שָּלוֹם יַעֲקֹב אַבְּרַאמוֹבִיץ (מנדלי מוכר ספרים)

 

ראשית למודיו    🔗

שלום יעקב אבראמוביץ נולד בעשרים לחדש דיצימבר 1836 בקאפולי, עיר קטנה בפלך מינסק, “אשר השה אלוה הון ועושר ולא חלק לה במסחר ומרכולת, כי אם כבוד הטבע נתן לה, הדר יערים והוד החיים, עמקים ושדי־חמד סביבה”¹. אביו, ר' חיים משה, היה למדן ומליץ בעברית, בקי בהויות² העולם ועסקן בצרכי ציבור. הוא חנך את הנער על פי דרכו, ובהיותו כבן שש שנים מסר אותו להמלמד המצוין יוסף הראובני, כדי להורות לו את כל המקרא והתרגום הארמי לפי הסדר. המלמד ההוא היה אומן־יד ומפתח פתוחים על עץ ואבן, ויקשט את קירות בית הכנסת הגדול שבעיירה בכתביות ותמונות שונות, גם עשה צעצועים לארון־הקדש; ובלי ספק התענג הילד שלום יעקב על מעשי ידיו של רבו, שהועילו אולי לעורר בו את רגש היופי. התלמיד הקטן, שהצטיין בכשרונותיו הטובים, למד ב“חדר” כי“ב שעות ביום, וכעבור שלש שנים ידע בעל־פה את כל ספרי התנ”ך.

“ועוד אני מתענג – כותב אבראמוביץ – על אמרי נעם של חוזי יה ומחזה שדי אחזה בנפשי, ציורי קדש נשגבים משנות עולמים, לקחני מלמדי אל גבול התלמוד, הענק הקדמוני ועוג מלך הבשן בספרות כל יושבי תבל. בבואי שמה הייתי כאיש הבא בפעם הראשונה ליום השוק הגדול, משתאה למראה עיניו מיני סחורה ופרגמטיה³ ודברי חפץ הרבים והמשונים, ומשתומם למשמע אזניו קול שאון והמולה וצוחה מכל עבר ופנה. קונים ומוכרים, סרסורים וסוחרים ברעש גדול יחפזון וחשק ותשוקת המסחר יאָחזון, כלם רצים דחופים ומבוהלים, זה בכדו וזה בחביתו ואיש אחיו ידחקון; אלה לאלה שואלים ואלה לאלה ממללים, קורצים בעיניהם, מוללים ברגליהם, נושאים ונותנים, שוקלים וטרים,⁴ וקול ענות במחנה. בכח ההגשמה⁵ הנטוע בי נתתי דמות לכל הדברים וצורה לכל הבאים בשער התלמוד. ה”תנא קמא" ו“האי מאן דאמר” נדמו לי כאנשים גאיונים, קפדנים, ופני להבים פניהם, ה“רישא, סיפא ומציעתא” – כנשים צרות זו לזו, כל אחת מכחשת את חברתה. זאת אומרת כה וזאת אומרת לא כן, ורגזו ונוכחו ואין נחת. וזו הבוגרת, האיילונית⁶ והנערה שנתפתתה, וזה החרש שוטה וקטן והזב והזבה, גם השנים שאוחזין בטלית, ושור שנגח את הפרה, שור המועד ושור תם – כלם נצבו כמו חיים בדמיוני, איש איש בצורתו המיוחדת ובצביונו המשונה… כן אהבתי לטיֵל בפרדס האגדה הנפלא. זה הפרדס לא כגן עדנים הוא, אשר לו גדר עם בריח ודלתים, ומטעיו מגדלים ושתולים למיניהם על ערוגותיו, שכלן מתאימות הולכות למישרים, והטבע אסור שם בחבלי חרשת מעשי ידי אמן – כי הוא כשדה יער וכר נרחב לבלי חֹק, אין גדר ואין סדרים וערוב כבד מאד בצמחיו. שם פרחים ואין מספר, נטיעים שונים ומשונים גדלים בערבוביא ופשוטים כצמח השדה".⁷

במלאת לשלום יעקב י“א שנה עזב את ה”חדר" ובא ללמוד בפני עצמו בבית־המדרש, ובכל ערב היה אביו מסביר לו דף גמרא. וכשעסקיו מנעוהו מלעשות זאת, היו הוא והנער משכימים בטרם עלות השחר והולכים יחד לבית־המדרש כדי לעסוק בתורה.

“אמנם כן – מספר אבראמוביץ – צער גדול היה לילד רך בשנים להשכים קום בעת שתקפה עליו שנתו, ומה גם בימות החורף, אבל בדיעבד כשקמתי ויצאתי לפעלי נהניתי בלבי, ושכרי – שכר ההליכה והלמוד באשמורת הבקר – היה הרבה מאד. דומית־יה בכל רחובות העיר השקועה בתרדמה, גם הירח והכוכבים במשמרותיהם ברקיע העירו את דמיוני והקשבתי קשב רב. אז ראיתי בחזיון את האיש גבריאל, הקורא כגבר ומבשר שעות הלילה בשמי השמים. מלאכי צבאות ידודון ידודון ופותחים את פיהם בשירה נעימה. עוד מעט ושערי גן־עדן ברעש נפתחים ואל־הכבוד יבוא בו. ראו בני אלים הליכות אלי מלכי בקדש – ונדמו ויעמדו מרעידים איש על מחנהו ואיש על דגלו, אין נודד כנף ואין פוצה פה ומצפצף. ופתאם ירעם בכח ה', ועליון יתן קולו בבכי. בכה יבכה בלילה על בית־מקדשו השמם, על ירושלים עיר־תפארתו העזובה, על עמו, בני ציון היקרים, הנודדים בגוים, ועל השכינה⁸ העלובה הנודדת עמהם בגולה ובצרתם לה צר. עינו עינו יורדה מים – והיא שכבת הטל על פני הארץ ורסיסי־לילה על קוצותי”. ⁹

 

האהבה לטבע    🔗

חזיונות התנ"ך והאגדה עוררו את דמיונו של הנער ופתחו בו את רגש־היופי, ועיף מלמודיו היה שלום יעקב יוצא להתבודד בהיערים והשדות, המקיפים את העיירה, ולהתענג על הדר הטבע.

“שם – מספר אבראמוביץ – בליתי עתותי בהלך־נפש ומראה עינים על יפעת התולדה והדר גאונה, וברבות הימים לבבתני בזיו כבודה, נמשכתי אליה בעבותות אהבה ומשוש חתן על כלה ששתי עליה. יום יום יצאתי השדה לשחר פני אהובתי ולהתעלס באהבים עם יעלת־חן זאת. את שאהבה נפשי בקשתי בסבכי היער ובחרש מצל, בנאות דשא ועל מי־מנוחות. והיא העבירה כל טובה על פני, משחקת לפני בכל מקום. הייתי מקפץ אחריה על ההרים, מתרפק על העצים, אף ישבתי בין המשפתים¹⁰ לשמוע שריקות עדרים; הזמיר השמיעני את נגינותיו וקול התור נשמע במקהלות כנף רננים, כלם היטיבו נגן בתרועה וישירו שירת־דודים ליפתי, בת אלהים יוצר הכל”.

 

אבראמוביץ בכפר    🔗

אולם ימי שלותו של הנער לא ארכו, כי במלאת לו י“ג שנה מת עליו פתאם אביו, והניח אחריו את משפחתו בחסר כל. שלום יעקב נאלץ אז לעזוב את עיר־מולדתו החביבה עליו ולנוע על ישיבות סלוצק, וילנה וערים אחרות, באכלו “ימים” ובחיותו חיי צער, כדרך הבחורים העניים העוסקים בתורה. ובהיותו כבן י”ז שב שנית לקאפולי, ובא לשבת עם אמו בכפר מילניקי, הרחוק מהעיירה כעשר וירסטאות, כי בתוך כך נשאה האלמנה לחוכר בית הרחים בכפר ההוא. שלום יעקב לא אכל לחם־חסד בבית אביו חורגו, כי היה מלמד תורה לבניו, וחיי הכפר השוקטים והיפים החיו את נפשו הנהלאה מנדודים ומצוק. אחרי בלותו ימים רבים בין הספרים המאובקים והקירות החשכים של הישיבות, היה שש בעליצות רבה על מראות הטבע החביב עליו, שנגלו לו שנית בעצם תפארתם. מסביב להכפר היו “יערים גדולים עתיקי ימים, בם תרמוש כל חיתו יער, הזאבים שואגים בלילה לטרף וגם הדוב ירבץ שם לפעמים. שם צפרים יקננו ומבין עפאים יתנו קול, אוז־הבר וכל עוף המים שם המה ומתוך הגומא בבצה יצוחו. ויאור גדול ילפת ארחות דרכו וחלף בין עצי היער שטוף ועבור עד בית־הרחים יגיע, שם ישתפך במורד ויניע את האופנים ברעם וברעש, ומקול הטחנה ושאון מים כבירים תצלינה האזנים”. שלום יעקב כתב אז שירי תהלה לכבוד התולדה היפה, והתענג זמן מה על חמודותיה; אולם הבדידות של הכפר היתה עליו מהרה למשא, ורוחו נשאו הלאה להכיר את התבל ואנשיה.

 

אברהם’ל החִגר    🔗

בשוב שלום יעקב לקאפולי התודע שם בבית־המדרש לאברהם’ל החגר, קבצן נודד ובעל־דמיון, שכבר עבר בכמה ערים וגלילות וידע לספר נפלאות מנגב רוסיה, מעושר בני וולין וברכת אדמתה. הספורים הללו מהמדינה הרחוקה והמאושרה הפליאו את לב בני העיירה העניים, ועוררו ביחוד את דמיונו העז והנוח להתפעל של שלום יעקב. בלבו נולדה תשוקה כבירה לתור ערים וארצות חדשות, ולראות בעיניו את פלאי המרחק; והמקרה עמד לו. דודו מצד האם, הגר בקאפולי ירד בעת ההיא מנכסיו, ובקראו שמיטה לנושיו נמלט מפניהם ולא נודע אנה בא; ועל כן יצאה אשתו, שנתעגנה ונשארה בחוסר כל, לבקשו בכל תפוצות ישראל. היא לקחה על זרועותיה את ילדה הקטן ותשב בעגלתו השבורה של אברהם’ל החגר, הרתומה לסוסה זקנה ועורת בעינה האחת, ותסע לדרכה; כי מסלת־ברזל עוד טרם תהיה בארץ בעת ההיא. וגם שלום יעקב נלוה להנוסעים המוזרים האלה, שלא ידעו בעצמם אנה פניהם מועדות.

 

טלטולים    🔗

קשה היה המסע בחום הקיץ ובאבק־דרכים, כי הסוסה הזקנה והדלה התנהלה בכבדות תחת קוי־השמש הלוהטים, וגם צידה מספיקה לא היתה להנוסעים; אולם גם קסם מיוחד היה שפוך על אותה הנסיעה הארוכה והאטית¹¹ בין יערים ושדי־תבואות, דרך ערים וכפרים. בבוא הנוסעים לאיזו עיר או עיירה, היו סרים למלון או לבית ״הכנסת־אורחים״, ואברהם’ל החגר היה הולך להרב לבקש מכתבי־מליצה ותמיכת־כסף בעד העגונה הנוסעת אתו. ובמשך הטלטולים והגלגולים הארוכים הללו למד אבראמוביץ לדעת את חייהם ומנהגיהם של הקבצנים בישראל, התופסים מקום חשוב כל כך ביצירותיו. כן שמשו הסוסה והעגלה של אברהם’ל החגר כתבנית וסמל לה“סוסה” של אבראמוביץ ועגלתו המלאה ספרי רומ"ל¹² של ר' מנדלי מוכר ספרים. ההרפתקאות¹³ המרובות, שעברו על הנוסעים באותה הנסיעה הארוכה והמוזרה, נחרתו עמוק כל כך בזכרונו של שלום יעקב, שהן חוזרות ונעורות בכמה מספוריו.

