העירה ק. היתה בת־מזל ל“מגידים”: לא עבר עליה שבוע ימים, ביחוד בימות־החורף, שלא יקלע לתוכה איזה “מגיד־מישרים” ויברך אותה בארבע – חמש דרשות“. דלתות בית־המדרש הגדול מכוסות ומלוכלכות היו ב”מודעות“, שכולן היו מתחילות בנוסח אחד: “היום ידרוש”… וה”גויה" שבעירה, שהיתה מנקה ומשפשפת בכל ערב־פסח את הדלתות הללו, אנוסה היתה, העלובה, – לעמול הרבה, כדי להסיר מעליהן את הדבש היבש, שהיו מורחים עליהן ביד רחבה על חשבון הקהל.

אכן שמיעת “המגידים” מפרק לפרק פתחה ושכללה את טעם הקהל השומע: בעירה נתגלו “כשרונות” מיוחדים של “מבקרים” ו“מבינים”, אשר ברגש רב ומתוך “מומחיות” היו מעריכים כל “מגיד” ו“מגיד” לפי ערכו. ל“מבקרים” הללו היתה השפעה רבה על שאר ה“עולם”, ודרוש היה כוח רב בכדי “לכבוש” את הקהל“… הם לא היו מתבישים להטיל “מומים” ולמצוא “חסרונות” אפילו ב”מגידים" ו“דרשנים” מפורסמים, כגון ה“מגיד מסקידלה”, ה“מטיף מוידלה” וכדומה, שבשעתם עשו “רעש” בעולם, כידוע מתוך העתונים. על המטיף הגדול ליברמן, שהיה ממש “שם־דבר” בעולם, – היו אומרים רק, כי הוא נואם “לא רע” – אך לא נתפעלו ממנו; – הם שמעו כבר גדולים וטובים ממנו!…

ולפיכך רע ומר היה מצבו של “מגיד” מסוג “הולכי־רגל”, המסכנים המובילים את דרשותיהם רגלי; בקושי רב עלה הדבר בידם, עד שהצליחו “לפעול” אצל ה“שמש”, כי ירשה להם ל“דרוש”; ולמחרת היום היה אותו שמש מוסר לו, אפילו בלי בקשת סליחה ומחילה, כי הקהל מותר על דרשותיו, ובשעת־מעשה היה תוקע לידו כמה “זהובים” שנתקבצו ב“קערה” לאחר ה“דרשה”. ואם היתה לו ל“מגיד” “העזה” לעוות את פניו למראה “שכר־תורה” מועט כזה – היה השמש עונה לו: “העיירה גדולה”, – ופרוש הדבר: “רשאי אתה גם לחזור על הפתחים”…

אולם פעם אחת אירע מעשה ואחד ה“מגידים” מסוג “הולכי־הרגל” עשה בדרשתו “רעש” גדול בעירה.

היה זה באחד מימות־החורף, באמצע חודש שבט, ביום שני בשבת, השכם בבוקר אחת תפלת “שחרית”. הוא נכנס לבית־המדרש הגדול בלי מקלו ותרמילו. – מי יודע היכן השאיר את אלה בעירה, – אך השמש, שהיה “בקיא־במגידים”, הבין בראיה ראשונה, כי אין זה “מגיד” מ“בני־עליה”, אלא ודאי אחד מ“הולכי־רגל”, ועל כן לא שם אליו לב אפילו. ה“מגיד” הסתובב ורקד סביבו, בזמזמו בשעת־מעשה איזה “נגון־גמרא” נוגה…

ניכר היה, כי רוצה הוא להתודע לשמש, אלא שהוא מחכה כי השמש יקדים ויאמר לו “שלום”. אבל השמש עשה מלאכתו בקור רוח: סגר את ארונות־הספרים, כבה את העששיות, חרף וגדף “בחורי־ישיבה” אחדים על שהם מעשנים, – ואל האורח לא שעה ולא הביט כלל. והאורח הסתובב וזמזם את נגונו הנוגה… סוף־סוף לא יכול היה עוד האורח להתאפק, נגש חרש אל השמש ואמר בלחש:

“שלום־עליכם… “מגיד” אני”.

“עליכם־שלום!” ענה לו השמש בקרירות ורצה ללכת.

“ומה האפשר יהיה לדרוש ברבים?” עכב ה“מגיד” את השמש בשאלה. “זאת אראה אחר־כך, בשעת־מנחה”, ענה השמש מתוך גדלות.

