פֶּרֶץ בֶּן מֹשֶׁה סְמוֹלֶנְסְקִין (1842־1885)    🔗

 

ילדותו    🔗

פרץ סמולנסקין נולד בט“ו אדר תר”ב בעיר הקטנה מונאסטירשצינה אשר בפלך מוהילוב. אביו, משה, היה בעל־בית אמיד וחשוב, העומד ביחוסי־מסחר עם העיר הקרובה סמולנסק; אולם אחרי לדת פרץ הורע מצב מסחרו ונחשב ל“יורד”. משה היה גם “חקרן” קצת, ההוגה לפרקים בספרי פילוסופיה כ“מורה נבוכים” וה“כוזרי”, וקרירותו בעניני דת השפיעה על ילדיו בילדותם. ואמו של פרץ, גישה־רבקה,

“היתה דברנית ומשלי העם שגורים בפיה, ובדברה הוסיפה עליהם נופך גם משלה. היא היתה חרוצה ואוהבת עבודה, אמיצת־לב ושמחה תמיד בחלקה הדל בחיים, יפה וגבהת־קומה, חכמנית ובעלת רצון חזק, ואשה עבריה המונית ופשוטה. ופרץ נחל מלידה את כשרונות אמו במדה מרובה, ולא הכירו בו את בינוניותו של אביו”¹.

במלאת לפרץ שנה אחת יצאו הוריו לגור בהכפר הקרוס פאלום, ובנו להם שם בית־משקה. “והילד פרץ, שבהולדו היה יפה ובריא מאד, גדל בלי עין־משגחת בין חביות יין־דגן, וישאף אל קרבו עשן מקטרת האכרים הסבואים”. אולם כעבור שנתים ומחצה לשבתם שם נשרף הבית עם כל כליו ומטלטליו, ומשה שב עוד הפעם למונאסטירשצינה עם אשתו וששת ילדיו בעירום וחסר כל. ובעודנו מבקש לו איזו פרנסה לכלכלת ביתו באה עליו צרה חדשה:

“הכהן הקתולי של הכפר שיצאו ממנו, הגיש עליהם קובלנא לפני בית־המשפט וידרוש מידם להשיב לו את אות הצלב של זהב ובגדי־השרת שלו, אשר נתנם להמוזג משה סמולנסקין בערבון בעד המשקים החריפים ששתה בביתו, ובשעת הבערה נשרפו יחד עם כל המטלטלים וכלי־הבית. הכומר טען, כי נתן את כלי־הקדש האלה להיהודי משה לפקדון, ולא הודה כי נתנם לו בעבוט, כמו שהיה הדבר באמת”.²

ויפול פחד העלילה על משה, שלא היה בקי בדינים, וירחיק נדוד מאימת המשפט לערי רוסיה הקטנה. “הבורח” ירא לכתוב גם מכתבים למשפחתו החביבה עליו, לבל יודע להשופטים מקום מושבו, ובנדדו מעיר לעיר מצא את לחמו מ“החזנות”, כי היה מטיב־נגן ומקבל שכרו בעד “תפלותיו”. אולם פרנסה זו נמאסה לו מהרה, ויש ללמוד כ“פרוש” בבית־המדרש שבאיזו עירה ויאכל בית איש יומו. ובתוך כך נשארה משפחתו בלי משען ומשענה, אלא שרוח אשת־חיל כגישה־רבקה לא נפל גם בימים קשים כאלה. היא כלכלה את עצמה ואת ששת ילדיה בעשרים או שלשלים הקופיקות שהשתכרה ליום מכבוס חטים, תפירת־שקים ומלאכות זולות אחרות כיוצא באלו. בכל בקר,

“בצאתה מביתה לבקש עבודה, היתה עוזבת את ילדיה בשתי מטות שבורות, צפופים ודחוקים, ברעב ובקור, מאין לחם לאכול ועצים להסקה, ולא היה איש או אשה אשר ישגיח על בני עוני אלה. ובלילה היתה שבה למעונה הדל ומביאה טרף לילדיה – לחם ודגים־מלוחים; ואז היה בנוה־עזובים זה ששון ושמחה, אורה ונחמה. ומפיות הילדים הצוהלים לקראת אמם מכלכלתם נשמע גם לעג ושנינה, רנה וזמרה, כי קול נעים היה להילדים היתומים־החיים האלה”³.

ובעת ההיא נגזל אפרוח אחד מקן זה של דלות ושלוה. הבן הבכור נלקח בעודנו נער קטן מחיק האם אמיצת־הרוח ונמסר לעבודת־הצבא. האסון הזה עשה רושם עמוק על לבו הרגש של הילד פרץ, ובספורו “התועה בדרכי החיים”, חלק א', תאר אחרי כן בצבעים נאמנים את המחזה הנורא של שוד הילדים לצורך הצבא. ובעוד אם הסופר מתעצבת אל לבה על בנה כי נלקח ממנה, ועל אישה שנדד למרחקים מבלי הודיע משלומו,

“והנה עובר־אורח אחד סר למונאסטירשצינה ויספר לה כי בעלה מת באחת הערים אשר עבר בהן, ויודיע לה דבר מותו בכל פרטיו וסמניו. האֻמללה אמינה לדבריו ותעש מספד מר לבעלה, ותשב שׁבעה ימים על הארץ. וכעבור ימי השבעה בא האורח אל האלמנה המדומה וידבר על לבה, כי תאות להיות אשתו כדת משה וישראל. אז הבינה השוממה, כי שקר דבריו ולא האמינה עוד לשמועה הרעה כי מת בעלה. וכעבור שתי שנים ומחצה שב המת המדומה מנדודיו, אחרי אשר נודע לו כי נמחה עונו והשופטים לא יבקשוהו עוד”⁴, כי הכירו בצדקתו.

ראשית למודי סמולנסקין    🔗

משה הביא אתו מעט כסף ויחל לעסוק במסחרים קטנים והצליח בהם; ואז השיגה ידו להביא לביתו מישיבת שקלוב בחור למדן להורות לקח לבניו, לליב הבכור ולפרץ הצעיר. והילד פרץ הצטין בכשרונותיו הנעלים, כבן ארבע החל ללמוד חומש, וכבן חמש – גמרא. אולם בהיותו כבן שש נפסק למודו, כי חלה במחלת־האבעבועות, שנמשכה אצלו כחצי שנה.

“על פי עצת רופאי־אליל ונשים זקנות – כי רופאים מוסמכים לא היו בימים ההם בערים קטנות – רִפדו את יצוע הילד החולה בשקי סובין למען ירפא ממחלתו. בשוב פרץ לבריאותו נהפך הודו למשחית, ופניו היפים והנאוים לא היו לו עוד; ועקבות מחלת־האבעבועות נשארו על פניו עד יום מותו. ובימי מחלתו שכח את כל אשר למד וידע עד יום נפלו למשכב, והוריו הצטערו מאד על זה”⁵.

בשוב פרץ לאיתנו החל לשקוד מחדש על למודיו עוד ביתר עוז מבתחלה; והקטן “ששכח משנתו” חדש מהרה את ידיעותיו. אולם הפעם למדוהו רק תנ“ך ודקדוק, ומני אז נתחבבו כתבי־הקדש על פרץ כל כך שהגה בהם בכל יום במשך כל ימי חייו. בשנת תרי”ב ראה משה אביו חלום רע, כי מלאכי־חבלה קורעים את בשרו של שותף עסקיו בשביל שלוה כסף ולא פרע; ויהי בבקר ותפעם רוחו, וישב את כל חובותיו להנושים בו, ומני אז נתדלדל מסחרו הקטן מחוסר כסף. ובאותה השנה מת משה, כבן נ"ב שנה, והשאיר אחריו אלמנתו ויתומיו בלי מקור־מחיה. גישה־רבקה נאלצה אז לעבוד שוב עבודת־פרך כדי לפרנס ילדיה; וגם פרנסות “רוחניות” היו לה. מספרים, כי היתה לוחשת על המכה, משבעת “עין־הרע” ומשתמשת בסגולות ותרופות לרפא ילדים שחלו מן הפחד או “שנתפסו בידי מזיקים”. כן היתה באה אל החתונות, לשמח חתן וכלה, ולסעודות־מצוה, והיתה נקראת בשם “דודת־הקהל”. ועליז מטבעו היה גם פרץ הקטן. זה

“היה ילד בריא ומלא תנועה ורוח־חיים. גם בתוך העוני הנורא אשר שרר בבית אמו לא חדל כל היום מצחוק ותעלולים, וידיו ורגליו הקטנות לא נחו ולא שקטו. אם הטמינה אמו את צעיף ראשה בתיבה מתחת למטתה היה פרץ מוציא את הצעיף מבין בלואי הסחבות וקורעו לגזרים; וכן היה עושה לשאר “חפציה היקרים”, אשר גנזה אותם במקום סתרים, ולא היה משאיר מהם “שריד ופליט”. בחשק גדול היה פרץ הקטן משבר ומנפץ כל הבא לידו, כאלו עִתדו הטבע בעצמו למלאכת ההריסה”⁶.

סמולנסקין בישׁיבת שׁקלוב    🔗

כעבור שנת האבל למות משה סמולנסקין, הלך בנו הבכור יהודה ליב, נער כבן י“ג שנה, ללמוד תורה בישיבת שקלוב; ומקץ איזו חדשים לשבתו שמה קרא גם לאחיו הצעיר, פרץ, לבוא אל הישיבה. ופרץ, שעודנו אז נער קטן כבן י”א שנה, עזב את אמו המטפחת אותו בחבה רבה ונפשה קשורה בנפשו – וילך ל“מקום תורה”.

ראשית למודי סמילנסקין    🔗

“הילד פרץ לקח בילקוטו: פת לחם יבש, פזמקאות שחלצה לו אמו מעל רגליה וגבינה עבושה – וילך ברגליו ימים אחדים יחידי בדרך, עד אשר עבר את “הדרך הרחוקה” ויבא עיף ויגע לשקלוב מחוז־חפצו, כי שמה נשאהו רוחו מיום שעזבו אחיו הבכור”⁷.

ראשית השכלתו    🔗

וראש־הישיבה בחן את פרץ בתלמוד ויקבלהו לישיבתו, שרק בחורים גדולים למדו בה. וכשמנתה הממשלה גם מורה של הלשון הרוסית לבני הישיבה, למד פרץ לשון זו בחפץ לב והצטיין בידיעתה. אולם ביחוד עורר בלבו אחיו הבכור, יהודה ליב, את התשוקה לעסוק ב“השכלה” ולקרוא בחשאי ספרי מליצה עבריים, שהוא טעם כבר טעמם. גם מלאכת־הכתיבה למד ראשונה יהודה ליב לפרץ, וכשנמאסה עליו העבודה לשבת כ“אגמון כפוף” איזו שעות ביום ולמשוך על הגליון בנוצת־אוז – שלם לו אחיו פרוטה אחת לכל גליון כתוב.

וכשהחל פרץ לעיין בספרי־השכלה נעשתה הישיבה צרה בעיניו, וחברת הבחורים הלומדים בה היתה עליו למשא. הוא החל לבקש לו אנשים נאורים ומשכילים לשיח אתם ולהתרועע עמהם, וימצא את אידל “הפילוסוף מעצמו”. זה היה יהודי זקן, שסחר בימי נעוריו באבנים טובות ומרגליות ונסע בכל שנה ללייפציג, ולעת זקנתו התבודד בבית קטן ויעסוק בספרי הפילוסופיה הגרמנית, בהתפרנסו משארית כספו שהרויח בימי מסחרו. אידל ידע איזו שפות זרות, ובני עירו חשבוהו לאפיקורוס ו“מסית”, כי היה נוהג לבוא אל הישיבה ולדבר על לב התלמידים: “לכו והיו בעלי־מלאכות, חרשי־מסגר, רצענים, תופרים, נגרים וכדומה – ואל תהיו בטלנים מבלי עולם”. ויתודע אליו גם הנער פרץ והחל לבקרו במעונו.

“קירות ביתו היו מכֻסים ספרים בשפות שונות מהקרקע עד הספון…והזקן, שהיו זרות בתכונתו כמו בתכונת רוב האנשים המלומדים מעצמם, היה שוכב משתרע על קרקע הבית בפִשוט ידים ורגלים ונר דולק סמוך לראשו וקורא בספרי חכמה ומדע; וישמח מאד על הנער הנבון פרץ, אשר הפריע בקולו הנעים את דומית־המות בביתו. רבי אידל היה שופך לפני פרץ את שיחו והגיגו בחקירה והגיון, וזה האחרון אף כי לא הבין את כל הדברים הנשגבים והעמוקים, בכל זאת עשה אזניו כאפרכסת והדברים נזרעו על תלמי לבבו”⁸.

אידל השפיע הרבה על רוחו של הנער והשאיל לו ספרי־השכלה למקרא; וכשנודע הדבר לבחורי־הישיבה החלו לרדפו ולהביא דבתו רעה לראש־הישיבה. ויעזוב פרץ את הישיבה ויבוא ללמוד באחד מבתי־המדרשות שבעיר, גם מצא לו איזו תלמידים והתפרנס בשכרו בה“ימים” החסרים לו; כי חדלו בעלי־הבתים להאכילו על שלחנם בשביל השכלתו ועזותו.

“ומיום שהחלו לרדוף את פרץ על השכלתו ו”הפקרותו" היה נכון לחרף את נפשו עליהן. אחרי חצות־הלילה היה פרץ מתגנב לעזרת־הנשים אשר בבית־מדרשו, והיה קורא שם בספרי־השכלה מכל הבא בידו… ובעלי ותיקין⁹ היו באים להתפלל טרם שנתן הנער המבקש את ה“השכלה בת השמים” הזה שֵנה לעפעפיו… במסירות־נפש ממש היה פרץ מתגנב על בהונות רגליו להוציא בחשאי נר־חֵלב מתוך התבה, אשר השמש הקפדן והקמצן ישן עליה. ובנפול תרדמה על הבטלנים בבית־המדרש היה מדליק את הנר בעזרת־נשים באחת הזויות וקורא וכותב עברית; כי עוד בימים ההם התעוררה בו התשוקה לכתוב על הגליון את הגות לבו וחזיונות רוחו. והיה בכל פעם אשר נתפש פרץ בידי השמש, נתן האֻמלל את גוו למכים ולחייו למורטים, כי גם הבטלנים הישנים בבית־המדרש עזרו להשמש ליסר את הגנב כדי חטאתו. זאת היתה ראשית שכר־סופרים שקבל פרץ במזומנים בעד “מליצותיו” שכתב. ובהוָדע הדבר לשונאיו הביאוהו, שלא בפניו, במשפט ויגזרו אומר להלקות אותו ברצועה"¹⁰.

סמולנסקין בקהל ה“חסידים”    🔗

כעבור חמש שנים לשבתו בשקלוב החליט פרץ להמלט מחמת הקנאים ולבקש לו מנוחה במקום אחר. בתחלה אמר ללכת לז’יטומיר ולהכנס לבית־מדרש־הרבנים אשר שם, אולם מחוסר כסף לא הוציא את חפצו זה לפעולות; וילך לליובאוויץ כי הסוחר העשיר והחסיד הנלהב ר' משה, אחי ר' אידל הפילוסוף, נתן לפרץ מכתב־מליצה לה“רבי” ר' מנדיל היושב בעיר ההיא. ויקבלהו ה“צדיק” בחבה וישימנו בין אוכלי־שולחנו. פרץ הקשיב שם לספוריהם של ה“חסידים” על דבר הנסים והנפלאות של ה“צדיקים”, ויחזור על תורת רבי מנדיל, המעורבה מקבלה, חקירה־אלהית, פלפול ומוסר, אף על פי שלא הבין כראוי תורה זו.

“והצדיק היה אישׁ יחיד ומופלא במינו. הפכים רבים התאחדו והתלכדו בו באופן זר. הוא היה מתנגד גמור וחסיד נלהב כאחד, בעל שכל חריף וחד מאד, ויחד עם זה בעל־דמיון עז ונשא; ענו ושפל־רוח מצד אחד, ואוהב שררה, מבקש שלטון וגֵאֶה מהצד השני; מסתפק במועט ומואס בתענוגי עולם והבלי הזמן, ובכל זאת היה חומד כסף ולא נמנע מקחתו גם מידי עניים מרודים”¹¹

פרץ לא היה מוכשר אז, כמובן, להבין לא את הנפש העשירה והמופלאה של ה“צדיק” ולא את דרכי החסידים ותורתם; ועל כן התבונן רק למומיהם הבולטים, שגִנה אחרי כן בספוריו. החסידים אהבו את פרץ, העלם ה“משכיל”, בשביל ידיעותיו, נמוסיו הטובים ושנינותיו החדות; אבל חיי הבטלה נמאסו עליו מהרה, ואחרי שבתו בבית ה“רבי” חדשים אחדים עזב את ליובאוויץ וילך לוויטבסק, עיר־הפלך. שם התודע להסוחר העשיר זאב וילנקין, דודו של רבי מנדיל, שמצא בו חפץ. בעת ההיא הלשינו על ה“צדיק”, שהוא מתנגד להשכלת היהודים ויסד לו “מלוכה” של חסידים נושאי־מנחה ומשלמי מס: וכדי להפטר מעונש גלות לסיבריה, נאלץ רבי מנדיל לעסוק למראה־עין ביסוד בתי־ספר ולבוא תמיד בדברים עם מליציו המגינים עליו לפני שר־הפלך. ופרץ היה המוציא והמביא בענין זה, כי הוביל את המכתבים הנשלחים בין ה“רבי” ועוזריו, והיה מקבל שכרו בעד רחיצותו ואומן־רוחו; כי למרות שנאתו לה“חסידים” לא חפץ לגלות לה“מתנגדים” בעד כל הון את סודות המכתבים המסורים לידו. במשך שלש השנים ששמש פרץ לה“חסידים” כ“שליח מיוחד” השתלם בידיעת הלשון הרוסית ויקבוץ על יד מעט כסף. אולם ככלות עבודתו זו לא ידע איזה דרך יבחר לו בחיים. כי כבר הגיע לשנת הי"ח ועדיין לא הציב לו שום מטרה מסוימה. מכריו של פרץ חפצו אז להשיא לו אשה עם נדוניה, אבל העלם המלא תקוות ודמיונות השתמט מהם, וילך לשקלוב לראות את פני אחיו הבכור, ומשם נסע למוהילוב, עיר־הפלך, היושבת על הדניפר.

סמולנסקין בתור עוזר־לחזן ו“מגיד”    🔗

בעיר ההיא מצא פרץ את פרנסתו במשך שנה תמימה בעזרו כ“משורר” לחזנים שונים, כי היה בעל קול נעים מאד ואהב את הנגינות העבריות של בעלי־התפלה. כן היה דרשן ו“מגיד” קבוע בבית־המדרש לחברת תנ"ך, וקבל בשכרו רובל אחד לשבוע, אולם פרץ הרגיש כי נוצר לגדולות מאלה, ורוחו נשאו לאודיסה, שהיתה משאת־נפש כל המשכילים העברים בימים ההם. הוא עשה את דרכו על פני המים, ועבר

“את כל נהר הדניפר בסירת־דוגה של מלח רוסי, ויכלכל את נפשו במסעו רק בלחם צר ומי הדניפר, וישבע נדודים ותלאות רבות עד אשר בא ברוב עמל לקרים. האכרים אשר נסעו אתו התפלאו על אומץ־לב הנער העברי, אשר שם נפשו בכפו ובשעות־סכנה לא עזבתהו מנוחת־נפשו הנכונה. פרץ התענג במסעו על הדר הטבע ועל יפעת חופי הנהר, ואם רוח חרישית היתה מנשבת על פני הדניפר היה נותן קולו בשיר, וישורר “כל נדרי”, “נעריצך”, “ונתנה תוקף” – וזמרותיו התבוללו עם שירי המלחים הרוסים. הרעיון כי סוף סוף יבוא ויגיע לאודיסה, מחוז־חפצו, החיה את רוחו ונפשו, עד כי לא הרגיש את עִנוי הדרך”¹².

ובדרך מסעו סר פרץ לערים שונות והשמיע שם את “דרשותיו” בשכר. הוא לא סדר מעולם את “דרשתו” בטרם עלותו על הבמה, כי בטח בנגונו הנעים, במשליו ושנינותיו, בכח־דבורו ובלקוטי האגדה והדרוש השמורים בזכרונו, שימשיכו את לב השומעים הפשוטים. ואמנם השביע ה“דרשן” הצעיר רצון את קהל שומעיו, ואסף מעט כסף לצרכיו הראשונים באודיסה.

סמולנסקין באודיסה    🔗

בבוא פרץ אל העיר הזאת בשנת תרכ"ב, היה כבן עשרים שנה. הוא הביא מכתב־מליצה להרב דיינוב, אשר אספהו אל ביתו בתור מורה גמרא ופוסקים לבנו: והמנוחה בבית הרב, שישב בו כחצי שנה, נעמה לסמולנסקין אחרי נדודיו הרבים. אולם שאיפתו להשכלה ולחיי חופש לא נתנה לו מנוח, ויהי למורה עברית בית זאמושטשין, ושם למד בשקידה רבה את השפות הגרמנית והפראנצית. מספרים, כי בעת שלא היה נר או נפט בחדרו, היה קורא בספרים לאור הירח. אחרי כן הורה סמולנסקין עברית גם לבני עשירים אחרים והתפרנס ברוחה; וגם את אחיו יהודה ליב קרא לאודיסה וימצא לו הוראה לשעות. סמולנסקין יכול אז לרכוש לו השכלה מתוך הרחבה, אך לא היו לו כל שיטה וסדר בלמודיו ועסק בכל מקצוע שהגיע לידו. פעם אחת נזדמן לו לגור במעון אחד עם תלמיד־הרפואה, וינתחו לנתחיו חתול חי כדי לבדוק בקרביו על פי תורת הנתוח; וכשנודע הדבר לבעל־הבית גרש אותם מן המעון.

“הגמול”    🔗

באודיסה החל סמולנסקין לעסוק גם בספרות. המספר בלשון הרוסית יוסף ראבינוביץ, שהכיר את כשרונותיו הטובים, דבר על לבו שינסה לכתוב רוסית ולא יקדיש את כחותיו לה“שפה המתה”; אבל סמולנסקין, התקיף בדעתו כבר גמר לכתוב את תיצירותיו רק בעברית, שפת עמו, ולא נחם ממחשבתו. בשנת תרכ“ז הדפיס בהוספה ל”המליץ" את מאמרו “בקרת תהיה” על הספר “אלישע בן אבויה” של לטריס; ובאותו הזמן פרסם גם את הספור “הגמול”, שהוא חציו מקורי וחציו מתורגם מספורו הגרמני של הירצברג־פרינקל. הספור הזה לקוח מחיי היהודים בעת המרד הפולני האחרון, וכבר יש לו אותה המגמה הלאומית של יתר ספורי סמולנסקין. הוא מתאר לנו עלם יהודי קארל, שבת איזה אציל פולני, אוריליה, צדה אותו בקסמי האהבה למען יהיה בידה לכלי־חפץ בתעמולת המרד. קארל מוסר את נפשו על עניני הפולנים ומסתיר בבית־הכנסת מכונת דפוס של המורדים; אולם כשהושם במאסר בגדה בו אהובתו, וחבריו הפולנים הניחוהו בעניו בבית־הכלא ולא השתדלו לשחרר את “היהודי הנבזה”. אז נוכח קארל, כי צדק אביו המנוסה שהזהירו מלשית ידו עם צוררי עמו המקרבים את היהודי רק בשעת הנאתם…

פרץ שלח את מאמרו “בקרת תהיה” וספורו “הגמול” לאמו במונאסטירשצינה, והיא שמחה מאד על היצירות הראשונות של בנה, נשקה את הספרים ונשאה אותם תמיד בחיקה כתשמישי־קדושה. וכשהגידו לה ה“לומדים” בעירה, שהם ספרי אפיקורסות ואסור להחזיקם בבית יהודי, לא האמינה לדבריהם, כי הרגישה שבנה הוא “אדם גדול” ועתיד להיות נחמתה בעניה.

סמולנסקין באוסטריה    🔗

בשנת תרכ“ז חלה יהודה ליב ברגליו, וישלחוהו הרופאים לרחוץ את בשרו במעינות טיפליץ אשר בביהם; וילוה פרץ את אחיו הבכור בדרכו, כי קוה ליסד עתון עברי גדול באחת מערי אוסטריה. בסוף הקיץ נפרד סמולנסקין מעל ידידיו ומהים־השחור, שאהב לטיל מאד על חופיו – ויצא לדרכו. בטיפליץ ישבו האחים סמולנסקין שבועות אחדים, ומשם נסע פרץ ועבר באיזו ערים בגרמניה, בהתמלאו צער ורוגז למראה היהדות, שהיתה שם ל”צירימוניה" ריקה ביד ה“רבינרים”, המשרתים ב“היכליהם” ומטיפים לבני־עדתם למחות מלבם את זכר הלשון העברית והתקוות הלאומיות. אחרי כן סר פרץ לפראג, העיר היהודית העתיקה, וביום הראשון לבואו רץ לראות את פני המלומד המפורסם בחכמת־ישראל ש. י. ראפופורט; אולם מצאהו מתאבק עם המות על ערש־דוי, ומראה הגאון הגוסס עשה רושם עמוק על “חולם החלומות” הצעיר. במות שי"ר כתב עליו פרץ קינה בחרוזים בשם “קנים והגה”, שתורגמה גרמנית על ידי הד"ר הילר, סופר נאמן ומסור לעמו, שתרגם גרמנית את שירי ר' יהודה הלוי, בן־גבירול ואלחריזי. הוא היה מני אז לידידו הנאמן של סמולנסקין במשך כל ימי חייו, ועשה לו כמה טובות.

“שוחט ובודק”    🔗

בראות סמולנסקין, כי אין לפניו עבודה חיה ומענינת בפראג, החליט ללכת לווינה כדי ללמוד שמה את תורת הפילוסופיה; ולתכלית זו למד את דיני “השחיטה והבדיקה” וקבל “קבלה” על ידיעתו באומנות זו למען ימצא ממנה לחמו בבירת אוסטריה. אולם בבואו לווינה עם אחיו הבכור באביב תרכ"ח מצאו להם לפי שעה עבודת מגיה באיזה בית־דפוס. כעבור איזו חדשים פסקה עבודתם, ויהודה ליב הלך לפראנציסבאד לבקש לו משרת חזן ושוחט, בעוד שפרץ נשאר בווינה בעוני ובחוסר כל. ולמרות עניו הנורא גמלה אז מחשבתו של סמולנסקין להוציא לאור בווינה ירחון עברי. גם השעה שחקה לו. בעל־אחוזות עשיר אחד מרוסיה לקח לו את יהודה ליב בתור בן־לויה במסעותיו לכרכי אירופה, שהלך לשם לבקש מרפא ותענוגים, ושלם לו את שכרו ביד נדיבה; ומהכסף הזה קבל פרץ את מאת הפלורין הראשונים להוצאת ירחונו “השחר”.

“השחר”    🔗

בחודש אלול של אותה השנה מסר סמולנסקין לדפוס את החוברת הראשונה של “השחר”, הירחון העברי היותר חשוב בעת ההיא, שברא תקופה חדשה בספרותנו העברית בט"ו שנות קיומו. ובפתח דבר של חוברת זו ישמיע לנו כבר סמולנסקין את מגמתו, שהיתה לו אחרי כן לעינים בכל עבודתו הספרותית. הוא הציב לו מטרה כפולה: להלחם גם בהקנאים החשוכים הבוזים את הדעת, וגם בהמשכילים המתבוללים המתכחשים לעמם.

*

“לפנים – כותב עורך “השחר” – היתה המלחמה רק מפנים, ועתה המלחמה מפנים ומאחור; בעת אשר עיני העִירים תחִלינה להפקח לאט לאט, ויתנערו מתרדמת האולת אשר שררה עליהם שנים רבות, יעצמו אלה אשר כבר באה חכמה בלבם את עיניהם מראות את השפה, אשר רק היא נשארה לנו עד הנה לקרב לבב כל ישראל להיות לעם אחד בארץ… המואסים בשפת־עבר ימאסו בהגוי כלו, לא שם ולא זכר להם בקרב בית ישראל, בוגדים המה לעמם ואמונתם! לא לבושת ולא לחרפה לנו האמונה כי יבוא קץ לגלותנו, כי יבוא יום ותשוב הממלכה לבית ישראל, כאשר לא יבושו כל העמים, אשר בצפיָתם יצפו לפדות נפשם מידי זרים, פנינו לא יחוָרו אם נחזיק בידי השפה הזקנה אשר התהלכה אתנו מגוי אל גוי, אשר בה שוררו משוררינו וחוזי עמנו בעת ישבו במנוחות שאננות על ארצם, ואשר בה שפכו כמים לבם לאלפים מאבותינו עת נשפך דמם כמים לעיני השמש, כאשר לא יחורו פני כל העמים המחזיקים בשפתם בכל מאמצי כח… לכן ידעו כלם מראש, כי כאשר נטיתי ידי על המתקדשים החנפים אשר יתכסו בבגד קדש, והמה תחת שואה יתגלגלו להשבית דעת מבית יעקב – כן גם ארים ידי על המתחכמים הצבועים, אשר ידיחו את בני ישראל בחלקת לשון מאחרי ירושת אבותיהם”.