 

אבראמוביץ בקאמיניץ־פודולסקי    🔗

מקץ ששה שבועות לנדודיהם הגיעו הנוסעים לוולין, ושלום יעקב החל לחשוב מחשבות איך להיפטר מאפוטרופסו אברהם’ל החגר, שהיה עליו למשא בנכליו ועריצותו. הוא תפס את ה“פאספורט” שלו, הרעיבו, הציק לו והשתרר עליו. ובכל מקום בואם התהלל אברהם’ל בבית־המדרש, כי הוא מוביל אתו בחור למדן ו“משכיל”, ובהשתדלו לשדכו עם בת אחד מבעלי־הבתים אמר לחלק עמו בהנדוניה שלו. בבואם לקאמיניץ־פודולסקי הלך שלום יעקב לבקש את רעו מלפנים, אחד מבני הישיבה ששמש שם כעוזר להחזן; וכשנודע הדבר לאברהם’ל מהר לאסור את סוסתו והאיץ בשלום יעקב לעזוב את העיר. המה יוצאים לדרך ורוח עצבון ויאוש נחה על שלום יעקב, בראותו כי גורלו מסור בידי מעול נבזה ואין מנוס ומפלט. ופתאום התבונן אברהם’ל כי סוסתו אבדה אחת מפרסות־הברזל שלה, וישלח את שלום יעקב לבקשה בדרך. ובעודנו עומד לבדו בשדה נבוך ומר־נפש – והנה מרכבה רתומה לארבעה סוסים עברה על פניו. המרכבה עמדה, ומתוכה קפץ ויצא העוזר־להחזן, שנפל על צוארי שלום יעקב וישק לו. ואז קבל אברהם’ל את שכר הנסיעה, ושלום יעקב עם רעו שבו העירה.

אבראמוביץ בא ללמוד בבית־המדרש, ובחייו החלה תקופה חדשה. הוא התודע בסתר להמשורר גוטלובר, הדר בקצות העיר, ובתו למדה לו את השפות הרוסית והגרמנית ואת כללי האריתמטיקה. אבראמוביץ החל לשקוד אז בחשאי על ספרי־השכלה שונים, ובהיותו לחתן לאחד מעשירי העיר הכין את עצמו מתוך הרחבה לבחינת מורה. אולם אשתו הצעירה, שנלקחה בלי הבחנה יתרה, היתה שונה ממנו ברוחה, ונאלץ לגרשה כעבור זמן מה. בשנת 1857 נתמנה אבראמוביץ למורה בבית־הספר העברי, ובאותה השנה הדפיס את מאמרו הראשון ב“המגיד” על עניני החנוך.

אבראמוביץ בברדיטשוב.

וימי שבתו של אבראמוביץ בקאמיניץ לא ארכו, כי יצא משם והשתקע בברדיטשוב. בעיר זו מצא את הרעיה הראויה לו, שהיתה לאשתו וחברתו הנאמנה בחיים, והחל לעסוק בקביעות בעניני ספרות.

 

יצירותיו הראשונות    🔗

בשנת 1860 פרסם אבראמוביץ את הספר “משפט שלום”, בקרת על הספר “מנים ועוגב” של צווייפל, וכעבור שנתים ימים הדפיס את החלק הראשון של הספר המדעי החשוב “תולדות הטבע”. בשנות הששים התעוררה אצל משכילינו האהבה להטבע ועבודת־האדמה, והשעה היתה רצויה לכתיבת ספר פופולארי¹⁴ על בעלי־החיים, הצמחים והדוממים¹⁵. ועל כן תרגם אבראמוביץ לעברית את ספרי־הטבע של הפרופיסור לינץ, ובקבעו שמות להחיות והעופות השונים עזר להתפתחות השפה.

 

האבות והבנים    🔗

בשנת 1863 פרסם אבראמוביץ את ספורו הראשון, “למדו היטב”, שנתרחב אחרי כן והופיע בשנת 1868 באריכות בשם “האבות והבנים”. הגבור הראשי, אפרים מעיר כסלון, הוא חסיד עשיר וקנאי, המציק לבנו יחידו שמעון בשביל “השכלתו” וחירותו הדתית עד שהוא בורח מביתו. וכן הוא מפריד בין בתו היחידה רחל ואהובה ה“משכיל” דוד, שלא ישר בעיניו. אולם לא היו ימים מועטים ואפרים ירד מנכסיו, גם חלה ונפל למשכב, ודוד גמל לו כמה טובות וחסדים. ואז התנחם אפרים על רדפו את המשכילים, שהכיר בצדקתם, והשיב את בנו הנדח, גם ברך את אגודת בתו עם מאהבה. הספור, שנכתב ברוח לוחמי־ההשכלה, עשה בשעתו רושם גדול על הקוראים ותורגם מיד לרוסית; אולם האמן שבאבראמוביץ לא נתגלה בו עוד.

 

התקופה השניה.    🔗

בשנת 1865 באה התקופה השניה בעבודתו הספרותית של אבראמוביץ: הוא החל לכתוב יהודית. בראותו כי הקוראים והמבינים עברית מעטים הם, נתעוררה בלבו אותה השאלה שהציקה גם ליל"ג: “למי אני עמל”? ועל כן החליט לכתוב את ספוריו, בלשון מובנת **לרוב העם. **

“השפה היהודית בזמני – כותב אבראמוביץ – היתה כלי ריק, אין בה דבר טוב זולתי להג הרבה, הבלים ודברי תעתועים מעשה ידי פתאים, נלעגי־לשון ובני בלי שם, והנשים גם דלת העם היו קוראים אותם באין הבן; ויתר העם, אם כי לא ידעו ספר ולשון אחרת, היו נכלמים מאד לקרוא בם, פן תודע אולתם בקהל… ומה גדלה איפוא מבוכתי בשומי אל לבי, כי אם אשגה בזרה הזאת הלא כבודי בקלון א‏מיר. אבל אהבת המועיל גברה בי על הכבוד המדומה, ואמרתי: יהי מה! ארחם את היהודית, הבת לא רוחמה, ועת לעשות לעמי”.¹⁶

 

“האדם הקטן”    🔗

הספור הראשון ביהודית, שיצא מעטו של אבראמוביץ, הוא “האדם הקטן”, שנדפס בהשתדלות מנדלי מוכר ספרים (1865), הפסיבדונים¹⁷ שהמספר נקרא בו מני אז ועד כה. זהו ספור תולדותיו של אברהם יצחק התקיף, מנהיג־הקהל המתעשר על חשבון הצבור ומתנחם באחרונה, לפני מותו, על כל העול שעשה. אבראמוביץ הוא הסופר הראשון שיצא להלחם בכשרון רב וסאטירה שנונה בעסקני־הצבור שלנו מהדור הישן, המקימים להם מעין “ממלכה” קטנה ומוצצים את לשדו של העם. ספורו זה הוא כעין

"כתב אשמה נגד בני־האדם הקטנים, אלו התקיפים ומנהיגי־הקהלות ופרנסי־הצבור, אלא שרוח השירה האמתית מבצבצת גם שם מאחורי הגדרות הדחויות ומאחורי הפרגודים. מיד בתחלתו אנו מתפלאים לאותו הדמיון היפה, דמיונו של משורר אמתי: האדם הקטן, שהנער רואה בתוך עינו של כל אדם, זה האישון, מתחיל להעסיק אותו. שומע הוא את האגדות הנפלאות על דבר האישון, איך מתהוה ואיך נולד, והוא משתוקק לראותו פנים אל פנים; ולבסוף הוא מוצא את – האדם הקטן, אותה הבריה השפלה והמאוסה העומדת בראש הקהל ורודה בו. ואולם הספור הזה בעיקרו נעשה סוף סוף למאמר פובליציסטי.¹⁸ "

כשרונו של אבראמוביץ לא נתבגר עוד כל צרכו ב“האדם הקטן”, גם המספר בעצמו לא מנה אותו הספור בין יצירותיו המשובחות שתרגם אחרי כן מיהודית לעברית.

בשנת 1869 בהיות אבראמוביץ כבן ל"ג שנה, כתב את הספור “פישקה החגר”, ששכללו אחרי כן בשנת 1888, ונקרא בעברית “ספר הקבצנים”. וכאן אנו רואים ראשונה בספרותנו ציורי־הטבע מפורטים ויפים, הומר קל ובריא ותמונות חיות ומתוארות היטב בכל שרטוטיהן החיצונים והנפשיים. מנדלי מוכר ספרים מספר לנו את מסעותיו עם עגלתו הטעונה ספרים, ואת המאורעות שקרו לו:

"פעם אחת הייתי מהלך בדרך, ואותו היום שבעה־עשר־בתמוז היה. ואני יושב לי על דוכני¹⁹ בעגלה עטוף בטלית ומעוטר בתפלין, מחמר כלאחר־יד אחר סוסי בשוט שבידי ומתפלל שחרית, מתכון ועוצם עיני שלא לראות את העולם לפני בשעת תפלה. והיא, התולדה, כלומר הטבע בלשונם, היתה באותה שעה, מעשה שטן, נאה מאד וממשכת אותי להסתכל בפניה, והיו הרהורי־לבי מנצחים זה עם זה. יצרי הטוב אומר: “אסור – אל תסתכל!”… וכנגדו יצרי הרע מסית ואומר: “מותר! הסתכל ויהנה לבך, שוטה שבעולם!” ועמד ופקח לי עין אחת. ומיד נגלתה עלי היפהפיה הזו בהדר כבודה – ותמונה נאה לנגד עיני: שדות כוסמין²⁰ בלבלובן, לבנות כשלג, אצל שורות שורות מוצהבות של חטים ושל גבעולי קִטניות גבוהים וירקרקים; בקעה נאה צומחת דשאים וחורשה של אגוזים לשני צדיה, ובתוכה שוטפת ברֵכת מים זכים כעין הבדלח, וזהרורי חמה בוקעים בהם וחופים פניהם בתורי²¹ זהב וקשקשי כסף; עדרי צאן ובקר נראים מרחוק כנקודות שחורות, שחומות²² ואדמדמות בנאות־דשא שם. – “אוי לאותה בושה!” – מיסרני יצרי הטוב… אבל היצר־הרע שבי מעלה לתוך חוטמי ריח־ניחוח של ערמות שחת ושל עשבים הנבלע באברים, משתפך לפני בנגינות כנפי רננים משמחי לב, משיב רוח חם על פני, מסלסל פאותי ולוחש לי באזני: “ראה, אדם אתה, יהודי, ואל תבוא, שוטה, להדיר הנאה מן העולם!” אני מגמגם ומתפלל, כביכול, ואיני יודע בעצמי מה אני מתפלל. ובטירוף הדעת דברי כעס וקנטור עולים במחשבתי מאליהם…

הריני מעמיד פנים עצובים, מתאנח בחסידות ואומר אותן הסליחות הקבועות ליום מר זה בתחנונים ובקול בוכים, וקול בכיתי הולך וחזק ביותר באותו פזמון שמרגיז לבבות בדבריו המרים האלו: “והשפיפון מצפון כשבולת שטפני, והציד שלח יד והצפיר והשעיר”. יהודי, מכיון שהוא שופך שיחו לפני המקום ואומר לפניו פזמון, כסבור הוא שעשה כל מה שבידו, ודעתו נחה ומתישבת עליו, כתינוק זה לאחר שלקה מוחה דמעתו ושותק. מיסב אני על דוכני ומחליק לי את זקני בנחת־רוח כאומר: רבונו של עולם! אני עשיתי את שלי ויצאתי ידי חובתי; עכשו אין הדבר תלוי אלא בך. עורה נא, התעורר נא והראני חסדך, אב רחום וצדיק! – “הַידא, בהמתי! הרימה פעמיך ולך נא ונא, במחילת כבודך!” – אומר אני לסוסי בפה רך, מפיסו על שהייתי מזלזל בו מתחלה וקורא לו “נבֵלה”. והעלוב הזה מחוה לי קידה, כורע על רגליו הקדומות וכובש ראשו בקרקע ומתאנח, כאלו הוא אומר: “אדוני! ומספא מה תהא עליו?” חייך, שפקח אתה – אומר אני, ומרמז לו בשוט שהוא רשאי לקום ולעמוד על רגליו. לא לחנם נאמר: “ציון, בך כל בהמה ועוף חכמו!” כלומר, אפילו בהמותיך, כנסת ישראל, פקחות הן… אבל אין זה מעניני. ומתוך אמירה זו באתי שוב לידי הרהור בכנסת ישראל, על חכמתה ודעתה ומנהגיה. על אותן הבריות היפות שבתוכה ועל רוע מעמדה, המקום ירחם עליה. ראשי התחיל מתנדנד אילך ואילך, מחשבות לבי מתבלבלות, וכשפיפון²³ נראה לי בדמיוני – נבוכדנאצר וסיעתו פורעי פרעות בישראל, משברי דלתות וחלונות ומקרקרי קיר. מהומה ומבוסה ומבוכה. יהודים, קצתם לבושי טליות וקצתם טעוני חבילות של סחורה, סמרטוטין ובלואי־בגדים, אוזרים חלציהם, שואגים “הושע נא!” ורצים… ואני נושא את רגלי, מתגבר כארי וקופץ – ומשתטח מלא קומתי על גבי הקרקע.