אך ה“מגיד” שנעשה קצת גאה יותר, מששמע כי יש תקוה, התיצב איתן ואמר: “עליך לדעת, כי בשבוע שעבר “דרשתי” במינסק, ובעזרת־השם נשאתי חן בעיניהם, – אינני חלילה מן ה”מגידים" בפרוטה."

“אם כך הדבר יכול אתה “לדרוש”, ענה השמש בקול כבר רך יותר: “ממה־נפשך, ה”עולם” ישמע וידון".

ומיד נדבקה על גבי הדלת מודעה: "היום “ידרוש” וכולו.

הדבר נודע בעירה ואחר תפלת־מנחה התחיל ה“עולם” מכל ה“מנינים” ומבתי־המדרש הקטנים, להתקבץ בבית־המדרש הגדול ל“דרשה”.

ה“מגיד” עלה על הבמה כאלו נפחד, נשק את ה“פרוכת”, דפדף באיזה ספר קטן שלפניו והתחיל לזמר בניגון רפה:

“רבותי! – שלמה המלך בא ואומר לנו בספר “משלי” כך: –”

וה“מגיד” עשה את שלמה המלך באמת ל“חכם גדול”, אך על הפסוק שהביא, היו לו חמש “קושיות” חמורות לשאול. ובכדי לתרץ אותן, הביא “מדרש”, שתי אגדות חז“ל, שלשה “רבי בר־בר־חנא”, וקטע מ”יערות־דבש“; הוא ערבב וערבב אותם, ואחר־כך הביא משל “בבן־יחיד שנסע למדינות־הים”. בדרך כלל העלה את ה”דרשה" לדרגה גבוהה ובמקומות אחדים נתעלה למעלת “מגידים” גדולים. ברם בעיני ה“עולם” לא מצאה ה“דרשה” חן ולא כבשה את לבם. וקשה היה להסביר את הסיבה לכך: או מפני שה“ניגון” לא מצא חם בעיניהם, ואפשר אשם היה זקנו של ה“דרשן”. ניגונו היה חלש ורפה, אך נוגה למדי, ולרגעים היתה בו אותה “צרידות” יהודית אמתית; אך זקנו באמת לא היה יפה; לא ארוך למדי, כיאה ונאה ל“מגיד”, כשם ש“העולם” אוהב. סבלנות השומעים פחתה בכל רגע יותר ויותר והם חדלו מהביט אף אל פניו; וה“מבקרים” התפזרו בקהל בחוות־דעתם:

“אינו “בעל־דרשה” לחלוטין”.

“אין מה לשמוע!”

“אין לו לשון!”

“אין לו פה!”

“הוא מפטפט!”

“אט…”

ובבית־המדרש התחיל זמזום ובכל פעם חזק וגלוי יותר, עד כי נעשה להמולה. אחדים שעמדו קרוב לבמה, נסוגים וזזים אחור, ומסביב ל“מגיד” נעשה מקום ריק יותר ויותר. הנה מקום עגול אחד סמוך ל“דרשן” נעשה כבר ריק לגמרי… ומאחור – רעש, והשמש מכה בידו על השולחן…

וה“מגיד” עומד על הבמה, נרעש ונפחד; ההמולה והקהל המתפזר ביחד עם “מכות” השמש הוציאו אותו מדרכי מחשבותיו והוא מתבלבל בדבריו: במקום “שלמה המלך” אומר הוא “דוד המלך”, במקום “מדרש” אומר הוא “הזוהר” ולהפך, והוא מתקן תוך כדי דבור. אך אין זה מתקן כלום, – להפך – זה משפיע לרעה עוד יותר על הקהל, האוהב כי הענין ילך כמשוח בשמן; ולאט, לאט מתפזר ה“עולם” והולך, העומדים קרוב זזים ונסוגים, אחדים מפהקים בקול… הגבאי לוחש לשמש על אזנו: “הגיע כבר זמן תפלת “מעריב”, אך אומר הוא בלחישה כל־כך שה”מגיד" שומע הכל… ואפילו משה החנוני הזקן, שלא החמיץ מימיו אף “דרשה” אחת, העומד תמיד סמוך לבמה ומביט ישר אל פי כל “דרשן” ועוזר ומסיע לו בחצאי “פסוקים”, שאין ה“דרשן” גומרם, בהסתמכו על “למדנותו” של הקהל, – אפילו הוא מפהק בפה מלא ישר לתוך פני ה“מגיד” וזז שלא מרצונו קצת הצדה.

