¹

 

מָרְדְּכַי דָּוִד בְּרַאנְדְשְׁטֶיטֶר    🔗

בראנדשטיטר נולד בשנת תר“ד בהעירה בריגל שבגאליציה, והוריו האמידים חנכוהו כנהוג על למודי התלמוד. הם בקשו להכין את הנער בעל־הכשרון לרבנות, ובהיותו בן י”ב שנה מסרוהו לתלמיד־חכם מובהק, ר' פ"ל לאנדוי, כדי להכשירו לתעודה זו. לפי עדותו של המספר בעצמו, פעל עליו המורה הזה פעולה רצויה במדותיו הנעלות. ובהגיע בראנדשטיטר לשנת הט"ו נשלח להרב בלימנוב, כדי להתרגל שם בהוראה מעשית. אולם כעבור שנה לשבתו שם, הביאה אותו חתונת־הבהלה, שהיתה נהוגה אז בישראל, לבית חותנו העשיר בטארנוב. וכאן החלה התקופה החדשה בחיי המספר. הוא התודע לרווק זקן ומשכיל אחד מפרוסניץ, שאהב בכל נפשו את המליצה העברית והיה מפיץ השכלה בין הצעירים בטארנוב. ואותו המשכיל הורה להאברך החסיד והלמדן שלנו גרמנית ופראנצית, ונתן לו למקרא מספריו העברים.

 

ראשית עבודתו הספרותית    🔗

לא ארכו הימים והקורא היה לסופר. בראנדשטיטר החל, כדרך המליצים, בכתיבת שירים שנדפסו בהמאספים “משל ומליצה” ו“עברי אנכי”; ואחרי כן הדפיס שורה של ספורים ב“השחר”, שעשו רושם טוב על הקוראים.

בראנדשטיטר מתאר באחד ממכתביו את התודעתו הראשונה לעורך “השחר”:

“שלש חוברות “השחר” הראשונות הגיעו לידי במקרה, ותתאוה נפשי לראות את בעל “התועה”, את סמולנסקין הגדול בכבודו ובעצמו, פנים אל פנים. ותאות לבי נִתנה לי. זכיתי לבוא לוינה, ותהי ראשית מלאכתי לבקר בהיכלו של סמולנסקין. “היכלו” של האיש הדגול מרבבה הזה היה אמנם רק חדר קטן וצר ברחוב “שפרל הקטן”, במכפלה הרביעית, והוא גם חדר־המטה, חדר־האֹכל, וכו‘, וכו’; אבל בעיני היה מקדש ה' ממש, כי את הכהן הגדול מאחיו ראו שם עיני, והוא עומד על מזבחו ומשמש בקדש, כלומר – עומד על שלחן רעוע וכותב את ספוריו באימה וביראה. חתמתי קודם כל על “השחר”, ואחרי כן גמגמתי באזני העורך את רחשי לבבי על מכתב־עתו בכלל ועל ה”תועה" ויקר תפארת גדולתו בפרט, ככל העולה על רוחי המלא אז. ובצאתי מלפניו נתתי על ידו את חזיוני “אליהו”, ויבטיחני לקרותו כשיפנה. – בבקר יום השני, בטרם עזבי עוד את בית־מלוני לצאת למלאכתי בעיר, והנה קול דופק על דלת חדרי, וכרגע – נפתחו השמים ואראה מראות אלהים. “התועה”, כלומר סמולנסקין, בכבודו ובעצמו עומד לפני ובידו גליון נדפס. ובראש הגליון שחור על גבי לבן באותיות מרובעות: “אליהו הנביא מאת…” – “הנה הבאתי לך בזה העתקת־דפוס ממאמרך אשר נתת אתמול על ידי, והוא יבוא בהחוברת הרביעית היוצאת זה עתה לאור – אמר לי סמולנסקין – ועתה ראה הקדשתיך היום ומלאתי את ידך לכתוב ספורים במכתב־עתי, כי לכך נוצרת”. ומה אֻשרתי אז! סמולנסקין הגדול בכבודו ובעצמו הקדישני לסופר בישראל, ומי ידמה לי ומי ישוה לי ומי יערוך לי עוד!"

וחושו הספרותי של סמולנסקין לא הטעה אותו: בראנדשטיטר נוצר באמת להיות הצייר הנאמן של הצד המגוחך בחיי החסידים שבגאליציה. בספוריו המבדחים ישנה אהבה תמימה ורומאנטית, קצת שיחות של פלפול בטלני, הרבה הומור² טבעי וכמה תאורים נכונים מבערות אחינו בגאליציה. הנה, לדוגמה, הספור הטפוסי “צורר היהודים בעיר גריליב”.

 

“צורר היהודים בעיר גריליב”    🔗

“גריליב היא עיר קטנה בלב ארץ גאליציה. לפנים היתה עיר אהלי־עץ, ואגמי רפש וטיט מלאו את רחובותיה הצרים והעקלקלים, אך השרפה אשר שרף ה' בה ו”צורר היהודים" אשר הפקידה הממשלה בימים האלה לראש־הגליל בקרבה – שני אלה עשוה לעיר נאוה ויפה. כי אחרי אשר שרף ה' בחסדו ובחמלתו את אהליה המלאים כל חלאה וכל צחנה, ותהי אז עת צרה ליעקב, כי ראש־הגליל לא נתן לבנות עוד בתי־עץ כבתחלה ולהגיע בית בבית בלי כל משטר וסדר ככל העולה על רוח יהודי העיר, ובכן נאלצו לבנות להם בתי־אבן בתבנית אשר התוו למו אמני הבונים בחכמתם. ראש הגליל, “צורר היהודים”, לא נח ולא שקט עוד ויטהר את העיר מאגמי הרפש והטיט, אף שִוה את פני הרחובות וירצפם בחלקי אבנים, ויתן צו כי לא יהין עוד איש לשפך אשפה ומי־מדמנה³ לפני פתח ביתו, או כסף ענושים ישלם לאוצר העיר. ואותו היום קשה היה לישראל בגריליב, כיום שגלו מארץ־חמדה!"

וגם את ההשכלה החל “צורר היהודים” להפיץ בין צעירי העיר, המקדישים את כל מעיניהם להפלפול התלמודי; כי יהודי מלומד היה שר הגליל והיה בקי בהספרות העברית. הוא השאיל בחשאי ספרי־השכלה בגרמנית ועברית להבחור שלמה בן ליפא המוזג ולרעהו נתן, והבחורים השתוממו מאד בשמעם את השר, שנחשב ל“גוי”, מדבר עברית צחה, וגם בבית־המשתה של ליפא החל השר לבקר, בחפצו להכיר את הורי שלמה, תלמידו המקשיב, ומשפחתם. ובין כוס לכוס של יין טוב ראה שם השר את אסתר, בתו היפה מאד של ליפא. השר בא בדברים עם העלמה, שהורידה עיניה לארץ מבושה, ודבר באזניה חלקות שלקחו את לבה, כי כבר הרבתה לקרוא ברומאנים וידעה מה זאת אהבה. אסתר אורשה אמנם כבר לבן הרב משיצאנוב, ילד נבער מדעת כבן י"ג שנה – ובכל זאת עשתה התודעותה להשר רושם עמוק גם עליו וגם עליה.