דומה שחטפתני השֵׁנה, לא עליכם, וישנתי באמצע תפילתי. רואה אני והנה עגלתי טובעת בתוך אמת־מים²⁴ ובאחד מאופניה האחרונים נתון סַדַּן²⁵ של עגלה אחרת. סוסי, רגלו האחת עומדת מחוץ לעבותות העגלה והוא ממושך, דחוק ולחוץ, ורע רע לו. ומאידך גיסא קללות נמרצות עולות ובאות לי בלשון יהודית, וגניחה ושעול כאחת נשמע משם. יהודי אתה! – אומר אני בלבי – אם כן למיחש לא מבעי… ומיד אני קופץ ובא לשם מלא חמה. והנה איש יהודי סבוך בטלית ותפלין מפרפר לפני תחת העגלה. הרצועות והשוט כרוכים יחד, והוא מפרכס ומשתדל בכל כוחו לצאת מן המצר. אני תוהא וצועק עליו: היאך! והוא משיבני בקול: היאך והיאך! אני משלח בו חרון אפי וכל חלומותי הרעים שחלמתי, והוא חוזר ומשלחם בי. ואין אחד מאתנו רואה את פני חברו. אני לו: יהודי איך אינו בוש וישן בתוך תפלתו? והוא לי: יהודי איך אין מורא שמים עליו והוא מתנמנם? אני מקללו באביו, והוא – באבי ובאמי. אני חובט על סוסו, והוא מתיר עצמו מאסוריו ועומד וחובט את סוסי, הסוסים מתהוללים ומזדקפים קוממיות, ואנו כועסים ומשתערים זה על זה כתרנגולים ומתכוונים להחזיק זה בפאותיו של זה. שעה קלה היינו עומדים ושותקים ומסתכלים אחד בפני חברו. אמנם מה נהדר היה מראה זה! שני גבורי ישראל בטליותיהם ותפליהם עומדים בשדה זועפים ונזעמים ומזומנים להיות סוטרים אחד בלחיו של חברו… אשרי עין ראתה אלה! עוד רגע ומכות־לחי מתרגשות לבוא – ופתאם נרתענו לאחורינו ושנינו בבת־אחת קוראים תוהים ומשתאים:

– אוי, ר' אלתר!

– אוי, אוי, ר' מנדלי!"

אלתר יקנה“ז, מכרו של ר' מנדלי מכבר, היה “יהודי מסורבל בבשר ומפוטם וכרסו עבה. פניו טובעים בים של שערות צהובות ועכורות, שיש בהן כדי להספיק פאות וזקן ושפם גם לו לעצמו וגם לכמה וכמה יהודים. בתוך ים של שערות זה עולה כמין אי חוטם רחב ועב, חתיכה הראויה להתכבד בה, שרוב ימות השנה הוא סתום ובטל מעבודה, ובשנוי וסת²⁶, כגון בפרוס²⁷ חג־הפסח, זמן הפשרת שלגים, בעליו נוטלו בכפו, שוקד עליו וגורפו, והוא משמיע כשופר תקיעות גדולות”. ר' אלתר היה גם הוא מוכר־ספרים, ונזדמן יחד עם ר' מנדלי בדרך המוביל לכסלון, בלכתם למכור שם את סחורתם. ובעודם עומדים ומסיחים על עניניהם, והנה איזו אכרים באו בקרונותיהם והשתאו על שתי העגלות הטובעות בבוץ וחוסמות את הדרך, גם לגלגו על היהודים העטופים בטליות וקראו: “ראו נא אותם, את הבריות היפות הללו! תפח רוחם של אביהם ואמם! הוי, פנו מקום, יהודים מצויצים!”²⁸ העגלות הוצאו אז מן הבצה בעזרת “דחיפתם החזקה” של הערלים, בעת שהיהודים החלשים יצאו ידי חובתם בקריאות־זרוז: “דחפו היטב, היטב דחפו!” והיו גונחים ומפרפרים בכל אברי גופם ונראים כדוחפים. והאכרים הלכו לדרכם בלעגם על היהודים המטפלים בסוסיהם ב”בגדי כהונה“, ובקפלם את כנף בגדם בדמות אזן חזיר כדי להרעימם; וגם ר' מנדלי ור' אלתר שבו למסעם. ר' אלתר היה “יושב לו בעגלה תחת חופה של מחצלאות בלות, והאופנים של מרכבתו מרוסקי הידות, מהודקי חבלים ומשונים בשיעור קומתם, מתנדנדים על הסדנים ומתרעשים בקול. מרכבה זו סוסה גבוהה ודקת בשר ותשושת כח מושכת אותה, והעלובה הזו גבה צרוע, כתות ונשוך, אזניה זקופות ושיור הפאה שבצוארה סבוך בקש ובנעורת של פשתן, המבצבצים מן הענק לגרגרתה הדקה והצנומה”. ור' מנדלי, ההולך בראש עם עגלתו, כלה את ה”פסוקי דרחמי" של תפלתו, והיצר־הרע החל להסיתו שיטעם מהמשקה, הדובשנין, השומים והבצלים שבתרמילו, כי “מה לו ליהודי בימינו ולנבוכדנאצר בימים ראשונים? אולם הוא מתגבר על תאותו ואינו מחלל את התענית, וכדי לפזר את הרהוריו הרעים הוא מתבונן ל”הדר אלהינו בעולמו הנאה".

"הרקיע כלו תכלת בלא עב קל. החמה לוהטת. רוח לא נושבת, אויר לא מרפרף. תבואות ואילנות אינם מזדעזעים, עומדים ומחרישים. הפרות אלו רובצות בשדה נטויות־גרון ומנענעות אזנים, ואלו כובשות קרניהן בקרקע, חוטטות ומעפרות בטלפיהן וגועות מפני החום. הפר פושט זנבו ורץ, מנענע ראשו לצדדים, פתאם יעמוד, מרכין מצחו עד לעפר, שואף ומנשם בנחיריו, נוהם ובועט ברגליו – והבל מפיו יצא. אצל ערבה זקנה, עקומה וסדוקת רעם עומדים סוסים צפופים, מאהילים זה על גבי זה בצוארותיהם, כדי לעשות צל כל שהוא, ומצליפים בזנבותיהם להבריח את היתושים והצרעין²⁹ מעל גבם. בראש האילן עורב אחד מתנענע על ענף רך באויר העולם, ונראה מרחוק כאלו הוא מתפלל עטוף טלית־קטן של לבן ותכלת יחד, משתחוה ונופל אפים בכפיפת ראש, רוקד תחתיו רקידה קלה, מקרקר אחת ושתים בשפה רפה ומשתתק, פושט גרונו, מעמיד פניו ומתנמנם ועיניו פקוחות… שקט ודממה בכל הדרך. עלה לא מזדעזע, עוף לא פורח, אלא יתושים וזבובים, עמא פזיזא³⁰ זה, הלולי וחנגי להם בחללו של עולם, טסים כה וכה, מעופפים ועוברים אצל האזן, מזמזמים לה, לוחשים לה – ופורחים ואינם. גם הצרצור³¹ והצלצל³² מנתרים בין חציר וקמה, נודדים כנף, פושטים רגל ובצלצול מצלצלים…

הנה חֹם היום, הנה שקט ודממה – הס! ישנים מעשי אלהינו…"

“ואני – מספר ר' מנדלי – מוטל מפני החמה בעגלתי ואיני לבוש אלא חלוקי וטלית־קטני בלבד; כובעי החם בראשי שמוט לי לאחורי, והאנפילאות של צמר, שאינן פוסקות מעל רגלי אפילו בימות החמה, משולשלות לי עד עקבי – ומזיע יפה יפה. ואלמלא החמה מכהה את עיני הייתי נהנה מזעה זו, מפני שאוהב אני להזיע ולהשתטח שעות הרבה על גבי האצטבה העליונה במרחץ בעדנא דריתחא”. גם ר' אלתר היה מתפרקד³³ בעגלה, שוכב על גחונו וראשו סמוך על שתי זרועותיו, פניו מאדימין וחזהו המסובך בשער מגולה. החמה מלהטת וצולה אותו כגדי מקולס³⁴ בשמנוניתו, מפיקה מתוכו את כל הלחלוחית שבו והוא מזיע“. וכשנתגברו ביותר הרעב והחום על הנוסעים וסוסיהם, ישבו ר' אלתר ור' מנדלי לנוח בצל יער, וה”אריות“, שהותרו ממוסרות העגלה, רועים על ידיהם. ר' אלתר לא היה מטבעו איש דברים, אולם כשהחל בן־לויתו לסיח עמו בעניני עסק מיד נתעוררה בו תאות הפטפוט וספר את כל המוצאות אותו בהיריד שבירמוליניץ, ואת הזווגים ששדך שם ולא עלו יפה, אף על פי ששכר השדכנות היה לו כדבר בעתו, בהיותו מטופל בכמה בנים מאשתו השניה והצעירה לימים שלקח בזקנתו. וכדי להפיג את צערו, הוא “מוחה בבית־ידו של חלוקו את הזעה מעל פניו ומוציא מחיקו מקטרתו של זכוכית לבנה, שצורת יפהפיה עליה; נוטל את המסמר, התלוי בצמיד שעל פיה, וגורף קנה־המקטרת הקצר, העשוי חוליות, חוליות: החוליה העליונה עצם שחורה ומעוקמת, התחתונה אף היא עצם, והאמצעית, הגדולה שבהן, מעשה־עבות שזורה ומרוקמה בזגוגין³⁵ דקים. אחר כך נתן אש במקטרתו והתחיל מעשן, מסתכל כלאחר־יד בצורת היפהפיה ומשתטח מלא קומתו תחת האילן”. וכשנסתם פי החוליה העליונה, שהיתה מזוהמת ביותר, וטרח לשוא לדשנה, היה “נוטלה מעל ראש הקנה, כועס עליה ומקללה, ונועץ במקומה אבוב³⁶ של נוצה”. גם ר' מנדלי היה מרבה בספורים עד שבאו שני הנוסעים לידי עסק והיו “מחליפים תחנות ב”ספורי בבא”, ספרי “מענה לשון” בספורי “אלף לילות ואחד”, כתבי “שיר המעלות” בקמיעות; מחליפים מאה סליחות של דפוס זיטומיר בטליות־קטנים של בירשיד, קינות מדפוס וילנה בשופרות, מנורות של חנוכה בשני שועל, מנורות נחשת של שבת באבוקות להבדלה וב“ירמילקאות” של צמר לתינוקות. ושני הצדדים רוחם נוחה ממשא ומתן זה, לא משום הנאת ממון שבו, שהרי אף פרוטה אחת לא היתה להם ממנו, אלא מגוף העסק עצמו, ששכר עסק – עסק".

