי מסכת ברכות עם כל באורי התוספות והמהרש”א עד שתי שעות ומחצה אחר חצות הלילה. אז הייתי לוקח את הסדור “דרך החיים” והייתי מתודה את הודוי הגדול עד תומו, פעם בדמעות שליש ופעם באנחות לבד. ויש שהייתי קורא, בשבתי על הארץ, מאמרי ה“זהר” המכונים בשם “תקון שלֹשה משמרות”, והייתי מתמוגג בדמעות. אחרי כן קראתי קריאת־שמע שעל המטה… והייתי עולה על מטתי לישון אחר שעה 3 אחרי חצות הלילה, ולפעמים אחר שעה 4".

בי“ב אב תרי”ט, בהיות ליליינבלום כבן ט“ו, וכלתו כבת י”ג, הוכנסו בברית הנשואים; ומני אז החל ה“אברך” לסבול צרות וענויים מחותנתו ה“ארורה”, שלא הסתירה עוד את רוע לבבה. זהו כל השנוי שבא אז בחיי ליליינבלום, שהוסיף לעסוק בתורה ולאכול מזונות על שלחן חותנו כקדם.

 

סמני חירות    🔗

אולם רוחו החל בעת ההיא להתפתח מעט מעט ולשאוף לחיי דרור. ספרי הרמב“ם, הבדר”שי ואברבנאל שבאו לידו הסירו מלבו את האמונה בסגולות וקמיעות ובאגדות זרות הבאות בתלמוד; וגם נסה לכתוב “מליצות”. ולא היו ימים מועטים וחירותו של ליליינבלום החלה לבצבץ ולהראות החוצה.

“ביום־הכיפורים תרכ”ה – מספר הסופר – נכבה הנר הקדוש, נר־הנשמה, שהדליקה חמותי (חותנתי). בלילה באתי הביתה, כנהוג, להשיב נפשי אחרי הצום; ואחרי שמרחה חמותי את כל זויות הבית בדבש לאות סמן טוב לשנה מתוקה, כמנהגה תמיד – ספרה בכובד־ראש ובשבר־רוח את האסון שקרה לנו כי נכבה נר אלהים! אנכי עניתי לה בקרת־רוח: ‘הלואי שלא נדע לעולם אסון אחר חוץ מכבוי הנר ביום־הכפורים’ ".

ומני אז לא חדלו הקטטות בין ליליינבלום וחותנתו, האדוקה באמונות־הבל, עד שפסקו בראש שנת תרכ“ו מזונותיו על שלחן חותנו. כשנאלץ לבקש פרנסה לביתו, יסד ליליינבלום שתי “ישיבות” של נערים קטנים וגדולים והורה להם תלמוד בשכר; וכאן מתגלה כבר העסקן ואיש־המעשה שבליליינבלום. אולם נפשו בכתה בו על אשר הושם עול “המלמדות” על צוארו בהיותו כבן כ”ב, צעיר לימים שלא טעם עוד טעם חיים: “מי ישיב לי עתה את ימי עלומי, שכלו בחלומות של תוהו ולא התענגתי עליהם כלל, כחרש מלידה שאינו מתענג על קול זמרה ושירים? מי ישיב לי עתה את כחותי החמריים והשכליים ומנוחת־לבי בימים ההם, שבם הייתי יכול להכין לי עולמי על ידי למוד חכמה וידיעה המחיה את בעליה בעושר ובכבוד?” וצער הסופר על חייו הפרטיים הכלים לריק עורר בו מחשבות על חיי היהודים בכלל, העוברים בלי עונג ונחת ונחת, בלי אור ויופי, מחמת סיגיה וחומרותיה של הדת. ואז נולד בו החפץ לפשר בין היהדות והחיים.

 

“ארחות התלמוד”    🔗

בשנת תרכ“ח הדפיס ליליינבלום ב”המליץ" את מאמרו הגדול “ארחות התלמוד”, שבו הגין על התלמוד מפני המשטינים עליו, ובקש מאת הרבנים לעשות תקונים במנהגי היהדות כדי להתאימם לצרכי החיים ההולכים ומתפתחים:

“ראו רבנינו, עמודי דתנו, כי חדלו הימים אשר שתו מלכי ארץ מוסרות על ידינו, למען לא נוכל לעבוד את ה' אלהינו… עתה ימים יותר טובים באו לנו והננו נוהים אחרי חיי ארץ, לחיות ככל האדם… הביטו בעין חודרת וראו כי הסיָגים הרבים, אשר אך דורות קדם יכלו לשאתם, בשבתם במצר ודבר לא היה להם עם אדם מעם אחר – לא יהיו כי אם למפגע לנו ולדתנו בימים האלה והמה יהיו נסבה לרבים אשר פרקו מעליהם עול האמונה וינתקו מוסרותיה… זכרו חובתכם לעמנו ולדתנו וראו, כי באה העת לקומם הריסות דתנו בהשכל ודעת, ולהרחיב צעדי עמנו בגרוע גדרים אשר יגדרו את דרך ה', ולדבר על לב עמנו לחדול מפרנסות נמבזות ללמוד לשון וספר… שורו! הן רוח חדשה נַעֲרָה⁴ בימים האלה על תבל ומלואה, ופראים יושבי מחשכים גם הם ישלחו בניהם לאירופה ללמוד חכמה ודעת… הנה הרוח החדש הזה עשה גדולות ושמות בארץ – ואתם תאמרו לכלוא אותו!… מדוע תחשו? הביאו עצה גם אתם, עשו פלילה, יסדו בתי־ספר לנערי ישורון… הורום מוסדות האמונה… אספו אספה חבר רבנים ומשכילים נאמני רוח יחדו ושימו עיניכם על כל דין וחק אשר נִתן לנו מימי בעלי השלחן־ערוך ז”ל עד היום, והסירו משם כל דין חדש מקרוב בא אשר יכבד עלינו… הלא הדינים והמנהגים האלה לא פשטו ברוב ישראל ולא נגזרו במנין, ומדוע יהיו לנו לחֻקת עולם? הישוו כל הזמנים וכל המקומות יחדו?… אחלי, אדוני!… אל תאטמו אזניכם לקול אוהב עמו ואמונתו המדבר אליכם!"⁵.

