למלה “גזע” יש כיום טעם תפל. הנאצים, בגאוותם, כ"גזע של שרים", עשו את אירופה ל"בית קברות" ואישרו בזה את האימרה, ש"אין בעולם דבר נקלה ואכזרי כגאוות גזע". אבל בימים קשים אלה, כשהנאצים, בשנאתם לערכי התרבות, משמידים מיליונים מאחינו, על שארית הפלטה של ישראל להתעודד, למען יוכל עמנו להמשיך את קיומו כגזע מיוחד.

כנושא התעודה הזאת, קבע אברהם אבינו את נישואי הקרובים כיסוד משפחתו, ובעוד שעשו נשא נשים מגזע זר, עבד יעקב אבינו ברחל 14 שנים. במורשה זו בדמם, עמדו אבותינו בגלות מצרים, ואח"כ בהיותם בני חורין, התפתחו לאומה שאפילו שונא ישראל כטאציטוס אמר עליה: גופי אנשים בריאים וסובלים כל עבודה.

חורבן הבית, הראשון והשני, קרע את עמנו לשני ענפים, הרחוקים זה מזה כצפון מדרום. הצפוני חי בין גזעים זרים ממנו לחלוטין, באקלים זר, תחת רדיפות של רומי העתיקה והחדשה ובלחץ הגיטו נזקק לפתח את חייו הפנימיים. הוא הצטיין בספרות העברית, אבל משנפלו חומות הגיטו, התבוללו רבים מאחינו וגאונים שיצאו מתוכו, כהיינה ובירנה, ברגסון ומאהלר, מארכס ולאסאל, טרוצקי וראטנאו ועוד, התערבו ברובם בזרם הרוחני של ארצם ואינם נמנים על עושי ההיסטוריה של עמנו.

שונה מזה הוא מצבו של הענף הדרומי שאפשר לכלול אותו בשם: ספרדים. כל מה שגדוליו פעלו במקצועות שונים, מסמן את תקופת הפריחה המזהירה ביותר של היהדות. בין הגדולים האלה נמנים: חסדאי אבן שפרוט, שמואל הנגיד ויצחק אברבנאל, ובתקופה יותר מאוחרת: ר' יוסף קארו, יהודה אבן חביב, דון יוסף הנשיא ור' מנשה בן ישראל. אפילו אישים כשפינוזה ושבתי צבי נמצאו בקשר רוחני עם היהדות. ובעוד שבענף הצפוני נתפרדה החבילה, ורבים ממנו נטשו את ציון, לא הסיח מלבו היהודי הספרדי גם בשעת הצלחה והדר על אדמת נכר (אפילו איש כד’ישראלי) את זכר ארץ־ישראל.

וכל זאת מטעם טבעי: משום שענף זה, תנאי חייו התאימו לתנאים שבהם התפתח הגזע הים־תיכוני, תחת אותם שמים, בין אומות קרובות לו בדם או בתרבות. התפתחות עמנו בארץ אבותיו משכירה לנו את קורות היוונים בתחילת עלייתם. לשניהם היתה הרגשה של עם סגולה ולשניהם היו חוש וכישרון מיוחד להעריך את יופיו של המראה החיצוני. ובעוד שאצל היוונים התפתח רגש זה בשדה האמנות, הוא הביא אצל היהודים להתפתחות של יופי פנימי ואצילות מעשית.

בארץ החמדה שבה התנחלו אבותינו, היו שכניהם מצד אחד הכנעני, שלו ולהם היתה שפה כמעט אחת, ומצד אחד הערבי, גם הוא מגזע אברהם. בספרד נפגש הענף הזה שוב באומות אלו, ושם חי בחופש והתפתח, במשך מאות שנים, לגזע ספרדי שנודע באצילותו.

ארבע מאות שנים אחרי גירוש ספרד, כתב אלכסנדר קיאלאנד על ביקורו בשאלוניקי, שהיתה אז עיר ואם בישראל: “עכשיו מבין אני את הדברים שכותבם יוסיפוס על היהודים העתיקים ועל גבורתם. אילו הייתי יהודי וגר בצפון אירופה הייתי נוסע לשאלוניקי בכל שנה ושנה, כאילו למרחץ. השמחה על יופיו של עם סגולה בכל מקום שאפשר לו לשמור על יופי זה ולפתחו, שמחה זו היה מותחת את רגלי וזוקפת את גבי”. סוג זה של בני־אדם מצא חן גם בעיני ממשלות שונאות ישראל, למשל, בעיני הקיסרית האוסטריה מאריה תיריזה. אצילותם הפנימית והדרם החיצוני של יהודי ספרד הכריחו את הזולת לנהוג בהם כבוד.

בין אחינו האשכנזים היו שהעריצו את מנהגי הספרדים ומידותיהם, כגון יהושע ילין בזכרונותיו (איש ירושלים). אבל היו גם שזלזלו בהם, כגון י"מ פינס (בנין הארץ) שכתב על הזמרה הספרדית שהיא מונוטונית ויוצאת מן הנחיריים, בלי שום טעם וריח. חתניו של י"מ פינס, דויד ילין ויוסף מיוחס, התנגדו לו מיד והעירו לאמור: “הרגיל בזמרה זו ימצאנה מוכשרת לעורר את הלב יותר מזמרת בני פולין אשר תערב לאוזנו של האיש המזרחי, כשומים ובצלים לחיך האשכנזים והצרפתים”.

עתה, כאשר ענפים אלה, גם הצפוני וגם הדרומי, נעקרו ממרכזיהם באירופה, אין כדאי להתווכח על יתרון אלה על אלה, אלא עלינו להציל את אשר ניתן להציל ולציין, בין השאר, מה התועלת שהביא הענף הספרדי בעבר לבנין הארץ, ואיזו תועלת יש בכוחו להביא בעתיד.

הספרדים היו יסוד חשוב של הישוב הישן, “ראשון לציון”. הם דיברו עברית וכבר לפני שלוש מאות שנים ויותר כתבו לקהילות באירופה (השווה י' ילין, כתבים נבחרים) “שיחזיקו בשבט סופר ויכתבו בלשון הקודש, כי בזה יש לנו פאר, שהוא אחד מד' דברים שנגאלו ישראל בשבילם: שלא שינו את לשונם”. מהם יצאו חכמים וסופרים מצויינים ומאז היה להם תלמוד תורה לבני העניים. הצטיינו בצחצוח בגדיהם ודירותיהם. מבקרי ארצנו משבחים אותם בשל יפי המראה שלהם ובשל מידותיהם הטובות.

בין הספרדים היו מאז סוחרים גדולים שלקחו חלק גדול במסחר העולמי, ביחוד בסוכר, טבק ואבנים טובות, שהביאו מאמריקה הדרומית. שמם כסוחרים נאמנים יצא למרחקים. עוד בימינו העתיקו הספרדים שבצפון אפריקה את מושבם לאמריקה ולאחר זמן מה שבו לארץ מולדתם בעושר. ידיעת הלשון הספרדית לא היתה להם רק לשון של מסחר. כשם ש"לשון הקודש" היתה להם ללשון־אם, כך היתה להם גם הספאניולית ללשון האם: אתם נדדה מחצי האי האיברי אל האמסטל והוורדאר, כמין גן עדן רוחני שאי אפשר היה לגרשם ממנו. וכשם שבליל הסדר אכלו את המצה, זכר ליציאת מצרים, כן אכלו ביום השבת “פאן־ד’איספאניה” (לחם ספרדי) כמין “זכר לחורבן”.

על כוחה של הלשון לקיים את הגזע הספרדי, נוכחתי ביחוד שעה שנפגשתי עם האנוסים בפורטוגאל. במשך ארבע מאות שנים ויותר אסור היה לאנוסים להודות בדת ישראל, וכשם שיהודי רומא נהגו לומר על עצמם “אנחנו מן העם”, כך נהגו האנוסים בפורטוגל לומר “אנחנו שייכים לאות י' (ישראל)”. הם דיברו בשפת אבותיהם ושמרו בסתר על כמה ממצוות דתם וע"י חיתון בין בני גזעם שמרו במראיהם גם על הטיפוס הספרדי. כשהייתי שם, לפני ט"ז שנה, היה שלטון הארץ ליבראלי, והאנוסים הללו התחילו בימים ההם לשוב לדת ישראל בגלוי. אספתי בשביל הישיבה שלהם ספרים וכסף ובמשך שנים אחדות נמצאתי בקשר אתם. בהיותי בווינה, הרציתי עליהם ושני סטודנטים נוצרים, ממוצא יהודי, שבו גם הם לחיק דת אבותיהם לאחר ששמעו את דברי. חילופי המכתבים ביני ובין האנוסים נפסקו לפתע. ידידים כתבו לי משם כי משטר הריאקציה, שקם שם בינתיים, מונע את התנועה הזאת אבל יש תקווה להחיותה. על כל פנים הכרתי שם את בני הגזע הספרדי הבולט באופיו ובדמותו. יתכן, משום שרובם יושבים בעיירות ובכפרים, וחיים מעבודת אדמה.