“ויהי בחצי הלילה. דומיה נעימה פרושה על הבריאה כלה, ומנוחת שלום שפוכה על החיים אשר יחדלו עתה מעמלם ורגזם ויחליפו כח בזרועות השֵנה. צפון ותימן יפיחו שדות וגנים, יזילו בשמיהם לריח ניחוח ברוח, וירח בשמים בין צבא כוכביו יתהלך כמלך בין גדודי חילו וישפוך זהר־כסף על האדמה וכל אשר עליה. ליל קיץ הוא בכל חמדת תפארתו, אבל עיני החיים סגורות להמחזה הנעים והנשגב הזה. גם ר' שלמיאל המגיד, המתמיד הגדול, ינום עתה ויישן, יחלום כי יאבק את גבורי התורה ויוכל להם בחריפותו, אשריהו! גם שלמה ונתן רעהו ינוחו בשלום על מטתם, ויחלמו לדעת חכמה מאין תמצא, ואי זה מקום בינה, אשריהם! גם עיני השדכן והבדחן, עיני ר' אהרן־שמואל, המשוטטות בכל הארץ, סגורות עתה, לא יזַוג זווגים, לא יחרוז על חתן וכלה, חפשי הוא רגע מעבודתו הרבה, אשריהו! וגם המאחרים בנשף לשתות יין בבית ר' ליפא, גם הם שבו כבר אל מעונם, סרוחים הם על משכבם וישתו וישכרו בחלומם, אשריהם גם המה! אך נפשות שתים בכל העיר גריליב לא ינומו עתה ולא יישנו, הלא המה: ראש־הגליל ואסתר בת ליפא…”

השר הנרגש מתהלך הנה והנה בחדרו ואינו מניח את עטו מידו, אם כי מכתב־האהבה שערך לאסתר ארוך כבר למדי. ובאותה שעה “עמדה אסתר לפני חלון חדרה ותלחץ את מצחה הבוער לזכוכית החלון הפתוח, לקררו מעט”, כי מלחמה פנימית קשה התחוללה בקרבה. מצד אחד ערכה את חתנה הנבער והנבזה, הצעיר ממנה בחמש שנים, מול השר היפה והנאור, וכל רגשי אהבתה נטו כלפי האחרון; אולם מהצד השני זכרה את רצון הוריה החזק להשיאה לתלמיד חכם, ופחדה מאד מפני דבת רבים בהלכדה באהבת שר נכרי. וככה עמדה אסתר תפושה במחשבות עונג וצער, תקוה ויאוש, “עד כי חלף לילה ויעל השחר בהוד יפעתו בשמי תכלת, וירונו כוכבי בקר לרוח היום וצפרי־שמים פצחו רנה; ויבקעו לקולם גם מעינות עיני העלמה הסוערה וארבות דמעותיה נפתחו, ותבך ותרד בבכי, ותזלנה דמעותיה ותשטופנה את מצוקות לבה ותהיינה לה לאגלי־מרפא לרפאות את נפשה החולה, ותשאף רוח כי רוח לה ותשכב על מטתה ותישן שנת תמימים”. וביום המחרת שלח השר את משרתו לקנות יין אצל ר' ליפא ולמסור דרך אגב את מכתב־האהבה לאסתר; וככה היה היין לציר־האהבה, המקשר את לבות הנאהבים ומחליף ביניהם מכתבים לעתים קרובות. ור' ליפא שמח בלבבו על השר המרבה בשתיה, ולא התבונן כי ישגה באהבת בתו.

ושלמה בן ליפא, המבקר בבית השר, ספר לו יום אחד את קורות שדוכה של אחותו. אביו ומחותנו הרב משיצאנוב נולדו בעירה אחת שבגליל קראקוי, ר' ליפא היה שמש ומוכר יין שרף להחסידים היושבים לפני ה‘, והרב היה עוד מלמד. “ויהי היום – מספר שלמה – ותקש אמי בלדתה ותרחף בין החיים ובין המות, ויתפללו בעדה כל תושבי בית־המדרש ובראשם המלמד כמשפט. ואבי נדר נדר לאמר: “אם יהיה אלהים עמדי ויציל את אשתי מרדת שחת, והיה אם נקבה תלד ונתתיה לבן המלמד הזה לאשה”. ובן המלמד היה אז בן שבע שנים, ויתגלגל את אביו אחורי התנור בבית המדרש, ואנשי המקום נבאו עליו כי לגדולות נוצר ואחריתו תשגה מאד. וכאשר פצה אבי את פיו כן היה, אמי המליטה בת, ובשובה לאיתנה ויכתבו דברי התנאים והברית בין שני הצדדים”. אולם המלמד, שהיה בתוך כך לרב בשיצאנוב, גרש אחרי כן את אשתו, שנדדה יחד עם בנה הנער וילדתה הקטנה לעיר אחרת ולא נודע אנה באו; ועל כן נאות ר’ ליפא להשיא את בתו להבן הצעיר שנולד להרב מאשתו השניה, כדי להקים את דברי הברית.

לשמע הספור הזה חורו מאד פני השר. הוא זכר את מולדתו ואת אמו הגרושה, וידע מיד כי הוא הוא בן המלמד שנעלם והנועד לאסתר על פי הברית. אולם השר התאפק ולא גלה את סודו לאיש, בהודיעו לאסתר כי עוד יש תקוה שאהבתם תשא פרי. ובתוך כך הגיע יום חתונתה.

“בראש שלחן ערוך במנורות כסף ויין ומגדנות ישב החתן הדומה למלך, וסביבו בחורי העיר גריליב, אשר קדמו פניו כמשפט… למראה העין היה כילד בן שמנה או תשע שנים, דל בשר וקטן־קומה, ופניו הלבנים והארוכים יענו בו, כי לא הרבה תערוג נפשו לראות את העלמה היעודה לו… להתעטף בטלית הוחיל, ויקוה לחבוש “ספודיק” לראשו בימי החול ו”שטריימיל" במועד ושבת, לשאוף עשן הטאבאק בעד קנה ארוך עם קָלִינָה⁴ גדולה בראשו ולהקרא בשם “מורֵנו” בעלותו לתורה – ותקותיו אלה הלא כתומן באו לו ומה תתאוה ותשאל עוד נפש ילד כמוהו? – השושבינין⁵ הביאו את הבגדים, טלית ו“קיטל” ומצנפת ואבנט, ויהמו הכנורות והנבלים בקול יללה, ור' אהרון־שמואל השדכן והבדחן ענה לקולם ויעורר תאניה ואניה בחרוזים זרים ומשונים. השמשים רצים הנה והנה והחזן והמגיד עם כל יתר כלי־הקדש עומדים הכן, החופה פרושה והמחותנים מריבים איש את רעהו לקיים מאמר התלמוד: “ליכא כתובה דלא רָמי בה תִּגרא”⁶. – והכלה יושבת על כסא בין רעותיה, והיא כנציב־שיש לבושה שמלת משי לבן וזר פרחי חמד ועלי הדס בראשה; לא תפתח פה, לא תניע שפה, ומבעד לצמתה יביטו עיניה אך אל הפתח באין הפוגות. – “שושבינין! – קרא הבדחן – הלבישו את החתן בשעה מוצלחת!” והשושבינין החלו לעשות את מעשיהם ויפצחו כלי־השיר קול ענות שמחה, והנה – “צורר היהודים” ראש הגליל, ולימינו עלמה מעולפת בצעיף באו הביתה. והאיש לבוש בגדי כהונתו, רביד זהב על צוארו ומגבעת תפארה על ראשו וחרב מעל למדיו, וייף מאד ויצלח למלוכה בעיני אסתר, אשר אורו בבואו, ותצלח עליה רוח חיים למראהו, אפס נבוכה ונדהמה בראותה את העלמה אשר לימינו. “ראש הגליל!” – נשמע הקול בבית החתונה, ואנשי הבית והמחותנים והקרואים הסירו ברגע את כובעיהם מעל ראשיהם וישתאו ויחרישו, ור' ליפא נגש וישתחוה כמשפטו, ויתן ראש־הגליל את ידו לו ויאמר: “מה זאת, ידידי? לשתות כוס יין באתי, והנה ביתך מלא מפה לפה אנשים ונשים וטף, וקול ששון ושמחה ישמע בו, האין זה קול חתן וקול כלה?”

–“ננוס ונברח, רבותי! – התחנן ר' שמואל המגיד, אשר עמד הכן לסדר את הקדושין – ננוס ונברח, רבותי! קרא עברית ויספוק את כפיו, כי “צורר היהודים” זה יבקש אך תואנה ולהתגולל ולהתנפל עלינו ולאסור את כלנו בבית־כלא, אויה!” ור' ליפא, אשר גם הוא ירא לנפשו מהודות כי יתן את בתו לאיש אשר לא נפטר עוד מעבוד בצבא המלך, ענה בפחד ובמורא: "לא, אדוני רב החסד, אבל זבח משפחה הוא לנו, כי באו מחותני וחתן בתי לשיש אתנו משוש יום או יומים, אך החתונה תהיה, אם ירצה השם, אחרי כי יפטר החתן מצאת בצבא, במלאת לו עשרים ושלש שנה, אדון רב החסד

–“הבינותי”, ענה ראש־הגליל בצחוק".

והוא נגש אל הרב משיצאנוב, ויושט ידו לו לשלום גם מסר לו את מגלת היחש שלו.

“והרב פתח את הגליון ויעף עין בו ויחשב להתעלף ולנפול אחורנית, אך ראש־הגליל והעלמה אשר אתו חבקוהו בזרועותיהם ויפלו על צוארו וישקו לו. “אני בנך יהודה!” קרא ראש־הגליל; “ואנכי בתך רבקה”, קראה העלמה – “ילדי רחל אשתך הראשונה”. דומיה איומה שררה בחדר, והקרואים והמחותנים והכלה והחתן עמדו כחולמים. ויתאושש הרב ויתחמק מבין זרועות צאצאיו וימח את דמעות עיניו ויבט בם רגע ויאמר: “ראות פניכם לא פיללתי, ועתה הראני אלהים אתכם בזה, אבל תנו כבוד לה' וענו פה נגד אַחי ורעַי אלה השלם לבבכם את ה' אלהי ישראל?”–”שלם לבבי את ה' אלהי ישראל ותורתו, אב יקר!" – ענה ראש־הגליל. “עבריה אנכי בכל נפשי מאודי” – ענתה העלמה אחריו. – “רב לי!” קרא הרב ויבך בכי גדול, ויבכו אתו הקרואים כלם דמעות שמחה וגיל".

וראש הגליל ספר לאביו הרב את כל המוצאות אותו מיום הפרדו ממנו. אמו הגרושה תעתה זמן מה עם שני ילדיה מעיר לעיר בחוסר כל, ובמותה רחם מורה אחד בשליזיה על היתומים העזובים ויאספם אל ביתו גם הורה להם דעת. ואחרי שגמר יהודה את למודי־המשפטים בהאוניברסיטה נתמנה לשר־הגליל בגריליב, כי השותה הממשלה את היהודים בזכיותיהם ליתר התושבים והחלה למסור להם כהונות הממלכה. וראש הגליל הראה אז לכל הנאספים המשתוממים את כתב הברית והתנאים", שעל פיהו נועדה לו אסתר לאשה. כל הקרואים הביטו בתמהון על המחזה, והראשון שהתעורר מן המבוכה היה השדכן והבדחן. – “עפר אני תחת כפות רגליכם, מורי ורבותי – קרא הבדחן בקול גדול ובנגון – אך למה אתם עומדים כנדהמים? הרי בשר והרי יין, הרי כבוד וגדולה, והחתן מוכן והכלה מוכנת…”

"וראש־הגליל פתח את אזור חרבו ויסירה מעליו, וילבישהו השושבינין את בגדי־הלבן מעל לבגדי כהונתו, והשדכן והבדחן הבין כי לא עת היא להאריך ולא הרבה להג עוד לעורר אֵבל בגמטריאות⁷ וראשי־תבות כדרכו, כי אם אחז דרך קצרה וישתה כוס יין מלא ויקפוץ על השלחן ויקרא שמח:

"ואתם בעלי־שיר פרטו עלי נבל,

אהרן־שמואל שדכן אחד בתבל!

תשמח ותרון כל הפמליה⁸ של מעלה

והרב משיצאנוב יברך חתן וכלה!"…

למשתה החתונה באו כל בני העיר למגדול ועד קטן, וגם אלה אשר לא נקראו באו לראות ולהתפלא ולהשתומם, ותהי שמחה גדולה מאד. וכטוב לבם ביין ויהיו כשוכחים כי ראש־הגליל בעצמו הוא אשר ישמחו היום בחתונתו, וגם אלה אשר יראו אתמול מגשת אליו ומהביט בו התהלכו אתו היום כעם אח ורע מקדם קדמתה. גם ר' שלמיאל המגיד, אויבו הנורא מלפנים, אשר חשבהו תמיד ל“צורר היהודים” ושונא ישראל, גם הוא כרת היום ברית אתו לעיני כל ישראל וישיחו שניהם יחדו בשפת יהודית ממש כדבר איש אל רעהו… ככה שמח הקהל כלו, אך אחד מהם עמד כאיש נדהם ויהי כאלם לא יפתח פיו. הלא הוא דָוִדשי בן הרב, אשר ירש אחיו ראש־הגליל את כלתו ויקחה לאשה. אפס כי לא קנאת גבר תאכלהו – לא, הוא לא ישים לב להאשה אשר לקח אחיו, כי מה לה ולו? – אבל על הטלית וה“קיטל” וה“שטריימיל” וה“ספודוק” כי לקחו מאתו עליהם נפשו תאבל…"

 

ערך הספור.    🔗

קשר המאורעות בספור זה אינו טבעי, והפסיכולוגיה של שני הגבורים הראשיים, שר הגליל ואסתר, אינה מבוארת כלל. בראנדשטיטר אינו יודע לנתח הרגשות, והאהבה של ספוריו, כאותה של מאפו, היא כמעט תמיד רומאנטית, שטחית וחסרה יסוד נפשיי. היא תלויה במקרה, בנס וביפי הפנים, שאינו מתואר על פי רוב גם הוא בדיוק. ולעומת זאת יש בספור זה, כמו בספוריו האחרים של בראנדשטיטר, רוח התול בריא וטוב ותאורים נאמנים משיחות החסידים והבטלנים, ארחם ומנהגם.

 

“סידוניה”.    🔗

יותר טבעיים ומתאימים להמציאות הם היחוסים שבין גבורי הספור “סידוניה”. העלמה היפה וקצרת־הראות הנקראה בשם זה בחלה בחתנה, הצעיר העשיר והסוחר הישר יוסף כספי, ונתנה עיניה בסטודינט של תורת־המשפטים, קארל אדמון. צעיר זה הוא בן להורים עניים, אביו עושה־כובעים ואמו מוכרת שומים ובצלים בשוק; ובהיותו מחוסר חנוך ישר וטוב מילדותו, גבה לבו מאד בלמודיו והתחבר עם הוללים ופריצים, אולם סידוניה, שאינה מנוסה בדרכי החיים, לא שמה לב לזאת, ונמשכה בעינים עצומות אחרי האיש ש“כבר כלה חק למודיו באוניברסיטה, ובעוד שנה או שנתים יהיה למליץ בבית־המשפט ובשם דוקטור יקרא”. קסם מיוחד יש להתואר דוקטר בעיני סידוניה, והוא כסה על כל מגרעותיו של אדמון והשיב את לבה מחתנה ההגון יוסף כספי, המצטיין בכל המעלות. ומנוחתה של סידוניה נגזלה, כי עליה לעשות מלחמה גם עם אביה, החסיד האמיד ר' שמואל ברזילי, שבחר לה חתן כלבבו, וגם עם החתן הזה הקשור בה בכל נפשו

“הנרות אשר במנורת־הכסף ישפכו זֹהר זהב בחדר מלא חסן ויקר, אורם יחָלק ויכָפל אלפי פעמים במראות הבדולח אשר על הקירות, ומקרקע החדר עד הספון יתנוסס הכל בהוד והדר. בפנת החדר עומד עוגב פתוח ועליו גליונות־השיר פתוחים, אך קולו לא ישמע כי המון לשונותיו הלבנות כשלג תחרשנה יחדו, והעלמה היושבת עליו לא תעיר ידה להעירן ולעוררן לתת בשיר קולן, כי עיניה ולבה אך אל אגרת קטנה ככף־איש ומפיקה ריח דודאים⁹ אשר בידיה הרכות. סידוניה יפה כלבנה, אך כעב קל יעיב עתה את זֹהר פניה וכענן־עצב ירָאה במרום מצחה הצח מחלב. המבין טורי האגרת אשר בידה יעלה עב הענן הזה?”

