¹

רְאוּבֵן־אָשֵׁר בֶּן יוֹסֵף בְּרוֹדֶס (1902 – 1851)

 

ראשית עבודתו הספרותית    🔗

ראובן־אשר ברודס נולד בוילנה בכ“ה אלול תרי”א. הוא נתחנך כנהוג, ב“חדר” וב“ישיבה”, והצטין מילדותו בכשרונותיו ונטיתו לספרות. ברודס החל להדפיס מאמרי מליצה ב“הלבנון”, “המליץ” ו“הכרמל”, ומשנת 1873 והלאה פרסם גם ספורים קטנים ב“השחר”.

 

“הדת והחיים”    🔗

בשנת 1876 בא ללבוב, והשתתף במשך ארבע שנים בעריכת העתון “הבקר אור” (תרל“ו – תרמ”ו) של גוטלובר. ובאותו העתון הדפיס גם את הרומאן בן שלושת החלקים, “הדת והחיים”, שלא נגמר.

תוכן הרומאן לקוח ממאורעות המחלוקת, שפרצה בליטה בשנות תרכ“ט – תרל”א בין הרבנים והמשכילים מפאת התקונים בדת, שדרשו ליליינבלום וחבריו. גבור הספור, שמואל בן המלמד ר' ליב בעיר פלגות, הצטין מילדותו בשכלו החד ובכח זכרונו. “קומתו היתה ממוצעת, שערותיו השחורות והמסולסלות מעט תסבינה את ראשו ואת לחייו”, ו“אף אם לא חלקה לו התולדה יפי פנים במדה גדושה, נתנה לו תחת זאת עינים מפיצות נוגה, אשר תעידינה על חכמתו”. כשהיה שמואל לבר־מצוה מת אביו, והנחלה “אשר השאיר, אחרי עבדו בזעת אפים עד שנת השלוש והחמשים לימי חייו, היתה אך בית אחוזה בקצה העיר. אחרי מותו השכירה אם שמואל את הבית הגדול אשר לרחוב, ומכסף שכרו החיתה את נפשה ונפש בנה בבית הקטן שפל־הקומה, המכוסה בגג תבן ודולף, אשר עמד בקצה החצר”.

כשנתפרסם שמואל ל“עלוי” בא ר' יששכר, “נגיד” עם הארץ וחובב תורה, מעיר קרובה, ויקחהו לחתן לבתו דבורה. אחרי “התנאים”, שנכתבו שלא בפני הכלה, הוביל המחותן את החתן לעיר מושבו וישימנו בבית אחיו עד החתונה.

“בליל התקדש חג־המצות, אחרי צאת העם מבית־התפלה, היה שמואל קרוא בפעם הראשונה לבית ר' יששכר, לחוג עמו את שני ימי החג הראשונים ולערוך שמה את ה”סדר“. שמואל… נפעם כמעט בבואו הביתה, ואת כל אשר אך למשמע אזניו שמע ראה עתה בעיניו. הוא ראה את מנורות־הכסף בעלות ששה קנים, העומדות על השלחן ומפיצות אור בהיר מאד, וסביבן על השלחן מפוזרים גביעים, מזלגות, וכדומה, כלם כסף טהור מעשה ידי אמן – ויתבונן במו עד מאד. הוא התבונן גם על הכסאות היקרים ועל כל כלי הבית הנחמדים, וגם על התמונות המשוחות בששר, אשר תיַפינה את קירותיו. הוא התבונן בכל אלה בעין חודרת, יען כי מעודו לא ראה כאלה. ובין כל הדברים ההם פגשו עיניו גם נערה בתולה כבת שש־עשרה שנה, גדלת הקומה ובריאת בשר – פי שנים בגדלו, ופי שבע ברחבו; פניה אדמו כתולע, ושתי מקלעות יוצאות משערות ראשה ותפלנה על כתפה, ומדי הביטו בה כמבלי משים התאדמה על אחת שבע. ואף כי רוח מבינתו לחש לו באזניו, כי היא המיועדה להיות לו לאשה, בכל זאת לא היטיב להתבונן, כי מה יחזה בה? בתולה הלא היא בתולה… אולם לא כן דבורה; היא ידעה עד מאד באור השם “חתן”, ותדע גם להבדיל בין איש לאיש, ועיניה חשכו לראות נער קטן ודל הנלקח להיות לה לאיש… לחייו רזות ושפתיו כמראה התכלת, ומבטי עיניו, תנועותיו וכל מהלכו יעידו עליו למדי כי לא מש מאהלה של תורה…”

ודבורה בכתה במסתרים, אולם לא דברה מאומה גם בראותה כי בבית הוריה נעשות הכנות להחתונה, בדעתה כי התנגדותה להוריה לא תפעל כלום והיא תחשב רק ל“חצופה”. וגם אחרי החתונה הוסיפה לשנוא את אישה, אלא ששמואל לא הרגיש בזה, כי “ישב כל היום בבית־המדרש וישמח בפלפוליו החריפים אשר חדש, ובבית לא דבר את איש, בא בשעה העשירית בלילה ובבקר השכם שב למקומו”. אז החלה דבורה לגלות את שנאתה לשמואל באופן שגם בן־ישיבה כאישה ירגיש בה; כי אחיה וגיסותיה, המקנאים באהבת הוריהם לשמואל, הוסיפו גם הם לצקת שמן על המדורה. בעת שהוריה היו בחנותם, מנעה דבורה מאישה את ארוחתו ודברה אליו קשות וחרפות. “שימי לי לאכול – מתחנן שמואל – מדוע אשב בטל?” – “ובלעדי זאת האם תעשה כל מאומה? – משיבה דבורה – הה, בטלן, לו תדע עד מה אבזה צלמך הנמאס… אנכי אינני אשתך, ואתה לא תהיה לי לאיש”.

“שמואל יצא בקצף… מן הבית, אך לא ידע גם בנפשו לאן הוא הולך. רגליו, כדרכן, הובילוהו לרחוב בית־המדרש, אך לא בא אל תוכו. הוא עבר על ידו תפוש מאד ברעיוני לבו, ומבלי משים הלך עד קצה הרחוב, עד מחוץ לעיר. הימים ימי קיץ, השמש בהדרה שלחה קוי אור ויוסיפו נוגה לירקרק הדשאים הנחמדים על הככר אשר שמואל עומד עליה. רוח היום היה צח ונעים, עשבי השדה נתנו ריח טוב לאף כל הולך, ומי הנהר הקטן אשר ישטפו שמה הלכו לאט ויפוזו מידי קרני השמש. שמואל לא התבונן בכל המראה הנחמד הזה, לא ידע ולא ראה איפה הוא וכל אשר לו מסביב; ובכל זאת פעלו האויר הצח והדממה הנעימה אשר שם על נפשו גם מבלי דעת”.

ובלכתו בשדה פגש את מכרו האברך העשיר והמשכיל, שרגא, ויגלה לפניו את נגעי לבבו. והלז הורה לו תורה חדשה: “גוית האשה נקנית בשלשה דברים, אמרו חכמי המשנה: ונפשה ולבה נקנים אך בדבר אחד, והוא – האהבה”. הדברים האלה היו בתחלה כחידה סתומה בעיני שמואל, אולם שרגא הוסיף בכמה שיחות לפקוח את עיני ידידו על האהבה ודרכי בני־האדם, והשאיל לו ספרי־השכלה שהאירו מהרה את שכלו הבריא. שמואל נתפרסם מעט מעט לאפיקורס, הקורא בספרי־מינים², ונאלץ לגרש את אשתו. ואז הלך לקחת תורה מפי הרב הגאון ר' חיים מפיליפובה, שהיה ידוע למקיל ומתקן בדת, כדי להיות לרב נאור, הגודר את פרצות היהדות ומתאימה לרוח הזמן. כעבור זמן מה שב שמואל מלא תורה ודעת לעיר מולדתו פלגות, ובטרם ימצא לו כהונת רב נאלץ להיות למלמד, כדי לפרנס את עצמו ואת אמו הזקנה, כי בינתים נשרף ביתה, מקור מחיתה. והמלמדות מררה את חייו, גם לבו היה דוה על חלום רבנותו שלא נתקים, ויבקש לו נוחם במנעמי האהבה, שטעם בפעם הראשונה.

להרב הזקן בפלגות היתה בת־חורגת מלאה חן, ושמה חנה. “קוצות שערותיה השחורות ותלתליה הסבו את פניה, שקויהם היו דקים ויפים עד מאד, ואשר כח נפלא עצור בהמה למשוך אחריהם עין כל רואה; עינים מאירות ומלאות רצון נפחו רוח־חיים באף התמונה הזאת, ושפתי פיה הוסיפו גם הן עליה חן ויופי למרבה”. חנה נולדה בוילנה לאביה הסוחר האמיד, שביתו היה מלא תמיד תנועת־המסחר ושאון צעירים עליזים; ובמותו היתה אמה, לאה, לאשה להרב בעיר הקטנה. וכאן חיתה חנה חיי בדידות ועצב, כי דבר לא היה לה עם האנשים המבקרים בבית הרב, ותזכור באנחה את ימי מחמדיה בעיר־מולדתה הגדולה. הצעיר האחד שנכנס עמה לפעמים בשיחה והחיה את רוחה היה שמואל, ויחוסי־אהבה נקשרו על נקלה ביניהם. אולם השאיפה לתקונים בדת, ששמואל הוסיף להחזיק בה, הפרידה מהרה בין הנאהבים. שמואל הוכיח להרב קבל עם בבית־המדרש, כי בהמתו של דניאל החוכר, שהטריף מחמת שמאן להוסיף על משכורתו שלשה רובל לשבוע – היא כשרה על פי דין; ומני אז נסגר בפניו בית הרב, ואהובתו נכלאה בו כצפור בכלוב.