עיקרון יחסני זה, נצר של הגאון הלאומי הספרדי, החזיקו בו גם הספרדים מחוץ לספרד. בינם לבין עצמם חיו כל ימיהם כאחים. מן הערש עד הקבר עברו בשיתוף חברתי, כמו החסידים במזרח אירופה, אבל מחוץ, לענייני צדקה וכלל ישראל, התרחקו מן האשכנזים. בהאמבורג, למשל, קראו עוד לפני מאה שנה את האשכנזים בשם גנאי “עכברוש” (מן “עכבריא רשעיא”, ירושלמי, בבא מציעא פ"ג, ט' ע"ב), ואם אחד מהם נשא אשה אשכנזית, נהגו עמו כאילו עודנו רווק, וקראוהו לתורה בכינוי “איסטי בחור” (הבחור ההוא). ואכן, עיקר זה שלא להתחתן עם “שאינו מינו” טעם ותכלית לו. היו בין הספרדים, וביחוד בין הסוחרים הגדולים שבהם, שעוד הפליגו בענין זה אפילו בתוך גזעם, ומקבלים, כמו בחוגים אחרים, מאומות העולם את העיקר שלא להתחתן אלא מבחינת יחס־העושר. בניגוד לכך, רדפו העשירים שבין האשכנזים וביחוד בין יהודי פולין, אחרי הכבוד ושאפו לבוא בקשרי נישואין עם אצילי רוח. הם בחרו לעצמם כחתנים קודם כל תלמידי חכמים. תולדות עמנו מצדיקים עיקרון זה.

אך לא כל הספרדים נהגו כך. ביניהם היו לא רק סוחרים עשירים ועתירי נכסים, אלא גם חיילים (כמו, למשל, שמואל הנגיד), פקידי־צבא עליונים ופקידי ממשלה, אומנים ואמנים, גם חקלאים. חקלאות זו אבדה בשעת הגירוש, והמגורשים התיישבו ברובים בערי־נמל. אבל דווקא שם מצא הגזע הספרדי נקודת משען חדשה להתפתחותו. הקשר עם הים, החיים כספנים, כעובדי נמל וכסבלים, תפשו בחייהם את מקום החקלאות והביאו לפריחת הגזע הנפלא, כמו בשאלוניקי.

בני השבט הזה שעלו ועוד יעלו לארץ, עתידים למלא תפקיד חשוב בחיי הישוב. אין להפחית בערכו ואין לזלזל בו.

א. סגולה לאסירים להימלט מבית הסוהר

בחוגו של הרדב"ז¹ היו מספרים מעשי־פלא שקרו לכמה מן האסירים שהיו כלואים בבתי־הכלא של האינקוויזיציה. הם היו מציירים על קיר בית־הכלא ספינה ובה צורת עצמם. לאחר אמירת הלחש הפך הציור בדרך נס לספינה ממש, החומה נבקעה והאסירים נמלטו כהרף־עין לעבר הים.

ציור של ספינה כזאת, לקפיצת הדרך על הים, מצוייר בכתב־יד ישן השמור בבית הנכות של “בצלאל” בירושלים.

בצד ימין של הציור נראה עמוד שאליו עוגנת הספינה. בראשו מתנוסס דגל אדום ועליו מגן־דוד. בתוך הספינה יושבים בני המשפחה הצריכים, כנראה, להימלט מתוך השבי: איש (עומד), אשה וילד, שלושתם בתלבושת מזרחית. ארבעה שדים משועבדים לספינה, והם קברניטה ומלחיה. אחד מהם יושב בתוכה וחותר במשוט, אחד יושב על קצה החרטום, משמאל, ושנים עושים מלאכתם במים ודוחפים את הספינה.

ב. כיס של קמח לסתום פרצות בספינה

בכתב־יד שהזכרנוהו מצוייר גם כיס התלוי על מוט, לרוחבו, וכך מתקבלת צורת שתי וערב, או בבואת ישו הצלוב. על הכיס כתוב: צדה הנה והנה מהכה יותר כל הכוכבים. פירוש המלים אינו ברור. מעל לציור רשום: “זהו הכיס אשר בו צריך שיהי' הרינ”א להפשיט ולגין בו כל חלון ומסגרות". כלומר: זהו הכיס אשר בו צריך להיות הקמח (הרינ"א – קמח בספאניולית)², לשפוך ולהגן בו כל חלון ומסגרות.

לפי המסופר בכמה אגדות, סתמו כיסי־קמח כאלה, על פי נס, סדקי אוניה שנבעו בלב ים³.

ג. עיגול לאהבה

עשה עיגול בכפיך על יד שמאלך ועשה עמוד בתוך העיגול. בצדו מלמעלה תכתוב שמך ושם אמך, ובצדו מלמטה – שמה (של האהובה) ושם אמה. ועל האצבעות (במקור: אי אין לוס דידוס) כתוב אלו השמות: על האצבע הראשונה (הבוהן) תכתוב ריאקש, על השניה פ’ליקש, על השלישית בלזבוק, על הרביעית גקטן ועל החמישית (הזרת) בילאר.

ריאקש הוא Rex (מלך ברומית, או שמא ריקאש – תהיה עשיר), פליקש – Felix (מאושר ברומית); בלזבוק – סירוס של בעל זבוב (כך נהוג לכתוב בכמה ספרים); גקטן הוא השטן⁴; בילאר הוא בליעל.

בכתב־יד זה אנו מוצאים גם סגולה לפתוח עיגול (של כשפים), בשפת המקור: “פארה אב’ריר סירקו” (כדי לפתוח מעגל), וזו לשונה: משביעים המלכים בילאר (בליעל, איבליס, בילוס ביוונית, שם תואר בילטיס) מאימון⁵; שמון (שמדון, אשמדאי), באחאריש (אחרימון), אנאשקילאס (צלוב ביוונית, הכוונה לישו), ורימאמולור (אורמוזד)⁶.

ד. לעשות עופות שייראו כמתים

קח זרניק וגפרית וכ[ת]שם עם הזרעונים ותן לפניהם ויאכלו וימותו. ואחר־כך יתן בפיהם שמן ויחיו.

טומה חשחש (חשיש) אי דאלי אה קומיר אלה גאליינה, קי קומה האשטה, קי דואירמה אי לייב’אלי טודה לה פלומה מוי ביין. אי דישפואיש טומה אזייטי אי זאפ’ראן אי מדימינטינו אי פ’אזלי און אינגואינטי אונטו לה גאַליינה ביין טודה, אי דיפשואיש, קואַנדו לה קיראש מיטיר אין לה מיזה, טומה ב’ינגרי מויי פ’ואירטי אי פונלי אינלה בוקה דילה גאליינה, פ’אשטה קי ב’אייה אבאשוֹ אי דישאַלה און פוקו, פ’אשטה קי מורדי אה ביב’יר אי פונלה אין לה מיזה אין און פלאטוֹ קוֹב’יירטו.

התרגום: קח קנבוס והאכילנו לתרנגולת שתאכלנו עד שתרדם ומרוט היטב את כל נוצותיה. אחר־כך קח שמן וכרכום ושרף ועשה מהם משחה ומשח בה את התרנגולת כולה. ואחר כך כשתרצה לשימה על השולחן, קח חומץ חזק מאוד ושים אותו בפי התרנגולת. משהלך לבטנה והיא תעכלנו מועט ותחזור לחיים, שימנה על השולחן, על קערה מכוסה.

ה. להתיר איש מאשתו

יקח ט' מחטים דמישקיש אי טורשלאש קי האגה אונה קאדינה דילייאש (אי פוננאלה אין אונה אולייקה פקוינייה נואיב’ה אי אורג’אַלה די אַגואַה) אי פוננלה אַי שימה דיל טיג’אדו אונה נוג’י אי אלה מאטייאנה בייב’ה לה דיג’ה אַגואַה אַין טריש ב’יזיש אי שידה זאַטאַרה לו איג’ו.

התרוגם: יקח ט' מחטים דמשקיים ופתילים ויעשה מהם שלשלת אחת (ושים אותם בסיר קטן חדש וכד מים) ושימם על ראש הגג ללילה אחד ובבוקר ישתה את המים הללו בשלוש פעמים ויתפרדו [האיש מאשתו] מיד.