ליליינבלום, שכתב את מאמרו מתוך אהבה לעמו ודתו ומתוך רגשי כבוד להרבנים – קוה בתמימותו שדבריו יעשו פרי, והרבנים יצאו, לפחות, להתוכח עמו בדברי הגיון על עמודי העתונים; אולם תקותו זו הביאה לו רק מפח־נפש והגדילה את צערו על קלקול חיינו. תחת להביא טובה להעם המיט רק רעה על עצמו. התוצאה האחת שהיתה למאמרו של ליליינבלום היא – שהחלו קנאי עירו לפגוע בו ולרדפו באף. הרב בוילקומיר החרים את ספריו; בית־העקד של “ספרי הדת היקרים וספרי חכמה והשכלה יחדו”, שיסד בשביל חבורת צעירים – נתפרסם כאוצר מסוכן של מינות⁶, וגם תלמידיו נלקחו ממנו.

 

“נוספות”    🔗

בחורף תרכ“ט גברה עניותו של הסופר ושני בניו חלו, ויכתוב אצל מטתם “נוספות” למאמרו הראשון. במאמרו החדש לא דבר עוד ליליינבלום להרבנים רכות ותחנונים. כי אם קשות ונאצות, וגלה בפעם הראשונה את ה”לוחם" שבו.

“חפצי הגדול בחבור הדת והחיים, – מספר ליליינבלום – כעסי על ראשי העם שלא שמו לב כלל לדברי שבמאמרי הראשון, מצבי הרע ולחצי בשעת כתיבת המאמר, כעסי על קנאי עירי אשר בשם הדת והאמונה רדפוני באפם, אשר גם להרדיפות ההן היה חלק במצבי הרע שסבלתי ממנו בעת כתיבת המאמר – כל אלה מסכו מרירות במאמרי, שהעליתי בו עשן באף כל היראים, אשר קראו דברי ויזוררו פעמים הרבה”.

במאמרו הראשון מבקר ליליינבלום רק את הדינים והחומרות שנתחדשו אחרי ה“שלחן־ערוך”; ובמאמרו השני הוא מחליט שגם ספר־חקים זה, שנתקבל ברוב העם, “לא נעשה ברוח התלמוד”, כי הוא מכיל כמה דינים הנובעים מה“קבלה” ומהזיות ההמון. וגם בהתלמוד עצמו מוצא הסופר כמה אגדות ריקות מתוכן, שהוכנסו בו על ידי “מעתיקים חסרי דעת”. ליליינבלום סומך איפוא על רבנים גדולים ונבונים כר' מנשה מאיליה ור' חיים מפיליפובה, שהניפו שבט בקרת על ה“שלחן־ערוך” וספרי פוסקים אחרים – והוא קורא לרועי העם להתאסף ולתקן את היהדות כדי להקל את עולה.

“התבוננו נא, רבנינו, ממעשי אחינו באשכנז וראו, כי בשפלות ידי רבניהם, בעת אשר התעורר העם מתרדמתו… ירדה שם דת קדשנו פלאים, כי הצליחו שם האוהבים אך דרור; ובחפצם להיות ככל העמים נתנו לעמם תורה חדשה, ובדת קדשנו עשו כאות נפשם, עד כי יעמלו עתה יראי ה' וחושבי שמו בארצות רבות ליסד שם חברת “שומרי שבת”. ומי לידכם יתקע כי בעוד שלשים שנה לא יעשו ככה השואפים אך דרור גם בארצנו אם לא תקדמו פני הרעה… רב לכם, רבנינו, לשבת בחבוק ידים, אל תתנו דמי לכם, כי עת פעולות העת הזאת, עת לעשות לדתנו ולעמנו, עת להסיר חרפת צוררינו מעלינו ומעל התלמוד… ולא יאמרו עוד גדולי סופרינו: המדבר על הרבנים כמדבר על העצים ועל האבנים”.

מאמרו השני של ליליינבלום עשה רושם עוד יותר גדול מאשר קוה. הרבנים והקנאים השיבו על דבריו לא בדרך הגיון אלא ברעש וזלזולים כדרכם; ואם במאמריהם שהדפיסו ב“המליץ” השתדלו לדבר עוד בנמוס קצת, שפכו על ה“נבל” קתון של רותחים בהעתונים “הלבנון” ו“נוגה הירח” ובחוברות מיוחדות. וליליינבלום מצדו הוסיף להשיב למחרפיו ולהמתוכחים עמו בשורת מאמרים מפורטים המצדיקים את דרישותיו.

גם בוילקומיר הטיל המאמר השני של ליליינבלום סער גדול, ובמשך כמה שבועות שוחחו בני העירה רק בה“אפיקורס” המסוכן שנתגלה בקרבם. על דלתות בתי־הכנסת הודבקו מודעות, המחרפות את ה“מסית ומדיח” הצעיר והמזהירות להתרחק ממנו. ואמנם חדלו יהודי העירה לצרף את ליליינבלום ל“מנין”! ולקראו ל“עלות לתורה”. ובעברו ברחוב לווהו הנערים בקריאות: “אפיקורס!” “כפורת!” “כלב צהוב!” – ועפרו בעפר לעומתו. כן חדלו כמעט היהודים לקנות בשר אצל חותנו הטבח, ולחם – אצל אשתו האופה; וביום שבת אחד “באה שאלה לפני הרב, אם לא נאסר ה”כעוגל" שבאו בו מיני תבלין אשר נקנו אצל חותנו“. מספרים, שהחסידים התנקשו גם בנפשו של הסופר ואמרו להכותו מכות נאמנות או להשקותו רעל. בכל אופן ברור הוא, ש”ראשי הקהל" החליטו למסור את ליליינבלום לעבודת־הצבא או לגרשהו מן העיר; ובלי ספק הוציאו את החלטתם אל הפועל לולא תמכו משכילי קובנה, עיר הפלך, בהנרדף גם בכסף וגם בהגינם עליו לפני הממשלה. וגם ר' יצחק אלחנן, ראש הרבנים בדורו, הזהיר על ידי הטלגראף את מנהיגי הקהלה בוילקומיר לבלתי עשות רעה לליליינבלום “למען השלום וכבוד ישראל”.