“בין כך ובין כך הגיע זמן מנחה. רוח נעים נושב ועבים קלים, אורחים טובים אלו שהיו מצפים להם זה כמה, עולים ומטיילים על פני הרקיע. האילנות נעורים ומתחילים להזדעזע בנחת, מנענעים זה לזה בראשיהם, מתלחשים ומסיחים זה עם זה בלשונם, לאחר שהיו עומדים ושותקים ימים הרבה. רוח בא ומעורר תבואת־השדה מתרדמתה –והשבלים כלן מקיצות כתינוקות בקול המולה, מגפפות³⁷ ומנשקות זו לזו באהבה. בריותיו של הקדוש־ברוך־הוא מתעוררות בכל מקום שהן: בשדה וביער ובאויר העולם. צפרי־רננים יוצאות זו אחר זו על עפאים ושיחים, גבוהים ושפלים, עומדות ומקשטות נוצתן בקנוח פה, בנדנוד ובנענוע הגוף ומתחילות לומר שירה. צפורות־כרמים³⁸, מקושטות משי רקמתים וכל מיני צבעונין, רוקדות ומפזזות כשהן טסות באויר, רקוד וטפוף וחן־חן להן. שתי חסידות נראות מרחוק בכתנותיהן הלבנות, רגליהן האדומות טבולות בבצעי המים ועיניהן נשואות למרום, כנשים צנועות אלו בשעת טבילה. בן־עוף אחד שובב ופרוע פורח מאילן אחד לחברו כמתלהלה וקורא: “קוקו־קוקו!” כלומר “איֶכָּה?!” ועוף אחר מתוך דגן וחטה משיבו ואומר: “פוק־בער־ריק!” בחורשה הסמוכה הזמיר נושא קולו ומרעים בגרונו נפלאות, וכל יודע נגן בזיז³⁹ שדה נטפלים כמשוררים לחזן מפורסם זה ומסלסלים בקול. אפילו הצפרדעים באגמים מסייעות לו ומקרקרות; ואפילו זבובים ודבורים אינם שותקים. והיֶלֶק⁴⁰ החצוף, מנוול זה אף הוא פורח ובזמזום מזמזם. כל אלה חברו למקהלה גדולה של רבבות אלפי פיפיות, להודות ליוצרם בנעימה. כל העולם נתמלא זיו, חיים ונעימות, והכל צוהלים. והנפש מתענגת לשמוע ולראות ולהריח את הריחות הנעימים מסביב”.

שני הנוסעים עמדו להתפלל מנחה ולזפות את אופני עגלותיהם בזפת, ואחרי כן הלך ר' אלתר לבקש את הסוסים, שתעו בתוך כך ביער. אולם החמה התחילה שוקעת, ועדיין לא שב. ויתעצב ר' מנדלי אל לבו, וכשנראו הכוכבים ברקיע שתה מעט יי"ש מהבקבוק והלך לבקש את חברו האובד. המשקה בלבל את מחשבותיו, ומתוך גמגום וכשלון על כל צעד בחשכת היער הגיע לגנה מלאה פולים וקשואים ושלח את ידו לאכול מהם; אולם באותה שעה הכהו ערל בריא מאחוריו, ואחר שקצץ לו פקיד אחד אחת מפאותיו הגיע בשלום להפונדק של חיה־טריינה. פונדקית זו הרבתה שיחה עם ר' מנדלי, כדרכה, וכשנודע לה שהוא “קרובה” שמחה עליו והזמינתו לסעודת־הערב.

“החדר הזה שנכנסנו לתוכו היה מדור מרווח ונמוך בלי רצפה. חלונותיו קטנים וזגוגיותיהם מהן מרוסקות ומהן מטולאות, חתיכה על גבי חתיכה, ויש שלא נשתיירה בהם אלא חתיכת זגוגית בלבד באחת הזויות, כשן יחידה בפי סבא, שמפני רוח מצויה היא מתנדנדת ומזדעזעת ובזמזום עצוב וחשאי מזמזמת. אצל כותל מזרחי, כלפי חוץ, ספסלים ארוכים עומדים וסמוך להם שלחן גדול, ואצל כותל מערבי כנגדם מקומה של מטה מוצעת בכרים וכסתות גדולות עם קטנות ועם קטנות שבקטנות מונחות זו על גב זו כמגדל גבוה עד התקרה. על פני הכתלים למעלה תמונות קבועות והן מכוסות בקורי־עכביש, בפגרי זבובים וביצי כנים. ומתוך זוהמה זו מציצים מיני צורות משונות וציורים מופלאים. שם תמונת “מזרח” עם בהמות וחיות משונות: אלה חצין עז וחצין שור, ואלה חצין אריה וחצין חמור, חצין נמר וחצין שפיפון. שם המן בדמות קוזאק גבה קומה תלוי על עץ שאינו מגיע אלא עד כתפיו, ונראה שלא המן תלוי על העץ אלא העץ תלוי על המן. וכנגדו עומד מרדכי בלבוש מלכות: קפוטה ואבנט ופוזמקאות ו”שטריימילה" גדולה, ויהודים חטמנים, זלדקנים⁴¹ ועַבְפַאָתָיִים⁴² סובבים אותו, איש כוסו בידו, ומברכים ואומרים: לחיים, ר' מרדכי!… וזה נפוליאן האמלל אף הוא נלכד בשחיתותם… ומקומו בפונדק יהודי זה בין זליכה, אשת פוטיפר מכוערה ומפוחמה וזונה בלה, שמושכת אליה את יוסף הצדיק בכנף בגדו, ובין לולב יבש והושענות חבוטות, נעוצות בכותל בצד אספקלריה⁴³ אינה מאירה ועכורה, שהזבובים הטילו בה זוהמה ופסלוה".

וחיה טריינה התפארה בקרובה הלמדן, ואמרה לשדך עם בן ר' מנדלי, נער שהגיע לעונת בר־מצוה, את בתה, ״ריבה גסה, שמנה ורחבה. לסתותיה שתי לביבות מטוגנות, שערות ראשה מועטות ואינן מספיקות אלא לכדי שתי צמות דקות וקצרות, התלויות לה על ערפה". ואחרי שאכלו כל בני הבית קום⁴⁴ מקערה אחת גדולה של חרס, הפקיר ר' מנדלי את גופו ושכב לישון במטה מלאה כל מיני פשפשים, שמצצו את דמו כל אותו הלילה. לאור הבקר הלכו ר' מנדלי והפונדקי חיים־חנא לבדוק את שתי העגלות הטעונות ספרים, שנשארו הפקר בשדה. וכשמשש ר' מנדלי במחצלת⁴⁵ הפרושה על עגלתו של ר' אלתר, נראה לו כמין חי מזיז עצמו תחתיה, ונרתע לאחוריו נבהל ומשתומם. המחצלת הוסרה כרגע, ובעגלה ישב ר' אלתר בעצמו כשראשו חבוש במטפחת.

מיום אתמול עברו עליו כמה הרפתקאות⁴⁶. כששקעה החמה תעה בדרך חשך וחתחתים עד שנראתה לו מרחוק מדורת אש בתוך היער. האש הולכת ושוקעת. האודים עשנים והגחלים לוחשות. העשבים מסביב למדורה נרמסים. שם פרורי לחם, קליפות של ביצים, של קשואים ושל בצלים ושומים, גם סמרטוטים קרועים ובלים". על לב ר' אלתר עלתה מחשבה מרה, כי שיירה של צוענים, הידועים לגונבי־סוסים, שבתה כאן; ובעודנו שקוע בהרהורי עצב – והנה קול זעקת שבר עלה באזניו מאיזו חורבה. הוא נטל בידו מקל עב, ובחזקו את רוחו נכנס לחדר צר ומעופש, והתיר לאור הלבנה את אסוריו של אדם אחד המוטל ארצה כפות בידיו ורגליו. והלז ספר לו, כי אותה הכנופיה של קבצנים נודדים שהניחתו כאן גנבה שני סוסים רועים ביער והוליכתם עמה. ר' אלתר שנס אז את מתניו ורדף אחרי הגנבים, אף על פי שהתענית והנדודים החלישו את כחו. הוא רץ זמן רב עד שראה מרחוק את החבורה. “קרון אחד מוטל בדרך ואצלו אספסוף זקנים עם נערים, טף ונשים בכנופיה אחת, כלם קרועי בגדים, לבושי סמרטוטים ומהומה רבה בתוכם. זה מקיש בקורנס ואורר, וזה במגרה מנסר וגורר; זה יועץ וזה נואץ. קול ילדים וקול נשים נשמע ברמה, תוכחה ונאצה שמה, הרמת ידים ומכת לחיים, בכיה ושחוק עד לשמים”. ויגש ר' אלתר בלאט לשני הסוסים הגנובים, הקשורים מאחורי הקרון האחרון, ובחתכו את החבל בסכין עלה על גב אחד מהם וברח עמהם; אולם קבצן אדמוני אחד הרגיש בדבר ורדף אחריו, גם התאבק עמו עד שנשמע צלצול פעמון בדרך…

ר' אלתר עודנו מספר את מאורעות הלילה, והנה שני ה“אריות” שבו מן המרעה עם אותו בן האדם שהותרו אסוריו בחורבה. וכשנתן בו ר' מנדלי רגע את עיניו קרא בהשתוממות: “פישקה!” זה היה פישקה החגר, הגבור הראשי של ספורנו, שר' מנדלי ראה אותו כמה פעמים בבית־המרחץ שבכסלון, מקום־שבתו הקבוע.

“הרוצה לראות מרחץ זה בכל המונו יבוא לשם ביום הששי. שני רופאים יושבים בזוית אחת וכלי־אומנותם בידם, ולפניהם יהודים הרבה. רופא אחד מגלח גולגלות, ואחד מעביר תער על השדראות, על השוקים ועל המתנים, חובל ושורט בבשר ומרכיב קרני־דאומנא⁴⁷ ־ ודמם של ישראל שותת ונשפך על הרצפה כמים, מעורב בשערות גזוזות ובעלים של חבילי זרדים⁴⁸ חבוטים. נר זה שאצל הרופא הפתילה שלו מתפרדת והנר אינו דולק יפה, אלא מתמזמז ומתיז ניצוצות ברתיחה, והשלהבת עכורה ומשונה. על כלונסאות⁴⁹ שבכתלים ושבתקרה אצל התנור תלויים, כמו בחנות מלבושים, כל מיני בגדים: כֻּתֳּנות, פוזמקאות, טליות־קטנים ומכנסים מכל המינים, קפוטות קטנות עם גדולות וכובעים חמים ומוקרחים בתוכם. קולי קולות על גבי האצטבה⁵⁰ העליונה: יהודים קצתם שוכבים שם בלא כח, נאנחים ונאנקים, וקצתם מזוינים בחבילי זרדים וצועקים: שמע ישראל, בני רחמנים! יהמו נא רחמיכם! אוי הבל, בני ישראל! אפיקו הבל!… אפיקו הבל!… המרחץ מצונן, הכל צועקים, ואין פושט יד ומזלף רותחין על אבני התנור המלובנות; עד שלבסוף עומד לץ אחד ומעלה הבל הרבה כהבל של גיהנם עד כדי חניקה. שני יהודים צנומים מתנגחים זה עם זה על ספל מים אחד, זה מושכו לכאן וזה מושכו לכאן ואחד מגדף את חברו. מלמד כחוש אחד, התועה כאן בלא כלום, בא ומכריע בין שניהם – ושלשתם כאחד מטבילים מטפחותיהם המזוהמות ומשתטפים מתוך ספל אחד. חבורה של יהודים בעלי צורה, מיוחסים, עשירים ובריות חשובות יושבים בראש ומסיחים בעניני העיר ובצרכי צבור: בטכסה ובעזי־פנים שבדור, בתרומת הצבא ובבחירת ראשי־קהל ורבנים ובשר־השוטרים החדש… הכל עולים על האצטבה. החום גדול, הידים עוסקות, המכובדים נהנים – ולא בכדי חבטו חבטיא… בזכות המיוחסים ההבל מתגבר. קטן וגדול, נער וזקן מזדרזים ונוטלים את כליהם, כלם עולים ומתפרקדים, מתעדנים ומשמיעים יחד בקול “וי־וי־וי!” בנעימה ובנחת ־רוח…”