וה“דרשה” נעשית מרגע לרגע מקוטעת ומבולבלת יותר ויותר. ה“מגיד” עומד ונבהל. נכר, שהוא מבקש עצה כיצד להשקיט את הרעש, כדי שה“עולם” לא יתפזר וילך לו. הוא מתחנן ומבקש שקט ומבטיח, כי עוד מעט ויסיים; – אלא שאין הוא מוצא מוצא מכל הענין. יותר מדי נתבלבל ונסתבך ב“פסוקים”, אגדות ומדרשים, כנראה, לא לפי כוחו… והמהומה הולכת וגדלה. הנה עוד מעט – נדמה, – יקפוץ בראש איזה “עז־פנים” ויקרא: “דייך! – נחוץ להתפלל מעריב!”… ה“מגיד” מניע בידיו, פונה לכאן ולכאן, כאלו היה מבקש למצוא איזו מלה שיש ביכולתה לעכב ולהרגיע את ה“עולם”, – שישמעו אותו עד הסוף… שלא יתפזרו וילכו… אך אין מלה כזאת!…

פתאום מפסיק הוא את ה“דרשה”, מוחה זיעה מעל פניו ומביט בעינים תבלוליות על ה“עולם” ומיד הוא פורץ בקולו הנואש והצרוד, הנשמע על פני כל בית־המדרש:

“רבותי! יהודי מטופל בשמונה ילדים אנכי, וזה שנה תמימה שעזבתי את ביתי, השארתים בלי פרוטת־נחושת אחת… הם רעבים שם בודאי. רבותי, יהודים, רחמנים בני רחמנים, רחמו על אב לשמונה ילדים!…”

בבית־המדרש השלכה דממה כדממת בית־עולם. רטט עבר בכל הקהל. מיום ש“מגידים” דורשים ברבים בעירה ק. עוד לא עלה בידי אחד מהם לעשות רושם כזה ולהשפיע כל־כך על ה“עולם”. אפילו רב־העירה, השונא “מגידים” מטבעו ומנמנם תמיד בשעת־ה“דרשה, בהשענו על גבי ה”עמוד" אשר לפניו – גם הוא הקיץ והתעורר, נאנח אנחה כבדה מעומק לבו, הניע ראשו ומלמל:

“עלוב־נפש, מסכן שכמותו”…

ואחד ה“מבקרים המושבעים” העיף מבט נוגה על ה“מבקר” השני ושאל: “השמעת?”…

– “כן”, ענה הלז בעצב.

– “מילא – עולם יפה”, נאנח ה“מבין” השלישי…

ושם, מאחורי במת בית־המדרש, במקום ש“הקערה” עומדת, התחיל דוחק רב. כל אחד ואחד מן הקהל נדחק אל ה“קערה”, להשליך לתוכה “נדבה” לטובת ה“מגיד”; ואל ה“קערה” עפו גרות, אגורות־כסף, זהובים ואפילו רבעי־שקל. – כיונים העפות אל השובך…

ולמחרת היום חזרו שני “בעלי־בתים” חשובים על פני העירה מבית לבית, לקבץ על יד; די היה להם רק לומר, כי לטובת ה“מגיד” מאתמול הם מקבצים, – ותיכף היו מביאים לקראתם את ה“נדבה” ברצון. ואת ה“נדבה” בעין יפה ביותר נתן אותו “מבקר” אשר אמש אמר על ה“מגיד” שהוא מפטפט, ובהסתכלו למטפחת האדומה שביד הגבאים, במקום שם נצטבר הכסף, – אמר בלב רגש:

“מן הישר הוא לקבץ יותר, – ככל האפשר: מילא אם “לדרוש” אינו יודע, הרי לרחמים ראוי הוא בודאי, הרי יהודי “למדן” הוא בכל־זאת… היודעים אתם”, סיים מתוך התלהבות קצת, הייתי מבקש, כי ישלחו אותו היום אליי לארוחת־הערב; הייתי מרוצה מזה מאד!".

– “לא!” ענה אחד הגבאים, "יענקל בולס הזמינו כבר אצלו, עוד הבוקר בשעת תפלת־שחרית ".

יענקל בולס הוא אותו “מבקר” אמר אמש על “המגיד” כי אין לו פה כלל…