 

“רומאן” קטן    🔗

ובתוך החשכה הבריק גם קו־אור אחד. באותם הימים הקשים והמרים, שליליינבלום היה בהם כמנודה בעיני בני עירו, ולא היה יכול לא לצאת לחוץ מחמת הקנאים ולא לשבת בבית מפני קטטות אשתו וחותנתו – התודע להעלמה היפה והנבונה.N. Fובלה בחברתה כמה שעות נעימות. הוא היה כאדם גדול וגבור לוחם בעיניה, והיא נראתה לו כסמל היופי, התום והבינה. הם קראו יחד את הרומאנים “אהבת ציון” ו“אשמת שומרון”, שפטו על חזיונותיהם והשתתפו ברגשות גבוריהם. אולם בה“יחס” שביניהם לא נגעו באופן ישר. העלמה רשמה פעם אחת על הניר את השאלה: “האם לא יתחרט על נשואיו?” – והסתפקה ברמז זה; וגם ליליינבלום לא שאל את עצמו: “מה תהיה אחרית החלום הזה?” די היה להם ההוה. אולם כשהחליט הסופר, על פי עצת ידידיו מקובנה, לנסוע לאודיסה כדי להשתלם בלמודים, החל “יחוסו” לידידתו לקבל איזו צורה ממשית.

“אמרתי בלבי – כותב ליליינבלום – כי בעיר החדשה לי יקל עלי להכין את עצמי, במשך ארבע שנים, אל האוניברסיטה, ואז יבוא חלומי, שהרי אשתי לא תאבה להיות לאשה למגולח־זקן… הגדתי את חזיונותי להעלמה… וכיד החזיון וכח הדבור הטובה עליה חזתה לי נעימות בלי מצרים. מסבת סכלותי לא הגדתי לה מאומה מרגשותי הנוגעים בה, רק הסתפקתי באיזו רמזים, שרמזתי לה בשירַי שנתתי לה לפני הפרדי ממנה, ובאיזו שיחות. וכן הסתפקתי בכוָנות שונות שהכנסתי אני בדבריה שדברה לי, כמו שהורגלתי מקודם להכניס כוָנות שונות בדברי התוספות והמהרש”א, אף על פי שיוכל היות שהיא עצמה לא כִונה בדבריה כלום כמו שהתוספות לא כִונו בדבריהם כלום".

אחד השירים שהניח ליליינבלום ביד ידדתו כמזכרת־אהבה, הוא “אנקת אסיר”, שנכתב על ידי הסופר באב תרכ“ט, ביום מלאת עשר שנים לחתונתו, ושנדפס אחרי כן ב”השחר":

לִימֵי חֲתֻנָּתִי שָׁנִים עֲשֶּׂרֶת

שָׁנִים מָלְאוּ אֹפֶל עַתָּה מָלָאוּ

מִיּוֹם שֻׁדַּד חֻפְשִׁי בִּידֵי חֲבֶרֶת

וּמְחִירוֹ שַׁעֲשׁוּעִים לִי לֹא נִמְצָאוּ – –

הַלְהָכִין לִי מַאֲכָל הִיא לִי חֻבָּרָה

וּלְגַדֵּל בָּנִים, נַטְּלָם עַל כַּפַּיִם?

עוֹשָׂה זֹאת אָמָה, רוֹקַחַת, טוֹבַחַת,

אַךְ לֹא אֵשֶׁת לִמְצוֹא בָהּ חַיֵּי נָחַת – –

הָמֵת כָּל רֶגֶשׁ גַּם כָּל חוּשׁ יַחַד

טֶרֶם אֶל לֵב אַחֵר הֵם יוֹבִילוּךָ…

בי"ט אויגוסט 1869 יצא ליליינבלום לדרכו, ובשבתו בעגלה נתגברו געגועיו להנפש האהובה שעזב אחריו, ואשר המתיקה לו מרירות חייו, והוא שואל את עצמו: "הבאמת לא אראה עוד את פניה מחר? הבאמת לא אראנה עוד גם בשנה הבאה וגם אחרי כן? מה נורא הדבר הזה!… מדוע החרשתי בשבתי עמה כשעה בעת פרידתי? הלא היא אמרה לי לאמר: ‘ביום מחר ירבה הנוחם על הדומיה הזאת’ " .מקובנה שלח ליליינבלום לידידתו מכתבי־חבה מתוך דמעות ושבר־רוח, וכדי להשקיט המית רגשותיו וגעגועיו חזה לו דמיונות נעימים:

“בעוד ארבע שנים, אחרי בואי במספר הסטודינטים הנכונים ללשכה הראשונה שבאוניברסיטה – אשוב הנה לראות את פניה ופני בני. אנכי אבוא העירה, אעבור ברחוב על מרכבה, אפגע אותה לא הרחק ממני, אסיר את מצנפתי מעלי ואניע לה בראשי, והיא תתפלא, תביט אף תשאל את נפשה: “מי הוא האיש הזה המשתחוה לקראתי? האם עברי הוא או בן עם אחר? מדוע לא אכירהו?”.. אך לא, אנכי אבוא אל בית־האורחים, אשלח לכל מיודעי לבקש אותם בשם איש לא נודע להם לבוא אל בית־האורחים פלוני, כי דבר חביב להם יש לו בפיו, וגם היא תבוא על פי בקשתי ולא תדע מה. אנכי אדבר בשפת המדינה. והם לא יכירוני, אֹמר אליהם כי חבר אני בהאוניברסיטה אל צלפחד (ליליינבלום) ידידם, אשר בקשני לראות פניהם בדרך מסעי להורי. אחרי כן אבוא החדרה, אלבש בגדי הישנים שבהם יצאתי מעיר מארשאלוב (וילקומיר), אחל לדבר אתם יהודית, והכירו אותי גם בהיות זקני מגולח כי אני אני צלפחד ידידם, והשמיעו כלם פתאום קול ששׂון ורעש”.

 

ליליינבלום באודיסה    🔗

בבוא ליליינבלום לאודיסה התעופפו דמיונותיו הנעימים, ותחתם בא מפח־נפש. בכרך גדול זה, המלא תנועת־מסחר ורודפי תענוגים, לא שם איש לב לה“משכיל” העני הבא מעירה ליטאית לבקש חיים והשכלה. ליליינבלום נוכח מהרה, כי “אור מתעה היא העיר הזאת לרבים הולכי חשכים במקומותם”. אין כאן שאיפה לחיי־רוח יפים ונעלים, אלא “חירות” זולה הבאה מהפקרות וקלות־הדעת; וכל קדשי היהדות, שהוא משתדל לתקנם בכובד־ראש ובחביבות רבה, מחוללים בכרך זה מבלי שום התבוננות ובאופן גס.

