שמו בישראל היה חיים המלמד, וכינויו – “איוב”.
אשתו היתה חולנית כל ימיה; שיעולה היה הולך ונשמע כבת־קול מחבית ריקה. אלו עמד פעם בן־אדם זר בשעת־מעשה, כאשר השיעול היה תוקף אותה, – ודאי היה נבהל מאד, והיה סבור כי הנה־הנה נקפד פתיל חייה. אך חיים עצמו היה שומע במנוחה ובנפש קרה את “שירת־הלב” שלה. הוא היה כבר מנוסה בזה. – מיום שהוא זוכר אותה משתעלת היא כך, ואחרי השיעול היא חוזרת ל“בריאותה”, ועדיין יש בה די כח לצעוק ולקלל, – כשאינו מביא הביתה פרוטות כסף לככר־לחם.
אמנם גם הוא גופו “חלוש” הנהו, כשם שהוא מבטא זאת בעצמו; אך גבר – אינו אשה, ועל־כן אין הדבר ניכר כל־כך. אגב – יש לו לשיעול שלו רפואה בדוקה: – המקטורת… – “המקטורת” – אומר הוא, מפזרת את ה“ליחות”, “ושב ורוח לו”…
אב חולה ואם חולה – הרי הילדים ודאי שחולים הם; אך החולה העיקרית בבית היא הבת הבכורה, גלה, בחורה גבוהת־קומה, כחושת־בשר, פניה צהובים כנר־שעוה ועל עיניה פרוש כעין יגון־המות… בנוגע לבת מודה גם חיים עצמו שאין היא לגמרי ב“קו־הבריאות”, ואף על פי שאינו מאמין ב“חכמת־הרפואה” – בכל־זאת מתאנח הוא לפעמים בהביטו על פניה החורים כפני מת; – “גלה היתה זקוקה באמת לרופא…”
אך את זה אומר הוא כך, סתם בעלמא, כשם שהוא אומר לפעמים, בשעה שאין פרוסת־לחם בבית; "עכשיו מן הראוי היה שיהיו שלשה רובל כסף בבית…
“גוזמאות” כאלה וכיוצא בהן היו מעוררות חיוך מר אצל בני־הבית, ואשתו, – אם לא היה שיעולה תוקף אותה באותו הרגע, – היתה מתרגזת ואומרת: “הוא מתחיל כבר ב”חכמות" שלו ו… – המצב אינו משמח כל־כך לגמרי…"
שמונה תלמידים היו לו, – וכולם בני־עניים היו. ההורים העשירים היו חוששים למסור לידיו את בניהם, מפחד פן “ידבקו”, – חלילה… וככה לא דרך חיים במשך כל ימי חייו על מפתן ביתו של עשיר, ותמיד ראה לנגד עיניו רק עוני, דחקות ומחלות!…
“החיים אינם שוים ואף קלפת השום אחד!” – היה חיים אומר תמיד ושופך שיח לבו לפני האדם הקרוב היחידי שהיה לו, – לפני ה“פרוש” בבית־המדרש, שאתו היה נכנס לפעמים בשיחה על דברים העומדים ברומו של עולם. לאותו “פרוש” ספר פעם חיים את כל תולדות ימי חייו, כיצד בהיותו עוד נער בן שתים־עשרה, היה גולה למקום תורה ונסע ללמוד ב“ישיבות”; כיצד היה נע ונד והתגלגל בכל מיני בתי־מדרשות, היה ישן על ספסלים קשים, וסבל מחסור, קור ורעב, ושבע “מכות”־חנם, ללא חטא ופשע…“אי”, היה חיים מסיים את ספור תולדות ימי חייו, “כל החיים הם הבל־הבלים ורעות־רוח!… ולמן היום שהנני בעל־בית לעצמי, – כלום סבור אתה שחי אני? אם תשאלני, מתי אכלתי פעם לשובע אחר החתונה שלי? – קונם עלי אם אזכור… ודירתי… וכי היית פעם אצלי בדירה?…”
“דירה” זו היתה בבית־חמר חפור באדמה; שם נרטב וסבל וקור וטחב מאז נשא אשה. אמנם בכל שנה, אחר הסוכות, היה מנוי וגמור עמו בהחלט לצאת מן הקבר – אלא שלמרות החלטה תקיפה זו, נזכר הוא ב“רהיטים” שלו, והוא מתירה להזיזם ממקומם: אלו היו מזיזים את שתי המטות, את השולחן ואת הארון ממקומם – מיד היו מתפוררים ונופלים גזרים, גזרים. “הסברה” מחייבת, – כי יתפוררו – היה חיים מוכיח ומסביר לאשתו; – המבינה את? אם דבר־מה הולך ונרטב במשך עשרים שנה – מן הדין שהוא ירקב… טבע הדבר הוא כבר כך"…
ואמנם חייו ודאי לא היו שוים אפילו קלפת השום – לולא היו לו שני תענוגות, – שידו היתה משגת אותם…
תענוג ראשון הוא המקטורת שלו. בכל שבוע ושבוע מוציא הוא סכום של שמונה פרוטות במזומנים על חפיסת “חציר” יבש: זה הוא מין “שכרות” – רחמנא לצלן, – ואשתו באה עליו אמנם בטענה ובטרוניה: “את כל פרנסתך אתה1 מכלה ומעלה בעשן “שכרות” זו!” וגם הוא עצמו חש, כי המקטורת היא אצלו מעין “כישוף”; פעם בחצות הלילה אזל אצלו ה“חציר” מן המקטורת, ונדמה היה לו כי יצא, חס ושלום, מדעתו. מה עשה? הלך ונכנס ל“גוי” שכן, לבקש ממנו מעט “חציר” בהשאלה… אומר הוא, חיים, כי העישון, – מלבד מה שהוא מפזר את ה“ליחות”, – הרי הוא מפזר אצלו גם את הרעיונות…
ורעיונות יש לו – קשים ומרים. חושב ומהרהר הוא על אלהים ועל ה“השגחה”: “מדוע דרך רשעים צלחה?” והצדיק, הישר באדם, – רע לו בעולם הזה והוא סובל צרות ויסורים רבים כל־כך!…
ומתוך הרהורים אלה יש שהוא בא לכלל “ספקות”, וכהולם פטיש מנקר במוחו פתאום מאמר של איזה אפיקורס: “הכל מתנהג על פי דרך הטבע, ואין שום שאלות וקושיות”…לנוכח רעיון2 זה הוא אובד כלו. עשתונותיו מתבלבלים, עיניו ממצמצות… הוא מניע בידיו כאלו היה נאבק עם מי־שהוא, מגרש את המחשבות הרעות ו… מצית את המקטורת. – ויחד עם טבעת־העשן הראשונה נעלמות ונמוגות המחשבות הזרות, הנשמה נרגעת, והוא מרגיש, שהוא חוזר להיות שנית אדם, כאשר צוה הקדוש־ברוך־הוא.
ותענוגו השני הוא – ללמד את תלמידיו פרק בספר איוב. דבר זה הוא ראש תענוגיו, הנעלה והנשגב שבהם, גן־העדן שלו, המאיר בחשכת־הגהנום…
בראשית ה“זמן”, כשתלמיד חדש מתקבל אצלו ל“חדר”, – שואלו חיים את השאלה הראשונה:
“היכן אתה עומד, בני, בתנ”ך?"
“בישעיהו”, עונה התלמיד החדש.
“ואצלי תתחיל ללמוד “איוב”… – מבין אתה – “איוב!”… תנ”ך יקר הוא, איוב… נפלא מאד!…"
הנער נפחד לכתחילה: שמועה שמע מפי חברים גדולים ממנו, כי הספר “איוב” – הוא הקשה ביותר בתנ“ך, וחיים – “איוב” דורש בו כמה וכמה “דרשות” והסברות… אך כשמגיע הדבר לעצם הלימוד – מיד הולך פחד זה ופוחת; להפך, במקום פחד כובש אותו רגש של עצב ערב, של “רחמנות” על איוב ועל ה”רבי", שנראה בשעת לימודו כאיוב עצמו! על הפרק הראשון עובר חיים בחפזון, כעל “הקדמה” שאינה צריכה כל־כך לגוף הענין. עשירותו של איוב, הצלחתו בשנים הראשונות – נראות בעיני חיים כמעשה שלא היה ולא נברא, אלא משל היה, כאגדה שלא תתכן במציאות לעולם… אך משמגיע הוא אל השטן ואל יסורי איוב, כאשר איוב יושב בתוך האפר ומתגרד בחרס, – אז רק נכנס חיים לעצם תפקידו, ומתוך התלהבות של אש יוקדת נכנס לפרק ג':
“אחרי־כן פתח איוב את פיו ויקלל את יומו…”
וחיים מבאר ומפרש ברגש רב: איוב פתח את פיו וקילל את יום הולדו…
וכך הוא הולך ומתרגש ומתרגז, ומלמד פסוק אחר פסוק. ניגונו הנוגה והצרוד הולך ומשתפך, משתפך וממלא את חלל ה“חדר” הצר צלילים איומים, “קינות”, תאניה ואניה על החיים, על חיי העוני והדלות, המחלות והמכאובים – על צער־העולם והיגון הנצחי…
ולחיים לא איכפת בשעת לימודו, אם התלמידים חוזרים אחרי דבריו, או משבשים את הכתובים; נדמה, שאין הוא מלמד כלל: הוא יושב ושוֹנה את איוב לעצמו… והוא בוכה ומקונן, קובל מר ומטיח דברים… הוא לומד פרק אחר פרק; – שומע הוא בקור־רוח את דברי־הנחמה של אליפז התימני, רעו הטוב של איוב, שבא לבלבל את המוח בנחמותיו האוויליות, – והוא חוזר ועונה לו מתוך רוגז, מתוך אנחה ומחאה!
וכך הוא יושב ולומד פרקים אחדים, עד שהוא מתיגע. מתיקות הניגון והרגש העמוק מוציאים ממנו את “חיות” נפשו…
והא נח מעט, מצית ומעשן את המקטורת ונשקע בהרהורים… ובהוציאו טבעות־עשן עבה מתוך פיו עוברים במוחו כל ימי חייו עלי אדמות. הוי, מה מרים הם החיים הללו, מה ארורים ומקוללים!… אשתו חולה, הילדים חולים. ארבעה, חמשה ילדים (הוא עצמו אינו זוכר עוד) גועו ומתו מחמת רעב וקור, – זה מזמן רב… והוא עצמו – בקושי עודנו חי וקיים… החזה יכאב ככה, העצמות מצטמקות ויבשות ככה מחסר לשד ומוח… ויגון עמוק כובש את נשמתו החולה, ולצעוק הוא חפץ! לצעוק ולקלל את החיים הללו…
והוא מתחיל מחדש לחזור על פרק ג':
“אחרי־כן פתח איוב את פיו ויקלל את יומו” – איוב פתח את פיו וקלל את יום הולדו!…
העירה ק. היתה בת־מזל ל“מגידים”: לא עבר עליה שבוע ימים, ביחוד בימות־החורף, שלא יקלע לתוכה איזה “מגיד־מישרים” ויברך אותה בארבע – חמש דרשות“. דלתות בית־המדרש הגדול מכוסות ומלוכלכות היו ב”מודעות“, שכולן היו מתחילות בנוסח אחד: “היום ידרוש”… וה”גויה" שבעירה, שהיתה מנקה ומשפשפת בכל ערב־פסח את הדלתות הללו, אנוסה היתה, העלובה, – לעמול הרבה, כדי להסיר מעליהן את הדבש היבש, שהיו מורחים עליהן ביד רחבה על חשבון הקהל.
אכן שמיעת “המגידים” מפרק לפרק פתחה ושכללה את טעם הקהל השומע: בעירה נתגלו “כשרונות” מיוחדים של “מבקרים” ו“מבינים”, אשר ברגש רב ומתוך “מומחיות” היו מעריכים כל “מגיד” ו“מגיד” לפי ערכו. ל“מבקרים” הללו היתה השפעה רבה על שאר ה“עולם”, ודרוש היה כוח רב בכדי “לכבוש” את הקהל“… הם לא היו מתבישים להטיל “מומים” ולמצוא “חסרונות” אפילו ב”מגידים" ו“דרשנים” מפורסמים, כגון ה“מגיד מסקידלה”, ה“מטיף מוידלה” וכדומה, שבשעתם עשו “רעש” בעולם, כידוע מתוך העתונים. על המטיף הגדול ליברמן, שהיה ממש “שם־דבר” בעולם, – היו אומרים רק, כי הוא נואם “לא רע” – אך לא נתפעלו ממנו; – הם שמעו כבר גדולים וטובים ממנו!…
ולפיכך רע ומר היה מצבו של “מגיד” מסוג “הולכי־רגל”, המסכנים המובילים את דרשותיהם רגלי; בקושי רב עלה הדבר בידם, עד שהצליחו “לפעול” אצל ה“שמש”, כי ירשה להם ל“דרוש”; ולמחרת היום היה אותו שמש מוסר לו, אפילו בלי בקשת סליחה ומחילה, כי הקהל מותר על דרשותיו, ובשעת־מעשה היה תוקע לידו כמה “זהובים” שנתקבצו ב“קערה” לאחר ה“דרשה”. ואם היתה לו ל“מגיד” “העזה” לעוות את פניו למראה “שכר־תורה” מועט כזה – היה השמש עונה לו: “העיירה גדולה”, – ופרוש הדבר: “רשאי אתה גם לחזור על הפתחים”…
אולם פעם אחת אירע מעשה ואחד ה“מגידים” מסוג “הולכי־הרגל” עשה בדרשתו “רעש” גדול בעירה.
היה זה באחד מימות־החורף, באמצע חודש שבט, ביום שני בשבת, השכם בבוקר אחת תפלת “שחרית”. הוא נכנס לבית־המדרש הגדול בלי מקלו ותרמילו. – מי יודע היכן השאיר את אלה בעירה, – אך השמש, שהיה “בקיא־במגידים”, הבין בראיה ראשונה, כי אין זה “מגיד” מ“בני־עליה”, אלא ודאי אחד מ“הולכי־רגל”, ועל כן לא שם אליו לב אפילו. ה“מגיד” הסתובב ורקד סביבו, בזמזמו בשעת־מעשה איזה “נגון־גמרא” נוגה…
ניכר היה, כי רוצה הוא להתודע לשמש, אלא שהוא מחכה כי השמש יקדים ויאמר לו “שלום”. אבל השמש עשה מלאכתו בקור רוח: סגר את ארונות־הספרים, כבה את העששיות, חרף וגדף “בחורי־ישיבה” אחדים על שהם מעשנים, – ואל האורח לא שעה ולא הביט כלל. והאורח הסתובב וזמזם את נגונו הנוגה… סוף־סוף לא יכול היה עוד האורח להתאפק, נגש חרש אל השמש ואמר בלחש:
“שלום־עליכם… “מגיד” אני”.
“עליכם־שלום!” ענה לו השמש בקרירות ורצה ללכת.
“ומה האפשר יהיה לדרוש ברבים?” עכב ה“מגיד” את השמש בשאלה. “זאת אראה אחר־כך, בשעת־מנחה”, ענה השמש מתוך גדלות.
אך ה“מגיד” שנעשה קצת גאה יותר, מששמע כי יש תקוה, התיצב איתן ואמר: “עליך לדעת, כי בשבוע שעבר “דרשתי” במינסק, ובעזרת־השם נשאתי חן בעיניהם, – אינני חלילה מן ה”מגידים" בפרוטה."
“אם כך הדבר יכול אתה “לדרוש”, ענה השמש בקול כבר רך יותר: “ממה־נפשך, ה”עולם” ישמע וידון".
ומיד נדבקה על גבי הדלת מודעה: "היום “ידרוש” וכולו.
הדבר נודע בעירה ואחר תפלת־מנחה התחיל ה“עולם” מכל ה“מנינים” ומבתי־המדרש הקטנים, להתקבץ בבית־המדרש הגדול ל“דרשה”.
ה“מגיד” עלה על הבמה כאלו נפחד, נשק את ה“פרוכת”, דפדף באיזה ספר קטן שלפניו והתחיל לזמר בניגון רפה:
“רבותי! – שלמה המלך בא ואומר לנו בספר “משלי” כך: –”
וה“מגיד” עשה את שלמה המלך באמת ל“חכם גדול”, אך על הפסוק שהביא, היו לו חמש “קושיות” חמורות לשאול. ובכדי לתרץ אותן, הביא “מדרש”, שתי אגדות חז“ל, שלשה “רבי בר־בר־חנא”, וקטע מ”יערות־דבש“; הוא ערבב וערבב אותם, ואחר־כך הביא משל “בבן־יחיד שנסע למדינות־הים”. בדרך כלל העלה את ה”דרשה" לדרגה גבוהה ובמקומות אחדים נתעלה למעלת “מגידים” גדולים. ברם בעיני ה“עולם” לא מצאה ה“דרשה” חן ולא כבשה את לבם. וקשה היה להסביר את הסיבה לכך: או מפני שה“ניגון” לא מצא חם בעיניהם, ואפשר אשם היה זקנו של ה“דרשן”. ניגונו היה חלש ורפה, אך נוגה למדי, ולרגעים היתה בו אותה “צרידות” יהודית אמתית; אך זקנו באמת לא היה יפה; לא ארוך למדי, כיאה ונאה ל“מגיד”, כשם ש“העולם” אוהב. סבלנות השומעים פחתה בכל רגע יותר ויותר והם חדלו מהביט אף אל פניו; וה“מבקרים” התפזרו בקהל בחוות־דעתם:
“אינו “בעל־דרשה” לחלוטין”.
“אין מה לשמוע!”
“אין לו לשון!”
“אין לו פה!”
“הוא מפטפט!”
“אט…”
ובבית־המדרש התחיל זמזום ובכל פעם חזק וגלוי יותר, עד כי נעשה להמולה. אחדים שעמדו קרוב לבמה, נסוגים וזזים אחור, ומסביב ל“מגיד” נעשה מקום ריק יותר ויותר. הנה מקום עגול אחד סמוך ל“דרשן” נעשה כבר ריק לגמרי… ומאחור – רעש, והשמש מכה בידו על השולחן…
וה“מגיד” עומד על הבמה, נרעש ונפחד; ההמולה והקהל המתפזר ביחד עם “מכות” השמש הוציאו אותו מדרכי מחשבותיו והוא מתבלבל בדבריו: במקום “שלמה המלך” אומר הוא “דוד המלך”, במקום “מדרש” אומר הוא “הזוהר” ולהפך, והוא מתקן תוך כדי דבור. אך אין זה מתקן כלום, – להפך – זה משפיע לרעה עוד יותר על הקהל, האוהב כי הענין ילך כמשוח בשמן; ולאט, לאט מתפזר ה“עולם” והולך, העומדים קרוב זזים ונסוגים, אחדים מפהקים בקול… הגבאי לוחש לשמש על אזנו: “הגיע כבר זמן תפלת “מעריב”, אך אומר הוא בלחישה כל־כך שה”מגיד" שומע הכל… ואפילו משה החנוני הזקן, שלא החמיץ מימיו אף “דרשה” אחת, העומד תמיד סמוך לבמה ומביט ישר אל פי כל “דרשן” ועוזר ומסיע לו בחצאי “פסוקים”, שאין ה“דרשן” גומרם, בהסתמכו על “למדנותו” של הקהל, – אפילו הוא מפהק בפה מלא ישר לתוך פני ה“מגיד” וזז שלא מרצונו קצת הצדה.
וה“דרשה” נעשית מרגע לרגע מקוטעת ומבולבלת יותר ויותר. ה“מגיד” עומד ונבהל. נכר, שהוא מבקש עצה כיצד להשקיט את הרעש, כדי שה“עולם” לא יתפזר וילך לו. הוא מתחנן ומבקש שקט ומבטיח, כי עוד מעט ויסיים; – אלא שאין הוא מוצא מוצא מכל הענין. יותר מדי נתבלבל ונסתבך ב“פסוקים”, אגדות ומדרשים, כנראה, לא לפי כוחו… והמהומה הולכת וגדלה. הנה עוד מעט – נדמה, – יקפוץ בראש איזה “עז־פנים” ויקרא: “דייך! – נחוץ להתפלל מעריב!”… ה“מגיד” מניע בידיו, פונה לכאן ולכאן, כאלו היה מבקש למצוא איזו מלה שיש ביכולתה לעכב ולהרגיע את ה“עולם”, – שישמעו אותו עד הסוף… שלא יתפזרו וילכו… אך אין מלה כזאת!…
פתאום מפסיק הוא את ה“דרשה”, מוחה זיעה מעל פניו ומביט בעינים תבלוליות על ה“עולם” ומיד הוא פורץ בקולו הנואש והצרוד, הנשמע על פני כל בית־המדרש:
“רבותי! יהודי מטופל בשמונה ילדים אנכי, וזה שנה תמימה שעזבתי את ביתי, השארתים בלי פרוטת־נחושת אחת… הם רעבים שם בודאי. רבותי, יהודים, רחמנים בני רחמנים, רחמו על אב לשמונה ילדים!…”
בבית־המדרש השלכה דממה כדממת בית־עולם. רטט עבר בכל הקהל. מיום ש“מגידים” דורשים ברבים בעירה ק. עוד לא עלה בידי אחד מהם לעשות רושם כזה ולהשפיע כל־כך על ה“עולם”. אפילו רב־העירה, השונא “מגידים” מטבעו ומנמנם תמיד בשעת־ה“דרשה, בהשענו על גבי ה”עמוד" אשר לפניו – גם הוא הקיץ והתעורר, נאנח אנחה כבדה מעומק לבו, הניע ראשו ומלמל:
“עלוב־נפש, מסכן שכמותו”…
ואחד ה“מבקרים המושבעים” העיף מבט נוגה על ה“מבקר” השני ושאל: “השמעת?”…
– “כן”, ענה הלז בעצב.
– “מילא – עולם יפה”, נאנח ה“מבין” השלישי…
ושם, מאחורי במת בית־המדרש, במקום ש“הקערה” עומדת, התחיל דוחק רב. כל אחד ואחד מן הקהל נדחק אל ה“קערה”, להשליך לתוכה “נדבה” לטובת ה“מגיד”; ואל ה“קערה” עפו גרות, אגורות־כסף, זהובים ואפילו רבעי־שקל. – כיונים העפות אל השובך…
ולמחרת היום חזרו שני “בעלי־בתים” חשובים על פני העירה מבית לבית, לקבץ על יד; די היה להם רק לומר, כי לטובת ה“מגיד” מאתמול הם מקבצים, – ותיכף היו מביאים לקראתם את ה“נדבה” ברצון. ואת ה“נדבה” בעין יפה ביותר נתן אותו “מבקר” אשר אמש אמר על ה“מגיד” שהוא מפטפט, ובהסתכלו למטפחת האדומה שביד הגבאים, במקום שם נצטבר הכסף, – אמר בלב רגש:
“מן הישר הוא לקבץ יותר, – ככל האפשר: מילא אם “לדרוש” אינו יודע, הרי לרחמים ראוי הוא בודאי, הרי יהודי “למדן” הוא בכל־זאת… היודעים אתם”, סיים מתוך התלהבות קצת, הייתי מבקש, כי ישלחו אותו היום אליי לארוחת־הערב; הייתי מרוצה מזה מאד!".
– “לא!” ענה אחד הגבאים, "יענקל בולס הזמינו כבר אצלו, עוד הבוקר בשעת תפלת־שחרית ".
יענקל בולס הוא אותו “מבקר” אמר אמש על “המגיד” כי אין לו פה כלל…
זקן הוא כבר ליזר הנגר, כפוף ושכוח יתהלך, ונראה, כי מקלו שבידו הימינית, מביא לו תועלת רבה מאד; בלי מקלו ודאי שלא היה יכול עוד ללכת לבית־המדרש; חוץ מאשר לבית־המדרש אין הוא הולך לשום מקום, קשה לו הדבר; ואגב – אין לו לאן ללכת; בניו מפוזרים בארצות אמריקה והוא גלמוד ובודד כאן כאבן. ה“זקנה” שלו גם היא נפטרה כבר לפני שלש שנים מתה עליו, כאשר ליזר היה עוסק עוד במלאכתו ועובד היה ליזר עד אשר אפסו כחותיו, עד שהגרזן החליק ונפל מידו. אז אמרו לו הנגרים הצעירים: “כבר הגיעה השעה, ר' ליזר, כי תנוח קצת מעמלך!”…
וזה שנתיים שהוא נח באמת; אמנם אין זו מנוחה שלמה, יען כי קשה עליו ה“הוצאה” שלו. אכילתו היא איך־שהוא: תפוחי־אדמה צלויים אחדים וראש דג־מלוח מספיקים לו למחיה למשך יום תמים. הצרה גדולה היא רק אז, כאשר עליו לשלם לזלמן הזקן סך שני זהובים בשכר־דירה; אז הופך הוא עולמות; כמובן, – לא בידים כי אם במוחו: מבקש ומוצא הוא “בעלי־בתים” ישנים־נושנים, שבנה להם פעם בתים לשבתם, והם נשארו חייבים לו חובות עד היום. רבים מהם טוענים: להד"ם! אחרים מודים על האמת ונפטרים בשבועה שאין להם במה לשלם; אך ישנם גם כאלה שאינם מודים ואינם מכחישים, ואף על פי כן משליכים הם לו אי־אלו זהובים…
אולם בזמן האחרון קשה לו יותר ויותר להשיג את שני הזהובים לשכר־דירה. הוא חיב כבר לזלמן הזקן ארבעה זהובים בעוד חדשיים, ועוד מעט והחודש השלישי ממשמש ובא. אמנם זלמן היה אולי ממתין לו אך אינו יכול, – הוא עצמו אינו “בעל־הבית”; הוא עצמו משלם שכר־דירה, וגם לו קשה הדבר. בסך הכל חייט זקן הוא זלמן, סומא בעינו האחת, חוץ מאשר להטליא טלאי אין הוא יכול עוד; וכמה משתכר הוא מטלאי? הלואי ועל כל שונאי־ציון!…
ולליזר הנגר אין תרעומת על זלמן הזקן, – כשהוא עומד ודורש ממנו ולפעמים בתוקף רב יותר מדי; – אך הדבר אינו טוב עליו. מימיו לא הוציא עוד דבר שקר מפיו, והנה עכשיו, לעת־זקנה, רימה כבר את זלמן הזקן, באמרו, כי היום – מחר ישלם לו.
ובימים האחרונים נשאר ליזר יושב בבית־המדרש עד שעה מאוחרת, לאחר תפילת מעריב. יושב הוא ומעיין בספר ומחכה עד אשר מודיע שעון בית־המדרש עשר. אז הוא יודע לבטח, כי זלמן הזקן ישן כבר את שנתו, והוא חוזר הביתה…
וזלמן הזקן רמז לו כבר לליזר, כי ישכיר את מקומו לאחר, אם לא יתן לו כסף באלה הימים. ליזר – דעתו נתבלבלה עליו והוא מלמל בשפתו: “אל־נא בחפזה כל־כך, נראה”…
ואכן הוא רק מלמל; לומר זאת במפורש לא יכול, כי בעצם מה יש לו “לראות”? הוא נטל חרש את מקלו בידו ויצא בחשאי מן הבית…
והאסון היה נורא! אסון זה הביא את ליזר הזקן במבוכה גמורה: בעינים קופאות הביט לארץ ועל כל סביבותיו; אך הנה הולך האסון ונמוג ונעלם. הוא מתבונן בבתים מסביבו ושוכח הכל. חביבים עליו הבתים, רבים מהם מזכירים לו את הימים שחלפו, כאשר הוא, גבה־קומה, בריא וחסון, עמד ועבד כאן בחשק… הנה, ליד בית זה, – נזכר הוא, בהביטו על ביתו של יענקל המוזג – עבדתי עשרה שבועות! – הוא שלם ביושר ובנאמנות – חמשת זהובים ליום, ולפעמים היה “מכבד” עוד במעט “משקה” לאחר העבודה. – הבית עודנו חזק מאד! – עצים משכבר הימים – ברזל ממש!… “והנה בבית הזה, – מסתכל הוא בבנין אחר – כאן לא עבדתי כשכיר יום, כי אם בקבלנות! – טעיתי בחשבון ונמצאתי מפסיד, כי השכר לא היה אלא חצי רובל, או ארבעה זהובים ליום – אין הוא יכול להזכר עוד… והנה עובר הוא על פני בית ה”גביר“, “בית כמו שנאמר” – חושב הוא ושמח למעשה ידיו, – עדיין כביומו הראשון! אף כי מאז עברו עשרים שנה בערך, – חדרים רבים בו, – נזכר הוא. אצל ה”גביר" השתכר לגמרי לא רע: – ששה זהובים ליום! הוא עצמו משתומם במחשבתו: “סכום רב כזה?” – מילא, הרי הוא בכל־זאת ראש ה“גבירים” בעיירה! – מתרץ הוא עצמו את הקושיה החמורה… והוא מתבונן ומסתכל בבתים רבים, רבים שבנה במשך ימי חייו; הם מוסרים לו “דרישות־שלום”, וחמימות ממלאה את נשמתו הזקנה והקרה… אך הנה מזדקר ומבצבץ שוב במוחו אסונו, הוא נזכר בדבר־מה נורא וגופו הבלה רועד כלו…
ומלא יאוש נכנס לבית־המדרש, התפלל “מנחה” ואחר־כך “מעריב”. השעון מצלצל כבר שמונה, – תשע, – עשר… עכשו ישן הוא כבר, זלמן הזקן. אך ליזר אינו מתכונן עדיין ללכת הביתה… יושב הוא על גבי ספר “קב־הישר”, אך מחשבותיו הן ממנו והלאה, אי־שם במקום אחר…
מה לעשות? הנה מלים אלה, הקשות כברזל, מנקרות במוחו הזקן:
והן נקרו ונקרו שם עד שבנו ותכנו בראשו תכנית שלמה ונפלאה. הזקן מחייך, הוא מאושר: מהיום והלאה ישאר כבר כאן, בבית־המדרש, לתמיד: הוא לא יחזור עוד לבית זלמן!… הוא נמלך ומתישב בדעתו פעמים אחדות, מחשש שמא יש בתכנית חסרון כל־שהוא, איזו מניעה, – אך אינו מוצא. הוא מתלהב לרעיונו: בודאי, ודאי – מחליט הוא בלבו החלטה גמורה, – מהיום ואילך נשאר אני בבית־המדרש. ירד ממני עול כבד שכזה! וכי דבר קל־ערך הוא – שני זהובים מדי חדש בחדשו… “שני זהובים!” – מבטא הוא כבר לא במחשבה כי אם בשפתים – ונדמה לו, כי מעל שכמו ניטל משא כבד, והוקל לו…
אולם משא כל־שהוא נשאר עליו בכל־זאת – החוב! לפרוע – מוכרחים, אך כיצד ובמה? והוא נאנח קשה…
*
שעון בית־המדרש השמיע את השעה השתים־עשרה. ליזר הזקן ישב ליד השולחן – מנמנם וחולם. ובחלומו רואה הוא, כי זלמן הזקן יושב על ידו, תופר ומטליא, ואחר כל דקירה ודקירה בבגד אשר לפניו, מנקר הוא אותו במחטו, בעיניו…
“ר' זלמן, אל־נא תדקור”, מתחנן הוא לפניו, “אני אשלם לך את ארבעת הזהובים… ממחר מתחיל אני לעבוד בביתו של יענקל המוזג, משלם הוא סך חמשה זהובים ליום”… אך זלמן אוטם אזנו משמוע ומנקר במחט שבידו בעיניו ובכל אברי גופו. והנה חש הוא, שזלמן דוחף אותו…
אולם דחיפה זו היתה כבר בהקיץ. זה היה סגן־השמש שעמד על ידו ורטן בכעס:
– “במחילה מכבודך, זה הוא מקומי! כאן ישן אנכי”.
ליזר התחיל חוכך את עיניו. בראותו במקום זלמן הזקן את סגן־השמש, – שבה אליו רוחו והוא נזכר בתכניתו, כי מהיום והלאה ישאר ללון בבית־המדרש; אך סגן־השמש הודיע לו בקול יבש, כי אין כאן “הקדש”; הגבאים אסרו עליו והזהירו, שלא יתן לשום אדם ללון בבית־המדרש… די ש“בחורי־הישיבה” ישנים כאן… “חסל!”…
ובלכתו חזרה אל בית זלמן הזקן, לא הסתכל עוד ליזר בבתים שבנה; הלילה היה ליל חושך ואפלה, והחשכה היתה עוד גדולה יותר – בעיניו. לאט, לאט הלך ושרך את דרכו, לאט יותר משהיה רגיל ללכת; נוח היה לו יותר לשרך את דרכו בחשכת־הלילה, מאשר לבוא חזרה אל זלמן הזקן, אל בעל־חובו…
ומה יהיה הסוף?… זלמן הזקן, ימתין לו עוד ימים אחדים, אך לא יותר… לא ישאר לו אלא לשכב באמצע הרחוב… ברחוב! “הוי!” נאנח ליזר למחשבה זו…
ועכשיו נזכר בדברי ה“זקנה” שלו, שאמרה לו פעם: “לייזר, הכל בונים להם בתים, – הבה ונדאג גם אנו לאיזה בית קט”; – “אי־אפשר”, ענה לה אז, בעד עבודתי בשביל עצמי, – לא ישלם לי איש"…
אמנם תשובה כהלכה היתה זאת בשעתה, ולא היה לה פתחון־פה כנגדו; אך בהזכרו, כי הנה־הנה עוד מעט ולא יהי לו היכן להניח את ראשו השב, – בא לכלל כעס על עצמו, והוא מחרף ומגדף את עצמו:
“הוי לך, שוטה זקן! – בתים רבים בנית בימי חייך – וברחוב מות־תמות!”…
דרמה של חמשה תפוחי־אדמה
“ומה, האפשר כבר לסנן את המים מתפוחי־האדמה?” – שאלה פרידה מתוך הבעת פנים רצינית מאד, בהביטה אל שולחן־העבודה, במקום שם ישב בעלה, שלמה החיט, ותפר ביחד עם שני פועליו.
לשלמה לא היה אמנם פנאי להניח עכשיו את העבודה מידיו. הוא היה צריך לגמור עוד שרוול אחד ולגזור זוג מכנסים בשביל הפועלים; אך מששמע את המלה תפוחי־אדמה, נתלקח בו כל־כך, ה“יצר־הרע” של האכילה, עד שקם וקרא תיכף:
“לשם מה את שואלת, אשה פתיה? בודאי לסנן! תפוחי־אדמה משהם מתבשלים – מיד מסננים את מימיהם. ואלא מה, – לתת להם להתבשל יתר על המידה?”
“את הכל הוא יודע!” אמרה פרידה בעקימת־שפתים.
“ומה, הטובים הם תפוחי־האדמה? נפרכים הם?” – שאל שלמה, שלא ראה בעקימת שפתיה של פרידה…
“לכשתאכל, – תדע!” ענתה פרידה ברוגז.
“ובכן, “חברה”! – סלקו מעל השולחן, הבו ונאכל ארוחת־בוקר!” – פקד שלמה ובעיניו רקדה שלהבת עליזה.
ה“חברה”, שהיתה בעצם בת שני בחורים צעירים וכחושים, השליכו בזריזות את העבודה מידם, כאלו לא היו זקוקים לה עוד לעולם, העמידו את המגהץ תחת השולחן, והיו מוכנים ומזומנים לבלוע בפיותיהם הרעבים, כל מה שפרידה, “בעלת־הבית” ה“טובה” תגיש להם לאכילה…
אך נראה הדבר, שאצל פרידה עוד לא היה הכל “מוכן ומזומן”, כי היא התחבטה עוד שם מתוך טרדה רבה אצל התנור והכיריים, כאלו היתה צולה שם תרנגולים אבוסים.
וכאשר סוף־סוף הוציאה פרידה בעזרת־השם, את קדרת תפוחי־האדמה מן התנור והעמידה אותה על הכירה – נשמו שני “הפועלים” לרוחה; שלמה עצמו, “מעשה בעל־בית”, נגש מתוך הרחבת־הדעת אל הכירה, ועוד טרם התחילה פרידה לסנן את המים – חטף והוציא תפוח־אדמה חרוך מן הקדרה; – אך התפוח היה חם מאד, לא יכול היה שלמה להחזיקו בידו והוא נפל ארצה…
שני “הפועלים” שמתוך צרות־עין קנאו בו מתחלה, בראותם כי ניגש הוא לקדרה ומוציא מתוכה תפוח־אדמה, – התפרצו עכשו בצחוק, מתוך רגש של נקמה ושמחה לאיד…
פתחה פרידה את פיה והתחילה לצעוק:
“קלקל תפוח־אדמה! “קיבה טרפה” שכמותו! אינו יכול להתאפק, כאלו אמרתי להוציאם למכירה בשוק!”
שלמה לא היה שם לב מעולם לקולותיה של פרידה, בפרט כשהענין נוגע לתפוח־אדמה אחד, ולפיכך כשהתחילה פרידה לסנן את המים מן הקדרה – התכונן לחטוף שוב תפוח־אדמה; אך פרידה שהשגיחה בדבר (הוי, כמה היא מכירה אותו כבר) קראה בכעס פראי:
“התניח לי, זולל וסובא, לטגן את תפוחי־האדמה, או לא? ולא – שופכת אני אותם על הרצפה!”
שלמה מתירא היה פן בשל תפוח־אדמה אחד יאבד את כל מנת חלקו, – ובהביטו בתיאבון על הקדרה, – הלך לטול את ידיו.
“חושש אתה, כנראה, לרותחין”, נסה ברצ’יק, אחד “הפועלים” הכחושים, להכנס בשיחה עם שלמה, בענין תפוח־האדמה שנפל ארצה…
שלמה לא ענה לו דבר ורק העיף עליו מבט רוגז. ה“פועל” התחרט על כך שהתגרה ב“בעל הבית” לפני הארוחה, ובלבו נדר “נדר” לא לשוחח עוד עם “בעל הבית” בענינים צדדיים. “ישאהו הרוח!” “יתלה את עצמו!”…
ה“עולם” התישב ליד השולחן. פרידה הגישה תחלה את ככר־הלחם ואחר־כך הביאה על צלחת קשואים חמוצים בציר.
– "טוב! טוב! " – שבח שלמה, “תפוחי־אדמה – קשואים חמוצים יפים להם, זה מונח כבר בטבע הדברים… טוב! טוב!”
ומיד העמידה פרידה על השולחן קערה גדולה וריקה… זה היה מעין “צלצול שלישי” להודיעך, כי תפוחי־האדמה הולכים ובאים תכף! – ואמנם כעבור רגע הביאה פרידה את הקדרה עצמה ובזריזות רבה הפכה והריקה אותה לתוך הקערה. שלמה שב והתבונן כיצד רדפו התפוחים זה את זה והתגלגלו בעליצות לתוך הקערה, והוא קרא בשביעת־רצון:
“יפה! מצוין! “בריה” גדולה את! אך כמדומני שמעט במקצת!” – העיר לבסוף, בראותו כי הקערה אינה מלאה כל צרכה.
יספיק לך, כדי לחיות!" – ענתה פרידה ברוגזה.
שלמה נטל את תפוח־האדמה הראשון, ואחריו החזיקו שני “הפועלים” הכחושים, ברצ’יק והרצ’יק, ולקחו כל אחד תפוח־אדמה, וה“סעודה” התחילה במצב־רוח טוב. עם נטילת התפוח השני נכנס כבר שלמה לתפקידו לגמרי ושמט מעט את כובעו למעלה, כאלו זה מפריע לו בשעת בליעה… שני “הפועלים” הכחושים והחורים לטשו עליו את עיניהם בתמהון; בשבילם היו תפוחי־האדמה חמים יותר מדי; ומאידך גיסא, לחכות עד שיתקררו קצת, מתיראים היו, פן יקפח אותם “בעל־הבית” באופן “מכוער”, ועל־כן התחילו לבלוע אותם פלחים שלמים ורותחים…
והנה כשהגיע כבר שלמה לתפוח־האדמה הששי, – נפתחה פתאום הדלת והחדרה נכנסה חינה הסנדלרית, קרובתה של פרידה, הגרה בשכנות, בבית הסמוך ממול. שלמה בכבודו ובעצמו, – שישאר הדבר בינינו, – גם כן לא היה מ“שלשלת־היוחסין” הגדולה, ואף על פי כן היה מתביש קצת בסנדלרית זו; בכל אופן לא היה מרוצה בה ולא היה יכול לסבול אותה.
“היכן היא פרידה?” שאלה חינה, בהביטה אל השולחן, במקום שם ישבה ה“חברה” ו“שרפה” את הסעודה…
“היודע אני היכן?!” נהם שלמה בקול יבש, “מסתמא במטבח!”
“כאן אני, חינה!” שמע את קולה של פרידה מן המטבח. ומיד באה החדרה.
נחוץ להאכיל “עדה” שלמה, “חברותא” כזאת!" – התאוננה פרידה באזני חינה “וכל היום את עסוקה וטרודה, ברוך־השם!”
“הבישלת היום תפוחי־אדמה לארוחת הבוקר?” שאלה חינה, בהביטה בעינים רעבות אל שולחן המסובים.
– “כן, תפוחי־אדמה”, ענתה פרידה כמו מתוך אנחה, “אין לי אפילו פנאי לאכול. קחי, חינה, תפוח־אדמה”, הוסיפה לבסוף כמעט בחצי־פה.
שלמה התחיל להשתעל מתוך כעס, ושני ה“פועלים” החוירו עוד יותר. – “צריך באמת לטעום תפוח־אדמה”, אמרה חינה ונתקרבה לשולחן.
שלמה התרומם בעצבנות מעל הספסל וישב שנית, מבלי לדעת מה לעשות מרוב כעס…
– “תפוחי־אדמה טובים!” שבחה חינה באכלה את התפוח בתיאבון רב.
“תיחנקי בו!” קלל אותה שלמה בלבו.
“תפוחי־אדמה משובחים מאד, היכן קנית אותם?”
– לא חדלה חינה מהלל ומשבח, ונטלה עוד תפוח אדמה אחד.
שלמה רעד כלו, לולא התביש, היה חוטף את הקערה ומקרבה אליו, ולא היה מניח לה לקחת. אך הוא לא היה חזק כל־כך ברוחו, ועל־כן רק השתעל בכעס…
– “תפוחי־אדמה מצויינים, נמסים בפה!” המשיכה חינה בתשבחותיה ולקחה תפוח־אדמה שלישי…
“יכנס הרוח באבי אביך!” איזו חוצפה היא זאת?!" – רתח שלמה בסתר, – “אני ארוצץ את גלגולתה!”…
– מחר, אם ירצה השם, צריכה גם אני לבשל תפוחי־אדמה, – מזמן שלא בשלתי תפוחי־אדמה".
– “כשאין, אין מבשלים ואין אוכלים”, נהם שלמה בלי כל קשר הגיוני, ורק מתוך חשק פראי להרגיז את הסנדלרית המאוסה עליו, הזוללת את תפוחי־האדמה שלו…
“לא, לא זה”, ענתה חינה, – שלא הבינה את סבת כעסו של שלמה ונטלה שוב תפוח־אדמה, “אין לי פנאי לקלוף אותם”…
“רע מאד!” חשב שלמה בלבו והעיף מבט של יאוש על שני “הפועלים” כאלו רצה לומר: “חברה”, מה אתם מחשים? – הצילו! כבר ארבעה תפוחי אדמה!…
אבל “הפועלים” לא הבינו כלום, – וחינה לקחה תפוח־אדמה חמישי………………………….
“את!!!” התפרץ שלמה כפרא־אדם, לאחר שיצאה חינה מן החדר, – “את!!! לשם מה הזמנת אותה לאכילת תפוחי־אדמה, מה?… “בעלת־צדקה” שכמותך!”
“היודעת אני, ענתה פרידה כאשמה, הרי אי־אפשר להיות “חזיר” – אדם נכנס בשעת הסעודה – מזמינים אותו לשולחן; – אך גם היא אינה צריכה להיות “חזירה”, גם היא – צריך שיהיה לה מעט “עדינות” משלה ולא לאכול”…
“קרובה” שלך – תהיה לה עדינות!" נהם שלמה.
“לא, כי “קרוביך” “עדינים” הם! ליבטשי, דודך היקר, כשהוא בא לבקרנו ביום־השבת, הוא זולל וסובא הכל”…
– “שתקי!” התרתח שלמה, בראותו כבר את תחתית הקערה הריקה ובהזכרו, כי לולא הסנדלרית, כי אז היו עוד חמשה תפוחי־אדמה, – ובחלקו היו עולים עוד שנים, ואפילו שלשה…
– “אני באמת מתירא מפניך!” לא נכנעה פרידה.
ברצ’יק והרצ’יק נטלו כל אחד עוד תפוח־אדמה… הקערה נתרוקנה עוד יותר, ובשלמה נתעורר חשק עז לאכול ולבלוע אותם עוד ועוד, לבלוע עד אין קץ, וחמשת תפוחי־האדמה שחינה, זו הסנדלרית המאוסה, זללה אותם, לא נתנו לו מנוחה, והוא נהם שוב. “התשתקי?!… הנני מרוצץ את גולגולתך!…”
– “הריני לועגת לך!” לא חפצה פרידה להכנע מפניו.
הקערה נתרוקנה כבר לגמרי ושלמה בא לידי כעס נורא; חמשת תפוחי־האדמה חסרו לו באמת, – והיא עודה לועגת לו. היא, שיש לה “זוללת” כזאת במשפחתה. מרוב כעס ניטל ממנו כח הדבור.
הוא חפש רק דבר־מה על השולחן ולבו היה מלא רגש של רציחה. פרידה הרגישה בדבר וגם חמתה בערה בה; היא לא טעמה אפילו תפוח אדמה אחד, לא היה לה פנאי לכך, והוא אכל וזלל הכל כאכר גס, – ועוד הוא כועס וצועק. – והיא פרצה בצעקה: – גזלן שכמוך, זולל וסובא – שכור!"
– היכן הם המספרים? המספרים – היכן הם? המספרים?!“… צעק שלמה מתוך רתיחה, אני ארוצץ את גלגלתה!…”
והבית נמלא רעש, מהומה ומבוכה…
לפני שנים אחדות שכרתי לי חדר קטן אצל פועל יהודי – בנאי־טיח לפי מקצועו.
בעצם לא דיקתי בלשוני: את החדר שכרתי לא אצלו, כי אם אצלה, אצל אשתו; הוא עצמו לא היה אותה שעה בבית. בעלי יוצא השכם בבוקר, בשעה שש, – לעבודתו, וחוזר הביתה בשעה עשר בערב", סיפרה לי בקול שנשמע בו גם צער וגם גאווה במקצת.
בשעה עשר בלילה עוררה אותי ברכת “ערב טוב” עליזה של גבר. התיצבתי על מפתן חדרי הקט וראיתי לפני בן־אדם בגיל שלשים וחמש בערך, בעל קומה בינונית, כתפים רחבות ופנים מטויחים טיח וסיד, שמתוכם הציצו שתי עינים שחורות ועליזות.
“זה הוא, כנראה, דירנו החדש?!” פנה כאלו בשאלה אל אשתו בהביטו עלי.
“זה אני, בכבודי ובעצמי!” עניתי במקום אשתו.
מבטו העליז ואופן התנהגותו הטבעית קרבו אותו אלי – משום־מה, למן הרגע הראשון.
"אמנם מעין אשכנזי מן “החדשים” אתה, פנה אלי אחרי רגע קל ואמר בחיוך טוב, “ואף על פי כן אתן לך “שלום־עליכם” יהודי”, ובדברו הושיט לי יד מלוכלכת אבל חמה.
“אדרבה”, גימגמתי בלשוני, "אוהב אני דוקא את ברכת “שלום־עליכם”.
“בשלום־עליכם, יהודי” לא תאבד בתבל כולה!" אמר בנחת־רוח. “העובד אתה כל היום?” שאלתיו, מבלי דעת מה לומר.
“ואלא מאי? כלום ללכת בטל “תכלית היא? “אדם לעמל יולד”, – הוסיף ואמר, ופניו קבלו ארשת רצינית. נכר היה, כי גאה הוא על ה”פסוק” מן התנ"ך שנתגלגל בקושי רב מעל קצה לשונו. אך בכל־זאת בלי תקלה ומכשול…
“אה, הרי גם בן־תורה אתה!” העירותי, ברצותי לגרום לו מעט נחת־רוח.
מחמאתי גרמה לו הנאה רבה. מבעד הטיט והטיח שפניו היו מלוכלכים בהם, הציצה והזהירה אדמימות קלה, והוא ענה ואמר:
“אמנם “למדן” גדול אינני, אך גם לא “עם הארץ” גמור. בשבת מעיין אני לפעמים בספר”.
“יפה מאד! נאה מאד!” – שבחתיו, – טובה תורה שיש עמה מלאכה, כי סוף שתיהן להתקים"…
“ככתוב בפרקי־אבות”! ענה והביא פסוק שלם מ“ממסכת־אבות”. אם־כן, הרי באמת “למדן” אתה!" אמרתי כאלו מתוך התפעלות. “לא לחטוא בשפתיים!” חייך ואמר כבר בגאוה.
אשתו שאף היא היתה באותו מעמד, שבעה נחת גם היא ואמרה לבסוף מתוך גערה של חיבה:
“ובכן, חיים שב כבר לאכול!”
“המתיני, מה את נחפזת?! הרי רואה את, כי משוחח אני עם אדם”.
נכר היה שהוא מרוצה ממני מאד. דבר זה גרם לי הנאה רבה. מודה ומתוודה אני, כי אוהב אני מאד למצוא חן בעיני אנשים עניים ועמלים. לרוב מרגיש אני את עצמי אשם כנגדם, וכשיש ביכלתי לגרום להם הנאה קצת, הרי אני כמאושר.
שוחחנו עוד מעט, עד שפנה אלי ואמר בחיוך “ובכל זאת יש לטול את הידים ולאכול. אם לא אוכל – לא יהיה לי כוח לעבוד; ואז יורידוני, חלילה מדרגתי”…
הבטתי בו מתוך תמהון; “מה זאת אומרת– מדרגתי”?
“הרי זכיתי לזוג “כתפות” בעבור עבודתי”.
“הוא מתחיל כבר ב”חכמות" שלו!" אמרה אשתו כאלו מתוך תרעומת. – “אוי ואבוי ל”כתפות" שכאלה' סימה באנחה.
“וכי מה? שמא “כתפות” לא נאות הן? לא הסכים הוא, “ואני לא אחליפן ולא אמירן ב”כתפותיו” של הקצין הגבוה ביותר".
“כתפות” אלה, מה הן?" – התענינתי לדעת.
“אל דאגה, – “כתפות” הגונות הן, בהזדמנות אראן לך”. ושמא יכול אתה להראותן לי עכשיו?" אמרתי בקול של בקשה. “עכשו? – עכשו?!” אמר בהרהור. “ומה דעתך, חסיה, הלהראותן עכשו, או מוטב שאדחה זאת ליום הששי לפנות ערב, כשאני מתרחץ”?… “אין צורך להראות, – סרבה האשה ולא הסכימה, – אין מה לראות.” “וכי כתפותי” אינן מוצאות חן בעיניך?" – שאל בחיוך. אחר־כך, או אחר הארוחה", – לחש לי על אזני…
נכנסתי לחדרי וחכיתי בקוצר־רוח.
כעבור שעה, כשהייתי כבר שקוע בקריאת ספר ושכחתי את כל ענין ה“כתפות”, שמעתי פתאום קול לחש חשאי: “רצונך לראות?” "בוודאי ובוודאי! נזכרתי וקמתי ממושבי.
הוא עמד לפני בלי מעיל וחייך. “הנה, מיד אראך. אל תדמה בנפשך, כי הנני מי־שהוא מ”קוטלי־קנים", התחיל לדבר ובשעת־מעשה פשט מעליו את כותנתו. הרואה אתה את “כתפותי”? – שאלני כבר בקול רציני.
התבוננתי בו – ורעד עברני. על שכמו הימינית והשמאלית, היו לו שתי חבורות גדולות כאגרופים… מה מקורן – לא שאלתי… הבינותי, כי ערבות הטיט, החמר והלבנים עשו זאת; “וכי לא יכאב לך?” – גמגמתי בקושי ולא יכלתי להביט ישר אל עיניו, כאילו עשיתי לו עול גדול מאד… “כאב?” – חזר כאילו בשאלה, “אט, כאב! וכי “כתפות” גורמות כאב? אולי בעת הראשונה!… כעת אבר מן החי הן”… “כן,???!” – מלמלתי, – אלה הן “כתפות” נאות מאד… ראוי אתה באמת כי יתנו לך “כבוד”. “אט, וכי זקוק אני ל”כבוד“?!” – הניע בידו, הלוואי ויתן אלהים רק כוח לעבוד. ליל־מנוחה! – צריך לשכב לשיון. מחר בבוקר נחוץ להשכים קום לעבודה." “ליל־מנוחה ושלם!” – ברכתיו, והייתי מרוצה שהוא משאירני עתה לבדי; התבישתי להביט ישר אל עיניו.
הנה, הללו הן “כתפות” כשרות, שנרכשו ביושר ותום! – הרהרתי בלבי, כאשר נשארתי לבדי בחדר; וכל אותו הלילה הגיתי הרבה מאד בדבר, וזמן רב לא יכלתי להרדם…
לזליג, פועל צעיר בן שמונה־עשרה, רזה וחור־פנים, העובד זה שנתים אצל ליזר החיט ומקבל ב“שכירותו” סך של חמשים רובל לשנה, בהוספת “מזונות” על שולחנו, – “צבתה” אצבע, ודוקא אותה אצבע שמבלעדיה אי־אפשר לו למחט לעשות כלום. בתחלת “הצביתה” לא שם זליג לב אליה. אמנם ידע־ידע, כי את ה“יום־טוב” של אצבע נפוחה יצטרך לחוג, ואין “עצה” ואין תחבולה כנגד זה, אלא שהוא עשה את ה“יום־טוב” “נדחה” לימים אחדים, למחר, למחרתיים, ושוב למחר… אולם בבקר האחרון קם באצבע נפוחה שהיה לה מראה זכוכית, והוא חש דקירות שחדרו אל כל אבריו ועד לבהונות רגליו הגיעו. כשצריך היה ללבוש את המעיל והאצבע הכאובה נסתבכה בבטנת־השרוול הקרועה – נתעוותו פניו מחמת כאב, והוא נאנח כמו לפני אמא: “אוי!”
אולם כאן, בבית החיט, לא שמע איש את אנקתו, וזליג לא מצא עצה כדת מה לעשות וכיצד להודיע זאת ל“בעל־הבית” ול“בעלת־הבית”. דרוש לשם כך “כוח” של… – הוא עצמו אינו יודע איזה כוח דרוש – יודע הוא רק שהדבר הוא למעלה מכוחותיו…
וזליג החליט בלבו לשתוק, לשבת כשהוא לבוש ולחשות ביסוריו הנוראים; יהיה מה שיהיה, – אם יצטרך לספר – יספר!
שאר שני חבריו “הפועלים” התלבשו כבר גם הם וישבו לשולחן־העבודה. זליג הביט עליהם בקנאה. הנה אלה הם אנשים מאושרים, האמת שבידם – בריאה ועד ארוחת־הבוקר ישבו להם ויתפרו ואחר־כך “יתפטמו” בתפוחי־האדמה הטובים, עם הקשואים ודיסת־הגריסין בחלב – וישובו לתפור עד ארוחת־הצהרים, כנכון וכיאות. ומה יהיה עלי?…
“היכן הוא זליג?” – מתגלגל ונשמע קולו של לייזר, העומד ליד שולחן־העבודה ומסמן בגיר על גבי האריג, – את מקום הכפתורים בזיג.
“כאן אני”… – מגמגם זליג מתוך הפינה שהוא שם, ואינו יודע במה לגמור, ומשתתק.
לייזר משתומם למשמע התשובה, מעיף עין לפינת זליג ומתלוצץ: “אתה כאן?? יישר כוחך! שמא יש לך חשק ללכת מעט לטייל? – הטיול בבוקר אינו מזיק לבריאות; אחר הטיול תאכל בתאבון רב יותר”…
“אצבע צבתה אצלי”… – אומר זליג, מתקרב צעד אחד קדימה אל השולחן ומושיט את אצבעו החולה, בהבעת פנים של גנב המודה בגנבתו.
“מה?” אין ליזר שומע, – או עושה את עצמו כלא שומע? “איזו עז?”
“האצבע צבתה כזכוכית!” – מרהיב זליג עוז יותר, ויש לו אומץ להושיט את אצבעו הנפוחה ישר מול עיני “בעל־הבית” בחיוך, כאומר: הא לך, ושבע נחת ממני!…
“חכם אתה!” קורא ליזר בהעיפו על האצבע עין רופא מומחה, "מצאת את הזמן המתאים לעשות לך “יום טוב”.
“ומה אני יכול לעשות?” מצטדק זליג ומחייך, "כמדומה, – חיוך מהול בדמעה, – הרי אין זה בכונה…
“בכונה, או שלא בכונה”, מתפלסף ליזר ברוגזה, “אך השרולים שיש לך לעשותם, לא יבואו בזה לידי גמר”.
“מילא, עבר בשלום! ברוך השם!” מהרהר זליג בלבו אחרי דברי “בעל־הבית”, והוא היה בודאי כבר מרוצה מאד, אילו מצא לו איזו פינה להתחבא שם, שאיש לא יראנו, שיוכל לשבת שם במנוחה, להקשיב לכאבו ולהאנח חרש: “אוי־אוי”…
אולם מקום כזה אין – מלבד המטבח; ובמטבח מבשלת ציפה את ארוחת־הבוקר, ובשעה שהיא מבשלת רוגזת היא מאד, ובודאי לא תתן לו לשבת שם במנוחה…
והוא נצב אפוא באמצע החדר ואינו יודע מה לעשות.
“אוי”, דוקר! כמה זה דוקר", מנסה הוא לעורר בלבו של ליזר רגשי־חמלה אליו, בהרימו את אצבעו כלפי מעלה.
שני “הפועלים” מעיפים עליו מבט, כאומרים: אחא! וכי מה אנו יכולים לעזור לך?… הן יודע אתה…
אבל בעיני זליג – לא מבטם חשוב; לו דרושה מלה אחת מפי “בעל־הבית”… אך ליזר מחריש…
הוא כועס ודאי! – מפחד זליג ומנסה להחליש את כעסו של ליזר על ידי אנחה. והכאב גדול באמת, וחותך כמו בסכין.
“הוי, כמה זה דוקר!” –
“הנה, אחא!” פונה אליו ליזר, “יולדת אינך עדיין, וסכנה אין בדבר, מלבד אולי לכיסי… רצונך להאנח, – הכנס למטה”…
לגמרי לא טוב. “בעל־הבית” כועס באמת, להאנח – אסור, אם־כן־אפוא – היכן להסתתר?
פתאום עולה בדעתו של זליג; לומר ל“בעל־הבית”, כי מחר יוטב בודאי מצב האצבע…
“מחר אוכל מסתמא לתפור”… – מפליט הוא מפיו בגמגום.
“הנני מאושר!” – עונה ליזר בלעג עוקץ.
אי, זוהי כבר “עולה” – חושב זליג בלבו, – אני אינני משגיח בזה שהכאב דוקר כמו במחטים, ורוצה להשתדל לתפור מחר, ואתה – לא כלום. אדם רע אתה…
וזליג מחליט בלבו, לא לשים לב אל ליזר. מפני מה הוא מתירא כל־כך? כלום דבר חדש הוא שלשוליא־דחיטא תתנפח אצבע? ומה הפלא שבדבר, אם תופרים ותופרים כל־כך הרבה! וכי דבר קל הוא? האצבע הרי אינה ברזל, – והיא צבה לפעמים, ובכן מה הוא האסון?! זוהי “העזה” – לכעוס בשל כך! וזליג נעשה “ברגז”. לא די שאין “בעל־הבית” מנחמו במלה טובה אחת, אלא שהוא מעוה עוד את פניו. מה־זה אתה מעוה פניך?
וזליג מוחה בלבו מחאה עזה כנגד “בעל־הבית”, ובצעדים לא בטוחים מתרחק הוא מן השולחן ונגש אל המטה, יושב עליה, מתבונן באצבעו, נושף בה בהבל פיו ומרשה לעצמו להאנח אנחה קלה שהיא לו ממש “מחיה־נפשות”… וכי אתירא מפניו, – מהרהר הוא בלבו בעוז, ומתחיל להאנח בקול, ובכל פעם רם יותר ולעתים תכופות יותר; והוא חש בלבו שאיננו כלל “פחדן” כזה, כשם שהכל סבורים…
“אין דבר, אם יש לו צורך ורצון, – יכול הוא גם להאנח”… לועג הוא לו!…
כעבור שעות מספר באה ציפה מן המטבח, כשהיא מזיעה כולה, קצות מטפחתה תחובים לה מאחורי אזניה, ידיה מושפלות, ובפנים קפדנים מסרה הודעה:
“ארוחת־הבקר מוכנה! יש לערוך את השולחן!”
זליג שבכל יום היה מצפה להודעה זו בקוצר־רוח רב, והיה שומע אותו בשמחה, חש עכשו מעין רטט בכל גופו. הוא השפיל עיניו אל האצבע החולה, כאלו שאל עצה מפיה:
“המותר לי לגשת אל השולחן לסעודה? תפור – לא תפרתי היום… מה דעתך? – הנאה הדבר?”…
אך האצבע הביטה עליו ברצינות עוד יותר, דקרה דקירה חדה ולא ענתה כלום.
וזליג ראה, איך ציפה פורשת מפה על חצי השולחן, מניחה עליה ככר־לחם וסכין, – ויוצאת אל המטבח. ושוב הוא רואה, כי שני “הפועלים”, עוד בטרם נגשו לטול ידיהם לסעודה, פורסים מככר־הלחם, “כזית” כל אחד – עד לחשבון, – ואוכלים בתאבון…
והאצבע דוקרת בכל רגע יותר ויותר; – הוא חולה באמת… אפילו ראשו עליו יכאב; ואף־על־פי־כן, כמו להכעיס, גדול היום רעבונו יותר מאשר בשאר הימים, ואלוהים יודע, אם יהיה בכוחו לשבת כך על המטה ולא לגשת לאכול…
אך גם כדי לגשת אל השולחן דרוש כוח, והכוח מאין ימצא? והרי הדברים קל וחומר: אם ביום שהוא גומר בבוקר, עד לשעת הסעודה, זוג מכנסים ומשתכר בלי שום ספק שנים־שלשה זהובים, – יושב הוא אל השולחן כ“בחור־ישיבה” עני ואביון, ואוכל בכל פעם פחות מכפי שהוא רוצה, – משום שנדמה לו תמיד, כי ליזר מביט אל תוך פיו ומחשב כסדר אם כדאי לו להחזיק “אכלן” כזה, –היום, כשלא השתכר כלום – על אחת כמה וכמה…
והשאלה: “לאכול או לא לאכול?” – מנקרת במוחו של זליג והוא שוכח לרגע את כאבו.
והנה יושב לו כבר ליזר ליד השולחן ומשני עבריו – שני “הפועלים”. – מביטים הם אל דלת־המטבח, שמשם צריכה ציפה להביא דבר־מה. אך הענין מתעכב ונמשך יותר מדי, וליזר מתרגז ונוהם:
“מה את מתחבטת ושוהה שם? בשל המאכלים היפים שלך?”
זליג נבהל מפני מצב־רוחו הרע של “בעל־הבית”. לגשת עכשו אל השולחן, – הרי זה בחזקת־סכנה! הוא רואה, כי “הפועלים” שיש להם אצבעות בריאות ועבדו באמונה כל שעות הבוקר, – גם הם רועדים כדגים במים, לועסים את פרוסות־הלחם ואינם יכולים לבלוע אותן… וזליג מתפלל בלבו, שליד השולחן ישכחו בכלל כי קיים כאן בחדר, אי־שם על גבי המטה עוד “פועל” אחד בשם זליג… הלוואי ויתנו לו לשבת במנוחה ולא יצטרך להפגש במבטי ליזר…
אך הדבר אינו עולה בידו. כשציפה מכניסה את הקערה הגדולה, המלאה תפוחי־אדמה, ואת הצלחות המלאות קשואים חמוצים, – מיד מתרכך לבו של ליזר; הוא אומר דברי “מבינות” על תפוחי־האדמה ואוכל לתאבון רב.
זליג יושב ומחכה לדבר־מה ולבו מפרכס בקרבו, כאלו היה מצפה להחלטה הקובעת את חייו.
“והיכן הוא זליג?” – שואלת ציפה, היושבת כבר ליד השולחן.
זליג חושב לו למיותר לענות על השאלה באנחה; יסבירו להם שם בעצמם ליד השולחן, מה אתו…
והוא מקשיב קשב רב.
“זליג חולה היום!” שומע הוא את קולו העוקצני של ליזר.
“זליג!” – קורא לו ליזר.
“מה?!” שואל זליג בקול חלש, ומחכה להזמנה אל השולחן. –
“אף־על־פי־כן – שב לאכול” קורא ליזר.
“אף־על־פי־כן” – מה זאת אומרת “אף־על־פי־כן”? – מבקר הוא במחשבתו את אופן דיבורו של “בעל־הבית”, והוא נוקם בו ושותק, אם כי יודע הוא שהנקמה מסוכנת היא. כל רגע, כל דקה הולכת הקערה ומתרוקנת יותר ויותר…
“מה? אצבעו כאובה מן הסתם?” שואלת ציפה בקור־רוח, כאילו כל הענין אינו נוגע לה כלל.
“ואלא מאי?” – עונה ליזר בקרירות גדולה עוד יותר, “וכי למי תכאב אצבע אם לא לו? זליג, גש לשולחן!”…
וזליג שוקל בדעתו הנה והנה, הן ולאו, וכאילו לא היתה לו דעה ברורה ושליטה על עצמו, נגש הוא אל השולחן, מתישב על קצה הספסל ואינו מרים עיניו.
“שימי לו תפוחי־אדמה אחדים בצלחת”, פונה ליזר אל ציפה.
ציפה מקרבת אליו צלחת ובה תפוחי־אדמה אחדים, וזליג מחזק את לבו ואוכל אחד מהם. רוצה הוא לקחת פרוסת־לחם, – אך לחם פרוס מן המוכן אין, כל אחד מחזיק אצלו פרוסה משלו, ולקחת את כל הככר אצלו ולפרוש ממנה פרוסה – אין לו היום “העזה”; והוא אוכל בלי לחם.
“הראה, הראה־נא את האצבע!” מפסיקה ציפה באמצע.
זליג מפסיק את אכילתו ומתחיל להראות לה בחפזון את אצבעו החולה. תדע־נא ותוכח באמת, ואל־נא תחשוב…
“אצבע כהר!” אומרת ציפה ומסבה מיד את ראשה, “הוא יבזבז שבוע־ימים, אם לא יותר”.
ליזר מעיף מבט אלכסוני לפינתו של זליג. זליג מתבלבל ומחמת מבוכה נוטל הוא עוד תפוח־אדמה אחד; אך לבלוע אותו אין הוא יכול בשום אופן. הוא נחנק בו. עיניו מתמלאות דם, רקותיו דופקות והאצבע הופכת ממש עולמות, דוקרת ובוערת…
זליג בולע בקושי את תפוח־האדמה, גונח, קם מעם השולחן וחוזר אל המטה. והוא מחליט בלבו, כי כל עוד לא תרפא האצבע – לא יגש אל השולחן, ואפילו לא לאכילה…
בהגיע למטה מחכה הוא בכל־זאת שיזמינוהו לדיסת־הגריסין, ויכול להיות, שלא היה עומד בהחלטתו ונגש… ציפה היא אמנם “בעלת־בית” רעה מאד, אבל דיסות הגריסין שלה, – מכה בצדה! – טובות הן מאד. ברם לדיסת־הגריסין אין מזמינים אותו עוד. וזליג מתחרט על זה, שבגלל תפוחי־האדמה המועטים נתבזה, והוא משחר את עצמו למוסר:
“זילל וסובא! – אם אין תופרים, – אין אוכלים, ושוכבים למעצבה ביסורים”…
וגם האצבע אינה שותקת. בכל רגע ורגע מתחילה היא לדקור בחריפות יותר ויותר. ולבו של זליג הולך ונחלש כל־כך ונעשה קל כל־כך, עד שנדמה לו, כי הנה הנה יקפוץ הלב ממקומו, ולא ישאר לו רק האצבע הכאובה בלבד…
מהיכן נתגלגל ובא לכאן – לא ידעו בברור.
בבוקר יום־קיץ בהיר אחד ראו “בעלי־הבתים” של בית־המדרש הישן, בין שאר “החבריה הלבנה” של העירה, – איזה נער בן חמש־עשרה, קרוע־בגדים ובבלואי־סחבות, פרוע־שער מתחת לכובעו ובעל פנים משורטים.
“איזה מין שבוטא חדש!” אמר ב“העויה”, ר' חנא פשה"ס, בראותו אותו לראשונה, כשבא בבוקר לתפלת־שחרית: “מי אתה?”
“של אבא ואמא!” ענה הנער בהתול והתחיל להתגרד בכל גופו.
– “טפו!” ירק ר' חנא והלך לו אל מקומו ב“מזרח”.
גם שאר בני־“החבריה” קבלוהו לכתחילה ב“יבושת” רבה. אבל אחר־כך, משנתנסו עמו ב“השכבה” והוא השליך מיד אחדים מהם ארצה, קרא אחד מהם, – גצל בן הגריסנית, ברצינות ואמר:
“בן־חיל אתה!”
“כיון!” הוסיף פיבל “הצולע”.
שאר בני־“החבריה” התקרבו אליו והתבוננו ב“חדש” מתוך “דרך־ארץ”.
“לא ממקומנו אתה, מה?” – שאלהו גצל בן הגריסנית.
“לא!” – ענה בקול יבש מתוך אי־רצון.
“ומהיכן?”
“מקלצק”.
“גנבי־קלצק!” – פתח ואמר אחד מן “החבריה”.
“צדיקים” וישרים הם מיהודי־עירכם" – ענה ה“חדש” בכעס.
“היש לך אבא ואמא?” – הוסיפו לשאול.
“לא!”
“ומה תעשה כאן?”
“אמצא לי כבר את מקומי!” ענה בגאווה כאדם גדול ומבוגר, וממצמץ בעיניו.
יותר מזה לא הצילו בני־“החבריה” מפיו בזמן הראשון.
אולם אחר־כך, כעבור שבועות אחדים, כאשר נתודע יותר לגצל בן הגריסנית ונטל ממנו שלש “משיכות” מהסגריה שלו, – ספר להם מעשה שכזה:
“הרי באתי הנה רגלי”…
“כולי האי – מקלצק?” – התפלאה ה“חבריה”.
“גם זה “עסק”!” התפאר, – “תן עוד “משיכה”, גצל” והוא פשט ידו אל הסיגריה.
גצל הושיט לו את הסיגריה ישר אל הפה, מפחד להוציאה מידו. הקונדס “החדש” משך “משיכה” אחת בכל כוחו.
“אבל “משיכה” משכת!” – התעווה גצל, את כל הסיגריה עשנת".
"אין דבר, לכשיהיה לי – אתן לך גם אני. אינני “קמצן”.
“כל קבצן הוא בעל־צדקה!” התלוצץ אחד.
“ברוח־ברחתי משם משום מעשה שהיה”, המשיך “החדש” את ספור תולדות חייו – “כשמת עלי אבא”…
“ואמא יש לך?” – הפסיקו את ספורו.
“הרי אמרתי לכם כבר, שלא… אמא מתה עלי בלדתה אותי… וכשמת עלי אבא, לקחני אליו אחד השכנים, סנדלר, ואמר לי: עכשו חצקלה, חסל!”
“חצקלה שמך?” – הפסיקה “החבריה”.
“חצקלה”, – ענה בלחש, כאילו התבייש בשמו. “חסל! – אמר הסנדלר. די לך להתהולל ולהשתובב. היה בן־אדם! אני אקחך אלי ואתה תהיה ל”בעל־מלאכה“… אך אני לא חפצתי בזה. אי! לשבת כל היום ולתקוע מסמרים… זה הוא המות בשבילי. וכי למה נחוץ לעבוד? – הרהרתי בלבי. הטוב ביותר הוא להיות בן חורין, ואפילו אם לא יהיה לי מה לאכול. הייתי רוצה לעבוד, – אבל מעט: שלש, ארבע שעות ביום”…
“גם ארבע שעות ביום זה הרבה”, הפסיקו גצל, "שעה ביום דייה. אני עוזר לאמי שעה אחת בכל יום, לסובב את אבני־הריחיים בטחנת הגריסין. יותר אינני רוצה.
“אבל הסנדלר שלי היה רוצה, כי אשב כל היום על העבודה; – וכשהייתי מתרשל קצת, היה מכני מכות־רצח; ועל זה חרה אפי בו עוד יותר. מילא כש”חבריה" מכה אותי לפעמים בעירה – לא איכפת לי. אני מכה אותם, הם מכים אותי, ואנו באים ל“עמק־השווה”. אבל להשיב “מכות” לסנדלר – לא יכולתי. הוא היה צנום וכחוש כל־כך, כלולב היבש, ובאצבע קטנה הייתי ממוללו… כשהיה סוטר לפעמים על לחיי בידו הרזה היה מתעורר בי רגש של בחילה… כאב לא חשתי כלל".
“אני הייתי מוריד לו מכה אחת אפים בפרצופו ולא היה בו עוד כוח לסטור”… – אמר גצל בבוז.
“אני סידרתי לו דבר־מה יפה מזה… קניתי אצלו “במשיכה” זוג מגפיים – וברחתי”…
“והיכן הם המגפיים?”
“מכרתים… קבלתי שני רובל במחירם”, – התפאר חצקל.
"הרי אין לך “תעודת־מסע” –
“אין לי צורך בתעודת־מסע. מכאן – אני; אבא שלי היה מקבל כאן את תעודתו”.
“היש לך כאן קרובים?”
“קרובים?” משך בכתפיו, "אפשר, אבל אין אני מכירם.
“תרוצץ גולגולתם, – הקרובים!” – קלל גצל. – “לאמי יש כאן “קרובים”, – אין הם מרשים לה אפילו לדרוך על מפתן ביתם”.
“מסתמא עשירים הם”.
“עשירים מאד!” – התלהב גצל, – “אחד מהם יענקל חנצ’ס, הוא ודאי בעל עשרת אלפים רובל; – הוא מלווה ב”רבית".
“אצל קרוב שכזה טוב לגנוב!” – אמר חצקל בחיוך עליז.
“תפח רוחו!” – אמר גצל והניע בידו מתוך בוז.
־־־־־־־־־־־
כאשר נתקרבו החברים ונתוודעו יותר, מצאו כי חצקל הוא בעל־כשרון גדול בסידור “המצאות” ו“חכמות”. ביחוד מצא חן בעיניהם כיצד הוא נובח ככלב.
“חצקל, התחל לנבוח קצת”, – היה גצל מבקשו.
“האו־האו” היה חצקל מתחיל לנבוח, ו“החבריה” היתה מתפקעת מצחוק.
“ממש כמו כלב!” היו משבחים אותו.
“אצלנו בקלצק הייתי מפחיד בלילה את כל האנשים”, ספר חצקל מתוך צחוק. “ליבה וואלפ’ס, יהודי “גביר”, נפל פעם מחמת פחד, כשהתחלתי לנבוח עליו בלילה”.
“פחדנים!” צחקה החבריה.
– “האוּ, האוּ!” הראה חצקל בעליל כיצד נבח אז. והחברה התחילה לכנותו בשם “הכלב”. לאט לאט נשכח שמו האמתי והכנוי “כלב” נהפך להיות שמו הרגיל והטבעי.
והדבר לא היה איכפת לו. אדרבה, הוא כאלו הרגיש, כי שם זה מבדיל בינו לבין כל שאר הבריות, שלא אהב אותם כל־כך. שם זה מונע ממנו כל מגע־ומשא עם שאר ה“נפשות”, מחוץ לחבריו בני־ה“חבריה”. השם “כלב” נותן לו חופש גמור להתרוצץ ברחובות, לרעוב וללוּן בכל מקום שהוא. אם השמש מגרשהו מן “הפלוּש” שבבית המדרש, יכול הוא לישון בלילה בגזוזטרה של “עזרת־נשים”, ממש ככלב אמתי. ולפעמים, בשעת־נביחה, היה שוכח לגמרי כי בן־אדם הוא. הוא היה נכנס לתוך תפקידו הכלבי ונובח ברגש, בכעס, ברתיחה ורתת, כאלו היה אומר לקרוע את מישהו לגזרים…
פעם קרא לו גיצל בן הגריסנית, לבוא אתו אל בית אמו:
“כלב”, הרוצה אתה להשתכר עשיריה?
“כן”! ענה הכלב בלי חשק מיוחד.
“בוא איפוא אלינו ותעזור לסובב את אבני־הריחיים של הגריסין, ותתן לך אמא חמש אגורות”.
הכלב הלך; באמצע הדרך התחיל לנבוח:
“האוּ – האוּ!”
“למה אתה נובח? הרי לעבוד אתה הולך!” – הסביר לו גיצל.
“אין חשק ללכת”… – ענה הכלב בעצלתיים.
“הרי אתה כלב אמתי” הוכיחהו גיצל, “עוד תבוא עליך “פגירה” מחמת רעב, ככלב”.
“מוטב מאשר לעבוד… האו–האו!”…
בכניסתו לביתו של גיצל, העיף הכלב מבט של בוז על המוט הגדול, שהיה תקוע בין שתי אבנים, מאובקות באבק־קמח, – והתחיל להתגרד…
“הנה, – זה הוא חברך הנאה?”… נתעותה ואמרה הגריסנית – “תכשיט” יפה, – אין מה לומר!"…
“האו–האו!” התחיל “הכלב” לנבוח פתאום בצחוק פרוע.
“אל תסדר כאן “רבוּתות” של משוגע”, התרעמה האלמנה. “רצונך לעזור ולסובב את אבני־הריחיים – מוטב, ואם לאו – לך־לך לשלום!”
הכלב התחיל מסובב את האבנים ומסייע לעצמו בכל רגע בנביחה…
“מה זה? – וכי “דיבוק” נכנס לתוכו?!” – נבהלה הגריסנית, – שיהא בן־אדם נובח ונובח"…
“האו–האו!” התפרץ ונבח הכלב מתוך כעס, – “די לי לסובב, – הבי את העשיריה!”
“כה מהר רוצה אתה להשתכר עשיריה?! כלב שכמותך!” – התקצפה אמו של גיצל, “עליך לסובב כל היום!”
“לא תזכי לכך בחייך!” צעק הכלב בקול וברח בלי העשיריה. “מוטב להיות כלב מאשר לסובב אבני־ריחיים כל היום” – ירק ואמר בלכתו, – והתחיל לנבוח…
־־־־־־־־־־־־־
כך התגלגל “הכלב” בעיירה במשך שנתיים, התרוצץ בחצר בית־הכנסת, פעמים ברחובות־העיר ופעמים מחוץ־לעיר, על פני השדות. בשדה היה מרגיש את עצמו טוב יותר מאשר בכל מקום אחר. שם היה מנסה כל מיני “נסיונות” של כלבים, מהלך על כפות ידיו ונובח, נובח… ונדמה היה לו, כי כאן הוא כלב חפשי באמת, וכל העולם כלו שלו הוא. – אולם משהיה הרעב מציק לו הרבה, היה מתבונן מתוך כעס על השדה הרחב והחפשי, אשר מלבד עשב אין בו כלום. הוא היה מתחיל אז לנבוח ובעמדו על רגליו היה רץ חזרה העירה לבקש לו דבר־מה לאכלה…
־־־־־־־־־־־־־־־־־
“מתי תחדל כבר מנביחה זו?” שאל אותו פעם גיצל, כאשר הכלב התחיל לנבוח.
“לעולם לא!” קרא הכלב בקול רם; “כאשר אני נובח, הריני שוכח את כל הצרות… כלום סבור אתה, שלא איכפת לי, שאני מתהלך כמשוגע, קרוע ובבלואי־סחבות?! הוי, אחא־חיתי! לעתים קרובות נדמה לי, שהייתי יכול לנשוך ולטרוף את כל העולם, ואז תוקפני החשק לנבוח, הבינות?”…
“לך לכל הרוחות, כלב שכמותך!” חרפהו גיצל, “כאשר תמשיך כך בנביחה, לא יהיה לך כלום לעולם. לא יתנו לך להכנס לשום בית”.
"יקחם האופל עם בתיהם גם יחד! – נחוצים הם לי רק בשביל “כפרות”…
“תבוא עליך “פגירה” כמו על כלב, תראה עוד!” – איים עליו גיצל.
"בן־אדם, כלב – אחת היא! התפלסף “הכלב”. “אהבתי כלבים יותר מבני־אדם… אי, – בן־אדם!” – קרא וירק…
יום אחד בא גיצל אצל “הכלב” שבחצר בית־הכנסת ואמר לו מתוך צחוק:
“היודע אתה, כלב? מחר מרעילים את כל הכלבים שברחוב”.
“הקבר תשע אמות באדמה!” ענה לו “הכלב” בכעס.
“בנאמנות!” הבטיח גיצל.
“משום־מה זה מרעילים אותם?” שאל “הכלב” ברצינות.
“כך!” ענה גיצל, “כלבים שאין להם בעלים, יש להרעילם, לפי החוק”…
“מה זה איכפת להם, שהכלבים מתרוצצים?” – שאל “הכלב” שנית.
“אין צורך בהם”.
“הכלב” נשקע רגע בהרהורים; לבסוף שאל:
“וכיצד זה מרעילים אותם?”…
“מכינים להם “קציצות” של בשר ובתוך ה”קציצות" שמים סם־מות. הכלבים, – כאשר משליכים להם “קציצה” – מיד הם קופצים עליה, חוטפים ואוכלים"…
“קציצות ממש?” הפסיקו “הכלב” בשאלה.
"בודאי, קציצות ממש, קציצות טעימות לחך!… רצונך, – תוכל גם אתה לטעום “קציצה” כזאת; מימיך לא טעמת עוד טעם “קציצה שכזאת”.
“הקבר באדמה!” קרא “הכלב” והחויר…
“גם לך ישליכו “קציצה” שכזאת, הרי כלב אתה”, צחק גיצל.
אך במקום תשובה קיבל גיצל סטירת־לחי ו“הכלב” הסתלק לו…
בא הלילה; ה“פלוש”, במקום בו לן “הכלב”, היה קר ואפל. “הכלב” שכב בעיניים פקוחות והרהר. החדשה שספר לו גיצל באותו יום – בלבלה את דעתו… הוא כאלו היה מתירא ומפחד…
“מה יש לי להתירא?” הרגיע את עצמו, “הרי אינני כלב באמת; לי לא ישליכו קציצת־רעל”…
אולם ללא הועיל. נדמה היה לו, כי בקומו בבוקר השכם כשהוא רעב, – לא יוכל להתאפק ויחד עם שאר הכלבים הרעבים יחטוף גם הוא “קציצה”, ויאכלנה על סם־המות שבתוכה…
“האו–האו!”… התחיל לנבוח…
מנביחה זו עכשיו נבהל ונפחד בעצמו. עליו לחדול עכשיו מהיות כלב – גמר והחליט בלבו… להיות אדם מוטב בכל־זאת… “אך כיצד זה מתחילים לחיות כבן־אדם? – הרהר בלבו, – הרי אני קרוע כל־כך, בדוּל מן הבריות, מעולם לא דברתי עמהם. שנאתים, והם שונאים אותי”…
“ייקברו כולם באדמה!” – קלל והתחיל שוב לנבוח בקול…
מנדודי־שנה במשך כל הלילה גדל בבוקר רעבונו… מימיו לא חש עוד רעב שכזה…
“היום משליכים “קציצות” לפני הכלבים!” – הבריק במוחו כל שעת־הבוקר.
ומשוּסה ונרגז, בנביחת־רתת רץ אל ככר־השוק…
שני החלונות, – בעלי שש השמשות הקטנות הנשקפות אל הרחוב, – קפואים מקור ומכוסים שכבת קרח עבה; אם מתבוננים אל פרחי־הדמיון הקרים, המצוירים על גבי השמשות, נדמה, כי הכפור השקיע כאן את מיטב כשרונו.
בחדר הקט קֹר והקור מדכא ומדכדך. הוא מכרסם ומעיק ומחריד את לב הנמצאים בו. פרידה, בעלת־הבית, הסיקה אמנם בבקר את התנור, אך הכפור הוא חזק מדי, בכדי להרתע מפני גזרי־העץ האחדים והדקים, שפרידה הכניסם לתוך התנור. ולהכניס יותר – לא יכלה; אסור לה לבזבז את כפיסי־ העצים, – יודעת היא את חשבונה היטב; אתמול בבקר מנתה את גזרי־העצים והיו לה עשרים וחמשה (לאמיתו של דבר היו עשרים וששה, אך שנים מהם היו כה דקים, שפרידה חישבה אותם במקום אחד) והנה שמה אתמול בבקר חמשה בקיעים בתנור, – לבה כאב ממש. הבוקר, כאשר התגבר הקור הכניסה ששה בקיעים והוסיפה אחר־כך מתוך אנחה כבדה עוד גזר דק, אכן אחד מאותם השנים הדקים. והיום הוא – יום רביעי בשבת. יש לה איפוא עוד יום חמשי בבוקר יום ששי לאפיית החלות, ואחר הצהרים להסיק את התנור לשם חמין של שבת.
אלהים יודע, אם יספיקו לה העצים גם אחרי חסכון זה. בדבר הסקה בלילה – אין מה לדבר כלל.
וחיים, בעל־הבית, הוא יהודי “שבור ורצוץ”, בלי גוף ודמות הגוף. תמורת תנור חם היה נותן מחצית חייו. ולחום רגיל הוא מאוד. לפנים, בהיותו עוד צעיר לימים ובריא יותר בגופו, – כשלא ידעו עוד מה“ביש־מזל” שלו, – הכניסוהו קרוביו אל ר' רב־וולף כ“עוזר” בעסקי־העצים ביער; ואז זכה לחום כדבעי! ה“עוזרים” לא היו חסים על העצים! הם היו “מגדישים” את סאת העצים, עד כי מרוב חמימות אי־אפשר היה לגשת קרוב אל התנור; אך זה היה מזמן רב כבר, מלפני עשר שנים… במשרה זו לא נשאר הרבה זמן. הסוחר היה רוטן ורוטן, כי חיים הוא “עוזר” ישר יותר מדי, ומחמת ריטון זה פטר אותו מעבודתו. חיים שכח כבר מזמן את הסוחר ואת משרתו ביער; – בינתיים שמש כבר בכמה משרות אחרות, וגם אותן כבר שכח… עכשיו שרוי הוא בלי משרה לגמרי, וגם את זה הוא שוכח… אולם אותו תנור שביער שם – אין הוא יכול לשכוח. במשך כל ימות החורף הקר עומד תנור זה לנגד עיניו; – תנור חם, – צוהל, – נדמה לו שהוא מחייך אליו – התנור…
ועכשיו כשהוא יושב ליד השולחן ורועד מקור, – מצטייר אותו תנור לנגד עיניו. הוא שוקע בדמיונות והרהורים נושנים וממלמל מבלי משים:
"אילו היה לי עכשיו אותו תנור! ממש “מחיה־נפשות”!…
פרידה שומעת את מלמולו. יודעת היא כבר לאיזה תנור הוא מתכוון. לא פעם שמעה מפיו, בימות־החורף, את תהלתו ותשבחתו. פרידה מתרעמת על שבתו בטל ומבוטל והיא מחקה אותו:
“אותו תנור, אותו תנור! מוטב היה אילו היתה לך אותה משרה, כי אז היה לנו גם תנור חם”…
חיים עושה את עצמו כלא שומע. הוא רק נאנח חרש ואינו עונה. אין לו מה לענות. אפשר שהיא צודקת! אך מיד הוא קם ממקומו, משפשף את כפות ידיו הקופאות ואומר מתוך בטחון:
“הכפור לא יאריך זמן רב! אסור לו להאריך זמן רב! בקרוב ישבר, לעת המולד מוכרח הוא להשבר”…
“ישבר!” אין פרידה רוצה להסכים, “יכול הוא עוד להמשך ולהמשך!”
לאמתו של דבר מקווה גם פרידה עצמה, כי הכפור יישבר במהרה; אלא, שמא, – חס ושלום, – לא ירחם השם והכפור יחזיק מעמד, לפיכך רוצה היא להתרגל לרעיון נורא זה כבר מעכשיו.
ובחדר משתררת שוב דממה; נשמע רק קול נפץ הכפור בחוץ. חיים מביט אל התנור הקר, שעל ידו עומד נער קטן, בן־הזקונים שלו.
"היכן אתה, ברלה? שואל אבא.
“ליד התנור אני עומד” – מצלצל קול ילדותי – צרוד.
“ליד התנור?” – חוזר חיים ושואל, כאלו היה נהנה הנאה רבה, “ובכן, מה? כלום חם הוא התנור?”
“רק במקום אחד, באמצע הוא עודנו חם… הנה כאן ליד הגב”…
האב קם מעם השולחן, עומד ומביט בעינים כלות לפינה שהתנור שם…
“קר לך, אבא?” שואל הנער, “בוא הנה והתחמם קצת!”
“לא”, אומר אבא מבוייש, “רוצה אני רק לראות אם הוא חם עדיין”…
והוא צועד צעד קדימה, עד שהוא נגש קרוב לתנור, ממשש בידיו את מקום החום המצומצם ואומר מתוך התפעלות:
“באמת חם… מה תאמרו לזה? רצונך בני, תן לאמא להתחמם קצת”…
“הריני מוותרת על זה!” עונה פרידה מתוך “רוגז”, כמנהגה תמיד, בשעה שחיים מראה לה סמני־חבה יתירה – “מוותרת אני למענך, אין אני נקפאת מקור”…
“לכי, אמא, בואי!” – מציע ברלה את מקומו לאמא.
“עמוד שם, בני, עמוד. קר לך, העלוב!”
חיים חוזר מתוך עצב לשולחן ונאנח אנחה עמוקה העולה בצרוף אד קר מפיו…
כעבור שעה שכב הנער לישון. פרידה יצאה לרגע לבית שכנה, בשל איזו קדרה, וחיים קפץ בחפזון אל התנור. הוא משש ומשש באצבעותיו הקפואות, בקש את המקום החם המצומצם, בקש ולא מצא עוד. התנור היה כבר קר לגמרי, קר ככפור…
“ק–רר כבר!”… אמר מתוך יאוש בהעיפו מבט נבוך על פני החלונות הקפואים…
זה היה רחוב ארוך; לכל־הפחות בעיירה היהודית הקטנה נחשב זה לרחוב הארוך ביותר. היו בו כארבעים בתים, מלבד ה“חורבה”, אשר זה כעשר שנים לא גר בה איש. גרי־הרחוב היו רובם ככולם יהודים, ואפילו ה“גוי” היחידי שגר ברחוב היה גם כן יהודי למחצה, היה מדבר “יהודית”, החזיק הרבה מנהגים יהודים, שהם “סגולה” לבריאות וגר בבית יהודי שלפתחו היתה קבועה “מזוזה”, באופן שה“קבצנים” היהודים המחזרים על הפתחים, לא היו פוסחים גם על דלת ביתו והיו מקבלים שם לפעמים, – שלא בשנת בצורת, – שנים, שלשה תפוחי־אדמה…
ברחוב זה היו שתי בארות, אחת ב“משאבה” והשניה בגלגל. – הבאר בעלת־הגלגל היתה במקצת “חידוש” ברחוב והיהודים הזקנים היו חוששים לה בזמן הראשון, אולם אחר־כך התרגלו לדבר. כמו כן היו לו לרחוב “ערוב”, שני בורות, – שהילדים היו משחקים בהם בחול, ושתי תעלות־שופכין משני צדי־הרחוב.
מובן מאליו, שהרחוב הארוך, שהיה מיושב יהודים, לא היה טובל בירק־עצים. יהודי הרחוב שהיו “לומדים” גדולים, ידעו כי לפנים, בארץ ישראל, ישב כל יהודי “תחת גפנו ותחת תאנתו”. כמו כן ידעו על דבר “ארזי־הלבנון” וכדומה מן העצים הנקובים בתנ“ך… אבל פה, בחוץ לארץ – ידעו אך מעט מאד על דבר עצים; הם לא הבינו בברור כיצד זה יצמח ויגדל העץ. בין ילדי ה”חדר" רק היה מתהלך מעין “סוד”, כי אם טומנים חרצני־תפוח באדמה, יכול לצמוח מזה ברבות הימים – עץ. אך זה לא היה יותר מ“סברה”. הם לא האמינו בזה אמונה יתירה והתעצלו אפילו לנסות את הדבר ולנטוע חרצנים באדמה.
וברחוב הארוך לא היה משום כך אלא עץ אחד, והכל היו תמהים ומתפלאים, מהיכן־זה נתגלגל ובא הנה עץ זה?
וגם בעל־העץ עצמו, חיים־יענקל החיט, לא ידע בברור מי נטע כאן עץ זה, וכיצד צמח וגדל. אביו – בודאי שלא עשה זאת, יען כי בהיות עוד חיים־יענקל נער, היה כבר העץ גדול ועבה כשם שהוא עתה. “נחלה” זו של חיים־יענקל באה לו ב“ירושה” בודאי מששה דורות, ויתכן שנחלת־“גוי” היתה זו פעם, וה“גוי” נטעהו כאן.
אולם איך ומה שיהיה המעשה בעץ, – כך או אחרת, – לרחוב הארוך היה עץ. והעץ היה נחלת חיים־יענקל החיט. ונטוע היה העץ סמוך לבית הקטן, ממש ליד החלון הפונה אל הרחוב, וחיים־יענקל, בשעת עבודתו, היה מביט ומסתכל בעצו, שהיה חביב עליו יותר מכל בעולם.
בימות־הסתיו, כשהרוח היתה מנשבת, היו הענפים מתנעעים והומים חרש בעד החלון, כאלו היו רוצים לספר לחיים־יענקל איזה “מעשה” נוגה ומעורר נכאים. ואז היתה רוח של עצבות יורדת ושורה על חיים־יענקל, המחט כאלו רצה לקפוץ מבין אצבעותיו, עד שהיה משמיט אותו לגמרי מתוך ידו, היה נשען על סף החלון, ושקוע בהרהורים היה הומה נכאים:
“אָז בהלוך ירמיהו על קברי־אבות!”… –
ובבית היו נשמעים אז כאלו צעדים חרישים, צעדי־מתים…
אולם בימות־הקיץ היה העץ עושה רושם רב יותר על חיים־יענקל. ה“מלאכה” היתה מועטת וזמן להרהורים ודמיונות רב יותר, ועל כן בשעת הבטלה היה משתטח לו תחת העץ. הענפים היו מתלחשים חרש ובזהירות רבה. ויש שאיזו צפור־כנף היתה מתגנבת לפעמים – מקננת בין העפאים ומצפצפת: שטיריק, שטיריק; וחיים־יענקל היה עוצם בשעת מעשה את עיניו והוגה ומהרהר בדברים העומדים למעלה ממחט ומספריים…
ובשבתות־הקיץ, כחום היום, היו באים לפעמים שכניו הקרובים, לנוח מעט בצל העץ, אחרי אכילת ה“חמין”.