וזלמן “יענטעס” השדכן, המסבב ומשנה את עניני ה“פוליטיקה” בעירה לפי צרופי שדוכיו, אמר לשדך את חנה לבן נפתלי, עשיר ועם־הארץ המבקש לו “יחוס”; ועל כן השתדל להרחיב את הפרוד בין שמואל והרב, ויסת את הקנאים בה“אפיקורס” להחרימו ולהוציא מידו את תלמידיו. וחנה שמעה בבית הרב את מועצות הקנאים, המתנקשים בנפש שמואל, ולבה נשבר בקרבה. היא “ישבה בחדר־המטות אשר בבית הרב בודדה וגלמודה. אור הערב לא עצר כח להאיר את החדר באור בהיר ונראה, אך כמו מלאהו ענן וערפל אשר יביא גם עצב עמו. לבנת השלג, הנראה בעד החלון, נִדְמֹה נִדְמָה לתכריכי־מת ומראהו הלבן עורר עתה תוגה ויגון, למרות תעודתו להיות אות היקר והשמחה. חנה ישבה וראשה תמכה בשתי כפות ידיה, אשר נתנתן על השלחן הקטן העומד שמה, ומחשכת הנשף לא נראתה תמונתה. ואך כפסל מעשה חרש, סמל דמות האבל והיגון, היתה תבניתה… מלחמה כבדה התפרצה כעת בקרבה, מלחמה אשר עֹז בידה להכות לרסיסים לב עלמה רכבה וענוגה כחנה; שני רגשות מתנגדים התאבקו והתרוצצו בלבה: מעבר מזה אהבת־אם ויראת כבוד אב־חורג, רב זקן ונשוא פנים – ומעבר מזה הצלת נפש ידידה ואוהבה שמואל”.

ובתוך כך נמשך לב חנה – שלא חש מעולם אהבה גמורה לשמואל – אחרי המורה הצעיר אפרת, שהיה מבקר בבית הוריה בעודנו תלמיד בית־המדרש־לרבנים בוילנה, וקבל עתה משרת מורה בבית־הספר שבפלגות. היא בקשה במכתב מאת שמואל שיקרב לה את מכרו אפרת, ושמואל מלא את חפצה מבלי התבונן כי מתחרה מסוכן הוא מקים על עצמו; כי מעיניו של שמואל היו נתונים אז בעקר למלחמתו עם הרבנים. הוא החליף מכתבים עם המשכילים השואפים לתקוני הדת בערים אחרות, והקנאים מצדם פרסמוהו לדראון וקפחו³ את פרנסתו.

ואפרת שמח מאד בהודע לו, כי חנה היא בפלגות ומבקשת קרבתו.

“חנה הִנֶּהָ בזה – חשב אפרת בלבו – מה נפלאו מעשי המקרה! לפני שנתים ימים הכתה אהבתנו שרש בלב שנינו, וכפורחת העלתה נצה, אך אנכי שִׁחַתִּי אז את הפרח הנעים ההוא… אנכי רכבתי אז על כרוב הדמיון ודמיתי בנפשי כי ימי הלמוד לא כלו לי עוד, כי אסע לעיר־הבירה ואהיה לרופא, וכי גדולות ונצורות יביא לי העתיד ועל כן דחיתי את האהבה הזאת בשתי ידים… ומי מלל לי אז, כי בעוד שנתים ימים, בעת אשר כל ההרים אשר תליתי אז בשערה נפלו ואינם, בעת אשר אנכי הייתי למורה בבית־הספר ואחפוץ לכונן לי בית… בעת אשר אנכי בעצמי הנני מְלַבֶּה את גחלת אהבתנו בלבי – מי מלל לי כי בעת הזאת אמצא את חנה בעיר מגורי… את חנה הזוכרת ומזכרת אותי.”

הנאהבים החלו להתראות בחשאי ולטיל מחוץ לעיר; וכשנודע הדבר להרב גער בבתו־החורגת על התחברותה לה“גלוח”, וחפץ להשיאה על כרחה לבן נפתלי העשיר, אולם העלמה נלחמה על חופשה ועמדה על דעתה. רוח פריקת העול של המנהגים הישנים חדר כבר גם לבית הרב, וגם תנועת התקונים בדת ובחיי היהודים, ששמואל עמד בראשה, כבר נשאה פרי.

“נבוכים היו רבני ארץ ליטה, כי הקיפה התנועה מלוא רוח הארץ הזאת, ועברה בכל עריה, חלפה בבתי־מדרשיה; ובכל מקום ומקום אשר הגיעו המכתבים (על התקונים) מצה ומריבה נשמעו, שאלות משאלות שונות הוצעו לרבנים, ובני־הנעורים לומדי בית־המדרש יצאו חוצץ לקראת התקונים והחלו לפרוע פרעות בדיני ה”שלחן־הערוך“… וישמעו המוכסים, החוכרים והקצבים, ויוסיפו גם הם לענות את נפש הרבנים, והיה בהטריף להם הרב שור, כשב⁴ או עז אשר שחטו ויצעקו מרה ויאמרו: נלכה נא ביתה־המדרש ונשמע מה ידברו בני הלומדים, אלה מכשירים את אשר מטריפים הרבנים”.

שמואל מצא איפוא קורת־רוח בעמלו בעד עמו ודתו, שלא היה לשוא: וגם לצערו על חנה אהובתו, שבגדה בו, מהר למצוא נחומים באהבתו לרחל, אחות אפרת. שמואל היה דבוק אמנם ביותר באהבתו לחנה, אבל עלמה יפה זו בקשה רק חיי עונג ושמחה ולא השתתפה כלל בשאיפותיו הרוחניות; ועל כן הותר מאליו הקשר שבינה ובין שמואל, איש שכלו רוחני, ולעומת זאת היתה קרבתו של שמואל לרחל יותר פנימית ויותר מתמידה, כי אשה זו הצטינה לא ביפיה אלא בבינתה והשכלתה. והקשר הרוחני שביניהם נתחזק ביחוד אחרי שהקימו שמואל, אפרת ואחותו בית־ספר לנערים ונערות. שמואל חדל אז מהיות מלמד ויהי למורה בטעם אירופאי, המדבר רוסית ולובש קצרים, ועבודת־ההוראה המשותפת לו ולרחל קרבה ואגדה יחד את שתי הנפשות. ובגן העצים והפרחים הסובב את בית־הספר בלו הנאהבים כמה שעות של נחת ואושר, בשוחחם יחד על עניני החנוך של הדור הצעיר ועל רוח ההתקדמות והתקונים ההולך וכובש את חיי עמנו.

אולם עננה קלה העיבה את אשרם של הנאהבים תמימי־הדעות וישרי־הלב: רחל היתה “שומרת יבם”. היא נתאלמנה מאישה הראשון, פלוניצקי, שהיה משכיל ועדין־רוח גם הוא, ומת זמן מה אחרי חתונתם ממחלת האבעבועות מבלי השאיר אחריו בן; רחל אסורה איפוא להנשא לאחר עד שיחלוץ⁵ לה היבם, הוא אחי המת, ואסונה גדל על ידי זה שלא נודע איפה נמצא אותו האח. חמיה של רחל, ר' טודרוס בעל הגימטריאות⁶, גרש את אשתו הראשונה בהיותה הרה ללדת והחל לשתות לשכרה בעזבו את ה“מגידות” אומנתו, כי היתה בו תשוקה עזה לחיים ולעבודה רוחנית שלא מצאה ספוקה בלמוד התלמוד ונתגבר עליו השעמום⁷; ובכן נשכחו מלבו התועה ביין אשתו הגרושה ובנה ולא ידע אנה באו.

וגם מכשול זה הוסר סוף סוף מדרך שמואל ואהובתו. בבית־המדרש שבפלגות למד בן־ישיבה בירזי, יפה־תואר ומתמשכל, והיה בחור ערום וקל־דעת זה אוכל “ימים” בבתי החשובים שבעיר ומבקר את הנאורים. הוא היה לוכד ביפיו וערמתו את לב העלמות, הכמהות לחברת גבר, היקר כל כך בעירה – ונחשב לאחד ה“מניעים” בגלגלי ה“פוליטיקה” העירונית. ויתן הבירזי את עיניו ברחל, והודיע לה כי הוא ה“יבם” המבוקש, בן טודרוס; אולם לא לחלוץ לה הוא חפץ, כי אם ליבמה. הוא יתיר אסוריה רק בתנאי שתקשר אליו לעולם. אולם בן־ישיבה, גם כשהוא ערום כהבירזי, איננו “גזלן נורא”. ויתנו עליו אפרת ושמואל בקולם וימשכוהו להרב, כדי לאלצו לחלוץ…

 

ערך הספור    🔗

מהרומאן הראשון של ברודס נודף עוד ריח בוסר. סגנונו של המספר ברומאן זה הוא אמנם בהיר, פשוט ופחות מליציי מאותו של הסופרים שקדמוהו, אבל הוא בלתי מלוטש, יבש קצת ומימי ביותר. התאורים הם מקוטעים או משורבבים, ואין חייהם הפנימיים של הגבורים מבוארים למדי.