“השכלת העיר הזאת בכלל הוא רוח חופש קר, יליד המסחר ואהבת התענוגים. היצוק על הזיה⁷ רותחת, ולא השכלה פנימית הבאה ממקור העיון… עול הדת לא יכבד פה. רבים המעשנים פה בשבת בחוצות ובבתי משתה החמים בפרהסיה… אך התדמה, כי האנשים האלה אינם שומרי הבלי שוא באמת? לא, גם המעשן בשבת ילך להגיד “קדיש” על אביו הנפטר ובלכתו יעשן בשבת בחוץ, ולפני בואו בבית־הכנסת יכבה את הסיגארה שלו; והמטלטל בשבת בפרהסיה ישפוך מימיו בהיות מת בשכונתו, וידקדק מאד בתרנגול לבן לכפרות”.

גם תקותו של ליליינבלום להשתלם בלמודים באודיסה לא נתגשמה⁸ בנקל. בקושי מצא פרנסתו מהוראה לשעות, ובקושי עוד יותר רב מצא מורים־מתנדבים שילמדוהו למודי הגימנאסיה. לא נפלא איפוא, שליליינבלום זכר עתה בגעגועים עזים את חייו בוילקומיר, שהיו תמימים, מענינים ומלאים מחשבה ושאיפות רוחניות.

“נפשי נכספה לכם, ימי קדם! – קורא הסופר – הה, מי ישיב אתכם אלי? אַיכם, ימי שלותי בעיר מגורי ועמדי בנַי מחמדי עיני, נחמתי בעניי ושעשועי בצרות נפשי, בשבתי בתוך רעַי טהורי־הלב, אשר יחדו המתקנו סוד, הגינו דעות, דברנו בענינים רמים בספרותנו?… ומה גורלי היום… הנני חי עתה חיי תוהו, חיים שוממים, נפשי נכספה לכל מחמדי נפשי – ואיָם… ומה אחריתי פה? מה לי פה ומי לי פה?”

והסביבה החלה להשפיע מעט מעט גם על ליליינבלום בעצמו, שהיה קונסירוואטיבי⁹ מטבעו. הוא נתפכח ממקצת הרומאנטיקה¹⁰ שהיתה בו, ואיש המעשה והתועלת התעורר בקרבו. יחוסו למנהגי היהדות הלך והתקרר, וכעבור שנה לשבתו באודיסה יכלה כבר להתקבל על לבו השקפתו החפשית של א. קרוכמאל על זמן חבור התורה. ואז היה ליליינבלום לכופר בעקר, וכל עמלו בעד התקונים בדת נראה לו כמיותר.

“כל האוצר שהיה במוחי – כותב הסופר – כל רכושי שאצרתי בראשי במשך ימי חיי – היה לבז ברגע אחד… שאלת חבור הדת והחיים, שעמלתי בה וסבלתי בעדה צרות הרבה, היתה שאלה שאין לה כל מובן. הייתי כפילוסוף שנאבדה הימנו שיטתו, כבתי־מסחר שנשרפו פנקסיו… ומצאתי את עצמי בודד ונעזב בעולם”.

 

ערך הספר “חטאות נעורים”    🔗

בספר “חטאות נעורים”, שנגמר בי' נובימבר תרל"ג, משתקפת כל תכונתו הבהירה והישרה של ליליינבלום. בסגנון פשוט וברור, שאין בו אף ריח מליצה – ובזה יחיד הוא בדורו – מתאר המחבר את קורות חייו, מחשבותיו, פעולותיו ושגיאותיו. תאורי הספר יבשים קצת, אף על פי שיש בו השתפכות־הנפש לא מעט. ובכלל לקוי הצד האמנותי שבו, והוא נראה כקובץ כתבים פרטיים שלא נועדו לדפוס; אולם בזה יש גם קצת “פיקאנטיות”¹¹.

“יש בו פשטות, יושר וגלוי־לב במדה שאין אפילו ב”ודויו" של רוסו. אינו מסתיר מן הקורא שום שטות שעשה (המחבר), שום רעיון מוטעה שעלה על לבו. ויחד עם זה אינו מתהדר בעניות ואינו מתגדר בבערות. ומלא הוא ספר גדול זה מחאה חיה נגד המועקה שהחברה הישראלית מעיקה על הפרט. הוא צועק חמס על מעוט דמות החיים, שבא על ידי שלטונה הנפרז של האמונה הישראלית… ומחאה זו מצאה הֵד עצום בקרב הדור הצעיר, ומעטים הם הספרים העבריים, שהשפעתם היתה מרובה כהשפעת הספר “חטאות נעורים”. פשטותו ואמתותו, פשטות הרצאתו והאמתות המציאותית של תכנו שָבו בזמנו את כל הלבבות"¹²

 

ניהיליזמוס עברי    🔗

בספר “חטאות נעורים” אנו מוצאים ראשונה ניהיליזמוס (בטול כל הערכים הרוחניים) עברי. בשנאה כבושה ובקצת ציניות (פשטות גסה) מדבר צלפחד התוהה והנואש על כל הדעות ועניני הקדושה שהנחילוהו אבותיו; כי חנוכו הגרוע ורדיפות הקנאים הובישו אצלו כל לחלוחית דתית ועקרו משרש כל גרעין רוחני שזרעו וטפחו כמה דורות. בעוד שמאפו וסמולנסקין התיחסו בכבוד ובאהבה לעקרי המסורה, בעוד שיל"ג לא היה אלא מלגלג על הדת, שאינו יודע בעצמו בברור מה חשוב בה ומה אינו חשוב – מבטל ליליינבלום בספר זה את כל ירושתנו הרוחנית בכובד־ראש, במרירות של כופר המתאנח ומצטער על אבדתו. יש בספר “חטאות נעורים” מרעל המינות, משממון האפס. וזה הזיק בודאי לרוח הקוראים הצעירים, שאינם צריכים להשאר בלי כלום, שאינם צריכים לראות את היאוש ובטול היש הרוחני בכל נולותם. הבטה לתהום זו הביאה כמה צעירים שלא נתבגרו לידי סבוב־הראש. וכל התנצלותו של ספר “חטאות נעורים” – היא טבעיותו.