בבית־מרחץ זה היה פישקה “שומר המלבושים, מגיש ספל של חמין, מקפל כתונת מזוהמה ומכניסה לתוך בית־ידה וקושרה מבפנים כמומחה, נושא גחלת ונותנה לתוך מקטרתם של הבאים למרחץ. ובשכר כל היגיעות הללו קבל מטבע בת שתים ושלש פרוטות”. כן היה הולך וקורא בכל יום הששי בחוצות כסלון: “עמדו, בעלי בתים, ולכו לבית המרחץ!” פישקה “היה רגיל להלך בלי “קפוטה” אלא בכתנתו הטלואה, ובבגד “ארבע כנפות” מזוהם ומכנסים רחבים, עשויים קמטים קמטים ותלויים כשקים”. “ראשו עליו כקערה סגלגל⁵¹ ומרודד,⁵² פיו רחב, שניו עקומות וכרכומיות⁵³, מגמגם בלשונו ואינו הוגה את ה”ריש" כראוי, גבו מעוקם קצת והוא חגר ברגל אחת“. בעיני בעלי־הבתים היה פישקה נראה “כאחד מבעלי “כלי־קדש”, ובשביל כך זכה לכמה דברים, כגון: לחזור על הפתחים בפורים ובחנוכה בכנופיה של כל משמשי המרחץ, הממונים על המים ועל הסקת התנור ועל ההבל ועל האצטבה העליונה; לבוא בכנופיה לסעודה של מצוה בליל “קריאת־שמע” וברית מילה אצל בעלי־הבתים ולזכות בכוס יי”ש ופרוסה של דובשנית⁵⁴, ולחזור בתרמילו על פתחי בעלי־הבתים ולקבל מהם תרומת מצה בפסח”. רק לדבר אחד לא זכה פישקה ימים רבים: לא בחר בו “הקהל” לחתן־חלי־רע, כדרך בני כסלון לזווג בשעת מגפה בחורים ובתולות עניים ובעלי מומים ולהכניסם לחופה בשדה־הקברות, כדי שיעצר הנגף. אולם אין לך אדם שאין לו שעה. מעשה ביתומה סומית וקבצנית אחת, בתיה, שנתאלמנה ונתארסה שוב לכתף⁵⁵ אחד, וכשהיה הכל מוכן כבר לסעודה ולחופה חזר בו החתן משדוכו; ויבהילו את פישקה מבית־המרחץ ויכניסוהו לחופה במקומו כדי שלא להפסיד את הסעודה…

ואז החלו חיים חדשים לפישקה. הוא לבש “קפוטה” חדשה, ופרנסתו נמצאה לו בשופי⁵⁶. בכל בקר היה מוביל את אשתו העורת “למקומה אצל בית־העולם הישן שבתוך העיר, ושם היתה יושבת לה כדרכה תמיד על משטח תבן וקוראה לנדבות בנגון של קינות, שנגע עד הנפש”. ובמשך היום היה פישקה מביא ומגיש לה כמה פעמים בחבה את “מזונותיה, פעם תבשיל חם של גריסין⁵⁷ פעם לחמנית⁵⁸ חמה ופעם קשואים ותפוחים כבושים; מגיש ואומר: אכלי, אשתי, וייטב לבך!” כן היה חוזר ובא כמה פעמים ביום כדי “לסייע לה ב”פדיון“: להרצות המעות של נדבה וליתן לזה פרוטה אחת כנגד מעה של שתי פרוטות, ולזה – כנגד מעה של שלש פרוטות; להזכירה חובות ישנים, שיש לה אצל בעלי־בתים ידועים, שעברו עליה ולא סלקו מיד הנדבה ודחוה לאחר זמן; וגם לגרש מפניה פרה או עז, שנתאוו להוציא מתחתיה מלא פיהם תבן”. ביחוד היה הזוג עושה עסקים טובים בחדש אלול, בעת שהעם בא להשתטח על קברי־אבות. אז היה יריד גדול “לכלי־קדש, כגון חזנים ושמשים, מקבלים ואומרי תהלים, נשים מקוננות ומקריאות, גבאיות ועושות פתילות ומודדות שדה־הקברות וכיוצא בהם”. אולם “מי שיש לו פת קיבר רוצה פת נקיה”. איזו קבצנים בעלי־מומים, שנדדו מכסלון לכרכי־הנגב והצליחו בעסקיהם, עוררו את קנאת בתיה ותפתה את אישה לנדוד גם הם ל“מרחקים”. וכאן החלה להזוג פרשה של גלגולים ומאורעות.

פישקה הכין לר' אלתר ור' מנדלי מרק של בולבסים וכבד אותם בנוקניקה⁵⁹ שהביא בכיסו; וכצאת הנוסעים לדרכם עלה פישקה על עגלתו של ר' אלתר וספר את קורות נדודיו כדרכו, מתוך גמגום וסגנון קטוע:

“– מה אומר לכם, יהודים, השם יתברך הצליח דרכנו. בכל כפר ובכל עיר שבאנו לשם, מצאנו חן בעיני הבריות ולמי שהיינו פושטים יד נתן לנו. בכל מקום היה ה”הקדש" פתוח לפנינו, ודלתות הבתים לא היו נעולות בפנינו – החזר על הפתחים כמה שתאוה נפשך, פשוט ידך וקבל ושים בתרמילך!… אשתי היתה מלמדתני הלכות קבצנות. בענין זה הייתי עדיין עם־הארץ ודיני החזרה על הפתחים לא היו מחוורים לי יפה. אבל אשתי היתה בקיאה בדברים הללו לכל פרטיהם. היא למדתני חכמה איך נכנסים לתוך בית, איך צריכים להתאנח כביכול ולכעכע⁶⁰, ואיזו צורה עגומה מעוררת רחמים צריכים ללבוש בשעת גניחה; איך צריכים לבקש נדבה או לתבעה, איך להתרעם ולדרוש יותר מכפי שנותנים, לדרוש ולדרוש עד שיתרצו ויתנו, ואיך צריכים פעמים להודות ולברך, ופעמים לנאץ, לנבל ולקלל… ובהמשך הזמן באה אשתי בטרוניה⁶¹ עמי, התחילה מנאצת אותי ומלעיבה ברגלי הכושלות ומכנה לי כנויים מגונים, ואומרת שטעות גדולה טעתה בי. היא הביאתני בתור אדם המעלה, מן המרחץ לקחתני ונתנה לי מהלכים בעולם, בין הבריות; היא זכתה אותי בפרנסה טובה והעמידתני על רגלי, ואחרי כל אלה איני מכיר טובה לה ומתכון להקניטה במעשי. ואני הייתי שומע חרפתי ואיני משיב, אומר בלבי: דרך האשה בכך… פעם אחת נזדמנו לעיר אחת, שנוח היה לי אלמלא נשאני הרוח לעזאזל⁶² ולא לשם… בה פגעתי במלאך־המות שלי—“א קיינק אים אין די בייניע” – יבוא רקב בעצמיו!"

באותה העיר התקינו הצעירים ליתן צדקה רק לזקנים וחולים, ואת הקבצנים הבריאים שבאו לשם היו מכניסים לבית־מלאכה שיסדו והיו מעבידים אותם בשכר כדי מחסורם; ועל כן נמנעו הקבצנים מלבוא ל“סדום” זו. אולם באותה שעה חנתה שם שיירה גדולה של קבצנים “פרשים” מ“קבצני הבר”⁶³, הסובבים תמיד מעיר לעיר בקרונותיהם, שהם נולדים ומתים בהם, מבלי שיהיה להם מקום־מושב קבוע. ויתאוננו הקבצנים ב“הקדש” מרה על התקנה: “וי וי על השחתת העולם! היכן החסד והיכן צדקות פזרונו של ישראל?” ואחד מהם בריא ועז־פנים, “הממזר האדמוני” פייבוש, כלה את כל חמתו בה“נגידים” הכרסנים, היושבים בעצמם בטל ואומרים לאחרים: לכו עבדו! והוא הוציא מידיהם כסף בערמה. בערב אחד של חשך וגשמים עמד ה“ממזר” ברחוב בית־הכנסת, ובנענעו על שתי ידיו בובה עטופה בסמרטוטים ומקופלת בכר השמיע קול תינוק גועה בבכיה, וגם השתיקו בדברי פיוס, בבכי ובתחנונים: אוי לי ואבוי לי, מתה אשתי והניחה תינוק קטן זה על ידי!… אַ־אַ, הסי, צפורי, הסי!" ויעורר המחזה הזה חמלה בלב רבים מהעוברים והשבים, ויתנו את נדבתם על יד האב האמלל…

ובבית ה“הקדש” התחיל ה“ממזר האדמוני” לגנוב את לב בתיה הסומית ב“שפתי חלקות, משמש אותה בשמחה וברצון מגיש לה כל דבר שהיא צריכה לו, עד שלבסוף נתקרבו יחד ונעשו רעים אהובים. הוא היה יושב ומספר עמה, מפטפט ומנבל את פיו, ובתיה היתה פוקקת⁶⁴ אזניה כמסרבת כביכול לשמוע דברים מגונים. וכשהיה משבחה פעמים ואומר לה, שהיא יהודיה עבה ושמנה, כרסנית ובעלת בשר כפי טעמו וריחו, היתה מטפחת על גבו, גוערת בו בנזיפה ושוחקת תוך כדי דבורה”. ובמדה שהרבו להשתעשע יחד ולהתקרב זה אל זו נתחבבה בתיה יותר ויותר על פישקה בעלה, ונפשו כלתה לאשתו בעוד שהיה כועס ומתמרמר עליה. וביחוד היה דוה לבו כשהחליטה בתיה לבלתי לכת עוד ברגל מעיר לעיר, אלא לנסוע מעתה בעגלתו של פייבוש.

"הבקר אור, מספר פישקה, והפרשים יצאו מסדום, מעיר זו השנואה להם. יצאו בקולי קולות – קול רעש עגלות וצריחת אופנים, קול דברים מתוך גרונות ופיות נפתחים, הכל אוררים את העיר: ארורה היא וארורים יושביה, הלואי שתהא שרופת אש, בעלי־בתיה יתרוששו וכנשרפים יתגוררו בעולם! שלשה קרונות היו טעונים קבצנים עד בלי מקום – יהודים ויהודיות, בחורים ובתולות, קטנים עם גדולים, ואני ואשתי בתוכם. שחקה לנו השעה ונכנסנו, למזל־טוב, לתוך לגיון פרשים, שבמעלת הקבצנים העליונה.