שמואל

אין אנו רואים, למשל, את התפתחותו הרוחנית של שמואל בטעמו מפרי ההשכלה, ואין אנו מכירים את רגשותיו החדשים בהתחברו להמורה אפרת, שלא היה בן־ישיבה מעולם, ובהיותו בעצמו למורה אירופאי בבית־הספר. שמואל האפיקורס והמתקן הוא סמל דמותו של ליליינבלום בדור ההוא; אולם הכופר החי הוא יותר טבעי מהמדומה. המתקן הצעיר המוסיף להשתלם בהשכלתו צריך לצאת סוף סוף מעבר לגבול התקונים השטחיים ולהתעמק בשאלת עקריה של הדת; אולם דבר זה שקרה לליליינבלום לא קרה לשמואל.

ברודס השתדל בעקר לתאר את כל פרטי המחלוקת על דבר התקונים הדתיים, שפרצה בימיו, ולהוכיח את נחיצותם, ומתוך כך התרשל בשכלול הצד האמנותי של הרומאן. המגמה הפובליציסטית אכלה את הספור.

 

ברודס הלאומי    🔗

כשהחלה בשנות השמונים תנועת התחיה הלאומית, היה ברודס לאחד מעסקניה הנלהבים. הוא היה נואם טוב, והקדיש להרעיון הלאומי גם את עטו וגם את כח־הדבור שלו. ברודס פרסם ב“גן הפרחים” של מזח מאמר גדול על תחית הלשון העברית והרחבתה, דבר המתאים לתחית העם; אולם גם בהשפה היהודית המדוברת הרבה עסקן לאומי זה להשתמש לצורך התעמולה שלו. בשנת 1882 בא ברודס לבוקארישט, בירת רומיניה, הארץ המצטינת ברדיפות היהודים – ויסד במרכז זה של ה“גלות” עתון לאומי ביהודית בשם “יהודית”. אולם בשנת 1885 נאלץ לעזוב את הארץ כנתין זר ולשוב לגאליציה, ושם נסה ברודס להוציא לאור כמה עתונים בעברית ויהודית (“היהדות”, “הזמן”, “הכרמל”, וועקקער"), שלא האריכו ימים מחוסר אמצעים.

 

“שתי הקצות”    🔗

ובעת ההיא הוסיף ברודס לכתוב גם ספורים חדשים, גדולים וקטנים, והיותר חשוב שבהם הוא הרומאן “שתי הקצות”, שנדפס ראשונה בשנת 1888.

תוכן הרומאן.

הגבור הראשי, יעקב חצרון, נולד בעיר הקטנה סוכות אשר בוולין. הוא היה בן יחיד לאביו ה“חסיד” העשיר והלמדן, ר' נתנאל, שפנקו מנוער ולא מנע ממנו את כל משאלות־לבו. ורגש־יופי חזק נתגלה בנער.

“בית אביו היה סמוך לגן־ירק, אשר יעקב שעשע בו מדי יום ביומו. ועת כי הנצנים נתנו ריח, עת כי הגן העלה נצה, עת כי השמש שלחה קרניה ויפוזו זרועות העצים השתולים שם, עת כי שכבת־הטל הרימה ראש לקדם את פני השמש בבקר השכם – היה לב הנער שמח מאד, והם היו שעשועיו כל ימי הקיץ. וכאשר גדל הנער סלסל בפאותיו, שם לב על נקיון בגדיו ועל ערך מהלכו ויתהדר בכל אשר מצאה לאל ידו”.

יעקב היה לעלם “יפה מראה עד להפליא, בחור כארז וחסון כאלונים, ושערותיו הצהובות, עיניו השחורות ולחייו אשר אדמו כתולע הוסיפו על חנו”. גם לנגן בכנור למד יעקב, והחסידים רננו אחריו כי “כמעשה הגויים יעשה”; אולם עושר אביו כפר על חטאותיו, כי ידע יעקב לחבר את אהבתו להיופי והשירה עם מנהגי החסידות. אחרי שנשא לו לאשה את שרה בת החסיד העשיר ירוחם, ועמד ברשות עצמו, החל להדר במצוות. “סוכתו בחג היתה מפוארה מאד, אף אתרוגו היה המהודר בכל העיר… גם בימי חג־הפסח שם עיניו ולבו לערוך את “הסדר” בכל ההדור אשר מצאה ידו, ובימי חג השבועות עשה מעקה מענפים רבים לביתו, אשר כל רואהו התפלא עליו”. וגם בנסוע יעקב לה“רבי” הנחילוהו עשרו וכשרונו הפיוטי כבוד רב. “הרבי בכבודו ובעצמו כבדהו לא אחת לשיר בשירים על שלחנו ביום השבת לעת הסעודה השלישית… וכל חזן הבא אל העיר היתה ראשית דרכו לבוא לבית יעקב חצרון, כי למשפט פיו יחלו כל אנשי העיר”.

במות ר' נתנאל חצרון הנחיל אחריו לבנו יעקב את כל עסקיו, וביניהם גם ענין מסוכסך אחד שהיה לו עם איזה סוחר מאודיסה. ר' נתנאל לא מהר לשים קץ לאותו הסכסוך, כי לא נועז לנסוע לאודיסה, שנחשבה בדור ההוא למלאה עון ופריצות, ויראי חטא אמרו, כי “כשבע פרסאות לבוא אודיסאה סביב סביב יבער הגיהנם”; אולם יעקב לא היה עוד “פחדן” כאביו, ויחליט לנסוע לעיר־הטומאה. “בהסכם ה”רבי" עשה לו בגדים קצרים, כאשר ילבשו בני הארץ, גדל שערות ראשו ממול ערפו למען אשר יוכל לאחד את פאותיו עמהן", ובקחתו צרור־הכסף בידו יצא לדרכו.

בבוא יעקב חצרון לאודיסה שכח כמעט את עסקיו, כי נדהם למראה הנהדר שראו עיניו.

“יפעת העיר אשר אין ערוך לה, רחובותיה הישרים, אשר עצים שתולים יפארום משני עבריהם; חוצותיה אשר הבונים כללו יפיָם בחומות בצורות ומפוארות בפטורי ציצים, במעקות מזהבים ובעמודים מעשה ידי אמן; שוָקיה עם בארות בארות זורקות מים בין גני שושנים ופרחים הסובבים אותן; לפידי הגז אשר יאירו את הרחובות, החוצות והשוקים באור בהיר בינות לעצים השתולים, אשר עליהם הירוקים יזהירו כזֹהר תכלת הרקיע; מצבות־הזכרון אשר תעמודנה בשיא גבהן ובחסן גון לדורות עולמים; גני־חמד אשר בתוך העיר ובמגרשיה, והים הנורא עם כל שכיות־החמדה אשר בנו בני־האדם על חופו – כל אלה פעלו מאד על נפש יעקב כל אלה לקחו לבבו, העירו רוחו אף עוררו את רגשותיו בקרבו”.

ביחוד התרגש חצרון, הנוח להתפעל, בטילו על שפת הים, שראה בפעם הראשונה.

“לפניו הים הנורא בהמון גליו, אשר בשצף קצף יהמו וירעשו, ועד בלי תכלית, עד כל אורך מרכז־מבטו ירומו, ינשאו. יחמרו, ובשיא חסנם ישטפו שטוף ועבור עד החוף, עד החומות הבצורות אשר כוננו ידי אדם לשים גבול למו… והציים האדירים, אניות־הקיטור אשר בתוך המים ומסלות־הברזל אשר על החוף ירָאו כעדים כשרים, אשר הוצגו להעיד על ממלכת האדם בים וביבשה… הגלים ירעשו מאד מתגרת יד מושלם ובקול המולה רבה ישובו על עקבם עד מרחבי תכלת הרקיע, עד מקום השמש, אשר בירכתים ימה תעמוד עתה כלה אדמונית; כגולת זהב טהור תעמוד ותביט במשול האדם בטבע, תביט – וקרניה המופזות האחרונות מאדימות את פני המים ותתנה גם למו זֹהר כמו תנחמנה אותם מעצבם, כמו תשחקנה לפניהם להפיס דעתם”.

והעורך־דין יורב, המנהל את משפט חצרון עם בעל־דינו, ראה כי איננו חסיד שוטה ופרא, ויביאהו לביתו מכרו הקבלן העשיר לצרכי הממשלה גבריאל אחיטוב. הוא חפץ להראות לבתו היפה של אחיטוב, ליזה, ולכלתו ראזאליה, “אדם טבעי עם טוב טעם”, שאינו רגיל עוד בנמוסי החברה הנאורה. ובבוא חצרון אל הבית היה מוכה־תמהון למראה עיניו; “מן הרצפה בשלל צבעיה ומצעות מעשה־הארג אשר מתחת לרגליו עד הספון והמנורות המפוארות התלויות עליו אשר ממעל לראשו, מן קירות הבית המצוירים מעשה אמן עם התמונות המשוחות בששר במסגרותיהן המופזות ועד כל כלי הבית הנאדרים במעשה צעצועים ובפטורי ציצים – כלם עזרו להשתוממות לבבו”. וביחוד הפליאו את רוחו ליזה וראזאליה, אשר “חן ונועם תשאנה גם בערך בגדיהן, גם בנדנוד גון, גם בשיחן וגם בצחקן; עיניהן כמו תברוקנה, מחלפות ראשן כעין המשי לטוהר, וכל אשר להן הוא כאבן חן, כאבן־שואבת”.

“השיחה הראשונה חלפה ועברה בדברים מקוטעים, שפת חצרון טרם תהיה בפיו כי לא היה אָמון בסוד הנשים, ומה גם כי נפשו לא יכלה עדן מלט משא לבבו ההומה מאד מכל אשר תחזינה עיניו ליופי. פתאם קמה ליזה ממקום מושבה ותל ותשב על יד המִנים⁸, בידיה העדינות פתחה את דלתותיהם, ותעביר את אצבעותיה הדקות על פני המנענעים⁹ בחפזה וקול השיר נשמע. חצרון נבהל. את אשר לא ראה מעודו הנה לנגד עיניו עתה! אמנם שמע את שמע המנים, אך עינו לא ראתם, ולא ידע מה המה”.

המנגינות עשו על חצרון רושם כביר, ויצא כנדהם מן הבית. ובשובו למעונו לא נם שנתו כל הלילה. הוא ערך בדמיונו את עיר־מולדתו סוכות מול אודיסה: “מעבר מזה טיט ורפש מרבה להכיל, בתי־עץ קטנים וגגותיהם תבן נרפש, אין סדר לרחובות, אין משטר לחוצות וכצלמי־בלהות ינועו וינודו האנשים ביניהם; ומעבר מזה הנקיון, הסדר והמשטר פה, הארמנות והפרורים, מאור הגז ובארות זורקות מים, הגגות לשוח והים הנורא”. ונדמה לו לחצרון, כי פה באודיסה יושבים אנשים לגמרי אחרים ויותר נעלים, החיים חיי תענוגים, עדן ויופי – בעוד שהוא מבלה את ימיו בחשך, ברפש ובסכלות. ושאלה חדשה עלתה על לבו: “האם לא אוכל גם לעבוד את ה' במקום הזה?” ובתוך רעיונותיו המסובכים חלפה כברק גם תמונת ליזה “בשבתה על יד המנים ובאצבעות ידיה הרכות תעבור על פני המנענעים ובפיה תשיר בקול ערב, לחייה התאדמו כמעט ועיניה הבריקו…”

–הרהורים רעים – אמר חצרון בלבו, ובהשתדלו להסיח דעתו מהם לקח את “כנורו בידו ויעמיק לנגן”…

וחצרון החל לבקר לעתים תכופות בבית אחיטוב, לדבר בעניני מסחר עם גבריאל הזקן ולהתעלס בחברתם הנעימה של בני ביתו. ליזה הזמינה אותו כמה פעמים ללכת עמה אל התיאטרון, ומנגינותיו וחזיונותיו פעלו מאד על נפשו הרכה והפיוטית ונשאוהו לעולם של קסמים. גם יורב הובילהו בכל יום “למקום־שעשועים חדש, למקום משחק ולבתי־משתה אשר נערות משחקות שמה ושירי עגבים בפיהן; וחצרון החל לדעת את מנעמי החיים, את עדן תשוקותיהם ואת טוב חמדתם”. כעבור חודש ימים היה לאיש אחר, החיים המזהירים החדשים מחו וטשטשו ברוחו את זכר ימי־החשך שבלה בעיר־מולדתו הנרפשה, ויחליט להשאר כאן כל ימי הקיץ. “מדוע זה – חשב בלבו – לא אשלח ידי לקחת מפרי עץ החיים, באין כרובים ובאין להט החרב המתהפכת השומרים אותו?”

ואהבת חצרון לליזה גברה מיום ליום. בטילו עמה באחד הערבים בגן־הפרחים שאלה ליזה את פיו על דבר ביתו ומשפחתו, וחצרון נתבלבל וכחש באשתו ושני ילדיו, כדי שלא יהיו למכשול על דרך אהבתו. אולם בשובו למעונו הכהו לבו מאד על הבגידה הזאת, ומלחמה פנימית התלקחה בקרבו. “הה! מה נואלתי ומה חטאתי! – חשב בלכתו בחדר מלונו אחת הנה ואחת הנה – רב! אלכה ואשובה לביתי, ואשובה לתמימות נפשי… לביתי? לעיר סוכות?… האם אוכל לשבת שם על ערמות העפר והאשפתות אחרי אשר ראיתי את אודיסה כלילת־היופי?… האם אשוב ואתענג על חברת “החסידים” בקול שיריהם כקול הסיר, אחרי אשר שמעו אזני קול המנים וזמרת האופירה ושירת העלמות המשחקות?” וחצרון מרגיש כי כבר נלכד בפח, כי כח־קסם עצום מקשרהו לחייו החדשים ואין לעמוד כנגדו. “האם לא צדקו ה”חסידים" אשר לא נתנו לי ללכת הנה? – שואל הוא במרירות… אמנם כן, אש הגיהנם בוערת בקרב העיר הזאת, אש נוראה, אש שורפת ואוכלת כל לב ורוח"…

ולפני עיני חצרון מרחפת תמונת “ליזה בכל עצם יפיה ותפארתה: שערותיה השחורות אשר כללו את יפי פניה הצחים מחלב ואשר כנזר תפארה היו על ראשה; לחייה אשר כשושני חמד ופרחי־ריח לקחו לב ותרהבנה כל עין; מפתח פיה הצר בשחקו הנעים כמשחק מלאכי־אל שם בשחק; מבנה גוה כפסל יצרו חרש במדה ובמחוגה, ושתי עיניה אשר כהרים יורקי אשר ירו חציהן”. ולעומת תמונת־הקסם הזאת ערך חצרון שלא מדעתו את דמות אשתו הפשוטה והבלתי יפה, “ערך בגדיה, מכסה ראשה הגלוח, שיחה והגיונה” – ונפשו נבהלה פתאם…

חצרון הרגיש כי בקוריו בבית אחיטוב מרחקים אותו יותר ויותר ממשפחתו, אבל לא עצר כח למנוע מעצמו את העונג הגדול הזה. תחת שעד כה היה מנגן רק על פי השמיעה והחוש הפיוטי, למד עתה לקרוא את תוי־הנגינה, כדי שיוכל ללות בכנורו את מנגינותיה של ליזה על הפסנתר. גם מורה לקח לו חצרון מתלמידי האוניברסיטה ללמדו היסטוריה וספרות, כי מעודו לא קרא בספרי רומאנים ושירה, ובשמעו בערב אחד שיחה ספרותית בין ליזה ורעיה לא יכל להשתתף בה ונכלם מאד. וספרי הרומאנים הורוהו מה היא “אהבה”, וידע ויבן גם את יחוסו לליזה… ובבוא יורב בבקר אחד למעון חצרון, מצאהו שוכב על מטתו ובוכה על אהבתו ומשפחתו…

ויורב, המנהל את משפטיו של גבריאל אחיטוב, ידע כי עסקיו רעים מאד וכי קרוב יום אידו – ועל כן דבר על לבו לקרב אליו את חצרון העשיר, שיוכל להקימו ממפלתו אם ישא את בתו וישתתף במסחרו. וייטב הדבר בעיני גבריאל, וגם ליזה אמרה לתת בחפץ לב את ידה לחצרון העשיר, החביב ויפה־התואר. אולם חצרון לא היה בקי במנהגי האהבה, ולא ידע איך להביע את חפצו ולהוציאו לפעולות; ועל כן נועצו יחד בני בית אחיטוב לחוג ברוב פאר את יום הולדת ליזה, כדי לקשר אז אגודת הנאהבים.

"והערב ההוא בא. בית אחיטוב נהדר מאד, כי ימים רבים כללו יפיו… המנורות הפיצו אור צח, ואנשים רבים, בם בחור ובתולה, עלם ועלמה – נקבצו באו בו. כלם לבושי מכלול, כלם יעדו עדי, השמחה תציץ מבין עיניהם, ברכות ותהלות לראש ליזה בפיהם, ומתנות ליום־הולדתה בידם, ורגליהם עומדות הכן לצאת במחולות… ליזה היתה כלולה בהדרה. בגדיה החמודים הוסיפו גם הם חן לה, ושערותיה המקולעות בשושנים ופרחים היו כנזר תפארה לראשה; עיניה הבריקו מאד, ועל שפתותיה שושנים רחף צחוק קל ותיף במאד מאד, ותהי נושאת חן בעיני כל רואיה.