והדברים האלה נכתבו בשנת תרכ"ח (1868), בעצם תקופת הרדיפה אחרי ההשכלה הכללית! בשעה שיתר סופרינו העבריים היו שכורי החיים והאור, נתנו את כל הקדוש להם במחיר דיפלומים (תעודת־השכלה) וקאריירות (דרכי־פרנסה), וחשבו את הלשון העברית בעצמה רק לאמצעי המעורר להשכלה – באותה שעה הבין כבר סמולנסקין, כי ידיעת שפתנו היא יסוד הלאומיות שלנו, ורק בידה להציל מהתבוללות ההשכלה.

ראִיַת הנולד    🔗

כן השמיע סמולנסקין ראשונה את תקות הגאולה של עמנו ותשובתו לארץ־ישראל, בעת שיתר סופרינו נואלו לחשוב כי כבר מתה השנאה לישראל ובטל כל הבדל בינו ובין יתר האזרחים הרגש של סמולנסקין הקדים לראות איפוא את הנולד משכלם של אחרים…

 

“התועה בדרכי החיים”    🔗

בהחוברת הראשונה של “השחר” החל סמולנסקין להדפיס רומאן גדול בארבעה חלקים, בשם “התועה בדרכי החיים”. גבור הרומאן, יוסף היתום מעיר מדמנה, מספר את תולדותיו, נדודיו הרבים בכל ימי חייו, ואת התמורות השונות שחלפו עליו בבקשו לו דרך בחיים; ואגב הוא מעביר לעינינו את כל מראות חיי היהודים בעת ההיא, ואת ארחות בני השדרות השונות, שהתועה הנודד בא בחברתם. וזה ספור המעשה:

“בעיר הקטנה עזובה ישבו שני אחים. שם האחד אחירע ושם השני יוסף…וינחלו האחים נחלה טובה מאביהם אחרי מותו, ויוסיפו לעשות יחד מקנה וקנין שנים אחדות. אך אשת אחירע, אשת מדנים, שלחה בכל עת מדנים בין האחים, ותקנא באסתר, אשת יוסף, כי יפת תואר היתה, ותכעיסנה תמרורים כל היום. הדבר הזה העציב רוח יוסף מאד. ויגמר, אומר להפרד מאחיו, ויבחר לו מקום לשבת בעיר מדמנה הקרובה אל עזובה, ורק נהר קטן הפריד ביניהן. שמה חיו יחד יוסף את אסתר אשתו בשלות השקט ויעשו עֹֹשׁר. לא כן היה לאחירע; מיום אשר נפרד מאחיו החלה שמש הצלחתו להסתתר, ומיום ליום ירד מטה מטה, כי לא ידע לנהל את מסחרו במשטר, ואיזבל אשתו אהבה לעדות עדיים ותפזר כסף כאפר. וכעבור שתי שנים מטה ידו עד מאד, עד כי באו הנושים ויקחו את ביתו וכל אשר לו וישבר מטה לחמו. ירחים אחדים היה אחירע בחוסר כל ותשועה רחקה ממנו, ואל אחיו מאן ללכת לבקש עזרה; כי מבלעדי השנאה אשר היתה ביניהם מעת נפרדו איש מעל אחיו, עוד שנאה גדולה ועצומה ממנה מצאה קן לה בלבות שני האחים מעת אשר התרועע אחירע את החסידים המקשיבים לקול הצדיק בצבועאל ויבוא בחברתם, כי כן הסתו איזבל אשתו, אשר היתה בת אחד החסידים, אשר היה מרואי פני הצדיק מצבועאל. וכשמוע יוסף, אשר שנא תכלית שנאה את החסידים ודרכיהם – בערה בו חמתו על אחיו וכעוזב דת אבותיו היה בעיניו… ואחירע הוסיף אומץ להחזיק בברית החדשה את רעיו החסידים, ויכן להם בכל עת כרה גדולה בביתו, ויאכלו וישתו ויצאו במחולות למען הכעיס את לב אחיו, וגם זאת הועילה להוָתו להביא רזון באסמיו”.

וכשגדל המחסור מאד בבית אחירע, הלך לעיר צבועאל “לבקש עצה וברכה מפי הצדיק”; ובשובו משם החל פתאם, לתמהון כל יודעיו, לבקר בבית אחיו יוסף. הוא בקש ממנו עזרה בצר לו, ויוסף חמל עליו ועשהו למזכירו ומנהל חשבונותיו; אולם לב אסתר אשתו הגה תמיד אימה מיום בוא גיסה אל ביתם, וגם בלילה בעתוה חלומות רעים. בלילה אחד השמיעה אסתר צעקה נוראה משנתה: “הצילו! תפשו את הרוצח!” ובהקיצה ספרה לאישה, כי ראתה בחלומה את אחירע מניף חרבו עליו להמיתו. והחלום לא דבר שוא הפעם. באותו היום בא פקיד־הפוליציה ושוטריו ושמו במאסר את יוסף, כי אחירע אחיו העליל עליו שהוא סוחר בשטרות־כסף מזויפים, שהטמינם בארון־אוצרו. כששה חדשים ישב יוסף במאסר, וכשנידון לעלות לגרדום¹³ קבל עם נכמרו עליו לבסוף רחמי אחיו האכזר; וישחד מכספו את המשגיח על בית־האסורים למען יתן להאסיר לברוח על נפשו, והקול יצא כי המית יוסף את עצמו בהטבעו בנהר העובר לפני בית־כלאו, כדי שלא להמיט חרפה על משפחתו. ואסתר הולידה בן כששה שבועות אחרי מות אישה, ותקרא את שמו יוסף, כשם אביו המת; ותגדל את בנה בעוני ובמחסור, כי מאנה לקחת עזר מאחירע, עוכר ביתם ועושק הונם, באמרה: "מדי מלך־בלהות לא אבקש חסד, כי עוד לא אבדה אמונתי בה', אולם כל עוד אמו חי לא הרגיש הילד בעניו והשתעשע בלב־שמח ככל הילדים בני גילו.

"בהיותי כבן חמש שנים – מספר יוסף היתום – לא ידעתי עוד דאגה, ואף כי לא בכל עת נמצא לי לחם בהדרשו, גם שמלותי לעורי לא לעדי בקיץ ולמחסה בקרה היו לי, בכל זאת ששתי אלי גיל בחברת ילדים כגילי. לפעמים הייתי הסוס ורעי הרוכבו, ובאחזו בשתי ציציות כסותי – רצתי, קפצתי, שאפתי רוח ודמיתי כי אין על עפר משלי. גם במקנה וקנין שלחתי ידי: מלא הקומץ עפר נתתי במחיר שנים שלשה חרשי־אדמה. אניותי פרשו נס על מי־מדמנה, ואני בראשן לנחותן הדרך. גם לא אחת ושתים הצלחתי למלוכה ואהי למושל על חברת ילדים אשר בחרו בי. אך ימי שלותי לא ארכו וימי עוני קדמוני, כי אמי חלתה ותפול על ערש דוי… ביום העשירי לחלותה, בשובי מבית יששכר המלוה כסף בנשך, ששם הבאתי את סיר הנחשת הנשאר לפליטה עד אז משני המחסור ונתתיו בערבון בעד אגורת כסף – ראיתי כי אמי תוריד בנחל דמעה.

מה לך אמי, כי תבכי? – שאלתי ביגון.

– הה! בני, בני, הנני הולכת בדרך כל הארץ, ואתה תוָתר פה גלמוד בתבל כערער בציה, באין מנהל ומורה־דרך. הה! מה אעשה לך, בני?

– הנך הולכת בדרך? לבדך? קחי נא גם אותי עמך. מדוע תעזביני פה גלמוד? מה חטאתי לך? הודיעיני נא פשעי ולא אשוב עוד לכסלה!

היא חבקה אותי בזרועותיה ותאנח בשברון־מתנים: הה! בני, בני, אתה לא תלך עמדי, רק אני לבדי אלך אל ארץ תחתית, ואתה חיה תחיה פה עלי אדמות.

– אך איך תלכי בדרך רחוקה – שאלתיה בתם לב כי לא בנתי לרֵעה – בעת אשר לא תעצרי כח אף לקום ממטתך?

עוד מעט וארפא מכל המכאובים אשר ידכאו עד עפר גויתי ונפשי…"

ה“חדר”    🔗

במות אסתר לקח אחירע את יוסף הקטן אל ביתו המפואר והמלא כל טוב ויגדלהו כבן, גם מסרו למלמד להורות לו תורה. וזה מראה ה“חדר” הטפוסי, שהיה מן המין הגרוע:

"מחוץ נראה לעינים בנין קטן ושפל־קומה כמלונת כלבים, בנוי מעצים דקים אשר כבר בא רקב בהם. התבן, אשר היה לו למכסה או לגג, הגיע עד עפר ולא עצר כח לעמוד בפני מטרות־עוז לבל ידלוף הבית; כי העזים הרבים אשר סביב שתו עליו לקחו ממנו די שבר רעבונם ויאכלו חציו. ומבית היה רק חדר אחד מכוסה בפיח ושחור, וקורי עכביש ממסד ועד הטפחות על ארבעת רבעותיו, וקרקע הבית מכוסה בחמר היה לו לרצפה…תנור גדול לקח לעמדתו רביע החדר, בין התנור והקיר מימין עמדה מטה רבודה, ולעבר השני – מטה קטנה ממנה, ועליה קש וחשש מבלי מכסה. נגד התנור עמד שלחן־עץ גדול לא משוח בששר, רק מכוסה בכתובת־קעקע¹⁴ מעשה ידי המלמד, אשר עשה בעת למדו בהסכין הקטן אשר לא הניח אף רגע מידו, ויפַתח פתוחים – דמות חיה ועוף גם מלות זרות…מסביב להשלחן ישבו כעשרה נערים, אחדים מהם הגו בתלמוד, ואלה בכתבי־הקדש; ואחד ישב לימין המורה ויקרא את הקריאה בקול זמרה, אשר התלכד את קול בעלת־הבית, הנותנת זמירות לפני מטת פרי־בטנה אשר קלעה במטת־הקלע, ויהיו לאחדים…תואר המורה היה מורא מאד: איש קצר־קומה ודל בשר, לחייו צומקות, חוטמו ארוך ועגול כחוטם הנשר, שתי פאות ראשו שחורות משחור ויורדות כעבותות על פי מדותיו. שערות הזקן נראו רק זעיר שם זעיר שם על לחייו, אף כי הוא בא בשנים, כי בחשבו מחשבות מרטן לאחת אחת; ורעיתו עשתה כזאת גם מבלי חשוב מחשבות רבות. מכסה שחור ונוצץ כרקיק משוח בשמן על ראשו…לבו, המכוסה בשערות שחורות וארוכות, היה פרוע, כי לא רכס את שולי המעיל ממעל על צוארו. מכנסי־בד לבש, אשר לפנים היה מראיהם לבן, אך עתה התפארו בצבעים הרבה מזפת, עפר ושחור, אשר נוססו בם; גם בנו הקטן, אשר השתעשע לפעמים על ברכיו, הוסיף על צבעיהם צבע להגדיל פאר אביו אשר בו יתפאר… רגליו היו יחפות, ובבוא דודי אתי הביתה התנשא המלמד וירץ הנה והנה כמתעתע, כי בקש את נעליו ולא מצאם; אך דודי הוציאהו ממבוכתו בגשתו אליו ויאמר: “הא לך תלמיד חדש”. הוא שב למנוחתו וישב על מקומו. בגשתנו אליו העביר ידו על לחיי וישאלני: “מה למדת, בני?”

וכשצוה המלמד על יוסף לצאת ולצחק בחצר, הפיל ארצה בהחפזו לצאת את כד המים העומד בצד הפתח וישברהו. אשת המלמד התקצפה עליו מאד וחפצה לעשות בו שפטים נוראים, אבל המלמד הצילו מידה ותגרה קשה נפלה בינו ובין אשתו. יוסף ירא לשוב עוד אל החדר ולקח תורה מפי מורה ביתי, אך דודתו איזבל הציקה לו מאד, כי היה בעיניה כמזכיר עון אישה להורי יוסף, ודודו היה תמיד בדרך מפאת מסחרו שפרץ מאד ולא היה יכול להגן עליו; ועל כן החליט יוסף לברוח מבית דודו מיטיבו, שנהפך לו לתפתה. ואת מחשבתו זו הוציא לפעולות בעזר בחור־ישיבה נוכל אחד, מנשה, שהסיתו לגנוב מבית דודו כלי כסף וזהב להוצאות הדרך. מנשה זה היה בן־זנונים ומלא ערמה ותוך ובהוציאו את הנער מחוץ לעיר הניחו לבדו בשדה והשיב את הכלים הגנובים לאיזבל, שנתנה לו מתנות וערך־בגדים בשביל שהצילה מן “הנגע”, מהיתום השנוא לה. אחרי כן הצליח מנשה לחדור לבית הסוחר העשיר אבינדב והיה לרע לבנו יחידו אבשלום; ובהטותו אותו מן הדרך הישר הביא שואה על בית אבינדב ועשק בערמתו את כל הונו ויהי לראש־הקהל במאפליה, המבקש “חטאים” ומפיל חתיתו על התושבים. עולם סוף סוף נגלו כל מעשי תרמיתו, והרמאי שולח לארץ־גזרה לכל ימי חייו.

ויוסף, שנשאר בודד בדרך, מספר את קורותיו:

השמש רד מאד; קרניו האדומות כדם לא עצרו עוד כח ללחום את צללי הנשף, אשר גדלו והאריכו מעת עד עת, ואשר לקחו לאחרונה עמדתם עד קצות הארץ. רגעים אחדים שכחתי את עניי ופחדי, כי עיני נמשכו לתומן אל צלי אשר הלך הלוך וגדול עד כי גדל מאד – ואיננו.

אז שבה תוגתי אלי, ישבתי ובכיתי זמן כביר כי חרדתי לרגעים משדי שחת, מנפשות פורחות אשר תשאפנה הלילה לעלות על פני תבל. לקול עלה נדף סמר בשרי, למראה עץ יבש אחזתני פלצות. כה הגיתי במר נפשי עדי נפלה שֵנה על עיני ואישן; אז בא החלום ברב ענין לבעתני בבעותי לילה… וכפתחי עיני אחזתני רעדה חדשה בראותי אורחת אנשים ונשים גם ילדים עוטרים עלי מסביב, ובידי אחדים מהם לפידי־אש. בראותי כי האחד שולח יד לגעת בי הרימותי קול גדול…"

הקבצנים    🔗

זו היתה חבורת קבצנים, העוברים מעיר לעיר לקבץ נדבות. וכאשר ספר להם יוסף מי הוא, נכמרו עליו רחמי קבצן זקן וישאלהו: “התחפוץ ללכת אתנו, יוסף? אם תאבה ללכת אתנו תשבע לחם ולא תירא את איש”.

“ובדברו, מספר יוסף, נגשה אלי אשה אחת ותבקרני מכף רגלי עד קדקדי ותאמר: “צר לי מאד כי לא נמצא בו כל מום; לוא היה עוֵר או פסח אמצתיו כבן לי, כי אז היתה לאל ידי לצבור על ידו כסף בסבבי על פתחי נדיבים”… כל אנשי העדה ישבו על עגלותיהם ויסעו הלאה, וגם אני בתוכם. בחצות הלילה עמדו להנפש ולתת תבן להסוסים, ויבחרו למו כר נרחב; הנשים הבעירו אש ותעמדנה קלחת גדולה על הגחלים, ובתוכה שמו בשר וירק־שדה, הילדים חוללו במחולות סביב המדורה, והאנשים ישבו על הארץ וישוחחו איש את רעהו… בכל תאות נפשי אכלתי את המטעמים אשר הכינו, אף כי בכף־עץ נתתי את המרק לפי, ואת הבשר בידי, לא במזלג כסף כבבית דודי, ויהי בפי כדבש למתוק בדעתי כי דודתי לא תמָצא אתי. אחרי האכילה שכבתי לנוח ואישן, גם שנתי ערבה לי. לאור הבר העירני משנתי הזקן. אבי מקראי. כפקחי עיני ראיתי, והנה כל העדה יושבת על הארץ, ואיש איש שולח במלאכה ידיו. סרתי לראות מה המה עושים, והנה האחד עושה חבורות־פצע בבשר רגלו, והשני יחבוש את עינו הבריאה, השלישי יאסור את ידו במטפחת התלויה על צוארו, והרביעי אשר לפני רגע רץ כסוס, יחזיק בפלך… בבואנו העירה סרנו אל בית גדול הנקרא “הקדש”, הוא בית מקלט לכל עניי בני ישראל הנודדים ללחם איה. כל אנשי חברתנו התפרדו איש מעל אחיו לבוא פתחי נדיבים. והזקן עצם עיניו ויצוני להוליכו אל רב העיר… ובכל לילה בהתאספם יחד ספרו איש לרעהו את מעשי תרמיתם; האחד יספר כי הצליח לגנוב מכתשת מבית־המבשלות, והשני יתפאר כי עלתה בידו לגנוב כלי־כסף מעל שלחן ערוך, וכהנה רבות. גם בבית הזה השחיתו את דרכם כי שכבו יחד כל האספה, אנשים ונשים, עלמים ועלמות; רגע שחקו, ועד ארגיעה פיהם למהלומות יקרא. גם גנבו איש מאת רעהו, ותרב המהומה בכל עת”.

בעל־השם    🔗

במות הזקן, מגנו של יוסף, בבית “ההקדש”, מסר לו צרור כסף ומכתבים; ובעוד היתום מתעצב אל לבו על השארו שוב גלמוד בארץ, בא בעל־השם ויאספהו אליו להיות לו למשרת.

“האיש הזה היה רם־קומה ובריא־בשר, פאות ראשו וזקנו הארוכות וגבות עיניו הארוכות מאד היו אדומות כדם; קולו עב מאד, מלבושיו למלבושי כל היהודים הגרים בארצנו: בגד ארוך וסרוח על הארץ, מכנסי־בד לבנים, אזור־משי רחב על בטנו, על ראשו מגבעת מעור שועלים, צוארו וחזהו ערומים כיום הולדם – כי לא אחד מאלה אשר יבקשו להחָשב כצדיקים ירכס את שולי המעיל ממעל; בהונות ידיו על בטנו מתחת לאזור, וארבע האצבעות האחרות על האזור ממעל”.

בעל השם הוביל את יוסף לעיר אשדות הגדולה, היושבת על מבואות הים־השחור, ויביאהו אל ביתו אשר ברובע מושב היהודים, המלא חלאה והנקרא בפי בני העיר “גדרות צאן”. שם אכל לשבעה ושתה יין־שרף, גם התרועע עם נערים שובבים בטילו כל היום בחוצות קריה.

“מורי, אלופי ורבי, מספר יוסף, מצא לו כסף למכביר בכל יום ויום; ואם כי לא נרפא אף אחד מאלף מכל החולים אשר באו לדרוש לו, בכל זאת לא חולל שמו בעבור זאת, כי בעיר גדולה כאשדות ימצאו למכביר מאמינים בהבלים; אך עיני נפקחו ברבות הימים לראות כי שקר בימינו”.

יוסף ראה יום אחד, כי צרור־הכסף שהניח לו הקבצן הזקן הורק על ידי בעל־השם, ומני אז שמר את צעדיו, כי אמר להשיב לו כמפעלו ולהריק את אוצר־כספו. והנה גלה אצל רבו עונות חדשים.

“בסביבותינו, מספר יוסף, גרה אשה יפהפיה, כבת עשרים וחמש שנים, והיא היתה ידועת־חולי, ותבוא לדרוש ברבי. אני ישבתי בכל עת כאשר באו אליו דורשים בחדר הראשון, גם בפעם הראשונה כאשר באה האשה הייתי בחדרי. למחרת בערב כאשר באה האשה שנית יצא הוא וישלחני אל רעהו אשר גר בקצה העיר הרחק מאד מביתנו, ויצוני לסגור דלת החדר הראשון ולקחת המפתח אתי, כי גם בידו היה מפתח להדלת. – לוא צוה כזאת עלי לפני שבועות אחדים כי אז לא מריתי פיו, אך עתה הייתי לאיש אחר, כי שמרתי דרכיו, לכן עניתיו: הנני הולך! – אך לא הלכתי רק התחבאתי תחת המטה, ואחרי אשר סגר דלת חדרו בעדי, יצאתי ממחבואי ואביט בעד חור המפתח אל החדר אשר בו היה הוא והאשה, ועיני ראו מחזה יקר… הוא לקח כוס יין־שרף בידו וילחש עליו ויתנהו להאשה לשתות, אך היא כמעט נגעה בכוס ענתה כי לא תעצור כח לשתות כוס יין־שרף; אולם הוא הפציר בה לשתות, ויקח את הכוס בידו ויתנהו על פיה, וכמו חפץ להחזיקה למען תשתה חבקה בימינו. אך היא הדפה ימינו אחור ותאמר: “לא, אדוני, איש קדוש, לא לך לחבק חיק אשת־איש…” – אש עיניך תכבה אש קדושתי – ענה ברגש”.

אז יצא יוסף ממחבואו וידפוק על הדלת בחזקה, באמרו כי בעל האשה בא לבקשה; ויבהל בעל־השם מפחד נקמתו, וימהר לאסור את עגלתו, שהוא חוזר בה בעירות לרפא חולים, ויצא לדרכו עם משרתו. המה באו לאחד מבתי־המלון, הרגילים בארצנו לפני חמשים שנה, והמתראים מבית ומחוץ כרפתים.

“ערפל חתולתם מחוץ, ופיח ושחור יכסו את חקירות מבית, וקרקע הבית להם לרצפה. חצי הבית ארוה לסוסים, רפת לבקר ולצאן, והחצי השני מלון לעוברי־אורח, העוברים ברגל או בעגלה, אשר נפשם קצה בעמל הדרך וישישו כי ימצאו מקום מנוחה לנפשם העיפה. מטה וכר ומצע לא ימָצאו בכל בית־המלון, והאורחים אשר יסעו בעגלה יובילו אתם כרים ומצעות וישטחום שטוח על השלחן ועל הספסלים ותחתיהם ויכינו משכב להם; ואלה אשר רגליהם סוסיהם, להם תהיינה ידידם לכרים ומלבושם למצע. וגם המה ינוחו על משכבם בשלום. בחדר־המשתה יעמוד בַּּתָוֶךְ שלחן גדול בלי מכסה, ומשני עבריו לארכו – ספסלים ארוכים כאורך השלחן”.

וכשמוע בעלת־הבית כי “צדיק נסתר” ואיש אלהים סר אל המלון, חרדה לקראתו ותכין לו ממבחר המטעמים, גם הודתה בפניו על כל עונותיה הנסתרים. ובין־הערבים צוה בעל השם על משרתו שיצוד לו חתול, ובשומו אותו לסתר בשק־עור צוה על בני הבית לבל יזידו לגשת אל חדרו.

"כלם שמעו וינועו ויעמדו מרחוק, מספר יוסף, והוא קרא אותי אחריו החדרה, ויצוני ללכת ולהביט אל תוך החדר מה נהיתה שם. שמעתי בקולו, וכבואי ראיתי והנה הכר מתנשא, קופץ הנה והנה, עולה ויורד כמו רוח־חיים בא בקרבו. נתתי בקול ויחרדו כל בני הבית אחרי ויביטו ואימה חשכה נפלה עליהם. – “הה, רבי, רבי! קראה האשה בקול מר מרגיז לב – רבי, אבדנו כלנו, אבדנו!”

ויסגר בעל השם בחדר כדי לגרש את השעירים המרקדים בו, ופתאם נשמע משם קול צוחה נוראה; וכשמהר המשרת אל החדר השתומם לראות את “פני בעל־השם קרועים לגזרים ומגואלים בדם, עינו הימנית תדמע בדמע ודם ומראהו מורא מאד”. – “נלחמתי את השד – אמר איש־המופת – גם יכולתי לו, אם גם הוא שלח בי חצי נקמתו”. ובני הבית ראו את השד המגורש בדמות חתול מכוסה נוצות הנמלט בעד החלון, ויספרו בחרדה את תהלת “הצדיק” ומופתיו. ובאותו הלילה, בעת שבעל־השם התהפך במכאובי פצעיו, גנב יוסף את מלתחת אדוניו וינס. אחרי תלאות שונות היה לעוזר לחזן נודד, ושמש אצתו בתור “משורר” במשך איזו ירחים; אך לא יכול נשוא את גסותו ואת דברי־הנבלה שהשמיע באזני עוזריו בשעת התפלה. גם קפדה באה פתאם על החזן בעיר מהבילה, כי הושם במאסר בתור סוחר בשטרות מזויפים וסוסים גנובים – ויעזבנו יוסף וילך ללמוד בישיבת שכולה. הוא בא אל העיר ברגליו ויעמוד להתבונן על בית־התפלה לנוצרים הגדול והבנוי לתלפיות, ש“חמשת מגדליו המצופים נחשת קלל יתנשאו בשיא חסן ופאר עד לעבים” – והנה נגש אליו יהודי קנאי ויאמר להכותו על הביטו בהצלב, אולם זקן אחד נשוא־פנים הצילו מידו. הוא הובילו לביתו ויאכילהו לחם, גם דבר על לבו דברים טובים; ושם ראה יוסף את נכדתו הילדה היפה, כבת י"ב שנה, ורגשי האהבה הראשונים התעוררו בלבו. פתוי הלחם והבשר היו בפיו כאבני־חצץ, אגלי זעה התגלגלו ממרום מצחו, ולא יכול להרים את עיניו להילדה הנחמדה היושבת ממולו. ומשם הלך יוסף לבית הישיבה.

הישיבה    🔗

"באתי הביתה, מספר יוסף, ראיתי, שמעתי ונבהלתי. כמאה נערים וילדים עוטרים אל השלחנות הארוכים סביב סביב, אלה ישבו ואלה יעמדו על שתי רגליהם ואלה יעמדו על רגל אחת וינועו הנה והנה כנוד הקנה במים, וכלם יחד יצעקו קול גדול ולא יסף. קול המולה ושפה בלולה כזאת לא שמעתי עוד מעודי, לכן עמדתי תחתי ואביט הנה והנה כמשתאה. אצל השלחן למול הפתח עמד נער כבן שש־עשרה שנה ויקרא בקול מר צורח כאשה מקוננת על בנה יחידה כי מת: אמר רבא, אמר רבא, אָאָאָמר ראָאָאָבא! – נגשתי אליו ואבט בפניו, כי נכמרו נחומי עליו, אך הוא בראותו אותי מביט בפניו בחמלה שחק בקול גדול ויאמר לרֵעו: “ראה זה חדש הוא!”

הנערים החלו להתלחש על דבר התלמיד החדש הבא, והמשגיח, איש זקן, גבה־קומה ובריא־בשר, שפניו אדומים כדם ובידו רצועה ארוכה – גער בהם. ואז הובל יוסף והוצג לפני ראש־הישיבה היושב על הבמה. זה היה איש “כבן ששים שנה, קצר־קומה ובריא־בשר גם טוב־תואר, וזקנו הלבן והארוך היורד על פי מדותיו נתן לו הדרת שיבה: אך עיניו השחורות המבריקות מתחת הגבות הלבנות והארוכות העידו בו כי לא בבית־הישיבה בלה ימיו, כי אם בא באנשים ויראה דרכי התבל די והותר”. הוא היה לפנים “פקיד בבית הרצים בסוסים”, וכשיצאה הגזרה ללמד את שפת המדינה לבני הישיבה ולמנות לה לראש איש היודע לשון זו, נתנה לו משרת ראש־הישיבה. יוסף נתן על ידו שלשה שקלים ונתקבל להישיבה, גם למד מהרה לדעת דרכיה ומנהגיה. התלמיד החדש הולך לבקש לו “ימים” למחיתו, והוא חוזר מבית לבית “וישאל בתחנונים: אול תגדילו חסדכם את בן עני לתת לו ארוחה ליום אחד בשבוע? – אחד מבני הישיבה אוכל בביתנו – יענוהו וילך לו אל בית אחר. בבית השני יתנו לו לאכול לשבעה בפעם הזאת, אך מדי שבוע בשבוע לא יוכלו להבטיחהו, וכה ילך מבית אל בית. ועל הרוב רק אל בתי העניים ישים פעמיו, כי העשירים יתנו לחם חק רק לאלה אשר הביאו מכתב מגיד תהלתם מדי ראש־הישיבה או אחד מנהליה”. ובימים שאין להם ארוחות קבועות מתפרנסים התלמידים מהלחם והאגורות שה“אם רחל” אוספת בשבילם מבעלי־הבתים. ובין־הערבים, בעת התפלה בבית־המדרש, מתאספים בני הישיבה לעזרת־הנשים לאכול ארוחתם ולנוח מעמל היום.

