רקע
אברהם רייזן
איוב

שמו בישראל היה חיים המלמד, וכינויו – “איוב”.

אשתו היתה חולנית כל ימיה; שיעולה היה הולך ונשמע כבת־קול מחבית ריקה. אלו עמד פעם בן־אדם זר בשעת־מעשה, כאשר השיעול היה תוקף אותה, – ודאי היה נבהל מאד, והיה סבור כי הנה־הנה נקפד פתיל חייה. אך חיים עצמו היה שומע במנוחה ובנפש קרה את “שירת־הלב” שלה. הוא היה כבר מנוסה בזה. – מיום שהוא זוכר אותה משתעלת היא כך, ואחרי השיעול היא חוזרת ל“בריאותה”, ועדיין יש בה די כח לצעוק ולקלל, – כשאינו מביא הביתה פרוטות כסף לככר־לחם.

אמנם גם הוא גופו “חלוש” הנהו, כשם שהוא מבטא זאת בעצמו; אך גבר – אינו אשה, ועל־כן אין הדבר ניכר כל־כך. אגב – יש לו לשיעול שלו רפואה בדוקה: – המקטורת… – “המקטורת” – אומר הוא, מפזרת את ה“ליחות”, “ושב ורוח לו”…

אב חולה ואם חולה – הרי הילדים ודאי שחולים הם; אך החולה העיקרית בבית היא הבת הבכורה, גלה, בחורה גבוהת־קומה, כחושת־בשר, פניה צהובים כנר־שעוה ועל עיניה פרוש כעין יגון־המות… בנוגע לבת מודה גם חיים עצמו שאין היא לגמרי ב“קו־הבריאות”, ואף על פי שאינו מאמין ב“חכמת־הרפואה” – בכל־זאת מתאנח הוא לפעמים בהביטו על פניה החורים כפני מת; – “גלה היתה זקוקה באמת לרופא…”

אך את זה אומר הוא כך, סתם בעלמא, כשם שהוא אומר לפעמים, בשעה שאין פרוסת־לחם בבית; "עכשיו מן הראוי היה שיהיו שלשה רובל כסף בבית…

“גוזמאות” כאלה וכיוצא בהן היו מעוררות חיוך מר אצל בני־הבית, ואשתו, – אם לא היה שיעולה תוקף אותה באותו הרגע, – היתה מתרגזת ואומרת: “הוא מתחיל כבר ב”חכמות" שלו ו… – המצב אינו משמח כל־כך לגמרי…"

שמונה תלמידים היו לו, – וכולם בני־עניים היו. ההורים העשירים היו חוששים למסור לידיו את בניהם, מפחד פן “ידבקו”, – חלילה… וככה לא דרך חיים במשך כל ימי חייו על מפתן ביתו של עשיר, ותמיד ראה לנגד עיניו רק עוני, דחקות ומחלות!…

“החיים אינם שוים ואף קלפת השום אחד!” – היה חיים אומר תמיד ושופך שיח לבו לפני האדם הקרוב היחידי שהיה לו, – לפני ה“פרוש” בבית־המדרש, שאתו היה נכנס לפעמים בשיחה על דברים העומדים ברומו של עולם. לאותו “פרוש” ספר פעם חיים את כל תולדות ימי חייו, כיצד בהיותו עוד נער בן שתים־עשרה, היה גולה למקום תורה ונסע ללמוד ב“ישיבות”; כיצד היה נע ונד והתגלגל בכל מיני בתי־מדרשות, היה ישן על ספסלים קשים, וסבל מחסור, קור ורעב, ושבע “מכות”־חנם, ללא חטא ופשע…“אי”, היה חיים מסיים את ספור תולדות ימי חייו, “כל החיים הם הבל־הבלים ורעות־רוח!… ולמן היום שהנני בעל־בית לעצמי, – כלום סבור אתה שחי אני? אם תשאלני, מתי אכלתי פעם לשובע אחר החתונה שלי? – קונם עלי אם אזכור… ודירתי… וכי היית פעם אצלי בדירה?…”

“דירה” זו היתה בבית־חמר חפור באדמה; שם נרטב וסבל וקור וטחב מאז נשא אשה. אמנם בכל שנה, אחר הסוכות, היה מנוי וגמור עמו בהחלט לצאת מן הקבר – אלא שלמרות החלטה תקיפה זו, נזכר הוא ב“רהיטים” שלו, והוא מתירה להזיזם ממקומם: אלו היו מזיזים את שתי המטות, את השולחן ואת הארון ממקומם – מיד היו מתפוררים ונופלים גזרים, גזרים. “הסברה” מחייבת, – כי יתפוררו – היה חיים מוכיח ומסביר לאשתו; – המבינה את? אם דבר־מה הולך ונרטב במשך עשרים שנה – מן הדין שהוא ירקב… טבע הדבר הוא כבר כך"…

ואמנם חייו ודאי לא היו שוים אפילו קלפת השום – לולא היו לו שני תענוגות, – שידו היתה משגת אותם…

תענוג ראשון הוא המקטורת שלו. בכל שבוע ושבוע מוציא הוא סכום של שמונה פרוטות במזומנים על חפיסת “חציר” יבש: זה הוא מין “שכרות” – רחמנא לצלן, – ואשתו באה עליו אמנם בטענה ובטרוניה: “את כל פרנסתך אתה1 מכלה ומעלה בעשן “שכרות” זו!” וגם הוא עצמו חש, כי המקטורת היא אצלו מעין “כישוף”; פעם בחצות הלילה אזל אצלו ה“חציר” מן המקטורת, ונדמה היה לו כי יצא, חס ושלום, מדעתו. מה עשה? הלך ונכנס ל“גוי” שכן, לבקש ממנו מעט “חציר” בהשאלה… אומר הוא, חיים, כי העישון, – מלבד מה שהוא מפזר את ה“ליחות”, – הרי הוא מפזר אצלו גם את הרעיונות…