והנה הדלת נפתחה, וחצרון מובל בזרועות אחיטוב בא הביתה. חצרון היה הדור בלבושו מאד; בגדים חדשים ויפים עשה לו לערב הזה על פי המדה לכל חקיה ומשפטיה, והסַפָּר ערך קוצות תלתליו ויעש שפמו, והנה הוא כליל בהדרו, והבושת – בבואו בפעם הראשונה בחברה כזו אשר לא היה אָמון בה – הביאה חכליל על לחייו, ותוסף גם היא על חנו. כל הנאספים השתוממו למראהו הנחמד, לקומתו אשר דמתה לתמר ולעיניו אשר ירו זיקי אש, והעלמות התלחשו לאמר – אין בגברים כמוהו ליופי. אחיטוב העמידהו לפני כל הנאספים לאמר: “זה רעי וידיד ליזה – יעקב בן נתנאל חצרון”. ויקרב חצרון אל ליזה ויברכה ליום־הולדתה, אף הושיט לה את השי אשר הכין לה: אגודת שושנים נחמדה למראה, אחוזה בבית־יד של כסף טהור, אשר פתוחיה נפלאים מעשה ידי אמן; בינות לשושנים גליון ועליו כתוב ברב הוד והדר שיר בשפת רוסיה ליום חגה זה, ומתחת לשושנים צמיד¹⁰ זהב משובץ באבני־חן מצדו מזה, ובפתוחי חותם כתוב: “מני חצרון לליזה אחיטוב ליום־הולדתה” – מעבר מזה".

והאורחים עם האורחות התעלסו ושמחו כל אותו הערב, אף יצאו במחולות לקול מנגינות ליזה על הפסנתר, שחצרון לוה אותן בכנורו.

"ובטרם החלו הנאספים לקחת ברכת־הפרידה, נגש אחיטוב אל ליזה וחצרון, אשר עמדו יחד בתוך הבית כמתעתדים ללַות את האורחים, ובקול גדול אמר: בתי! הנני למלאות את משאלות לבך, ונגדה נא לכל רעי ואוהבי, בערב יום־הולדתך, ויום שמחת לבך הנני נותן לך את שאלתך, ובכל לבבי הנני מסכים גם אנכי לבחירך רצתה נפשך בו… ויקח את יד ליזה ויתנה ביד חצרון.

–ה' יברך אתכם, והארכתם ימים בטוב ובנעימים!

–אמן! למזל־טוב! צעקו כל הנאספים בתרועת שמחה, וליזה וחצרון נשקו ידי אביהם ובדמעות עינים נתנו תודה לו".

האורח היחידי שלא לקח חלק בשמחה כללית זו היה הסטודינט לתורת־המשפטים ברזלי. הוא היה בן להורים עניים, ובכשרונותיו הטובים כמו בעמלו הרב הצליח לגמור את למודי הגימנאסיה ולהכנס לאוניברסיטה. וכשהחל ברזלי לבקר בבית אחיטוב, הנעימה לו ליזה את חייו הקשים והמלאים עבודה, ויחוסיהם נעשו מהרה כל כך קרובים, שנחשב לאוהבה ובחירה בעיני כל בני הבית. ואמנם הבטיחה ליזה לברזלי להיות לו לאשה אחרי שיגמור, כעבור שנה, את למודיו באוניברסיטה, ותקוה טובה זו חדשה את רוחו ונתנה לו כח ועצמה לעבוד. והנה בא פתאם האברך העשיר והיפה חצרון ויעמוד לשטן על דרכו. ליזה החלה לדחות מעט מעט את ברזלי ממנה ולהתנכר לו, אולם הוא הוסיף עוד להתנחם בתקוות שוא עד שבא ערב־המשתה ושם לאל את כל חלומותיו הנעימים. לעיניו אורשה ליזה לחצרון! “לעיניו לקחו את אהובתו מבין זרועותיו ויתנוה לאיש אחר – ונפשו נבהלה מאד, ויוכה בתמהון לבב, ויבלעו כל מחשבותיו. כהלום־יין, באין דעת וחשבון, לקח מגבעתו ויצא וינס החוצה, ועל צדי הרחוב הלך בצעדי ענק הלך ומלל בידיו ורקע ברגליו, עיניו נהפכו בחוריה וכל תמונתו היתה תמונה איש משוגע בשנותו את טעמו”.

כל הלילה תעה ברזלי כמוכה־שגעון ברחובות העיר, ובכיסו כבר נשא כלי־נשק נורא, שבו ישים נקמתו באויבו חצרון, לפני זמן מה שלח מכתב לשלמה, בנו יחידו של גבריאל אחיטוב, שנסע לסוכות כדי להשגיח שם על עבודת הבנין של קסירקיטון¹¹, שנתנה לו בקבלנות – ודרש ממנו על חצרון ומשפחתו. וכבר באה תשובתו כי יש לו אשה ושני בנים המחכים בכל יום שישוב לביתו. ברזלי ידע איפוא את הסוד הנורא, שחצרון וגם יורב הסתירו מבית אחיטוב, ואמר להשתמש בו בשעת־הכושר זו. הוא בא ביום המחרת בצהרים לבית אחיטוב, שלא נעשו בו עוד סדרים אחרי המשתה, ושאל את ליזה במנוחה: “מה החלום אשר חלמתי אמש בלילה בבית הזה?” וליזה השתמטה מברור־דברים בהשיבה לו, כי היא ברשות אביה העושה בה כרצונו; ובשבתה אל הפסנתר נגנה את השיר הרוסי:

הַאִם אָנֹכִי אֲשֵׁמָה הִנֵּנִי,

כִּי הִצִּית מַבַּט עֵינַי אֵשׁ־לֶהָבָה

בְּלִבּוֹ הַבּוֹעֵר? כִּי הֶאֱמִין לִשְׁמוֹעַ

בִּדְבָרַי רִמָזִים… רִמְזֵי הָאַהֲבָה? – –

הַאִם אָנֹכִי אֲשֵׁמָה הִנֵּנִי

כִּי מִנִּי־אָז צִלּוֹ מִמֶּנִּי לֹא־סָר,

וּבִי דָבַק כְּמוֹ אִתּוֹ בְּרִית כָּרַתִּי?

וְנַפְשִׁי בָּחֲלָה בוֹ, לִלבִּי הָיָה כְמוֹ־זָר…

את השירה המעליבה הזאת שרה ליזה בקול רועד ומתוך התרגשות פנימית, כי בלבה ידעה שחטאה לברזלי והוליכה אותו שולל. וברזלי לא יכול עוד נשוא את העלבון והוציא מכיסו את מכתב שלמה, שהקים מהומה ומבוכה בבית. אחיטוב עמד כנדהם, וליזה התעלפה, וקדחת־עצבים עזה הפילה אותה למשכב, שלא ירדה ממנו במשך עשרה ימים. ובעת הזאת חדל חצרון, סבת האסון, לבקר את ליזה אהובתו, והתהלך כצל מרעה ויגון; אולם בשוב ליזה לאיתנה פגשה את מאהבה בטילה בגן־הפרחים, ואהבתם נתחדשה שוב. ליזה היתה נכונה לסלוח לחצרון את כזביו, שהשמיע באזניה כ“אדם טבעי” שאינו מושל ברוחו ושוכח בנקל את עברו; והיא חשבה רק איך להסיר מידי אוהבה את אסורי אשתו. ובדבר הזה היה לה יורב לעזר. הוא נסע לסוכות כדי לסדר את עסקיו של חצרון ולדבר על לב שרה אשתו שתקבל גט מאישה. אולם מה השתומם יורב בבואו להעיר הקטנה ובמצאו שם “רומאן” חדש. שלמה אחיטוב התאהב בשפרה, אחותה היפה והתמימה של שרה. באותה שעה שחצרון, בן העיר הקטנה, הלך שבי אחרי תפארת הכרך והנמוסים היפים של יושביו – נמשך שלמה כיליד אודיסה אחרי הקסם של חיי התום והשלוה, שראה בפעם הראשונה בסוכות. הוא התאכסן בבית החסיד העשיר ר' ירוחם, חותנו של חצרון, ובליל השבת ראו עיניו מחזה נהדר:

“הבית מלא אורה, נרות רבים יאירו את החדר אשר נקיון וסדר ישׂרו בו, על השלחן פרושה מפה לבנה, ושתי מנורות־כסף בעלות שלשה קנים נושאים נרות דולקים תעמודנה עליו; בראשו שתי חלות לחם מכוסות במטפחת ברה, המחכות לשוב האיש מבית־מדרשו לבצע עליהן, וממעל להן מנורת־נחשׁת קלל תלויה בספוּן הבית, וששת קניה יפיצו גם הם אור בבית… ר' ירוחם הלך בחדר אחת הנה ואחת הנה, ובקול נעים אף יפה שר את השירה “שלום עליכם, מלאכי־השרת”… שלמה לא הסיר עין מן ר' ירוחם, אשר המנוחה שמה אותותיה על פניו עתה, אשר עיניו תבענה כי שבע־רצון הנהו מאד, ואשר גם צעדיו בנחת ומישרים המה; לא הסיר עין מאשתו לאה, אשר בעיני אהבה הביטה אל אישה כמו ספרה צעדיו וכמו תשבע גם היא נחת מרצון אישה הטוב ובמנוחתו תקח גם היא חבל; לא הסיר עין מבתם שפרה, אשר טוהר תארה לקח לבו מאד… גם קדוש־היום, גם בציעת הפת, גם כל אשר ראה שלמה בערב הזה פעל עליו פעולה עזה מאד; זכרון אבות ומסורת קדמוניה ראה בהושיט ר' ירוחם את כוסו לאשתו כי תשתה ממנו גם היא, ראה כי גם מאת חלת הלחם אשר ברך עליה פרס לה ולבתו והן קבלו את המנות האלה בחן ורצון רב”.