"מחזה נפלא מאד ראתה עין האיש אשר בפעם הראשונה דרכה רגלו על סף עזרת־הנשים בבית־הישיבה. לבית אספת סוחרים נהפך הבית כרגע; הנערים אשר לחם וכסף להם שלחו במסחר ידיהם, ואלה אשר לא לחם ולא כסף להם שלחו בגנבה ידיהם; והנותרים אשר גם במסחר גם בגנבה געלה נפשם ישבו וישוחחו איש את רעהו ויספרו נוראות ונפלאות משודדים, ענקים ובני ענקים, ממכשפים ושדים, מלצים אשר ישאפו הלילה לעלות על פני תבל להוליך אנשים בתוהו, ממתים אשר יעזבו משכנותיהם בקברות ויצאו לרפא חולים בעשבי שדה, או להרגיז נפשות כבדי־עון, וכהמה דברי חכמה המשמחים לב ונפש שומעיהם.

כמחזה הזה, מספר יוסף, חזיתי גם אני בעת תפלת המנחה והערב. קולות מקולות שונים שמעה אזני, האחד קרא: מי האיש החפץ לחם? – ורעהו ענה בקול: למי לחם? למי לחם? – הא לך לחם! – אגורה וחצי במחירו תקח. – לא כי רק שתי אגורות. – לחמי נגנב! מי גנב את לחמי? – לחמי טוב מאד, קנה אותו. – אין בידי כסף. – תן לי ערבון. – את צרעתי אתן לך בערבון, רע־עין!… – אתה גנבת את לחמי. – שקר אתה דובר, לחמי הוא. – שקרן, גזלן, חמסן אתה. –יקחך אפל, כלב!"

בלילה ישנו בני הישיבה על הספסלים והשלחנות, ומראה הבית היה כשדה־קטל אחרי יום מלחמה ותרועה. אולם ארבעה נערים ישבו וילמדו בכל לילה חליפות, כדי שלא יפסק בבית קול התורה; וה“משמרים” יושבים לפני נר־חלב כהה ויספרו זה לזה מעשיות בשדים ומזיקים, המאריכים לשון או המתחפשים לכבש כדי להתעות עוברי־דרכים. ויש אשר יעשו ה“משמרים” תעלולים בחבריהם הישנים, יתנו עפר וטאבאק באפם, או ישפכו מים תחת משכבם.

ויוסף הסכין עם ארחות הישיבה וימצא בה מנוחה נעמה. ארוחתו נתנה לו בבית בעלי־בתים הגונים, וראש־הישיבה הנחילו כבוד והושיבו ב“כת הגדולים”. אולם נטיתו להתולים ועוז־רוחו הרסו חיש את מצבו שכונן לו. פעם אחת התל בבן עכבור, אחד מתקיפי העדה, הלומד בהישיבה, וינקם ממנו אביו בהסיתו את בעלי־הבתים למנוע ממנו ארוחתם ומרוב צער חלה יוסף במחלת הקדחת והובא לבית החולים, ובתוך כך נפל כספו, שנשאר אצלו מבעל־השם, בידי זרים. בשובו לאיתנו נודע לו, כי חברו גדעון נמסר לצבא בשביל שקרא בספרי־השכלה, ובריבו את ריבו מיד חבריו גורש גם הוא מהישיבה וילך ללמוד בבית־התפלה של ה“חברא קדישא”. אולם אחרי שסר צל הישיבה מעל יוסף נעשה הפקר, ועוד בלילה הראשון בא עכבור עם שני “מחפשים” ויובילוהו לבית־הסוהר שחניכי הצבא אסורים שם. בבית־הכלא מצא יוסף אחים לצרה, שנשבו כמוהו, וגדעון בתוכם.

“כשתי שעות, מספר יוסף, ישבנו אל השלחן ונשוחח; איש איש ספר את נגעי לבבו בקול דממה ובלב מלא אהבה לרעיו… עת הערב הגיעה ונתפלל כלנו יחד בלב שלם… ואחרי הארוחה לא הרים איש את רגלו ללכת לשכב, כמו צר לו להפרד מאחוזת מרעיו… רק נר אחד קטן האיר את החדר… ובראות גדעון כי כלם ייחלו למוצא שפתיו ענה ואמר…: עצתי כי נספר איש לרעהו קורות ימי חייו עד בואו אל הבית הזה”.

ובין האסירים הצעירים נמנה במקרה גם חנינה, בן אחירע דודו של יוסף; ובספרו את קורותיו נודע ליוסף, כי דודו נשתגע מרוב מצוקת־נפש, כי רגשי־הנוחם לא נתנו דמי לו. וגם דודתו המרשעת, איזבל, שהסיתה את אישה להתנקש בנפש אחיו כדי לרשת הונו, הרבתה אחרי כן את פצעי רוחו, ובנה חנינה חבל בה בסכין מחמלתו על אביו.

כשקרב יום הפקודה, שבו יבחנו החניכים החדשים ויקובלו לעבודת־הצבא, גדל ביותר צער הצעירים השבויים. נער אחד מן הנתפשים קרא בתהלים עד חצות לילה, וקרא בקול בוכים: “אלי, אלי, למה עזבתני!” – ויוסף קנא בתם לב זה שדמעותיו מקילות את משא יגונו:

“מאושר הוא – אמר – כי הוריו למדוהו לשפוך שיח! אבדה האמונה ביושר לב האדם מלבי, והאמונה באלהי החסד לא נשרשה על תלמיו…ובבקר – מוסיף יוסף לספר – בעמדי להתפלל נפתחו פתאם ארובות עיני כמו יד נעלמה נגעה בהן ואבך מרה באין הפוגות. בכיתי ובכיתי ואבקש לבכות עוד, ומרגע לרגע רוַח לי, ורוח תקוה טובה התגנב לבוא אל חדרי לבי; אומץ לב ורוח בא לי פתאם ואהי נכון ללכת אל אשר יובילוני. בעודני מתפלל נשמע קול גדול ברחוב, אך לא כקול אשר הסכנתי לשמוע יום יום, רק קול שמחה וכלי־שיר הולך וקרב… ובעוד רגע נשברו הדלתות והמון חוגג התפרץ אל תוך הבית בתופים וכלי־שיר הויין וכוסות בידיהם, וקוראים בשמחה: לחיים, לשנה הבאה בירושלים! – “שמעו תשועת ה' – קרא אחד מהבאים – אלהי ישראל שלח לכם עזרתו מקדש, כי נתן בלב המלך להסיר את הגזרה הרעה, ועתה תצאו לחפשי; שתו ושכרו והללו את ה'!”… ברוב סרעפי בקרבי צלח עלי הרוח ואקרא: “הזורעים בדמעה ברנה יקצורו! אחי בצרה! התזכרו את הלילה אשר בו שפכנו יחד שיח לאלהים בתפלות בן ישי? נתן לו גם עתה תודה בהזמרות ההן, אחרי כי קרא גאולה לנפשנו; קחו ספרי תהלים!” – כל הנערים מהרו לעשות כדברי ויקראו בחזקה ויבכו בקול, והנאספים גם הם בכו הרבה בכי”.

אנשי חסד    🔗

בצאת יוסף לחפשי ראה, כי אי אפשר לו להשאר עוד בשכולה, וכעבור שנתים ומחצה לשבתו בעיר שב עוד הפעם לנדודיו וגלגוליו. הוא סר להעירה הקטנה נצב, כי גשם שוטף נתך ארצה ועצרו בדרך. בית־התפלה היה שמם מלומדים בחצי היום, ורק “פרוש” אחד נמצא בו שהקניט את האורח יוסף בבואו אל הבית, כי חשב אותו למתחרה עמו בפרנסתו. אולם המלמד, שהורה לתלמידיו בעזרת־הנשים, דבר על לב יוסף דברי נחומים ואהבה והובילו עמו לסעוד על שלחנו.

“מראה הבית מחוץ העיד כי אדוניו לא עשה עֹשר. אך מבית נראה כי ביד חרוצים תכין אשתו מלאכתה; קירותיו היו טוחים ומשוחים בסיד לבן כשלג, בּתּוֶךְ עמד שלחן עץ ועליו מכסה לבן וזך, כסאות עץ סביב לו וכלם טהורים מחלאה, והרצפה משוחה בטיט וסיד אדום. מבעד החלונות הקטנים, אשר מורקו ושוטפו במים ואחת משמשיותיהם לא נשברה, יבוא אור כהה, וירָאה בכלי־הנחשת אשר מורטו למען היות להם ברק ונוצצו כזהב טהור מעל התנור.. בעלת־הבית – מספר יוסף – קבלתנו בשמחה באמרה בקול נעים: ברוך בואך, אורח! – ותסב פניה אל אישה ותאמר: על זה אודך מקרב לבי, כי הבאת אורח אתך כאשר לא עשית זה זמן כביר ואקצוף עליך. אך עתה אסלח לך בראותי כי תבקש להיטיב דרכך. – כחולם הייתי, רגע הבטתי בכלי הבית ורגע בפני אדוניהם עלזי־הלב, כי לא שערתי בנפשי מעודי כי בית צר כזה יהיה מעון שלום וברכה, ששון ואהבה”.

יוסף השתקע בעירה והיה לבן־בית אצל המלמד, העני המאושר. ובתו התמימה והמלאה חן, חנה, החלה ללבב אותו בעיניה היפות ולדבר באזניו דברים ספורים אבל נעימים. בצאתו יום אחד מביתם אמרה לו: “חבוש מטפחת על צוארך פן יבולע לך” – וכשאמר יוסף כי לא יירא רע, “הסירה מטפחתה מעל צוארה ותתננה לו מבלי דבר דבר, ועיני אמה מלאו דמעות”. גם הרב, איש רם־הקומה ובריא־בשר עם חוטם גדול ועינים קטנות, קרב את יוסף באהבה ויציגנו לפני הרבנית המצטינת בלמדנות ומתרשלת בהנהגת הבית. הרב אסף את יוסף אל ביתו וישימנו למורה לבנו; וגם לעוזר בתפלתו היה לו, כי שמש הרב גם כשוחט וחזן. עד מהרה יצא ליוסף שם בעירה כ“מושלם” ומוכתר בכל המעלות, וכל האמות התברכו בו; אבל לא ארכו ימי שלותו. בערב יום־הכפורים הביאו להעירה שלשה אסירים יהודים, והרב פעל על השוטרים המובילים אותם שירשו להם לנוח ולהתפלל עם הקהל ביום קדוש; גם “כפרות” וכל מיני מטעמים הביאו להאסירים. ובמוצאי הצום קם אחד האסירים ושחט את עצמו, כי קצה נפשו בעניו. הרב, שבא בדברים עמו, הושם מיד במאסר, כי יצא הקול שהיהודים שחטוהו משום שרצה להתנצר; וגם יוסף, הגר בבית הרב, נאלץ להסתתר ולברוח בחשכת הלילה.

“עוד לא עלה השחר, מספר יוסף, ואני הולך ברגלי גלמוד בדרך לא סלולה מכוסה בשלג נורא, העוברת בתוך היער. העצים הגדולים כבני־ענק, אשר מטו מזוקן ומהקרח הנורא אשר קִנן בצמרתם, נראו כמלאכי־בלהות, והרוח אשר יתגנב בין דליותיהם יהמה כנפש גועת, אך לרגעים יסוף קולו מהמון קול העורבים הצורחים כמבשרי יום־עברות. אני הולך ורגלי תמעדנה מרגע לרגע, כי הדרך היה חשך וחלקלקות, ולרגעים רחפו כל עצמותי, כי דמיתי כי קול זאבי ערבות שמעה אזני ומרצחים־חרש ראו עיני”.

החסידים    🔗

אחרי הדין והדברים שהיו ליוסף עם “גויים” וכלבים, שכר לו בכפר אחד עגלה יחד עם אברך צעיר ודל בשר, בעל פאות מסולסלות ויורדות עד שוקיו, הבורח לה“רבי” מפני אשתו וחותנתו. הם באו לעיר מרה ויסורו לבית־התפלה של ה“חסידים”, והנה הוא מלא משוחחים ומקטרים כבית־משתה. העובר לפני התבה¹⁵ קנה את תפלת המעריב במחיר יין ואוזות, כי חג היה באותו היום להחסידים לזכר צאת ה“רבי” ממאסרו. זקן אחד הזמין את יוסף לאכול על שלחנו, ובשובו לבית־התפלה מצא “אספת אנשים גדולה הוללים וחוגגים, אלה יתנו בשיר קולם ואלה יצאו במחול, וכלם יתנו בכוס עיניהם”. יוסף עמד מרחוק כגר, והנה נגשו אליו שני חסידים וישימו עליו עונש לשתות חמש כוסות יין בבת אחת, או להלקות במנעלים. ויבהל יוסף מפני המלקות ויריק את כוסו בפעם אחת, ואז עזבוהו נוגשיו באמרם: אך מתחפש הוא, כי ייטיב לשתות כאחד מאנשי שלומנו. ביום המחרת סבבו החסידים מבית לבית, וישתו וירקדו בפשטם בגדיהם מעליהם, ובהניחם רק הכתונת, הטלית קטן והמכנסים. “בבתים אחדים התרועעו גם נשים גם בתולות את השמחים אלי גיל, וכאשר שכח אחד מהחוגגים כי אשה נכריה עומדת על יד ימינו וישקה מלאו כל הנאספים שחוק פיהם”.

משם הלך יוסף לעיר צבועאל, מקום משכן ה“צדיק”, ויסר אל ביתו.

“חצר הצדיק, מספר יוסף, היה כחצר אחד השרים בקרב בתי עבדיו. כחמשה בתים בנויים מעצים חזקים ועומדים על מוסדות אבנים היו למשכן לו ולבניו. בבית אשר גר הוא היה בית־התפלה ובית לאורחים אשר לשמעו ממרחק יבואו. כבואי לבית־התפלה הסירותי מלתחתי מעל שכמי, כי אמרתי כי גם שם מקום ללין כבכל בתי־התפלה, אכן כרגע נוכחתי כי שגיתי. השמש נגש אלי ויאמר: הן לא בית מלון אורחים הבית הזה, כי תציב לך פה יד”.

לעת ערב בא יוסף אל החדר הגדול המלא אנשים ונשים, המצפים לראות את פני ה“צדיק”. כל איש כתב את בקשתו על פתקה כדי למסרה לה“רבי”, ויעש גם יוסף כן בבקשו את ה“צדיק” לקבלו בעדת המסתופפים בצלו.

“שאון והמולה היה בחדר, מספר יוסף, מהמון קול הנאספים אשר דברו כלם יחד; איש איש הרים קולו, צעק, גער, קרא, ענה, מבלי שמוע שפת רעהו, ואיש אחיו דחק, דחף, למען ימצא לו מקום בצד השלחן אשר אליו ישב הצדיק בהגלותו לקבל תפלת איש ואיש. גם אני ברותי לי יד, ואעמוד כעמוד נכון על מקומי, הגליון בכפי כנס ואזרועי עם הקנה וכתפי כמגדלי מבצרים סוככו בעדי לבל יטלטלוני טלטלה… פתאם קמה הסערה לדממה… כאבני מצבה עמדו איש על מקומו, לא הרימו יד או רגל ועיניהם אל מקום אחד תצפינה, אל הפתח אשר בו יבוא הצדיק. הדלת נפתחה וירָאו פני הצדיק, איש זקן כבן שבעים שנה, רם קומה וטוב רואי; זקנו הלבן כצמר צחר יורד עד חזהו, עיניו מפיקות אש נוער, כח ושלוה, לחייו מלאות כתפוחים אדומים, והוא לובש מלבוש משי לבן־אדמדם מכף רגלו עד קדקדו; ממצנפתו עד מנעליו כסהו משי, וכלו אומר כבוד. הוא הרים פעמיו בכבדות, ובמבט אחד השקיף על כל בני־האדם המיחלים לחסדו במאור פנים כאֵל חסד ומרבה להיטיב”.

כשמסר הגבאי את פתקת יוסף להצדיק הגיד לו את קורותיו: וישתומם יוסף על הפלא, כי לא ידע שמכריו בנצב הודיעו לה“רבי” על דבר בואו. וגם הגבאי והחסידים החלו לקרב את יוסף, בראותם כי הצדיק כבדהו בדבריו בשביל תורתו. ועוד יותר גדל כבודו בעיני בני בית ה“רבי” אחרי שידע לחזור על ה“תורה” שהשמיע הצדיק לפני עדתו. הוא ישן בחדר־המטות שעל יד בית־התפלה, וארוחה שמנה נתנה לו על שלחן הצדיק. אולם גם פה לא מצא יוסף מנוח זמן רב. פעם אחת שמע את בחורי החסידים מגנים את ה“גאון מוילנה”, המתנגד לחסידות, ושמים את שמו לשמצה: ויתחמץ לבו בקרבו ויחרף את החסידים ומוריהם, ויקומו עליו הבחורים ויכוהו הכה ופצוע. אז נתן לו הצדיק חצי־שקל לסמן־ברכה, והגבאי שלחהו לעיר שבמה להיטיב את דרכו בקהל החסידים.

בבואו לשם קבלהו יהויריב, איש גבן וערום, שהוקם למפקח על דרכיו. ושלמון, סוחר נאור ועשיר המתהלך עם החסידים רק למראה־עין מיראתו אותם – מלא את כל מחסורי יוסף, למען הראות כי רצון ה“רבי” קדוש לו. אולם מהרה בא יוסף לידי נסיון קשה: יהויריב עשה אותו למרגל, הנועד לספר את כל אשר יראה וישמע בבית בעליו נותן לחמו, למען דעת אם לב שלמון שלם באמת עם החסידים. לב יוסף הכהו מאד על התפקיד הנתעב הנתן לו, אולם מרפיון רוח ומיראתו את יהויריב הנוכל לא יכול להשיב את פניו ריקם. וככה נודע מפיו ליהויריב, כי הנאורים מתנגדי החסידים נאספו בערב אחד בבית שלמון וערכו כתב־תלונה על צורריהם החשוכים ועל שר־העיר התומך בם, כדי לשלחו לפטרבורג. הקובלנה נשלחה על ידי יוסף להעיר הקרובה, כדי למסרה שם להפוסטה, וכשנפלה ליד יהויריב הסית את שר־העיר בשלמון וישימנו במאסר. ויוסף בכה בכי־תמרורים בהודע לו את אשר עולל למיטיבו נותן לחמו באולתו, וידבר קשות באזני יהויריב מסיתו; ואז שם הנוכל גם אותו בבית־האסורים ויתענה שם ששה ימים עד שבא המפקח העליון והוציאו לחפשי.

יוסף לא שב עוד להחסידים, כי המשכיל בנימין אספהו אל ביתו וילמדהו אנגלית ותורת־החשבון. וכעבור שנה לשבתו שם שב לשכולה, אחרי עזבו אותה זה שלש שנים, כי כבודד בתבל התגעגע לראות את מכריו מלפנים, שבביתם בלה רגעי מנוחה. הוא בא לבית הזקן שקרבו ראשונה בעיר, והנה נכדתו הילדה, שפרה, כבר היתה לעלמה רכה ועדינה, שעל פניה הארוכים ילינו עצב ומנוחה ועיניה השחורות תפיצינה אש. היא האירה לו פניה, וגם הזקן קבלהו באהבה ומנהו למנהל חשבונות מסחרו. יוסף בא לשבת בביתם, ובעתו הפנויה הורה את הלשון האנגלית לשפרה, ומעט מעט דבקה נפשו באהבתה. ומה גדל אשרו בשמעו מפיה, כי גם היא, העלמה היפה והעשירה, אוהבת אותו, היתום העזוב, התועה גלמוד בדרכי החיים!

“ואחזיק ביד ימינה, מספר יוסף, ואנשקה מנשיקות שפתי, אשר חמו בגחלים בוערות, והיא לא משכה ידה; וגם כאשר משכתיה אחרי ואחבקה בשתי זרועותי בכח לא דברה דבר ולא נסתה להשיב ידי. עיניה כֻסו בשמרותיהן ותעמוד חבוקה בין זרועותי כנרדמה, אך כאשר נשקתיה על מצחה הטהור התעוררה כמו מתרדמה ותבט אלי בתחנונים, כאיש אשר אין בו כח להלחם את לוחמו מבקש נפשו. אז נפקחו עיני לראות איך גדלה אהבתה אלי, כי בעיניה היה המעשה אשר עשיתי כעון פלילי, ובכל זאת לא נתנה לבה לקום בפני”.

אולם האסון השומר עקבי יוסף לא הרפה גם הפעם ממנו. אם שפרה חלתה מחלה עזה וישלחוה הרופאים להתרפא על האי הילגולאנד, ויוסף מלוה בדרכן את החולה ובתה להיות להן למליץ לפני תושבי האי המדברים אנגלית. ויהי בעברם דרך עיר־המלוכה באו ברחוב חבורת אסירים החופרים תעלה, ואם שפרה הכירה ביניהם את בנה, שנדון לעבודת־פרך עולמית, ותתעלף מפחד פתאם. יוסף הציק אז לאהובתו, שתספר לו סבת הדבר וקורות משפחתה, ומה גדל שברו בהודע לו כי שפרה היא בת דודו אחירע! רגשי הנקם והאיבה לבית דודו, עוכר אביו וביתו, נלחמו אז ברגשי אהבתו לשפרה, וביחוד נתעוררה שנאתו הישנה לדודתו, סבת כל האסונות. ויום הפקודה לא אחר לבוא. יוסף עם שתי הנשים יצאו לדרכם באנית־קיטור המפליגה בים, והנה:

"עב קטנה עלתה מירכתי צפון, כמלאך שלוח להשמיע תרועת מלחמה, אחריה יצאו חוצץ ענני אפל כהררי עד ויכסו פני הרקיע, סופה וסערה הגיחו מן החדר ויאחזו בירכתי האניה וינערוה ויקלעוה, היושבים עליה חגו וינועו, והנשים התנודדו כשכורות מיין ותתעינה בקיאן. איש איש מהר לרדת ולמצוא מחבא מרוח סערה, אשר קמה כמלאך אכזרי לשחק באניה. גם דודתי, מספר יוסף, אשר התחזקה רגעים אחדים, אמצה שארית כחה לרדת ותזחל על ידיה ועל רגליה, למען מצוא מסתר בתא האניה מתחת, ואנחנו אחריה; אך בטרם נגשנו אל הפתח שכבנו כלנו על הרצפה כי הסופה גברה חילים ותניע את האניה כעלה ברוח, וברב כח החזקתי בעמוד הברזל אשר עליו הגג נשען בידי האחת, ובשנית אחזתי בידי שפרה אשר התעלפה ותעצם עיניה, ואקשרה אלי באזור. אמה אחזה גם היא בעמוד ותשב על הרצפה למולי ופניה כפני מת… – “אבדנו כלנו, אבדנו – הורידה דודתי בבכי בקול נורא – אנא, אלי, הושיעה לי!”

ואיבת יוסף נתעוררה אליה ברגע ההוא ויקרא בקול עברה: “קראי אל השטן, אשר אתו עשית חוזה, לא אל אֵל שפכי נפשך כי דמים שפכת!” ובהכירה את יוסף “ספקה כפיה ותקרא: אויה! – ותאבד לנצח בתהום רבה, כי בהסירה ידיה מהעמוד מעדו קרסוליה וישטוף אותה הגל”. שפרה לא יכלה נשוא את האסון והשתגעה ומתה, ויוסף נדד להאמבורג ולונדון. שם ראה עוני ומחסור, והמסיתים ארבו לו ובקשו להעבירו על דתו בשכר. אך הוא בחר להפיל את עצמו לנהר הטימזה מאשר “למכור את נשמתו”. אולם הנדיבים האורתודוקסים¹⁶ מבני ישראל לא הסתפקו בזה, ולא חפצו לעזור ליוסף בעניו עד שיראה להם “ציציותיו הכשרות” ויביא עדים שהוא זהיר במנהגי היהדות. ומי יודע אם לא אבד היתום התועה בעניו בארץ נכריה לולא תמך בידו המשורר בן־דוד והכניסו לבית־ספר־לזמרה, כי היה ליוסף כשרון מוסיקאלי. כן הציג אותו מטיבו לפני עלמה יפהפיה ועשירה ממכרותיו, ויוסף החל לבקרה בביתה וללמדה לפרוט על פי העוגב. הוא התאהב בה מהרה, ובהתגבר עליו רגשותיו כרע פעם אחת ברך לפניה ובקש אהבתה. ויחר בו אף אחיה, החרד מאד על כבוד אחותו, ויקרא בזעם: “מה לך פה, בן בלי שם, אוכל לחם חסד?… ברח לך כרגע פן תאחז ידי בך וגלגלתיך מן המעלות כשקץ נתעב”. ויזמין יוסף את מעליבו למלחמת־השנים, והאח הומת בכדור־מות בעוד שיוסף נפצע פצע אנוש ושכב ששה חדשים במטתו בלי הכרה.

“הקיצותי מן החלום אשר לא אזכרנו עוד… – מספר יוסף – וראיתי כי הנני שוכב על מטה כבודה בחדרים גדולים ומלאים כל טוב. משרתים רבים עוטרים עלי, משק כלי כסף וזהב ישָמע באזני, ועלמה רכה וענוגה, אשר תארה כתואר מלאך טהור, או כפני אֵם כל בני האדם בטרם שמעה בקול המסית, יושבת אצלי; שמאלה סמוכה על מטה, אשר אני שוכב עליה, וימינה תסיר שערותי מעל מצחי לבל תכאבנה עיני, ועיניה תבטנה בי בלי חשך, כמו קשורות הנה אלי בעבותו. וקוי מבָּטן יחדרו תוך עיני, תוך לבי. מי זאת הנשקפה?”

זו היתה אהובתו היפהפיה, שסעדה אותו על ערש־דוי כאחות רחמניה. ומה גדל תמהונו בהודע לו, כי היא באמת אחותו בת אביו; כי אביו לא טבע בנהר, כמו שיצא הקול, אלא נמלט למדינת הים ועשה שם עושר, ומכתביו לביתו נאבדו בדרך. אולם מה גדלה גם מצוקת לב יוסף בהודע לו כי רצח את נפש אחיו, והוריד ביגון שאולה גם את אביו, כי אחזו השבץ בשמעו את הדבר. גבר לא יוצלח כמוהו לא נוצר אלא לפגעים ומכאובים שגרם לעצמו ולאחרים, ובעקב אשרו אחז תמיד האסון. מחלת יוסף נתגברה מעקת לב, וכדי לפזר את מחשבותיו הנוגות יצא לדרך. הוא בקר ערים שונות והתבונן לחיי אחינו במערב אירופה וברוסיה, בהודיעו את רשמיו והשקפותיו עליהם בשורת מכתבים לאחותו ולרופאו הנאמן. ובמכתבו האחרון מודיע יוסף, כי ראה בעיניו את מוראי ה“פוגרומים”, ובעמדו להגן על המוכים פגע בו כדור־מות וימיו ספורים… ככה כפר התועה בדמיו את כל השגיאות שעשה בימי חייו, המלאים טלטולים, תמורות ותהפוכות.

ערך הרומאן    🔗

סגנונו של סמולנסקין, המגלה כבר את אפיו ב“התועה בדרכי החיים”, הוא קל, משורבב, חטוף ומהיר, בלתי מלוטש ומליציי קצת. והוא מתאים לאופן תאורו הרחב, השטחי והמרפרף. סמולנסקין עומד באמצע בין החוזה הרומאנטי מאפו והספורים הריאליסטים (המתארים את המציאות כמו שהיא) הבאים אחריו.

חצי־ריאליות    🔗

הרומאן הראשון שלו, כיתר ספוריו, הם חצי־ריאליים, כלומר – הם קרובים להמציאות בפרטיהם, בעוד שהקשר הכללי של המקרים הוא בהם בלתי טבעי, רומאנטי. גם הפסיכולוגיה של סמולנסקין אינה נכונה אלא למחצה. הוא מתאר על פי רוב כראוי את הרגשות הבודדים, את מצבי־הרוח הפרטיים, בעוד שהכוונה הכלללית של גבוריו אינה טבעית למדי. האנשים הישרים שלו מאמינים יותר מדי להרמאים ובכלל נראה כל גבור כאלו נברא רק לצורך תפקידו בהרומאן, כי אין אנו רואים את משחק הגונים ברגשותיו ובחייו. סמולנסקין מנתח אגב רק מחשבות ולא הרגשות, ועל כן נראה כל הפסיכולוגיה שלו כהגיונית. ולעומת זאת הוא מיטיב לתאר את המחזות החיצוניים ותמונות האנשים, אם כי הוא מגזם קצת לפעמים לשם הלצה. לכמה מציוריו מחיינו בדור העבר יש ערך היסטורי, וחשיבותם היתה יותר גדולה עוד לולא היתה להמספר טינדינציה (נטיה) לגנות את מתנגדי ההשכלה.