מה אומר לכם, יהודים החביבים, עולם חדש נפתח לפני ונהניתי מאד במושב הקבצנים הללו בימים הראשונים. הייתי רואה ושומע אצלם דברים מופלאים הרבה, שאין הפה יכול לספרם בכל פרטיהם. הייתי שומע איך הם מלגלגים לכל הבריות ומלעיבים בהן, ואיך הם משתבחים בשקריהם ודברי תרמיתם ומספרים את מעשיהם הרעים בלשון תהפוכות, לשון גנבים ורמאים. ליי"ש הם קורין “חלב של פרה שחורה”, לצורת אדם – “לוח של מורה השעות”, גנוב – “יַבֵּם” בלשונם. את העשירים היו מקללים קללת חנם על לא דבר… הייתי שומע שיחת בחורים ובתולות, איך הם מתלוצצים ומשחקים ומשתדכים זה עם זה. בני עגלה אחת התחתנו בבני עגלה אחרת… בשעת הצורך היו מתחפשים, זה עשה עצמו חִגר וזה סומא, זה נעשה גִבֵּן וזה מעוך וכתות, זו אלמית וזו נכפית⁶⁵, ובעלי מומים גמורים בטבע ברייתם, כגון אני ואשתי, עמדו אצלם במעלה העליונה. הם היו אומרים: מומים כגון שלנו הם מתנה טובה מאת השם יתברך לקבצנים…

וזה ה“ממזר” האדמוני – יבוא רקב בעצמיו! – נתן עיניו באשתי ונטפל לה בכל נפשו. היה מטפל בה באהבה, מפנקה ומעדנה ומטעימה כל טוב: פול וקטניות ובולבוסין מבושלים וכל הבא בידו. אני הייתי רואה את מעשיו ואומר בלבי: מה אכפת לי? טַפֵּל בה, פנק אותה, תן לה מעדני מלך. ומה אתה מבקש בזה? שמא לבקש אותה בעצמה בשביל יפיה ובריאות גופה ולעשות מעשיך אלה לשמה? זה אי אפשר, שהרי היא אשת־איש, ואסור לך אפילו להרהר בה… מה עשה ה“ממזר” האדמוני?… התחיל מתנכל לי בנכליו ונתן אותי לחרפה ולשנינה לכל בני השיירה ואקל גם בעיני אשתי. לא הייתי שומע מפיה אלא דברי קינטור, נאצות וקללות: תהא כפרתי, ולך למיתה וקבר תקבר באדמה ותאכלך רמה ויתמקמק בשרך, אתה פשפש’קי, נבלה סרוחה, בריה שפלה… וזה הממזר – לא יעמוד לתחית המתים, – היה מגלגל עלי דברי עונות ופשׁעים, להבאישני ביושבי הקרונות, עד שהייתי ללעג ולקלס לכלם… נעשיתי הפקר והכל עשו בי כרצונם… וכשהייתי בוכה מפני המכות הגדולות שהכוני, היו מתלוצצים ואומרים: שמחה זו שאתה שמח ושוחק מה היא? ראו נא איך פישקה מלבין שיניו… פעמים היו משליכים אותי מתוך העגלה בדרך, וכשהייתי מדדה ורץ אחריה ברגלי החלושות, מאמץ שארית כחי ומנשם בקושי, היו תוקעים כף והריעו בקול שחוק: אשור־ח’יא⁶⁶, מהר־מהר, פישקה! הביטו וראו כיצד פישקה נושא רגלים וכיצד הוא מרקד לפנינו, אל תשלט בו עינא בישא!"

כל הצרות והענויים הללו עוררו את החפץ בלב פישקה לגרש את אשתו ולהפטר מכל החבורה הרעה; אולם בכל פעם שבא להשמיע את הדבר באזני בתיה, והיא הניחה, כדרכה, את ידה על שכמו ואמרה: הוליכני, פישקה – מיד נסתלק ממנו הדבור ונהפך לאיש אחר. הוא החל אז לשדלה בדברים טובים, ובחזרם יחד על הפתחים היה מדבר על לבה להבדל מהעדה הרעה ולהשתקע באיזו עיר כדי לחיות בשלוה ובנחת, אבל היא דחתה את הדבר מעת לעת, כי דבקה נפשה בחברת האדמוני ובשעשועי הנדודים. וכשתקפו ביותר המצוקות על פישקה מצא לו אחות־לצרה. בתוך קרונות ה“פרשים” נסעה גם ריבה אחת בעלת־חטוטרת⁶⁷, שהוריה עזבוה בעודנה ילדה והקבצנים אספוה והתעמרו בה, בהושיבם אותה ערומה ויחפה ברחוב העיר כדי לבקש נדבות ולאחוז בכנף העוברים למען מלא כיס אדוניה. ויחמול עליה פישקה, ושני המוכים והמעונים נתקרבו זה לזו וישפכו את מרי שיחם איש בפני רעותו בהרגישם בזה עונג נעלה. ומני אז רפתה קנאת פישקה לאשתו, המוסיפה להתעלס עם ה“ממזר”, ולעומת זאת עברה רוח קנאה על בתיה והחלה להתרפק עליו בדברי פיוס וחבה ולקנטרו בדברים.

פעם אחת באה השיירה לאיזו עיירה קטנה וסרה לבית ה“הקדש” החרב, שבני העיר “סמכוהו בכלונסאות ובמוטות ולחשו לו שיהא מתחזק ועומד כך עד מאה ועשרים שנה. דרך שער גדול ורחב נכנסים לעזרה⁶⁸ אפלה, מוקפת כתלים רעועים ומרוסקים, וניצוצי אור בוקעים לתוכה בעד החרכים. קרקע של העזרה עשוי גומות גומות, ובכמה מהן עומדים מי זוחלין⁶⁹ ומי גשמים, שמטפטפים דרך הגג של תבן מרוטט ומנוקב ככברה. מקק⁷⁰ של קש מעוך וכתות מתגלגל שם עם שאר מיני סחבות וסמרטוטים, כגון תרמילים קרועים, מחצלאות בלות, אפנתאות⁷¹ וגילדאות ⁷² של נעלים, סוליים⁷³ שאין להם עקב ועקבי סנדלים מסומרים ומחלידים, שברי כלי חרס, עיגולי חביות וידות אופנים, שערות ועצמות וכיוצא בהן. כל אלה נובלים ומתכמשים שם בערבוביה ונותנים ריח. מן העזרה נכנסים לתוך בית דרך פתח נמוך, והדלת סובבת על צירה בנזיפה ושריקה גדולה. חלונות הבית קטנים וצרים ומרופפים בארובותיהם, והזגוגיות קצתן מזוהמות וירוקה עליהן בירכתים, וקצתן מנצנצות מפני הזקנה בגוונים ירוקים־צהובים משונים, ונצנוץ זה לא יפה לעינים כסריטה על גבי זכוכית לאזנים. ויש חלונות, שנייר עב ומטליות ⁷⁴ משמשים להם במקום זגוגיות. נסרים מונחים על גבי סדנאות כמין ספסלים נמשכים לאורך הכתלים ולאורך תנור גדול באמצע הבית. מוט ארוך תלוי באויר ואחוז בשני חבלים היורדים לשני ראשיו מן התקרה המפוחמה, מזה אחד ומזה אחד, ועליו וגם על אונקליות⁷⁵ שבכתלים תלויים בגדים וכל מיני כלים של קבצנים, בין של קבצנים פרשים ובין של רגליים, שמתאכסנים שם בכנופיה זקנים עם נערים, גברים ונשים כאחד. ולא אכסניה בלבד ה”הקדש" משמש, אלא הוא משמש גם בית־חולים. פה תהא מיתתם של קבצנים חולים וזה שער השמים לעליית נשמותיהם. הרופא עושה להם כל מה שאפשר, מעמיד קרני־דאומנא ועלוקות ומקיז ומרבה לשפוך על חשבון הקהל דמם של קבצנים עד שתצא רוחם, ובעל־ההקדש, שהוא הוא הקברן בעירו, מקבר אותם מיד בחנם… הוא גם ושתי המלכה, או מרדכי כביכול בפורים, הוא הדוב כביכול העשוי על ידי אדרת־שער הפוכה לשעשועים בשמחת־תורה, הוא הלץ והוא הבדחן והמלצר⁷⁶ בסעודת אירוסין ונישואין. ולא עוד אלא שנטל לעצמו עוד פרנסה אחת, שהיה עושה נרות של חלב בשביל אנשי מקומו ובתי־מדרשות בעזרה של הקדש וצחנת חלב מבושל עולה ונודפת עד למרחוק".

כשבאה הכנופיה להעיירה היה בית־ההקדש מלא כבר עניים עוברי אורח, וה“פרשים” נלחמו עם ה“רגליים” בזעף וביד חזקה על כבוש המקומות על הספסלים והקרקע, בשעה שפישקה הלך ושכב בעזרה ללון שם הלילה. “ובחוץ חשך אפלה. רוח קר מילל כזאבי ערב רעבים, הולך וסוער ומנשב מבין חורים וסדקים. קצוצי קש פורחים מעל הגג, יורדים ומתערבים בשאר מיני סחבות הטסים⁷⁷ באויר ומרקדים כשעירים יחד בתוך העזרה. וטיפין גדולות של גשם מטפטפות פעמים לשם”. פישקה צמצם את עצמו באחת הפנות מפני הצנה, וגעגועים גדולים היו לו באותה שעה על בית המרחץ הכסלוני, שהיה בו תמיד “חום נעים ומשיב נפש”. ופתאום נשמע קול ה“ממזר”, העומד בפתח הבית וקורא: “ראו נא את הבריה המשונה הזו… פה בעזרה אי את יכולה לשכב, דוכסית סרוחה ומלוכלכה?” ובדברו הטיל בכל כחו לתוך העזרה משא כבד, שנפל ונתחבט בקרקע כמו אבן. זו היתה העלמה הגבנית, שה“ממזר” תבעה לדבר עברה, וכשלא נשמעה לו השליכה בזעף החוצה. הלבנה יצאה מבין גושי העננים ונשקפה בעד סדקי הגג, בהאירה את דמות העלמה האמללה שנתעלפה, ופישקה מהר לעמלה⁷⁸, לעוררה ולהשיב רוחה. וכשרפרפה⁷⁹ באבריה, נטלה על זרועותיו והניחה בזוית שלו כשהיא מרעידה מקור, בכסותו אותה בחמלה רבה בהקאפוטה שפשט. וכשהקיץ למחר בבקר ראה, והנה היא “נרדמת תרדמת ילד שעשועים. פניה מלבינים ורוח חמלה ותחנונים שורה עליהם. שפתיה מזדעזעות פעמים, משתרבבות ומרחשות, ודומה שהיא מבקשת רחמים ואומרת: חוסו נא ואל תצערוני, בני אדם! מה פשעי וחטאתי, ולמה קמתם עלי?”

את הדברים האחרונים ספר פישקה בעגלתו של ר' אלתר בחום וברגש, ופתאם נשתתק כמתבייש בפני עצמו. הנוסעים ירדו והלכו קצת ברגל, וכשעלו שוב על עגלתו של ר' מנדלי ושתו מעט יי"ש להפיג את עצבותם – שב פישקה, אחרי בקשות רבות, לספורו:

ביום ערב שבת נתמלא בית המדרש שבעיירה קבצנים, שהיו “מתגוששים ומפסיעים זה על ראשו של זה ועומדים על השמש בדוחק גדול. כל אחד רוצה להקדים את חברו ולזכות בפתקת־הזמנה לסעודות שבת אצל עשיר או בעל־בית אמיד, שהחמין שלהם מרובים וערבים ו”קוגל“יהם שמנים. למעלה מכל הפתקאות היתה הפתקה לחוכר מכס הבשר, ולמטה מכֻלן הפתקאות לכלי־קדש, לגבאי־צדקה ולעוסקים בצרכי צבור, שכרסם רחבה, אוכלים הרבה ואינם מאכילים אלא מעט, מרבים באנחות וגניחות על עניי ישראל וממעיטים במזונותיהם… השמש היה רתחני, ועמד ואמר בחמתו: קבצנים, למה נפלתם כארבה על עירנו העלובה!… והעניים עושים את שלהם, עומדים עליו צפופים, פושטים ידיהם וקוראים: הב! הב! ומי שיש לו נותן לתוך ידו של השמש מתן בסתר, והוא נוטל וצועק ומחלק פתקאות… ולאחר שנתפטרו הקבצנים ויצאו ופשטו בעיר איש ופתקתו בידו להאכסנאי שלו, עמדתי אני והגבנית לפני השמש וביקשתי ממנו בכריעה והשתחויה פתקאות בשבילנו. הציץ עלינו השמש בגחוך משונה ולא אמר כלום. אמרתי לו: חוס ורחם על שתי נפשות עלובות, בעלות־מום, ותן לנו מקום לטעום תבשילין ביום השבת, שכל ימות השבוע אינה באה לפינו גם כף אחת של תבשיל חם. אמר השמש: תמו הפתקאות! כלום לא ראיתם כמה היו קופצים היום על פתקאות כאן, ולכם מה אעשה עתה?” אמרתי לו: הא לך! ונותן תוך כדי דבור מעה נחשת לידו. נתבלבל ושתק שעה קלה. אמרתי לו: רצה נא במחילת כבודך! וצדקה תהא לך כשתרחמנו. נתעורר עלי ברחמים ואמר: שמעני, רבי יהודי! לממונך איני צריך והמעה מוחזרת לך. עוד פתקה אחת יש לי ואותה אתן לאחד מכם. לכו והפיסו⁸⁰ מי יזכה בה.