מראה הפנים הצוהלים והמאושרים של בני הבית, וה“זמירות” ששר בעל־הבית בלוית נכדיו הנחמדים היושבים מסביב להשלחן – נשאו את שלמה לעולם שכולו שלוה, תום ועליצות דתית; ומבלי משים ערך את העולם הזה מול חייו באודיסה, שאין בהם כל מנוחת־הנפש וכל עדן של קדושה. בשבתות כמו בימות־החול הוא טרוד ושקוע בעסקיו, ובשובו הביתה עיף ויגע הוא מוצא את ראזאליה אשתו, הרודפת תענוגים ושאון עליזים, הנכונה תמיד לרוץ לכל מקומות־השעשועים, והממררת את חייו בקנאתה במגבעותיהן ושלמותיהן של רעותיה. ושלמה שאל את עצמו בדאבון־לב: “מה יתנו ומה יוסיפו לי השאון והרעש, ההמולה והמהומה אשר ימלאו את חיי בעיר אודיסה משוש כל הארץ? מה יתנו ומה יוסיפו ההוד וההדר, היופי והתפארת אשר סביבותינו, בעוד אשר בלבנו פניה יכת שאיה?¹²”

ביחוד נלכדה מהרה נפש שלמה באהבת שפרה היפה והתמה, שהיתה בעלת עינים מזהירות ושערות שחורות ודקות, שירדו בשתי מקלעות ארוכות על כתפה. עלמה ענוה וצנועה זו היתה מבלה את ימיה בתפירת לבנים ובקריאת ספרי־השכלה בחשאי; ובהגישה בערב לבני הבית את התה מן המיחם הרותח על השלחן, היתה שולחת בגנבה מבטים קלים לשלמה המגוהץ, הלבוש כ“אשכנזי” ומדבר רוסית, שהיה בעיניה כסמל ההשכלה והשלמות. וגם שפרה היתה בעיני שלמה כ“סמל דמות הענוה והשלום”, ובהיותו לבדו עמה בבית היה שת לה בחלקות, מדבר באזניה דבר אהבה ומקניטה בדרך שחוק בגלותו את מסתרי ספריה. ומעט מעט דבקה נפש שלמה בעלמה נחמד וחסודה זו, ולא יכול לדמותה לאשתו מבלי שיאכל איזה רגש מר את לבו.

“רעיוניו הבהילו לְצַיֵּר לפניו את תֻּמַּת שפרה, ואת דרכי חיי המשכילות בכלל, וראזאליה בתוכן; מעבר מזה ישרת נפש, חיים של שלום ומנוחה, חיי שקט ודממה, שבת בית ולנצור ארחות תֹּם, כמי השלוח ההולכים לאט; ומעבר מזה סוד משחקים, בחורים ובתולות יחדו, בם גם איש ואשה, כלם הומים, איש אל כל בתולה ואשה יצהל, ושחוק וחנף על שפתי כלם… אמנם כן, אילת אהבים וגם יעלת חן היא האשה בת העת החדשה, תיטיב לנגב במִנּים, תיטיב לחול במחולות, תדבר בשפות אחדות, תדע לקרוא בשם סופרים וספרים, וידיה רב לה בחברת האנשים הזרים אשר יבואו לביתה, או אשר תבוא היא לביתם – אולם מה לאישה בה? מה היא בביתה? ומה היא לאישה ולבניה?”

ושלמה הוסיף להתבונן לחיי היהודים היושבים בעיר הקטנה והמלוכלכה, והוא נוכח יותר ויותר כי נעלים הם במוסרם ותמימותם, בצדקותיהם ובאהבתם להבריות, על בני־אמונתם הריקים וקלי־הדעת שבאודיסה. בשבת אחת בא לבית־התפלה, כדי לשמוע דרשתו של “מגיד” אחד, ומצא שם המון אנשים היושבים וקוראים ב“משניות”, “עין יעקב”, “שלחן ערוך”, “מנורת המאור” ו“תהלים”. ובראותו ביניהם גם את הפועלים הפשוטים, העסוקים בעבודת הבניה של הקסירקטין שלו – דמה אותם מבלי משים להפועלים היהודים באודיסה, אשר “ביום־מנוחתם שכר ירדפו, וביום שבתם ומועדם יין ידליקם, שחוק הקוביא והקלפים יקח לבם, ואחרי תאותם הזנה יזנו” ביחוד לקח את לב שלמה אחיטוב חג־הבכורים היפה, ובעונג רב הביט על ההכנות הנעשות לו בעיר הקטנה.

"ענפי עץ עבות הביאו ויפארו בהם את הבית פנימה, גם על מנורת נחשת קלל בעלת ששה קנים התלויה בספון הבית בתָּוך, גם בארבע פנות הבית וגם בכל מקום ומקום אשר עין האדם צופיה, נתנו זמורות ופארות; ויקחו סוף וקנה וגם גומא¹³ וינתחו אותם לנתחים ויעתדום לפזרם על פני רצפת הבית. וידי שפרה מלאות עבודה לעשות בבד, לכבס ולגהץ את מכסה הכסאות ואת כל אשר במפות ובמטפחות ובסדינים; אף לקטה עלי־עץ ועלי פרחים ותדביקם בלוחות־הזכוכיות אשר בחלון, ותעש מהם ציצים ופרחים אף תמונות שונות לפאר בהם את החלונות. ותקח גם ביצים וַתִּקֹּב חורים בשתי קצותיהן מזה ומזה, ותער את החלבון וגם את החלמון מתּוכן, ותתן נוצות אפרוחים בחורים, ותתלה אותן בחוט בתקרה, לאמר – צפרים הן אלה…

בשמחה ובטוב לב יצא אחיטוב מבית־המדרש, ובנפש שְׂמֵחָה בא בלוית ר' ירוחם לביתו, אשר גם הוא כלו אומר “יום טוב”: חג־בכורים לה'! חג־האביב לבני האדם! הנרות אשר יאירו את הבית מבינות לענפי־העץ הירוקים אשר יסובו את מנורותיהם, הקנה והסוף אשר על הרצפה והזמורות והדליות אשר בכל פנות הבית, השלחן הערוך עם מכסה בד הלבן אשר עליו, עם מנורות־הכסף ופטורי הציצים אשר עליהן – כל אלה פעלו עתה על נפש אחיטוב מאד; לבבו נמלא רגשות נעלים ונפשו כמו התרוממה עָל, וכמו הדרת־קדש חופפת עליו… פניו האירו, ומלבושי־הכבוד אשר עליו הוסיפו גם הם לוית חן לו. ושפרה לא הסירה עין ממנו, ותשכח כרגע את כל. ותשבע דשן למראהו, ומאד גרסה נפשה להביע רגשותיה עתה לפניו; ותקצוף על אנשי הבית אשר לא יתנוה לדבר אתו הפעם כאשר עם לבבה, וחברתם היתה עתה לה למשא…

והלילה – ליל אביב בכל הדרו; שמים טהורים מאד, ומראיהם תכלת־כהה נחמד למראה, הירח יקר הולך וכל צבאיו הכוכבים יעלו איש איש במסלתו, כנקודות הכסף יזהירו, וישמחו כל נפש וירנינו כל לבב; רוח צח נושב בארץ, לוחש על הדשאים וכמו יפיח רוח חיים באף כל היקום, וכמו ישא על אברתו נשמת הבריאה ורוח כל המאושרים עלי תבל ארצו. עין אחיטוב לא שבעה לראות את המחזה הנחמד הזה מדי יצאו החוצה, ועמד כאיש אשר לפניו נגלו תמונות יקרות אשר אין ערֹך למו…

–היחכה אדוני לעת אשר יִבָּקעו השמים ממעל? – שאל ר' ירוחם אותו בצחוק שפתים בצאתו גם הוא…

אחיטוב הביט בפניו, כי לא ידע מה בפיו. ויצחק ר' ירוחם עוד, ויספר לאחיטוב את אמונת ההמון כי בליל זה יבקעו השמים כהרף־עין אחד, וכל איש ואשה אשר יכַון את הרגע ההוא והיה כל היוצא אז מפיו בוא יבוא, וכל משאלות לבו בהרף־עין הזה תקומנה".