כשרון פובליציסטי    🔗

ביחוד חזק אצל סמולנסקין הכשרון הפובליציסטי (הנטיה להרצות את דבריו בדרך מאמר), וכל רומאניו מלאים הגיונות והשקפות מפורטות על חיי האדם, החברה, ההשכלה ותעודת ישראל. ויש שהספור נעשה אצלו טפל להמאמר. החלק הרביעי של “התועה בדרכי החיים” נוסף, למשל, להרומאן כעשר שנים אחרי צאתו לאור, ומכתבי יוסף שהוא מכיל אינם אלא קבוצת מאמרים על עניני ישראל והפוליטיקה באירופה.

תכונת יוסף    🔗

יוסף, גבור הרומאן, הוא בעל נפש עשירה ורצון בלתי חזק. תלאותיו הרבות לא המיתו בו את רגש המוסר והכבוד, אם כי הקהו את חושו האיסתיטי. הוא איננו עוד איסתניס, אבל עודנו אדם ישר. שאיפתו למצוא לו מנוחה ומעמד בחיים מושכת אותו לכל מיני בצות, והרגש המוסרי שלו מוציאו משם. הוא מחבר יחד את ההשכלה והלאומיות, ונשאר נאמן להיהדות ותקותיה אם כי איננו זהיר במנהגיה. בדבר זה, כמו בכמה ממאורעות חייו, דומה יוסף לסמולנסקין בעצמו.

בעמל רב הצליח סמולנסקין להוציא לאור את שמונה החוברות הראשונות של “השחר”; וכשכלו כל האמצעים שהיו בידו לכלכלת הירחון הלך לפטרבורג ולערים גדולות אחרות ברוסיה לבקש לו תמיכה וחותמים. “סמולנסקין לא היה נכנס לבתי העשירים כמחבר עני העומד בפתח בלב קרוע ומורתח, כי אם כאיש העוסק בהוצאת רעיון גדול לפעולות ידים, אשר יפנה אל אנשים אשר הרעיון נוגע אל עצמם ואל בשרם”¹⁷. ועל כן קבל סמולנסקין בדרך כבוד את העזרה הדרושה לו כדי לגמור הוצאת “השחר” בשנתו הראשונה. בהחוברת האחרונה של אותה השנה מספר סמולנסקין את כל התלאות שנשא כבר בשביל הירחון, בעוד שמכריו מרפים את ידיו לאמר: “עזוב את המלאכה הזאת אשר לא תחיה את בעליה, כי אמנם יש ויש לאל ידך לראות שכר לעמלך אם אך תסיר פניך מהשפה אשר עליה אבד כלח”. אולם לסמולנסקין היה יקר רעיון תחית ספרותנו מחייו, ועל כן החליט לבסס כראוי את קיום הירחון, בטרם החלו את שנתו השניה. ובראותו כי קוראי־עברית המעטים ברוסיה אינם מכירים עוד את ערך מפעלו הגדול, אמר לפנות לטובי האומה שביתר ארצות אירופה.

מסעות    🔗

הוא הלך לשוויידיה, נורביגיה, גרמניה, פראנציה ואנגליה, ועורר בכל מקום את משכילי היהודים לתמוך בהספרות העברית שקמה לתחיה ולחתום על “השחר”. סמולנסקין הדברן הנלהב והמלא תקוות לאומיות היה בעיני “השרידים היחידים” וטובי היהודים בהארצות ההן כנביא המבשר: “תחית המתים”, ובהתענגם על מדברותיו הנשגבות נתנו ידם למפעלו. בברלין התודע סמולנסקין להמלומד הגדול צונץ העוסק בחכמת־ישראל, והוא מספר כי “דבר אין לו כמעט עם אדם, ויתנצל תמיד על אשר ימאן לקבל בביתו עוברים ושבים אשר נפשם נכספה לראות פניו באמרו: היום קצר, לא אדע יום מותי והמלאכה מרובה לפני”. ובפאריז בקר סמולנסקין את המיניסטר היהודי כרמיה, ששמח עליו ואמר לו: “בשמחת לבב נכון הייתי להקריב עשר שנים משנות חיי לוא מצאה עוד ידי ללמוד שפת־עבר”.

סכנת מות    🔗

המסעות הרחוקות הללו לא עברו על סמולנסקין בשלום, כי בקרבת העיר מאלמי אשר בשוויידיה הדרומית נשברה האניה שנסע בה, ורק בדרך נס נצל ממות. “סמולנסקין היה אוהב לספר כל ימי חייו על דבר מאורע זה והנס שקרה לו, כי לא ירד תהומות, וכיד הדמיון הטובה עליו היה מפליג ומגזם את גודל הסכנה שהיתה נשקפת לו בים. ולפעמים בתקוף אותו יד המליצה היה מספר, כי שעות אחדות רצופות נשא על גלי הים, גם ירד תהומות, ובדרך פלא הציל את חייו”¹⁸. אולם מיום האסון הזה החלה מחלת השחפת להכות שרש בגופו החזק של סמולנסקין, והכינה לו את קצו המקדם.

מסעו הגדול של סמולנסקין, שהעשיר אותו בכמה רשמים וידיעות התבל והאנשים, ששמשו כחומר לספוריו הבאים, ורכש כמה נפשות להרעיון הלאומי – עלה לו אפוא במחיר יקר.

בשוב סמולנסקין לווינה בשנת תר"ל הצליח לסדר את “השחר” כראוי, באופן שחוברותיו תצאנה במועדן, מדי חדש בחדשו; אולם עדיין לא מצא שכר לעמלו הרב.

“בשלש שנות “השחר” הראשונות – כותב סמולנסקין ב”פתח דבר" להשנה השלישית – לא לבד שלא ראיתי שכר בעמלי, כי אם נטל עלי לעבוד עבודת עבד למען מצוא שכר להחיות נפשי ונפש “השחר”, אשר ההוצאות עליו רבו על ההכנסות, וכאֵם רחמניה אשר לא תסוג אחור מפני כל עמל ועבודה למען פרי בטנה כן טפחתי ורביתי אותו, גדלתיו והחייתיו, שֵנה מעיני גזלתי ומנוחה לא ראיתי שנים רבות רק למען הקימו והחיותו… אני הייתי הכותב והסופר, המגיה ורואה־החשבונות והשולח אותו במועדו וכותב המכתבים וקורא את המאמרים… ורק בלילה, בלילה (על הרוב מן השעה עשירית עד השעה הראשונה, או גם השניה אחרי חצות הלילה) כתבתי את אשר היה עלי לכתוב למען “השחר”. ובעת ההיא כתבתי גם את הספר הזה (“התועה בדרכי החיים”), ולפעמים סבב עלי ראשי כגלגל עד כי כמעט לא ראיתי את הניר בכתבי; ובכל עת ששתי אלי גיל כאשר מצאה ידי לגמור את העלה ולתתו לדפוס גם מבלי קרוא לדעת אם לא תמצאנה בו שגיאות".

ומכאן סמני החפזון והבהילות, הבולטים כל כך ב“התועה בדרכי החיים”.

“שמחת חנף”    🔗

בשנה השלישית לקיומו הוטב מצב “השחר”, כי יהודה ליב, אחי העורך, סבב ברוסיה והרבה את חותמיו, וגם הקהל החל להכיר כי הוא העתון העברי היותר חפשי והיותר חשוב, שבו יפרסמו בחירי סופרינו את יצירותיהם. ובשנה ההיא הדפיס סמולנסקין ב“השחר” את הרומאן שלו “שמחת חנף”, שיכול להחשב לבכורי עטו, כי כתב אותו בעודנו באודיסה.

תוכן הרומאן    🔗

הספור הזה, שריח בוסר נוסף עוד ממנו, מתאר לנו שני רעים, דוד ושמעון, שנתאהבו בשפרה, בתו היחידה והיפה של שמואל שקלי. דוד הוא “איש צעיר לימים, כבן שלש ועשרים שנה, טוב תואר, לחייו מלאות חן עלומים, שערות ראשו ושפמו השחורות משחור עשויות בטוב טעם, בגדיו הקצרים נקיים מכל חלאה ושרשרת־זהב על צוארו”. אביו היה רב בעיר שבורה, ובהיותו כבן י"ז שנה לוקח לחתן בבית אחד מעשירי עירו, ובלה זמן מה בעושר ועונג עם אשתו הצעירה: ובעת ההיא מרדו הפולנים בהממשלה ומשכו אחריהם רבים מצעירי היהודים. ויתחבר אליהם גם דוד הקל בדעתו ושואף לכבוד, “כי נכספה נפשו להראות כגבור הודו במלחמה ולהיות לשר־אלף”. וכשגברה יד הממשלה ברח דוד מן העיר ויעזוב את אשתו הצעירה וההרה ללדת כעגונה. הוא בא להעיר הגדולה אשדות, ושמעון המורה הצעיר והישר חמל עליו ויאספהו אל מעונו, גם מצא לו תלמידים עשירים. אולם שני הצעירים הללו נבדלו זה מזה בתכונתם. שמעון היה איש מתון, מחשב דרכו, אוהב לבלות את עתו הפנויה בקריאת ספרים, וחברו קראו לו “דוב” בשביל בדידותו התמידית ורציניותו¹⁹; ודוד היה מהיר וקל־דעת, שהתרועע עם צעירים ריקים ופוחזים המבלים את עתם בבתי יין והוללות.

אין להתפלא איפוא, כי דוד מהר לשכוח את אשתו ולקחת ביפיו ובחריצות שכלו את לב שפרה היפה והתמימה. אולם יש שזכר אשתו יעלה על לבו בשכבו בלילה על משכבו ויציק לו במראות אימה.

“פני אשתו התיצבו נוכח פניו כמלאך אכזרי מזכיר עון. רגע נראתה לעיניו יושבת שוממה ויורדת בבכי, ועד ארגיעה נהפכה לגועת בציריה על משבר, וכמעט רגע הפיצו פניה אימה ועיניה שלחו זיקי אש זעם ויחדרו כחצים שנונים ללבו; ועוד אחת מעט והיא מרחפת ממעל לו ברוח, ופניה יפיקו נוגה כפני מלאך טהור, והוא פלאים ירד והתפתה יפתח פיו תחת רגליו”.

ובקומו בבקר ישכח דוד את מראות הלילה וישוב להוללותו ולאהבתו. יום אחד גלה את לבו לרעו שמעון, שעמד נדהם כהלום־רעם לשמועה זו, כי גם הוא אהב זה כבר את שפרה אהבה עזה, אלא שנמנע מהביע לה את רגשותיו. והוא עורר למוסר את אזן דוד על בקשו לו רעיה בטרם מצא מקור נאמן לפרנסת ביתו:

“זכור ואל תשכח, כי האהבה לא תהיה לאהובתך למחסה בקרה ולא לעדי בקיץ. יעברו ימי השכרון, ימי התרדמה, וחפץ החיים ישוב למצא מסלות בלבה, וידיך לא תעשינה תושיה; או אז תהפוך האהבה עורף ותנוס מפני המחסור האכזרי… האהבה תלך הלוך ונבל, ופרי האהבה יציצו כעשב הארץ. בנים יוָלדו יקומו וישאלו אוכל לנפשם – ואין… וגם רעיתך האהובה, אשר אמרת בצלה תראה אור החיים, תהיה עליך למשא”.

רגע אחד עלתה גם מחשבה על לב שמעון: “חייך קודמים לחיי חברך; אלך ואזהיר את שמואל לבל יתן אמון בדברי קל הדעת, אשר בצלו תשבע בתו כעס ומכאובים”. אולם מיד השיב אל לבו, כי איש ישר לא יכה את רעהו בלשון כדי להוציא מזה תועלת. וכאשר שאלהו שמואל על דוד, הרבה לגזם בשבחיו למען השתיק את חפצו לדבר בו סרה. “הוא איש דעת וישר דרך – השיב שמעון – וימצא חית ידו בכבוד, ואין טוב ממנו”. אוריה, חותן שמואל, הרגיש אמנם בחוש של זקן מנוסה, כי דוד הוא רועה רוח, ומאן לתת לו את נכדתו לאשה; אבל סוף סוף הכריעה דעת בתו הכרוכה אחרי הצעיר, כי ידע דוד לשית בחלקות לאהובתו ולאמה. דוד ארש לו את שפרה, ועיני שמעון, האוהב הנאמן וטהר הלב, רואות וכלות; כי מלבד שנלקחה ממנו אהובת־נפשו על ידי מתחרה בלתי הגון, היה לבו חרד גם על גורלה בעתיד. יגונו גדל מאד, ובהתבודדו לבדו בחדרו שפך באזני עצמו את מרי שיחו כדי להקל מעל לבו. הוא קלל את יומו ומזלו הרע, וגם האשים את עצמו ואת הנהגתו עם אהובתו.

“האמנם המקרה דִכָּהוּ או אולתו סלפה דרכו? הן שפרה אהבה אותו כאחות את אחיה, ורק יען כי לא השמיע אהבתו באזניה חשבה כי מרום ונשא הוא, ולא איש כמוהו יאהב עלמה כמוה. ואם על פיה נשפוט משפטו נאמר לו: תבן לבהמה, חצץ לעצל, ומכשול־לב לאיש אשר לא ידע דרכי החיים”.

ו“בתר עניא אזלא עניותא”²⁰. להגדיל שבר שמעון קרה לו בימים ההם גם מקרה מעציב־מגוחך. הוא היה גר בבית חולדה האלמנה, המבקשת חתנים לשתי בנותיה בין כל הצעירים הבאים אל ביתה. וכשמוע בתה הבכירה, שעל פי מקרה היה גם שמה שפרה, כי שמעון מרבה לשפוך את לבו בחדרו ולהזכיר את שמה ברגשי אהבה – התפרצה אל החדר ונפלה על צואריו כנכונה לנשק לו. זו היתה עלמה

שפלת־קומה ובריאת־בשר, לחייה מלאות ואדומות כשני תפוחים גדולים, ובשפל פניה עוד תפוח שלישי אשר כסה כמעט את צוארה. מראה הנערה לא רע היה, ולולא עבי גבה ושפלות קומתה, ולולא התנהגו רגליה בכבדות כמו מנתרת היא על הארץ, כי אז היתה נערה יפה. מלבושיה וידיה היו טהורים במאד, ועיניה הפיצו בכל עת שמחה; קול שחוק לא חדל מגרונה, כמו לא ידעה עוד דאגה ויגון מעודה…

ברגע הראשון נבוך שמעון עד מאד, וישתאה וישתומם כי לא האמין למראה עיניו… הוא החריש עד אשר פתחה היא את פיה ותקרא בעליצות נפש: “תאות לבך באה לך פתאם, מחמד לבי, ועל כן העתיקה מפיך מלים”. – “אבל”… – דברה לשון שמעון בכבדות. – “מה אבל? –שאלה הנערה… התדמה כי כן לא יעשה, כי לא לנערה לבקש אהבה? אבל מה לנו ולדרכי יתר בני־האדם? אני אשמע בקול לבי, והוא אמר לי: לא עת לחשות…”

כשהוכיח לה שמעון משוגתה החלה לבכות, ורחמי הצעיר נכמרו עליה ובקש עצה איך להצילה ממבוכתה. אולם פתאם החלה העלמה לחרפהו בשם “בוגד!” – ואז שבה אליו המנוחה, כי ראה שאך תואנה היא מבקשת ללכדו בחרמה. ובתוך כך חשה גם האלמנה לעזרת בתה ותמטיר על ראש האמלל מבול של גדופים וקללות; ושתי הנשים מרות־הנפש לא הרפו ממנו עד אשר הגיד להן בערמה כי בעל אשה הוא…

והעגונה, אשת דוד, באה לבקש את אישה באשדות, ותתודע במקרה לשפרה, ודוד לא ידע מזה. וכשהגיע יום חתונתם של הנאהבים הזמינה הכלה את העגונה לבוא עם ילדה ולהמנות בין רעותיה למען גרש זמן מה את עצבונה. בבית ששון ושמחה, ורק על פני הכלה, היושבת עדויה בקשוטיה, תשכון עצבת; כי חלום רע ראתה בלילה העבר, ולבה נבא לה דבר מר.

"עלמות רבות היו בחדר, ותשחקנה ותדברנה יחד בקול המולה, ואשה לרעותה ספרה את הגיוני לבה ותקוותיה בקול לחש, אשר על נקלה נשמע בחדר השלישי בכל שיח סוד נשים. ושפרה גם היא מדברת את העגונה, אך בקול דממה אשר לא נשמע אל כל העוטרות אותה..

– מתי יבוא הנה החתן והקרואים? – שאלה העגונה – נפשי נכספה לראות את בחירך, אשר בלי כל ספק גבר נעלה וחכם, נחמד אף נעים הוא.

– רב תודות לך, בלי ספק יבואו בעוד חצי או רבע שעה – ענתה הכלה.

– ואז יאירו פניך…

כעבור זמן מה נפלה בחדר הברה: “הנה הם באים!” החתן “הדומה למלך” בא הביתה עם כל המחותנים – ומה גדלה השתוממותם כשנפלה העגונה בזרועות דוד, ובקראה “אישי! אלוף־נעורי” התעלפה מרוב התרגשות. החתן והכלה היו כנדהמים, והמחותנים נפזרו לכל רוח…

שפרה אורשה אז לשמעון, אוהבה הנאמן וישר־הלב אולם גם הפעם שבתה שמחת הנאהבים לזמן מה, כי חולדה האלמנה גלתה לבית שמואל המחותן, ששמעון בעל אשה הוא. ו“הנכוה ברותחים מפחד גם מפני הפושרים”. הורי שפרה, שנכשלו כבר פעם אחת בחתן שאינו הגון, האמינו מיד להדבה וחיבו את שמעון שלא בפניו. ובבואו כדרכו לבית כלתו עמדה לפניו אמה “כמלאך־בלהות, פניה מפיקים עברה ועיניה מזרות זועה ותקרא בקול: צא מזה, בליעל! גם אתה אמרת ללכוד את בתי בפח, אך נוקשת במזמתך; ברח לך, פן אסגירך בידי השופטים”. כרעם מחצו הדברים את לב שמעון החף מפשע, כי לא ידע מאין באה עליו הצרה הזאת, וכשני ימים בלה במצוקת־נפש נוראה. אולם לאחרונה הצליח לגלות את מקור הדבה ולהוכיח כי שקר היא. הורי שפרה בקשו את סליחה מהחתן הנעלב על לא דבר, ושמחת הנאהבים היתה כפולה אחרי שהעיבה עננה כמעט קט את שמי אשרם. ועליצותם היתה גדולה עוד יותר לולא הטיל מאורע חדש נטף לענה בכוס ששונם. מדוד בא מכתב המודיע, כי החליט האוהב האמלל להפיל את עצמו לגלי הים אחרי שחייו אינם חיים בהנתקו מזרועות אהובתו, הנעלה וטהורה ממנו.

“הנני מת!… – כותב דוד לאהובתו – שאי נא שמי על שפתיך ולא ברוגז… כל שומעי רעתי ישישו ולמשל אהיה לכל השוגים, כלם יאמרו: ראו כי שמחת חנף עדי רגע… אך לא חנף, כל אמלל הייתי”.

“שמעון לא נד הרבה לרעו… אך שפרה הקריבה אגלי דמע לזכרון אוהבה האמלל”.

ערך הרומאן    🔗

הרומאן עמוס בספורים ומאורעות יתרים, וגם בוכוחים ארוכים על יצירות שיקספיר, גיתה וליסינג, שאינם שייכים להענין. בכמה מקומות מרגש בו טעם ילדות ובוסר, וקשר־המקרים הוא לא תמיד טבעי. שפרה מתודעה, למשל, להעגונה באורח פלא.

דוד    🔗

ודוד אינו יודע מזה עד רגע החופה כדי להגביר הרושם. כן אין המאורע בבת חולדה טבעי למדי, כי אין דרך אשה בכך. גם הנהגתו של דוד אינה מתאימה לגמרי לתכונתו, כי איש פוחז וקל־הדעת כמוהו לא יאבד את עצמו לדעת בשביל אהבה טהורה.

שמעון    🔗

יותר שלמה היא תכונת שמעון. זהו יתום עני ועזוב מבני־הישיבה המעולים המחנכים את עצמם. מוסרו הוא קים וקבוע ועומד בנסיון.

 

“עם עולם”    🔗

תקונים בזהירות.

באותה השנה, תרל“ב, הדפיס סמולנסקין ב”השחר" גם את מאמרו הגדול “עם עולם”, שבו הוא מעורר את העם לעשות בחייו ובדתו תקונים פנימיים וחיצונים. אולם סמולנסקין, שראה כבר בעיניו את התוצאות הרעות של תקוני היהדות בגרמניה – היה נזהר ביותר בעצותיו.

“אחרי אשר הדת בישראל – כותב היא – היא האגודה האחת אשר תאגד ותאחד לב בני ישראל בכל מקומות מושבותיהם, לכן עלינו לחשוב אותה לא רק בדת ואמונה, כי אם כארץ וממלכה ושפה וכל יתר המוסרות אשר יקרבו לבות יתר העמים לעשות אותם לעם אחד. ועל כן בחפצנו לתקן בה תקונים חלילה לנו מנגוע באחד מיסודותיה פן ערער יתערער כל הבנין ולא תשאר כל אחרית ושם להעם הזה”.

סמולנסקין מרגיש ויודע כי הדת קשורה במסורה ובתרבות של העם, ועל כן “מן הנמנע לחדש בה חדשות ולתקן תקונים בלתי אם כל ישראל או רובם יהיו בעצה אחת”; אולם אינו מבין כי מנהגי העם אינם משתנים על פי צו של מתקן אלא מאליהם, תחת השפעת התנאים החיצונים.

 

ציונות מוקדמה    🔗

באותו המאמר הביע סמולנסקין ראשונה בלשון ברורה גם את השאיפה לחדש את ממלכת ישראל, ברמזו על חליפות הפוליטיקה העושות את הדבר לאפשר:

“לא נוכל לאמר לעם נדכה: עזוב תקותך לשוב ולהיות לעם וממלכה בארץ, יען כי אזלת ידך ממצא חפצך. ולוא גם אמת היו דברי האומרים, כי מן הנמנע הוא כי עוד יוָשע ישראל וכי ישוב לארצו וממלכתו כמקדם – אף כי אין מן הנמנע בתבל – ישנם דברים אשר היום המה מן הנמנע, ואחרי שנים אחדות יצאו כבר לפעולות אדם. לו נבא איש לפני מאה שנים כי העם הקטן היונים, שארית הפלטה מעם יון מקדם, אשר גם המה מפוזרים ומפורדים בתבל – כי העם הקטן הזה ישוב ויכונן ממלכה; או כי עם סרביה, עם בזוי ורועה חזירים, יתרומם וייסר ממלכה; או כי עם סרביה, עם בזוי ורועה חזירים, יתרומם וייסד ממלכה; או כי יושבי הרי־חֹשך (מונטיניגרה), עם שובב ופרוע, יצלחו למלוכה… כי אז כל השומע צחק לו”

גם אנו יכולים איפוא לקוות לגאולה פוליטית, כי "ישראל לא

אהבה בלתי מוצלחת    🔗

בשנת תרל“ג מתה אמו של סמולנסקין בשנת השבעים לימי חייה, והמספר הזכיר בדאבון־לב “את ימי עניה ומרודיה ואת כל אשר נשאה וסבלה בחייה ואת יהבה אשר השליכה עליו, כי עתה כאשר רוח לו ויהדוך תחתיו את המכשולים שהיו פזורים על דרכו – בא קצה”²¹. ובשנה ההיא חלה סמולנסקין במעיו מרוב עבודה וחיים קשים, ומחלתו ארכה כתשעה חודשים; אולם המספר הזריז התגבר על מכאוביו וגם בשכבו במטתו לא הניח עטו מידו. הרופאים שלחו את החולה למעיני הרפואה שבזויאירברונן, והמים רפאוהו. ובקיץ תרל”ג:

“עברה על סמולנסקין מחלה עוד יותר עזה – מחלת האהבה. עלמה אחת מעיר ק. ברוסיה באה לאביה ולביתו בווינה; והעלמה הזאת היתה יפהפיה, טובת חן, משכלת ופקחית ובת למשפחה מיוחשׂה. מלבד השכלתה הכללית ידעה היטב גם שפת־עבר, ותהי ממכבדי כשרונו של סמולנסקין וכל ספוריו וספריו משכו את לבה, ותאהב את המסַפר עוד בטרם ראתהו. ובבואה לווינה התודע אליה סמולנסקין, כי הוא היה מבּאי בית אביה… סמולנסקין הרבה לדבר ולשוחח עם עלמה הזאת, ויגלה לפניה את כל ברק שכלו המזהיר ואת כל עוז רגשותיו הסוערים תמיד בחֻבו; והיא הקשיבה והאזינה לכל הגה היוצא מפיו, ויהי בעיניה כ”אדם העליון“. וגם היא בנועם מדברותיה, ענוַת לבה, צלילות שכלה, עומק רגשותיה וקסם יפיה והודה היתה בעיניו כ”בת מרום“, ויאהבה אהבה עזה, ככל אשר יוכל לאהוב בעל דמיון לוהט כמוהו… וילכו בכל יום, במשך חדשים אחדים, לשוח בגנים ולבתי־החזיון וישבעו זה לזו אהבת־עולם; וסמולנסקין חש בנפשו, כי כשרונותיו כמו העלו אבר בנשרים, ויבנה מגדלים ברוח ויחלום חלומות נעימים ולאשרו לא היה קץ” – אולם כשנוכחו ההורים “כי סמולנסקין עני הוא אף כי ילבש מחלצות, וכי “השחר” לא מכרה זהב הוא ולא טוב “העסק” אשר יעשו לבתם בעלת הנדוניה – החלו להראות פנים נזעמים להמספר העשיר בדמיונות וחזיונות והעני בכסף, ויחביאו את בתם מפניו בהתנצליות שונות. סמולנסקין חדל ללכת אל הבית הזה, ויכתוב מכתבים לאהובת־לבו כי תתראה פנים אתו…אך כל מענה לא בא, כי הורי העלמה התיצבו כצר בין הנפשות האוהבות זו את זו, ויעלימו מבתם את מכתבי אוהבה… ובראות ההורים, כי בתם שוגה באהבתה לבעל ה”מעשיות" ובכה תבכה ביום ובלילה על אוהבה אשר עזבה ויבגוד בה, כי כן אמרו לה – הובילוה לברלין ושם השיאוה נגד רצונה לסוחר אחד… סמולנסקין לא יכול מלט משא יגונו וקנאת חמת גבר. כמעט השתגע מרוב כעס ויאוש. פצעי אהבתו היו עמוקים, ופצעי גאותו עמקו מהם… אולם עבודתו הרבה, שכלו הבריא ודברי אחיו רפאוהו במשך איזו חדשים".

 

“קבורת חמור”    🔗

ב“השחר” שנה רביעית הדפיס סמולנסקין את הרומאן שלו “קבורת חמור”, שאופן תאורו המשוכלל בערך מעיד כי כבר מצא לו אז המספר איזו מנוחה והיה בידו לכתוב מתוך רוחה ומתינות.

תוכן הרומאן    🔗

גבור הספור, יעקב חיים, הוא בן העירה לכיש והצטין מילדותו בכשרונותיו הטובים ובהשתובבותו. אביו היה איש “מוזר”, שאינו מאמין בהבלים וברוחות, ובקבלו משרת קברן חשב את המתים כדבר שאין בו כל רוח והיה מתנהג עמהם כאדם העושה בתוך שלו. “והיה כי נלאה במלאכתו הניח ראשו על גוית מת ושנתו ערבה לו”; וגם בנו הנער למד לעשות כמוהו. פעם אחת:

“הרהיב הנער עוז בנפשו לבוא בלילה לבית־הקברות, אשר הוא נוכח בית־התפלה, ולתת קול איום ונורא ולהרגיז לב כל משכימי קום לבית־התפלה; וכאשר נודע הדבר, כי התפאר בו, קצפו בני העיר קצף גדול, ובלי ספק נשא עונו לולא קם אביו וישמיע כי אם יעשו דבר רע לבנו אז לא יוסיף לקבור מתים”.

אולם במות אבי יעקב חיים, והוא אז נער כבן עשר שנים, החלו בני העירה לרדפו ולהציק לו, וימצא לו מפלט בהישיבה.

“וגם שם לא ארכו ימי שבתו, כי עשה דבר בליעל להמשגיח בחרות אפו בו על כי הכהו ביום, ויתנפל עליו בלילה והוא מתעטף ביריעה לבנה וישים מחנק לצוארו ויריע באזניו: “השנה אתה מת!” ומהפחד הזה נפל המשגיח למשכב וחליו גבר עליו עד כי כמעט באה תקות בני הישיבה להמלט מידו עד עולם; אך יעקב חיים התהלל במעשהו זה, ולולא מהר לברוח מן העיר מי יודע אם לא עשתה בו אשת המשגיח כלה”.

השובב בא ללמוד אז בישיבת כשולה, וראש ישיבה כבדו בשביל כשרונותיו המצוינים ונבא כי יהיה ל“גדול” בישראל, או ימיר את דתו ויהיה לכהן־גדול אצל הנוצרים. אולם “חבריו בני־הישיבה לא אהבוהו יען כי לעג להם תמיד ויפיל עליהם בלהות בלילה, וגם קנאו בו על חכמתו; ועל כן ששו אלי גיל במצאם תואנה לנבל שמו ולהציק לו מאד”. בעת ההיא יצאה הפקודה להורות את הלשון הרוסית לתלמידי הישיבה, ויעקב חיים, שהצטין לטובה גם בלמוד השפה הזאת, היה בעיני חבריו לאפיקורוס ויכנוהו בשם “הכומר הגדול”. הוא נלאה אז לשאת את נאצותיהם, ויעזוב את הישיבה וישב ללמוד בבית־התפלה ל“חברא קדישא”; אולם כעבור איזו חדשים לשבתו שם, הביאה עליו נטיתו לתעלולים צרה חדשה.

בני “חברת לויה”²² נוהגים לערוך להם בכל שנה בליל העשרים לחודש כסלו סעודה גדולה.

“כל היום יצומו כל חבריה, בבקר השכם יתקבצו אל בית־התפלה ויתפללו וירבו סליחות, ובערב יעשו כרה גדולה, וכל טוב העיר לא יאצלו מהם. המה יאכלו וישתו כדת, כי דת היא להחברה לבל ימנעו מהנאספים אל הארוחה כל אשר ישאל פיהם; ואף אם חמש פעמים יבקש איש דגים ובשר ולביבות ויין־דגן ושכר – ינתן לו חפצו כאשר ישאל ויאכל למלא בטנו, אך אל כליו לא יתן. ואם גם ימצאו בהם אנשים אשר יפירו הדת וישימו נתח בשר ודגים באמתחות בגדיהם, בכל זאת לא תמָנע מהם שאלתם, רק אם יתָּפשו בכף וגואל אין להם בין ראשי החברה אז ענוש יענשו. ואל הסעודה הזאת יחכו בכליון עינים כל בני החברה שנה תמימה, ובה ימצאו נוחם בצאתם לשאת את המת על כתפיהם ביום סער וסופה, ביום מטר והקרח הנורא, או ביום אשר יכם שרב ושמש. ובשחוח עליהם נפשם מנטל העבודה, וגם יין־הדגן והממתקים, אשר יבואו אל פיהם תמיד אחרי כלות הקבורה, לא ישיבו את רוחם – אז יזכרו את הסעודה וינחמו”.

ובטרם שיבואו כל הקרואים אל בית הסעודה, “יתאספו ראשי החברה ונאמניה ושמשיה” אל עזרת־הנשים שבבית־תפלתם, כדי “לבחון את המטעמים אם נעשו כדת”.

“מנורות רבות האירו בעזרת־הנשים, שלחן ארוך מקצה העזרה עד קָצֶהָ לארכה היה ערוך בכל מעדנים, ויין־דגן ושכר עליו לרוב, קערות וכוסות ריקות ועצמות בהמה ועוף מפוזרות לכל רוח. המכסה אשר עליו היה מגואל במרק ושכר, ופני כל היושבים סביבו העידו כי בטנם לא תחסר, אף כי צמו כל היום ההוא; ובכל זאת פני כלם מפיקים עברה וזעם נורא מאד”.

שערוריה נעשתה בפעם ההיא: התופינים, הנחשבים למבחר המעדנים, נגנבו מתוך המרחשת. החיט העורך את הסעודה ושלוחו, הנושא את המטעמים, הובאו לפני ראשי החברה, היושבים כשופטים החוקרים ודורשים ברצינות כדי לגלות את הגנב. “כאשר יתפש בכף ימרט לחי” – אמר האחד. “ימרט לחי ולא עוד? – קרא השני – הנך שופט נאמן! אני אשבר כל עצמותיו”. “העל זאת לא ישולח לעבוד בצבא?” – קרא השלישי. "וככה החליטו השופטים, כי “פושע עריץ כזה, אשר יתן כבוד החברה הקדושה לכלימה”, ימסר לעבודת־הצבא. כן נכתב בפנקס הקהלה, כי “מטעם ראשי החברה ומנהיגיה יקבר הפושע בקבורת־חמור” ²³.

ויעקב חיים השובב שחד לו לצון וישלח ידו בהתופינים, נשא אותם לבית־המדרש והאכיל מהמעדנים גם את זבולון המלמד התמים, המסתתר שם מפני אשתו ה“ארורה”. וכדי להביא מהומה על גבאי החברה המבקשים את הגנב, הודיע לנשי רבי גבריאל ה“נאמן” ורבי גיצל־שמריה, ראש־הקהל, שנפלה תגרה בין בעליהן והם בכל רע, ותמהרנה הנשים לבוא לעזרת בעליהן אל האספה הסוערת “ותתנפלנה בחמה שפוכה, האחת על רבי גיצל־שמריה, והשנית – על גבריאל ה”נאמן“, ותהי מהומת מות בבית”. ובתוך כך עלה יעקב חיים אל העליה הבודדה שעל גבי עזרת־הנשים, הידועה כמקום משכן שדים ורוחות,

“ויבט בעד החלון רגע קטן על האספה והמלחמה האיומה אשר פרצה בקרבה. האחד אוחז בזקן רעהו והשני ישוך בשניו והשלישי יבעט ברגליו, והנשים תלחמנה אף הנה בחזקה ותקראנה בקול גדול מאד. ולבו מלא נחת ממראה עיניו; ואחרי כן פתח את החלון וישלח בו כר קרוע, וכרגע היתה חשכת קבר בעזרה. כל הנרות כבו מפני הרוח, אשר נשב בחזקה מבעד חלון העליה, והנוצות כסו על פני כל הנאספים ותעלינה בפיהם ובאפם. ולהגדיל המבוכה נתן “המלאך” קולו ממרומים כקול כל חיה וכלב וחתול, ויצא לב כל הנלחמים. וקול אדיר וחזק, קול מפרק קירות בית־התפלה, קול קורא: ”שדים, מזיקים, מלאכי־חבלה!”, קול קורא מקרב לב: “שמע ישראל!” – עלה עד העליה, וה“מלאך” שמע וישחק בכל לב, ויעלם".

אולם אחרית שמחת יעקב חיים היתה תוגה. אחרי שטעם זבולון המלמד מן הלביבות היה לבו נוקפו על אשר השתתף במעשה הפשע, והוא מהר להשיח את דאגתו לאשתו, אשר חשה להודיע את הדבר לגבאי החברה. היא באה אל האספה ותקרא בספקה כפיים:

“מוֹרַרַבּוֹתַי! הלביבות גנב הגנב, וכל המהומה עשה הוא, הוא ולא אחר… אל תשימו חטאת על אישי כי הוא פתי וסכל ולא ידע עד מה, כה אזכה להיות בגן־עדן כאשר הוא לא ידע עד מה”.

וכשנודע הדבר, כי ה“שקץ”, הלכישי, הוא הגנב, נשלחו שני שמשים לתפשו, בעוד שנמכר בפומבי לעבודת הצבא.

– “חמשים שקל אתן להחברה – קרא זמרי המוכס – ואמסרהו לצבא בעד בני”. “ואני אתן מאה – קרא בוקי הסנדלר – ויהיה כופר בני”. “וגם אני אתן מאה – ענה זמרי – לא אחוס על הכסף, כי לחברה הקדושה יהיה”. “אך אני אמרתי בתחלה מאה” – ענה בוקי. “ואני אמרתי בתחלה כי אחפוץ לתת כסף מחירו”. “הפילו גורל!” – קרא אחד הנאספים".

ובעוד שהמריבים מפילים גורל על יעקב חיים, התגנב הנער אל בית התפלה ויקח את צקלונו וימלט על נפשו. הוא בא אל הישיבה הגדולה בעיר נזבל, ונמנה בין תלמידיה המצוינים. וכעבור איזו שנים לקחו רבי גיצל שמריה, ראש־הקהל בכשולה, לחתן לנכדתו אסתר, כי כבר נשכחה מלבו גנבת הלביבות ולא הכיר עוד את הלכישי הגנב. אסתר הכניסה ליעקב חיים ארבע מאות שקל כסף נדוניה, וגם הצטינה ביפיה: “עיניה זכות ומפיקות אור שלוה ועלומים, לחייה עגולות ואדומות כשושנים בטרם הכן שרב ושמש, ושפתיה עטרו על שני חרוזי פנינים”. היתום העזוב והנע ונד מישיבה לישיבה הובא עתה לבית איש עשיר, וכבר חזה בדמיונו את שנות המנוחה והאהבה שיבלה בבית זה, בהיותו סמוך על שלחן גיצל שמריה; אבל השטן השיאו לגלות את הסוד הצפון בלבבו. הוא נוקש בשפתיו:

“וביום הראשון אחרי החתונה ספר לאשתו אשר אהב את כל הגדולות אשר עשה לפנים לאבי־אמה, אם למען מצוא חן בעיניה על חכמתו הרבה, או למען תבקש מאת אבי־אמה, כי ימחה פשעיו מספר־הזכרונות, או למען הראותה כי הזווּג הזה מאת האלהים יצא. ואשתו ספרה זאת להזקנה, אם־אמה, והזקנה ספרה זאת להזקן; והזקן נפעם בשמעו וחמתו בערה בו עד להשחית, ויבקש להפריד בין בת־בתו ובין הפושע אשר נכתב לקבורת חמור”.

ורבי גיצל שמריה הוא כבן שבעים, “בריא־בשר ופניו כסו בחלבם, עורקים אדומים כתולע יכסו כמעשה ארג אותם ואת חוטמו העב, זקנו גדול ומסובך, עיניו ירקרקות” – והוא מטיל אימה על כל סביביו. הוא וזקנתו מהרו להביא את הזוג לפני ר' יחזקאל הדין היושב בבית המדרש, ובקשו ממנו לסדר את הגט. אולם יעקב חיים טען, כי הוא אוהב את אשתו ואינו חפץ כלל לשלחה מעל פניו.

“השמעתם את דברי בן־הזמה? – קראה הזקנה בקול קורע לב בפנותה אל העומדים – הוא יאמר כי יאהב את אשתו ביום הראשון אחר החתונה! אתמול היתה החתונה, והיום יאמר לעין כל כי יאהבנה! הנשמע כזאת בכל ערי ישראל, כי יאהב איש אשתו ביום הראשון אחר החתונה? אוי לי ואוי לנפשי כי כאלה תשמענה אזני! גיצל אישי לא אהבני ולא דִבר עמי כחמש שנים אחר החתונה, וכבר היו לו שנים או שלשה בנים; והפריץ הזה יאמר קבל עם בבית־התפלה בעזות־מצח כי יאהב את אשתו ביום הראשון אחרי החתונה. הה! על חטאתינו! קץ התבל בא!”

גם אסתר הורידה את עיניה היפות כששאל הדין את פיה, אם חפצה היא להתגרש, כי אהבה את אישה היפה והנבון; אולם הזקן נתן עליה בקולו ויאים עליה עד שנאותה. ועל יעקב חיים נטל אחת משתי אלה: לקחת מאתים שקל ולגרש מיד את אשתו, או להקבר בקבורת חמור.

– “לא תקברני – ענה החתן – כי היום אעזוב את העיר ולא תראה פני עד עולם, והיא תהיה עגונה כל ימיה, או אז תתרפס לפני כי אשוב”. – “הוי רשע עריץ! – קרא רבי גיצל בחמה שפוכה ויך כף אל כף – הנשמע כזאת בישראל?… הנבל הזה יאמר לעזוב את אשתו עגונה”… – “הלא אתה תאמר לעגן אותה ולא אני… כשטן קמת להטיל שנאה בין איש לאשתו ועליך תנוח האשמה”. – “דַבֵּר דָבָר! – קרא ר' גיצל בשארית חמות – התתן את הגט כרגע אם אין?” – ”כאשר תתן את הכסף אז אתן את הגט" – ענה החתן באומץ־לב. – “כאשר תראה את אזנך כן תראה את הכסף”. – ”וכאשר תראה אתה את גבחתך כן תראה פני, ובתך תהיה עגונה כל ימי חייה"… – “ואני אדע מה לעשות – אמר רבי גיצל – שימו על הבליעל משמר ואני אשוב כרגע”… אך יצא מהבית ויעקב חיים נגש אל אשתו ויאמר: “חיי בשלום! וחֲַכִּי לי כי עוד נתראה פנים בשמחה” – וימהר לצאת אף הוא.

ובשוב רבי גיצל ושני שוטרים עמו, כדי למסור את החתן לעבודת־הצבא, “היה כמעט משוגע ממראה עיניו בראותו כי הצפור נמלטה מפח”. ויעקב חיים ברח אל כל אשר נשאוהו עיניו, ובהיותו בדרך במלון התודע לשר אחד, כי ידע לדבר רוסית, והשר לקחהו עמו כבן־לויה במסעותיו הרחוקים, שארכו כעשרה חדשים. ובשובם מדרכם דבר השר על לבו כי יתנצר ויעלהו למעלה רמה, אך יעקב חיים מאן לשמוע בקולו. כן הציע לו השר, שהיה אחרי כן לשר־הפלך במאפליה, להשיב לו את אשתו בכח השלטון, וגם את טובתו זו לא קבל יעקב חיים, כי בחר לשוב לבית אשתו בערמה, כדי להציל את נחלתה מיד אביה הזקן. שר־הפלך נתן לו איפוא מרכבה רתומה לשני סוסים ושני מלוים בדרך, וישלחהו לכשולה; וכבוא הלילה התחפש יעקב חיים בתכריכי מת ובזקן לבן וארוך, ויארוב לגיצל־שמריה. ובראותו את הזקן הולך כדרכו לבית־המדרש ונר־דונג בידו להאיר לפניו, חסם את דרכו וקרא באזניו בקול העולה כמו ממעמקי שאול: “חטאת גדולה חטאת בהפרידך בין איש לאשתו, אשר שניהם יתומים, ואני אבי יעקב חיים באתי אליך להזהירך כי תמהר להשיבו אל אשתו, בעיר גמלה תמצאנו, ואם לאו – השנה אתה מת!” פלצות אחזה את רבי גיצל־שמריה ויתעלף מפחד פתאם גם חלה ונפל למשכב; וכאשר הוקלה מחלתו הודה על עונו, וצוה למחוק מן הפנקס את חרפת יעקב חיים ולהשיב את הנדח.

“בכבוד גדול שב יעקב חיים אל העיר, אשר ברח ממנה בחרפה ודאגה זה פעמים. כאיש קדוש נערץ ויתנו לו מקום בראש בבית־התפלה, מבחר העליות היה חלקו, רבי גיצל כתב צואה ויתנהו לראש ביתו ולאדון לכספו, ואסתר הרנינה לבו במאור פניה. ובהוָדע בעיר כי ידיו רב לו בשפת הארץ מהרו ויתנו על שכמו משרת סופר־הקהל, אשר תעשיר את בעליה ותעשהו למושל בעיר ולנורא על כל סביביו”. ו“תקיף”ערום היה בעיר ושמו זבדיה, ובהתאלמנו מאשתו נתן את עיניו באסתר, העגונה היפה, דבר דברי־בלע באזניה וילך לבקש את אישה כדי להוציא מידו גט, ולא מצאהו. אולם בשוב יעקב חיים בכבוד העירה שנה זבדיה את טעמו, ובהחניפו לו התקרב אליו יותר ויותר ויהיה לידידו ואיש־סודו, למען הפילו בפח שטמן לרגליו. אסתר הזהירה אמנם את אישה כמה פעמים שישמור את נפשו ויתרחק מהנוכל הערום הכורה לו שוחה; אולם יעקב חיים לא שם לב לדבריה, באמרו כי אך “פחד נשים” הוא. פעם אחת לא נזהר יעקב חיים בלשונו, כדרכו, ויגלה לזבדיה את קרבתו לשר־הפלך; וגם ספר לו כי הוא היה המת המתחפש, שהפחיד את גיצל־שמריה, לבל יאמין בהבלים. כן מסר לו בסוד, כי אחרי שיהיה שלטון העדה נכון בידו יש בדעתו להפיץ אור הדעת בין אחיו הפתאים והחשוכים, וללמד לבניהם שפת־המדינה הנחוצה מאד בחיים. וזבדיה מהר לפרסם את כל הדברים האלה למען נבל שם יעקב חיים ולהדיחו ממשרת סופר־הקהל. וכשראה יעקב חיים כי כלתה אליו הרעה, הלך מדחי אל דחי וילשין על יהודי העיר, הקנאים והבוערים, כי הם מוצאים פרנסתם בהעבירם סחורות חוץ־לארץ דרך הגבול מבלי שלם את המכס. הפקידים עשו בדיקה גדולה בבתי העיר, ומצאו באמת כמה סחורות אסורות שהחרמו, ובעליהן, כ“ה אנשים מטובי העדה, הושמו במאסר. יקותיאל “השתדלן” נסה אמנם לשחד את שר־הפלך ב”שכחו" בלשכתו צרור־כסף, אך השר היה גרמני מלדה המעמיד על הדין וצוה להשיב את ה“אבדה”
להשתדלן. אחדים מראשי העדה יעצו אז להשלים עם יעקב חיים, למען יתקן בעצמו את עותתו וישתדל לפני שר־הפלך הנוטה לו חסד לקרוא דרור להאסירים. אולם זבדיה קטרג על המלשין וה“עוכר ישראל” והציע להחרימו ולהוציאו מקהל ה' למען יהיה זה לאות ולמופת לבני־מרי ולבוגדים באחיהם. ויעשו כן ראשי הקהל ויחרימו את יעקב חיים בנרות־דונג שחורים ובקול שופר במעמד עם רב. נקל לשער:

“את החרדה הגדולה אשר שררה בכל הבית בהִשָׁמע קול האלה והשופר. נמוג כל לב: כל ברכים כשלו, ובחיל ורעדה שמעו הנאספים את הדברים הנוראים, ואיש לא הרהיב עוז בנפשו להביט בפני רעהו, כי כחוטאים היו בעיניהם ויתודו בקרב לבם על עונותיהם; ורק זאת בקשו מאלהי החסד כי ישימם בראש הרשע, אשר התעתד לשאת את כל העונות על שכמו עד אשר תפער השאול את פיה ותבלעהו”.

וגיצל־שמריה גרש מביתו את נכדתו ואישה שנתפרסם לגנאי, וצוה לפני מותו שישיבו לאסתר את נחלתה רק אחר שיגרשנה יעקב חיים. גם יתר יהודי העיר התרחקו מן ה“מוחרם”, שנתפרנס עוד מכסף התמיכה, שקבל ממיטיבו שר־הפלך, ונאלץ לגור מחוץ לעיר.

“בבית קטן וצר, אשר קירותיו מכוסים בפיח ושחור ובמקום הרצפה עפר וחול, הוא בית אחד האכרים מחוץ לעיר כשולה בעבר הנהר־ישב יעקב חיים על כסא עץ; ואף כי החריש בכל זאת העידו בו פניו, אשר שֻנו מאד בירחים אחדים, כי כמו סער יתחולל בקרבו ובאש לא נֻפחה תאכל במסתרי נפשו. למולו יושבת אסתר אשתו עצובת רוח ונאנחה לרגעים, ובחיקה ישכב יונק אשר תניקהו מחלב שדיה ויישן במנוחה, כי לא יבין את סערות לב הוריו ואנחותיהם ולא יפחד עוד מפחד החיים ומקריהם”.

בבדידות נוראה ושוממה כזו נחמו הבעל ואשתו איש את רעותו, ואף כי חמת נקם בערה בלב יעקב חיים ואמר להמיט שואה חדשה על בני העיר – בכל זאת בטל את רצונו מפני דעת אשתו, שיעצה אותו לבקש שלום והשקיטה את סערת רוחו באמרה: “הן הראשים אשר ידם היתה במעל ישבו במנוחה בבתיהם, ונקיים אשר לא עשו לך רעה מעודך הובאו אל בור; ואם תוסיף שנית לעשות כזאת תביא רעה חדשה על חפים מפשע, ואויביך יניעו אחריך ראשם וילעגו לך, לכן חדל מרוגז ובקש שלום”. יעקב חיים הלך לראשי העדה והתרפס לפניהם באמרו, כי הוא חפץ לחזור בתשובה ולהשתדל שישחררו את האסירים, למען ישיבו לו את נחלת אשתו ויעזוב את העיר. אולם זבדיה, שונאו־בנפש והתקיף בקהלה, לא נתן לו חנינה בעמדו על דעתו כי “למלשינים לא תהי תקוה”.

וגם שר־הפלך החל להסתיר פניו מיעקב חיים וחדל מתמוך בידו, ומחסורו הלך וגדל. הוא בא לגור עם אשתו וילדו באהל עוד יותר בודד ודל,

“הבנוי מעצים דקים, אשר היו למסוס גוסס, ונוטה לנפול לולא תמכו בו עמודי־עץ מבית ומחוץ. זכוכית חלונו האחד הפתוח אל השדה – נשברה לרסיסים, והגליונים, אשר הונחו על השברים למלאות החסרון כתחבושת על מכה, לא הצליחו לעצור בעד שלג ומטר לבל ימצאו מסלות הבית כי אם הוסיפו עלטה על החשכה אשר שררה שם תמיד, ומה גם עתה בעת אשר השלג והכפור כסו במעטה עב את החלון מבית ומחוץ”.

ולמרות העוני והשממון הנורא הוסיפה עוד אסתר לבטוח בה' ולבקש דרכי שלום ואמת; אולם דברי נחומיה לא פעלו עוד על רוח יעקב חיים ההולך וסוער עד היותו כמוכה שגעון המדבר תועה על האלהים וצדקת השגחתו. הוא נתן את ידו לאחדים מפליטי הקהלה, שנעלבו על ידי שלטון הקהל והחורשים רעה על העדה ומנהיגיה. בין שואפי־נקם אלה נמנה גם זמרי הצובע, איש עשיר ובעל־זרוע, שבנו יוסף ובת־בתו נחלו קלון מראשי העדה, שהחליטו לבזותם בפומבי בשביל נשיקת־אהבה.

“שק משוח בזפת ומכֻסה בנוצות כסה את כל גויתו (של יוסף), ומגבעת גבוהה מאד וגם היא משוחה בזפת ומכֻסה בנוצות על ראשו; ידיו אסורות בחבל, אשר קצהו האחד בידי השמש האחד וקצהו השני בידי השני, ראשו כפוף כאגמון, ופניו, אשר כמעט לא נראו כי המכסה כסם עד עיניו – כפני מת. כן הובל ואחריו נערים למאות ירוצו ויקראו בקול: בעל־חטא! בעל־חטא! כי ביום הגדול הזה הוציאו כל המלמדים את תלמידיהם ממסגר החדר למען יראו בעיניהם את המשפט ויקחו מוסר… וכן היה גם משפטת החוטאת. גם אותה הלבישו מחלצות כאלה, או כאשר פי בני כשולה יקבם, “בגדי החתונה”, עדי הביאום אל חצר בית־הכנסת. שם שמו הנערים הגדולים מחצלת על ארבע מוטות־עץ ויעמידו את החוטאים תחת ה”חופה“, ויתרועעו וישירו בקולות מקולות שונים ויסדרו להם קדושין בלעג וקלס. וכל העם עומדים וקוראים בקול: מזל רע! מזל רע!”

אולם בטרם כלתה ה“צירימוניה” המכוערה התעלפה הנערה החוטאת מבושה ודאבון־לב, והחתן עם אביו הצובע התעוררו פתאם על העול הנעשה להם ותלשו את זקן השמשים וגם הכו בעם מכה רבה במוטות ה“חופה”. וחמת הצובע על ראשי הקהל לא שככה עוד, כי כעבור ימים אחדים מתה החוטאת ממחלת לב, וישבע לנקום את מות בת־בתו מידי המרצחים. הוא היה איפוא ראש־המדברים בהאספה הקטנה של פליטי העדה, שנאספו בחדר סגור באחד מבתי־המשתה בקצות העיר, כדי להתיעץ איך להביא שואה על אחיהם הצוררים אותם. והנאספים חכו בקוצר־רוח ליעקב חיים, הרוח החיה במועצותיהם – אולם הוא אחר לבוא. ולא לחנם.

בצאת יעקב חיים מביתו    🔗

“נשב הרוח בחזקה וישלך קרח כפתים, ערפלי עלטה כסו את השמים ותהי חשכה איומה; ולולא לבנת השלג אשר הגיע עד ברכיו, כי אז לא ראה דרכו אשר הוא הולך עליה… – “שלום לך!” – קרא פתאום קול מאחריו אשר נכר כרגע כי קול אחד האכרים הוא. ובשמעו רגז תחתיו, ומבלי חשוב מה הוא עושה שלח ידו לצלחתו להוציא ממנה קנה־הרובים (שהוא נושא תמיד אתו לשם הגנה מפני אויביו); ומה נבהלה נפשו בראותו כי שכח אותו בביתו, ויעמוד על עמדו כגבר נדהם ובלהות־מות אפפוהו מבלי אשר ידע מדוע”.

האכר נכנס בשיחה עם יעקב חיים וספר לו, כי פקיד העיר שלחהו להגן עליו מפני מרצחי־החרש שהקים עליו זבדיה מבקש־נפשו; ובעודנו מדבר עמו הוציא גרזן מחגורתו ויכהו על ראשו – וימת. אחרי כן שם הרוצח את המת בשק, ובקשרו אליו אבן גדולה השליכהו אל הנהר. וכשהועלה ה“לויתן” אחרי זמן מה בחכה של דיגים, מהרו ראשי העדה לקברו בחשאי בקבורת חמור כמו שנגזר על המת. גם להאסירים בעון הקונטרבאנדה (גנבת מכס הגבול) קורא סוף סוף דרור, כי הגישו ראשי הקהל משפטם להסינאט והאשימו את שר־הפלך בעצמו בשוד וזיופים; כי פקיד משוחד אחד עזר להם לשים סמרטוטים במקום הסחורות המחרמות ולהכחיד כל זכר להעון. המנוחה היתה שבה איפוא לקדמותה בעיר כשולה לולא הטיל בה סער מאורע חדש. אסתר, אשת ההרוג, שבאהבתה לאישה לא חדלה מקוות כי סוף סוף יצלח לו להשלים עם אויביו – אבדה גם היא, אחר מעשה הרצח, אל כל בטחונה בה' ובצדקת אחיה היהודים, ותבוא לחסות עם ילדה בצל הדת הנוצרית. ובמצאה לה חסות אצל בני אמונתה החדשה, אמרה לנקום מאויביה ותגלה את פשעם להשופטים. ההרוג הוצא אז מקברו, וכשנמצא הפצע במוחו נשלחו ראשי הקהל ביד פשעם לארץ־גזרה. אולם זבדיה, “השאור שבעיסה”²⁴, הצליח בערמתו להנצל מכף המשפט, אף על פי שהרוצח הודה כי היה רק כלי־חפץ בידו. וזבדיה עלה לשבת על כסא ראש־הקהל ויתן חתיתו על כל סביביו. והעיר “הברוכה” כשולה שבה “לפרוח” תחת ממשלתו כמקדם, עד כי התפארו יושביה שהיא:

“כירושלים עיר־הקדש, כי בה לא נראו אף עקבות הגלות. בה הלכו יחפי־רגל ביום התשיעי באב ואיש לא לעג להם; בה חגגו וחוללו במחולות בכל הרחובות בים שמחת־התורה והפורים; בה עשו ערוב למען יוכלו להוציא ולהביא הטלית והסדור ביום השבת בכל הרחובות וזר לא התערב ביניהם; בה שפטו משפט החוטאים, או קראו למספד על מות אדם גדול בראש חוצות ואיש לא כהה בם. גם בית־מקדש מעט היה להם, הוא בית־הכנסת הגדול הגבוה מכל בתי העיר, ואשר לפי דבריהם ישוה לבנין הורדוס ביפיו… והזקנים קבלו מפי אבות אבותיהם, כי הסיד אשר בו טחוהו לא במים ערבוהו כי אם בחלב וביצים, וגזרה גדולה היתה בעיר עשר שנים תמימות לבל יאכלו ביצים”.

