למלה “גזע” יש כיום טעם תפל. הנאצים, בגאוותם, כ"גזע של שרים", עשו את אירופה ל"בית קברות" ואישרו בזה את האימרה, ש"אין בעולם דבר נקלה ואכזרי כגאוות גזע". אבל בימים קשים אלה, כשהנאצים, בשנאתם לערכי התרבות, משמידים מיליונים מאחינו, על שארית הפלטה של ישראל להתעודד, למען יוכל עמנו להמשיך את קיומו כגזע מיוחד.
כנושא התעודה הזאת, קבע אברהם אבינו את נישואי הקרובים כיסוד משפחתו, ובעוד שעשו נשא נשים מגזע זר, עבד יעקב אבינו ברחל 14 שנים. במורשה זו בדמם, עמדו אבותינו בגלות מצרים, ואח"כ בהיותם בני חורין, התפתחו לאומה שאפילו שונא ישראל כטאציטוס אמר עליה: גופי אנשים בריאים וסובלים כל עבודה.
חורבן הבית, הראשון והשני, קרע את עמנו לשני ענפים, הרחוקים זה מזה כצפון מדרום. הצפוני חי בין גזעים זרים ממנו לחלוטין, באקלים זר, תחת רדיפות של רומי העתיקה והחדשה ובלחץ הגיטו נזקק לפתח את חייו הפנימיים. הוא הצטיין בספרות העברית, אבל משנפלו חומות הגיטו, התבוללו רבים מאחינו וגאונים שיצאו מתוכו, כהיינה ובירנה, ברגסון ומאהלר, מארכס ולאסאל, טרוצקי וראטנאו ועוד, התערבו ברובם בזרם הרוחני של ארצם ואינם נמנים על עושי ההיסטוריה של עמנו.
שונה מזה הוא מצבו של הענף הדרומי שאפשר לכלול אותו בשם: ספרדים. כל מה שגדוליו פעלו במקצועות שונים, מסמן את תקופת הפריחה המזהירה ביותר של היהדות. בין הגדולים האלה נמנים: חסדאי אבן שפרוט, שמואל הנגיד ויצחק אברבנאל, ובתקופה יותר מאוחרת: ר' יוסף קארו, יהודה אבן חביב, דון יוסף הנשיא ור' מנשה בן ישראל. אפילו אישים כשפינוזה ושבתי צבי נמצאו בקשר רוחני עם היהדות. ובעוד שבענף הצפוני נתפרדה החבילה, ורבים ממנו נטשו את ציון, לא הסיח מלבו היהודי הספרדי גם בשעת הצלחה והדר על אדמת נכר (אפילו איש כד’ישראלי) את זכר ארץ־ישראל.
וכל זאת מטעם טבעי: משום שענף זה, תנאי חייו התאימו לתנאים שבהם התפתח הגזע הים־תיכוני, תחת אותם שמים, בין אומות קרובות לו בדם או בתרבות. התפתחות עמנו בארץ אבותיו משכירה לנו את קורות היוונים בתחילת עלייתם. לשניהם היתה הרגשה של עם סגולה ולשניהם היו חוש וכישרון מיוחד להעריך את יופיו של המראה החיצוני. ובעוד שאצל היוונים התפתח רגש זה בשדה האמנות, הוא הביא אצל היהודים להתפתחות של יופי פנימי ואצילות מעשית.
בארץ החמדה שבה התנחלו אבותינו, היו שכניהם מצד אחד הכנעני, שלו ולהם היתה שפה כמעט אחת, ומצד אחד הערבי, גם הוא מגזע אברהם. בספרד נפגש הענף הזה שוב באומות אלו, ושם חי בחופש והתפתח, במשך מאות שנים, לגזע ספרדי שנודע באצילותו.