ו. שיתראו אלף אנשים עמך

קח לך מטה או שבט אשר אין לו מאקולין (חסרון) משליצי (ערבי נחל), חתוכו (חתוך אותו) בחתוך אחד עם החרב (סכין) ותרחץ ז' פעמים [את השבט או המקל] במים המתחלפים (שבעה מיני מים), ותאמר: דיריב’יה, דיריב’יה, דיריב’יה, בא, בא, בא, עם מחתתיך במהירות לעזרני. זה תאמר עשר פעמים ותשליך המטה או השבט באמרך: אופּה, אופּה, אופּה! ומיד הגבה השבט מעל הארץ והכה סוס בשבט, באמרך: בישועה (רצה לומר: סאלב’ו), בישועה, בישועה. תלך מיד ויהיו נראים אלך אלף רוכבים. והיזהר מאוד שלא תפיל השבט או המטה מידך, וכאשר תחפוץ להסירם מעליך, השלך השבט הנ"ל ומיד יסורו⁷.

נוסח אחר: קח שבט או מקל (כנ"ל), תרחוץ בב' נהרות. וכשתרצה לעשות, קח המקל ותאמר: קי ריב’ראי אוֹריב’ה איריב’ה, ג' פעמים אשטרוט בשם, שתעשה שיבוא אחרי חיל גדול לערזני⁸. ואחר־כך תאמר פקיש (י' פעמים), אופה, פישה (ג' פעמים). ואחר־כך שים המקל למעלה על סוסך, אם יש לך. ואם [לא], תלך רגלי⁹.

עוד אחד: תחתוך שבט אחד או ב' מן עץ ערבה שגדלה באותה שנה, ויהיו לכל אחד שני ענפים הנקראים צאק"ן. כל אחד בגודל אחד, בהכ[י]ה אחת ורחוץ אותו על הנהר ז' פעמים בכל יום, קודם זריחת השמש ואמור: גריבילה, ב’יניטי, ב’יניי אונה, אל תן קוני ריבש (אלו כאשר אלו הם כמו אייוטי קוניוריבוש, ר"ל אני משביע עליך) פייר אשטרוט קמי… פינייטוש מלי… פ’זאטי רובי לייה. וכשאמרת ז' פעמים, אז רד על הארץ ותאמר: גלגולות ודין האטה ומיד הגביה השבט. ושילכו, השלך השבט על הארץ ותאמר: פאלו סיגאש, פאלו סיגאש, ואותו שבט אינו טוב יותר וצריך להניח העלים על השבט.

עוד אחד: תחתוך שבט ערבה בחתיכה אחת ורחוץ אותו במי נהר ותאמר: גריבילה ב’ניטי אונה ליגיוני יקוניורבוש אשטרוט אוני קב’אנטיש פנייטוס אטה אוקשיאוס פור אטוש. וכאשר אמרת ז' פעמים אז תכה השבט על הארץ ג' פעמים ותאמר: שלב’י אנדינה דנטה, ומיד תראה הפרשים. וכאשר תרצה ליתן להם רשות, השלך השבט על הארץ.

השבעה זו מזכירה את המסופר על אלישע בס' מל"ב ו' י"ז: ויפקח ד' את עיני הנער וירא והנה ההר מלא סוסים ורכב אש סביבות אלישע וכו'. מוצא ההשבעה הוא, כנראה, ממקור אשכנזי (צאקן – עוקצים בגרמנית), ויש לה דמיון לסגולות הנמצאות בכתב־יד מינכן ¹⁰235, שם משביעים את טריביה או היקאטי, היא האלילה אשר חיל של רוחות מלווה אותה. בהשבעה יש כמה ביטויים רומיים משובשים, והרי תרגומה, עפ"י הטקסט הרומי המשוחזר:

הריני עושה מלחמות, בואו יחד! משביע אני עליכם, מלווים ענקיים לאין מספר, מזויינים ביותר. ברוכים אתם, בואו יחד, נעלים! הושיעו־נא, מלווים מזוינים, פרשים לאין מספר! חיילים, עמדו נגד אויבים! בואי, טריביה, אספי את כוחך הנסתר, הגני על אוהבי השלום ואת הרשעים דחי! לכי לשלום, דבר זה השגיחי עליו!

ז. על הפרעוש

בבית־נכות שבעיר בוצנאך (גרמניה) ראיתי קופסה קטנה, כעין משכית, המיועדת לנשיאה על הצואר, ושמה: “פלוֹ־פאללי” (פח לפרעושים). בה היו שמים סמים המושכים פרעושים וממיתים אותם¹¹. לכתובות שעל קופסות כאלה מתאימים חרוזים אשר מצאתים בכתב־היד הנ"ל. ואלה הם:

הנמצא עוד פרעוש דק, / אשר ישוך לכבירים,

וירים יד עלי מלך / ולא ישא פני שרים?

על פרעוש השופך דמי / לילה ויום הוא מכחישי,

כי ציוויתי יום השבת / אם בא אל ידי יצא חפשי.

נמתי למה יחיה, / ובגוי כזה לא תתנקם נפשי?

אחר פרעוש אחד ארדוף, / יום ולילה עלי לטורח.

בעת אשיג אותו דולג, / בידי ברוח יברח.

תפילת “כל־נדרי” חוברה, כפי שמקובל, בעתות השמד בישראל, כשמציקים היו אונסים קהילות שלמות מבית־יעקב להמיר את הדת ולהישבע כי ישמרו אמונים לדת החדשה שקיבלוה מתוך אונס.

הרא"ש כתב:… נראה כמנהג הקדמונים, דלשון כל נדרי מוכיח שנתקן על הנדרים שעברו עליהם בשנה שעברה ומתירין אותו כדי להינצל מן העונש. והפסוק “ונסלח” וכו' מראה ביחוד על עוון עבודה זרה שמתפללים עברו אותה בשוגג, כלומר באונס.

יש לשאול: מדוע אומרים את תפילת “כל נדרי” בטון של בכי המעיק על הלב.

לאמיתו של דבר אין הניגון ניגון של בכי, אך האנוסים של ספרד היו באים בסתר למערות ביום הכיפורים להתפלל שם, ובשעת אמירת “כל נדרי” היו נזכרים בשבועות ובנדרים שנשבעו ונדרו לצוררים והיו מתכוונים לבטלם. הניגון של “כל נדרי” הולם את תכונת נפשם של פייטני הספרדים שעליהם כתב שי"ר כי הם מליצים בין נפש האדם ליוצרו, בעוד פיוטי האשכנזים מקשרים את עם ישראל עם אלוהי אבותיהם.

והנה עובדה אופיינית: האנוסים בפורטוגל רגילים מימים קדמונים ועד היום, שעה שהם נכנסים להתפלל מתוך אונס עם הנוצרים, לבקש סליחה מאלוהי ישראל בדברים הדומים לתפילת “כל נדרי”. תפילה זו נמצאת במחזור לפי מנהג ספרד בכל מהדורותיו. גם במנגינה של “כל נדרי” שהאשכנזים משוררים אותה, ניכרת הרבה השפעת הניגון הספרדי.

אמנם בקאסטיליה ובקאטאלוניה לא היו אומרים את תפילת “כל נדרי”, וזאת בהשפעתם של גאוני בבל שפסקו כי יש לבטל את המנהג הזה. אולם אין להסיק מכך שלפני כן לא היו אומרים אותה. דעה זו מוחזקת גם ע"י הרא"ש שחי בקאסטיליה.

צדק איפוא ד"ר י"ש בלוך שהניח בחוברת שפרסם על “כל נדרי”, שתפילה זו מקורה בספרד וחוברה בימי שלטונם של הגוטים המערביים. מספרד התפשטה התפילה לכל תפוצות ישראל, כי עברה ע"י פליטים יהודים מספרד, זמן רב לפני הגירוש.

משה רבנו ע"ה אמר לפני פרעה במצרים (שמות י' ט'): “בנערינו ובזקנינו נלך, בבנינו ובבנותינו, בצאננו ובבקרנו”, וכך הקדים נערים לזקנים. במקום אחד נזכר שבני גד ובני ראובן אמרו אל משה (במדבר ל"ב ט"ז): “גדרות צאן נבנה למקננו פה וערים לטפנו”, וכך הקדימו מקניהם לטפם. על כך העיר להם משה (השווה רש"י לכתוב הנ"ל): “לא כך עשו העיקר עיקר והטפל טפל, בנו לכם תחילה ערכים לטפכם ואחר כך גדרות לצאנכם”. ולכן הם אמרו אח"כ (שם כ"ו): “טפנו, נשינו, מקננו וכל בהמתנו יהיו שם בערי הגלעד” – הטף קודם לכל.

“קודם כל יש לדאוג לשלום הילד ולבריאותו” – פוסק הפתגם היהודי מאז ועד עתה. לכן אין פלא כי צער גידול בנים נזכר בתפילותינו שאנו נוהגים לאומרן בתענית ציבור, בעשרת ימי תשובה ובימים הנוראים, כגון: בתחינת “אביו מלכנו”, שבה אנו מבקשים את הקב"ה שיחמול עלינו ועל עוללינו וטפנו. הספרדים (והתימנים) מוסיפים על כך: “תן לחם לפי הטף”.

הילד תופס מקום מיוחד בפולקלור הספרדי, ובדומה לכך בפולקלור של עדות המזרח בכלל.

נביא תחילה כמה מנהגי־לידה קדומים, כפי שהם רווחים במסורת העממית שבעל־פה.

מנהגי לידה

על־פי מנהגים, שאת רובם קיבלו אבותינו מאומות העולם, צריך החדר שבו נמצאת היולדת, לשמירה מיוחדת נגד רוחות רעות ונגד השדה לילית (האשה הראשונה של אדם הראשון, המבקשת להמית כל ילוד אשה). אם בן זכר הוא, נמשכת השמירה במשך שמונה ימים (מן הלידה ועד הברית מילה), ואם נקבה היא – במשך עשרים יום.

כדי להרחיק את לילית, תולים על הקיר בחדר היולדת ועל דלתו פתקים של קמיעות שעליהן רשום, לפי מנהג הידוע מימים קדומים: “אדם וחוה חוץ מלילית”. פירוש הדבר: אדם וחוה יהיו המגינים נגד לילית והכת שלה. טומנים סייף (חרב או סכין) ישן המזכיר את חרבו של דאמוקלס, תחת הכר של היולדת, ועגים עיגול מסביב למיטה, ובתוכו כותבים על גבי קרטון: “סנוי סנסנוי סמנגלוף”. נוסחה זו נלקחה מביצאנץ, והוראתה ביונית היא: סנהדרי (יושב על כיסא הכבוד), סיסניוס (קדוש של הכנסיה היונית), אכסאמיני (הרחק!) גלוף (שד יוני). דברים אלה כותבים גם על פתקי־גוויל ותולים אותם על צוואר התינוק.

היהודים בהודו נוהגים לקשט את היולדת בבגדים נאים ובפרחים. בגרוזיה ובטורקסטן עוטפים את ראש היולדת בפרוכת מבית־הכנסת, כדי להקל עליה את הלידה. כן תוקעים בשופר וקושרים אל מיטת היולדת ספר־תורה.

בארץ ישראל קיים מנהג דומה לזה: מודדים בחוט את קבר רחל אמנו וקושרים אח"כ חוט זה בחלון של חדר היולדת. היהודים הספרדים נוהגים להקיף בחוט שבע פעמים קברו של רב מפורסם. חוט זה המכונה “דיטינידור” (דהיינו: “אוחז” או “עוצר”) נכרך מסביב לבטנה של אשה הרה כסגולה נגד הפלה. החוט מוסר כאשר האשה כורעת ללדת.

בכורדיסטן מקטרים בבית־הכנסת עשבים, שריחם נודף למרחוק ומעבירים אח"כ את הקטורת לחדר היולדת.

אצל היהודים ההרריים בקווקאז נוהגת היולדת לעמוד או לכרוע על ברכיה בשעת הלידה ולהחזיק בחבל הקשור לתקרה. כדי לעזור לה משקים אותה כוס מים עם עפר שאותו נטלו מבית הקברות.

במארוקו, כאשר נולד בן זכר, מכריזה על כך המיילדת וקוראת: ברוך הבא! – אם נולדה נקבה, מברכת המיילדת: מברוכה מסעודה! (מבורכת ומאושרת) – והנשים הנמצאות אותה שעה במקום קוראות “אבורוגואליס”. כפי הנראה זהו “אברקולוס” הנזכר בס' רזיאל המלאך, אולם יש מפרשים מלה זו כ"אבריגר" שמשמעותה בספרדית: להגן, לתת מחסה, לעטוף.

ברחצה הראשונה של התינוק משליכים הנוכחים מטבעות לתוך האמבטיה, בשביל המיילדת. על צווארו של התינוק תולה המיילדת יד קטנה (פ’אטאט) או ריקוע קטן שחקוקה עליו האות ה'. אם להורי התינוק מתו קודם לכן בנים, המנהג הוא למכור את היד הקטנה או הריקוע לאיש שכל בניו חיים עדיין. בין היהודים הספרדים יש הנוהגים למכור את התינוק עצמו (ולא את הקמיע), ולהוסיף לשם התינוק את “מרקאדו” או “קומפראדו”, לשם התינוקת – “מירקאדה” או “קומפראדה”. ה"קונה" לוקח את התינוק לביתו ודואג לו במשך שלושה ימים ואחר־כך הוא משיב לביתו (כך נהוג בשאלוניקי). כן נוהג ה"קונה" לקנות לילד נעליים ובגדים חדשים מדי פורים במשך שלוש שנים (כך אצל יהודי בולגריה).

לשבוע הראשון שלאחר הלידה קוראים, אם נולד בן, “שבוע הבן” (המונח נזכר בתלמוד – סנהדרין ל"ב ע"ב), ואם נולדה בת – “שבוע הבת”. בשבוע זה מכינים יום יום מאכלים מיוחדים ועורכים חגיגות ומשתאות. ללילה הראשון קוראים במארוקו הספרדית “שבע שמחות” או “ליל אליהו”, וללילה שלפני ברית־המילה – “סעודת אליהו” או “ב’ילאדה” – ליל שימורים.

בכל ימי השבוע מכבדים את אבי הבן בבית־הכנסת: מושיבים אותו במקום מיוחד בין נכבדי הקהל, וכל ציבור המתפללים מלווים אותו לביתו. בני־הבית מכבדים את הקהל בביצים, בעוגות ובאגוזים. בחדר היולדת ישנות אחת או שתי נשים במשך כל השבוע הזה. ביום השביעי מסתפרים אבי הבן וסבו וקוראים ליום זה “טלמו” (בספרדית: “אפריון חתונות”).

את שם הבת קובעים ביום השבת, שעה שאביה עולה לתורה, או במלאת לתינוקת שלושים. ביום זה מזמינים הוריה ובני משפחתה של התינוקת את החכמים, הקרובים והידידים לחגיגה. בטקס מיוחד מוסרים לידי החכם את הילדה המוטלת בערישה קטנה והוא מוסר אותה אח"כ לידי מישהו אחר. כך עוברת הערישה עם התינוקת מיד ליד וכל המעביר אותה מטיל לתוך הערישה מטבע בשביל המיילדת. החזן קורא מן התורה את ברכת רבקה (בראשית כ"ד ס') וכמה פסוקים משיר השירים. הוא קובע את שם הילדה ומסיים ב"מי שברך".

חגיגה זו נקראת בפי היהודים הספרדים בשם “פ’אדוס” (בספאניולית גם “האטאס”), שפירושו מתנות, או “פ’אדאמיינטו” (יום המתנות).

מנהגי “ברית־המילה”

את ה"ברית" עורכים בדרך כלל היהודים הספרדים בבית¹, ואז מעבירים את “כיסא הברכה” הוא “כיסא אליהו”, מבית־הכנסת לבית התינוק. המנהג הירושלמי הוא להביא בלילה השמיני לאבי־הבן צלחת מעדנים ויין, הנקראת בספרדית “בוכיה” (Bugia) ובספאניולית “קאראיה”, כלומר: נר תמיד. מנהג ישן הוא בארץ־ישראל להביא בלילה ההוא לבית אבי־הבן טס של כסף ולהדליק סביבו נרות.

בסוריה מכריזה השמש וקורא: “מי יקנה זכות להדליק”, וכל מי שמדליק נר, שם לתוך הטס מספר פרוטות, הנשלחות אח"כ למוסדות חסד וצדקה. במצרים מדליקים פנסים ברחוב שבו מתגורר אבי־הבן, כפי שנהגו פעם בימי השמד (השווה סנהדרין ל"ב ע"ב).

השן הראשונה

כשצצה השן הראשונה, חוגגים במארוקו הספרדית חגיגה “סיריו לנטינה”. המלה “סיריו” פירושה בספאניולית: נר המזבח. נראה לי כי המלה “לנטינה” מסורסת מן המלה “דנטיסיון” (הוצאת שיניים).

חגיגה זו נלקחה מן הספרדים. את הקרובים ואת הידידים מכבדים בקלי, אפונים וכיו"ב. אצל היהודים הספרדים מטטואן מקובל להניח באמצע החצר מגש גדול ועליו חיטה מבושלת, פול יבש, צימוקים וסוכריות קטנות. ליד המגש מניחים את התינוק. ילדי השכונה יושבים מסביב, שרים וטועמים מן הדברים שעל המגש.

דיבורים ראשונים

המלים הראשונות הנלמדות לתינוק בטוניסיה הן: יהודי אחד מג’רבה השתתף בחתונת אמך. כידוע, קיימת מסורת עממית בפי יהודי ג’רבה שבדרום טוניסיה, כי אבות אבותיהם הגיעו למקום והתיישבו בו בתקופת בית ראשון.

במדבר סהרה חוגגים, במלאת שלוש שנים לילד, את היגמל התינוק, ומיום זה והלאה קוראים לו “וזיר”; בן ארבע נקרא “שולטן”, ובהיותו בן חמש הוא יכול כבר להיות בר־מצוה. יש ומארסים את הנער בגיל 13, ומאז הוא נקרא “מלך”.

חאלאקה

בארץ ישראל נוהגים עד היום לגלח את שער הנער במלאת לו שלוש או ארבע שנים ולערוך משתה ביום זה.

כמנהגם הקודם של הערבים, נוהגים גם יהודי הודו לנדב כסף וזהב לעניים, או לבית־הכנסת, כמשקל בניהם ביום שבו מגלחים אותם.

חגיגה זו נקראת בשמותיה הערביים: “חאלאקה” או “טפ’יפ’ה”. יהודי טטואן נוהגים לספר את הילד בהיותו בן שנה; כן מסתפר עמו גם אביו. החגיגה המכונה “ת’חפי” נערכת בבית ומלווה סעודת־מצוה חגיגית.

בר־מצוה

הביטוי “בר־מצוה” נמצא בפעם הראשונה אצל האשכנזים ולא לפני המאה ה־13. בארץ ישראל נוהגים הספרדים לחנוך את הנער בהנחת תפילין שנה או חצי שנה לפני מלאת לו 13 שנה. במצרים מלווים את הנער שמלאו לו 13 שנה לבית־הכנסת בשמחה, בזמרה ובנרות דולקים, ביום ב' או ה', כדי שיעלה ביום זה לתורה. באלג’יר הולך הבר־מצוה הביתה עטוף בטלית ומעוטר בתפילין, בליווית ראשי הקהילה, השמש והפייטן. בהיכנסו הביתה, מנשק הנער את ידי אביו, אמו, קרוביו ומיודעיו, כדי לקבל את ברכתם. בצהרים נערכת סעודה גדולה ולמחרת היום באים חברי הנער, ה"שושבינין", ונוסעים אתו יחד בעגלה רתומה לסוסים, לטיול קצר. כך הם מסיימם את שמחתם עד הערב.

יום לפני הבר־מצוה מגלח הנער את שערותיו, וגם חבריו עושים כן.

באמשטרדם קוראים ל"לימוד" שאבי הנער עורכו בערב חגיגת הבר־מצוה בשם “בכנופיה” (באסיפה), ובטריפולי שבלוב נקראת השבת שלפני הבר־מצוה “שבת תפילין”. את המאורע חוגגים במשך כל הלילה, ולמחרת היום ממשיכים במשתה ובשמחה. הנער סר אל בתי קרוביו והנשים נותנות לו כסף, שבו הוא משתמש לערוך משתה לחבריו.

במארוקו הספרדית מגלחים הנערים את שער ראשם בשלוש צורות שונות: משאירים שערות באמצע הראש (“קטיטיה” – פלג), או בגובה המצח (“חוטה” – דג) או מסביב לראש (“פ’ליס” – סלע).

אפשר לדמות את חיי העם של יהודי ספרד ופורטוגל לזוהרה של שמש שוקעת. שקיעתה של יהדות זו היוותה את אחד האסונות הגדולים ביותר של ההיסטוריה היהודית. להבין ולחוש את האסון הזה בכל חומרתו ובכל אכזריותו, הצלחנו רק לאחר ניסיון הזוועות של המגיפה הנאצית. אך בעוד ששרידי השואה והפליטה מן הגיהינום הנאצי משתדלים למחוק מזכרונם כל פרט הקשור למולדתם הקודמת, שמרו ושומרים הספרדים, מבחינה רוחנית ונפשית, על שורשיהם ועל דפוסי החיים של הארץ, שממנה נעקרו לפני מאות בשנים ע"י קנאות חסרת־רחמים.

מאדמת־מולדתם הישנה של גולי חצי־האי האיברי שרדו בנפשם של הגולים זכרונות רבים כל כך, עד שגם בארצות נכר נתאפשר המשכם של אורחות־החיים, כפי שהיו מעורים ורגילים בהם בעבר. כאילו היווה הגירוש מביתם, ממולדתם וממנהגיהם הקבועים, רק אפיזודה בלתי נעימה בחיי הנצח שלהם…

הבנים החורגים הללו של חצי־האי האיברי נטלו עמם את זכרונות ספרד ופורטוגל והעבירום למזרח ולמערב, לצפון ולדרום, ומשום כך נשארו בנים נאמנים לאומה הספרדית. בכל מקום שבו היה הדבר אפשרי, התאחדו הגולים בארצות נכר לקהילות מיוחדות וייסדו בתי־כנסת משלהם. הם ראו את עצמם לא רק יוצאי אזור מסויים – קאסטיליאנים, אראגונים, אנדאלוזים, קאטאלונים, פורטוגיזים וכיו"ב, אלא זכרו יפה את מקומות־מוצאם העירוניים בקהילות ובבתי־הכנסת של טולידו, סביליה, ליסאבון ועוד, והוסיפו להתפלל ביישוביהם החדשים כטולידאנים, סביליאנים, ליסאבונים וכיו"ב. גם שמות־המשפחה הגיאוגראפיים הרבים של יהודי ספר מעידים על כך. הגולים וצאצאיהם הסתגרו במסגרות גיאוגרפיות־היסטוריות ממוּסדות, ולעתים ניכרת אפילו תחרות בין יוצאי עיר אחת בספרד לבין יוצאי עיר אחרת בה. והדברים אמורים גם לגבי דורות רבים אחרי הגירוש.

שני גורמים הניעו את גולי ספרד לדביקות רוחנית זו במולדתם הישנה, דבקות שהופגנה כלפי חוץ וכלפי פנים בהסתגרותם המוחלטת כלפי יהודים אחרים ואפילו כלפי עמיתיהם לגורל מערים אחרות וממחוזות אחרים של ספרד:

א. דביקות במסורת ישראל

המעמד ההיסטורי של יהודי ספרד בא לביטוי בכך, שהצליחו למזג בתקופת שהותם והשתרשותם בספרד, הלכה למעשה (אולי בפעם הראשונה בתולדות ישראל), את המסורת היהודית עם התרבות הכללית. בדומה לטובע בים הנאחז בכל כוחו בקרש הצף על־פני המים, נאחזו גם קרבנות הגירוש במסורת־אבותיהם היא מסורת ישראל סבא, שהתבססה על מיזוג זה של האוניברסאלי והיהודי. בזכות המסורת הזאת, על פרטיה ודקדוקיה, התגברו המגורשים על גורלם המר: שפת הקודש וספרי הקודש טופחו במערכת־חינוך למופת, ע"י מוסדות־השכלה שהותאמו לצרכי הזמן וע"י מבצע רחב מימדים להדפסת ספרים יקרי־המציאות המשקפים את מורשת הספרות. וכל זאת אגב ביטוי גאוותם על מורשתם היהודית־הספרדית המיוחדת, שהיא לא רק שונה מן המורשת של עדות וקהילות אחרות, אלא שהיא מיוחדת לכל מקום ומקום ולכל אזור ואזור בספרד עצמה.

ב. השפה היהודית

שפתם של טוקוומאדה ושל האינקביזיציה, היא שפת האם של המגורשים, נהפכה ע"י נושאיה מוכי הגורל, בנכר הלא־ספרדי, לשפה יהודית.

מכס נורדאו שמע פעם, בחנות קטנה, נערה מדברת ספאניולית. הוא שאל אותה: – האם את מדברת ספרדית?

– לא השיבה הנערה. – אני מדברת יהודית (בשפת היהודים).

נסיך ספרדי שביקר בבוסניה, שוחח שם עם אנשי פמליתו. תלמידים יהודים שעברו במקום קלטו את צלילי השיחה. הם מיהרו הביתה וסיפרו להוריהם ברוב שמחה: – האורחים מדברים בשפתנו, יהודית!

כאשר שאלו ילד כזה: – Que sos tu? (מי אתה?), היתה תשובתו:Yo so espagnole (אני ספרדי). בדומה לכך, באה על השאלה: – Que lingua hablas? (באיזו שפה אתה מדבר?), התשובה: En judio (ביהודית, בשפת היהודים)

רב צבאי יהודי־גרמני הזדמן בימי מלחמת העולם הראשונה, לביקור אצל מכרו באוסקופ ושוחח עמו צרפתית. בנו הקטן של המארח, בראותו כי אין הרב מדבר עם אביו ספאניולית, הפסיק את דבריו של הרב־האורח בשאלה: – הרי אתה רב יהודי וכיצד אינך יודע יהודית?

בבוקארסט היו ילדי ישראל ממוצא ספרדי שרים שיר אשר האתחלתה שלו היא: A tu lingua sancta ­ – הו, שפת הקודש, – והכוונה היתה, כמובן, לספאניולית. המשכו של השיר (בתרגום לעברית) הוא: מה אהובה את עלינו, מכל הכסף והזהב בעולם!

כך קרה שהספרדית, היא “שפת המלכים” כדברי קארל ה־V מלך ספרד, היתה לשפת־האם של היהודים, שנרדפו עד חרמה ע"י קודמיו של המלך הזה, הלא הם “המלכים הקאטוליים” וע"י המלכים שבאו אחריהם.

כינוי הספאניולית, שהיתה גם שפה רבת תועלת מבחינה כלכלית בשביל יהודי ספרד, היה: “לאדינו”. יש הרואים במלה זו קשר לתרגום העתיק של התנ"ך לרומית, תרגום שהיה מקובל אצל יהודי ספרד. כן היה הביטוי ladinar מקובל אצלם לציון פעולת התרגום (השווה “טייטש” ו"טייטשן" אצל יהודי אשכנז). הספרדית, שצמחה מתוך “השפה העממית הרומית” lingua ladina vulgaris)), ובעיקר הקאסטיליאנית, התמזגה, במרוצת הזמן, עם יסודות לשוניים זרים, והפכה, גם בהשפעת העברית, לדיאלקט עממי יהודי מיוחד במינו.

השפה הספאניולית ייחדה את יהודי ספרד ושמרה על הקשר ביניהם, קשר שהוא לרוב קשר תת־הכרתי, ועל מורשת העבר הספרדית שלהם. נבדוק כמה מיסודותיה הייחודיים של השפה הזאת:

בתחום הדת נשתמרו בספאניולית מלים עבריות לציון פעולות ומושגים הקשורים בעבודת הקודש, כגון darsar (לדרוש), kal (מלשון קהל, קהילה; מובנו – בית־כנסת), meldar (מלשון למד, מלמד; אך יש רואים את מוצא המלה ביונית ובדרום־איטלקית: meletan)), trefa (בשר פסול טריפה; גם: זעם), zehutiero (בעל זכויות), rahamim (הכינוי של חודש אלול, הוא חודש התשובה והרחמים), jomnora (יום־הכיפורים, הנורא) ועוד. המלה “תורה” מציינת לא רק את חמשת חומשי התורה, אלא גם את המשפחה היהודית ואת מס היהודים. ויש עוד הרבה הרחבות מסוג זה.

רבות המלים העבריות שחדרו לספאניולית מתחומי המוסר והרוח: hanefero hanefo, )חנופה, חנפן), gaviento (גאוותן), someh(סומך על אחרים ותולה תקוות בזולת), havtaha או dibbur (תקוה, הבטחה), benadam (אדם), dankave (נודניק, אדם כבד־תנועה), sachal (כסיל, סכל), dezmazalado (פחדן, ביש מזל; כבר סרוואנטס משתמש במלה הזאת), acharpaladrio(מנוול), hekdes (הקדש, בית־חולים), mehapper (סחטן, החושב רק על עצמו; השימוש נובע, כנראה, מדרשה אטימולוגית עממית של “וכפר־בעדו” בויקרא ט"ז, י"ז), malsin (מלשין; המלה חדרה גם לספרדית), mamzer (ממזר), ramai (נוכל, רמאי), seheludo (פיקח, בעל שכל), hamor (חמור), rasa (רשע), setanado (שטני, בא מן השטן), ועוד.

רבות המלים בספאניולית הכרוכות בחיי־היום־יום: frio kasut (קור גדול), makma או mahmat (בגלל, מחמת), hatihot (מטבעות, חתיכות כסף), garsim (מעות כבדות; הכוונה כנראה לשטרות כסף), mammes (מוחשי, ממשי), havtona (חבטה), gudia (משרתת, טבחית), gudiane baño (בלנית).

בדומה לעברית מוצאת גם הספאניולית דרכים לעקוף את הוצאתם של דברים מגונים מן הפה, ומכאן השימוש בשפת־עקיפין, בלשון נקיה ומעודנת: במקום lonso (דב) אומרים ellamad, לשדים קוראים los mezores de mozotros (הטובים מאיתנו), מחשש עין־הרע מאחלים בני־אדם זה לזה ke mal mostengo (שיבוא עלינו אסון), וזאת כאשר רוצים לאחל הצלחה. במקום peham (פחם) אומרים (veras) blankas, במקום negro (שחור) – preto (יפה), במקום “למות” – avolar (להתעופף מכאן). בגלל המונותיאיזם המחמיר הוחלפה המלה הספרדית המציינת "אל (Dios) ב־Dio (לשון יחיד) והושמטה סיומת הרבים (S).

במלה העברית “מסירה” רואים חוקרי הספרדית את המקור לביטוי הספרדי Mišelikar (להלשין על תלמיד, חבר).

מכיוון שחצי־האי האיברי שוכן בין שני ימים גדולים, הוא פתוח להשפעות רבות, אך בו בזמן הוא גם סגור ע"י שרשרת הרי הפיריניאים, דבר שאיפשר את התפתחותה של תרבות מיוחדת במינה ויצירת פולקלור עשיר ומגוון ביותר. שלוש יבשות וגזעים שונים תרמו את תרומתם לכך.

אין עוד עם היכול להתפאר בשפע כזה של פתגמים כמו העם הספרדי, וקורפוס הפתגמים שלו מהווה מעין ספר־תנ"ך שני בשבילו. כך גם האגדות שלו, שמקורן מקדמת דנא. הרומנסות וסיפורי־העם שלו, בעלי דמיון פורה, יכולים להתחרות בהצלחה עם “סיפורי אלף לילה ולילה” ועם מיטב השירה העממית הבינלאומית. בספרדית נוצרה ספרות, שמקורה במעשי־גבורה החדורים רומנטיקה טבעית, ושורשיה נעוצים בחיי־עם בריאים הקשורים לאדמה, חיים שבהם נתמזגו רגש הכבוד האבירי עם הגאווה הלאומית, השתפכות נפש של טרובדורים עם דבקות קנאית בדת. ואולם ביצירות אלו מצויים גם יסודות סאטיריים מובהקים. ביצירה הקלאסית דון קיחוטה מרטטת כמיהה רומנטית־נוגה אל דולצ’יניאה, המסמלת את האידיאל של ספרד העתיקה, וגם כיום נתקלים בכמיהה זו, בארץ ההידאלגים, על כל צעד ושעל. כאילו הזמן נעצר מלכת, כאילו נשארה ספרד מעין מוסיאון של תקופת ימי־הביניים. וזאת לא רק בגלל הטירות והקטדראלות שלה, המסקיטה והאלאמברה שלה, אלא גם בגלל אורחות החיים של תושביה, שחייהם עדיין מתנהלים בחלקם הגדול בעולם בלתי מפותח לגמרי, בעולם שנעצר מלכת. מצד אחד זהו עם היודע רחמים ויחס אנושי אמיתי, אך מצד אחר זהו עם הנוטה לאכזריות, שמצאה את ביטוייה גם בפרעות ובמוקדים, במלחמות אזרחים רבות ללא ספור וב"קורידוס" (מלחמות השוורים). זהו עם המסוגל לחיי שקט ושלווה, אך הוא מסוגל גם לעורר שוב ושוב את רוח הפורענות

יהודי ספרד היו מודעים לסגולות אלו. הם ידעו היטב מה צפוי להם מעמיתיהם בעבר שעל שפות האברו והטאיו. הם ברחו, במאה ה־17, מברזיל, כאשר הפורטוגזים כבשו אותה מידי ההולנדים. הם התכוננו לברוח מגיברלטר, כאשר הספרדים והצרפתים איימו לכבוש את המקום. ואפילו בשנת 1859, כאשר הספרדים חדרו למארוקו, חיפשו ומצאו אלפי יהודים מקלט בגיברלטר, מלבד אלה שברחו כבר בעבר, כדי להציל את אמונתם, אל מחוץ לגבולות הארץ, מחמת הרדיפות ואי־הסובלנות של הנוצרים והמוסלמים גם יחד.

אף על פי כן לקחו עמהם, המגורשים והנרדפים הללו מחצי־האי האיברי, כנכס תרבותי יקר, את הפולקלור הספרדי, בדיבור, במנהגים ובשירה, אל רחבי העולם.