 

ליליינבלום בתור מתקן דתי    🔗

הספר הזה גמר בחיי ליליינבלום את תקופת התקונים הדתיים, שהיתה מלאה התעוררות, רדיפות ומלחמת־הדעות. כל משכילינו וסופרינו במאה הי"ט הרגישו בצורך תקונים כאלה, אולם בעוד שאחרים הסתפקו בענין זה במליצות או בלצון – דן עליו ליליינבלום בכובד־ראש, ברוח בקרת ובבקיאות רבה בספרות התלמודית; כי מלבד הפואימה¹³ הסאטירית שלו “קהל רפאים” (אודיסה, תר"ל), היו כל דברי הסופר הזה רצינים¹⁴ , שקולים ויוצאים מן הלב. ליליינבלום לא חפץ לשנות עקרי היהדות ותקותיה, כמו שעשו המתקנים קלי־הדעת בגרמניה ובאמריקה, אלא בקש לחדש את רוח התלמוד ולהשיב להדת את חופשה ומהלך התפתחותה הטבעית. כמו שחכמי התלמוד קבעו בשעתם סיגים ושנו את הדינים והמנהגים לפי צרכי המקום והזמן – כך צריכים, לדעת ליליינבלום, גם הרבנים בזמננו לתקן ולשנות את מנהגי הדת לפי דרישות השעה. “אין דברי מוסבים – אמר ליליינבלום – על ריפורמה¹⁵ של מחשבה, כעקירת תקות עמנו לעתיד לביאת המשיח ושיבת ציון, וכדומה, אשר מלבד שאין מופת ברור להכחיש בו אמונת העם, שעוד יהיה לעם מדיני במדינה מיוחדת בזמן מן הזמנים – מלבד זה הנה דברים כאלה הנם אך דברים העומדים בעולם העיון והחקירה, לא בעולם המעשה, ואין ריפורמה בעיון ובמחקר”. ליליינבלום נלחם בעד הקלה מעשית מעול היהדות לטובתה של היהדות בעצמה, כדי שלא יפרוק הדור הצעיר לגמרי את עולה ולא ידחה הבר עם התבן. אולם לבסוף נוכח הסופר הזה בעצמו, כי אין לשנות מסורה עתיקה בידים, וכי “אין לנו שום בסיס נכון לבנות עליו את התקונים, באופן שנוכל לתת תורה אחת או “שלחן־ערוך” אחד, שיפיק רצון מן הדור הישן והדור החדש יחדו, ואפילו מרובם”. י. מ. פינס צדק איפוא בהשיבו לליליינבלום, כי הפשרות בעניני דת אינן נעשות מדעת אלא מאליהן.

 

התקופה השניה    🔗

בשנת תרל"ג החלה בחיי ליליינבלום התקופה השניה, תקופת הרדיפה אחרי התועלת הממשית.

הפוזיטיביות.

ספרי טשרנישבסקי ופיסארב, שקרא בעת ההיא השפיעו על רוחו ביותר בדך זה.

“הספרים האלה, המלאים רוח הפּוֹזיטיביות¹⁶ של אוגוסט־קונט, היו כעין התגלות¹⁷ לליליינבלום. לבו, שנתרוקן מן האמונות והדעות הדתיות עד תומו, היה כלי־קבול טוב להרעיונות החדשים על ערך העבודה וצורך התקונים בחברה הנוכחית, שהטיילים¹⁸ נהנים בה יותר מן העובדים, על שווי־זכיותיה של האשה, על חירות ההרגשות, על ההערכה התועלתית של המדעים ואף של הספרות היפה, על העדר ערכה של אותה האמנות, שאין לה אלא היפה בלבד – בקצור, כל אותה השיטה… שבשנות הששים והשבעים היתה השפעתה כל כך גדולה על צעירי רוסיה, ושהסוציאליזמוס¹⁹ של אז היה נזון הימנה ואף עתה יש לו יניקה ממנה”²⁰.

וליליינבלום כתב בימים ההם שורת מאמרים על הצורך לעסוק בענינים מועילים ולקנות ידיעות שמושיות, המביאות טובה ממשית לבעליהן. ולעומת זאת דרש לבטל כל מיני סיגים שאינם נותנים ליהנות כראוי מן החיים, ולהרחיק כל מיני ספרות של חזיונות ופיוט, המוציאים את האדם מעולם־המעשה. בשנת תרל"ד הדפיס ליליינבלום מאמר גדול בשם “עולם התוהו”, שבו הוא מבטל את ערכו של הרומאן “עיט צבוע”, וגומר במסקנה: “צריך לתת לבני עמנו מבט גשמי על החיים, להשכיח מאתם את אויר חיי הדמיון, שהם מחזיקים בו”.

ובאותה שעה שליליינבלום כתב מאמרים בשבח ההנאה החמרית והתועלת הממשית – גדל מחסורו ביותר. אשתו וילדיו באו אליו מוילקומיר, ובית־המסחר שמצא בו משרה קבועה נסגר.

“ואז באו ימים רעים למשפחת ליליינבלום. אשתו הוכרחה להעשות גַּדֶּלֶת²¹, והוא נעשה מגיה לספרים, שמקצתם עבריים ורובם ספורי־מעשיות ז’ארגוניים. כמובן, לא הספיקו שתי “המלאכות” ביחד לפרנסתם. הגיעו הדברים לידי כך שהוכרח ליליינבלום למכור את חמשת חלקי פיסארב – פיסארב האהוב והיקר לו מִכֹּל! – כדי לקנות תפוחי־אדמה לימות החורף!”²².

ביוני 1877 השיב ליליינבלום את משפחתו לוילקומיר, כי מלחמת רוסיה וטורקיה, שפרצה אז, הפילה פחד גדול על תושבי אודיסה, העיר הרוסית היותר קרובה לגבול טורקיה. ואז יכול ליליינבלום לשוב בנקל ללמודי הגימנאסיה, שעזב בהיותו טרוד בפרנסת ביתו, ושנן בסבלנות רבה את השעורים.

“דרך תשובה”.