ארבע מאות שנים אחרי גירוש ספרד, כתב אלכסנדר קיאלאנד על ביקורו בשאלוניקי, שהיתה אז עיר ואם בישראל: “עכשיו מבין אני את הדברים שכותבם יוסיפוס על היהודים העתיקים ועל גבורתם. אילו הייתי יהודי וגר בצפון אירופה הייתי נוסע לשאלוניקי בכל שנה ושנה, כאילו למרחץ. השמחה על יופיו של עם סגולה בכל מקום שאפשר לו לשמור על יופי זה ולפתחו, שמחה זו היה מותחת את רגלי וזוקפת את גבי”. סוג זה של בני־אדם מצא חן גם בעיני ממשלות שונאות ישראל, למשל, בעיני הקיסרית האוסטריה מאריה תיריזה. אצילותם הפנימית והדרם החיצוני של יהודי ספרד הכריחו את הזולת לנהוג בהם כבוד.
בין אחינו האשכנזים היו שהעריצו את מנהגי הספרדים ומידותיהם, כגון יהושע ילין בזכרונותיו (איש ירושלים). אבל היו גם שזלזלו בהם, כגון י"מ פינס (בנין הארץ) שכתב על הזמרה הספרדית שהיא מונוטונית ויוצאת מן הנחיריים, בלי שום טעם וריח. חתניו של י"מ פינס, דויד ילין ויוסף מיוחס, התנגדו לו מיד והעירו לאמור: “הרגיל בזמרה זו ימצאנה מוכשרת לעורר את הלב יותר מזמרת בני פולין אשר תערב לאוזנו של האיש המזרחי, כשומים ובצלים לחיך האשכנזים והצרפתים”.
עתה, כאשר ענפים אלה, גם הצפוני וגם הדרומי, נעקרו ממרכזיהם באירופה, אין כדאי להתווכח על יתרון אלה על אלה, אלא עלינו להציל את אשר ניתן להציל ולציין, בין השאר, מה התועלת שהביא הענף הספרדי בעבר לבנין הארץ, ואיזו תועלת יש בכוחו להביא בעתיד.
הספרדים היו יסוד חשוב של הישוב הישן, “ראשון לציון”. הם דיברו עברית וכבר לפני שלוש מאות שנים ויותר כתבו לקהילות באירופה (השווה י' ילין, כתבים נבחרים) “שיחזיקו בשבט סופר ויכתבו בלשון הקודש, כי בזה יש לנו פאר, שהוא אחד מד' דברים שנגאלו ישראל בשבילם: שלא שינו את לשונם”. מהם יצאו חכמים וסופרים מצויינים ומאז היה להם תלמוד תורה לבני העניים. הצטיינו בצחצוח בגדיהם ודירותיהם. מבקרי ארצנו משבחים אותם בשל יפי המראה שלהם ובשל מידותיהם הטובות.
בין הספרדים היו מאז סוחרים גדולים שלקחו חלק גדול במסחר העולמי, ביחוד בסוכר, טבק ואבנים טובות, שהביאו מאמריקה הדרומית. שמם כסוחרים נאמנים יצא למרחקים. עוד בימינו העתיקו הספרדים שבצפון אפריקה את מושבם לאמריקה ולאחר זמן מה שבו לארץ מולדתם בעושר. ידיעת הלשון הספרדית לא היתה להם רק לשון של מסחר. כשם ש"לשון הקודש" היתה להם ללשון־אם, כך היתה להם גם הספאניולית ללשון האם: אתם נדדה מחצי האי האיברי אל האמסטל והוורדאר, כמין גן עדן רוחני שאי אפשר היה לגרשם ממנו. וכשם שבליל הסדר אכלו את המצה, זכר ליציאת מצרים, כן אכלו ביום השבת “פאן־ד’איספאניה” (לחם ספרדי) כמין “זכר לחורבן”.