זהו מכתב מיוסף כספי המבשר את בואו לבקר את כלתו האהובה, כדי “להתיעץ אתה על דבר תכונת בתים אשר יכינו להם וליעד את יום חתונתם”. בשורה זו העציבה ביותר את רוח סידוניה, ולשוא נסתה המשרתת הנבונה והנאמנה לה, צילה, להוכיח לה, כי אדמון הערוך מול כספי נראה כקוף בפני אדם. בעוד שיוסף כספי הוא סוחר חרוץ ויפה־תואר, נדמה אדמון האדמוני בקומתו הקצרה, בחטמו הארוך ובעיניו הקטנות והאמוצות, ל“תרנגול הודי מתנפח”. אולם דבריה שבו ריקם, כי אדמון האורב לסידוניה זה שבועות אחדים ומדיחה בחלקת לשונו ומרמת שפתיו – כבר קנה את לבה והעכיר את רוחה.

“סידוניה לא ענתה דבר, כי אם העבירה את אצבעותיה היפות ברגש ובחפזון נמרץ על כל כפות העוגב יחד, עד כי המו מיתריו ברעם ורעש וכמעט נתקו מתנופת ידה. העלמה היפה חפצה להשכיח את שאון לבה, אשר הכאיבה צלה בזעם לשונה, בשאון כלי־השיר והמונו… רגעים מספר פרטה סידוניה על פי העוגב כאלו חפצה לנפץ את הכלי לרסיסים, אך לאט לאט שבה סערת רוחה לדממה ותחדלנה גם אצבעותיה רגז, עד כי נדמו הרעש והשאון ומנגינה נעימה חרישית לקחה מקומם. והנה נפתחת הדלת – ויוסף כספי בא החדרה. בזרועות פתוחות מהר החתן אל כלתו היפה, אך היא לא קמה לקראתו כי אם הושיטה את ידה לו ותברך את בואו בקול כחולה. – “סידוניה!” קרא יוסף וישק את ידה ויחבקנה בעזוז אהבתו, אך למראה פניה אשר האדימו ויחורו חליפות ולמבטי עיניה אשר קדרו מכאב־לב ואי־חפץ נחתו זרועותיו, רפו ידיו ונשיקותיו כמו קפאו על שפתיו הדולקות. – “סידוניה, יקרת חיי, האם תחלי או לא תכיריני?” – וסידוניה הורידה את ראשה ותדום”.

היא השתמטה מפניו, ובבואה לחדר־משכבה עלתה על מטתה כקצת־חולה ולא ירדה עוד ממנה "עד כי נסע חתנה וישב לעירו ולמקומו, מבלי אשר יעדו את יום כלולתם, ומבלי דעתו את סבת השנוי שבא במחשבות סידוניה. וימרר הדבר את רוח אביה, וביחוד את רוח אמה החורגת, מרים, שחפצה למהר ולהשיאה לאיש כדי להפטר ממנה. ותקרא אליה החדרה את צלה, למען הציל מפיה דבר אמת על אודות סידוניה, המגלה לפניה את כל לבה; וכשמאנה צלה לגלות את צפונות גברתה, כעסה בה מרים ושלחה אותה מביתם. סידוניה נפרדה מתוך דמעות מעלמה יקרה זו, שהיתה לה לרעיה נאמנה, ובהביטה בעד החלון אחרי העגלה שנסעה בה המשרתת, אמרה במר נפשה: “צר לי מאד, צלה, כי תעזביני, תרחיקי ממני, בעת אשר קרבתך יקרה לי, וגלמודה אנכי בלעדיך כערער בערבה”.

ובלבה של סידוניה החלו להתעורר גם רגשי־נוחם על אשר נחפזה לדחות ממנה בשתי ידים את חתנה הישר והטוב, אולם אדמון מהר לנחמה מיגונה בדברי אהבה וחלקות ושלח לאביה את ופסי השדכן הערום, שסכסך את הענין ובלבל את שני הצדדים עד שנאותו להשדוך. ובעת שנאספו הקרואים והסופר הכותב את ה“תנאים” הגיע לסכום הנדוניה ושאל “כמה?” – נעלם ופסי מן הבית, והמחותן שמואל ברזילי עם החתן אדמון באו לידי דין־ודברים. בעוד שהחתן דרש שלשים אלף כסף, כמו שהבטיחהו השדכן, חפץ המחותן לתת רק חמשה־עשר אלף, כמו שהתנה בפירוש עם ופסי. – “חמשה עשר אלף כסף אקחה אני? – דבר אדמוֹן רתת – וכמה זה יקח אחד החיטים כיום הזה? – “דבר כזה לא היה עוד לעולמים! – ענה ר' גרשון עושה־הכובעים, אבי החתן, גם הוא חלקו – חמשה עשר אלף כסף לבני?!” “והוא צחק בשאט־נפש, אף כי הכרת פניו ענתה בו, כי גם ט”ו אלף כסף לא ראה בעיניו מעודו”. שמואל ברזילי בא בין המצרים, והחל להגדיל מעט מעט את סכום הנדוניה; אולם אדמון ראה את עצמו כנעלב, ויאמר: "לא נאוה לאדוני ברזילי לגרוע ולהוסיף כאיש אשר יקנה שור או כבש¹⁰ או עז בשוק־הטבחים. פני סידוניה אדמו וחורו חליפות למראה המסחר הנתעב הזה, ולחשה באזני אדמון: “רע עלי המעשה, קארל, כי תקשיח את לבך משאלת אבי ובקשתו, ותכאיב לו מאד בעד בצע־כסף”. אולם אדמון בקש את אהובתו שלא תתערב בדבר הזה, שאינה מבינה בו; ובראות ברזילי כי אין דרך לנטות ימין ושמאל, נאלץ למלא את חפץ החתן, כדי שלא להמיט חרפה גדולה על בתו בהבטל שני שדוכיה זה אחר זה. הוא התחייב לתת שלשים אלף כסף, בחשבו לשלם רק החצי, כדרך המחותנים; אולם אחרת חשב אדמון, כי צוה להוסיף בכתב־התנאים: “ולסלק קודם החופה ליד החתן במזומנים”. הקערה נשברה למזל־טוב, ובאותו הרגע הופיע ופסי השדכן, “פניו צהלו משמחה ועיניו אורו לנגה ברק הזהב אשר יקח בשכרו”.

אבל תקות הנוכל לא באה. אדמון עמד על דעתו, כי אם לא יתנו על ידו את כל כסף הנדה שהבטיח ברזילי יתבטל קשר הארוסין, וסידוניה נוכחה מעט מעט כי אך אל הכסף ישא בחירה את נפשו ואהבתו לה אינה אלא כסות־עינים. ובפקחה עיניה לראות נכוחה נקעה נפשה מפוחז זה, שאמר להתעשר מהון אביה ולפרוע בו את חובותיו המרובים שחב מתוך בזבוז והוללות. אז כלו כעשן כל חלומותיה הנעימים של סידוניה, ותשב כל היום בודדה ועצובה מבלי כל אוהב ורע, בעוד שאמה חורגתה הגדילה את שברון־רוחה בתוכחתה המלאה חמת איבה. ועל כן שמחה סידוניה מאד על המכתבים הנעימים שקבלה מצלה הטובה, אשר נשאה בתוך כך לאיש, הירמאן כרמי, הסוכן באחוזת אדוניו בן־יעקב. היא תארה לפניה את החיים השלוים והמאושרים בכפר מושבם, שדה־טוב:

“שתי פרות לי ברפת, פרות ברודות¹¹, בריאות וטובות־מראה. אותן אָצל אדוני ממקנהו הרב ויתנן לי ביום חתונתנו. ומה אהבתי פרותי הטובות האלה!… בבקר בבקר אתן בליל־חמיץ לפני פרותי, ובאכלן על אבוסן את הַבּרְיָה אשב לרגלן על הדומי ואחלוב את חלבן אל ספל־העץ, אשר אחזיק בין רגלי בטח כאחת השפחות אשר בין המשפתָיִם¹². מזוינו¹³ מלאים מכל תבואות הארץ, מפרי האדמה ומפרי העץ, מכל אשר יאָכל לכל נפש לא נקנה פה כל מאומה; כי גם היאור יתן לנו את דגתו, הדבורה – את דבשה, והתרנגולת – את ביצתה, ובמכלא הן צאן לנו, ואוזות רועות באחו, וכלוב מלא עוף־כנף… כסף אין לנו וזהב לא יבא באוצרנו, כי הלא רק מאשר לאדוננו נאכלה ונשבעה ואל כלינו לא נִתן, אבל מה לנו לכסף ולזהב? אין כסף גם למלאכי־מרום במרום, גם גרה אחת אין בצלחתם, והמה ששים ושמחים!… הכלב הנורא בארי, עז־הנפש אשר לא ינקה כל הקָרֵב אליו, הוא כרת את בריתו אתי ואך ראה את פני התנפל לפני ויתאבק בעפר רגלי, ויהי לאות כי הכיר בי את אשת אדוניו וגברתו. והחתול הערום, אשר ביום בואי נס מפני ויתבונן בי מרחוק בעינים מפיקות ערמה ומזמה, כעיני אמך־חורגתך ביום הפרדי ממנה – גם הוא השלים אתי עד מהרה, והנה הוא רובץ עתה לצדי, מתחכך בבגדי ומלקק את כפיו בלשונו ומעבירן על עיניו, כהמבשלת הזקנה בבית אבותיך בלחשה על עין־הרע”

ובבוא האביב, הזמינה צלה את סידוניה לבוא אליה, כדי לרפא את שברון־רוחה בהדר הטבע, המקיץ לחיים חדשים “פניתי ביתי – כותבת הרעיה הנאמנה – הכינותי לך מבחר חדריו, והטבע גם הוא יעזור על ידי להרחיב נפשך ולהחיות לבך ממראה עיניך אשר תראי בשדה ויער, כי דשאו הר וגבע ועמקים יעטפו ירקרק חרוץ¹⁴… האביב הזה, אשר חדש פני האדמה ויעוררה לתחיה, יחדש רוח נכון בקרבך ויעוררך ויעוררך גם אותך, והקיצות מחלומך הרע אשר חלמת”. וסידוניה מהרה לעשות כדבר רעותה, שקבלה את פניה בשמחה ואהבה רבה, גם השתוממה על השנוי הגדול שבא בחזותה מיום שנפרדה ממנה. “לחייה המלאות כחשו והלבינו, ועיניה הגדולות והשחורות כאלו הגדילו והשחירו מבתחלה; צחוק שפתיה היפות חלף ואיננו ותוגה חרישית לקחה מקומו, ותמונתה כלה כאלו המכה¹⁵ מעט”. אולם עצבה של סידוניה הוסיף לה קסם מיוחד של ענוה ושלוה רצינית¹⁶, גם מראות התולדה מהרו להצהיל מעט מעט את רוחה.

"רוח קדים חרישית יכה גלים בשדי־תבואות ועצי הגן ינודו, יניעו ראשם ויזרקו נטפי מים אל החלון אשר צלה וסידוניה עומדות עליו, וסידוניה שאפה רוח ותעצר ברעותה מסגור את החלון הפתוח. – “אל נא צלה, אמרה, כי נטפי מים אלה ישיבו את נפשי העיפה ורוח־חיים יפח באפי רוח קדים זה. ומה נעים החזון הזה לעיני!… בעיר כי ירד גשם חדר בחדר באתי להחבא, כי מהתענג ומרוך יראתי הצג כף רגלי על ארץ גֻשמה ביום מטר פן אטנף נעלי ושמלותי תרטבנה; לא כן אנכי עמדי היום, עת יזרמו מים עבות וקול יתנו שחקים, עת ירעם בשמים ה' וחצציו יתהלכו ארצה, עת ינהג בעזו קדים וירקיד כמו עגל יער – אז כהולך בחליל אתהלך תחת שמי ה', ולוא גם ארחץ הליכי במי־ברכים וכל לבושי אגאלתי; כי ארחץ בנקיון נפשי והזכותי לבי להביט מעללי אל אדיר ונאור ולהתבונן בנפלאותיו כי רבו, ושכחתי עניי ועמלי”.

וצלה מצאה בין כליו המאובקים של אדוני הכפר גם עוגב ישן ושבור, שעל “ארבעה וחמשה מיתריו, אשר נשארו לו לפלטה, שממית בידיה תתפש ותארוג קוריה¹⁷ באין מעצור”. ותנקהו, ותתקנהו, וסידוניה פרטה עליו ותשפוך את נפשה הנכאה במנגינותיה; כי בשכחה את אדמון כחלום רע שנדד ונמס לאור הטבע וקסמיו, שבה וזכרה את אוהבה הישר והטוב יוסף כספי, שדחתה ממנה באולתה – ומרירותה כמו דמעותיה השתפכו בשירת־תוגה.

ויהי היום וצלה ישבה אצל החלון ותפרה כדרכה, “ואזנה תתענג על שיר סידוניה ומנגינותיה, והנה מרכבה מרקדה תסור אל החצר ואנשים שנים ממהרים לרדת ממנה. האנשים האלה היו עטופים באדרתם עד חצי פניהם, כי הגשם לא חדל ומטר נתך עוד ארצה, ובכל זאת עמדו על מקומם ולא מהרו הביתה: וצלה התבוננה בהם בעד חלונה ותרא כי יתמהו האנשים איש אל רעהו על צלצלי העוגב וקול המשוררת כעל דבר אשר לא פללו לשמוע במקום הזה, ותבין כי אדוני הכפר המה”. היא מהרה לקראתם בידידות וכבוד, ותפנה להם חדרים מיוחדים בבית, בספרה להאורחים כי המשוררת היא רעותה. בת אדוניה מלפנים, סידוניה ברזילי, המתארחת כעת בביתה. וכשמוע בן־יעקב, אדון הכפר, האוהב מהתלות, את המנגינה העצובה, אמר אל רעהו הצעיר, אשר בא אתו בצחוק ובקול דממה: “זכור נא, ידידי, ואל תשכח את שם הנערה היפה ועצובת־הרוח, כי הלא איש צעיר־לימים אתה ועליך לנחמה ולשמחה מיגונה” ובאותו הרגע חורו פני האורח הצעיר “כמות, וקרסוליו מעדו ויחשב לנפול אחורנית, אבל התאמץ ויתחזק על עמדו, ולמען הסתיר את פניו מאין רואה העביר את מטפחתו על מצחו כאלו ימחה את זעת אפיו בה”. הצעיר הזה היה יוסף כספי, שקנה את האחוזה שדה־טוב מידי בן־יעקב, כי מרוב געגועיו על סידוניה אהובתו עזב את מסחריו ושאון קריה, ויבוא להשכיח גם הוא את יגונו בהחיים החדשים והשוקטים של הכפר. ומה גדלו איפא השתוממותו ומבוכתו במצאו בכפר זה שקנה את הנפש האהובה לו!

הוא גלה את כל לבו לבן־יעקב, והלז חמד לו לצון, כדרכו, ובשבתו לאכול אל השלחן הערוך, המלא ברכת ה' ומקושט “בשושני־ריח ובפרחים מרהיבי עין” – ספר לסידוניה לפי תומו, כי הוא מכיר סוחר צעיר אחד, יוסף כספי, שחלה במחלה כבדה ואנושה מתוך געגועיו על אהובתו שבגדה בו. פני העלמה האמללה אדמו והלבינו חליפות, וקריאת “אויה” יצאה מלבה הנשבר, “אך ברגע זה עצם בן־יעקב את עיניו ויעצור ברוחו ויזורר בחזקה פעמים אחדות. ובכן לא התבונן בו איש כי שמע את צעקת העלמה וראה ברעתה, והוא מחה את שער שפמו ויאמר: “התעטשתי על דבר אמת, כי באמנה חולה האיש הזה מאד ואסונו עוד יגדל שבעתים כי ימאן להרפא… ואהבת עלמה, אשר אולי לא תשוה גם באחת מאנחותיו, פעלה כל זאת. האם לא השחוק הוא, שרתי?” ובעוד שרגשות שונים הציקו לסידוניה ודכאו את רוחה – נתן בן־יעקב אות, ויוסף כספי יצא מחדרו ונפל בזרועות אהובתו הנדהמה. – “אמותה הפעם!” התיפחה העלמה בלב נשבר לרסיסים. – “לא, כי לתחיה תשובי הפעם, ותשובי תחייני גם אותי, סידוניה רוח־חיי ונשמת אפי!” – ענה יוסף באמונת־אומן ואהבה רבה, ויפול על צוארה ויבך, וגם היא בכתה על צואריו”.

“וסידוניה היתה לאשה ליוסף כספי, אדון הכפר שדה־טוב, כדת משה וישראל, וכדת הסופרים הטובים והישרים בלבותם, אשר לא ירצחו נפשות יצורי דמיונם ולא יתנו אותם לראות שחת, כי אם יגדלום לתורה ולחופה ולמעשים טובים… והאדון בן־יעקב נסע וישב אל ביתו שמח וטוב לב על התשועה הגדולה אשר היתה על ידו לנפשות נוגות, ויבטח את יוסף ואת אשתו היפה לשוב אליהם ולשמוח אתם שנית כעת חיה, לעת תחבוק סידוניה בן או בת”

 

ערך הסיפור. בת העירה    🔗

הספור “סידוניה” מכיל קצת פיוט ותאור יפה, אם כי מקושט בקצת רומאנטיות, של הצעירות התמימות בהערים הקטנות. סידוניה היא בת העירה הטפוסית, הרודפת אחרי חתן עם דיפלום, מבלי הבחין אם הוא ישר או נבל, יפה או מכוער. בעל ההשכלה־העליונה נראה בעיניה כסמל השלמות, ואינה רואה את כל מגרעותיו המוסריות והחמריות. כן מחליפה עלמה קלת־דעת ושטחית זו את השקפותיה ורגשותיה לפי צורך השעה, כי התרבות של האשה החדשה לא עוררה עוד את שכלה ולא שנתה את תכונתה הטבעית הנוטה לקלות ושטחיות.

 

“הדִבּוק”    🔗

ספור מבדח וטפוסיי מחיי החסידים בגאליציה הוא “הדבוק, או שני חתולים בשק אחד”.

“גדול היה כבוד הצדיק מרַקשָוא ותפארתו רבה מאד, אך רבים מכבודו ותפארתו גם יחד היו הונו ורכושו וקנינו. ביתו היה כהיכל שרים בנוי לתלפיות ומלא כל שכיות החמדה. כרכרותיו כמרכבות רוזנים, וסוסיו יכלו להתחרות את אבירי ערב אשר באֻרות מלך. ואת כל החיל הגדול הזה עשה לו הצדיק – בתפלתו”

אולם פתאום בא מאורע שהעיב את זוהר אשרו של הצדיק הזה, ר' יקטן. דוד היה לו, ר' בירינה, וגם הוא

צדיק מושל ביראת אלהים, ובירת מלכותו היתה העיר הבליהב, קרן בן שמן בקצה ארץ גאליציה המזרחית. מלכות הצדיק הזה לא נגעה במלכות צדיקנו מרקשוא אפילו כחוט השערה, ודבר לא היה להצדיק ר' בירינה עם בן אחיו, כי גם אותו ברך אלהים בעשר וברכוש ובצאן אדם, אשר פרו וישרצו וירבו ויעצמו מיום ליום, על כן לא רעה עינו בשאר־בשרו היושב על כסא אבותיו בעיר־מכורתו לבטח. ויהי היום ויסת השטן את שרי המדינה ויבנו את מסלת־הברזל עד גבול ארץ רוסיה, ותעבור המסלה גם בעיר הבליהב. אז הגיעו ימים אשר אין חפץ בהם להצדיק, כי מכונת־הקיטור, בת הסטרא אחרא¹⁸ והקליפה, גברה בעונותיו הרבים על הקדושה, כמשפטה, ותביא אתה לבקרים אשכנזים, צרפתים ואנגלים, אנשים רעים וחטאים מכל ארצות הגוים אשר מעבר לים ומתחת להרי־החשׁך; והמה מדי עברם בעיר הבליהב נטעו שמה זמורות זר, דעות נפסדות ומחשבות זרות והרהורים רעים, ותתרבה האפיקורסות והחסידות נתמעטה, ותמעט גם הכנסת הצדיק ותלך הלוך וחסור מיום ליום".

וידבר הגבאי הערום, ר' בירך, על לב ה“רבי” שילך וישתקע ברקשוא, מקום יותר מכשר לפרנסה. – “יעצת בשת לנפשי, ר' בירך – נאנח הצדיק – אתה אומר אלי לצאת למלחמה על בן אחי ולקפח את פרנסתו ביד חזקה, ומה יאמרו הבריות?” אולם דעתו של ר' בירך הכריעה, כי גדל העוני בבית ה“רב”, ויסע

“ברב עם ובהדרת מלך, עם כל בניו ובני בניו ועם כל בני ביתו הזכרים נסע הצדיק. וגם כל חסידיו “היושבים” הלכו אתו ומהם בחר לו ר' בירך הגבאי ששה אנשים גבורי־כח, גדלי־קומה ועזי־נפש וישימם גבאֵי־משנה לעמוד לפני הצדיק ולשרת את פניו כאשר יצַום. והקול נשמע בית הצדיק מרקשוא כי דודו הרב הקדוש מק”ק הבליהב בא לראות את פניו ולהשתטח על קברי אבותיו הקדושים; וימהר ויצא לקראתו בסוסיו ומרכבותיו ובהמון חסידיו ובכל כבודו ותפארתו, ויבא את האורח הקדוש ואת האורחה הבאה לרגלו אל ביתו, וישמח בו שמחה גדולה מאד. וגם על ר' בירך הגבאי שמח הצדיק, על פרקו¹⁹ הנאה וזקנו המגודל. על מדברו הנאוה ועל טוב טעמו וחכמתו. ויכר בו כרגע ניצוץ נשמתו של יהושע בן נון משרת משה איש אלהים"

הצדיק הצופה נסתרות לא ראה את הרעה הנשקפת לו מאת דודו, אם כי ההמון הרב הקיף עוד באותו היום את הבית, ותשוקתו גדלה מאד לראות את הצדיק החדש ולהתברך מאתו. וביחוד התאוה העם מאד לראות את ר' בירינה הקדוש בהשתטחו על קברות אבותיו.

"לא חדש ולא שבת היום, ולא מועד וחג, ובכל זאת שבת שבתון בעיר רקשוא ודומיה שוררת בכל פנותיה. שבתה העבודה בבית וחדלו מקנה וקנין בחוץ, החנויות סגורות על מסגר ורגל כלתה מן השוק בעצם היום, ואיש או אשה לא ירָאו ולא ימָצאו בעיר כלה… בחור ובתולה, זקן וזקנה, טף ונשים, הרה ויולדת, גם עוֵר ופסח יחדו, כל אשר אך ישא את רגליו ללכת בהן על הארץ, כלם קדמו היום אשמורת, ועזבו טרם היות הבקר את העיר. והנם נחתים עתה בחצר־מות, בית מועד לכל חי, ועיניהם כלות לראות בבוא הצדיק מהבליהב להשתטח על קברי אבותיו הקדושים…

“הצדיק! – קראו הצופים מעל גג בית הקברן – הצדיק הנה הוא בא!” וכרגשת התרים, אנשי אנית קולומבוס בלב ים, בשמעם בפעם הראשונה “ארץ!” מפי הצופים בראש חבל – כן גדלה הפעם רגשת הנועדים בחצר־מות לשמע שם הצדיק. הם קפצו דלגו רצו גם נוקשו ונפלו, ואיש את רעהו ואשה את רעותה הדפו ויתנגשו".