היהודים הצילו חלק מן הפולקלור הזה, שירד לטמיון במולדתו הישנה. את הרומנסות שעברו מדור לדור, מתקופת הגירוש, שרות, עד היום הזה, סבתות במארוקו, לנכדיהן. וכך ממשיכים להתקיים ולהתרקם בנפשו של היהודי הספרדי, כמעין צליל־חרש, הגעגועים למולדת הישנה. כגעגועים לגן־עדן אבוד, כך הגעגועים לספרד היפה, “הרחק בדרום”. במקביל היו יהודי ספרד במשך כל הדורות שרים בבתי הכנסת בשפת אבותיהם, שירים חדורי געגועים למולדת־האבות העתידה, השוכנת הרחק במזרח, געגועים שניתנו להם קול ותנופה חדשה, ע"י יהודה הלוי, הטרובדור הגדול של ציון על אדמת־הנכר הספרדית.

הקו הלאומי בנפשו של היהודי־הספרדי קיבל כבר במולדתו האיברית, אופי בדלני מובהק. כבר אז הוסיף היהודי לשמו ולחתימתו, בגאווה של איש ספרד, את הכינוי “ספרדי”, כאילו היה תואר אצולה של ממש. עד היום הזה נוהגים, בארץ ישראל, רבים מבני משפחות יוצאי ספרד להוסיף לשמם את ראשי התיבות ס"ט ולהסביר את פתרונן: ספרדי טהור. יש בכך משום הפגנה מובהקת של תודעה מעמדית ושבטית כאחד של בני אדם החשים, בדומה לאצילים, עליונות לגבי הענפים האחרים של העם היהודי.

אפילו במאה ה־15, תקופת שקיעתה של יהדות ספרד, כותב עוד משה אברגל אל ראש מסדר האבירים מקלטרבה: “יהודי קאסטיליה היוו לפנים את תפארתה של היהדות כולה. הם עלו בהרבה על כל שאר היהודים בנוגע למוצאם, רכושם והשכלתם. מקרבם צמחו היצירות הדתיות־ההלכתיות, המהוות מקור לימוד והדרכה לכל שאר היהודים”. גאווה זו של הקאסטיליאני, המביט “מלמעלה”, ברגש של עליונות אפילו על יהודים ספרדיים אחרים, כגון יהודי ארגוניה וגליסיה, היתה אופיינית גם ל"אדונים הפורטוגזיים", כפי שהיו מכנים אותם, מתוך יחס של כבוד, בארצות־חוץ. אלה היו, על פי רוב, יהודים שברחו בשנת 1492, מקאסטיליה לפורטוגל, ורבים מהם זכו בתארי אצולה מטעם השליטים הנוצריים. מוצאם של אחדים מהם בא מן האצולה הבכירה, או שהיו קשורים אליה בקשרי קירבה משפחתית, וביניהם היו כאלה מבית האצולה ברגנצה ואפילו מבית האבסבורג עצמו. כבר במאה הראשונה לעלייתם ושיגשוגם, אחרי הגירוש, היה יוסף הנשיא – הדוכס מנאקסוס, שעמד אף לזכות בכתר של קפריסין, אילמלא יריבו, הווזיר הנוצרי הגדול סוקולי, שיחד עם הסוכן הווניציאני משה אשכנזי, הכשילו את התוכנית הזאת. וגם אלווארו מנדס, שהוענק לו על־ידי פורטוגל תואר האצולה של המדינה, הצליח, בשליחותו של יוסף הנשיא, להביא לידי כריתת ברית בין אנגליה וטורקיה, כנגד ספרד. מעידה על כך תוכניתו של יוסף הנשיא להקים מלכות קטנה בטבריה, וכן התוכנית להקים מלכות יהודית בקפריסין, בתקופה שציפו לבואו של משיח (לפי הגימטריא של “שלה” – 1575 בבראשית מ"ט י': עד כי יבוא שלה), המקובלים בצפת האמינו בכוחם להקדים את הגאולה על ידי שקידת־יתר בתפילה, כל הפעולות הללו היו מכוונות, כפי הנראה, נגד הכנסיה והשליטים החילוניים, שהיו כפופים לה. כבר הרעיון להקמת מדינה יהודית, היה בוודאי מעורר את התנגדותם של הדוג’ים הנוצרים. עם זאת, כמו מאה שנה לאחר מכן, בתקופה העגומה של שבתי צבי ובתקופת המשא ומתן של מנשה בן ישראל עם קרומבל, היתה בוודאי מעורבת כאן הגאווה הספרדית, שלא יכלה להשלים עם הרעיון של עם בלי הילת שלטון מלכותי ושל דת בלי תפארת מדינית.

גם בבתי־העלמין של הספרדים, אשר בחייהם, ואפילו במותם, שאפו להיות נבדלים משאר היהודים, מתבטאת הגאווה הזאת, בכל מיני סמלי משפחה, החרותים על המצבות.. היהודי הספרדי שמר אמונים גם לסגנון הספרדי מבחינה אסתטית הוא שמר על ה־grandeza וה־ limpieza, שנתקלים בה היום, אפילו בשכבות־העם העניות של ספרד וגם אצל היהודי הספרדי הממוצע. דבר זה בולט בעיקר בהופעתו החיצונית המכובדת, בתלבושתו המסודרת והנקייה, בתנועותיו המדודות, בנקיון ביתו, וכן בעבודת הקודש ובספרות. על זאת האחרונה כותב גרינבוים בכרסטומטיה שלו, עמ' 4: “ההבדל שבין הספרות היהודית־הספרדית (בספאניולית) ובין הספרות היהודית־הגרמנית (ביידיש), דומה להבדל שבין הפיוטים הדתיים הספרדיים לבין הפיוטים הדתיים האשכנזיים. הראשונים יפים יותר, בצורתם ובתוכנם, מן האחרונים: מי שנזדמן לו פעם להשתתף בתפילה בבית־הכנסת הפורטוגזי המפואר באמשטרדם, ניתן לו בוודאי להבחין גם בהבדל, מבחינה אחרת. הגישה המכובדת החגיגית והשקטה, שבה נערכת התפילה הזאת, השונה מאוד מדרך התפילה הנהוגה בבית הכנסת הגרמני־ההולנדי. את ה־grandeza הספרדית הזאת אפשר למצוא גם בספרים היהודים בשעריהם, שנדפסו באמשטרדם”. את הקו האסתטי של האצילות הזאת הנציח רמברנדט, בדיוקני היהודים שלו, ובעיקר בדיוקנו של הרופא אפרים בונוס.

ההבדל בין יהודי ספרד ליהודי אשכנז בולט במיוחד ברוח הבדיחות ובהומור לעומת אלה של היהודי האשכנזי־הפולני, בעיקר כאשר נוגע הדבר בטעמו המוסיקלי המעודן. י"מ פינס טוען באוטוביוגראפיה¹ שלו שהניגונים הספרדיים, המושרים בקול “אפי”, שהוא נתקל בהם בארץ ישראל, הם חדגוניים וחסרי טעם אסתיטי. אך חתנו דויד ילין שהוא עצמו בן של יהודי מזרח אירופה, מגן בזכרונותיו² על הניגונים האלה. הוא מציין בהערכה שהניגון הספרדי הולם יותר את התרוממות הנפש, מאשר זה של היהודים הפולנים.

מכל מקום מזכירים לי הניגונים הדתיים של יהודי ספרד או שיריהם, כגון אלה של ר' ישראל נג’רה ואחרים, את השירים ששמעתים מושרים ע"י איכרים באנדלוזיה; ואין פלא כי הרי גם החזנות הגרמנית־הפולנית, מקורה, כידוע, בניגונים כנסייתיים ובשירי־עם גרמניים וסלאביים. בלחנים האשכנזיים בולט גורל הגולה ואין להתעלם ממנו, אך מאידך אי־אפשר לטעון, שהם לחנים “יהודיים” מובהקים; בעוד שבלחנים הספרדיים, פרט למוטיבים של אהבה שברומנסות וכיוצא באלה, בולטות שמחת החיים ואהבת הטבע. אפילו בקינות של יהודי ספרד יש יותר מן ההודיה לאל מאשר מן האבל המאופק. ואין פלא; היצירות התהוו וצמחו בגולה אחרת ושונה.

גם מבחינה פוליטית היוו היהודים הספרדים שכבה נפרדת מזו של היהודים האשכנזים. היהודי הגרמני, ובדומה לו היהודי המזרח־אירופי בכלל, היה נתון להטרדות של חוקה עוינת ליהודים, ופרנסתו היתה מוגבלת, במקרים רבים, למשלוחי־יד בלתי הוגנים. מלבד זאת היה בלי הרף תלוי מעל לראשו, האיום הטראגי של גירוש מן המדינה. לעומתם היה יהודי ספרד סוחרים גדולים ובעלי מלאכה חרוצים: הם התארגנו בספרד במסגרת של קהילות שלמות, היו מבוקשים ומוזמנים להתיישב ולהישאר. כבר במולדתם האיברית היו יהודי ספרד רגילים ליטול חלק מכובד בחיי התרבות של מקום מושבם, ואף להשתתף בחיי התרבות של הארץ. לעומת זאת השתדלו יהודי הגיטו המזרח־אירופי להסתגר מול הסביבה הלא־יהודית, שעמה קיימו רק יחסי מסחר, ואשר גם את שפתה לרוב לא הבינו.