בספר תולדותיו השני, “דרך תשובה”, מספר ליליינבלום מחייו בעת ההיא: “מעוני היה בדירה קטנה ואפלה, התפרנסתי בדוחק, ומקומי עד חצות היום עסקתי בתורתי”. ו“אם גם יגידו לי הרופאים, כי בסבת הלמודים והיגיעה בהם תתקפני מחלת־השחפת, ובמשך שני ימים אחרי כלותי את הלמודים אמות – גם אז לא ארף מעבודתי”²³.

העבודה והרכוש.

וה“פוזיטיביות” הניעה את ליליינבלום לעסוק בשאלת המפלגות, העבודה והרכוש, שהעסיקה אז את הנאורים ברוסיה. בשנת תרל“ח הדפיס ב”אספת חכמים" (הוספה ל“הקול”) “משנת אלישע בן אבויה”, המכילה את הדעות המתהלכות בין הסוציאליסטים:

“מי שנוטל דבר מן העולם, שהבריות עוסקים בתקונו, ומכלה אותו לצורך הנאתו, הרי הוא גוזל את אוצר המציאות, שהוא קנין העולם כלו העוסק בהכנתו. ומה תקנתו? צריך הוא שיעשה כנגדו, כלומר – שימציא בעצמו דבר אחר, השקול כנגד אותו דבר שהשחית לצורך הנאתו, כדי למלא בזה את החסרון שהחסיר מאוצר המציאות, בשביל שלא יתמוטט אותו האוצר… וכמה רעות גורם בלבול הסדר של העבודה וההנאה לעולם… פלוני עמל וטורח כל היום ולבסוף אין סעודתו מספקת לו, והוא מתאכזר על אשתו, על בניו ועל בנותיו; ולא עוד אלא שהוא משתדל להונות את הבריות… פלוני מבקש לעבוד ואינו מוצא והולך ומלסטם את הבריות; ופלוני אינו טורח כלל ומוצא קורת־רוח יותר מדי, ולא זו בלבד שהמותרות מזיקים לגופו אלא שחייו כבדים עליו, והוא מבקש לו תמיד עסקים של שטות לבלות זמנו בהם; שהרי סוף סוף האדם אינו אלא חלק של הטבע, וכשם שהטבע מוכרח לפעול כך החלק שלו מוכרח הוא שיפעל ויעשה”.

גם בתקופה זו, שליליינבלום חדל לדאג בה להיהדות ושם לבו לה“אדם” שביהודי – חשב את ההתבוללות ל“הבל מזיק”. “ואף כאן באה מעשיותו לו לעזר: כלום ששת מיליוני בני־אדם יכולים להתבולל במשך זמן קצר? ולהמתין זמן ארוך הוא כבר דבר בלתי־מעשי”²⁴. ובשנת תרמ“א באו ה”פוגרומים", שפרצו בערי הנגב ובאודיסה עצמה, עיר מושבו של ליליינבלום – והחזירוהו לגמרי לעמו. הסופר מתאר את מוראי הפרעות שראה בעיניו:

“נורא המצב ומורה מאד! הננו כמו במצור, החצרים סגורות על מסגר, ומרגע לרגע הננו צופים דרך השבכה אשר בשערי החצר (כדי לראות) אם לא קרבו השודדים לבוא עלינו כחתף²⁵. כל כלי הבית צבורים במערות, כלנו ישנים איש בבגדיו ובלי כרים וכסתות הטמונים במערות מפחד פן יפלו השודדים עלינו, למען נוכל אז למהר ולקחת את הילדים הקטנים, שגם הם ישנים בבגדיהם, ולברוח אל אשר ישאנו הרוח. אך האם יתנו לנו לברוח?”

וביום אחד, בז' מאי, היה כפשע בין ליליינבלום ובין הפורעים:

"טוב לי כי עֻניתי. הנה קרבו פורעי הפרעות אל הבית שאני יושב בו; הנשים הרימו קול צעקה ויללה וחטפו את העוללים על זרועותיהן מבלי דעת אנה לברוח. והגברים עמדו נדהמים. כלנו דמינו, כי בעוד רגע יהיה כל יגיענו לבז, אך הודות לאל הם עברו חלפו להם מפחד אנשי־החיל ".

בעת צרה כזו נואש ליליינבלום מלמודיו ושכח את מטרת חייו הפרטים מתוך דאגתו לעמו: “בני עמנו נתונים למשסה ולשמצה, אחיותינו לחרפה, כל תקותינו להרחבת זכיותינו עלו בתוהו, העם נס מנוסת חרב, צר ומצוק מכל עבר, ההוה מר, העתיד איום ונורא – אני מבקש לי אוניברסיטה!” ליליינבלום נוכח אז, כיתר סופרינו, כי היהודים נרדפים לא מחמת חוסר השכלה, אלא מפני הבדל לאומי ונימוקים פוליטיים ידועים, שאין בידנו לשנותם. “זרים אנחנו – זהו סוד כל צרותינו בימי גלותנו”. אין לתקן איפוא את חיינו באופן יסודי בעודנו ב“גלות”, אלא אחרי שנשוב לארץ־ישראל, במקום שנחדל מהיות “זרים”.

 

התקופה השלישית    🔗

ואז התחילה בחיי ליליינבלום התקופה השלישית, תקופת העבודה בעד תחית העם וישוב ארץ־ישראל.

ישוב ארץ־ישראל.

הוא נעשה אחד העסקנים הראשיים, המנהיגים את התנועה של חבת־ציון. ליליינבלום מחבר יחד עם הד“ר פינסקר והפרופיסורים צבי שפירא מהיידלברג ומאנדלשטאם מקיוב את הפרוגראמה (תכנית העבודה) הראשונה לחברות הישוב, והוא מתמנה למזכיר בהאגודה הראשונה של חובבי־ציון שנוסדה בראש השנה תרמ”ד באודיסה. ומני אז לא חדל ליליינבלום עד יום מותו להפיץ בעם את רעיון הישוב על ידי ספרים ומאמרים, שכתב בעברית, יהודית ורוסית. בתור איש מעשה שמר ליליינבלום תמיד על תנועת הישוב שלא תטה לצדדים מדרכה הכבושה על ידי זרמים רוחניים שונים, שהשתדלו איזו סופרים להכניס בה. הוא שאף רק להרבות את מספר אחינו העובדים על הרי יהודה, וכל מושבה יהודית שנתוספה בארץ־ישראל נראתה לו כלבנה חדשה ל“בנין בית ישראל”.