ואז זכה חיים־יענקל לכבוד גדול. בין הבאים היה גם טוביה מלמד־הגמרא, יהודי גבוה וכחוש ובעל לחיים נופלות. הוא היה מדבר בלחש ובנעימות, וחיים־יענקל היה נוהג בו כבוד רב.
“הבה וננוח קצת מתחת לעץ שלך, ר' חיים־יעקב!” – היה טוביה אומר בלחש, בהשתטחו מתוך חיוך של עייפות מתחת לעץ, מבלי להביט בשעת דבורו אל פני חיים־יענקל.
“האח, בכבוד רב, ר' טוביה!” היה חיים־יענקל כמעט קורא בקול, “בכבוד גדול! שכב ונוחה לך, מהיכא־תיתי!”
– “כי האדם עץ השדה!” – היה טוביה בא לידי מצב־רוח, בשכבו תחת העץ, – העץ, ר' יעקב, נמשל לאדם.
וחיים־יענקל היה נושא את עיניו, מתבונן לענפים, לגזע, כאלו היה מבקש למצוא את הדמיון שבין העץ והאדם. דמיון רב לא מצא אמנם, ואף על פי כן היה עונה:
“בודאי, ר' טוביה, ואלא מה!”
“אך העץ מאריך ימים יותר מן האדם!” היה טוביה סותר מיד את דברי עצמו ומתחיל להשתעל.
ושיעולו של ר' טוביה היה ארוך וקשה וכל שיעול ושיעול שיצא מגרונו היה מצלצל באזני חיים־יענקל כקול המכריז ואומר:
“ר' טוביה ימות במהרה. לקוי הוא בשחפת, והעץ יחיה ויאריך ימים מכולנו”…
לפרקים היה בא ביום השבת ר' זרח ברינ“ס, “נגיד” הרחוב, כדי לנוח קצת מתחת לעץ. את בגדיו היה זרח זה נותן לתפירה לחיט אחר, אך חיים־יענקל לא היה נוקם בו, ולא היה משתמש בזכותו לגרש אותו מעצו; אדרבה, הוא היה מקבלו בסבר פנים יפות, כאלו רצה להראות ל”נגיד" זה, כי אין הוא זקוק לו ו“למלאכה” שלו…
“עץ נאה!” היה זרח משבח בהתבוננו בגזע, “עץ שכזה אם יכרתו אותו לגזרים, יספיק להסקה למשך חורף שלם… תמיהני עליך, חיים יענקל, שאין אתה מעלה עליו את הכורת?”…
חיים־יענקל היה נעשה אש־להבה לשמע הצעה שכזאת: – ה“חזיר” רוצה לכרסם את הכל! – היה מהרהר בלבו, אך לר' זרח היה עונה בנמוס יותר:
“אסור לכרות את העץ, ר' זרח! אסור! חטא גדול הוא אפילו להוציא את הדבר מן הפה. העץ נמשל לאדם, – אומר ר' טוביה”…
“כי האדם עץ השדה!” – היה ר' טוביה מסייע לו כמו מתוך שנה.
אט, הבל־הבלים, אין זה אלא משל!… – היה ה“גביר” מניע בידו… מילא, צריך לחטוף תנומה קצת.
בשעה שלוש תעוררני ואלך לשתות כוס חמין".
־־־־־־־־־־־־
אולם חסרון אחד היה לו לעץ: הוא היה עושה “פירות” למינהו, וזה הזיק לו – ולחיים־יענקל גם יחד.
אילו היו “הפירות” הללו ראויים לכל־הפחות לאכילה, לא היה האסון אולי גדול כל־כך. חיים־יענקל היה מרבה עליו בהוצאות והיה דואג לכך שהעץ לא יעמוד ב“רשות־הרבים” – היה מקיפו גדר, או שהיה מחכיר אותו לזליג ה“גנן”, והלז היה מוצא כבר עצה ותחבולה, כיצד לשמור עליו מפני ה“מזיקים”.
אלא שעץ זה היה מצמיח בסך־הכל תפוחי־בר. לאכילה – טובים היו בימות־החורף המאוחרים, משנקפאו בקור, לאחר שהיו מונחים בעלית־הגג זמן רב; וגם אז היה טעמם – “על כל שונאי ישראל!” כל מעלתם היחידה של תפוחים אלה היתה, – שהיו משמשים מעין “סגולה” ל“מחוש”־ראש, ופרידה, אשתו של חיים־יענקל, היתה באמת מצילה בחורף בתפוחים אלה את כל בני־הבית, כשהיו חשים בראשם מחמת עשן־המגהצים…
אבל נערי הרחוב לא שמו לב לזה שהתפוחים תפוחי־בר הם. – המחיר ששלמו בעדם – כדאי היה להם… ולהמתין עד שירקבו בעלית־הגג, – לשם כך פזיזים היו יותר מדי, ול“מחוש”־ראש – גם כן לא היו חוששים; ולפיכך משהתחילו ימי חודש אלול ממשמשים ובאים והתפוחים אך קיבלו צורת “פרי”, מיד היו מתקבצים, כל שעות אחרי־הצהרים, בין מנחה־למעריב, והיו צובאים וצרים על העץ – בהשליכם גזרי־עצים ואבנים אל הענפים שעליהם גדלו התפוחים צפופים, וברעש והמולה היו ממלאים את כיסיהם מן “השלל”.
חיים־יענקל, בראותו את מחנה־הנערים ליד העץ, היו ידיו ורגליו מתחילות לרעוד. כנכוה־ברותחין היה רץ החוצה, – בהשליכו את ה“עבודה” מידיו ארצה, – והיה נוהם וצועק:
“שקצים! מה לכם ולעץ?! המת־אמיתכם! הלאה מכאן!!”…
מתחילה היו נערי הרחוב נבהלים ובורחים ברעש, בהמולה ובשריקות; אך כעבור רגע, משראו כי חיים־יענקל נכנס חזרה הביתה, היו מתכנסים שנית וביתר שאת התחילו שוב להתעסק בעץ…
ואז היתה מתחוללת מלחמה לחיים ולמות. חיים־יענקל היה מתחיל כבר להשתמש ב“כלי־זיין”, ובמקל שבידו היה רץ ורודף כדוב שכול אחרי מחנה הנערים; והנערים היו בורחים ומתפזרים בקול צחוק ו“הידד”, ואחרי רגע חזרו עוד פעם לסורם…
לפעמים היתה סבלנותו של חיים־יענקל מתפקעת, והוא היה רץ ורודף אחרי מחנה הנערים הרחק־הרחק, ואז נתמלא הרחוב מהומה ובהלה; יהודים בעלי־זקן, נשים וטף היו מתפרצים מתוך בתיהם החוצה, ונרעשים ונפחדים זה לזה ושואלים:
“מה זה? מה קרה?”…
ומיד היה מתבהר ענין המהומה וזה את זה מרגיע ואומר: “לא כלום, לא כלום. חיים־יענקל, חיטא בן־חיטא, רץ ורודף אחר הילדים… הראיתם מימיכם חיטא שכזה?! אדרבה, תשאָלוהו, משום־מה הוא חס כל־כך על תפוחיו? הלא יותר מאשר להצבות בטן אינם מסוגלים!”…
כשמוע חיים־יענקל דעה פסולה כזאת על תפוחיו, היה מתרגז עוד יותר, ומתוך כעס וחימה היה תופס נער ומכבדהו במכה.
“אוי־אוי!” – היה הנער צורח בקול בוכים, “מפני מה הוא מכה אותי? אני לא קטפתי כלל”…
“בתיה! היכו שם את בנך עד מות!” היתה שכנה אחת מבשרת מרוב ידידות לחברתה – אם הנער המוּכה.
“יככה הרעם!” היתה האם נחפזת ומגנה על בנה, – מה לך כי תכה את בני? כלום את לחמך הוא אוכל?… הלואי ותאכלך רימה! השמעתם?! אדם יש לו מין עץ של תפוחי־סם־מות, – והרי הוא מרעיש עולמות ברחוב!".
וכל אנשי־הרחוב היו מתנפלים על חיים־יענקל בחירופים ובגידופים, וכל אחד היה עושה אותו “לעפרא דארעא”. ובעלי־הבתים ה“מיושבים” שבהם היו אומרים לו עוד דברי־כבושין:
“אדרבה, הגד בעצמך, כיצד זה יהודי בעל־זקן אינו מתבייש לעסוק בשטויות כאלה; עץ־שמיץ! – זה נאה ויאה ל”גוי“, ולא ליהודי… ילדים – קוטפים, –יקטפו להם! כלום יש להם איזה ערך, לתפוחים. הללו? אי, גועל־נפש!”
“לא על התפוחים אני חס”, – היה חיים־יענקל עונה בקול בוכים, – “אך את העץ הם מקלקלים ומשחיתים, את הענפים הם שוברים…”
“ענפים – שמנפים!” היו בעלי־הבתים ה“מיושבים” משחרים את אזנו למוסר. “אדרבה, הגד בעצמך, כלום אינך גרוע בהתנהגותך מן הילדים?! עץ – גם זה עסק! הנה מוטב לך לחזור הביתה ולשבת לעבוד! אי, באמת גועל־נפש! יהודי בעל־זקן!”
וחיים־יענקל, לאחר דברי־מוסר כאלה, היה חש את עצמו כילד לאחר שעשה מעשה שטות. בבושת־פנים היה מעיף מבט על “בעלי־המוסר”, אחר־כך על זקנו, מחייך חיוך של תם וחוזר הביתה…
ובהגיע אחרי מעשה כזה אל ביתו היה חיים־יענקל מתעכב רגע ליד העץ. על הארץ, סמוך לעץ, היו מושלכים גזרי־ענפים גדועים, ולמעלה, על ראש העץ, תלויים ענפים שבורים אחדים ומראיהם כמראה “הרוגים”. והוא היה עומד ומביט על הענפים השבורים אשר על פני האדמה, ועל העץ, – מביט, מתאנח ובלב מדוכא וכואב היה נכנס הביתה.
וכך במשך כל חדש אלול, עד אמצע הסתו, – היה הרחוב רועש והומה, והעץ היחיד היה מכניס בו תנועה ורוח־חיים…
־־־־־־־־־־־־־־־
ככה עברו וחלפו כעשר שנים.
ועשר השנים השאירו אחריהן סימנים מובהקים ברחוב: ה“חורבה” – נהרסה בפקודת שר־העיר החדש, שאמר כי “חורבות” כאלה אסור להן להתקיים, “על פי החוק”; טוביה מלמד־הגמרא, – תקפו פעם שיעול חזק, לא יכול להשיב את נשימתו אליו, נפטר והלך לעולמו; זרח “הנגיד” חפץ להתעשר בבת־אחת ולהיות “גביר” גדול, – מה עשה? הלך וקנה שלש מאות פוד אוכמניות יבשות והחזיק בהן לשם “ספסרות”, עד שהפסיד את כספו בצרוף ממון של אחרים ויהי לעני ואביון.
והעץ שברחוב עמד עדיין במקומו בשלום, ובימות־הסתו, כשהרוח היתה מנשבת והענפים היו הומים בעצב, היה חיים־יענקל עוזר להם בנהימה נוגה, בנגון העצוב ובאותו הנוסח:
– “אז בהלוך ירמיהו על קברי־אבות”…
ובימות־הקיץ, בשעות־הפנאי, היה שוכב עוד מתחת לעץ ומהרהר והוגה בדברים העומדים למעלה ממחט ומספרים…
ובחודש אלול עדיין היה מתעסק בנערי־“החדר”, שהיו צובאים על העץ, והרחוב היה רועש והומה וסוער: עץ, תפוחי־בר, חיים־יענקל!…
־־־־־־־־־־־־־
עברו עוד שנים מספר.
ממצבת קברו של טוביה המלמד נמחקו כבר מלים אחדות; זרח ה“נגיד” נעשה כבר ל“קבצן” גמור. פרידה, אשתו של חיים־יענקל, שבקה חיים לכל חי, חיים־יענקל כבר שיבה נזרקה בו והעץ עדיין עומד…
אך גם הוא אינו עוד מה שהיה לפנים…
“אינני יודע, מה היה לו לעץ?” – היה חיים־יענקל שופך את שיח־לבו לפני מי־שהוא, – קומתו כאלו נתכופפה וענפיו דלים ודלילים יותר, אין הוא עוד מה שהיה לפנים…
אך איש לא היה עונה לו; – חיט שוטה! – עדיין הוא עוסק בעץ שלו; – כמדומה שריח של עלי־“בית־הקברות” כבר נודף ממנו. מוטב היה לו לומר פרק “תהלים”, ולהכין לו “צידה־לדרך!”…
ובעינים כהות ובלב שבור ורצוץ ראה חיים־יענקל, איך העץ היחיד שברחוב הולך למות יחד עמו…
“הנערים הרגוהו!” היה בוכה במסתרים, “העץ מצטמק והולך, העץ גווע”…
וחיים־יענקל נזכר בדברי טוביה המלמד, עליו־השלום: כי האדם עץ השדה… “יהודי “למדן” היה; חבל על דאבדין”… – היה חיים־יענקל נאנח ברגעים כאלה, בהשענו על סף החלון, והוא מאזין ומקשיב להמית הענפים המועטים שנשארו לפליטה; וחיים־יענקל היה נופל לתוך עצבות ו“מרה־שחורה”…
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.