ערך הרומאן    🔗

הספור “קבורת חמור” מצטין בהרצאה מתוקנה בערך, ובמקומות רבים – גם בהומר (הלצה מבדחת) טוב ובעוז הרגש. וביסודו של הספור הונחה מגמה חברתית: להוכח את כל קלקולו ועריצותו של שלטון הקהל, שהיה עוד בתקפו בימים ההם, אם כי רוב תמונות הרומאן נלקחו מהעבר הקרוב. מנהיגי הקהלות שלנו ערבו אז כמה גסות, אכזריות ותאוות נמבזות בתוך עניני הקדושה והרגשות הדתיים, והובילו את העם בדרכי חשך וכליה.

תעלולי ההשכלה    🔗

ובטרם שקפחו דרישות הזמן, החוקים והתנאים החדשים את שיטת ההנהגה הנושנה של מנהיגינו, כבר היתה בה יד הלצים ותעלולי ההשכלה כיעקב חיים, המבשרים את בוא העת החדשה. בעוד שהמשכילים התמימים והגלויים לא יכלו לעמוד בפני המשטר הישן ונתחבאו מפניו בחורים ומסתרים – עלה והצליח השובב הנאור הזה שנלחם בהבערות בכלי־הנשק של עצמה. הוא נצח את החיים בכח המתים. ומי יודע אם לא הצליח יעקב חיים לעשות דבר מה גם בעד השכלת בני עירו ותקון חייהם, לולא היה פטפטן, מתהלל וקל־הדעת; אבל אילו היה מתון ומיושב לא היה שובב.

“כשהגיע “השחר” להשנה החמישית התרבו חותמיו ברוסיה למרות המכשולים העצומים אשר הניחו הקנאים על דרכו. היראים והחרדים סגרו את דלתות בתיהם מפני “השחר” כמפני דֶבר וקטב, והוא, “השחר”, קרע לו בחזקה חלונות בבתי־אפל ויבקיע דרך לקוי־אורו בממלכת החשך: הבחורים בהישיבות ובני היראים והחרדים התחבאו בחדרי־חדרים, בחורבות, בבתי־מרחץ ריקים, בעליות תחת הגג ויקראו את “השחר” בהעלם והסתר; ואם נתפשו בקריאתם נרדפו על צוארם, ולפעמים היו גם מֻכים ומֻענים”²⁵

וסמולנסקין התפרסם לא רק כמפיץ אור אלא גם כאיש־חסד ועסקן לטובת הפרט והכלל. ביתו היה פתוח להאורחים היהודים הבאים מרוסיה להתרפא בבירת אוסטריה; ושני לוחות למשחק שח־מט פתוחים היו מונחים תמיד על שני שלחנות קטנים, וכל הבא לבקר את עורך “השחר” היה העורך מבקשו לשחק אתו בשח־מט; וסמולנסקין היה משחק בחשק נמרץ ואינו מרגיש את מרוצת העת, אך כמעט תמיד היה הוא המנוצח וידו על התחתונה²⁶ ויש שעזר להחולים העניים בכסף, בעצה ובטורח.

מלאכות סמולנסקין לרומיניה    🔗

בקיץ תרל“ד שלחה ה”אליאנס" (חברת “כל ישראל חברים”) את סמולנסקין לרומיניה, כדי להתבונן לחיי היהודים העשוקים והרצוצים שמה, למען דעת במה ואיך להושיעם. הוא סבב בכמה ערים, ובדרשותיו הנלהבות שנשא בבתי־המדרשות עורר את יהודי רומיניה להסתדר לקהלות מתוקנות כראוי. כן הציע סמולנסקין ליסד ברומיניה בתי־ספר לרבנים ומורים למען חנך בהם מנהלים רוחניים טובים להקהלות העזובות כצאן בלי רועה. אולם “רשימותיו וזכרונותיו על דבר מסעו ברומיניה, שהגיש סמולנסקין לפני ראשי חברת כי”ח, לא פעלו את הפעולה הדרושה, כי כוח הדמיון היתה נסוכה עליהם, ואותות ומופתים, מספרים וציונים, תעודות מאושרות והוכחות ברורות חסרו בכתביו"²⁷

“גאון ושבר”    🔗

בשנה החמשית של “השחר” הדפיס סמולנסקין קבוצת ספורים קטנים בשם “גאון ושבר”, שסופרו באורחת נוסעים לאמריקה על מכסה האניה. אחדים מהספורים הללו מתארים את חיי בני הבירזה ואת נכליהם ותאוותיהם של המשחקים בשער השטרות, שעמיל־זולה ציר אחרי כן בטבעיות רבה בספורו “הכסף”; כי בהיות סמולנסקין בווינה התבונן לתעלולי האנשים האלה, הרחוקים כל כך מחוג משכילינו וסופרינו.

“ובימי מחסורו התודע (המסַפר) לסוחר־שטרות אחד בווינה, ויגלה בו הסוחר העברי כשרונות מצוינים למסחר, וימצא בו כל הסמנים שנתנו אדירי הבירזה בסוחר אמתי: עין חדה, מהירות ההחלטה, תפיסה קלה ושכל עסקני. וייעץ לסמולנסקין להסתופף בחצרות הבירזה ולהתחכך בין הסרסורים והספסרים²⁸, אחרי כי הטבע חננו גם בחוש־ריח חד ודק, וינבא לו עתידות גדולים על שדה מסחר־השטרות העולים ויורדים, ויבטיח להיות לעזר לו במשלח־יד זה. אך סמולנסקין לא שם לבו לעצתו”²⁹.

“נוחם שוא”    🔗

חן מיוחד שפוך על הספור הקטן והתמים “נוחם שוא” שנשמע בחבורת המספרים לקול המית הגלים. שאול, גבור הספור, נולד בעיר יפה אחת באונגארן,

“אשר כבתוך גן־עדן היא יושבת, כרמי חמד סביב לה ושדות נושאים פרי תבואה להרהיב עין יקיפוה. בעיר הזאת המלאה ברכה ישב אביו לכסא הרבנות, וישפוט בצדק ומישור את עדתו, אשר חמשת אלפים נפש מישראל היו בה. וכל בני העיר למקטנם ועד גדולם אהבו את הרב…הוא היה איש מדה ותואר, זקנו אשר שיבה זרקה בו ירד עד חזהו, מצחו הזך השתרע למעלה ועיניו הפיקו מנוחה… הוא לא כעס מעודו, שחוק נעים היה תמיד על פניו, ומפתח שפתיו היה אהבה ומישרים…ולא רק בעיני היהודים, כי אם גם בעיני עם הארץ היה כמלאך אלהים. בלכתו ברחובות קריה הרימו כל רואיו את מגבעותיהם מעל ראשם, ורבים נגשו אליו וישקו ידיו; ורבים מהאכרים האמינו אמונה אומן, כי אם הוא יתן ברכתו לאיש אז יברכהו אלהים בלי כל ספק… ואשתו היתה נאהבה ונכבדה עוד יותר ממנו, כי היא היתה אֵם העיר; בבית חולה שם היתה, בבית יולדה לא נעדרה, כי מת איש בעיר אז בכתה לו… ולפי דבריה לא נמצא בעיר ההיא אף איש רע אחד”.

ביחוד הראה הרב את אהבתו לשלום בעת שפרצה מלחמת־ההשכלה בקהלות ישראל.

“היראים חרדו מאד להאמונה פן תפול שדודה לרגלי ההשכלה, ויאמרו להדיח את כל אלה אשר בשם ההשכלה יתימרו מהקהל; אך הרב עמד בפרץ וירבה להוכיח כי הלומדים שפות וחכמות לא יעברו ברית ה', ונהפוך הוא, כי מצוה היא ללמוד שפת העמים. ולאות כי מצוה היא לקח לו מורה ללמד גם את בנו ובת אחותו היתומה, אשר גֻדלה בביתו, שפה ודעת. ובדבר הזה השקיט הריב, והיראים חדלו מלחרף שם המשכילים, והמשכילים לא נזורו אחור מחוקי דתם”.

ושאול בן הרב, ובת דודתו היתומה גדלו כשתילי־זית “וישוו בחן ויופי ולב מבין, עד כי כאח ואחות נראו בעיני כל רואיהם”. והרב והרבנית יעדו את הנערה לבנם היחיד, העתיד לרשת את כהונת אביו; אולם הרב ראה, כי בהדור הבא עתידים להיות הרבנים חניכי האוניברסיטה, ועל כן החליט לשלוח את שאול, במלאת לו י"ח שנה, לבית־מדרש־המדעים בווינה. פרידת ההורים מבנם הנחמד, משושם ונחמתם לעת זקנה, היתה קשה עליהם מאד, והרב והרבנית הסתירו את צערם ודמעותיהם זה מזו כדי לעודד רוחם.

“והעלמה לא נחה ולא שקטה שלשה ירחים ותעש לילה ליום למען תפור כתנות ומטפחות וכל אשר יחסר לאיש בעיר נכריה, והרב ואשתו התבוננו למעשיה וישמחו בלבם… ובטרם עלה על העגלה בלוית אביו, אשר לוה אותו עד ווינה, נשק באהבה עזה את אמו ואת העלמה. – “עודנו ילד!” – אמרה אמו בקול דממה אל הרב בראותה זאת… ולחיי העלמה אדמו כשושנים, ועיניה דלפו דמע זמן כביר עד אשר נחמה אותה הזקנה ותסר דמעותיה מעל לחייה היפות בנשיקות פיה”.

והרב הביא את בנו לבית קרובו בווינה ויעד לו שם מעון וארוחה, ושאול הצטין בשקידתו על למודיו, בלבו הטהור ורוחו הנדיבה. הוא התרועע עם צעיר נבון אחד בשם זרחי, העובד בבית־מסחר, ויחדו טילו בשעה פנויה, גם שוחחו על קורות ישראל ומצב ספרותו. אולם כעבור שבעה חדשים לבוא שאול לווינה, בא שטן ובלבל את חייו הבהירים, המלאים עבודה יפה והגיונות נעלים. בן־גיל, חברו מעיר מולדתו, בא גם הוא לווינה להשתלם בלמודים, ותחת לעסוק בפילוסופיה כדי להיות לרב, כרצון הוריו, נכנס למחלקת הרפואה בהאוניברסיטה. וצעיר קל־הדעת והולל זה התחבר עם סטודנטים שכורם ופוחזים, במשכו אחריו ליון הפריצות וההוללות גם את שאול התמים ועדין־הרוח. בלילה הראשון הובילו לבית־המשתה “הצבי” לשמוע שם מנגינות הצוענים, וכשבקר זרחי את שאול ביום המחרת, מצאהו “שוכב על ערשו ופניו כפני חולה וראשו חבוש במטפחת”. – “הסכלתי עשו – אמר שאול ברגשי חרטה – כי נתתי ידי להוללים, אך מעתה אשמר מפניהם”. – הזהר לך ושמור נפשך! – הועיד בו גם זרחי ידידו – שוה תמיד לנגדך פני אביך ופני אמך, גם פני כלתך הטהורה והתמימה אל תשכח".

אולם כל הבא בכף השטן לא במהרה ינצל ממנה. שאול נמשך שוב אחרי הטומאה והתאוה, “כי איש צעיר לימים כמוהו אשר לו רגש חם ואהבת הכבוד ילכד על נקלה בפח; ואם רק ילעיגו לו רעיו החדשים ויאמרו כי חרפה היא לעול־ימים לבלי שמוח בחיים, יבוש להפרד מהם פן ילעיגו לו”. הוא עזב את בית קרובו, למען היות חפשי לנפשו, וימצא לו מעון אחר בקרבת בית־החולים, כי גם הוא החל ללמוד את תורת־הרפואה כדי להיות בצותא אחת עם חבריו ההוללים. ובני החברותא שלו עשו להם כיס אחד ויסבאו ויזללו איש על חשבון רעהו, כי העניים שבהם אמרו: הבה נבטל את זכות־הקנין ולא נבדיל בין עשיר לרש!

כעבור שלשה ירחים הלך זרחי לבקר את שאול בבית־הקאפה “העטלף”, כי שם בלה ימיו ולילותיו.

“כמאוּרה בתחתית האדמה, מספר זרחי, נראה בית־הקאפה הזה. רצפתו מכֻסה בבוץ וכתליו בפיח ועפר, חשכת קבר שכנה בתוכו, ולולא קוֹל המשחקים והשותים יין־דגן, אשר שאונו עלה באזני בעודני ברחוב, כי אז דמיתי כי אל קבר הובילוני רגלי… בראותי פני שאול – אשר ישב אל השלחן ופניו אל הקיר, כי על כן לא ראני בתחלה – נבהלתי ונעויתי מראות, כי פניו שֻנו עד כי כמעט לא הכרתיו; העלומים נדדו הלכו מהם, ותחתיהם לקחו מקומם קמטים ובהרות, עיניו כמעט שקעו בחוריהן ושערותיו ירדו בלי סדרים על רקתו, זקנו גֻלח ושניו אשר היו לבנות כשלג חשך משחור תארן, ובפתחו פיו הפיץ גועל־נפש…בני החברה שחקו בקלפים, וימשכו ידיהם מעל השלחן רק בהחזיקם בכוס יין־דגן או בשלחם אותן להתעולל בשתי הנערות אשר שרתו אותם. הנערות האלה היו סמל החלאה, קולן כקול העורב הרגיז לב, ועזות־מצחן והנבלות אשר עברו מרגע לרגע על דל שפתותיהן העירו בקרבי גועל־נפש עד כי אמרתי כי עוד מעט ואתעה בקיאי… אך בראותי, כי שאול שולח יד אל אחת הנבלות לצחק עמה, לא עצרתי ברוחי ואקרא: שאול!… הכה תזכור את אביך הישר באדם ואת אמך תפארת־נשים ואת…?”

ושאול נבוך מאד בראותו לפניו את ידידו הנאמן והישר זרחי, שהיה בעיניו כמוסר חי, ויתנכר לו בתחלה; אולם אחרי כן עזבו יחדו את מערת־הפריצים למרות השכורים שהתקוממו ולעגו להם, ושאול נשבע בלב נשבר ועינים דומעות כי ישוב ללמודיו ויעזוב לנצח את חבריו המשחתים. וזרחי לא התבונן “כי רוח היין דובר בו”, וכי דמעותיו “הנה דמעות שכור” – וישמח על התמורה הטובה שבאה ברוח עמיתו. ועל כן גדל שברון רוחו בהודע לו, כי שאול נתפכח עוד באותו היום ושב לבית־המשתה עם רעיו שבאו לקרוא לו.

אחרי כן נודע לזרחי, כי הלך שאול מדחי אל דחי וגנב שעון בבית קרובו כדי לשומו בערבון; וכעבור זמן מה פרסמו העתונים, כי נתפש הסטודנט הפושע בגנבו גם בגד באחד מבתי־הקאפה והושם במאסר, אלא שמהר לברוח משם. שאול התחבא שלשה ימים בווינה. ואחרי כן הלך לעיר ־מולדתו כדי לבקש סליחה על עונותיו הכבדים מנשוא מהוריו וכלתו בטרם ישא ענשו – אך השמועה הרעה קדמה אותו. אביו היה חולה בעת ההיא, ובת־אחותו היתומה שרתה לפניו וקראה אצל מטתו את חדשות העתונים; ובהגיע אליה הידיעה המעציבה על דבר שאול, נשמט הגליון מידה והיא נפלה מעל הכסא ותתעלף. החולה הנבהל קרא אז לעזרה את הרבנית הזקנה, ובקראה מלים אחדות בעתון אחזה השבץ ותמת. “והזקן החולה גם הוא לא נפרד ממנה, כי ביום השני בא הרגע האחרון אשר פדהו מכל צרותיו. ובבוא שאול הביתה ראה את אביו ואת אמו נשואים במטות לבית־עולמים ואת היעודה לו אסורה בכבלים – כי הוכתה בשגעון”.

שאול התחנן לפני השופט כי ידון אותו למות כרוצח נפשות הוריו, אך הלז ענהו:

“משפט מות הוא רק לאיש אשר אין עוד כל תקוה להיטיבו, אבל לאיש המכיר פשעו לו רק עונש אחד יש, ואם איש ישר הוא יקבלנו באהבה, והעונש הזה הוא – הנוחם”. – ואת הדברים האלה צפן שאול בלבו ויקבֹל עליו את המשפט הנורא הזה, ואחרי אשר ישב ששה חדשים בבית־האסורים יצא לחפשי. ומני אז ילך תמם כל היום. יברח מן החיים ומכל שמחה, ואם ישמע שחוק או שיר אז יחרוק שן וינוס כמנוסת־חרב, ואת הנוחם ישא בלבו הנגוע".

נשואי סמולנסקין    🔗

בשנת תרל"ה התודע סמולנסקין להעלמה ליאונורה טימקין מווארשה, שבאה לווינה לבקר את קרובתה היושבת בבית־מלון אחד עם המספר.

“העלמה הצטינה ברוב יפיה וחנה, בטוב טעמה, בנמוסי הליכותיה, בשכלה השנון ובעוז דעתה, ותעש על סמולנסקין רושם עז מהרגע הראשון אשר ראה אותה. וכל אשר הוסיף סמולנסקין לדבר אתה, להתבונן אליה ולהתוכח אתה בענינים ספרותיים – כן גדל ערכה וחנה בעיניו. ביחוד הפליאה אותו במשפטיה החרוצים והחריפים על חזיונות הסופרים. ליאונורה טימקין חֻנכה על ברכי הספריות האירופאיות בידי אומנות ומורים נוצרים, ובכל זאת למדה בבית הוריה לאהוב ולכבד את תורת ישראל ומנהגיו בכל לבבה ונפשה, אף כי לא ידעה שפת־עבר. וסמולנסקין, מיום ראותה אותו, היה לאדם המעלה ולאיש־המופת בעיניה, אשר לא ראתה כמוהו בין הצעירים בווארשה. נועם הליכותיו, שיא דעותיו, זוהר שיחותיו ועוז רגשותיו לקחו את לבה וישבו את נפשה”³⁰.

סמולנסקין ואהובתו הודיעו להוריה על ידי הטלגראף כי אורשו, וקבלו מהם בתשובה ברכת מזל־טוב. ולחג־הפסח נסעו הנאהבים לווארשה, ויחוגו את “חג התנאים” ברוב הדר ופאר בבית אבי הכלה, שהיה “חסיד” אדוק ונאור, עשיר נדיב ונשוא־פנים.

“ימים אחדים אחרי התנאים נסע סמולנסקין עם כלתו לשוח מחוץ לעיר, ויהי ברדת ליאנורה מעל המרכבה ותצנח ותשבר רגלה, ותשכב חולה ששה שבועות ורגלה חבושה בחתולי גיפסים. אחרי אשר קרה האסון הזה האמינו הורי הכלה וקרוביה כי סמולנסקין יחזיר את “התנאים” לכלתו, אחרי שלא היתה תקוה כי רגלה תרפא לגמרי; אולם סמולנסקין הודיע את חבתו היתרה לכלתו בימי מחלתה ויהי נאמן באהבתו לה”³¹.

בכ"א נובימבר 1875 בא סמולנסקין עם אהובתו בברית־הנשואים, ובששת אלפים הרובלים שהכניסה לו בנדוניה שלה שכר דירה מרוחת ויערוך בה כלי־בית ומכשירים נאים.

“גמול ישרים”    🔗

בהשנה הששית של “השחר” החל סמולנסקין להדפיס את הרומאן בן שלשת החלקים “גמול ישרים”. גם הספור הזה מתאר – כיצירתו הראשונה של סמולנסקין, “הגמול” – את יחוסי הפולנים להיהודים בעת המרד הפולני האחרון: וגם מגמתו היא להוכיח, כי ליהודים ישנם צרכים לאומיים וסגולות רוחניות לא פחות מיתר העמים, ובלחמם בעד עניני לאומים זרים ישלו נפשם בתקוות שוא.

תוכן הרומאן    🔗

מרכז המאורעות של הספור הוא בית שמעיה, הנשקף בין גנות עצים וירק בקצה העיר שתיקא. שמעיה הוא יהודי נאור ודבוק בהיהדות, ואירופאי בכל הליכותיו. אביו היה רב באוסטריה, וז כעשר שנים הביאהו אחד האצילים לשתיקא בתור סוכן המפקח על נכסיו. הוא גר ברחוב הנוצרים “הרחק ממושב היהודים, ורק בימי מועד בא לבית־התפלה; ובנו לבש מלבוש כעם הארץ, ואת בתו נתן ללמוד לשון וספר ולפרוט על פי הנבל”. הסוכן הבודד לא היה בא לאספות היהודים ולא נמנה בחברותיהם, כי בעתו הפנויה אהב להגות בספרים. ועל כן היה שמו לחגא בין יהודי העיר, אף על פי ששמעיה עשה להם כמה טובות בהשתדלו בעדם לפני האציל אדוני העיר. האיש היחידי בעיר הקרוב ברוחו לשמעיה הוא ישעיה, בחור ישיבה כבן י"ח שנה, המתגנב בלילה מהישיבה כדי ללמוד מפי הסוכן שפות ודעת. בלילות אפל ומטרות עוז אנו רואים את הבחור הזה טובע בבוץ ברחוב־הנוצרים הרחוק, בשומו פניו לבית שמעיה, משכן האור הרוחני.

“הבית הזה לא גדול היה, כי גם המשפחה אשר גרה בו לא גדולה היתה, רק שמעיה ואשתו ובנו ובתו ומשרת ושפחה – אך נאוה היה במראהו מחוץ ואף כי מבית; כלי יקר לא נמצאו בו, אך סדרים ונקיון נפלא, אשר לא הסכינה עין לראות בכל העיר ההיא; קול ששון ושמחה ושיר־עליזים לא נשמע בו, אבל מנוחה ושלות השקט. בחדר הראשון הרבוע, אשר דרך אולם באו בו, ואשר ארבעה חלונות לו, שנים לצד מזרח ושנים לצפון, ישב שמעיה אל השלחן, לפניו ספר פתוח והוא משים עיניו בו בשום לב עד כי לא התבונן כי איש בא הביתה. ישעיה עמד רגעים אחדים בתחלה בהאולם לנקות את רגליו, ואחרי כן בצד הדלת למען נקותן שנית, אף כי לא עלה בידו להפיק זממו, כי רק את השק אשר לפני הדלת כסה כלו בבוץ ועל רגליו עוד נשאר כהנה וכהנה, והמכסה אשר על ראשו ובגדיו הזילו בצנורות מים. בברכו את אדון הבית בשלום, הרים היושב את עיניו ויתבונן בּבָּא רגעים אחדים כי לא הכירו, ואחרי כן עבר שחוק קל על שפתיו בקראו בקול רצון: ברוך בואך, ישעיה! – וכל הרואה את המראה הזה שחק בלי ספק כמוהו, כי כחתול משוי ממים היה ישעיה; בגדיו ומכסה ראשו דבקו בבשרו, ושתי פאותיו דבקו בלחייו עד כי לא מראה אדם היה לו”.

הבחור היה “גבה־קומה ודל־בשר, לחייו לבנות ורזות, אשר על כן נראו פניו כארוכים מאד”, שתי פאות ארוכות ירדו משני צדי מצחו הרחב, ושתי בבות שחורות כסו על שתי עיניו השחורות והמפיצות אש. הוא החליף את שמלותיו הרטובות ולבש לפי שעה חליפת בגדים קצרים בגשתו להתחמם אצל התנור. אחרי כן הגה ישעיה בספרים והתוכח על ענינים שונים עם בעל־הבית, איש כבן ששים, גבה־קומה עם זקן קטן ולבן על קצה הסנטר, חוטם ארוך ושרוע ומצח גבוה. ובגמרם את למודם ושיחותיהם הזמינה אותם בעלת־הבית לסעודת־הערב; וצפורה בת הסוכן, ילדה נעימה ונחמדה כבת י"ג שנה עם שתי מקלעות־שער ארוכות עד ברכיה, פי צר וחוטם קצר – בקשה בחן ילדותי מאת ישעיה לבל יסיר עוד את בגדו בקצר, כי כך הוא יותר יפה. וברגע ההוא קרצו הוריה זה לזה בעיניהם, ומחשבה נעימה אחת באה בלב שניהם… הם היו מצפים כבר ליום שיוכלו להכניסו לאוניברסיטה, כדי שיהיה הבחור הנבון הזה לרופא או לעורך דין וישא את בתם; אולם נפש ישעיה היתה דבוקה עוד בהישיבה ותורתה, בהמורה הנעלה רבי גבריאל העומד בראשה, ובמנהגי חבריו ותלבשתם. הוא לא שכח עוד, כי חבריו בעיר מולדתו קראוהו “ממזר”, כי אמו העניה נחשדה שהרתה לזנונים לקרובה העשיר שתמך בידה, ורק במות האמללה בדמי ימיה מחרפה ודאבון־לב נודע כי חפה היתה מפשע… ועל כן אהב ישעיה מאד את הישיבה בשתיקא, שאספה אותו ברחמים והשכיחה מלבו את חרפת מולדתו.

ובעת ההיא נכנס הסוכן שמעיה לרשות אדון חדש. האציל הקודם עזב את אחוזתו זה כעשר שנים, כי אשתו הצעירה בגדה בו, והבעל הנעלב בקש מרפא לשברון־רוחו במנעמי פאריז העליזה ויטוש את ארמונו.

“החדרים היו שוממים, וכלי הבית כבר היו לברות לשני תולעים לולא גנבו מהם על יד על יד משרתי השר אשר נשארו לשמור את הבית. הרבה מהכלים היקרים כבר נמכרו, גם אברים אברים מהמנורות נפרדו וילכו איש איש לבית־משתה אחר בלוית אחד המשרתים אשר גרונו יבש מצמאה. שמה ושאיה שררו בכל פנות החדרים הרבים, אשר עשרת שנים לפנים היו מלאים אדם ושמחת החיים. וכבר ידעו כל בני העיר למקטנם ועד גדולם כי שדים ולצים אוו את הארמון למשכן להם. שם ילינו ויתהוללו ויחולו במחולות ביום חתונת בניהם ובנותיהם השדים הקטנים, כי מודעת זאת כי גם השדים פרים ורבים כבני־אדם”.

אולם הארמון חיה משממותו בבוא מפאריז האדון החדש, בן אחותו של האציל הקודם. הוא היה “איש צעיר לימים כבן עשרים וחמש, יפה תואר מאין כמוהו וחכם־לב ואוהב חיים ושמחה, כי על כן קצה נפשו בתחלה לשבת רק בודד בארמון”. הוא שלח לקרוא אליו את סוכנו שמעיה, וכשהשיב הלז כי יבוא בעוד שלשה ימים כעס האדון הצעיר ויחרוק שניו בזעם, גם קוה למצוא תנואות על הסוכן “כי בלי ספק גם הוא גנב ואיש־מרמה ככל אחיו”. ומה השתומם האדון בראותו לפניו בפעם הראשונה יהודי לובש תלבושת אירופאית ומדבר בלשון ברורה ובכבוד. שמעיה לא נתפעל כלל מקצף אדוניו, ובמנוחה בקש סליחתו על אחרו לבוא, כי היה עסוק בעבודתו, גם ישב בעצמו על הכסא וסדר את חשבונותיו בדעה צלולה. וכשהביע האציל את תמהונו על זה שמצא “יהודי אשר לו לב אמיץ ולא יחת מפני גערת אדון” – השיבהו הסוכן: אמנם זכור כי לא חטאת היהודים היא, כי אם חטאת האדונים אשר ירבו להשמיע גערה, גם בעת אשר לא להם הצדקה". האדון הצעיר החל להרגיש קצת עלבון בדברי שמעיה, שאינו מקבל מרות, אולם הלז אמר בבטחה ובהכרת־ערכו: “כעת אשר אעבוד עבודתי אז הנני הסוכן, אבל בעת אשר נדבר לא בדבר עבודתי אז הנני אדם”. והאציל נוכח מעט מעט כי יש לו עסק עם איש ישר, נאור ונכבד, ובצאת הסוכן הושיט לו את ידו ויאמר: “הנני מכיר לך טובה, כי עזרת לי להסיר מבלי משפט מעוקל על דבר היהודים”.

הוא חדל לבקש חשבונות מהסוכן בהשענו על אמונתו, וגם בקש ממנו שיציג לפניו את בנו עמיל. העלם הזה נראה כבן אחד האצילים הגדולים, “ובתארו, בכל הליכותיו ותנועות גויתו, בניבו ובמלבושיו היה נחמד מאד”. במהרה “היו השר והעלם העברי לרעים נאמנים וכאחים מלדה ומבטן, ואל כל אשר הלך הוביל אתו את אוהבו”. והאדון הצעיר בקש מאת עמיל שיסתיר את מוצאו העברי בהציגו אותו לפני האצילים הפולנים שהחלו לבקר את ארמונו, שנתמלא תשואות אורחים ושאון עליזים.