על כוחה של הלשון לקיים את הגזע הספרדי, נוכחתי ביחוד שעה שנפגשתי עם האנוסים בפורטוגאל. במשך ארבע מאות שנים ויותר אסור היה לאנוסים להודות בדת ישראל, וכשם שיהודי רומא נהגו לומר על עצמם “אנחנו מן העם”, כך נהגו האנוסים בפורטוגל לומר “אנחנו שייכים לאות י' (ישראל)”. הם דיברו בשפת אבותיהם ושמרו בסתר על כמה ממצוות דתם וע"י חיתון בין בני גזעם שמרו במראיהם גם על הטיפוס הספרדי. כשהייתי שם, לפני ט"ז שנה, היה שלטון הארץ ליבראלי, והאנוסים הללו התחילו בימים ההם לשוב לדת ישראל בגלוי. אספתי בשביל הישיבה שלהם ספרים וכסף ובמשך שנים אחדות נמצאתי בקשר אתם. בהיותי בווינה, הרציתי עליהם ושני סטודנטים נוצרים, ממוצא יהודי, שבו גם הם לחיק דת אבותיהם לאחר ששמעו את דברי. חילופי המכתבים ביני ובין האנוסים נפסקו לפתע. ידידים כתבו לי משם כי משטר הריאקציה, שקם שם בינתיים, מונע את התנועה הזאת אבל יש תקווה להחיותה. על כל פנים הכרתי שם את בני הגזע הספרדי הבולט באופיו ובדמותו. יתכן, משום שרובם יושבים בעיירות ובכפרים, וחיים מעבודת אדמה.
עיקרון יחסני זה, נצר של הגאון הלאומי הספרדי, החזיקו בו גם הספרדים מחוץ לספרד. בינם לבין עצמם חיו כל ימיהם כאחים. מן הערש עד הקבר עברו בשיתוף חברתי, כמו החסידים במזרח אירופה, אבל מחוץ, לענייני צדקה וכלל ישראל, התרחקו מן האשכנזים. בהאמבורג, למשל, קראו עוד לפני מאה שנה את האשכנזים בשם גנאי “עכברוש” (מן “עכבריא רשעיא”, ירושלמי, בבא מציעא פ"ג, ט' ע"ב), ואם אחד מהם נשא אשה אשכנזית, נהגו עמו כאילו עודנו רווק, וקראוהו לתורה בכינוי “איסטי בחור” (הבחור ההוא). ואכן, עיקר זה שלא להתחתן עם “שאינו מינו” טעם ותכלית לו. היו בין הספרדים, וביחוד בין הסוחרים הגדולים שבהם, שעוד הפליגו בענין זה אפילו בתוך גזעם, ומקבלים, כמו בחוגים אחרים, מאומות העולם את העיקר שלא להתחתן אלא מבחינת יחס־העושר. בניגוד לכך, רדפו העשירים שבין האשכנזים וביחוד בין יהודי פולין, אחרי הכבוד ושאפו לבוא בקשרי נישואין עם אצילי רוח. הם בחרו לעצמם כחתנים קודם כל תלמידי חכמים. תולדות עמנו מצדיקים עיקרון זה.
אך לא כל הספרדים נהגו כך. ביניהם היו לא רק סוחרים עשירים ועתירי נכסים, אלא גם חיילים (כמו, למשל, שמואל הנגיד), פקידי־צבא עליונים ופקידי ממשלה, אומנים ואמנים, גם חקלאים. חקלאות זו אבדה בשעת הגירוש, והמגורשים התיישבו ברובים בערי־נמל. אבל דווקא שם מצא הגזע הספרדי נקודת משען חדשה להתפתחותו. הקשר עם הים, החיים כספנים, כעובדי נמל וכסבלים, תפשו בחייהם את מקום החקלאות והביאו לפריחת הגזע הנפלא, כמו בשאלוניקי.
בני השבט הזה שעלו ועוד יעלו לארץ, עתידים למלא תפקיד חשוב בחיי הישוב. אין להפחית בערכו ואין לזלזל בו.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות