מָרְדְּכַי צְבִי (המצי"ר) מַאנֶה (1887 – 1859)

מרדכי צבי נולד בראש חדש אייר תרי"ט להורים עניים בהעירה ראדושקוביץ שבפלך וילנה. אביו, ר' משה, היה מלמד ראשית למודים לתינוקות ותורת רשימות על מצבות־אבן לקברים; ואמו, תמרה, היתה מוכרת כלי־חרס בשוק, והיתה ידועה כתגרנית קולנית ואשה־קוזאק. אולם כל הפרנסות הללו לא הספיקו למחית המשפחה הקטנה, שחיתה בדוחק. אחרי מרד הפולאנים, בהיות מרדכי־צבי כבן חמש שנים, נשרף בית הוריו בין יתר בתי העירה, ומשה ואשתו נדדו למרחקים, כדי לבקש עזר מאחד מקרוביהם שגר באחת הקולוניות שבנגב רוסיה. וכעבור שנה שבו הנודדים לראדושקוביץ ובנו ביתם מחדש, בהוסיפם להתפרנס בדוחק מעסקיהם הקודמים. אז החל ר' משה ללמד לבנו

 

ראשית חנוכו.    🔗

“תורה וגמרא וכתב עברי, ויצטיין הנער עוד בראשית למודיו בשכל ישר ובתפיסה¹ נפלאה, עד כי מצא און לו להבין דברי התלמוד בלי עזרת מורה. וכרוב תשוקתו אל התורה והגמרא, כן גדלה תשוקתו גם למשוך בשבט־סופר. אך החל לכתוב אלף־בית היה כתב־ידו יפה להלל, אותיותיו מעשה־חושב, ועל כל אות ואות קשר כתרים. גם הרבה להתוות תוים ולצַיֵר ציורים, “מזרח” וצעצועים שונים”².

הכשרון הציורי הגדול של מרדכי־צבי החל להגלות, אלא שלא מצא לו מקום להתפתח כראוי. הוריו העניים הצטיינו גם בקמצנות נפרזה, ולהנער החלש והעדין לא היתה שום רווחה לא במזונותיו ובגדיו ולא במעונו. הוא היה כלוא כל היום בבית, ולא התענג גם על מראות־הטבע היפים הגלויים לפני כל בן עיר קטנה. “עודני ילד – כותב המשורר³ – ישבתי בעירי אך לא יצאתי לשוח, כי ההיה כדבר הזה או הנשמע כמוהו בימים עברו, זה כט”ו שנה, כי יסכין ילד לעזוב את בית־כלאו, את חדרו הצר והאפל, לצאת לשוח בגנים ולרעות בשושנים, לראות תכלת־השמים ולשאוף רוח צח שפיים⁴?".

בשנת תרל“ב, בהיות הנער כבן י”ג שנה, נשלח ללמוד בישיבת “שואבי מים” במינסק, ושם סבל מחסור ורעב, באין “כסות בקרה ואין כר לרפד יצועו, ומאכלו לחם־חסד, כדרכה של תורה לבן־ישיבה. הישיבות בעיר הזאת היו נחלת אנשים קנאים, אשר לקחו גדולה לעצמם לרדות בצאן מרעיתם, ומן העשירים המפורסמים, גדולי התורה, אשר התנוססו או בקהלת מינסק, טרם נמצא אף אחד אשר יקח המכשלה הזאת תחת ידו לפקח על הסדר ועל הלמודים בבתי־הישיבות ועל תורת החיים והבריאות של התלמידים”⁵, במינסק התודע מרדכי־צבי להרב הקפדן ר' גרשון־תנחום, והעתיק בכתב־ידו היפה את חדושי־התורה שלו; וגם נסה להיות משורר־עוזר להחזן “ישראלקי”. ובשנת תרל“ו שב הנער לעיר־מולדתו נדכא ונקשה ממחסור ועמל־תוהו, ויחל לבקש לו מטרה ו”תכלית" בחיים. הוא עסק זמן מה במלאכת השעונים ויעש בה חיל, וכשנתגברה עליו התשוקה לאיזו עבודה רוחנית החל ללמוד אומנתו של סופר סת"ם⁶. אולם סופרי הסת“ם בעירה, צבי ואברהם בנו שחור, שהיו אנשים משכילים, הרגישו כי יש למרדכי־צבי כשרון מיוחד לציור, וישלחוהו לוילנה בראש שנת תרל”ז, כדי שינסה להכנס שם לבית־הספר־לציירים.

 

בבית־הספר לציָרים    🔗

כשבא העלם לוילנה נתקבל בישיבת ר' מיילא, וישן שם גם אכל “ימים”, כנהוג, ובחשאי החל לבקר גם את בית־הספר לציירים. “הבמה פה תוכל להפתח – כותב מרדכי־צבי להוריו – ובתוכה היא רחבת־ידים. הנחתי שם בגדי של שבת וסגרתי אותו על מסגר אשר נתן לי השמש; ואם אמצא מקום אשר אוכל לתלותו שמה אז אקחנו מפה… גם אודיעכם, כי מצאתי פה כר־מספא אשר הכין בעדי השמש לישן עליו”⁷. כן התחיל מרדכי־צבי ללמוד בלילות את הלשון הרוסית בהסתתרו באחת מפנות הישיבה. אולם צערו גדל על אשר אין לו מקום פנוי ושוקט לערוך בו את לקחיו בציור, ויש שהיה מבקש את השומר לסגרו בבית־הספר בעזוב אותו התלמידים, כדי שיוכל להתבודד ולעבוד שם במנוחה. כן היה קשה לעלם עדין ותמים זה לשאת מסוה על פניו לאכול לחם־חסד; ועל כן גדלה שמחתו כשהחל להרויח מעט כסף מפרי־עמלו, והיה בידו לעזוב את הישיבה, אחרי שבתו בה כשנתים ימים, ולשכור לו מעון בעד 30 קופ. לשבוע. גם אריה לבנזון, בן המשורר אד"ם, נתן לו את תמונת אביו להגדילה ולפארה ולהכין ממנה בשכר איזו העתקות. ואז החלו למרדכי־צבי חיים חדשים של עבודה, חופש־הרוח ותענוגי האמנות. הוא הביט לאחור, ונפשו דאבה על שנות נעוריו שכלו בתוהו, בדלות וחשך.

“ימי עלומינו – כותב הציָר – ספו תמו מארץ החיים, אפסו ונדדו כחזיון־ליל… אתנפלה על קברותיכן, שנותי, ובדמעות ארטיב פרחי מטעיכן אשר אבלו, נבלו בלי עתם. איכה נקטפתן בעודכן בלשד עלומיכן? איכה נהדפתן כהנדוף עשן בעת אשר לבבי יכסף לרכוש לו אשר עמכן? איכה זה חיש עברתן ולא השארתן ציון למזכרת אהבה? שמש ילדותי חיש חיש עד אפסי ים באה, טל עלומי בטרם בקר עלה שמימה, וימי נעורי נפלו כעמרים תחת חרמש, בעוד לא הבשילו אשכלותיהם לשמח לבבי ביינם. עפו, ספו, גם חלפו, ואנכי על משואותי אזרע דמע”.

גם בשירו הראשון “כעלות השחר”, מעלה מרדכי־צבי מן העבר רק זכרונות תוגה:

אַךְ שָׁוְא נֶחָמִתִי, שָׁוְא חֲלוֹם נָעִים,

אַפָפוּנִי זִכְרוֹנוֹת וַחֲלוֹמוֹת רָעִים –

אֲשֶׁר בִּימֵי הֶעָבָר לַאֲחָדִים אָסָפְתִּי.– –

כִּלָּיוֹן חָרוּץ סְבִיבִי מַעֲשֵׂה בְנֵי־אָדָם

ושׁוּחוֹת עֲמֻקּוֹת אֲשֶׁר כָּרוּ יָדָם,

תַּהְפּוּכוֹת אֶרְאֶה עַל כָּל שַׁעַל.

הַבְּרִיאָה הַנְּדִיבָה כָּל טוֹב לֹא חִסֵּרָה,

אַךְ בְּנֵי אָדָם עִקְשׁוּ הַיְשָׁרָה –

עַתָּה שַׁחַר נָעִים לֹא יִקַח לְבָבִי,

כֹּכָבִים מַזְהִירִים–כִּעינֵי הלָּביא,

וְאֹדֶם פְנֵי קָדים כלְשׁוֹן אשׁ וְדָם!

רַק זִכְרוֹנוֹת אֲיֻמִּים אוֹתִי יַזְכִּירוּ

וְאֶת נֹגַהּ נַפְשִׁי חִישׁ יַקְדִּירוּ.– –

אולם כבוא האביב יצא מרדכי־צבי לסביבות עיר וילנה, ומחזות הטבע הצהילו את רוחו בקסם יפים:

שָׁם כֻּסּוּ בִפְרָחִים עֵצִים רַעֲנַנִּים,

כֻּסּוּ בִפְנִינִים – בִּרְסִיסֵי טַל לָיְלָה:

וּשְׁתוּלִים עֲלֵי פֶלֶג זַךְ שַׁאֲנַנִּים,

וּנְטִישׁוֹת יוֹשִׁיטוּ הַגְבֵּהַּ מָעְלָה,

שָׁם יִבְרֹק נַחַל בֵין שׁוֹשַׁנֵּי רֵיחַ,

וּכְרַצֵּי כֶסֶף גַּלָּיו יִתְגַּלְגְּלוּ;

עַל חֻפּוֹ כָּל עָיֵף יִמְצָא מָנוֹחַ

בִּשְׂדֵרוֹת אַלּוֹנִים סָבִיב יִגְדָּלוּ.– –

רַחֲמֵנִי נָא, אָבִיב, אִתְּךָ שָׂאֵנִי!

בִכְנָפֶיךָ מַרְפֵּא לַגֵּו, לַנְּשָׁמָה…

ובתוך כך גבר המחסור על המשורר הצעיר, כי שכר עבודתו המקרית בציור לא הספיק למלא גם את צרכיו הקטנים. ובקיץ תרל"ט יש שהיה סובל רעב ממש:

הַס, עֶלֶם נִלְבָּב, אַל רָאמוֹת תָּרִיעַ!

נַפֵּץ עֵט סוֹפֵר וּשְׁבוֹר חִישׁ הַלּוּחַ;

הֵן יִתַּךְ, יִמַּס בָּךְ אֹמֶץ הָרוּחַ

עֵת שׁוֹדֵד – הוֹי רָעָב – קוֹלוֹ יַשׁמיע! ⁸

ותלאותיו הרבות, כמו מלחמת־הקיום הקשה, נסכו עצבת קלה על מרדכי־צבי, שלא סרה עוד ממנו כל ימי חייו. הוא אהב את הבדידות, ובקש לו נחומים רק בעבודת־הציור ובהדר הטבע. בהתבודדו עם מראות התולדה היה המשורר־האמן מרגיש עונג נפלא, שכל המאושרים בארץ לא טעמו מעולם דוגמתו. הנה “עת אשרי”:

עֵת זִיקִים תָּפִיץ חַרְסָה מִשָּׁמָיִם

וּבְזֵר זָהָב סָבִיב שְׂדֵי תְבוּאוֹת מְאִירִים;

עַל יָם זֶה עֵת יַעֲבוֹר רוּחַ צַח שׁפָיִם,

יַכֶּה גַלֵּי כֶתֶם יָפִים, מַזְהִירִים –

עֵת בִּשְׂפַת קֹדֶשׁ יִתְלַחֲשׁוּ שִׁבֳּלִים,

יֵחָבְקוּ בַאֲהָבִים, פֶּה אֶל פֶּה יִשָּׁקוּ;

לְאַבְנֵי נֵזֶר זְבוּבֵי־רִקְמָה נמשָׁלים,

עַל שָׁרוֹן, עַל כַּרְמֶל לְרֹב־יִנהְקוּ –⁹

עֵת מֵהֵיכָל קָדוֹשׁ, מסבכי היער

תְּפִלָּה זַכָּה, דַּקָּה, עוֹלָה שָׁמַיִם;

בֵּין סֻכּוֹת סַרְעַפָּיו יֵהֹם הַסַעַר,

יָכֹף רֹאשׁ עֵצָיו, יִנָקפוּ עֵפָאים¹⁰ –

עֵת חֲבַצָּלוֹת כַּסַּפִּיר מַזְהִירוֹת

תִּסְתַּתַּרְנָה בַצֵּל מֵחֲמַת זִיקֵי רֶשֶׁף,

עוֹרְקֵיהֶן יִינְקוּ שֶׁפַע טַל אוֹרוֹת,

חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים אוֹ לְעֵת הַנֶּשֶׁף–

עֵת בֵּין עַנְפֵי הוֹד עֵינֵי זִיו יַשְׁקִיפוּ

עֵינֵי תְכֵלֶת מִשּׁוֹשַׁנֵּי עֲמָקִים;

דִּמְעֵי גִיל נוֹצְצִים רְסִיסִים יַרְעִיפוּ

מַגְּבִיעִים עֲמֻקִּים מְלֵאֵי טַל שְׁחָקִים– –

אָז מְאֻשָּׁר חֶלְקִי בָאָרֶץ מִתָּחַת,

גַּן עֵדֶן הַתֵּבֵל, מִכָּל שֹׁד נְקִיָּה…

באביב תר"ם חלה מרדכי־צבי ויאנש, כי המחסור החלישו והכשירו לכל פגע ומחלה; אולם חפץ החיים גבר בו ושב לאיתנו. ואז שב המשורר הצעיר להטבע החביב עליו, ויצא בבקר על הרי וילנה לשמוע את “תפלת השחר” הנפלאה של התולדה:

וּכְמִקְדַּשׁ אֵל עַתָּה תֵּבֵל נִהְיָתָה,

שִׁמְשָׁהּ כַּמְּנוֹרָה, קֹדֶשׁ אַדְמָתָהּ,

כִּקְטֹרֶת קִיטוֹרָהּ וּכְמִזְבְּחוֹת הָרֶיהָ;

אַתָּה הַכֹּהֵן, בֶּן אָדָם, אַיֶכָּה?

עוֹדְךָ עַל עֶרֶשׂ, עוֹד נִרְדָּם הִנֶּךָּ,

וּכְבָר אוֹר תֵּבֵל יַרְנִין כָּל בָּנֶיהָ!

הִנֵּנִי, הִנֵּנִי, שַׁחַר אָעִירָה,

וּבְמִקְדַּשׁ אֵל בָּדָד אֶבְכֶּה, אָשִׁירָה,

וּלְיוֹצֵר כָּל הַיְצוּר עֵינַי תִּשְׁעֶינָה;

הִנְנִי פֹה בָדָד עַל הָר, עַל מִזְבֵּחַ,

אַקְטִיר לִבִּי כָלִיל עוֹלַת נִיחוֹחַ;

קָחֶנָּה, שַׁדַּי, קָחֶנָּה וּרְצֶנָּה!

ביחוד אהב מרדכי־צבי לשוח עם חברו, צייר כמוהו, על הר־הארמון.

"העפלנו עלות יחדו בנשף בהיר – מספר המשורר – ובעת אשר העמקים הסתתרו בנבכי־צללי ליל, האיר המגדל (אשר על ההר) מזיקי החרסה. הגענו אל מטרתנו ונשב לנוח, והעלם קפץ כעֹפר איָלים¹¹ ממקומו בראותו כדור־זהב לפאת ימה. – “שלום לך, שמשי! – קרא בעליצות נפשו ההומָה – דמיתי כי כבר סרת להנפש, ועתה אחזך, מה אדמו פניך! ראה, ראה, הנה קצה הכדור טבע בערפל מופז ושלשה צבעים יופיעו על פניו; ראה איך תשתרענה יריעות מרוקמות בתמונות נהדרות על אפסי חוג רקיע. ושמה, הבט נא: עדר רחלים כצמר צחר, ראה איך יתאדמו! הבט שם האלה, הלאה, יער – חי נפשי! לגיוני ענקים המה, חיל רב. אתיו, נסו נא להעתיקני ממקומי, הן מרום מושבי מכם, ראה נא הפנינים המתגלגלות על הוִילִיָה; הבה, נדלג נא ונאסוף מלא חפנים! ראה, ראה, הנה דוב שחור יסק בארבע רגליו על כדור השמש – חַ! חַ! חַ! לאט, לאט יסק עליו, הבט איך נשתנה צבע הכדור מבעד לחשרת¹² הערפל הרובץ על העיר. עתה יטבע עמוק עמוק ואיננו! שכב בשלום, שמשי, בחביון אפריונך¹³, ובוא־נא מחר להשביעני ענג כיום הזה”¹⁴.

בקיץ תר"ם גמר מרדכי־צבי את בית־הספר־לציור באות־הצטיינות, ושב לעיר־מולדתו לנוח מעט. וחבת הוריו, קצת הרוחה שמצא בביתם והאויר הטוב שבעירה השיבו את נפשו העיפה מעבודה ומלחמה ארוכה עם המחסור. אז כתב את שירו היפה “הלילה”, שחן־שלוה מיוחד נסוך עליו:

1.

עָבַר יוֹם,

שֶׁמֶשׁ דּוֹם!

אָדַם עָב,

סַהַר שָׁב,

חֶשְׁכַת צֵל

כִּסְּתָה כֹל.

2.

רוּחַ צַח

בִּכְנָפוֹ יַךְ;

אֶל כָּל חַי

יוֹבִיל שַׁי:

רֵיחַ מוֹר,

נֹעַם קֹר.

3.

יַעַר שָׁם

שְׁנָתוֹ נָם,

רוּחַ אַט

סְעִיפָיו יַט,

כָּל קוֹל נָס.

הָשְׁלַךּ הָס!

4.

יִישָׁן הַר,

יָנוּם כַּר,

נִדְמָה עֵץ,

נֶאְלַם בֹּץ,

וּשְׂדוֹת נִיר

חָדְלוּ שִׁיר.

5.

עַל קַשׁ גַּל

שׁוֹכֵב דַּל,

עַל רֹךְ כַּר

הוֹזֶה שַׂר;

נָחוּ חִישׁ

כָּל בְּנֵי אִישׁ!

6.

לִבִּי אַךְ

יִפְעַם, יַךְ;

סַעַר, הוֹ,

אָיֹם בּוֹ!

רוּחִי חָת,

אֵין לִי שְׁנָת…

בסוף קיץ תר“ם החל מאנה לעשות הכנות לנסיעתו לפטרבורג, כדי להכנס שם להאקאדימיה־לציור, ו”הגיוני עצב" התעוררו בלב העלם הנקשה והעיף כבר מרוב עמל וחיים קשים:

אִם גַּם שָׁם הָלְאָה אוֹר נֶגְדִּי יוֹפִיעַ,

אַךְ מִי יוֹדֵעַ אִם עָדָיו אַגִּיעַ,

אִם לֹא תַעֲלֶינָה תִקְוֹתַי בַּתֹּהוּ?

אֵיךְ קִרְיַת מֶלֶךְ לִי תָּאִיר פָּנֶיהָ

וּמַכִּיר לִי אַיִן שָׁם בַּאֲנָשֶׁיהָ?

וּלְעֶזְרָה מִי יוֹשִיט לִי אֶת יָדֵהוּ?

חֶשְׁכַת צַלְמָוֶת הֶעָתִיד יַרְאֵנִי,

עַל כָּל שְׁאֵלוֹתַי בִּדְמָמָה יַעֲנֵנִי – –

פַּלְגֵי פָּז, חַרְסָה, שִׁפְכָה עַל אַפְסָיִם,

לִבְשׁוּ אַדְּרוֹת צֶבַע, אַתֶּם שָׁמָיִם,

וּשְׂחוּ בִּתְהוֹם כֶּתֶם, עָבִים אֲדֻמִּים!

שִׁירוּ, בַּעֲלֵי כָנָף, שִׁירַת עַרְבָּיִם,

רִגְשׁוּ, רוּחוֹת עֵדֶן, שָׁם בֵּין עֳפָאִים,

רָנּוּ, קוֹצְרֵי שָׂדֶה, אוֹגְדֵי אֲלֻמִּים!

הַזִּילִי בֹשֶׂם, עֲדִינָה שׁוֹשַׁנָּה,

וּשְׁתִי שִׁפְעַת לֵחַ, אַלָּה רַעֲנַנָּה,

שַׁאֲפוּ, הַיְצוּרִים, מַרּגּוֹעַ לָרְוָיָה!

אֲנִי פֹּה צַר לִי בֵינֵיכֶם לָשֶׁבֶת,

פִּצְעִי לֹא נִרְפָּא עוֹד, נַפְשִׁי כֹאֶבֶת,

אִם כָּלְכֶם תִתעַלְּסּוּ – אֲנִי אֶהֱמָיָה!

 

נסיעת מאנה לפטרבורג    🔗

ברוח נכאה חבש מאנה את צרורו הדל, ובהפרדו מרעיו והוריו מתוך צער וחבה יצא להדרך הרחוקה אחרי התקוה וזיו האמנות המרמזים לו. והנה הוא מתאר לנו את רשמי המסע בהנוף¹⁵ הזר לו:

“בעת שהמכונה עם כל הכבודה¹⁶ קרבה אל עיר־המלוכה, דמיתי כי אל עמק־רפאים נוסעים אנחנו. יפי התולדה [???]¹⁷ גם פס; יערים ירקרקים, הנושאים בחיקם צל נעים עם קור משיב נפש, גם להקות מנגני התולדה המטיבים נגן בין סרעפיהם – כלו; שדות־ניר עם צבעים שונים מתבואות שונות, המשתרעים כיריעה יקרה על ארץ רבה ומתנוססים בפאר כל צמח – אפסו; הרי־חול תלולים, המפארים מחזות הטבע תמיד, גם הם עוד אינם. ארץ־מישור בלי תכלה לנגד עיני. כבכי שיחים אחדים מפוזרים ומפורדים ואגמי־בצה למכביר יתנו עדיהם, כי ארץ־כבול¹⁸ היא הארץ הזאת. יערים קטנים מעולפים בצעיף תוגה עמדו מנגד, וטוהר השמים עזב מקומו לערפל עצב, אשר פרש מוטות כנפיו ויכסה זוהר שמש… הלאה!… השמש יצא ויגלה לנגד עיני את התמונה והציור הנפלא אשר תַראה העיר פטרבורג לכל המביט עליה ממרחק. כפות עגולות נערמו יחד ותתאמצנה לעלות מעלה מעלה ולצחק באלפי זיקי זֹהר שמש; שדרות ארוכות של גני היכלים נשאו עליהן פלגי אור החרסה, וביניהן הביטו נקודות ירקרקות מגנים ופרדסים. וכל אלה נערמו, נצבו יחד כמו נד, ומעת לעת הלכו הלוך וגדל… קול חליל המכונה. בית־הנתיבות הגדול והעתיק רץ לנגדנו ויקבלנו בפתחיו הפתוחים לרוָחה, וחיש מהר נחשף לפני גם תוך העיר הזאת. והנה היכלים וטירות נשגבות יתנוססו משני צדי הרחובות הרחבים מאד…”¹⁹.

תפארת עיר־המלוכה והמראה הנהדר של הים, שראה מאנה בפעם הראשונה, עשו על נפשו הרכה והפיוטית רושם כביר והיה כחולם למראה עיניו. וביחוד הפליאה האקאדימיה־לאמנות, המלאה תמונות ופסלים יקרים, את לב הצייר הצעיר. “שם עולם חדש המלא על כל גדותיו ציורים נפלאים מעשי ידי אנשי־השם אשר מעולם. מן המסד עד טפחות יכסו הציורים את הכתלים, וגם הכפות הנשאות והעגולות מעוטרות בהם”. ומאנה היה אחד התלמידים המצוינים שהצליחו במבחן, ונתקבלו באותה השנה להאקאדימיה. שמחתו גדלה אפוא ביותר, ובתשוקה עזה החל לעסוק בלמודיו ועבודתו, אלא שלא היו בידו כל אמצעים למחיתו. ועל כן הכיר טובה להמלומד העשיר והעסקן אהרן קויפמאן, שנמצא לו בשעת דחקו וקבע לו תמיכה של י"ב רובל לחודש. גם שיר “רחשי תודה” הקדיש לכבודו:

וּלְפֶטֶּרְבּוּרְגְּ קִרְיַת מֶלֶךְ הֻשְׁלָכְתִּי,

וּתְלָאוֹת חֲדָשׁוֹת מַהֵר סַבּוּנִי;

וּכְעַרְעָר בָּעֲרָבָה בָּדָד נֶאֱנָחְתִּי,

גַּם רָעָב גַּם קָרָה כִּמְעַט כִּלּוּנִי;

וּרְאוֹת מִקָּרוֹב זָהֳרֵי מַטְּרָתִי

עוֹד הִגְדִּיל פִּצְעִי גַּם הִרְעִישׁ לִבָּתִי. –

פִּתְאֹם – הוֹי, פֶּלֶא! – הַסְּעָרוֹת נֶאֱלָמוּ,

עַל יָם שַׁלְאֲנָן הַתִּקְוָה תַנְחֵנִי;

שֶׁמֶשׁ גַּם תֵּבֵל לֹא עוֹד לִי יוּעָמוּ;

גַּם טוֹב וָיֶשַׁע הֵן בָּם תַּחַז עֵינִי;

מִי זֶה לִי הִמְתִּיק גַּם נָתַן הַחַיִּים?

הַכְרוּב אוֹ שָׂרָף אוֹ מַלְאַךְ שָׁמַיִם?

מַלְאַךְ שָׁמַיִם הוּא צִיר עַל אֲדָמָה,

וּשְׁמוֹ אַהֲרֹן קוֹיפְמַן, הוּא הוֹשִׁיעָנִי,

 

“תקוה לאובד”    🔗

בחרף תרמ"א כתב מאנה שיר־חזיון “תקוה לאובד”, שהוא יצירתו הלירית היותר גדולה בכמותה; אבל לא גמר את השיר הזה, כי מאנה לא היה מסוגל בכלל לכתיבת חזיונות, הדורשת נתוח פסיכולוגי ועומק הרעיון, שני דברים שחסרו למשוררנו. ולעומת זאת משתקפים יפי התולדה, גם הרוך, הזוך והתמימות של שירת מאנה בבהירות מספיקה באותו החזון של השתפכות־הלב. והרי תכנה של הפואימה החזיונית הזאת, שגבוריה הם אליגוריים²⁰:

“איש צעיר לימים, “אובד” מנוער, חשקה נפשו ב”תקוה" בת “אמונה” ויהגה לה אהבה טהורה. גם תקוה האירה פניה אליו, ואמה, אמונה, אצלה עליהם מרוחה ותאמר לדבק טוב. לא ארכו הימים וירא “צולח”, איש עשיר אך רע מעללים, את פני תקוה, ויאמר להביאה לביתו; ולמען הפרידה מאובד אהובה שכר לו אנשי־בליעל, אשר הדיחו את אובד במוקשים טמנו לו עד כי הלך מדחי אל דחי, ותקוה הובאה למרות רוחה לבית צולח. ותהי עצובת־רוח כל הימים, כי עגמה נפשה לידידה ולאמה אשר אהבה כנפשה; ולמען כפר פניה שלח צולח גם אחרי אמה, אמונה, ויביאנה חדריו ויכבדה וינשאה כל הימים למראה־עין אף כי לבו בל עמו. אמונה הביעה תנחומות לתקוה בתה עד כי מחתה לאט לאט דמעה מעל פניה, ובחברת אמה שבה לחיים חדשים. לתקופת השנה ילדה בן לצולח, ותקרא את שמו “אשֶׁר”. ואובד התגלגל כל העת הזאת תחת שואה, ויהי משחק להמקרים אשר טלטלוהו טלטלה־גבר מאסון אל אסון. אז באה אליו “תוגה”, אשר כבר מצא חן בעיניה, ותדבר על לבו דברים טובים, דברים נחומים, עד כי הצליחה להשכיח מלבו שם תקוה אהובתו, ויבוא אתה במסורת הברית. ויצאו שניהם לגור באהלם אשר ביער, כי לא יכל אובד נשוא עוד את האנשים ותרמיתם וחיי החברה ותהפוכותיהם. מקץ ימים ילדה לו תוגה בן ויקרא שמו “יאושׁ”, אמנם זכר תקוה אהובתו עלה תמיד על לבבו ויפלח כקץ כליותיו…

 

מחזה ראשון    🔗

השחר יחל לאט לאט להאיר השבת הלילה. תחת ארז רם ונשא שוכב אובד נרדם. יער גדול, עם־ארזים כבירי ימים, יסובבנהו. פה ושם ירָאו גזעי עצים נשברים עקרים משרש, בתגרת ידי הסער אשר התחולל יום אתמול. ולא הרחק תרָאה סוכה בודדת מנופצת לרסיסים, אשר בה התגורר אובד עם תוגה אשתו אוש בנם. – –

אובד (יקום בחפזון ממשכבו וילך אנה ואנה תפוש ברוב שרעפיו בקרבו):

הוֹי, אָנָה אֶבְרַח מִתַּהַפֻּכוֹת תֵּבֵל,

מִתְּלָאוֹת נוֹרָאוֹת תָּמִיד כִּתְּרונִי!

תֵּבֵל זָנַחְתִּי כִּי מֶנָּה גֹרַשְׁתִּי

חַיַּי לִי מָרוּ כִּי רַעַל יַרְווּנִי

וּבִשְׁאָט נֶפֶשׁ עַל נַפְשִׁי אַבִּיטָה,

כִּי גַם הִיא בִי, אֻמְלָל, בֶּגֶד בָּגָדָה!

עֵת מֵעָקַת יָגוֹן אֶשְׂבַּע לִרְגָעִים

מִבְּלִי אוֹן וָכֹחַ עַל אֶרֶץ אֶפּוֹלָה

וּבְחַבּלֵי שֵׁנָה עֵינַי אַךְ סֻגָּרוּ,

אָז נַפְשִׁי תִתְעוֹרֵר – שֵׁנָה לָהּ אָיִן –

וּתְהָתֵל בִּי, אוֹבֵד, כִּצְחוֹק לָהּ אֶהְיֶה:

אוֹ תִשָׂאֵנִי עַל עָבִים מִמַּעַל

וִישַׁעַשְׁעוּ נַפְשִׁי חֶזְיוֹנוֹת שָׁמָיִם;

אוֹ תוֹרִידֵנִי לִתְהוֹמוֹת הַשַּׁחַת

וּבְחֶשְׁכַת מָוֶת עַד מָוֶת אֶחֱרָדָה.– –

כִּי תָשׁוּט בָּאָרֶץ תִּפְגּשׁ אַךְ נֶהִי:

שָׁם חֶרֶב זוֹלֵלָה, שָׁם אֵשׁ אֲבַדּוֹן,

שָׁם רָעַד אֶרֶץ, שָׁם לַבַּת הַר גָּעַשׁ,

שָׁם כַּף עָרִיצִים, מַאַכֶלֶת רוֹצֵחַ– –

גַּם בֶּן הָאָדָם, גַּם צֶלֶם אֱלוֹהַּ,

אַךְ שׁוֹד וּמִגְעֶרֶת, אַךְ פִּיד וָרֶצַח

אַךְ כָּזָב וּמְדָנִים הֵן יַרְבֶּה נֶצַח,

וּכְלֵי מָוֶת הִמְצִיא בִּתְבוּנַת נָפֶשׁ;

מִשִּׁנֵּי מִקְרִים אִם עוֹלְלוֹת נִשְׁאָרוּ,

יָשִׁית גַּם לָמוֹ קָצִיר גַּם כִּלָּיוֹן,

עַל אָחִיו, עַל אוֹהֲבוֹ כַּצָּר יִתְקוֹמֵם,

יִרְדְּפֶנּוּ וִישׁוּפֶנּוּ ²¹ מִבְּלִי חָשָׂךְ,

עַד יִפּוֹל שָׁדוּד מִמֶּנּוּ בַל יִרֶף. – –

גַּם פֹּה בַיַּעַר אָמַרְתִּי אֶשְׁקֹטָה,

פֹּה הָלְאָה מִתֵּבֵל אֶמְצָא מַרְגּוֹעַ,

אַךְ אֵיךְ שָׁגִיתִי! גַּם פֹּה אַךְ תַּהְפֻּכוֹת,

אֵין ישֶׁר וָצֶדֶק בַּיְּעָרִים סֶלָה ²²:

שָׁם חוֹמֵס, טוֹרֵף הַכְּפִיר בִּמְאוּרָתוֹ

שָׁם יִשְׁתֶּה הַפֶּרֶס דָּם רָב כַּמַּיִם,

שָׁם דֹּב וּזְאֵב יֶהֱמוּ בֵין עֲצֵי יָעַר,

וּבְשׁוּבָה וָנַחַת מִבְּלִי מַפְרִיעַ,

כִּשְׂעִירֵי שַׁחַת יַהַרְגוּ, יִרְצָחוּ. – –

הוֹי, לִבִּי! לִבִּי! שַׁלְהֶבֶת נִצַּחַת

בָּךְ עָמֹק, עָמֹק מִכְּבָר הֵן שָׁקָעָה!

אַךְ אֶזְכֹּר כָּל מִקְרֵי יָמִים מִקֶּדֶם

וּלְבָבִי יִסְעַר, יִרְתַּח כַּמֶּרְקָחָה.

עוֹדֶנִּי עֶלֶם שַׁלְאֲנָן יָשַׁבְתִּי,

הַבַּת הַיְפֵה־פִיָּה, תִּקְוָה, אָהַבְתִּי

וּבְמִקְסַם עֵינֶיהָ לִבִּי לָקָחָה.

מִלֶּיהָ שָׁאַפְתִּי, צַלְמָהּ נָשַׁקְתִּי,

וּשְׁבוּעַת נֵצַח לָהּ קֹדֶשׁ נִשְׁבַּעְתִּי:

בַּל תָּבוֹא אֶל בֵּיתִי תּוּגָה צָרָתָהּ. – –

אָמְנָם גַּם הִיא מִמֶּנִּי הִתְחַמָּקָה,

שָׁוְא לָהּ קָרַאתִי, קוֹלִי לֹא הִקְשִׁיבָה,

(כִּי שׂוֹנְאַי בְּנֶפֶשׁ אוֹתָהּ הִסְתִּירוּ

לִהְיוֹת אֶל צוֹלֵחַ אִשָּׁה לָנֶצַח).

וַתִּקְרַב אָז תּוּגָה בִּצְעִיף אַלְמָנָה

מִסֻּכָּה בוֹדֶדֶת בֵּין סִבְכֵי יָעַר;

פָּנֶיהָ חָוָרוּ, עֵינֶיהָ שָׁקָעוּ,

שֶׁפִי תִתְנַהֵל, יָדֶיהָ תִרְעָדְנָה,

וּמַבָּט מֵת יָצִיץ בֵּין עַפְעַפַּיִם;

אַךְ בְּנֹעַם קוֹלָהּ, קוֹל חַלָּשׁ גּוֵעַ,

תַּנְחוּמוֹת הִבִּיעָה לִי בַּצָּרָתָה,

סֵתֶר וּמִפְלָט לִי, אוֹבֵד, הֶרְאָתָה

בִּדְמִי סֻכָּתָהּ וּבְעִמְקֵי הַיָּעַר.

אָז מִבְּלִי דַעַת אַחֲרֶיהָ נִמְשָׁכְתִּי,

שָׁכַחְתִּי תקְוָה וּבְתוּגָה דָבַקְתִּי,

וּבִמְלֹאת יָמֶיהָ בֵּן לִי יָלָדָה

וּשְׁמוֹ קָרְאָה יֵאוּשׁ, פָּנָיו מָה רָעִים!

דַּלִּים, זוֹעֲפִים, וּזְוָעָה יָפִיצוּ;

וּשְׁנֵימוֹ, הָאֵם גַּם הַבֵּן, סַבּוּנִי,

פֹּה בַיַּעַר גַּם רֶגַע לֹא יַרְפּוּנִי.

אָמַרְתִּי: אֶשְׁכַּח כָּל עָמָל וּתְלָאָה

אַךְ הֵם רַק רַע, רַק יָגוֹן יַזְכִּירוּנִי;

דָּמִי כַּעֲלוּקוֹת יִינְקוּ, יָמֹצּוּ,

וּבְשִׁקּוּי מֵימַי אַךְ רַעַל יִמְסֹכוּ

וּפַלְגֵי חַיַּי אַט אַט, הָהּ, יַחֲרִיבוּ – –

(בקול):

הוֹי תּוּגָה! יֵאוּשׁ! הוֹי, יַלְדֵי הַתפֶת

חוּסוּ עַל אוֹבֵד, הַרְפּוּ מֶנִּי רָגַע!

תוגה:

מַה זֹאת לְךָ, אוֹבֵד, הַחוֹלֶה הִנֶךָ

אָז לֹא אֶעֱזָבְךָ עוֹד גַּלְמוּד לִגְוֹעַ,

גַּם מָזוֹר וּתְרוּפָה אָחִישׁ לְךָ רָגַע.

אַל תִּדְרשׁ בָּרוֹפֵא, סַמָּיו אַךְ הָבֶל!

אַחֲרַי נָא לֵכָה, שָׁם לִי נִטְפֵי פֶּלֶא

מִסַּעַר יוֹם אֶתְמוֹל עוֹד לִי נִשְׁאָרוּ,

בֵּין עִיֵּי מַפֶּלֶת אָהֳלִי מָצָאתִי;

אוֹתָם לְךָ אֶתֵּן, אַךְ תִּטְעַם אֲחָדִים

וְשְׁמוּרוֹת עֵינֶיךָ תַּסְגִּיר תַּרְדֵּמָה –

עַד תִּשְׁכַּח כָּל מַחֲלָה, כָּל שֹׁד וָנֶהִי! – –

אובד:

וּמַה הַחֲלוֹמוֹת? אִם הֵם לֹא יַעַזְבוּנִי,

אָז אֵין עוֹד מִפְלָט אֶל רָצוּץ כָּמוֹנִי!

תוגה:

הַחֲלוֹמוֹת? הֵרָגַע! גַּם אוֹתָם תִּשְׁכָּח,

כָּל דִּמְיוֹן שָׁוְא מִמְּךָ יִבְרַח בָּרֹחַ,

אַךְ תָּסִיר מִמְּךָ גַּם זֵכֶר שֵׁם תִּקְוָה – –

אובד (כמקיץ מתרדמה)

תִּקְוָה! אַיֶּהָ? הַאוֹתָהּ אֶשְׁכָּחָה?

הַאִם לֹא נִדְכֵּאתִי מַר שִׁבְעָתַיִם

מֵעֵת שָׁכַחְתִּי שֵׁם תִּקְוָה אֲהוּבָתִי? – –

תוגה:

הַס, אוֹבֵד! אֵיכָה כֹּה מַהֵר נוֹאַלְתָּ

כִּי תָשׁוּב וּתְצַחֵק בִּצְלָלִים עָפִים!

הַעוֹד שֵׁם בּוֹגֵדָה, תִּקְוָה, תּוֹקִירָה?

הַעוֹד יָפְיָהּ יִקַּח, אֻמְלָל, לִבֶּךָ?

הוֹי, אָז אֵין כָּל עֵצָה לְךָ גַּם תּוּשִׁיָּה ²³;

שִׁית לִבְּךָ וּזְכֹר, לֹא אַחַת וּשְׁתַּיִם

אַחֲרֶיהָ נִמְשַׁכְתָּ, רַצְתָּ גַּם עַפְתָּ,

אוֹתָהּ הוֹקַרְתָּ, מִמֶּנִּי צָחָקְתָּ,

וּמֶה לְךָ הֵבִיאָה? הוֹי, אֵיךְ שָׁכַחְתָּ?

עֵת שַׁלְוַת עֵדֶן עַל בֵּיתְךָ רָחָפָה,

אָז אִתְּךָ הִשְׁתַּעַשְׁעָה, לֹא סָרָה רֶגַע;

אַךְ כִּמְעַט נָפַלְתָּ מִשְּׁמֵי הָאשֶׁר,

אוֹנְךָ גַּם הוֹנְךָ אַךְ נֶהְפַּךְ לִשְׁמָמָה,

וּפְנֵי תִקְוָתְךָ אָז עוֹד לֹא רָאִיתָ –

וּבִשְׁמָהּ לִקְרֹא אֵיךְ עַתָּה הִסְכַּלְתָּ?

אובד (ברגש לב):

לֹא! לֹא! לֹא בָגְדָה בִי תִּקְוָה אֲהוּבַ

וִידֵי צוֹלֵחַ עִם כָּל עוֹשֵׂי חֶפְצוֹ

הֵם תִּקְוָה מֶנִּי עַד נֵצַח הִסְתִּירוּ

הֵם שֶׁמֶשׁ חַיַּי הֶחְשִׁיכוּ, הִקְדִּירוּ! – –

תוגה (חובקת אותו באהבה)

הַקְשִׁיבָה נָא, אוֹבֵד

וּשְׁכַח תִּקְוָה נֶצַח, בִּי תִרְאֶה חַיִּים,

וּבְנֵנוּ יֵאוּשׁ, מִכְּבָר לְךָ יָלַדְתִּי,

גַּם הוּא, הַבִּיטָה, שָׁם קָרֵב אֵלֵינוּ.– –

(מרחוק נראה יאוש הולך וקרב בעצלתים אל אבותיו).

בין כה וכה החל צולח לשטום את אמונה, אם תקוה, להרעימה ולהכעיסה, ואז נקעה גם נפש תקוה מצולח, ותחשוב מחשבות כל היום להמלט עם אמה כצפרים מפח יוקשים. גם זכר אובד שם מסלות בלבבה, ותשאף לשוב ולראותו ולנחמהו על כי לקחה ממנו בחזקת היד; ותבקש תנחומות לנפשה הנכאה בדרשה אחרי כל איש מצוק ומר־נפש למהר להושיעו ולחלצו ממצר. וצולח לא חדל לצור את אמונה מיום אל יום, והיא השיבה חרפתו אל חיקו בדברים נכוחים ונמרצים, עד כי חרה אפו בה ויגרשנה מביתו בחרפה, ויצו לכל²⁴ משרתיו עושי רצונו לבלי תת לה מדרך כף רגל בכל גבולו. אז נדדה אמונה מבלי מצוא מנוח לכף רגלה, ובעיר קראו המונים המונים אחריה מלא, ותתע בהרים וביערים, ובחורים ובכפים מצאה מחסה ביום ובלילה. כעבור ימים אחדים שמעה פעם קול אובד נאנח מתהפך בצוריו על משכבו ותכירהו, ותחש למקום שבתו ותנחמהו, ותספר לו את כל הקורות אותה ואת בתה. ותחי רוחו לשמוע כי עוד תקותו חיה ועוד תאהבהו.

ותקוה היתה עוינת את צולח מעת גֹרשה אמה מביתו. ויהי היום וצולח עזב את ביתו לרגל מסחרו, ותקח תקוה את אֹשֶׁר בנה על ידיה ותעזוב את הבית אשר היה לה לזועה ותצא לדרוש אחרי אמה, אך לא נודע לה איה מקום מנוחתה. ותשב ימים רבים באהל איש זקן מתבודד, אשר אספה הביתה בקרבת היער אשר התגורר בו אובד. החורף עבר והאביב שב בכל הודו והדרו, ורוח תקוה שב לתחיה ותהי טובת לב כפי טבעה…

ובעלות השחר תלך תקוה על ראש הר נשפה ²⁵ להעיר כל היקום מתרדמת הלילה כדי ליהנות מאור חיי מעשה ומפעל, ותדבר על לב כל היצור כי ילך באמץ־רוח ובלי כל פחד אל המטרה אשר שם לו אביר הטבע להקים תעודתו בחלד. בין שיחים ירקרקים ופרחי תפארה תלך בת־השמים זאת הלוך וטפוף, וקולה הנעים יפריע דומית השחר. מכל עברים יתרוממו הרים נשאים, וראשי אחדים מהם מכֻסים בשלג עולמים, ובינימו עמקים עוטפי ירק וברכות מים ונחלים. על מורד ההרים פה ושם יתראו אהלי רועים, והלאה בעמק שׁוכנת עיר גדולה. החזיון יוצא לפעלו ממחרת יום סער נורא, אשר השבית שקט הבריאה בסביבות מעון תקוה.

תקוה:

צִלְלֵי חֶשְׁכַת לַיִל אַט אַט יַחְלֹפוּ,

מִתְּהֹמוֹת עֲרָפֶל אוֹר זַךְ זָרוּחַ,

שַׁחַר יִבְּקַע עַל אַפְסֵי קָדִים;

עֲנָנִים קַלִּים כִּבְדֹלַח הִלְבִּינוּ,

וּתְכֵלֶת שָׁמַיִם מַה יִּיף מַרְאֶהָ!

עֹרְנָה, צִפֳּרִים, הִתְעוֹרְרוּ, צֶאֱצָאַי!

הָבָה נָשִׁירָה וּנְקַדֵּם צֵאת שֶׁמֶשׁ

מֵחֶבְיוֹן שַׁפְרִירוֹ ²⁶ לִמְרוֹם שָׁמָיִם!

עוּרוּ, רוּחוֹת קָדִים, עוּרוּ מִתְּנוּמָה!

רִגְשׁוּ בֵּין עָלִים! יֶהֱמוּ וִיצַלְצֵלוּ,

וּלְשִׁירֵנוּ יִנְעֲמוּ כִּמְצִלְתָּיִם ²⁷!

אִם אֶמֶשׁ חֲרַדְתֶּם כֻּלְּכֶם מִסָּעַר,

בִּנְקִיקֵי הַסְּלָעִים נַסְתֶּם, נִסְתַּרְתֶּם –

הַיּוֹם הֵן שֶׁקֶט וּדְמָמָה בַּטֶּבַע,

חָלַף כָּל סַעַר גַּם פַּחַד עוֹד אָיִן;

גַּם סַעַר אֶמֶשׁ לֹא הַשְׁחִית, בַּלֵּעַ

יָצָא מִמַּסְגֵּר, אַךְ טַהֵר הָרוּחַ,

הָסֵר כָּל קִיטוֹר גַּם כָּל אֵדֵי קֶטֶב

מֵרֶפֶשׁ וּבִצָּה, גָּפְרִית וָנָתֶר ²⁸

עַתָּה מֶה זַכּוּ הָרוּחוֹת מִסָּבִיב!

מַה נָעִים רֵיחַ נִיחוֹחָם יַקְטִירוּ!

כָּל צִיץ, כָּל צֶמַח בַּדָּיו נִמְלָאוּ

בִּלְשַׁד הַחַיִּים מִנִּטְפֵי הַגֶּשֶׁם,

וּפִי שֶׁבַע יִשְׁגֶּא, יִגְדַּל לִרְגָעִים. – –

שׁוּר שָׁם עֲנָנִים כַתּוֹלָע הֶאְדִּימוּ,

כַּרְפַּס ²⁹ וּתְכֵלֶת בֵּינֵימוֹ יַזְהִירוּ

וּשְׁלַל צִבְעֵי קֶשֶׁת שָׁם יִתְרוֹצָצוּ;

רָאשֵׁי הֶהָרִים שָׁם נֶחְפִּים בַּשָּׁלֶג

עַתָּה בַּזָהָב יִנְהָרוּ, יִבְרֹקוּ.

שָׁם אֹהֶל רֹעִי בִירַקְרַק עֳפָאִים,

עוֹד צִלְלֵי נֹעַם לוֹ חוֹנִים מִסָּבִיב,

וּכְבָר, אַבִּיטָה מִבַּעַד לַחַלּוֹן,

יוֹשְׁבָיו נֵעוֹרוּ מֵעֶרֶשׂ מַרְגּוֹעַ,

מִתְּנוּמָה שַׁאֲנַנָּה נַפְשָׁם הֵשִׁיבָה.

חִישׁ יִכְרְעוּ בֶרֶךְ וּבְיָדָם עַל לִבָּם

יוֹדוּ אֵל חֶסֶד, כִּי בָרָא הַתֵּבֵל

וּבָהּ אַךְ נֹעַם הֵכִין עַל כָּל צָעַד;

וּתְפִלָּה זַכָּה מִלִּבָּם נוֹבָעַת

יִשְׁלְחוּ שָׁמַיְמָה, כִּי יָרִיק אֵל שַׁדַּי

שִׁפְעַת בִּרְכוֹתָיו עַל פָּעֳלֵי כַפֵּיהֶם – –

הַס! מֶה קוֹל הֶחָלִיל שָׁם אָזְנִי שׁוֹמָעַת

יָעִיר קוֹל הֵד הָרִים בִּדְמִי הַשָּׁחַר,

יִנְעַם מִקּוֹל כִּנּוֹר, עוּגָב וָנֵבֶל?

אַיֶּלֶת חֵן עַל שֵׁן סֶלַע בּוֹדֶדֶת

עַל רֹאשׁ הַר תָּלוּל שָׁם דּוּמָם נִצָּבֶת,

וּלְקוֹל שִׁיר הָרוֹעֶה אָזְנָהּ קַשָּׁבֶת. – –

הֶאָח! עַתָּה יָצָא בִּצְבִי תִפְאַרְתּוֹ

הַשֶּׁמֶשׁ מִקָּדִים עַל חוּג רָקִיעַ;

פַּלְגֵי אוֹר זַךְ אֶל כָּל עֵבֶר יִשְׁטֹפוּ,

וּבְזֹהַר זָהָב כֻּסָּה כָל עֵץ רַעֲנָן;

שָׁם הָרִים וּבְקָעוֹת – אוֹרוֹת וּצְלָלִים;

שָׁם עֵצִים גַּם שָׂדוֹת – כֶּתֶם וּתְכֵלֶת;

שָׁם מֵי הַיְאֹר כִּרְאִי כֶסֶף יִבְרֹקוּ,

עֶדְרֵי עָבֵי סַפִּיר גַּם בּוֹ יִשְׂחוּ;

וּבְיַם רוּחַ שָׁקוּף כְּנֵס אֳנִיָּה

בִּבְרַק נוֹצָתוֹ יָעוּף אַוַּז צָחַר;

שָׁם עַל חוֹף נַחַל שׁוֹשַׁנָּה פִתְּחָה

כוֹסָהּ וּלְשַׁדָּהּ לִדְבוֹרָה חָרוּצָה;

שָׁם נִטְפֵי גֶשֶׁם וּרְסִיסֵי טַל לָיִל

כִּפְנִינִים נִפְלָאִים יִשְָלְחוּ קַרְנָיִם;

שָׁם עַל כָּר נִרְחָב הַקּוֹצְרִים נֶאֱסָפוּ

וּתְבוּאוֹת בְּרֹן הַגֹּרְנָה יוֹבִילוּ,

וִילָדִים נֶחֱמָדִים בִּיפִי הַנֹּעַר

צִיצִים וּפְרָחִים לַעֲטָרוֹת יִקְטֹפוּ;

שָׁם אֶרְאֶה רוֹעִי, שָׁם תֵּחַת הָאֶרֶז

עַל מַצַּע עֵשֶׂב בִּצְלָלִים יָנוּחַ;

עֶדְרוֹ מִנֶּגֶד עַל מוֹרַד הַר חֶמֶד

שִׁפְעַת יֶרֶק רַעֲנָן יֹאכַל לִרְוָיָה;

שָׁם הַצְּבִי בִגְאוֹנוֹ, שָׁם גַּם מִשְׁנֵהוּ,

עַל שֵׁן סֶלַע מִבְּלִי מֹרֶךְ יִקְפֹּצוּ,

אַחַר כָּל יֶרֶק עֵינֵיהֶם יָתוּרוּ! – –

(ברגש רוח):

עוּרוּ, אֲנָשִׁים! הִתְעוֹרְרוּ מִתְּנוּמָה!

הָסִירוּ כָל עֶצֶב, וּבְאֹמֶץ רוּחַ

לִמְלָאכָה, לַעֲבוֹדָה תֵּצְאוּ עַד עָרֶב;

שַׂדֵּד אַדְמָתְךָ וּזְרַע בָּהּ זַרְעֶךָ,

אַתָּה אִכָּר יָשָׁר וּנְקִי כַפָּיִם;

אַל תִּירָא! עוֹד תִּמְצָא בָהּ שִׁבְעָתָיִם

חֵלֶב כִּלְיוֹת חִטָּה וּדְגַן שָׁמָיִם;

כָּל חָרָשׁ, הַזִילָה זֵעַת אַפָּיִם,

פָּאֵר פָּעָלְךָ וּכְבוֹדְךָ יַבִּיעַ;

אוֹנְךָ גַּם הוֹנְךָ אָז יִגְדַּל לִרְגָעִים,

גַּם צֶאֱצָאֶיךָ אָז לֶחֶם תַּשְׂבִּיעַ.

הַשְׁלֵךְ כַּסְפֶּךָ שָׁם, סוֹחֵר בֶּאֱמוּנָה,

שַׁלַּח לַחְמֶךָ עַל מֵי יַמִּים רַבִּים;

אַל תִּפְחַד! הֵן תֶּאֶסוֹף כֶּסֶף תּוֹעָפוֹת ³⁰.

הוֹן עָתָק, שֵׁם נִכְבָּד, כָּל עֹנֶג סֶלָה!

רַעֲשׁוּ שָׁם, צָבָא, בַּחֲרָבוֹת וּרְמָחִים,

הָגִיחוּ עַל אוֹיֵב שׁוֹדֵד אַרְצְכֶם;

אַל תִּירְאוּ מָוֶת! אַרְצְכֶם תּוֹשִׁיעוּ,

גַּם שֵׁם גִּבּוֹרִים אַדִּירִים תִּנְחָלוּ!

רוּצָה שָׁם, נַעַר, מִמְּקוֹם שַׁעֲשׁוּעֶיךָ

אֶל בֵּית הַסֵּפֶר וּשְׁקוֹד בַּלִּמּוּדִים;

עֲזוֹב בֵּית הוֹרֶיךָ וּנְטֵה שִׁכְמֶךָ

לָשֵׂאת כָּל פֶּגַע, אַךְ שִׂים אֶל לִבֶּךָ,

כִּי עוֹד יָבוֹא יוֹם אָז תִּמְצָא אֹהֱלָה

גַּם שָׂכָר, גַּם כָּבוֹד, גַּם עֹנֶג סֶלָה. – –

“ככה יצאה תקוה יום יום לשוח בנאות שדי ובחרש מצל ותשר בקול נעים, עד כי הגיע קולה לאזני אובד בבקר אחד בנדדו ביער. ואובד התעורר לקולה, ויפן כה וכה וימצאה לוקטת פרחים ובנה אֹשֶר על ידיה. הנאהבים שמחו מאד וישבעו יחדו מעתה שבועת־אמונים. אז שב אובד לאהלו ויגד לאמונה כי נמצאה תקוה אהובתו, ויחדו החישו אליה, מבלי הודיע שמץ דבר לתוגה ויאוש הנרדמים בירכתי האהל. ואובד ותקוה עזבו את הארץ הזאת ואִתם אמונה ואֹשֶר, וימצאו מנוחה בארץ אחרת ויתעלסו בנעימים כל ימי חייהם”.

 

כונת הפואמה    🔗

שיר החזיון “תקוה לאובד” מביע תלונה מרה על סדרי הבריאה והחברה. האובד והאומלל, הסובל מפגעי הטבע ורשעת זדים, מבקש את קרבת התקוה כדי שתנחמהו מעצבו ותבטיח לו ימים טובים בעתיד; אולם הצולח והתקיף עושק גם את הנחמה האחרונה הזאת מן האובד, בהכבידו את ידו עליו בעזרת עושי־רצונו ובהסירו מלבו כל תקוה לרוח והצלה. אך לשוא יבטה הצולח העריץ בעוצם ידו, כי לבו הקשה רחוק מאמונה באלהים ולא ימצא נחת בכל החיל שעשה לו בזרוע ³¹. ומעט מעט יעזבו גם התקוה והאושר את ביתו, ויצאו לנחם את האובד המתענה תחת יד התוגה והיאוש. אז תורה להם האמונה, שכבר קדמה למצוא את מעון אובד, כי המשכן האמתי של התקוה והאושר הוא בשמים, ויחדו יעזבו את הארץ המלאה רוגז וצער.

מאנה הביע כאן את רגשותיו הדתיים, שהיו חזקים אצלו תמיד, ואת נטיתו לפיסימיות³². אולם נטיה זו לא יכלה להיות עמוקה ביותר אצל משורר־צייר כמוהו, המרגיש עונג נפלא ואושר אין קץ למראה היופי.

 

לאומיות    🔗

באביב תרמ“ב, אחרי ה”פוגרומים" התעורר אצל מאנה, כמו אצל יתר סופרינו, הרגש הלאומי, והוא כתב אז את שיר־העם “עם עולם”:

מַה נִּשְׁמַע לִרְגָעִים

קוֹל מִכָּל אַפסָיִם

כִּי אָבַל נָבַל עַמֵּנוּ?

עָצְמָתֵנוּ פַסָּה,

כָּל רוּחַ נָמַסָּה –

אֵין עוֹד חַיִּים בִּלְבָבֵנוּ?

הוֹי, שׂוֹנְאֵינוּ, הַסּוּ!

הָסֵר אֵיבָה נַסּוּ,

אָז תִּפָּקַחְנָה עֵינֵיכֶם;

אָז תִּרְאוּ, תָּבִינוּ

תַּשְׂכִּלוּ, תַּאֲמִינוּ,

כִּי נַעֲלִים אָנוּ עֲלֵיכֶם.

לֹא יִירָא כָל רֶצַח,

לֹא יִבּוֹל לָנֶצַח

עַם מוֹצִיא רָב אַנְשֵׁי רוּחַ:

הַכֹּהֲנִים, הַלְוִיִּם,

וּמְשׁוֹרְרִים וּנְבִיאִים,

חוֹרְתֵי אִמְרִי־אֵל עַל לוּחַ. – –

וּבְגַלֵּי הַחַיִּים

מִתַּחַת שָׁמַיִם

עוֹד רֹב מַמְלָכוֹת יִמָּחוּ;

רַק עַם הִרְבָּה בֶכִי

רַק הוּא נֶצַח יֶחִי

וּמְאוֹרָיו נֶצַח יִזְרָחוּ

בקיץ של אותה השנה חפץ מאנה, כתום עונת הלמודים בהאקאדימיה, לשוב לעיר־מולדתו הקטנה כדי לבלות את ירחי־החופש בחוג משפחתו החביבה עליו ובקרבת שדה ויער; אולם קויפמאן, “מלאך שמים” התומך בו, לא נתנהו לעזוב את עיר־המלוכה בהעמיסו עליו עקב חסדו עבודות שונות. לב המשורר העני התחמץ בו על העול, אבל לא חטא בשפתיו למיטיבו. וכשנתגברו עליו געגועיו להוריו ולעיר־מולדתו, כתב את השיר היפה “נסיעה אל אבותי על כנפי הדמיון”:

– – אֶל הוֹרַי, אֶל הוֹרַי כְּחֵץ שָׁלוּחַ

אָטוּשׁ, אָעוּפָה בֵּין הָרִים וַעֲמָקִים!

אָעוּפָה עַל כַּנְפֵי קִיטוֹר וָרוּחַ,

אֶנָּשֵׂא בַעֲגָלוֹת רָצוֹת כַּבְּרָקִים!

הָאָרֶץ תַּחְתַּי תִּתְנוֹדֵד בַּמְּחוּגָה,

הַיְּעָרִים יָצְאוּ בִמְחוֹלַת מַחֲנָיִם;

גַּלְגִּלִּים יָשֹׁקּוּ מִבְּלִי הֲפוּגָה,

וּמִקּוֹל הֶחָלִיל תִּצַּלּנָה אָזְנָיִם. – –

הֶאָח! כַּצֵּל סָפוּ עָרִים וּכְפָרִים,

אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ חֶזְיוֹנוֹת יִרְדֹּפוּ;

אַךְ תָּעִיף עַיִן – גַּם רוֹעִים וַעֲדָרִים,

גַּם חֶבֶל אִכָּרִים מַהֵר יַחֲלֹפוּ! – –

חִישׁ נֶאֱלַם הֶחָלִיל, חִישׁ שָׁקְטָה הַמְּהוּמָה,

הַכְּבוּדָה עָמְדָה וַתְּצַלְצֵל הַמְּצִילָּה

³³;

הֶאָח! עַתָּה חִישׁ מִמְּקוֹמִי אָקוּמָה:

שָׁם הוֹרַי רָצִים נֶגְדִּי אֶל הַמְּסִלָּה!…

וּזְרוֹעוֹת אַהֲבָה לִקְרָאתִי נִטָּיוּ,

וּנְשִׁיקוֹת בּוֹעֲרוֹת שִׂפְתוֹתַי יַדְלִיקוּ;

וּבְלִי כָל הֶגֶה שַׂרְעַפַּי יֶהֱמָיוּ,

וּבְעַד עֵינַי אֵשׁ־כִּלְיוֹתַי יָרִיקוּ…

המשורר יורד בחזיונו ממרכבת מסע־הקיטור, והוא יושב עם הוריו בעגלה כדי לנסוע לעירתו לאור הבקר:

עֵינֵי הַשַּׁחַר מִקְָדִים נִשְׁקָפוּ

וּקְצוֹת רָקִיעַ כַּזָהָב יָאִירוּ;

צִלְלֵי לֵיל קַיִץ מִנָּגְהוֹ חָלָפוּ,

רַק נֹעַם קָרָה אַחֲרֵימוֹ הִשְׁאִירוּ.

הַתֵּבֵל כֻּלָּהּ פָּקְחָה עַפְעַפָּיִם

וּמְקֻטֶּרֶת מוֹר מִפִּרְחֵי נִיחוֹחַ;

כָּל צִפּוֹר, כָּל כָּנָף, מִכָּל אַפְסָיִם,

שִׁיר בֹּקֶר, שִׁיר תּוֹדָה יֶהְגּוּ בַכֹּחַ. – –

וּלְקוֹל שִׁיר־יָהּ זֶה שָׁקְטָה הַתּוֹלָדָה

וּבְגִיל קֹדֶשׁ תַּקְשִׁיב קוֹל צֶאֱצָאֶיהָ;

וּלְקוֹל שִׁיר זֶה מֵרֹאשׁ גִּבְעָה נֶחְמָדָה

תָּרוּץ עֲגָלָה וַאֲנִי בֵין יוֹשְבֵיהָ.

הוֹרַי מִימִינִי וּשְׂמֹאלִי יֵשֵׁבוּ.

יָדָם חִבְּקַתְנִי, עֵינָם תַּרְהִיבֵנִי ³⁴;

כָּל קוֹל, כָּל הֶגֶה שִׂפְתוֹתָם דּוֹבֵבוּ

יָבֹא בַעֲצָמַי כִּצְרִי וִיחַיֵּנִי. – –

הֶאָח! כָּל הַיְקוּם בָּא בַעֲדִי עֲדָיִים!

לִי שָׁלוֹם יִקְרָאוּ כָּל בַּעֲלֵי כָנָף!

אַךְ נַעֲלֶה מִקּוֹל עוּגָב וּמְצִלְתָּיִם

הוּא קוֹל הַקּוּקִיאָה מֵרֹאשׁ הֶעָנָף! – –

וּשְׂדֵרוֹת אֲלּוֹנִים

רַעֲנַנִּים וּדְשֵׁנִים

לִי עַיִן יַצְהִילוּ;

גַּם שָׂדוֹת, גַּם גַּנִּים,

גַּם חֶלְקַת שׁוֹשָׁנִים ³⁵

אֶל שׁוּבִי יָגִילוּ!

אולם דמיונות־הקסם האלה נדדו מהרה כחזיון[???]³⁶ ונדחו מפני המציאות, שנראתה למולם עוד יותר כהה ומעציבה. המשורר העני תעה כצל בין החומות הגבוהות של עיר־הבירה, והתענה בשרב הקיץ, בהאויר המקולקל של הכרך ובבדידות עגומה. רעו היחידי הוא–היגון:

אָנָּא, יָגוֹן נָעִים, אַל נָא תִטְּשֵׁנִי!

חִצְּךָ הַשָּׁנוּן הֵן טָבוּל בַּנֹּפֶת;

אוֹ לִנְוֵה עֵדֶן שָׁמַיְמָה הַעֲלֵנִי,

אוֹ הַשְׁקִיעֵנִי בִתְהֹמוֹת הַתֹּפֶת! ³⁷ – –

עָצֵב אָנֹכִי וּבָדָד אֶשְׁכֹּנָה,

אֵין אָח וָרֵעַ, אַךְ שַׁמָּה וּשְׁאִיָּה;

אָאֹר כָּל הַיְקוּם, הַתֵּבֵל וּשְׁאוֹנָהּ,

וּמְנַחֵם אֶחָד לִי – עֹמֶק דּוּמִיָּה. ³⁸

ככה עבר הקיץ ביגון ושעמום על מאנה, וכשנתחדשו שוב הלמודים בהאקאדימיה גדלה תשוקתו אליהם שבעתים. הוא הוסיף לשקוד אז על מלאכת הציור ולמודי הגימנאסיה, שתלמידי האקאדימיה עוסקים בהם, וילמד גם את הלשונות הגרמנית והפראנצית. וכן לקח מאנה חלק בכל תענוגיה של האקאדימיה. הוא למד פרק בשיר בלהקת האקאדימיה והשתתף בכל חגיגותיה. בכ"ח מארט של אותו החורף, 1883, חגגה, למשל, האקאדימיה את יום מלאת ארבע מאות שנה מעת שנולד הצייר האיטלקי הגדול רפאל; ומאנה מתאר לנו את פרטי החגיגה ההיא:

“כל החדרים הרמים ונשאים קֻשטו בעדי עדיים, ופרחים ונצנים נותני ריח עמדו בכל אפסים. גם עצים רמים הוקמו, אשר הטו צל נעים על כל אפסי החדר הגדול, שבתוכו הֻצגו למראה קבל עם שלשים ושבעה ציורים גדולים ונפלאים, פרי הציָר רפאל. עדי החדר הזה היה לפי טעם האיטלקים עם מצבות־שיש מכל המיתולוגיה ³⁹. ובסוף החדר מול הפתח, בין הפרחים ונצנים רבים, התנוססה לתפארה על בסיס יקר תמונת הציָר חצובה מאבן־שיש, מעשה ידי הפרופיסור לאבריצקי, ועל ראשו זר־פרחים נחמד למראה. פני הציָר הפיקו אהבה וגדולה, וקווצות תלתליו הוסיפו לו לוית־חן. הלאה מעט מן התמונה הזאת, בסבך פרחי־תפארה אשׁר עלו על הספון, הופיע הציור היותר נפלא מכל מפעליו. לימין התמונה עמד שלחן יפה, ועליו עטרת־תפארת עשויה מרקועי פחי כסף טהור, אשר תשלח האקאדימיה בשם כל הציָרים והתלמידים מרוסיה לרומי, להניחה לזכרון־עולם על קבר האיש הרם הזה. ולשמאל התמונה עמדה במה לכל המטיפים, הבאים לכבד זכר היום בניב שפתיהם. להקת המנגנים של הקסר באה לנצח בנגינות, ולהקת המשוררים עמדו הכן על עמדם. כל הבית מלא מפה אל פה שרים ורוזנים לבושי מכלול, גם רבים ממשפחת הקסר באו, ובראשם נשיא האקאדימיה, אחי הקסר, הנסיך הגדול ולאדימיר עם רעיתו. אך צעדו רגליו על מפתן הבית הרעימו המנגנים שיר־תרועה לאות כי החל החג”…

באביב תרמ“ג הצליח מאנה במבחן, ומידאליה של כסף נתנה לו לאות הצטיינות. והפעם נתמלא חפצו הגדול: הוא נסע לבלות את ירחי הקיץ בעיר־מולדתו הקטנה, ושש מאד לשוב ולראות את הוריו וידידיו אחרי שנפרד מהם זה כשלש שנים. בסוף הקיץ הלך מאנה לוארשה, ושם התודע לח. ז. סלונימסקי ונ. סוקולוב, עורכי “הצפירה”, שבה החל הצייר הצעיר לפרסם מאמרים על הציור והיופי. ומשם שב מאנה לפטרבורג, כדי לגמור את למודיו בהאקאדימיה; אולם בראש חורף תרמ”ד נתקרר ויחלה במחלה קשה, שהשאירה בגוו, החלש מטבעו, סמני שחפת. מאנה נאלץ אז להפסיק זמן מה את עבודתו, ובשבתו בדד בחדרו גברו עליו מכאוביו ומצוקי השעמום:

שָׁמַיִם וָאָרֶץ‚ לוּטִים בָּעֲרָפֶל,

שֶׁלֶג וּכְפוֹר כִּסּוּ גַּם רוּם גַּם שֶׁפֶל,

וּפְנֵי כָל הַיְקוּם יִשְׂאוּ תָּו הַמָּוֶת;

חֶשְׁכַת לֵיל חֹרֶף פָּרוּשׂ עַל אֲדָמָה,

כִּבְעֵמֶק הָרְפָאִים תִּשְׁלַט הַדְּמָמָה,

רַק הַסַּעַר יֵהֹם בִּמְרִי עַצֶּבֶת.

בָּדָד בִּמְעוֹנִי, הַרְחֵק מִשְּׁאוֹן קֶרֶת,

לִבִּי בִי דַוָּי גַּם רוּחִי נֶעְכָּרֶת

מִכְּאֵב הַשֵּׁעוּל הַמְפָרֵק עֲצָבִים;

הָהּ, רֹאשִׁי, רֹאשִׁי, לַהֶבֶת תֹּאכְלֶנּוּ,

גֵּוִי מִסָּבִיב רַעַד קֹר יֹאחֲזֶנּוּ,

דַּם עוֹרְקַי כִּבְרָקִים רָצִים גַּם שָׁבִים ⁴⁰.

כשהוקלה מחלת מאנה שב לעבודתו וללמודיו, ובימי הקיץ הבא נסע שנית לחדש את כחותיו בעיר־מולדתו הקטנה, מבלי דעת כי נפרד הוא לעולם מהאקאדימיה החביבה עליו. המחלה שקננה בהמשורר הצעיר לא הרפתה עוד ממנו, ונאלץ להשאר בבית הוריו גם במשך החורף תרמ"ה ולבלות את ימיו ולילותיו הארוכים מתוך שעמום ועצבות. אולם הקרנים הראשונות של שמש האביב שבו והחיו את רוח מאנה:

הֶאָח! הִנֵּה הָאָבִיב,

מַחְמַד לֵב וָעָיִן,

וּבָעֵת אָבִּיט מִסָּבִיב

שֶׁלֶג קַר עוֹד אָיִן!

הֶאָח! עַל הַר וָגֶבַע

שָׁפוּךְ אוֹר וּנְהָרָה,

וּתְחִי בַת־יָהּ הַטֶּבַע

עָנְדָה זֵר תִּפְאָרָה.

הֶאָח! הִנֵּה כָל רֶמֶשׂ

עָזַב חַגְוֵי אָרֶץ,

וּבְנֹעַם קַרְנֵי שֶׁמֶשׁ

יִהְיֶה, יִפְרֹץ פָּרֶץ.