וביום המחרת הזמין ר' ירוחם את שלמה לשמחת נכדו, ילד כבן חמש שנים, שהחל ללמוד חומש ו“דרש”, כנהוג בוולין, לפני הקרואים. אביו, ר' ברוך לקח “את מצנפתו הלבנה, אשר נועדה לו ליום־הכפורים, ואשר קליעות מעשה עבות במשי ובזהב חתולתה, וישימה על ראש הילד, וגם את מורה־השעות אשר לו הוציא מצלחתו וישם בכליו ויקחו גם יתר הנאספים את מורי־השעות אשר להם ואת שרשרותיהם, אשר בכסף ואשר בזהב, ויתנום להילד; וגם אחיטוב נתן את מורה־השעות אשר לו וגם שרשרת־הזהב אשר עליו. וירכסו את כל אלה על בגדי הילד ממול לבו עד אפס מקום. והילד עדה גאון למראה כל השרשרות האלה, ואבותיו ואבות־אבותיו גם הם ראו ונהרו”.

ואחרי שאמו הזקנה של הילד לחשה עליו כדי להצילו מ“עין הרע”, העמידו את ה“דרשן” הקטן על השלחן, והוא השיב על השאלות שהציע לפניו בדבר למודיו ה“מקשן”, ילד קטן אחר שעמד על הכסא. ו“דרשה” זו, ככל הצירימוניה היפה והתמימה שלותה אותה, שנועדו לעורר אהבת התורה בלב לומדיה הקטנים – עשו על שלמה רושם נעים מאד. לפניו נגלו חיים חדשים, המלאים תמימות, שלוה, עדן רוחני ורגשות דתיים נעלים, ועיניו ראו יהדות חדשה, צנועה ומלאה חן, שלא שערוה בני אודיסה. ויצטער שלמה על אשר רחק מאחיו התמימים והחביבים, החיים על אמונתם, ומתורת היהדות של המסורה; וימהר לתקן את המעות, ויקח לו את האברך המשכיל בנימין האלוני למורה בעברית ובקורות היהודים. ומעט מעט דבקה נפש שלמה, העורגת אל שלות־הרוח, תום וטוהר, – בחיי החסידים ומנהגיהם, ובכל לבו היה משתקע בתוכם לולא בא לפניו זכר אשתו ופזר את כל חלומותיו הנעימים. גם לשפרה אהובתו נגלה הסוד, כי אשה לו באודיסה, ותגרשהו בחרפה מעל פניה; ואחרי ימים רבים של עצבון ויאוש היתה שפרה לאשה לבנימין האלוני, שפתח בסתר את ראשית השכלתה, ואשר נאלץ לגרש את אשתו הראשונה אחרי שנודעה “השכלתו” לחותנו החסיד הקנאי.

ויורב לא הצליח במשלחתו בסוכות, כי כל בני העירה התקוממו נגד אדם קשה זה, שבא להפריד בין איש לאשתו, והשמועה פשטה כי יצא יעקב חצרון מדעתו באודיסה ונלכד בשחיתות אשה “זונה ונצורת לב”. פקידי הממשלה בטלו את כחו של כתב־ההרשאה אשר ביד יורב, ושרה בכתה יומם ולילה ולא חפצה בשום אופן לשמוע לעצתו ולהתגרש מאישה. “חלילה לי לקחת מידו גט־פטורין – אמרה האשה הפשוטה, האוהבת את בעלה בכל נפשה – גם אם באכזריות נוראה יכביד אכפו עלי, גם אם ידושו את בשרי את הברקנים”. ובעצת ה“רבי” נסעה שרה לוילנה, כדי לבקש את זקנו של יעקב חצרון, העשיר הלמדן והמשכיל ר' יהודה עמנואל, שישיב אליה את לב אישה. ועמנואל הוא “איש זקן, יפה תואר והדור בלבושו… האיש הזה עבר כבר את שנת השמונים לימי חייו, אפס כי השנים האלה לא הניסו את ליחו, לא השחו את קומתו, לא הסירו את חכליל לחייו, לא העבירו את הצחוק הנעים אשר על שפתיו, ולא כהו את עיניו השחורות, אשר מבעד לגבותיהן תפיצינה אור בהיר, אור יקרות; השנים האלה שמו אותותן בו רק כי הלבינו שערות ראשו – והֵנה הוסיפו תפארתו ויגדילו על הדרו… וביתו הוא גם בית־ועד לחכמים, כי נעבור על פני החדר הראשון, אשר נועד לדבר מסחריו, גם לא נתמהמה בחדר השני, המפואר בכלים מכלים שונים נעלים מאד ביפים, ונבוא עד לחדר השלישי – נשתומם על המראה אשר לפנינו: תיבות־עץ גדולות מהמסד עד הספון לארבעה קירותיו סביב סביב מלאות ספרים גדולים עם קטנים, ובתוך החדר שלחן עגול, כסאות מסביב לו, וספרים רבים גם עליו. שמה ישב בעת מנוחתו, שמה יקבל פני הרבנים והחכמים הדורשים לשכנו, ושמה נשמע לעתים לא־רחוקות גם משפטי פיו על היהודים והיהדות, על הסופרים והספרים, ועל כל דבר הנוגע לכלל ישראל, לאמונתו ולהשכלתו, לדרכי חייו ודעת נבוניו… על השלחן לפניו צבורים ספרים שונים גם בתמונתם, גם בתכנם וגם בשפתם. רגע יביט בגמרא, ומשנהו – בספר כתוב אשכנזית המונח על ידו, פעם ישים עין במדרש, ופעם – בספרי הפילוסופיה. פה “זהר” ו”מורה־נבוכים" נפגשו, פרושי ראב“ע וספר־המדות לברוך שפינוזה חֻבָּרו, תורה וחכמה נשקו והאמונה וההשכלה חיו תאמים בבית הזה”.

עמנואל מאן בתחלה לנוע בדרך רחוקה מחמת זקנתו המופלגת, אולם שרה הפצירה בו מאד ובכתה באזניו עד שנעתר לבקשתה. ובמשך הימים שישבה שרה בבית עמנואל ראתה בפעם הראשונה חיי כרך, רחובות מהודרים, תלבושת נאה ונמוסים יפים, ותאות גם היא להסיר את המטפחת מעל ראשה ולהתקשט לפי טעם המודה, כדי למצוא חן בעיני אישה בשובה לראות פניו. “ובבית עמנואל רבה העבודה: חייטים ומתפרות הלכו ושבו לרגעים, אשה מגדלת שער העושה בפאה נכרית גם היא ישבה בבית, ובנות ר' יהודה ובנות בניו ובנותיו גם הן מלאו את ידיהן בעבודה לקשט את שרה, לכלול יפיה ולהרבות לה הוד ותפארה”.

ובתוך כך באה מהפכה פנימית גם בלב יעקב חצרון. אחרי שנתקררה קצת ההתלהבות הראשונה של אהבתו לליזה זכר את אשתו ושני ילדיו העזובים, והוריד דמעות מתוך געגועיו עליהם. ביחוד נתגברו רגשי הנוחם בלב חצרון כשהגיע החודש אלול, ונשמע קול השופר הקורא לתשובה ולחשבון הנפש. אולם גם לעזוב את ליזה ואת חייו החדשים והנאורים באודיסה לא עצר עוד כח, והמלחמה הפנימית דכאה את רוחו כל כך שהיה נכון לשלוח יד בנפשו. שמחת חצרון היתה גדולה איפא בהודע לו כי באו זקנו ושרה אשתו לגאל אותו ממבוכתו וצרותיו. חן שרה גדל בעיניו שבעתים אחרי ששמה עליה תלבושת אירופאית, ואחרי שגלתה לו את אהבתה הנאמנה בהתאמצה לשוב אליו; ועל פי עצת עמנואל החליט הזוג להשתקע באודיסה ולבלתי שוב עוד לחיי העירה שנמאסו עליהם. “בעקב החסידות – אמר הישיש המשכיל – תבוא הכפירה, ובעקב הנזירות תבוא הפריצות”; ועל כן צריך היהודי הנאור לבור לו את הדרך הממוצע, שיש בו גם הנאה מהחיים וגם אהבה להמסורה.

ועמנואל השלים לא רק בין איש לאשתו, אלא מצא גם מציאה גדולה בהיסח הדעת. בראותו את גבריאל אחיטוב הכיר, להשתוממות לבו, כי הוא בנו הבכור, שברח מביתו בימי נעוריו כדי להלות לפקיד צבא אחד היוצא עם המחנה הרוסי לעשות מלחמה באונגריה. והאב הישיש שמח מאד על בנו, שהתאבל עליו ימים רבים, כי חשבהו במתים, ושלם מהונו את חובותיו המרובים כדי להצילו ממשבר. בתי אחיטוב וחצרון היו איפא למשפחה אחת, ולכבוד המאורע הזה ערך אחיטוב משתה גדול לכל אוהביו וקרוביו. ועמנואל הישיש, היושב בראש הקרואים, הביט בדמועת־גיל על צאצאיו המקיפים אותו, וישמיע להם תורת־חיים:

“שתי הקצות ממעי נפרדו: הנני רואה את בני הבכור, את גבריאל, את בניו ואת ביתו כי למשכילים יחשבו, נתנו ספר־כריתות לכל מנהגי ישראל הנושנים, לכל תורתו וחקותיו, ואך לחדשות שמו פניהם, והנה בן־בני השני, הוא וחותנו ואשתו מחזיקים בנושנות, ולכל חדש “צא טמא” יקראו, ולא יתנו לבוא לביתם כל אשר הולידו החכמה והתבונה בעת הזאת. והיהדות עומדת מרחוק ובוכה מצרת נפשה… בָּנַי! אל נא תאחזו בקצָוֹת! ברו לכם את הטוב משתיהן גם יחד, וזרו הלאה את החלאה ואת הרע!”