והצדיק השעין "את ראשו על מצבת קבורת אביו הקדוש, ואחרי עמדו דומם כשעה חדא, התעורר ויספוק כפיו ויקרא: “גזרה היא מלפני אבי שבשמים ואותה אין להשיב!… והריני מקבל עלי עול גלות ועול גרות, להגלות מעירי וממקומי ולגור פה בעיר הזאת”. לשמע הדברים האלה קדרו פני הצדיק המקומי, ר' יקטן, בעוד שכל הקהל שב משדה־הקברות שש ושמח, כי זכתה העיר לשני צדיקים.

ולא לחנם הצטער ר' יקטן. בבית הצדיק מהבליהב רבה התנועה, והמונים, המונים של נושאי מנחה מיחלים כל היום לתפלותיו וברכותיו, “ובבית הצדיק דמתא השלך הס. הוא עומד בזוית זו ומתפלל תפלת חנם, כי אין דורש ואין מבקש לה ואין משלם בעדה אפילו שוה פרוטה, ואשתו הצדקנית עומדת בזוית זו ומתיפחת ובוכה על תחנותיה, כי המר שדי לה מאד בשברו להם כל מטה־לחם, ועוד מעט ויאלצו, חלילה, לנגוע באוצר המנוצר ולאכול מן המוכן. הבנים והבנות כאבל־אם קודר יהלכו הנה והנה, אין פוצה פה ואין דובר דבר כי גדול הכאב מאד. ורבקה’לי הנערה היפה, בת בן הצדיק, כלה צנועה וחסודה האמונה עלי תולע, נוגה ושוממה נשקפה היא עתה בעד החלון”. אולם ר' נתן, הגבאי והשמש של הצדיק ר' יקטן, הוא ערום ופקח לא פחות מר' בירך, גבאו של ר' בירינה. וימצא תחבולה איך לגרש את הצדיק שהסיג את גבולם.

יום אחד באה לרקשוא מרכבה נהדרה עם שני אורחים עשירים ותעמוד

“לפני פתח הצדיק הגולה, ואברכי העיר עם בחורי בית־המדרש והמון תינוקות של בית רבן נסבו עליה ומששו את כל כליה מבית ומחוץ בהתבוננם בה בינה. ובני־החיל אמיצי־הלב אשר בקרבם הרסו גם לגשת ולנגוע בקצה אצבעותיהם בהסוסים עצמם, העומדים ביראת כבוד ובענוה יתרה, בידעם לפני מי המה עומדים, לפני אברכים מופלגים ובחורי ישראל שלא טעמו טעם חטא, ועל כן יתנו את גום לממששים ואת זנבם למורטים. ולא יבעטו בם להרע להם, חלילה. – “אבל הרפו! – גער בם הרַכב – אל תתחרו בסוסי, פן ישתובבו והייתם להם למרמס!” – אין אנו יראים את הסוסים כלל” – ענו אברכים אחדים בטח וינסו להעביר את ידם על טוב צוארם, אך פתאום צהלו הסוסים ויניעו את זנבותיהם ויטפחו בם על פני אחד הבחורים, ותחרד כל המחנה כלה וינועו ויסוגו אחור".

ובאותו הרגע נשמע קול רעש גדול וצעקה נוראה מבית הצדיק, המלא מפה לפה אנשים ונשים. אחד משני האורחים שבאו במרכבה היה אחוז־דבוק²⁰, והאורח השני ספר, כי הביא את אחיו החולה להצדיק כדי לרפאו ממחלתו הנוראה. אולם הרוח הרעה המבעתת את החולה לא נחה ולא שקטה במעמד הצדיק מהבליהב, ואדרבה החולה התנפל עליו בחרפות וגדופים. הוא התקצף "ויתמרמר מאד, ובהתעותו כאיש אשר יאחזנו השבץ רקע ברגליו ויחרוק את שניו ויך באגרופיו סביבו, ויצעק בזעף אף ושצף קצף: “הוי נבל ובליעל, איש דמים ומרמה! האתה זה איש־המופת, צדיק כביר וקדוש אלהים עליון? לא, לא אותי תשלה, רשע עוכר ישראל”. לשוא נסה אחיו של החולה לעצור אותו להשקיט את רוחו הנרגש, כי

“האמלל התחמק פתאם בחזקה מזרועות אחיו; ובלטשו עינים מזרות זיקות סביבו המה ויצעק בקול פחדים, ויאמר להתנפל על הצדיק החרד כעלה נדף ונשען על ר' בירך הגבאי, אשר גם פניו חורו כמת. – “אחנקך! – צעק – אדִקך, ארקעך עם יועצך הרע, גחזי הבליעל הזה, יחדו! או התדמה בנפשך, כי לא ידעתיך, נבל זעום ה', רב מק”ק הבליהב? גם את אביך הצדיק ידעתי, והנה הוא יושב בדד בפנת גן־העדן, בוכה ומתאבל כי הניח בן רשע ומרמה את הבריות כמוך… תן תודה, איש כבד עון – הוסיף “הדבוק” בקול ילל נורא – חזור בך איש און ומרמה, כי פן תקשה את ערפך וּמַתָּ ברעתך מות נבלים ושֵדי־שאול יקלעו את נפשך תוך כף־הקלע ומנו לנו יצנפוה צנפה²¹, כאשר יעוללו גם לי על רוב חטאי ולא יתנו לי חנינה, הוי ואבוי לי!” והאורח התפלץ ויכרע תחתיו ויפול לארץ, שערו סמר, עיניו קמו בחוריהן, פניו אדמו כדם ויז קצפו על שפתיו. ויהי לזעוה ולבלהה לכל סביביו. ולא יכול גם הצדיק להתאפק עוד, כי אימה גדולה נפלה עליו ותאחזהו פלצות, ויספוק את כפיו וידבר בקול נחבא מחרדת פתאום אשר באתהו, ויאמר: “עתה ראה דרכך, בירך, ואשר עוללת לי, אויה! הביטה וראה כי יש אלהים שופטים בארץ, ואתה פתיתני ואפת להסיג גבול אחר ולרשת נחלה לא לי במרמה וחמס – והנני ברעתי”… וגם בירך הגבאי אשר לא ידע הכלם, גם הוא נבהל ונבעת הפעם וילבש חרדות כלו וידם כמו אבן, וכל בני בית הצדיק וחסידיו כלם מקרוב ומרחוק עם כל המון השומעים מגדול ועד קטן חלו ורגזו ויתמהו איש אל רעהו: “מה זאת? מה זה עשה אלהים לנו?…” והנה פתאם השמיע ה“דבוק” קול שריקה נוראה, ויקפוץ ממקומו ויתנפל על הצדיק האמלל ויטלטלנו טלטלה אל ר' בירך פקידו הנמוג מפחד, ויכָּשלו איש באחיו ויפלו שניהם תחתם. וה“דבוק” השתובב משובה נצחת, יהמה כדוב, וישאג כנמר, ויגעה כבן־בקר, ויצהל כסוס, ויצרח כעורב, וייליל כינשוף, וישמיע קול כל חיתו יער יחדו, ותהי חרדת אלהים במחנה".

כאשר שב רוח החולה אליו, נסעה המרכבה עם שני האורחים “מלפני בית ההבליהבי הנכלם, ועליה חסידים מטפסים מפנים ומאחור כעל מרכבת צדיק הדור בנסעה, והמון אדם רב אחריה, אנשים ונשים וטף, ויבואו עד בית הצדיק דמתא”. והצדיק ר' יקטן “שמע את כל הנהיה בבית דודו וימת לבו בקרבו ויהי לאבן”. – “שלום עליכם!” אמר הצדיק בחרדה גלויה, בהושיטו להאורחים את ימינו הרועדת; אך ה“דבוק” כמעט נגע בקצה אצבעותיו ויתר ממקומו ויצעק: “אוי לי כי נדמיתי, כי מלאך אלהים צבאות נגע בי!” – “מה שמך ואי מזה תבוא?” שאל נתן הגבאי.