– תן לה! – אמרתי לו, רומז בידי על הגבנית.

– לו תן! – אמרה לו הגבנית, רומזת בידה עלי – חייך⁸¹ שלא אטלנה!".

השמש הביט בהנאה על שני הקבצנים נדיבי־הלב, ובהחליקו על זקנו יעץ אותם לעמוד אצל הפתח בצאת המתפללים אחרי תפלת ערבית, ואז ימצא להם מקום לסעודה. ופישקה הוזמן לבית בעל־בית אמיד, אלא שנטל ממנו טעם המאכלים הטובים בחשבו שמא אין הגבנית מושפעת ברוב טובה כמותו. אחרי הסעודה בקשוהו ללון שם, ואף על פי שכלתה נפשו לנוח בבית חם ועל מצע רך – נחפז לצאת כדי למצוא את אהובת־נפשו, והם לא מהרו לשוב לה“הקדש”, כי בין־השמשות מת שם זקן אחד והניחוהו בעזרה עד שיעבור יום השבת – ויצאו לטייל מעט. “הלבנה זורחת ומאירה את הלילה, רוח צח וחם נושב בנחת והנפש נהנית ומתגעגעת”. המטיילים “נזדמנו לסימטה אחת, ושם גנות ופרדסים ואילנות זולפים בשמים”, וישבו על הדשאים אצל גדר אחד. הם יושבים ומהרהרים שעה קלה, והגבנית התאנחה ושרה בנחת ובנגינה עצובה את השיר:

אַבָּא שְׁחָטַנִי,

אִמּא אֲכָלַתְנִי..

מעיניה היפות התחילו נושרות דמעות, פניה הצחים התלהטו, והיא ספרה בסוד ובלחש לפישקה את כל הענויים והמצוקות שהיא סובלת מה“ממזר האדמוני”, השואף לחלל את תומתה. לב פישקה נתמלא חמה על הנבל ורחמים רבים על האהובה העלובה, ובאחזו בידה המכסה פניה אמר ברגש: “חיתי! הנני למסור נפשי עליך…” אז סמכה הגבנית את ראשה על שכמו, וחום נעים עבר בכל אבריו. הוא דבר על לבה דברים טובים ונחומים, והרבו יחד שיחה נעימה על תקוותיהם לעתיד – ופתאם נשמע מרחוק קול דפיקה ויתקרב פישקה בחשאי, וירא את ה“ממזר” העומד ושובר את המנעול באחד המרתפים ויורד לתוכו, כדי לגנוב את מטעמי השבת שמצניעים שם. ויאמר לנקום ממנו את נקמתו ולסגרו במרתף למען יתפס כגנב. הוא “נוטל את החח שבדלת להכניס בו את הטבעת הקבועה במזוזה ולפוקקה מחוץ ביתד, אבל הטבעת נצדדה קצת ממקומה ואין החח נוגע בה”; וכשמשכו בכח, נפתחה פתאם הדלת במשיכה חזקה מבפנים, ופישקה נפל ונתקל בה“ממזר”, שהכהו מכות נאמנות וסגרו במרתף. כעבור זמן מה הוציאתו הגבנית מכלאו האפל, שנתאבק בו עם העכברים, ובשובם לה“הקדש” הוכיחה בתיה הסומית את אישה על טיילו בלילות עם “החצופה”, גם הוסיפה על מדת המכות שהוכה בערב זה. ואז פנו הנאהבים לחצר בית־הכנסת, והגבנית עלתה ללון בעזרת הנשים אחרי גרשה משם את העזים, בשעה שפישקה שכב מאחורי התנור בבית־המדרש.

והקרע בין פישקה ואשתו הלך והתרחב, עד שהחלה גם לחזור על הפתחים עם ה“ממזר”. אז נוכח פישקה מעט מעט, כי הוא והגבנית משמשים להכנופיה של הקבצנים “מה שהדוב להצוענים”. הקבצנים מובילים אותם בעגלותיהם רק כדי לעשות מהם סחורה, להראות מומיהם בקהל ולעורר רחמי נדיבים. וישתדל פישקה ימים רבים לפתות את אשתו שתקבל מידו גט, למען יוכל לעזוב את הכנופיה הרעה והחטאה עם הגבנית ולשאת אותה לאשה – עד שנאותה לו בתיה לבסוף. ובאותו היום המאושר הצליח מאד גם בחזרו על הפתחים, כי קבץ פרוטות הרבה וגם נזדמן לברית־מילה, והשקוהו שם כוס יין ונתנו לו פרוסת דובשנין⁸² גדולה, שהצניעה בעד הגבנית. אולם במהרו לה“הקדש” כדי למסור את התשורה לאהובתו, הגידו לו כי הכנופיה יצאה כבר לדרך, וה“ממזר” הנוכל הוביל עמו גם את אשתו הגבנית. לשמועה רעה זו חשכו עיני פישקה, שנשאר בודד ועזוב בעולם, ובאחזו בידו את פרוסת הדובשנית הרטיבה בדמעות “כדבר שמשתייר לזכרון לאחר מותו של ילד שעשועים ויחיד להוריו”.

עצב ונכא־רוח יצא פישקה יחידי לדרכו, כדי לבקש את הכנופיה, ואחרי היותו נע ונד ימים רבים הגיע לאודיסה. ושם תעה זמן רב בעירום ובמחסור עד שלמד את דרכי הקבצנים החדשים של כרך גדול זה. יום אחד פגש אותו ברחוב בן־עירו הקבצן הכסלוני יונטיל, חתן חלי־רע, שפישקה רקד לפניו ביום חתונתו בבית־הקברות. הוא היה “קטיע⁸³, מחוסר שתי רגליו וזוחל על ירכו, וסמוכות⁸⁴ של עץ, כמין טבלאות קטנות, בשתי ידיו”. ויונטיל ספר לפישקה “את כבודו הגדול באודיסה. הכל רואים כיצד הוא זוחל על ירכו ונהנים. בחנויות הרבה מקבלים אותו ברצון ונותנים לו בעין יפה. הוא מתפרנס, ברוך השם, בכבוד וטוב לו”.

“ומאותה שעה ואילך – מספר פישקה – היינו מתועדים לפרקים, אני ויונטיל, ונגררים שנינו ברחובות העיר, הוא זוחל ואני צולע. יונטיל לא היה מתכון בטיול זה לשם טיול בעלמא, אלא כדי להראות לי את אודיסה שלו ולהתפאר עלי ברחובות נאים ובבתים יפים ובשאר דברים מעולים, כאלו כלם שלו הם וטובת הנאה יש לו מהם. בכל פעם שהראני דבר מה היה מציץ עלי בפנים מבהיקות, מגחך בנחת רוח, כאלו על ידי רחוב נאה פלוני ועל ידי בית נאה של פלוני יתגדל ויתעלה בעיני, והיה דוחף אותי בצד ובכתף ואומר: מה, פישקה! נאה היא העיר אודיסה? הגם בכסלון שלך שמא ראית כזאת?”

פישקה ראה את בית־הכנסת עם החזן הלבוש חלוקא־דגלחים, את פרדס העיר שמנגד לים השחור ואת בתי־המרחץ עם האספקלריות הגדולות – ודעתו לא היתה נוחה מכל הדברים המשונים והזרים הללו, וכעבור ימי הגשמים החליט לעזוב את אודיסה"

כיון שחם השמש – מספר פישקה – והקיץ היה ממשמש ובא, נתעורר רוחי בי ולא הניח לי לישב שם במנוחה… עכשיו הקיץ נראה לי בפנים חדשות. כביכול נִתן לו פה והיה מלחש לי ומעיר בלבי הרגשות מופלאות ומיני געגועים משונים… מעורר ומזכיר לי אותה, את הגבנית שלי. כל שיח, כל צמח וקול כל צפור היו מעוררים את דעתי עליה ונושאים לי שלום ממנה. ואני איני מהרהר אלא בה, ומדמה לי שכך היתה יושבת עמי, כך היתה מבטת, כך שוחקת וכך שפכה את נפשה. דמי היו מרתיחים בי, מרה־שחורה נעימה נפלה עלי ולבי מתגעגע ונמשך למרחוק, למרחוק…

קשים היו עלי טלטולי הדרך במקומות רחוקים ובין בני־אדם זרים. ויותר שהגעתי קרוב לתחומה של כסלון הונח לי ביותר. אורו עיני כשראיתי את יהודי מקומנו. דבורם, הלוכם ומנהגיהם שעשעו נפשי… אוירו של מקומנו השיב נפשי והתחזקתי, ובלב נכון בטוח בהשם־יתברך עשיתי דרכי ובאתי בבקר לתוך יער גדול. שם הטלתי את תרמילי מעל שכמי, פשטתי את קפוטתי ונשתטחתי מלוא קומתי תחת העץ בבין חציר ועשבים גבוהים ושכבתי לי בטח ואיני חושש כלום… ואני פוהק ועוצם עיני – ותנומה על עפעפי.

ואלי קול נשמע כקול צעדה וקשקוש עלים יבשים, הקול הולך וחזק והצעדים הולכים ובאים. מה זאת? תמה אני ורוצה לפקוח עיני, ומרוב יגיעה אברי כבדים עלי ואני שוכב כאבן דומם. איני שומע עוד כלום, שקט ודממה מסביב ומנוחתי נעימה. ולאחר שעה קלה של קורת רוח שירה־עצובה חשאית עולה באזני, וכמדומה לי שכבר שמעתיה. שירה זו יש בה מעין מרירות ונועם ביחד, ממלאה את עיני דמעה ואת נפשי רגשי עונג, והיתה לי כגשם ונוגה השמש הבאים פעמים כאחד. ופתאם החזיקוני בשער ראשי, לא ידעתי מי, וקול בהלה ובעתה שמעתי. אני מתעורר מהרה ומציץ מבין העשבים הסוככים עלי, והנה כד מלא גרגרים⁸⁵ מפרי אדמה מוטל על הארץ לנגדי, וממנו והלאה כדמות אשה מרתיעה והולכת ומביטה לאחוריה ביראה ופחד. אני עומד ממקומי, נוטל את הכד והולך להחזירו לידה. לא הגעתי עדיין למקומה והכד נפל מידי. אני כמטורף – עוד מעט ואנו עומדים שנינו, אני והגבנית שלי, מתמיהים ושמחים!"

הגבנית ספרה לפישקה את הצרות שתקפו עליה מיום שנפרדו זה מזו, ואיך ה“ממזר” מתעמר באשתו הסומית ומכה אותה הכה ופצוע, בדעתו כי אין תקוה עוד לאמללה בודדה זו להנצל מידו. ובעוד שני הנאהבים שופכים את שיחם איש באזני רעותו – נשמע ביער קול הכנופיה הקורא להגבנית.

"מנגד לחורבה אחת, בית־מלון לשעבר – מספר פישקה – ראיתי בתוך היער עגלות ידועות לי, ועל מקום פנוי מוקף אילנות מדורת־אש גדולה, וסביבה בני הכנופיה יושבים ושמחים. יד הממזר שלוחה לי בראשונה, נותן שלום לי ואומר: חייך, שהיו לי געגועים עליך, רבי פישל! ומכה זו לך מידי תעיד עלי כמאה עדים כשרים – ויד כל בני הכנופיה באחרונה, זה אל זה קורא: בואו ונקבל את פני “הנגיד”, ומכל צד, מימיני ומשמאלי, נושאים לי “ברכות־שלום” משונות עם מכות, חביטות ומהלומות, עד שנפל כובעי מעל ראשי. ועד שאני עומד ומקבל מכות נאמנות וראש לי חפוי לפי שעה בכנף קפוטתי, אשתי ממהרת ובאה וקוראה בקול ששון: היכן הוא? היכן פישקה שלי?!… שמחת אשתי צערתני יותר ממכותיהם של בני הכנופיה… נפשי היתה סולדת בה כשראיתיה בניוולה – אשה סומית וזקנה, כחושה ותשושת כח…

נשים ובתולות היו עסוקות אצל המדורה בשפיתת קדרות ובאפיית בולבוסין. והבחורים יש מהם באים ומתקרבים להן וצובטים אותן כלאחר יד ומנבלים את פיהם בדברי ליצנות. הנשים כועסות, כביכול, ומוכנות להקהות את שניהם. הללו עומדות ומקללות אותם ומסיימות בשחוק גדול, והללו בורחות, כביכול, מפניהם ונתפסות לרצון בידם, כתרנגולת זו שבעצמה נמסרת לתרנגול ובאה תחת כנפיו, כשהוא נותן בה עיניו, ומקבלת באהבה ניקור זה שמנקר לה בראשה".