אֵצְאָה נָא לָשׂוּחַ,

עַתָּה צַר מִשְׁכָּנִי,

שָׁם חָפְשִׁי אֶשְׁאַף רוּחַ,

אֵדַע כִּי חַי אָנִי!

עזְבִינִי נָא, מַחֲלָתִי

סוּרָה נָא, לֵיל אָמֶשׁ

הָקִיצִי נָא, לִבְּתִי,

עוּרִי לִקְרַאת שָׁמֶשׁ! ⁴¹

בקיץ תרמ“ה נסע מאנה לסלאווטה, כדי לשאוף שם אויר צח ולשתות קומיס, ומחלתו רפתה מעט, אלא ששבה ונתגברה בירחי החורף הראשונים, תרמ”ו, שישב המשורר בוארשה. שם הכין מאנה ציורים יפים לשערי המאספים השנתיים “כנסת ישראל” של שאול פנחס ראבינוביץ ו“האסיף” של נ. סוקולוב, וגם פרסם בהם שירים ומאמרים, בחתמו את שמו המצי"ר⁴² מאנה. בחודש שבט שב מאנה לעיר מולדתו, ובקרוב האביב נחה עליו רוח־התול ויכתוב פיליטון, “הרהורים רעים”, מחיי העירה ומראותיה:

“בדד משמים ישבתי בחדרי. ועל עפעפי נפלה תרדמה. השֵנה היא הנחמה האחת בחיי עיר קטנה ההולכים לאט ומוליכים כשמן מימיהם, בלי תנועה ובלי גלים. לולא היא שהיתה לנו, יאמר בן עיר קטנה, כי אז תמנו לגוע באפס עבודה ומעשה במשך ימי הקיץ הארוכים… ישבתי ונרדמתי, והנה יד שלוחה אלי ותעירני. פקחתי את עיני וארא מלאך דובר בי לאמר: קום כתוב! ואומר: מה אכתוב? ויאמר: את אשר אתה רואה ושומע… עליתי על ראש פסגת השוק החדש ואביט מסביב, והנה ציור נחמד לנגדי – מראה עיר קטנה בראשית ימי האביב. יערים קטנים בלבושם הירקרק אשר לא יבול על ראשי הרים גבנונים ⁴³ יסובבו את העיר מכל אפסיה, ועלימו יתנוסס הר בית מועד לכל חי ⁴⁴ הנשא מכלם בהדרת קדשו. אילנות כבירי־ימים ישיתו כליל צלם על שוכני־דומה, וביניהם מופיעות ממרחק מצבות־אבן, שממרום עמדתן תבטנה על העיר המשתרעת לרגלן להזכירה יום פקודה… ולרגלי ההר ילפת נהר קטן ארחות דרכו בשובה ונחת, ולא יעיז להשבית מנוחת הרפאים בשאון גליו. מעל כל גגות בתי העיר יתרומם בית־הכנסת בשיא גבהו, הנושא עליו חותם הזקנה והשיבה. עיני משוטטות הלאה. רחובות העיר מלאים ילדים משחקים ומשוררים בלי מפריע. דלתות הבתים נפתחו, כלי־הבית רֻחצו למשעי ⁴⁵ והוצאו החוצה. שם יושב החיט במחטו והסנדלר במרצעו בחצרות וברחובות, כי חג האביב הנה בא וכל ידים מלאות עבודה. גם הפרות והעזים עזבו מכלאותיהן ומטַילות בחוץ לרוח היום; שמה נאספו סביב עגלות אכרים, העומדות לפני בית־משקה, והמספא יהיה להן לשלל; בקללות והנפת השׁוט ירוץ האכר לגרשן, וכמעט יסב פניו תשובנה למלאכתן. מכאוביו יוכל להרגיש רק האיש הנרדם בחרבוני־קיץ תחת העץ, וזבוב עז־פנים יעירהו לרגעים בעקיצתו… שם תרנגולות תחת פקודת התרנגול מנקרות באשׁפה, וקרוב להן שתי עזים מנגחות זו את זו כהלכה… נשאתי את עיני והנה פנים חדשות נראו על במת החזיון. בין פרות ועזים, בין תרנגולים וילדים חשופי־שת, תלכנה בנות ישראל הלך ונָהֹר ⁴⁶ לשאוף רוח לפנות ערב, ולבושן כליל “מודה”, ומדברן בשפת רוסיה, הכל כמנהג המדינה. גם החורים קצוצי מעיל וחובשי מגבעות לראשם, מפיהם עתר ענן הקטרת עולה ובידם מקלי־תפארה”.

 

ציונות    🔗

בחדש אייר תרמ"ו נסע מאנה לפטרבורג כדי לבקש תרופה למחלתו אצל הפרופיסורים, והם יעצוהו לנסוע לארצות־הקדם החמות. בלב המשורר החולה נתעוררה אז המחשבה הנעימה ללכת לארץ־ישראל החביבה עליו מאד, ותקותו הפרטית לשוב לאיתנו התלכדה עם שאיפתו הלאומית לראות בתחית ארץ־אבותיו. והחלום המלבב הזה הוציא מלבו הכואב של מאנה את שירו היותר יפה. “משאת נפשי”, היחיד כמעט בספרותנו ברוח החן הנוגע, הצער הפרטי הנוח והשלוה הרכה השפוך עליו:

שֶׁמֶשׁ אָבִיב נָטָה יָמָּה

עַד לִקְצוֹת שָׁמָיִם;

זִיו חַכְלִילִי הוּצַק שָׁמָּה,

תַּאֲוָה לָעֵינָיִם.

סָבִיב תִּשְׁלַט שַׁלְוַת הַשְׁקֵט,

עָלֶה בַּל יִתְעוֹרֵר;

עַל רֹאשׁ גַּבְנוּן, בָּדָד, דוּמָם

יוֹשֵׁב לוֹ הַמְשׁוֹרֵר.

מַה נָּעַמְתָּ, תֹּר הָאָבִיב!

הוֹדְךָ מִי יַשְׁמִיעַ?

תִּקְוֹת אֱנוֹשׁ כִּי תָבֹאנָה

יוֹם אֶל יוֹם יַבִּיעַ.

רוּחַ נוֹאָשׁ יָשׁוּב יֶחִי,

יַחְשֹׁב רָב־מַחֲשָׁבוֹת;

יִשְׁכַּח מֹרֶךְ, רִפְיוֹן גֵּווֹ,

יִשְׁאַף אַךְ נִשְׂגָּבוֹת.

סָבִיב תִּשְׁלַט שַׁלְוַת הַשְׁקֵט

הַס, קוֹל מַשַּׁק כָּנָף!

רוּחַ צַח עַל פָּנַי עָבָר

יָנַע גַּם כָּל עָנָף.

הִיא הַחֲסִידָה חַשְׁרַת אֵבֶר ⁴⁷,

זַכַּת גֵּו כַּסֹּלֶת;

שָׁם בַּמְּחוּגָה הָלְאָה, מָעְלָה,

תֶּחֱצֶה יַם הַתְּכֵלֶת.

הָהּ, מִי יִתֵּן כַּנְפֵי יוֹנָה

לִי גַּם לִי תוֹלֵעָה!

אוֹ כְאָדָם לוּ רַק חָפְשִׁי

אֵשֵׁב אוֹ אֵצֵאָה.

אָז אָעוּפָה אֶסַּע קֵדְמָה – –

והמשורר רואה בדמיונו מחזות־קסם בארץ אבותיו:

שֶׁמֶשׁ מַזְהִיר הֵאִיר אֶרֶץ,

יַבְרִיק טַל עַרְבָּיִם;

שִׁיר הָאִכָּר, בָּרִיא, רַעֲנָן,

נִשְׁמַע מֵאַפְסָיִם.

קוֹל הֶחָלִיל מִשְּׁפַת הַנָּחַל,

רוֹעֶה יַשְׁקְ הָעֵדֶר;

קוֹל שִׁיר נָעִים, שִׁירַת עַלְמָה,

שָׁם בִּפְנִים הֶחָדֶר.

עֲלֵי שַׁדְמוֹת בָּר וָפֶרִי

אֶעֱבוֹד גַּם אָנֹכִי;

אֶעֱבוֹד, אָשִׁיר, אֶשְׁאַף רוּחַ,

אוּלַי יָשׁוּב כֹּחִי.

אֶשְׁכַּח עָצְבִּי, תּוּגַת נַפְשִׁי

עַל תִּקְוֹתַי כָּלוּ;

יָמִים טוֹבִים, חַיֵּי שֶׁקֶט

נֶגְדִּי עוֹד יִצְהָלוּ.

אַיֵּךְ, אַיֵּךְ, אַדְמַת קֹדֶשׁ?

רוּחִי לָךְ הוֹמִיָּה– –

לוּ גַם אַתְּ גַּם אָנִי יַחְדָּו

נָשׁוּב עוֹד לִתְחִיָּה!

אולם תקותו של המשורר החולה לא באה. בריאותו התמוטטה יותר ויותר, ואחרי שכבו איזו חדשים על ערש־דוי שם המות קץ, בחול־המועד סוכות תרמ"ז, לחיי מאנה, שהיו מלאים קסמי־יופי ויסורי־שחת.

 

תכונתו הכללית של מאנה    🔗

שירתו של המצי“ר מאנה היא לירית⁴⁸, כאותה של מיכ”ל, וכמעט כלה נובעת מחייו הפרטיים של המשורר. אולם רגשותיו של מאנה מצטיינים לא במרץ ועומק, כאותם של מיכ"ל, אלא ברוך ותמימות.

שירת הטבע.

למאנה אין נסיונות החיים, כי עולמו הוא יפי הצבעים וההארמוניה⁴⁹ שבתולדה. משורר צנוע וענו זה לא ידע גם את האהבה בתענוגיה ויסוריה, כי לא הספיק עוד להתעורר מהתמהון שהוכה בו למראה הטבע וכל הדרו. מאנה הצייר הוא המשורר הראשון בספרותנו החדשה, שידע להעריך כראוי את היופי הפלאסטי⁵⁰ של מראות התולדה. אולם הוא מתפעל רק מן המחזות הכלליים של הטבע, ואינו מתבונן להשרטוטים הדקים והנקודות המיוחדות של התמונות המפליאות את לבו. סקירתו של מאנה אינה חדה, מנתחת ונוקבת, אלא מרפרפת, משוטטת. ולהרשמים הכלליים שקבל היתה מספיקה שפתו העניה במבטאים, אבל הקלה והרכה ביותר.