ורעיונות יש לו – קשים ומרים. חושב ומהרהר הוא על אלהים ועל ה“השגחה”: “מדוע דרך רשעים צלחה?” והצדיק, הישר באדם, – רע לו בעולם הזה והוא סובל צרות ויסורים רבים כל־כך!…

ומתוך הרהורים אלה יש שהוא בא לכלל “ספקות”, וכהולם פטיש מנקר במוחו פתאום מאמר של איזה אפיקורס: “הכל מתנהג על פי דרך הטבע, ואין שום שאלות וקושיות”…לנוכח רעיון2 זה הוא אובד כלו. עשתונותיו מתבלבלים, עיניו ממצמצות… הוא מניע בידיו כאלו היה נאבק עם מי־שהוא, מגרש את המחשבות הרעות ו… מצית את המקטורת. – ויחד עם טבעת־העשן הראשונה נעלמות ונמוגות המחשבות הזרות, הנשמה נרגעת, והוא מרגיש, שהוא חוזר להיות שנית אדם, כאשר צוה הקדוש־ברוך־הוא.

ותענוגו השני הוא – ללמד את תלמידיו פרק בספר איוב. דבר זה הוא ראש תענוגיו, הנעלה והנשגב שבהם, גן־העדן שלו, המאיר בחשכת־הגהנום…

בראשית ה“זמן”, כשתלמיד חדש מתקבל אצלו ל“חדר”, – שואלו חיים את השאלה הראשונה:

“היכן אתה עומד, בני, בתנ”ך?"

“בישעיהו”, עונה התלמיד החדש.

“ואצלי תתחיל ללמוד “איוב”… – מבין אתה – “איוב!”… תנ”ך יקר הוא, איוב… נפלא מאד!…"

הנער נפחד לכתחילה: שמועה שמע מפי חברים גדולים ממנו, כי הספר “איוב” – הוא הקשה ביותר בתנ“ך, וחיים – “איוב” דורש בו כמה וכמה “דרשות” והסברות… אך כשמגיע הדבר לעצם הלימוד – מיד הולך פחד זה ופוחת; להפך, במקום פחד כובש אותו רגש של עצב ערב, של “רחמנות” על איוב ועל ה”רבי", שנראה בשעת לימודו כאיוב עצמו! על הפרק הראשון עובר חיים בחפזון, כעל “הקדמה” שאינה צריכה כל־כך לגוף הענין. עשירותו של איוב, הצלחתו בשנים הראשונות – נראות בעיני חיים כמעשה שלא היה ולא נברא, אלא משל היה, כאגדה שלא תתכן במציאות לעולם… אך משמגיע הוא אל השטן ואל יסורי איוב, כאשר איוב יושב בתוך האפר ומתגרד בחרס, – אז רק נכנס חיים לעצם תפקידו, ומתוך התלהבות של אש יוקדת נכנס לפרק ג':

“אחרי־כן פתח איוב את פיו ויקלל את יומו…”

וחיים מבאר ומפרש ברגש רב: איוב פתח את פיו וקילל את יום הולדו…

וכך הוא הולך ומתרגש ומתרגז, ומלמד פסוק אחר פסוק. ניגונו הנוגה והצרוד הולך ומשתפך, משתפך וממלא את חלל ה“חדר” הצר צלילים איומים, “קינות”, תאניה ואניה על החיים, על חיי העוני והדלות, המחלות והמכאובים – על צער־העולם והיגון הנצחי…

ולחיים לא איכפת בשעת לימודו, אם התלמידים חוזרים אחרי דבריו, או משבשים את הכתובים; נדמה, שאין הוא מלמד כלל: הוא יושב ושוֹנה את איוב לעצמו… והוא בוכה ומקונן, קובל מר ומטיח דברים… הוא לומד פרק אחר פרק; – שומע הוא בקור־רוח את דברי־הנחמה של אליפז התימני, רעו הטוב של איוב, שבא לבלבל את המוח בנחמותיו האוויליות, – והוא חוזר ועונה לו מתוך רוגז, מתוך אנחה ומחאה!

וכך הוא יושב ולומד פרקים אחדים, עד שהוא מתיגע. מתיקות הניגון והרגש העמוק מוציאים ממנו את “חיות” נפשו…

והא נח מעט, מצית ומעשן את המקטורת ונשקע בהרהורים… ובהוציאו טבעות־עשן עבה מתוך פיו עוברים במוחו כל ימי חייו עלי אדמות. הוי, מה מרים הם החיים הללו, מה ארורים ומקוללים!… אשתו חולה, הילדים חולים. ארבעה, חמשה ילדים (הוא עצמו אינו זוכר עוד) גועו ומתו מחמת רעב וקור, – זה מזמן רב… והוא עצמו – בקושי עודנו חי וקיים… החזה יכאב ככה, העצמות מצטמקות ויבשות ככה מחסר לשד ומוח… ויגון עמוק כובש את נשמתו החולה, ולצעוק הוא חפץ! לצעוק ולקלל את החיים הללו…

והוא מתחיל מחדש לחזור על פרק ג':

“אחרי־כן פתח איוב את פיו ויקלל את יומו” – איוב פתח את פיו וקלל את יום הולדו!…




  1. במקור “את” – צ“ל אתה – הערת פב”י  ↩

  2. במקור “רעון” צ“ל רעיון – הערת פב”י  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47470 יצירות מאת 2638 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 19875 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!