“דרך לעבור גולים”.

בספרו “דרך לעבור גולים”, המכיל תעודות חשובות של התפתחות הישוב בא"י – כותב ליליינבלום: “בעוד איזו שנים תבוא לנו (על ידי הישוב) תקופה חדשה בתולדות ישראל… בהגיגי זאת יפחד וירחב לבי, והנני מאושר כי נולדתי במאה הזאת”²⁶.

“בסוף תרמ”ח קבל משרה ב“חברה קדישא” של עיר אודיסה… ומשכורתו שם וב“חברת התמיכה” (להפועלים בא"י) נתנה לו אפשרות לחיות לא בדוחק ולחנך את צעירי בניו כהוגן. עד חצות היום היה לו יחס אל קבורת מתים. ואחר חצות – אל תחית עם ישראל. וכי אין זה סמל נשגב של כל עבודתו הספרותית? עד חצי־ימיו עמל לקבר את כל המת והנרקב בישראל סבא, ואחרי שעברו עליו שלשים ושמונה שנים, יותר מחצי חייו, יגע וטרח להחיות את ישראל הצעיר על ידי נגיעה בקרקע אבותיו, אשר מקבריהם יציצו לנו חיים חדשים"²⁷.

“חמשה פרקים מחיי משה”.

לסוג יצירותיו הספרותיות של ליליינבלום, שנכתבו לשם תעמולה לאומית, שייך גם הספר האליגורי (הסמליי) “חמשה פרקים מחיי משה”²⁸. הספר הזה, שנכתב רוסית, מכיל חמשה מונולוגים (שיחות) של מחוקקנו משה, המתארים את מצב־רוחו בזמנים שונים. בפרק הראשון אנו רואים את משה בשובו אל עמו, אחרי שגדל בבית פרעה:

“עדיין לא שב רוחי אלי, עדיין ראשי הולך וסובב עלי… במשך כמה שנים חשבתי את עצמי לנכד המלך, לבן הנסיכה תירמוטיס, בת פרעה, וכן הייתי גם בעיני כל הסריסים העוטרים עלי, ובעיני כל החרטומים שלמדוני כל החכמות – ופתאם נפלה המסכה מעל עיני. אינני מצאצאי המלך, אינני בן להמפלגה החשובה של הכהנים, אינני גם מצרי – והנני עבד פשוט, עברי, בן לאותה יוכבד היפה והעצובה תמיד, שהיניקה אותי!… אנכי, הנסיך המדומה, אהבתי תמיד בכל לבי את האשה העניה והנשכחה הזאת… וגם עיניה נתמלאו דמעות בכל פעם שהביטה עלי… ואישה, הוא עמרם אבי… עודני זוכר את הזקן הטוב והישר הזה. הוא היה שב הביתה נקשה ועיף, ומלוכלך כלו בחמר ובסיד – וכמה חביבים היו אז המבטים ששלח אלי! האמלל חפץ, כנראה, לחבקני ולנשק לי, אלא שהיה מתירא פן ילכלך בטיט את האפוד שלי המרוקם בזהב. ויש שהיה יושב לו בפנה, הרחק ממני, והיה מסיח עמי בקול שהיו בו גם תחנה וגם צווי: 'משה חביבי, האמינה באותו האל האחד, שגם האנשים הנעלים, אברהם, יצחק ויעקב, האמינו בו… עתיד אתה, משה מחמדי, להיות לאדם גדול – ריבה נא איפוא את ריב העשוקים והרצוצים… לא באנו הֵנה כמתגנבים, מבלי קחת רשות מאת פרעה, ועל כן אין להמצרים שלך שום זכות מוסרית ומשפטית להתעמר בנו…”.

בפרק השני משתומם משה על אחיו, ששפלו כל כך ברוחם עד שאינם מרגישים בענים וסבלותיהם: כי “אלו היה רגש הכבוד להעבדים הללו היו מבקשים להם מוצא ממצבם הנורא”. ועוד יותר מזה משתומם משה על בני עמו בפרק השלישי, בראותו כי הם מכבידים את אזנם לקול הגאולה, שהוא משמיע להם, לא פחות מפרעה אדוניהם.

“הם מתפללים לאלהים, שיגאלם מעבדותם וישיבם לארץ אבותיהם, ובשעה שאני מתחיל לדבר באזניהם על ארץ זו ולהשתדל במקום הדרוש בעד התגשמות אותו הרעיון הקדוש – הם פונים אלי עורף, אם הגאולה אינה באה מיד בלהטי מטה־הקסמים ודורשת מידם איזו קרבנות. מתחילים הם לחשוש לדעת הסריסים, והם קוראים: “הבאשתם את ריחנו בעיני פרעה ובעיני עבדיו!”²⁹ עד היכן הגיעה שפלותו של עמי!… ואותה הפאטריוטיות (המסירה לארץ־המולדת) אתם מוצאים לא אצל הדלים והעזובים שבעם, אלא אצל עשיריו וסיעתם, כמו דתן ואבירם. הידידים הנאמנים האלה של קרובי קרח ובעלי־בריתו חפשים מכל עול, ועל כן אינם מרגישים בצער עמם הרצוץ. מיום שמצא קרח את האוצר ונתעשר, מכובדים הוא וסיעתו ביותר בעיני כל צוררי עמי מחמת המתכת המלבבת שבידם. העושר שלהם מקשר אותם למצרים, ובמאנם לעזוב את הארץ הממציאה להם כל תענוגי החיים, הם מראים לה חבה רבה… וזה הוא מקור אסוננו!”