“וארמון השר הוא בית גדול, בו תחתיים ושניים. התחתיים המה החצי במעבה האדמה, והחצי ממעל לה, כי על כן החלונות קטנים מאד; והשניים המה חדשים גדולים וגבוהים וחלונות גדולים קרועים בהם לארבע רוחות הבית, העומד בתוך הגן הרחק כברת ארץ מדרך־המלך, ובין שדרות אלונים כבירי ימים יעברו העוברים אליו. בקיץ המראה הזה נעים לעין מאד. להשדרות ברכות־מים משני עבריהן, בתוך הברכות ישחו דגים מצופים ברצי זהב וכסף, וביניהן פרחים ושושנים נחמדים לעין, וממעל להן בַּתָּוֶך ירָאה הבית גם הוא מצֻפה בעלים ופרחים מסביב. על שלבי המעלות יעמדו מעבר מזה ומזה אריות פִּתּוחִים מאבני־שיש מעשה ידי אמן; על האחד ירכב יוּבל אלהי־הזמרה וכנורו בידו, עיניו נשואות השמימה, פיו פתוח מעט כמו ישמיע קולו, ולמולו ישב אמור אלהי האהבה, עיניו ילטוש ובידו חצים וקשת”.

בארמון זה הכיר עמיל ראשונה את שמנה וסלתה של החברה הפולנית, ושם החל לחוש את מנעמי האהבה בקרבת אלישבע, אחותו היפה של האדון. ובעקב האושר אוחזת הקנאה. ביחוד היה עמיל כקוץ מכאיב בעיני שני אצילים: בן־סוסי, איש גבה־קומה וחסון כאלון, שכל עשרו הוא “שפמו הארוך מאד, אשר יראה כשתי שני המזלג שהתפרדו לשתי קצוות”, כי קוה שברבות הימים יהיה לו “לחכה להעלות בה עלמה עשירה”; והשני לו כלבי, בעל זקן־לחיים שחור וארוך ואשה יפה וסוררת, המתימר תמיד בסוסיו האבירים ובכלביו היפים. בנשף אחד הרבו שני האצילים הללו לחרף את היהודים כדי לעקץ את עמיל, אולם הוא ידע להשיב חרפתם אל חיקם בהשכל ודעת, ועל כן נועצו בסתר לנקום ממנו. הם החליטו לגלות לאלישבע, כי עמיל אוהב עלמה עבריה, מרים בת שמריה נערה יפה ותמימה, שהוריה האורתודוקסים למדוה לשון וספר בעצת רעותם הנאורה דינה, אשת יואל; כי בת־שבע בתה, ילדה יפה ונבונה, התהלכה כאחות עם מרים ולמדו יחד אצל מורה אחד. ואז, קוו צוררי עמיל, תקע נפש אלישבע מהעלם היהודי הנחמד, שאין לבו שלם עמה. ולהגדיל אסון עמיל נועצו שונאיו להסיר ממנו גם את לב מרים ולמשכה ברשת בן־סוסי, האורב לבנות יהודים עשירים למען חלל תומתן וכבודן ולקבל מהן כאות־אהבה טבעות משובצות באבנים יקרות. את חפצם זה הוציאו המרעים לפעולות בעזרת בת־שבע.

“היא היתה אחת מאלה אשר הטבע יצרם להיות מלאכי־מרום או שדי־שחת, כי נתן להם לב טוב וקשיות־עורף גם יחד”. ובמות אמה כבדה עליה יד איזבל, אמה־חורגתה, ומרוב כעש ומרי הקשתה את לבה ולא חמלה על רעותה מרים שהיתה למכשול בדרכה. שתיהן אהבו את עמיל הנחמד, וכדי להפטר מצרתה דברה בת־שבע בתחלה על לב מרים שתעשה רצון הוריה ותהיה לאשה לבן־הישיבה ישעיה, האוכל על שלחנם בשבתות; ובראותה כי רוח מרים זר לישעיה, הנקרא בפיה בכינוי־הבוז “גללון” – קרבה אותה לבן־סוסי האורב לה. איזבל עשתה את בת־שבע למפקחת על בית־היין שלה, כדי שתמשוך לשם ביפיה את האדונים המרבים בשתיה; ושם הציגה בת־שבע את מרים לפני בן־סוסי וכלבי,

“האדונים הנכבדים קדמו פני מרים בתרועת שמחה, כי אור שבעתים ראו עיניהם בהופיעה בהוד יפעתה להם ככוכב מאיר בשמי־ערבות המגרש מפניו חשך; וכאשר פתחה פיה, וחן אין קץ מלא את כל הבית בניבה הנעים עד כי היו כשכורים ממראה עיניהם וממשמע אזניהם – אז עזבה בת־שבע אותה אתם, ומרים כמעט לא התבוננה בהוָתרה בבית לבדה. דברי חלקות אשר לא שמעה מעודה פרצו מעל שפתי האצילים הגדולים, ומה גם מעל שפתי האדון המרומם הנקוב בשמו בן־סוסי, כפרץ מים כבירים ועברו כל חק. בתחלה לא נעמו לה החלקות האלה כשטף מים קרים אשר ישטוף מבלי משים גוית איש בחוּמה, אבל לאט לאט הסכינה אזנה בהם ותחל לשחות בגלים הנעימים. וכי ימצא איש, המפרש ידיו לשחות, את קברו במים אדירים הן לא דבר זר הוא”.

ובעוד שהרשת היתה פזורה לרגלי מרים, הגה ישעיה באהבתה ושת עצות בנפשו איך לגלות לה את מצפוני לבו ואהבתו להדעת, בחשבו בתמימותו כי העלמה היפה תקרבהו בשביל השכלתו. ישעיה היה בודד וגלמוד בהישיבה, כי לא מצא נחת בחברת הבחורים הבוערים, ועל כן מהרו להתעורר בלבו געגועים עזים לרעיה אהובה בחיים. ובעוד שרגשי אהבתו למרים הלכו והתגברו, בא שמשון השדכן והציע לפניו שדוך עם אותה העלמה. “לך לבית־המרחץ – אמר השדכן – ולבש כתונת לבנה ועשה את שערותיך, העלה מסרק על ראשך וסלסל פאותיך והיה חתן”. ישעיה שמח מאד על ההצעה, ובבואו לארוחת השבת קבלוהו שמריה ואשתו בחביבות מיוחדה. עיניהם התבוננו רגע:

“בפני מרים, וכרגע כוננו אותן אל ישעיה, כמו יד נעלמה תצוה עליהם במפגיע לעשות כזאת והם לא ידעו. מרים ישבה בדומיה ותסב עיניה מישעיה וכמעט יראה גם להביט בפני אבותיה. אביה נסה כפעם בפעם לדבר אליה למען תרים ראשה, אך היא ענתה רק בשתים שלש מלים ותוסף להשפיל עיניה. אמה התבוננה לזאת ותבט בפני שמריה ותקרוץ עין, ויחדו שחקו מטוב לב… ולוא ידעה הבת מחשבות לב אמה, כי אז אולי אדמו פניה מקצף ותחרוק שן על כי ערב לבה לחשוב אותה ליונה פותה”.

בשעת הארוחה הרבה ישעיה לדבר בשבח ההשכלה כדי למצוא חן בעיני מרים; אולם הוא נמצא קרח מכאן וקרח מכאן³² בעוד ששמריה ואשתו נבהלו למשמע אזנם וחשבוהו לאפיקורוס, לא קרב אליו את לב מרים, הנמשך אחרי צעירים מגוהצים ורודפי־תענוגים, ואחרי “פריצים” שכורים דוברי־חלקות. ובשוב אביה ביום שבת אחד לביתו מצא את בתו שוכבת במטה כחולה מסוכנת, פניה “כלהבים, לחייה כאש אוכלה ורוח אפה כאש קודחת. עיניה סוגרו ושפתיה תמללנה דברים זרים ונוראים מאד”. ויבהילו את הצוענית ותבוא “ותעש כונים מדונג ובדיל, ותעשן אותה בעשן שערות־עזים”; וגם ה“בעל־שם” וה“קדר” (הישמעאלי) שעוש בלהטיהם ולא יכלו לרפא את החולה. לאחרונה נקרא הרופא, אף על פי שמומר הוא, ובשימו עין על מרים אמר כי מחר תשוב לאיתנה; ובאזן שמריה הוסיף בלחש, כי בתו שתתה לשכרה יין שאמפאניה, והתנומה תפכחנה ותוציא את יינה. האב הנעלב הכה את הרופא שתי פעמים על הלחי לתמהון כל העומדים עליהם, והרופא המוכה תבעהו לדין ויושיבהו בכלא. ובצאת שמריה לחפשי קפצה עליו זקנה, ועצבת נוראה דכאה את רוחו. “איש־התואר, אשר פניו הפיקו תום וטוב־לב ושלוה ואושר, אשר עיניו האירו תמיד ולא ישב אף רגע בלי עבודה ומעשה בלתי אם הגה בספר או שח עם בני ביתו, ועתה משחת מראהו, עיניו החלו לכהות, חוטמו האריך וגידים אדומים כתולע ישרגו סביב לו, וכאבן דומם ישב ולא יפתח פיו”. הוא החל להשגיח בעין פקוחה על בתו, שרף את ספריה ולא נתן לה לצאת לבדה מפתח ביתו; אולם כעבור שלשה חדשים קמה עליו רעה מתוך ביתו, כי בלהה הנוצרית הזקנה, ששרתה אצלו רוב ימיה, היתה אם אמו של בן סוסי, והיא הדיחה אחריו בסתר את מרים, וביום־הפורים, חג השמחה ליהודים, באה על שמריה שואת פתאם.

“המונים המונים יתגודדו ברחובות העיר, אף כי כנחלי מים כסו פני הרחובות, ערמות השלג, אשר השמש שלח בהן שניו ויפצל בהן פצלים, תמוגינה מפני חֻמה; המכסה הלבן אשר כסה פני החוצות, שחר משחור תארו, ועד ברכים יחצו העוברים ברחובות. ובכל זאת תהימינה מאדם. נערים נושאי קערות מעולפות במטפחות־משי וצמר ובהן ממתקים יסובו עיר; צירים נאמנים המה לשולחי המנות, ויחכו עד אשר ישיב המקבל מנה אחת אפים לשולחה, ואגורות אחדות ימצאו שכר לכתם. אנשים ילכו שנים שנים לאסוף נדבות נדיבי־לב… כי יום־גמולות הוא, והעניים והאביונים הלא יחכו ליום הזה כל השנה, כיום־שוק הוא להם וישאיר להם ברכה. ובכל בית שמחה, השלחנות ערוכים ומטעמים יכסו פניהם ולא יחסר המזג, וכל המרהיב פה ימלאוהו”.

אולם שמחת שמריה ערכה, כי בשובו מבית־התפלה קדמה אותו אשתו בפנים איומים ושערות פרועות, וקראה כמשתגעה: “הידעת שמריה? אין לך בת עוד!” הזקן נבהל רגע ואחרי כן התגעש, ברקעו ברגלו קרא להמון הסקרנים שנקבצו אצל ביתו: “תנו לי את בתי! איפה הסתרתם אותה?” ומרים ברחה עם בלהה אחרי מאהבה ותסר לבית־מקלט־הנזירות, ובאותו היום קבלה את הדת הנוצרית. אביה הזקן בקשה כל היום ולא מצאה ובערב בא לחקור על אודותיה אצל בת־שבע רעותה. והרעיה הבוגדה חלתה ונפלה למשכב זה כירח ימים, כי אחרי הביאה את הרעה על מרים החל הנוחם להציק לה מאד, וגם תוחלתה לרכוש אהבת עמיל במחיר חטאתה נכזבה אחרי כן. “בבשרה שולח רזון, שניה כמו גדלו עד כי לא יתנו את השפתים להשלב, וקול כחלילים יוצא מגרונה וירגיז הרוח. עקבות חן ויופי נראו עוד על הפנים הדלים האלה, והעינים השחורות והגדולות מאד, אשר תחשבנה להסגר לנצח, הפיצו עוד אור כהה, כאור נר טרם יכבה”. נפש בת־שבע קרבה כבר לשחת בבוא שמריה אל חדרה, ובשמעה את מוסרו הנורא “פרץ נחל דם מפיה, ועיניה כוסו בשמורותיהן – ותאלם לנצח”.

וישעיה בא לשבת בבית שמעיה הסוכן, כי אחרי שאבדה תקותו לשאת את מרים לאשה גבר עליו השעמום ביותר ובקש לו נוה שאנן וחביב לפזר בו את מחשבותיו הנוגות. וגם שמעיה מצדו בקש מאת ראש־הישיבה, שירשה לישעיה לגור בביתו, למען יורה עברית לעמיל ויקרבנו לעמו וליהדות. על הדבר הזה שמחה ביחוד בתו צפורה, הכרוכה זה כבר אחרי ישעיה. “הילדה גדלה פתאם ברוחה וגם בגויתה עד כי בשלשה ירחים היתה כמעט לנערה, ואבותיה החלו לפחד בראותם כי פתאם לפתע גדלה ומדברה היה בנחת ותפלס מעגל רגלה; את שעשועי הנוער השליכה רגע אחרי גוה ותכן לבה אך ללמודים, ומה גם לשפת־עבר אשר היתה לה למבחר שעשועים”. וגם עמיל, המשכיל האירופאי והמתבולל בין הפולנים, שש על קרבת בן־הישיבה שבזהו לפנים, אחרי ראותו את מומי החברה הפולנית, המדברת אליו ידידות מן השפה ולחוץ. הוא שקד על הלשון העברית והתהלך עם ישעיה כאח: אולם בעת ההיא בא מאורע ששנה את הלך רוחו של עמיל ורתקו שוב להחברה הפולנית. הכהנים הקאתולים הרימו נס המרד, כדי להסיר מאמונתם את עול הממשלה הרוסית, והאצילים הפולנים בקשו לכבוש שוב תחת ידם את האכרים המשועבדים, שאלכסנדר השני שחררם מעולם. הם “אצרו אוצרות כלי־קרב ונשק ואבק־שרפה במערות יער ובסתר בתי־התפלה, ויכינו גום למלחמה”. וגם עמיל נמשך בכל עוז רגשותיו אחרי תנועת המרד לשם החופש היקר לכל איש נאור ובשביל אלישבע אהובתו. הוא גלה את סודו לרעהו ישעיה כדי לסחוף גם אותו אחרי הזרם; אבל ישעיה היה לאומי ודבק בעמו יותר מדי כדי להפקיר את עצמו בעד עניני לאום זר, כי הרגיש שאפילו אם ינצחו הפולנים לא יהנו מזה היהודים ולא יקצרו לעולם את אשר זרעו בדמעה. והשלום החל לסור אז מנוה השלוה של הסוכן, כי דרך עמיל הרחיקה אותו גם מאביו וגם מרעהו; וכבוא האביב תעה ישעיה בסביבות העיר תפוש ברעיוני־עצב. הנה יום ל"ג בעומר:

“רוח צח יפוח על פני הככר אשר לפני העיר שתיקא. השמש יופיע בהודו ויאיר פני כל החי, וגם על העץ וירק־דשא ישפוך יפעתו, וכמו חיים נפח בהם, וכמו ניב־שפתים ברא להם, ויחד יפצחו רנה ויביעו בקול גדול את אשרם ושלותם. ההרים עטו ירק־דשא, והעצם הרעננים שלחו סעפותיהם המכוסות בעלים ירקרקים, ועין להם כמו זה עתה רוו מטל. שם על ההר, אשר האוהבים לצאת לשוח בשם ציון יכנוהו, ירעה עדר עזים ורחלים מפוזרים ומפורדים לכל קצותיו. ונער קטן עם שוט ארוך פי שלש ממדתו נוהג בם ומחלל בחליל קטן… ביער המכסה את ראש ההר יתהלכו בחורים ויבקשו – מקלות לוז או ערמון ישר… אלה יפצלו בהם פצלים ויעשום למקלות־תפארה, ואלה יכופו אותם ויעשו מהם קשת לירות בה חצי־עץ עד למרחוק”. והכר המשתרע לרגלי ההר מלא אנשים וילדים, נשים ועלמות, ונראה מרחוק כמכוסה במכסה של צבעים שונים. “אלה הסירו בגדם העליון מעליהם ויכסו בו את הארץ, וישכבו עליו ועיניהם השמימה נטויות, ואלה ישכבו ועיניהם תחדורנה בלי ספק לשאול תחתית; זה שוכב וזה יושב, זה יתהלך וזה יתגלגל, זה ידלג וזה יתרונן. והנערים כמעט כלם חגורי קשת וחצים המה, ויקלעו אל העצים ואיש ברעהו. ואלה אשר אין כלי־קרב בידיהם ישחקו כהעולה על רוחם; האחד יעשה נפלאות בעמדו על ראשו ורגליו נטויות למעלה, והשני יעמוד על ארבע ומכסה־הראש על גבו בַּתָוֶךְ, והמון נערים יקפצו עליו איש אחרי רעהו ויזָהרו לבל ישליכו את המכסה בקפצם, כי המפיל את המכסה ישא עונש ויעמוד על ארבע ועל גבו יקפצו רעיו. וקול כל חיה וכל עוף מסביב ישְמע, אשר הנערים ישכילו להשמיע בגרונם. חג היום כי כל הנערים לא ילכו אל החדר, ועוד זאת כי יצאו לשוח בשדה, וביצים אדומות כדם נתנו להם הוריהם”.

אולם ישעיה לא השתתף בחגיגה, כי נפשו תאבל על רעהו ההולך בדרך־חתחתים, מבלי שיוכל להרחיקו ממנה או לגלות את הדבר לאביו. ובעודנו צולל במחשבות־תוגה, עבר על פני בית־המקלט וראה את משרתי הבית מכים ופוצעים את שמריה, שבקש לראות את פני בתו העצורה שם. רחמי ישעיה נכמרו על הזקן, ובהודיעו להממשלה כי בית־המקלט נעשה קן למסתרי המרד – גורשו משם כל הנזירות: וגם מרים נאלצה לשוב להוריה, גם כי “נקל היה לה לרדת לירכתי בור משוב לבית אביה”, כי הרתה לזנונים…ואחרי גלותו מצפוני המורדים ברח ישעיה לעיר־המלוכה, וכעבור ששה חדשים עמד במסה ונכנס למחלקת המשפטים בהאוניברסיטה. הוא גמר את למודיו במשך איזו שנים, ויהי לעורך־דין מפורסם באהבתו ליהדות ולבריות ובהצלחתו בבתי־המשפט.

ובתוך כך העבירו המורדים את משפחת שמעיה למעון אחר, והכינו בביתו השוקט והבודד שטרות־כסף מזויפים, בהעשירם את קופתם על חשבון אוצר־הממלכה. אולם עמיל בדק את החשבונות ומצא, כי כלבי ובן־סוסי העוסקים במלאכה גנבו מן השטרות ושמו בכליהם; ובאמרו לגלות את הדבר למנהיגי המרד התנקשו הנאשמים בנפשו. וגם הכהנים וראשי המורדים נאספו לאספה במערת בית־מקלט הנזירים ובקשו לדון למיתה את עמיל על גלותו את סודם לישעיה הבוגד, ורק בעמל רב הצליח להציל את חייו. עמיל המסור בכל לבו לרעיון שחרור פולין, נוכח אז כי רוב חבריו בתנועת המרד הנם אנשים פוחזים, או גם רמאים ומרעים; ומי יודע אם לא נפל רוחו ולא הסתלק מפעולת המרד לולא עודדה אותו אלישבע אהובתו בחבקה אותו בזרועותיה הלבנות. ו“מהרגע ההוא אשר שפתיו נגעו בהיד השלוחה אליו, החלה אש יוקדת ללהט את לבו ותצת את כל קרביו עד כי לא ידע עוד מה עמדו. דמי הנעורים התגעשו בקרבו ויהיו כגחלי־אש, ולא מצא מנוח לכף־רגלו וירץ בחדר הנה והנה, כמו בקש מערכת־צבא להתנפל עליה ולהכריעה תחתיו לעיני האשה אשר בה כל חיי רוחו”.

ועמיל הראה גדולות במלחמה עם חיל הממשלה ונתמנה לשר־אלף; אולם סוף סוף נצחה הממשלה, והמורדים הוכו ונמלטו להממלכות הקרובות,

“רק עקבות הצרה והעוני והמחסור אשר הביאו עוד נראו בכל מקום. כשודדים פשטו על כל הבתים אשר ידעו כי יצאו בהם דבר מה וישלחום באש, ואת אדוניהם שלחו לארץ תחתית אם ערב לבם לקום בפניהם, ויגדל העוני בכל הערים האלה וסביבותיהן. אך לבני ישראל גדלה הצרה כפלים, כי בכל עת המרד הרבו הפולנים לשדוד ולחמוס ככל אשר מצאה ידם, גם כספם גם נשמתם לקחו אם ערב לב איש לעמוד בפניהם. ואחרי כן ביום הפקודה כאשר נתנה הממשלה מס על הארץ, היו המה הראשונים לשאת בעול המס הזה; כי אצילי בני פולין מרחוק ברחו, והנתפשים אֻסרו וישלחום ביד פשעם, ורק היהודים נשארו על מקומם ויפול עליהם הגורל לתת כופר חטאת הארץ בעת אשר כל מעיני השכר נסכרו, ויפנו אל ימין ואל שמאל למצוא מוצא למחיה ואין”.

אולם מפלת המורדים לא שללה מבית שמעיה את פרי נצחון עמיל ועוז־רוחו. אלישבע נשארה נאמנה לו באהבתה, ובהתגירה היתה לו לאשה. וגם ישעיה זכר את מורהו החביב אחרי ששקטה הארץ, ולקח את צפורה בתו לאשה.

ככה באו הישרים על שכרם וגמולם.

ערך הרומאן    🔗

הספור “גמול ישרים” הוא מסוכסך ומסורס ביותר, ובכמה מקומות נראים כבר סמני הירידה בכשרון המספר. אולם לרומאן זה יש ערך לאומי מיוחד, כי בו השתדל סמולנסקין בראשונה להוכיח, שהיהודים צריכים לנהל פוליטיקה לאומית מיוחדה לעצמם בארצות פזוריהם, תחת לעמול לריק בעד עניני לאומים זרים. את הדבר הזה הבינו שמעיה וישעיה, שלא נמשכו אחרי תנועת המרד מחמת דבקותם בעמם וברוח היהדות.

הגבורים האידיאליים    🔗

שני אלה הנם הגבורים האידיאליים (היותר רצויים) של סמולנסקין, שכבר נתבגרו לעומת אלה של מאפו ויל“ג. בעוד שנחמיה, הטפוס האידיאלי של ה”עיט צבוע“, הוא רק מליץ בעברית, אוהב השכלה ועושה טוב וחסד סתם – דואגים כבר שמעיה וישעיה לתקון היהדות ושכלול חיינו הלאומיים כאנשים מנוסים ובעלי השקפה חברתית קבועה. וכן נוכחו כבר הגבורים הללו עד כמה משפילה ומביאה לידי התבוללות תכנית־ההנהגה האידיאלית של יל”ג: “היה יהודי באהלך ואדם בצאתך”.

התמזגות האנושיות והיהדות    🔗

שמעיה וישעיה חפצים להיות יהודים נאורים גם מבית וגם מחוץ, גם בחייהם הפרטיים וגם בחברה, כי צרכיהם האנושיים והעברים נתמזגו כבר יחד. הם מתחילים כבר להרגיש בערך התרבות הלאומית והמיוחדה שלנו, המעורבה מיסודות הציביליזאציה (התרבות וההשכלה) האירופאית והמסורה של היהדות. ואותו ההבדל שבין הטפוסים האידיאליים של מאפו, יל"ג וסמולנסקין ישנו גם בין הסופרים הללו בעצמם.

 

חיי המשפחה של סמולנסקין.    🔗

סמולנסקין, שהיה נודד ונעזב וחסר בית וחבת אנשים קרובים כל ימיו – דבק באהבה רבה במשפחתו והיה לבעל ולאב מופתי.

“בבית־הדפוס היה סמולנסקין עובד, עסקן, סופר ועורך, ובבואו בערב אל ביתו היה מסיר מעליו בפרוזדור הבית את נעליו ובגדיו ולובש בגדים נקיים ונעלים מגוהצים, ויהי נקי לביתו וילבש צורה חדשה, צורת איש־מנוחה ושמח בחלקו… הוא לא זרק מעולם מרה בביתו ויתנהג בכבוד עם רעיתו, והיה עובר על מדותיו משום שלום־בית. בימי שמחה ומועד היה סמולנסקין עורך את השלחן ומסדר עליו את הכלים בטעם ובסדר נעים. הוא היה הולך על פי רוב בעצמו אל החנות או אל השוק לקנות צרכי אכל וידע היטב במה לבחור ובמה למאוס. חזון נפרץ היה לפגוש את סמולנסקין בבקר וסלו בידו ובו ביצים, גרש, כרוב ושאר ירקות והוא שמח בה”מציאות" אשר קנה… הוא בעצמו היה רוחץ את ילדיו באמבטות של מים קרים. כשהיתה האומנת הולכת לטַיל עם ילדיו בגן היה הוא מלַוָם והולך לא רחוק מאחריהם לשמור עליהם לבל יאונה להם רע וינצרם כבבת־עינו. אם נפל אחד מילדיו למשכב היה סמולנסקין סועדו על ערש־דוי וגוזל שנתו מעיניו בלילות למען ישים עין על הילד החולה. סמולנסקין חפץ לחנך את בניו ברוח היהדות ולהניח ליסוד השכלתם ידיעת שפת־עבר. כשהיה מטַיל עם ילדיו או יושב אתם בבית היה מספר להם אגדות קצרות, יפות ונעימות, אשר תכנן היה לקוח מהמדרשים ומספרי חכמי ישראל של שנות הבינים, והוא היה מתבלן בבדיחותות משמחות את לב הילדים. האגדות הקטנות האלה, אשר היה בודן מלבבו בין רגע, היו תמיד מסודרות וערוכות ומסופרות בטוב טעם ובכשרון נעלה… הוא אסר להחזיק בביתו תמונות וציורים המתארים ציד החיות, שפיכות דמים וחבוקי חשק, לבל יפעלו על לבות הילדים פעולה רעה… הוא הראה תמיד פנים יפות וצוהלות לילדיו, לבל יעכיר רוחם ויעציב לבם; ובחלותו היה דואג מאד לבניו, ובהביטו אליהם היו עיניו מתמלאות דמעה, אך היה מסתיר את חולשתו זאת מעין כל"³³.

“המביט”    🔗

בשנת תר“לח החל סמולנסקין להרגיש מחסור בפרנסה, כי הכנסת “השחר” היתה מצומצמה ביותר; ועל כן החליט להוציא לאור עתון שבועי בשם “המביט”, שלא יהיה לו דבר “עם האמונה, למען יוכלו גם שלומי אמוני ישראל לתת לבניהם לקרוא בו”. העורך קוה, כי העתון הזה, העוסק רק בידיעות התבל והטבע, בהליכות עולם וחדשות שונות – יתפשט בנקל בין העם ויביא לו רוח הגון; אולם טעה בחשבון, ואחרי שיצאו כ”ו גליונות מ“המביט” נפסקה הוצאתו. סמולנסקין הדפיס בעתון זה שורת פיליטונים יפים בשם “עלי חמד”, ואחד מהם, “יללת הרוח”, תורגם רוסית וגרמנית.

יחס סמולנסקין להסוציאליסטים    🔗

ובאותה השנה, 1878, נחשד סמולנסקין בעון התחברות להסוציאליסטים הריבולוציונרים, וכפשע היה בינו ובין בית־הסוהר. פריימאן הדפיס בדפוסו של סמולנסקין את העתון הסוציאליסטי “האמת” והתהלך עמו כרע, וכשהושם במאסר בשביל כמה עונות מדיניים נמתח חשד גם על סמולנסקין. אולם מהרה נתבררה צדקתו, כי באמת התיחס סמולנסקין תמיד בשנאה להסוציאליסטים היהודים, שהיו בעיניו כ“פושעי ישראל”. ועל פי משפטיו, שהשמיע על “המהרסים” בכמה מקומות מספוריו, אפשר לראות כי לא הכיר את הצד התיאורי של שטתם.

“עת לטעת”    🔗

בשנה התשיעית של “השחר” הדפיס סמולנסקין את מאמרו הגדול “עת לטעת”, שבו הוא מגנה את “השכלת ברלין”, אשר הרחיקה רבים מן היהדות. החקירה היבשה הניסה כל לחלוחיות מיהדותם של אחינו הנאורים, והם נשרו מגוף האומה כאברים צומקים;

הרומאנטיקה הדתית    🔗

ועל כן משתדל סמולנסקין לחדש את הרומאנטיקה הדתית, את יצירת הדמיון והפיוט בתוך היהדות, ולבססה על הלאומיות. על השאלה: "איך נפיח חיים חדשים בקרב העצמות היבשות, אשר החלו להתפרד מן הגויה? – הוא משיב כי יש ליסד בתי־ספר לרבנים ומורים, שמהם תצא יהדות חיה, מרגישה עם כח צמיחה וגִדול.