הודות לרוח היוזמה וליחסים הטובים ששלטו בינם לבין עצמם, פיתחו יהודי ספרד דרכים חדשות במסחר העולמי, שלטו בענפים החשובים של יבוא סחורות, כגון סוכר, טבק,אלמוגים, יהלומים וכיו"ב. היה להם גם חלק לא מבוטל בייסוד חברות־מסחר מעבר לים, בעידוד בורסות וכיו"ב. הם גרמו, בין השאר, לפריחתן של אמסטרדם, האמבורג ובראזיל. “פינטו מאמסטרדם”, היהודי העשיר מהאמבורגTaixera ועוד, היו הרוטשילדים של התקופה. כמתחרה לוונציה ייסד הדוכס מפרארה, בעזרת יהודי ספרד, את הנמל החופשי המשגשג של ליבורנו. לדוכס מפרארה יצא גם שם בזכות תרגום התנ"ך לספרדית (1555), שלסינג כתב עליו, כי כדאי להשקיע את המאמץ וללמוד ספרדית, כדי לקרוא ולהבין תרגום זה.

על סף המאה שלנו גילה סנטור ספרדי, ד"ר פרנאנדז אנג’ל פולידו, לרגל נסיעתו לאורך הדאנובה, יהודים דוברי ספאניולית שמעולם לא שמע על קיומם. בעקבות המסע הזה חיבר ספר שקרא לו: ספרדים בלי מולדת והגזע הספרדי³. כוונת המלה “גזע” בכותרת אינה במובן המקובל בימינו, אלא לפי הגדרתה בשפה הספרדית: זהות אתנית נפרדת. ואכן, הייחוד האיכותי של יהודי ספרד מבוסס גם מבחינה אתנוגראפית.

בשנת 1878 שאל יהודי אשכנזי בעתון Jewish Chronicle, אם היהודים־הפורטוגזים הם יהודים של ממש או שמא הם רק יהודים למחצה, קרובים רחוקים של גזענו הנעלה. יהודי פורטוגיזי אחד השיב ל על כך, כי “אנו – יהודי המעמד העליון, כפי שמוכח מן העובדה, כי מאז ומתמיד סירבנו להתבולל בין בני המעמד הנמוך, בין יהודי אשכנז”.

בינתיים הפסיקו היהודים לדבר במונחים של “יהודי טהור”, “יהודי למחצה” או על “הטיפוס היהודי” ועל ה"אני" האופייני לכל היהודים באשר הם שם. כיום מבדילים בין הענף הצפוני של העם היהודי, שהתמזג עם השבטים הצפוניים והמזרחיים ושאותו המגדיר לושאן⁴ בגלל דמיונו עם הארמנים, כ"ארמנואידי", ובין ענף אחר, ספרדי־דרומי, אשר הודות להתמזגותו עם עמי מערב ודרום, קיבל על־פי רוב אופי מזרחי־שמי, בעוד שבאיזור הגרמני־המזרחי־האירופי (האשכנזי) בולט האופי של אסיה והים התיכון.

רבים הספרדים, שאפשר להכירם במבט ראשון, על־פי גזרתם התמירה, צורת פניהם המוארכת, אפם הדק ועיניהם הלוהטות, שבהן, כמו אצל האשכנזים הממוצעים, משתקפים חיים פנימיים ערים ותבונה. בשנת 1891 כתב אלכסנדר וילאנד על בני הגזע הזה בעיר, שהיתה לפנים העיר היהודית ביותר בעולם, היא שאלוניקי: “המראה של צאצאי היהודים העתיקים הוכיח לי את אמינותם של סיפורי יוסיפוס פלאביוס, אשר קראתים החורף והם עוררו בלבי ספק מה. אצל יהודי שאלוניקי אפשר למצוא שוב את הכוח הבלתי מרוסן, שעליו מספר יוספוס, את עם־הגיבורים הנוקשה ביותר שעמד כנגד הרומאים. מעולם לא ראיתי גברים נאים יותר מאשר יהודי שאלוניקי, שטיילו אותה שבת ברחובות העיר או מחוץ לחומותיה, ומעולם לא זכיתי לראות הבעה מעודנת יותר על פניהם של בני אדם. היה בהם מעין גישה של רצון טוב, נטול כל פחד, להופיע ברבים, רצון המלווה תחושה של גאוה טבעית. אילו הייתי יהודי, תושב צפון אירופה, הייתי נוסע כל שנה לשאלוניקי כדי לטהר שם את עצמי כמו בכור היתוך. והשמחה על היופי הזה, עד כמה שאשר לשמוח בו ולפתחו, שמחה זו היתה, אילו הייתי יהודי, מותחת את רגלי וזוקפת את גבי”.

גם יופיה וחנה של האשה הספרדיה הובלטו בסיפורי־מסע רבים.

בשאלוניקי וברודוס היתה לעובדי הנמל ולסבלים היהודים, הזכות הבלעדית לעסוק במקצועות הסבלות והנמל. לושאן מצא בין הסבלים האלה את האנשים הגבוהים בעולם, ואחד מהם הגיע לגובה של שני מטר. היקף הקודקוד שונה מאיש לאיש אצל הספרדים, כמו אצל היהודים האחרים, אך הם נבדלים בהשתייכותם לקבוצות־דם שונות. את העובדה הזאת אפשר להסביר בכך, שבעורקיהם של היהודים הספרדים זורם, עוד מתקופת שהותם בספרד, דם מגוון ומורכב ביותר.

זה מכבר שמו לב לכך שהמתיישבים הראשונים של ספרד, הפיניקים, נעלמו שם כמעט לחלוטין, ואולם יהודי המקום התרבו בצורה מהירה כל־כך, שאי־אפשר להסביר זאת על־פי ריבויים הטבעי בלבד. יש להניח, כמעט בוודאות, שכאן מדובר בהצלחה של פעולה מיסיונרית יהודית, שמקורה באמונה בבואו של משיח. כבר לפני מנשה בן ישראל, שניסה למצוא בתורה (דברים כ"ט ח') רמזים המחייבים פעולה מיסיונרית יהודית, מצאו בוודאי יהודים אסמכתאות להפצת תורת משה ברחבי התבל כולה, וזאת ע"י גיורם של עובדי האלילים. ואם, לפי צפניה ג' ט' ייהפכו כל עמי התבל “לקרוא כולם בשם ה' לעבדו שכם אחד”, הרי זאת בשל “שפה ברורה” (שם, ברישא של הפסוק).

סביר להניח שהפיניקים שדיברו בדומה לישראל, בשפה שמית־מערבית (כנענית), היא “השפה הברורה”, נטו לקבל על עצמם את דת ישראל. האמונה היהודית באל אחד והמוסר שלה, תורת הכפרה ומחילת החטאים, גאוותו של העם היהודי היודע כי הוא הוא העם הנבחר, החייב לשמש מופת של “כבוד מחייב” ו"בחירה מחייבת" (מעין noblesse oblige), כל אלה היו בוודאי נקודות־משיכה מפתות. אך גם הגורל הקשה במיוחד של העם הזה, גורל שהעם נשאו על שכמו באורך רוח וראה בכך רק תחנה בדרך אל עידן הגאולה, וגם האחווה ששררה בתך הקהילות היהודיות – כל אלה שימשו בוודאי הוכחה משכנעת ביותר, לאמיתות הנבואות שבספר הספרים. מה עוד שתחת שלטון הרומאים היו זמנים, שהם הצטרפות אל הדת היהודית העניקה למצטרפים יתרונות ניכרים. תחת שלטונם של המלכים הנוצריים היו, עד למאה ה־17, אלפי יהודים, שעברו למראית עין לנצרות, התקשרו עם נוצרים בקשרי משפחה, אך חזרו, בהזדמנות ראשונה שאפשרה להם זאת, אל היהדות. כן התעוררה בין האצולה הבכירה ביותר של חצי־האי האיברי, תנועה, לפי רוח הרפורמציה הגרמנית, שהניעה גברים כמו דיאגו טייכירה (Diego Teixera), לעקור אל מחוץ לארץ, ולעבור שם בגלוי, אל היהדות.

עם כל הנטייה להסתגרות בתוך עמם הם, נטייה הקיימת מאז תקופת עזרא ונחמיה בעם ישראל, היתה קיימת, הן ב"חוטר הספרדי" (והוא כולל את עדות־ישראל מספרד ומפורטוגל כאחד) והן בין ה"נוצרים החדשים" כפי שכינו אותם בספרד, נטיית לוואי להיבדל, מבחינה חיצונית, גם משאר היהודים.