 

ערך הרומאן    🔗

הספר “שתי הקצות” הוא אחד הרומאנים היותר טובים בספרותנו, והוא נכתב, כנראה, תחת השפעת הספור “Auf der Hôhe” של אויאירבאך. יש בו יותר סדר ויותר ריאליות¹⁴ מאשר בכל הספורים שקדמו לו בספרותנו, ובכמה מקומות מתבטא בו גם רגש פיוטי יפה.

עדיני הרוח ורפי הרצון.

הגבורים הראשיים, יעקב חצרון ושלמה אחיטוב, שייכים לסוג עדיני־הרוח ורפי הרצון, המרובים מאד בחברה המודירנית הגבוהה. הם נפעלים מהתנאים הסובבים אותם ולא פועלים עליהם, ומתוך כך הם סובלים תמיד מהתרוצצות של רגשות שונים, והם מסוגלים לעשות בתומתם כל מעשי עול וסכלות. חצרון ואחיטוב מתאהבים, מתודים על אהבתם, מושכים ברשתם עלמות נקיות, והם נכונים לעשות מעשה מגונה מתוך שאיפתם להיופי והטוהר. אין להם כח לא לגרש את נשותיהם ולהסתלק לגמרי מחיי העבר שלהם, ולא לעמוד כנגד הקסם של אהובותיהם והחיים החדשים המתגלים לעיניהם; והם מפקידים את גורלם בידי המאורעות החיצונים המשתנים חליפות.

בת הכרך.

ולעומת זאת שואפת ליזה רק למטרה אחת: למצוא חתן יפה ועשיר במדה האפשרית. זו היא בת כרך טפוסית עם שאיפות ברורות וחמריות, המשחקת במשחק האהבה רק כדי לצוד את לב הגבר היותר נאות לה על פי חשבונה. גם רגשות ישרים, עדינים ויפים אינם מוזרים לליזה, אבל מעשיה נחתכים לא על פי רגשות כאלה, אלא על פי הערכים החמריים והמנוסים וההשקפות המעשיות, המקובלים בין בני חברתה.

אשה כשרה.

וגם שרה היא תקיפה בדעתה, ואינה זזה מהעיקר הראשי שלה: אמונתה לבעלה. אשה כשרה זו אינה חפצה להתגרש מאישה, אפילו כשנעשה אפיקורוס, אפילו כשבגד בה. ואדרבה היא עושה כמה הנחות וויתורים במנהגיה ומלבושיה הרגילים, כדי לשוב ולמצוא חן בעיני האיש שבחל בה. ואין כאן שפלות־הרוח וקהות־הרגש, אלא חוש חזק וטבעי של קשר המשפחה היהודית האמיץ ביותר.

עמנואל.

בלתי ברורה כלל היא תמונתו של הישיש עמנואל. אין אנו רואים היטב כיצד איש זה מחבר יחד את “האמונה וההשכלה”, ואיפה הם הגבולות של הדרך הממוצע שלו, המונח בין שתי הקצות. היהדות שלו היא קרה, ליביראלית¹⁵, סבלנית, אבל אין בה אותה ההתמזגות של העבר וההוה, של הישן והחדש, שאליה שואף המספר.

 

ימיו האחרונים של ברודס    🔗

ר. בריינין מתאר את פגישתו האחרונה עם המספר החולה בשנת מותו:

“בליל־סגריר בין ראש־השנה ליום־הכפורים, בשנת תרכ”ב, לוַני המנוח אל מעוני. אנחנו הלכנו דרך רחובות ה“רינג”. הרוח נשב בחזקה, הגשם הטורד הכה ברסיסיו הלחים והקרים בפנינו. בני ווינה רצו בחפזון הביתה, כי השעה היתה קודם נעילת השערים. קולות צלצול הפעמונים של הטראמביי היו יותר תכופים. ברודס הגביה קולו, שהיה נחר ונפסק לרגעים משעול ממושך. הוא הרצה לפני תכנם של ציורים רבים, שעלו במחשבתו להכתב. התוכן היה מענין עד מאד. בכל הנושאים אשר הציע לפני היה עוקץ חד וענין מלבב. הוא הציעם באופן כל כך ברור עד כי ראוי היה לקחת עט ורק לרשום אותם על הגליון. אנחנו סרנו אל אחד מבתי־הקאהוה. הבית היה מלא שאון סוחרים עברים וסתם עברים. כלם ידעו את ברודס. האור והחום פעלו על נפשו פעולה טובה. נכר היה כי בביתו חסרו לו הדברים ההכרחיים האלה. אנחנו ישבנו בקצה אחד החדרים סמוך לשלחן קטן. המשרת אשר הגיש את הקאהוה היה “פַאני ברַַאט” עם המספר העברי. באהבה וחבה התהלך עם ברודס, שהיה בעל תכונה דימוקראטית¹⁶ ומרגיש את עצמו מאושר בקרב ההמון הפשוט. אחרי אשר התחמם מעט שטפו דבריו כזרם על דבר הספורים המוכנים והמזומנים מכבר בדמיונו והם צריכים רק להכתב, לא יותר. בדומיה הקשבתי לדבריו שדבר בהתפעלות ובקול רם. ראיתי כי בהקנקן הישן הזה יש יין ישן מן המובחר, ותוסס גם יין חדש. רוח היצירה החל לפעמו עוד הפעם, נר אלהים התלקח בקרבו ביתר שאת בטרם אשר נגזר עליו להכבות לנצח"¹⁷.

וכשהשמיע בריינין באותה השיחה משפט קשה על ספוריו של ברודס שכבר נדפסו, הכה המספר בכפו על השלחן ויקרא בהתרגשות: “עוד אראה לכל העולם כי ברודס חי, ויש בכחו גם לעת זקנתו לברוא גדולות”. אולם הבטחה זו לא נתקימה, כי לא היו ימים מועטים ומחלתו של ברודס נתגברה עליו וימת בבית־החולים שבווינה.

 

תכונתו הכללית של ברודס    🔗

בסגנונו הפשוט והברור ובאופן תאורו המדויק, המסודר וההדרגי, עשה ברודס צעד כלפי הריאליות, כלפי ההסתכלות הטבעית בחיים וציור המציאות כמו שהיא. רוב גבוריו הם אנשים חיים וטבעיים, המשנים את נטיותיהם לפי חליפות המאורעות והתנאים החיצונים. טבעית היא גם האהבה שבספוריו, כי אין לה על פי רוב שום תוצאות מעשיות, והגבורים אינם עושים בעדה שום דברים גדולים, שאינם נראים בחיי המציאות אלא בספורי הבדים הרומאנטיים. יחוסי־הקרבה שבין הגבר והאשה הם על פי רוב אצל ברודס, כמו בחיים, רק משחק הרגשות נעים ומקסים שאין לו פרי אלא פרחים.

היהדות הליביראלית.

מגמת שני רומאני ברודס היא – להוכיח את חשיבותה של היהדות הליביראלית, המתונה והנאורה, המצרפת יחד את רוח המסורה עם מנעמי התרבות האירופאית והמחשבות החדשות. ובמדה שישנה מגמה בשני הספורים הללו נתקלקל הצד האמנותי שלהם. הרומאן “הדת והחיים” לקוי כלו, וב“שתי הקצות” אבד עמנואל, בעל היהדות הליביראלית, את טבעיותו.

חוסר היסוד הלאומי.

וגם יהדות זו כשהיא לעצמה חסרה אצל ברודס צורה ברורה ורוח־חיים, משום שחסר בה היסוד הלאומי, החי ופועל כך כך בספוריו של סמולנסקין. ברודס נעשה אמנם לאומי נלהב בשנות השמונים, אבל שני רומאניו כתובים עוד תחת השפעת ההשכלה המבקרת וההורסת, ששלטה בעולמנו לפני תקופת חבת־ציון.

 

הסופר־הנודד    🔗

ואפשר שחייו הקשים והמלאים טלטול מנעוהו מלרכז את רשמיו החדשים כדי לברוא יצירות ספרותיות ברוח הלאומיות, ונאלץ לתאר רק את רשמי נעוריו. ברודס

“היה נודד ספרותי טפוסי. עני היה כל ימיו, וכל החזיונות המלוים את העני שאין ל רצון כביר הרסו את חייו. בתנאי חיים אחרים היה ברודס יכול להיות מספר גדול, סופר מצוין, דברן מופלא; אבל הסביבה שהיה נתון בה, ובלי ספק גם תכונתו שנוצרה בנדודיו, לא הכשירוהו להיות את אשר היה יכול להיות על פי הכנתו הטבעית”¹⁸.