נסיעה שניה לרוסיה    🔗

ושמחתו של סמולנסקין היתה גדולה בהוכחו זמן מה אחרי כן, כי התעמולה³⁴ שלו בעד הלאומיות ותחית היהדות עשתה פרי. בסוף חורף תרמ“א נסע סמולנסקין לפטרבורג ולכרכים אחרים ברוסיה כדי לאסוף כסף לצורך הוצאת ספריו ומאמריו בכ”ב חלקים, ובכל מקום מצא חברים־לדעה ולאומיים נלהבים שקבלוהו בכבוד גדול. זו היתה “עת התעוררות הרוחות והתרגשות הלבבות בקרב ישראל. רוח מחנק נפש היה מרגש באויר, כאלו כלם חשו כי עוד מעט ויתפוצץ הרעם על בית ישראל ויכהו שאיה. והימים ההם היו ימי הרת מחשבות חדשות בקרב צעירינו, אשר נוחים היו להתפעל ולהתלהב מכל מלה שהיתה חדשה בעיניהם”³⁵. הסטודינטים היהודים קבלו איפוא בתרועת עליצות את ראש הסופרים הלאומיים, ובהכינם לכבודו משתאות וחגיגות נשאוהו על כפים בקהל רב. ותלמידי האוניברסיטה שבמוסקבה הגישו לסמולנסקין למנחה עט־זהב עם הכתובת: “ופדויי ה' ישובון ובאו ציון ברנה”.

 

ספורי סמולנסקין במהדורה שניה    🔗

מסע־נצחון זה ברוסיה הלביש רוח חדש את המספר, וספורים חדשים החלו להתרקם במוחו. ובשובו לווינה חדש את הוצאת “השחר”, אחרי שנפסקה כששה חדשים, ושלם את חובותיו הרבים בארבעת אלף הרובלים שאסף מהחותמים על הוצאת ספריו במהדורה חדשה. בהוצאה זו החל סמולנסקין לעסוק בראש שנת תרמ“ב, בעשותו כמה שנויים ותקונים בספוריו. אולם החזיונות החדשים שעלו על לבו לא יכלו לרקום עור ובשר, כי בעת ההיא החלה בריאותו להתמוטט מרוב עבודה ומשבר־רוח. השמועות על דבר ה”פוגרומים" בנגב רוסיה הרגיזוהו מאד ונסכו עצבת ומרירות על רוחו הבהיר. והוא כתב אז שורת מאמרים נמרצים ונלהבים על מצב אחיו הרצוצים ועל “חבת ציון” או תנועת הישוב בארץ־ישראל, שנולדה אז.

 

מחלתו    🔗

בשנת תרמ"ג חלה סמולנסקין בשחפת הריאה והגרון, והיה אנוס להפסיק את עבודתו בבית־הדפוס, אם כי הוסיף לכתוב עוד בעד “השחר”. ועל ידי זה נתדלדלה פרנסתו, ונדיבי היהודים בווינה כלכלו את הסופר החולה ואת בני ביתו.

“נקם ברית”    🔗

אולם בטרם יכבה נר כשרונו של סמולנסקין התרוממה עוד פעם אחת לבת־קדשו, ויכתוב מתוך אפיסת כחותיו הגופניים את הספור היפה ביותר “נקם ברית”, שהוא “מעשה שהיה והוה ויהיה בכל מקום ובכל זמן”.

גבור הספור, בן־הגרי, נולד לאב למדן וחצי משכיל ולאם חפשיה בדת, המחקה את מעשי הגויים ושואפת להתבולל ביניהם. וזקנו הלמדן והחרד על דתו התפשר עם אמו בחנוך נכדו, ויורו לו גם עברית ותלמוד וגם למודים כלליים; אולם השפעת האם על רוח בן־הגרי גברה והכריעה. כשגדל בא לעיר־המלוכה כדי להכנס להאוניברסיטה, ושכר חדר במעון אלמנה צעירה ויפה של שר־אלף, שמצאה קורת־רוח גם ביפי תארו והליכותיו וגם באהבתו לסדר ונקיון.

“והתהלה אשר שמע בגלל האהבה הזאת הוסיפה לשים עליו משמר לבל יפריע אף רגע המשטר בכלי החדר, וכמו לוא כלי־קדש היו כן ירא לשלוח ידו ולגעת באחד הכלים ולהניעו ממקומו. ואם קרה מקרה רע, כי הביא במנעלו גרגיר חול או עפר אל החדר – אז סגר את החדר על מסגר ובמטפחתו נקה את הרצפה עד היות לה ברק כבתחילה. וזה הדבר אשר עצרהו מהביא אל ביתו את חבריו, גם אלה אשר לא ממקור מחצבתו יצאו… וכאחד מבני הבית התערב בכל שמחה ובכל חג, אשר חגגה בעלת־הבית, ולא רק כאחד מראשי הקרואים כי אם כאדון הבית נחשב תמיד. ובגללו הרחיקה מביתה גם את הנסיך נ., אשר גר בביתה, בהצותו את בן־הגרי ובנשאו מאיש־ריבו זה מכת־לחי. והדבר הזה נתן משנה שמחה בלבו… כי במקום הזה ראה עין בעין כי תמה נכרתה כל שנאת הדת”.

בחלום נעים כזה חי בן־הגרי כארבע שנים – עד שהקיץ לראות עמל ויגון. אחרי שקדם בברכה את בעלת־הבית בחג הפסח של הנוצרים, מסרו לו שני מכתבים. הוא קרע את מעטפת האחד – והנה בלהה! “העולם חשך בעדנו – כותב אביו – קוינו לאור והנה חשכת צלמות, יחלנו לשלום והנה בעתה!” האספסוף פשט בעיר מולדתו על בתי ישראל וישחית בחמת רצח ואבדן את כל הנמצא בהם, הרג או פצע כל יהודי הנופל לידו ועשה כל נבלה לעיני השמש. לאביו שברו המשחיתים יד, ומצואר אחותו רוחמה גזלו את עדי־הזהב, ובאורח פלא נצלו ממות בהסתרם במרתף. וגם הנוצרים הנאורים השתתפו במעשי השוד והרצח, בשכחם פתאם את כל השכלתם וכל רגש אנושי. “ולא על הבית והכסף אשר היו למשסה – מסים אביו את מכתבו – אף לא על כבודי וכחי אשר עלו רגע אחד בתהו לבי דוי, כי אלה וכאלה תקרינה בחיים, אך על כי כל אלה היו למשסה בידי מרצחים בחוצות בלי מפריע, והמה אלה אשר להם הקדשתי כל חיי לקרוא להם אחי!”

“נבהל, נפעם ונדהם אחז בן־הגרי בראשו בכלותו את הקריאה, כאיש אשר שב אל נוהו, והנה הוא וכל אשר בו היה למאכלת אש. כאיש אשר אין ברוחו נכונה רץ הנה והנה בחדר, וישכח רגע גם בעלת־הבית ואת הסדרים אשר אהבה, וידרוך ברגליו על הטָפִיטִים³⁶ היפים ועל הרצפה אשר אתמול מֹרטה בשעוה למען היות לה ברק כראי מלוטש; גם בכלים הרבים אשר עמדו על השלחן שלח כפעם בפעם את ידו. וירם כלי אחר כלי ויאחזהו בידו ויתבונן בו ויציגהו על מקום אחר, כמו אך זה היה חפצו להפוך החדר וכל אשר בו על פניו. ופתאם כמו נבעת מפעל ידיו סגר את הדלת על מסגר וישב על הכסא, שתי ידיו העמיד על השלחן ואת פניו שם בכפותיהן, וישב זמן כביר כגבר נדהם”.

צערו של בן־הגרי היה עמוק ומכאובו גדול “כמו זה עתה נחתה בו יד המכים”; אבל מחשבותיו לא היו ברורות, ולא ידע בעצמו אם יש בהן מעין חרטה על נטיתו להתבוללות והתרחקותו מעמו, או דאגה למצב אביו, או בושה על אשר חזר אביו מדרך הפרוגרס וההתבוללות למראה הצרה הבאה עליו. ובתוך כך זכר את המכתב השני, ויפתחהו והנה הוא מאמו, הכותבת לו: “בני מחמדי! צר לי מאד, כי האדיבו לבך בשמועה לא טובה; ולוא על פי יצא הדבר כי אז לא הודעתיך מאומה מכל אלה, כי למה זה נרבה דברים במקרה רע, אשר אל נכון כענן כלה יעבור ולא יזכרוהו. ובהודע לעם הארץ כי אנחנו מעבירים השמועה בכל הארץ, הן אז תהיה להם הצדקה לשנוא אותנו כי נשמיע בשתם בקהל… ועל כן אמץ לבך, בני… רק סרטן ילך אחורנית ולא בן־אדם אדון הדעת”.

הדברים האלה עודדו את רוח בן־הגרי, ויקרא כאיש היוצא ממבוכה גדולה: “אך זאת היא חכמת לב, תפארת נשים! רב כח לבה גם מכח לב אבי!” “ופתאם התחלחל כגנב כי ימצא; יד דפקה על הדלת, ויזכור כרגע את בעלת־הבית וימהר להציג את הכסאות על מקומם, וגם לישר הדורי המצע על הרצפה, ואת מטפחתו העביר על הרצפה להעביר כתם שהשאירו המנעלים אחריהם”. הדופקים היו חברי בן־הגרי, שבאו לקרוא אותו לאספה שנועדה בבית־התפלה לכבוד סופר עברי גדול, העובר דרך העיר, וגם להתיעץ על האמצעים כנגד ה“פוגרומים”. אולם בן־הגרי הסובר כי “בפשע עמנו”

באה עלינו הצרה הזאת, ענה לחבריו: “לא אלך עמכם, ואף אתם לא תלכו אם יש בלבכם דעת ומשפט, כי בזה תעלו אף עם הארץ, כי תראו לכל את איבתכם ותאותכם לנקום נקם”.

בימי־החופש מלמודים שב בן־הגרי לעיר מולדתו, ולא מצא שם נחת. בית הוריו, שהיה לפנים נוה עושר ושלוה, נתרוקן ונתדלדל וענן עצבת שוכן בו.

“אביו שב³⁷ אמנם לאיתנו, אך רוחו לא נכון בקרבו למן היום אשר הָהְפַּךְ עליו בלהות־חמסים וירא חתת; מני אז יירא לנפשו ולעירו וגם לכל עדת בני ישראל, לרגעים יאנח כילד חולה ויביט סביבו כמו תרועת שודדים יקשיב מרחוק, ואל בתו יביט ויתפלץ… וכאשר לפנים לא נשמע אף פעם שם ישראל בבית ההוא, כן יזכור כיום בשם ישראל כפעם בפעם, ומדי יזכרהו כן אליו ירגז ויפחת; והדבר הזה היה לשבט־מוסר לאמו הרבה יתר מכל השבטים הנוראים אשר חלו בה בימים האלה…וגם רוחמה, אשר לפנים רוח חיים מלאה ואור תמיד הופיע מבין שמורות עיניה השחורות – אף היא נאנחה לרגעים בהביטה אל אביה, וכמו צעיף יגון כסה הוד מצחה ויעיב את ברק עיניה”.

וכן לא מצא בן־הגרי נחת וגהה³⁸ לשברון רוחו בצאתו בין ידידיו ומכריו הצעירים. אלה שקועים ביגונם וידיהם רפו, ואלה מתאגדים לאגודות ומאספים כסף לישוב ארץ־ישראל. "לבנות הריסות ציון! – קרא בן־הגרי בלב רגז ודואב – אוי להן לאזנים שכך שומעות! הנה כה שובב פתאם העם הזה משובה נצחת עד לקרוא בקול בשם ציון ואדמת יהודה; כן על זאת הוכו תמיד כי יבדלו משכניהם וכעם הארץ לא יתחשבו, והנה הם שבים אל קיאם להרחיב הפרץ.

בן הגרי שפך את לבו בחיק אמו, ועצתה היתה "כי יבקש נחומים לו בחברת אוהביו מאז בארמון האציל מ., ושם ינוח לו מעט מזעף רוחו. כדבר אלהים היתה עצת אמו בעיניו”, כי עם בני האציל למד יחד בבית הספר, ועם בתו שחק כאח עם אחות. הוא בא אל בית האציל בלב דופק מזכרונות נוער, ומה גדלה עליצותו

“כאשר האירה העלמה, אשר גדלה ותיף, את פניה לו, ותושט לו ידה באהבת רעים ואחים, ותביע שמחתה בפה מלא לראות אותו בתפארת אדם, כי היה לאיש. וגם אמה הראתה אותות אהבה ושמחה לו, ותבקשהו כי ישב ימים אחדים אתם עד אשר ישובו הבנים וחבריהם מהשדה, כי יצאו לצוד ציד. ומה מלאו כל חדרי לבו גיל עד כי חשב להבקע כאשר קראה לו העלמה ביום השני והשלישי ללותה בדרך, כי יצאה לרכוב על הסוס והוא על יד ימינה, ויעברו הרים ועמקים מרהיבי עין. זה כמה לא ראה בן־הגרי תפארת השדה; בעיר־המלוכה ראה אך פושעים צצים כעשב השדה ועריצים כארזי־אל, מרמה תוציא לחם ובדמעות עשוקים יפרצו היקבים יין – אבל הארץ כי תוציא צמחה וגנה את זרועיה תצמיח כבר נשכחו מלבו. ותרוהו עינו נחת בכל אשר מסביב לו; גבעולי־הפשתים אשר נשאו ראשיהם המבריקים לעין השמש ויגדלו מאד, עד כי בעברו בין שורותיהם עם העלמה היו עליהם סתרה מזה ומזה; שדמות הדגן והחטה אשר נשאו יבול למכביר, והמה השחו ראשיהם כמו שָׂחו איש את אחיו באהבה וכגלי מים עוברים על פני כל הככר נראו מרחוק; שדמות החציר לבהמה, אשר השתרעו עד קץ מראה העינים כמו כֻסו בירקרק חרוץ, ובהם משובצים כל אבני־חן בצבעים מאליפות מרובבות; גם שריקות העדרים וקול הרועה בחלילו עם משק גלי הנחל על פני חלקי האבן – כל אלה דברו אך בשפה אחת, שפת האהבה; וגם שפתי בן־הגרי נעו ונפתחו כמעט כשפתי ילד קטן אשר ינסה לשנות בדברי הדובר בו”.

ובשובו לפנות ערב מטיולו עם בת האציל נקרא לאולם האורחים.

“הוא בא אל חדר גדול, אשר ארבעה חלונות לו וקירותיו מצופים לוח ארז עם מעשי צעצועים כזר סביב מתחת להמכסה. בַּתָּוֶךְ עמד שלחן גדול וסביבו המון כסאות גדולים מעשה אמן כלם, מצע יקר יכסה על כל הרצפה, ועל השלחן מיחם גדול מאד, אשר מֹרט למען היות לו ברק; ולאור הנרות הרבים יבריק הוא והטס הגדול אשר עליו יעמוד, וכל הכלים אשר עמדו על השלחן התנוצצו ויפיצו קרני אור. העלמה ישבה על כסא וראשה נשען אל הקיר מאחריה, ובבואו הניפה ידה לו בחן לאות כי יקרב וישב על צדה; וכאשר נתן ידו לה החזיקה בה, וחום עבר על כל בשרו מכף רגלו עד קדקדו”.

בן־הגרי היה “כצולל במצולת אור עיני העלמה, אשר הרבתה לשיח עמו”, ולא התבונן שפני אחיה, ששבו מן הציד, הפיקו תמהון בראותם את קרבתו לאחותם. הוא לא הרגיש גם במבטי הזעם שכונן אליו בן־שבמה, השוגה באהבת העלמה; ותחת זאת הרגישה בזה בת האציל, שהוסיפה להאיר פניה לבן־הגרי ולשיח עמו ידידות כדי להקניט את בן־שבמה ולהלהיב בו את רגשי הקנאה והאהבה. אולם מקסם כזב זה לא ארך זמן רב. בקום העלמה ממושבה לראות בשלל הצידים הצעירים, חורו פתאם פני בן־הגרי כמת: הוא ראה על חזה את עדי־הזהב של אחותו רוחמה… הוא זכר כי העדי הזה שודד ממנה בעת הפרעות שנעשו ביהודים, ויתחנן לפני העלמה: “זרי אותו הלאה ואל יתעב יפיך, כי האיש אשר מידו הוא לך – הוא שודד בצהרים”. אולם בתשובה על תחנתו הוכה מכת־לחי רועשת מאת בן־שבמה, גוזל העדי והמגישו לאשכר לאהובתו.

“כמוכה מרעם עמד בן־הגרי על מקומו, אלפי רעמים המו באזניו ורבו רבבות חזיזים עפו מול עיניו בכל מראה וצבע, וכמו לא הוא כי אם אחר הניף ידו להשיב חרפה למחרפהו, רק זאת חש כי ידו הורמה לכפר חרפתו; וברגע ההוא אחזו בו שש ידים וגלגלוהו מהמעלות, וקול שחוק אדיר וחזק פרץ מהחדר והוא השביח גם את שאון אלפי הרעמים”.

ובהיות בן־הגרי כבר בחוץ שפכו עליו בעד החלון מים קרים לקול שחוק גדול שהתפרץ שנית. אולם הוא לא הרגיש מאומה ברגע ההוא, וישב תחת העץ נבוך וקפוא וריק מכל רעיון וחפץ. ורק כעבור זמן מה התעורר לקול נביחת כלב, ויחש פתאם את צערו ומכאוביו. אז זכר את כל אשר קרהו ואת החרפה שהמיט עליו בן־שבמה, ובמצאו ריבולבר בכיסו התאושש וקרא: “בדמו אכפר חרפתי!” בן־הגרי תעה כל הלילה סביב להארמון, ומהפכה רוחנית התחוללה אז בקרבו. הוא נוכח עד כמה גדולה שנאת האזרחים הנוצרים ליהודים, ועד כמה עמוקה התהום שביניהם. יחוסי־ידידות קלים מכסים אמנם לפעמים תהום זו, אבל לא יסתמוה לעולם. כל שיטתו בדבר האחוה הכללית ובטול הפרוד הלאומי הוכחשה איפוא מחיי המציאות³⁹. היהודי מוצא קרבה פנימית ומרגעה רק בתוך עמו האמלל והבודד בגויים, ורק בו עליו להדבק, אם לא יחפוץ להיות קיסם⁴⁰ נדח בין גלים סוערים.

ובתוך כך עלה השמש, וקרניו פרצו להם לאט לאט דרך “בין מפלשי עבי הטל ותראה הככר בכל הדרה; מנוחה שאננה בכל אפסי הארץ, ואל כל מקום אשר תבטנה העינים תראה אך יד הטבע הנדיבה אשר לא תבדיל בין משפחה ובין שבט ולשון”. אז החלה המנוחה לשוב גם ללבו המרתח של בן־הגרי, ורגשי הנקמה השתתקו בו. הוא השליך את הריבולבר תחת אחד השיחים ושב לאטו העירה. ובעברו על בית־התפלה שמע קול יללה מרגיז רוח, כי אותו היום היה התשיעי באב, יום צום ומספד על חרבן בית־המקדש. בן־הגרי עמד על סף הבית וירא המון יושבים:

“על הארץ כאבלים על מת, רגליהם יחפות וראשיהם כפופים ועיניהם מקור דמעה וקולם מרגיז הרוח ומבעית הלב. רגע עמד על עמדו כמשוגע ממראה עיניו, כי לא הבין במחזה ויהי בעיניו כמשוגע או כחולם חלום… ופתאם התנפל על הארץ, ובחזקת היד הסיר במעוף עין את מנעליו מעל רגליו ויזרם הלאה, ובשתי ידיו ספק על ראשו ויתן קול בכי אשר השביח רגע כל הקולות יחד… ובהביעו בשפתיו דברי הקינה “ציון הלא תשאלי לשלום אסירַיִךְ” – החלו עיניו לפכות דמעות כמעיני מים ויבך ויוסף לבכות, ונחת מאין כמוה חש בבכיו… ובקומו ממקומו ככלות התפלה הביט סביבו כמו עולם חדש תראינה עיניו, עולם של אחדות, אהבה ואחוה. אבל בטרם עוד הספיק להביא חשבון מחשבותיו, נגש אליו אבי־אביו הזקן בהוד קומתו ובזיו תפארתו וירם ידו ויתן אותה על ראשו בקראו בקול רועד: “אלהים יחנך, אפרים בני!” פני הזקן המפיקים כבוד ויֹשר, עיניו אשר בהן נוצצו כספירים אגלי־דמע, זקנו הלבן והגדול היורד עד חזהו ועליו יתגלגלו דמעות כאגלי־טל, וקולו אשר כנחמה ותקוה וסליחה גם יחד נשמעו בו – הפיצו הדרת־קדש מסביב; ואל רק על לב אבי אפרים כי אם על כל העוטרים עליהם מסביב שפך רוח חן ותחנונים, להשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותיהם”.

ובן־הגרי ששב בכל לבו אל עמו, החליט לכפר את חטאת הנהגתו עד כה ולעלות לארץ־ישראל כדי לעבוד אדמתה; כי הנקמה היותר יפה מאויבינו היא “נקם הברית, שנכרות מהיום הזה והלאה להיות איש לרעהו לעזר, ואיש לאחיו יאמר חזק ונתחזק בעד עמנו וארץ אבותינו!”

ערך הספור    🔗

סמולנסקין תאר בהספור “נקם ברית” את המהפכה הפנימית שהביאו ה“פוגרומים” בשנת 1881 בלב צעירינו הנאורים. רבים מהם שבו לעמם ועלו לעבוד אדמת ארץ־ישראל, אחרי שנכזבה תוחלתם באופן נורא משאיפות החופש והאחוה שפשטו ברוסיה בשנות הששים. הלאומיות שלהם היתה בנויה איפוא על ההחלטה כי הפרוגרס לא ימהר, או לא יביא לעולם, תשועה גמורה לאחינו הנרדפים. אולם יש להוסיף, כי הלאומיות של סמולנסקין בעצמו לא היתה תלויה במהלך הפרוגרס והתנאים החיצוניים לבד, כי היא היתה נובעת ממקור רגשותיו.

חסרון שיטה של לאומיות חיובית    🔗

ורק מחסרון שיטה ברורה של לאומיות חיובית ונחוצה כשהיא לעצמה בחר המספר לעורר את הרגש הלאומי בתארו את בדידותנו ושנאת הגויים לנו.

בתחלת חורף תרמ"ד נסע סמולנסקין לבקש ארוכה למחלתו האנושה במיראן, ומשם כתב לידידו המשורר דוליצקי:

“לוא ראית אותי עתה לא הכרתני, כי אני הוא. במשך השנה הזאת זקנתי ושבתי, כחי עזבני ואור עיני גם הוא אין אתי. בשרי כחש ועצמותי שופו ולחי נס, והנני כגל של עצמות אשר רק קרום דק מן הדק ישוככהו לבל יתפרד ויהי לאין; כי בכל צרתכם לי צר, וממראה עיני איך אחיה בראותי את חמס האחים הנעשה בארץ”.

 

ימיו האחרונים של סמולנסקין    🔗

במיראן הוסיף סמולנסקין לערוך את “השחר”, ומחלתו הוקלה מעט, ובקיץ תרמ“ד הלך להתרפא בגלייכינברג, אולם שם נתגברו שוב מכאוביו. בסוף אותו הקיץ שב המספר לווינה ושבע שם עמל ויגון, כי לעיניו מת בימים ההם חותנו החולה. ובראשית חורף תרמ”ה הלך שמולנסקין שנית למיראן והיה גר שם

“בבית־אורחים, ואחת הנזירות היתה סועדת ערש־דויו. הרופאים צוו עליו לבל יקח עט בידו ויגידו לו כי הכתיבה תקריב לשחת נפשו; אך החולה לא שם לבו למצות רופאו, וברגעים שהיה יכול לתפוש עט בידו ולכתוב בו היה תופשו, ולפעמים היו מתמלטים גם חדודים ומהתלות מפיו כאלו סמולנסקין הבריא והעליז מושך בו. אך רגעים כאלה לא רבים היו ביום או בשבוע, ועל כל רגע ורגע, שהיה כותב, שִלם במוח עצמותיו… בחדש טבת התגברה מחלתו של סמולנסקין עוד יותר, ובכל זאת היה נוח ורך להאנשים הקרובים אליו, ועדינות נפשו לא עזבתהו אף רגע… כשנכנס חודש שבט תרמ”ה החל סמולנסקין לחוש כי ימיו חוצצו ורגעיו ספורים, וכי אפסה כל תקוה לרדת מעל ערש־דויו, לכן התאמץ בשארית כחותיו ומהר לגמור את הספור “הירושה”, למען לא יכלה המסַפר טרם יכלה הספור; ויכתוב סמולנסקין בשכבו על מטתו את הפרקים האחרונים של “הירושה” על גזרי ניר בחפזון גדול, למען לא יקדמנו המות, באותיות זקופות ועקומות…

בט“ו שבט גברו מכאובי הסופר עד מאד, ויתן לו הרופא מורפיום להקל ולהשקיט את מכאוביו העצומים, ויהי כל היום כמטושטש ולא הכיר את הנכנסים אליו. ולמחרת בבקר, ביום ט"ז שבט תרמ"ה, כאשר נכנסה הנזירה, אשר שרתה את פני החולה, לחדרו – ותמצאהו מוטל על הקרקע בפִשוט ידים ורגלים וכל רוח אין בקרבו. כפי הנראה ירד מעל מטתו בלילה לשאוף אויר אצל החלון ויפול וימת”⁴¹.

“הירושה”    🔗

החלק השלישי והאחרון של הספור “הירושה”, שהחל להדפס עוד בשנה השמינית של “השחר” (תרל"ז), ראה אור רק אחרי מות המספר. תאורי הספור הזה הם משורבבים קצת, אולם יש בו גם מחזות יפים ונאמנים. גבורו הראשי זרחיה הוא בן רומיניה ומורה עברית, שנעשה לאומי, כבן־הגרי ב“נקם ברית” מפני צרות עמו בארץ־מולדתו.

 

תכונתו הכללית של סמולנסקין    🔗

סמולנסקין היה בעל דמיון עז, אבל לא פיוטי כאותו של מאפו. בחזיונותיו אין כמעט שירה, אבל יש בהם הסתכלות⁴² רחבה, אם כי שטחית, בחיים. גם בהשיחות הארוכות של התפלספות והשתפכות־הנפש, הממלאות את כל ספוריו, יש רק מעט ממעוף הפיטן ומעומק הרגשתו; ותחת זאת יש בהן הסברה רחבה לאמתיות ידועות, והשקפות הנקנות מתוך התבוננות חיצונית בחיי האדם ופעולותיו. סמולנסקין איננו מעמיק כי אם מרחיב גם ברגשותיו וגם בהגיונותיו. הפובליציסט, המסביר והמעורר מתגברים בו על פי רוב על היוצר, הציר וההוגה. כמעט לכל ספוריו ישנה מגמה קבועה מראש, אולם אין זה מקלקל את טבעיות גבוריו. הראשיים שבהם שייכים לסוג האנשים היותר ידוע לסמולנסקין: בני־הישיבה שנתפקרו על ידי ההשכלה

סמולנסקין בתור טפוס לגבוריו.    🔗

ביסוד תכונתם של הגבורים הראשיים הללו (יוסף, יעקב־חיים, ישעיה וזרחיה) יש חלק גדול מתכונת סמולנסקין בעצמו, וכמה ממאורעות חייהם קרו גם לו. ועל כן הם מתוארים בטבעיות רבה, אף על פי שהצד האמנותי אינו משוכלל בכלל בספוריו של סמולנסקין. הוא כתב אותם קטעים, קטעים בעד חוברות “השחר”, וזה גרם להם חטיפה ובהילות, סרוס וחזרה.

חפזון ורגשנות    🔗

סמולנסקין, העתונאי הטרוד, לא היה עורך מראש תכנית מסוימה ומדויקה לא לספוריו ולא למאמריו הגדולים. רגשנות⁴³ סובייקטיבית (עצמית) מתגלה בכל יצירותיו ומפעליו, בעוד שהם לקויים בנוגע לדיוק, שכלול וחשבון. סמולנסקין נעשה מספר לא מאהבתו להאמנות אלא כדי לפקוח את עיני אחיו על צרכי חייהם; והוא נעשה לאומי לא על פי שיטה חברתית ברורה אלא מחמלתו על עמו הרצוץ.