בפרק הרביעי מתאר לנו משה את נתינת התורה ותמציתה:

“סוף סוף הגיע היום היותר גדול… יום כזה לא היה ולא יהיה עוד… הקולות והברקים מלאו את האויר. ענן כבד כסה את ההר הלוטה בערפל. הענן והעשן, החשך והאש, רעמי־השחק וקולות השופר נבללו יחד… והנה הופיע האלהים, וכבוד התגלותו זרח על ישראל. הוא השמיע לו בעשרה מאמרות את יסודי תורתו: רעיון אחדות האל והמוסר. ומני אז היה ישראל ל”עם קדוש“…”

ושני הפרינציפים³⁰ הגדולים הללו, אחדות האל וערך המוסר, זרים לעמים אחרים. רבוי האלים כשהוא לעצמו מתנגד כבר לרעיון המוסר והשלמות. במקום שיש אלים רבים מוגבל הוא כחו של כל אחד מהם; ואי־השלמות נעשה באופן כזה לעיקר ראשון. במקום שהאלים נאבקים יחד ושואפים להתגבר זה על זה, לעשוק דבר מה איש מאת רעהו – שם האלים בעצמם מתנהגים לא תמיד במדת היושר… רק האל האחד יכול להיות איפוא למקור כל טוב וחסד…

ישראל התפתח לעם לא בין פראי קדומים, אלא בקרב ממלכה משוכללה כבר, במצרים, ומיד החל לסבול מצוקי העבדות; ועל כן אין לדמיונותיו תמימות הילדות. להדמיון העברי ישנה תכונת אידיאל³¹ נעלה, לא אופי של משחק־תעתועים. הלכך לא חזה ישראל מעולם ברוחו כעמים אחרים בימי קדם דגים בדמות אדם, חיות בעלות כנפים, יצורים עם כמה ראשים, בני־אדם שחיו רבבות שנה, וכדומה. לאום שנתבגר, כעם ישראל, מתחלת יצירתו, לא יחזה לו משאות שוא ומדוחים כאלה".

בפרק החמישי והאחרון אנו רואים את משה כאיש שמלא כבר את תעודת חייו מבלי מלא את שאיפותיו הפרטיות:

“לא לחיות אני חפץ עוד, אלא לכלות את מעשי, להכניס את עמי לארץ כנען. הלא לזאת שאפתי תמיד. העם הגיע אמנם כבר לסף ארץ־אבותיו, והוא יירשנה וימצא לבסוף אותה המנוחה, שאליה כלתה נפשי כל כך, אבל אנכי לא אראה זאת בעיני… אלהים מנע ממני את האושר הזה! ואנכי בעצמי אשם בדבר. כשבא ישראל למדבר צין לא שמנו לבנו, אני ואהרן אחי, למצוא למועד הנכון אואזיס³² עם עינות־מים בעד העם העיף, כי התאבלנו על מות מרים אחותנו. ובזה הוכחנו, כי איננו מוכשרים לעמוד בראש העם. לא לראשי העדה אֵבל־משפחה: העם כלו הוא משפחתם”.

 

ימיו האחרונים של ליליינבלום    🔗

“שקיעת החמה של חיי ליליינבלום היתה שוקטת ונאה, אף על פי שאדמימותה לא היתה דומה כלל לשלהבת־הארגמן של בקר חייו… אבל הוא בעצמו היה מרוצה מן הראשונה יותר מאשר מן האחרון”³³. “טובים היו לי הימים האחרונים מן הימים הראשונים – כותב הסופר – בדעתי בדעת נפש, כי עמלי לא היה לריק ועבודתי היתה בעד רעיון מרום ונשגב, אשר גם פעולה דלה וקלה הנוגעת אך בקצהו רמה ונשאה מאד”³⁴.

“בשנה האחרונה לחייו התחיל מרגיש כי קרב קצו. המחסור והיסורים החליאו את גופו מעט מעט, בחורף תרס”ט הרגיש כבר שאיזו מחלה מקננת בו. יחוסו אל מחלה זו, שהכיר בה מיד כי מחלת־הסרטן היא, היה ראוי לסטואיקי³⁵ מימי קדם. הוא לא נבהל מפני המות, הנשקף לו ממחלה זו, ואפילו לא התאונן. “לא צעיר אני עוד – היה אומר למכיריו – ונגד הטבע אין עצה ואין תחבולה. רק אחת הייתי רוצה: לסדר את כתבי ולראותם נדפסים לפני מותי”. ומיד נגש אל סדור הכתבים, וחלק אותם לארבעה כרכים"³⁶.

חפצו של ליליינבלום נתקים רק למחצה: כתביו יצאו בהוצאה שניה, אבל הוא לא ראה אותה עוד בעיניו…

“בחודש שבט תר”ע נתגברה מחלתו. העבירוהו לבית־החולים ועשו לו נתוח, אבל ללא הועיל. ביום ו‘, ב’ אדר ראשון, בשעה הרביעית בצהרים, רק שמונה שעות קודם פטירתו, דבר עם אוסישקין ושאל אותו, אם יש תקוה להרחבת ספר־התקנות של הועד לישוב א“י: כל כך היה מסור לחבת ציון עד הרגע האחרון לחייו”³⁷.

 

תכונתו הכללית של ליליינבלום    🔗

ליליינבלום היה לא יוצר ופיטן, אלא פובליציסט ישר בלבו ושכלו ועסקן נלהב ומעשי כאחד. ספריו חשובים לא מפני ערכם הספרותי, אלא בשביל ערכם החברתי והתרבותי. אין בהם לא יופי, לא שירה ולא אמנות; אבל יש בהם השתקפות בהירה של חיינו במשך דור שלם. על כל משכילינו וסופרינו עברו במחציתה השניה של המאה הי"ט אותן שלש התקופות שמהן נארגו חייו של ליליינבלום – תקופות השחרור מעול המסורה, אפיסת האידיאלים והתחיה הלאומית.

התביעות החמריות.

הקו התכונתי הכללי העובר דרך כל חיי ליליינבלום ועבודתו הספרותית – היא תביעת החיים החמריים וספוק צרכיהם. ליליינבלום דורש תקונים בדת לא מפני שהיא מעכבת את השכלת העם כמו שדרשו רוב הסופרים בדורו אלא מחמת שאינה נותנת ליהנות מן החיים כראוי. וכן עובד הסופר הזה במסירת־נפש בעד רעיון ישוב ארץ־ישראל לא בשביל איזו מגמה רוחנית והקסם הרומאנטי שבו, אלא כדי להושיב המון יהודים על הקרקע ולתת להם פרנסה בטוחה.

גם יל"ג, והפובליציסטים קובנר ופאפירנה הביעו לפעמים שאיפות חמריות וריאליסטיות³⁸ כאלה; אבל ליליינבלום נתן להם את הבטוי היותר מסודר, היותר מקיף והיותר נלהב. הוא השמיע לנו את קולם החי והמתון כאחד של גבורי תקופתו החשובה.