–“בושתי וגם נכלמתי, ענה הדבוק ויורד לארץ ראשו, שמי זנביאל בן יואליק, ובשם הרב מטפושאני נודעתי בהתהלכי באשמותי בארץ רומיניה בימי חיי הבלי. חטאתי, עויתי ופשעתי – הוסיף בבכי תמרורים – תמים־דרך וירא־שמים הייתי בגלוי, ובסתר עשיתי כל תועבה ואלעג לכל קדש ואבוז תורה ואפר חק, ואגוע בעוני ואמות בלי תשובה, ומאז יטלטלוני שדי־שחת, יצירי חטאותי הרבות, ממקום למקום ומגו לגו בלי מנוח, אויה לי!”

והחולה התיפח ובקש מתוך דמעות את הצדיק “הנורא על כל סביביו, גם בשמים ממעל וגם בשאול מתחת” – שירחם עליו ויתקן את נשמתו החוטאת בזכות כל העדה הקדושה העומדת עליו. גם הנאספים בקשו “עליו רחמים בתפלה ובתחנונים ובדמעות־שליש, כי נכמרו נחומיהם ולבם נמס ויהי למים. ויפצרו בהצדיק להעתר להנפש האמללה הזאת, אשר אך בידו להושיעה מרעתה ולתקנה, כאשר ישמעו ויראו עין בעין כהיום הזה. גם ר' נתן הגבאי נפעם עד מאד מדברי הדבוק ובכיו, ויפצר בהצדיק” לרפא את האמלל מחליו. ויתאושש²² הצדיק הנבהל, ויאמר בחרדה להרוח הרעה המבעתת את החולה:

– “אם כך הוא רצונו של הקדוש־ברוך־הוא, ואם באמת יש לי איזו זכות למעלה ו”קצת דעה" בשמים, כאשר אַתְ אומרת, כי עתה הנני מוסר את נפשי ורוחי ונשמתי על קדושת שמו יתברך, ובצרוף כל העדה הקדושה הזאת הנני גוזר עליך, נפש זנביאל בן יואליק, רב מק“ק טפושאני, שתצאי כרגע מגוף האיש הזה, דרך אצבעו הקטנה דוקא, ולא תזיקי חלילה לא לאיש ולא לאשה ולא לשום בריה שבעולם. ראי השבעתיך, מהרי וצאי!”

– “אבל רבי מורי וקדושי – צעק הדבוק בספקו את כפיו – איכה אצא ומלאכי החבלה יחכו לי בחוץ לשוב ולגורני בחרמם ולהכניסני בה”רבי" השקר היושב ממולך, ורע לי עתה מאז, אוי לי על שברי!"

ונפש הצדיק יצאה כמעט מפחד בשמעו את הדברים האלה, ויקבע להנשמה החוטאת והנודדת מקום־מנוחה בגן־עדן. “וברגע הזה התפוצץ אחד מחלונות החדר לרסיסים, והאורח בעל ה”דבוק" שאף רוח ויזורר בקול גדול, וישלח את אצבעו למעלה – והנה טפת דם עליה לעיני כל ישראל".

וגרוש “הגלגול” הרבה לפרסם את גדולתו של הצדיק ר' יקטן, וכבודו גדל שבעתים מבראשונה, “כי יצא לו שם בארץ בנפלאותיו אשר עשה, וישמעו רחוקים ויבאו; ותהי רקשוא למעין־ישועה לכל מוכה־אלהים ומעונה, ואף כי להצדיק בעצמו ולביתו ולר' נתן הגבאי, אשר היה גם הוא למופת מיום דברו פה אל פה את הדבוק באזני כל בני עירו”. “והצדיק מהבליהב ברח בהחבא מרקשוא, עיר גלותו, הוא ור' בירך הגבאי ואשתו ובניו ובני ביתו, והנם נעים ונדים ומענים בדרך כחם”, בבקשם לחם בין אנשים שאין מכירים אותם ואינם יודים את חרפתם.

אולם מעט נגלה הסוד, כי “הדבוק” לא היה אלא – שלוחו של ר' נתן הגבאי…

 

השקפת בראנדשטיטר על החסידות    🔗

בראנדשטיטר רואה רק את הצד החיצוני והמגוחך שבחיי החסידים, כיתר הסופרים העברים שקדמוהו, ואינו מעמיק להסתכל ברגשותיהם הדתיים, בהיופי שבעולמם הפנימי. אולם הוא מתאר את החסידים לא מתוך התמרמרות וקנאת־ההשכלה, כיל“ג וסמולנסקין, אלא מתוך בדיחת־הדעת של הומוריסט האוהב ללגלג ולבדח. “שום סופר לא התלוצץ כל כך על החסידים, ושום סופר לא פגע בהם פחות ממנו”²³. שני הצדיקים שבספור “הדבוק” הם אנשים ישרים ורפי־רצון, שגבאיהם הערומים משפיעים עליהם לרעה ומוליכים אותם בארחות עקלקלות. הם עומדים על מדרגה אחת של התפתחות רוחנית ומוסרית עם ההמון הרב הנשמך אחריהם. וגם ההמון הזה המאמין בהם, כמו ה”בטלנים" היושבים לפניהם, אינם בני־אדם רעים וחטאים אלא בוערים ואמללים, שחנוכם ודרכי חייהם מנעו מהם את האור והחופש הרוחני.

 

תכונתו הכללית של בראנדשטיטר. מלגלג מטוב לב    🔗

על פי סגנונו המליציי מעט ועל פי קשר־המאורעות התמים והפלאי קצת ברוב ספוריו שייך עוד בראנדשטיטר לסוג המספרים הרומאנטיקאים פחות או יותר. כסמני הרומנטיקה יש לחשוב גם את השקפתו האופטימיסטית²⁴ והתמימה קצת על המעשים והחזיונות ותכונת בני־האדם, ואת קמוצו בנתוח־הרגשות של גבוריו. כאיש אמיד ומכובד בעדתו (משנת השלשים לחייו הוא נושא את תואר־הכבוד “יועץ קסרי”) כותב בראנדשטיטר תמיד מתוך בדיחות, הרחבת־הדעת וטוב־לב. “הוא נהנה מן הפוטוגראפיות הקומיות²⁵ שצלם, שמח במעשי־ידיו ואוהב את גבוריו שהוא מהתל בהם מתוך חבה”. “אם גם התלתי בם על סכלותם – כותב בראנדשטיטר לאחד מרעיו – אהבתי אותם על המדות הטובות שהם מצטיינים בהן הרבה יותר מאחינו הנאורים החדשים, ועל דעתם על־כל־פנים את התורה אשר גדלתי עמה, ואשר הנאורים בעירי לא ידעו ולא שמעו וגם לא יחפצו לדעת ולשמוע ממנה דבר. וכשם שלא נלחמתי אנכי בהחסידים ולא שנאתים, ככה לא נלחמו גם המה בי ולא שנאוני ולא עשו לי כל רעה מעודי”. ואמנם היה בראנדשטיטר הסופר העברי היחידי בדורו שלא נרדף מחמת קנאים, כי לא הקדיש עליהם מלחמה בשם ההשכלה. “אצל בראנדשטיטר לוחמת כמעט תמיד הבערות עם הבערות. ההשכלה אינה עוברת בספוריו בתור “החלוץ”, כי חס עליה ומנע ממנה את החצים המרעלים של יושבי־החשך; ותחת זה בחר להעמיד את הכחות השחורים אלה מול אלה, והם מתנגחים יחד”. הצדיקים בעצמם מפחדים מפני חלומות, מתים ו“גלגולים”, ואמונות־ההבל מהרסות בעצמן את שלטון־החשך שנבנה עליהן.

ספוריו של בראנדשטיטר המלאים תאורים נכונים, אם כי מגוזמים לפעמים קצת לשם גחוך, יצאו כבר בשלש מהדורות ותורגמו לאנגלית, רוסית, פולאנית ויהודית. ביחוד הרבו לקרוא בהם בחשאי בחורי בית־המדרש בגאליציה, ורבים מהם נתעוררו לחיים חדשים כבני־הישיבה ברוסיה שקראו את ספורי מאפו וסמולנסקין.