ופישקה עם הגבנית פרשו מהחבורה, והלכו ונסתתרו תחת אחד השיחים. שם התיעצו על גורלם, והחליטו לברוח ולהמלט באותו היום מהעדה הרעה. פישקה התחבא ועלה על התקרה בהחורבה, והתנה עם אהובתו שתבוא גם היא לשם אחרי צאת הכנופיה לדרכה. אולם ה“ממזר” גלה במקרה את מסתריו ואמר לשחטו בסכין לולא עכבה הגבנית בידו. ואז כפת ה“ממזר” את פישקה ועקדו כגדי, בהניחו אותו לבדו בהחורבה עד שהתיר ר' אלתר את אסוריו.

פישקה כלה את ספורו הנוגה, השמש בא והעגלות קרבו לכסלון, “הכוכבים נוצצים וסוקרים להנוסעים משמי מרום בפנים מאירים, ובקצה השמים הלבנה עולה כמו מארץ ופני להבים פניה. דומה, שהיא אינה מבטת אלא עליהם, כי לכך נוצרה וניתנה ברקיע היא וכל צבא השמים העליונים להאיר לארץ ולדרים עליה בעיירות ולהולכי דרכים”. ור' מנדלי ראה בצערו של פישקה, וכדי לנחמו שאל אותו לשם אהובתו הגבנית, כי אפשר שיתגלגל הדבר על ידו למצוא את האבדה בחזרו בערים ובעיירות. פישקה הודיע אז, כי שם הגבנית הוא ביילה ושם אמה – עלקה, ומוצאה מעיר בטלון. וכשמוע זאת ר' אלתר הלבינו פניו כסיד ונשתטח מלוא קומתו על העגלה, ביילה היתה בתו מאשתו הראשונה שנתגרשה…

ר' אלתר ישב זמן מה כנדהם, ואחרי כן נתן קולו בבכי, הכה בידו על לבו ואמר: “אמנם חטאתי! אני אני השימותי את חייה. כדבריה כן הוא: “אבא שחט אותה”. ובשביל כך יד אלהים נשתלחה בי ואיתרע מזלי ונתקפחה פרנסתי, ובכל אשר אפנה לא אצליח”. וכשנתישבה מעט דעתו של ר' אלתר, קפץ ונשבע שלא ישוב לביתו בבטלון עד שימצא את בתו העלובה מאשתו הראשונה ויוציאנה מידי מעניה. ובאותו רגע עלה על עגלתו, חבט את סוסו ושב בדרך שבה בא…

___________

 

ערך הספור    🔗

“ספר הקבצנים” הוא הספור העברי הראשון, שאנו מוצאים בו ציור נכון ומפורט במדה מספיקה של מראה האנשים וסביבתם, תאור נאמן של ההשקפות, הנטיות וחליפת הרגשות של הגבורים, ומחזות מפורטים ונאים מאד של התולדה. ביחוד חדשים כאן לגמרי הסגנון ה“מדרשי” העשיר, המדויק והקל, ואופן ההרצאה הפשוט והטבעי, שהומר דק, עוקץ ונסתר מזדוג בו בו עם רוח חנינה ואהבה. שלוב המאורעות של הספור פשוט גם הוא, ורק הפגישות ה“נסיות” קצת של פישקה עם ר' מנדלי ור' אלתר ועם אהובתו הן זכר קלוש להאינטריגה הפלאית של ספורי הרומאנטיקה.

 

ה“אדם” שבקבצן    🔗

“ספר הקבצנים” פותח לפנינו עולם חדש ומראה לנו את חיי המפלגה היותר שפלה בישראל, מפלגת הקבצנים. אבראמוביץ מגלה את “האדם” שבהבריות העלובות והנמבזות הללו, שאין איש שם להן לב, כמו שעשה, למשל מקסים גורקי לה“יחפים” הרוסים. תחת הסחבות והתרמיל של הקבצנים נראים רגשי אהבה וקנאה, בוז ועריצות, וביחוד רגש־מפלגה חזק, הבז ומתנגד למפלגות ה״נגידים״. אולם רגשות טובים כאהבה וחמלה וקצת דמיון פיוטי ואסתניסות⁸⁶ מוצא אבראמוביץ רק אצל קבצנים שיצאו ממפלגות אחרות, כפישקה והגבנית, בעוד שהקבצנים מלידה הנם משחתי־המדות ובני בליעל.

 

ר' מנדלי    🔗

הגבור היותר מענין והראשי באמת בספור זה הוא ר' מנדלי מוכר־ספרים בעצמו, המופיע לפעמים גם בהספורים הבאים. הוא תאר את עצמו כאן מכל הצדדים. לפנינו עומד יהודי פקח ומרגיש מהסוג היותר יפה של הדור הישן: רחמן וסלחן לגבי הבריות, ומרנן קצת על מדותיו של הקדוש־ברוך־הוא.

הפילוסוף של רחוב־היהודים.

אולם פילוסוף זה של רחוב־היהודים משלים סוף סוף עם כל פגעי בני־אדם ונגעי ה“גלות” והדלות, ואינו נלחם אלא עם עצמו, עם איזו נטיות רעות שפתח בו החינוך ה“גלותי”. “לבי מיסרני ואומר: כך דרכו של יהודי, שהוא מתערב בעניני ביתו של חברו, יורד לתוך נשמתו ובודקה בשאלותיו בשעה שהיא כואבת…” “אי, מנדיל! כבר הגיע זמנך להשכיל, שלא לאמר לאדם את האמת בפניו כנער…” אבל הנוחם אינו מרבה להציק לר' מנדלי, כי מטבעו הוא בורח מן הצער, יודע לבטל בלגלוג קל כל דבר מכאיב וליהנות מן החיים במדה האפשרית.

___________

בשנת 1869 פרסם אבראמוביץ ביהודית את הדראמה הסאטירית “הטכסה”, המניפה שוט בקרת נמרצה על עסקני הקהל ובעלי־הטובות שלנו, המתעשרים על חשבון העניים

ונבנים מחרבנם. וזאת העלתה חמתם של הפרנסים והקנאים, שנטרו כבר איבה לאבראמוביץ בשביל ה“אדם הקטן”; ובהיות ידם תקיפה בברדיטשוב אלצוהו לעזוב את העיר וללכת לז’יטומיר. אולם אבראמוביץ לא הניח כלי־זינו מידו, והוסיף לשלוח את חציו ללב עסקני־הצבור בספורו האליגורי⁸⁷

 

“סוסתי”    🔗

שנדפס בשנת 1873. ספור המעשה לקוח מכתביו של ישראל המשוגע, הגבור הראשי של המאורע. בחור זה לא חפץ לעשות את רצון אמו, האלמנה ציפה המתפרנסת מחנות של מיני צעצועים, ולשאת לו אשה ככל בני גילו, אלא היה ל“איכסטירן”, המכין את עצמו לבחינה בשעור בית־ספר בינוני, כדי להכנס לאוניברסיטה ולהיות לדוקטור. הוא היה מתבודד בחדרו ועוסק יומם ולילה בלמודי החשבון וידיעות הטבע, גם היה משנן “בעל פה דברי הבאי⁸⁸ והבלים, דברי ריבות ומלחמות, שבני־אדם היו מתגרים זה בזה, חובלים ומזיקים והורגים זה את זה מימי בראשית ועד עתה”. עליו היה לזכור בעל־פה “ספורי־בדים ומעשיות נוראות בגבורים רעבתנים ושכורים גדולים, מעשיות בבריונים⁸⁹ חמסנים וגזלנים ידועים, מעשיות בגלגולים, במכשפים ומלחשים, בנשים כשפניות, באובות⁹⁰ וידעונים”⁹¹: וכל דברי ההבלים הללו, שקשה מאד לשננם בימי הבגרות, דלדלו את גופו של ישראל, בלבלו את מוחו והשרו עליו רוח עצבות עד שהיה לפעמים כמטורף.

באחד מימי הקיץ החמים, בשעה שהשמש בוער כתנור, חש ישראל בראשו והלך לטייל בשדה כדי לפזר את מחשבותיו הנוגות. הוא השתטח תחת האילן, ונדמה לו כאלו האילנות והדשאים “מתנענעים ומשתחוים לו איש ממקומו, כלם רוקדים כנגדו, רוקדים וסוקרים לו כמזמינים אותו ואומרים: בוא ונרקד, דוד נעים, בהלולא⁹² של עולם…” ופתאם הגיע לאזניו מרחוק קול המולת בני־אדם ונביחת כלבים. ישראל עמד מיד והלך לשם, והנה “נערים פרועים מתגודדים על סוסה אחת דלה וכחושה, מלעיבים בה ורודפים אותה, משליכים עליה אבנים ושוסים בה כלבים רבים. והכלבים כמה מינים, מקצתם אינם יודעים אלא לנבוח, חורצים לשונם ונובחים, ומקצתם מתנפלים ונושכים בשניהם”. ישראל, החבר באגודת “צער בעלי חיים”, לא יכול להביט במנוחה על מעשה עול זה, והוכיח את ההוללים על רדפם לחנם את הסוסה העלובה והרעבה. – “תאכל את בשרה – השיבו הריקים – ספחת זו מה אצלנו? אותה רעבתנית למה היא גוזלת מזונותן של בהמות המקום?” – “גזלנים! – גער עליהם ישראל מתוך כעס – למה אינכם חוששים לאותם התישים ולאותם הסוסים הרועים שם בקמה, שאוכלים ומכלים יגיע כפיהם של אחרים הזורעים בדמעה וממלאים כרסם מפרי מעשיהם? כאן אתם מדקדקים עם סוסה רעבה על מלא כף חציר, ושם אין אתם מקפידים על הפסד מרובה, שהסוסים גורמים לאחרים. מה שהם מפסידים ורומסים ברגליהם הרי היה מספיק למזונותיה של הסוסה ולמזונות צאצאיה וצאצאי־צאצאיה לדורות עולם!…” – הע־הע! – קראו זה לזה הנערים ואמרו – לקפחנו בשאלות הוא בא אלינו, והוא כועס! בואו, דודים!" וריקא אחד צייץ⁹³ בקולו, ומיד שבו בני החבורה וכלביהם לרדוף אחרי הסוסה, פצעוה, הממוה והבריחוה לתוך אחד הבורות.

כשבא הלילה הלך ישראל לבקר את הסוסה, ומצא אותה “רובצת בטיט עיפה ושוממה בלא כח, ואלמלא גנוחי גנחה ברוחה הקשה, ואלמלא נפנוף והשפלת צלעותיה בכל נשימה ונשימה” סבור היה נבלה מוטלת לפניו. – שקשק, שקשק! – פתח בלשון סוסית, ובהחליקו צוארה הניח פקיע⁹⁴ של קש לפניה. ומה השתומם ישראל כשהביטה עליו הסוסה בעיני צער, געגועים ותחנונים של אדם חלש ומדוכא לחנם ביסורים, והחלה לדבר אליו בלשון בני־אדם ובקול ההולך כמו מחבית ריקה, כאלו דבר רוח מתוך גרונה. היא ספרה לו את מוצאה וקורותיה:

“ובימים ההם היה בן־מלך אחד חכם ונבון ובעל מדות טובות. והיה בן־מלך זה נודד ממולדתו ומבית אביו כשעדיין הוא נער, ועובר במדינות לראות את כל הנעשה בעולם, ועשה לו שם בגויים. ומלך מצרים, ארץ טמאה בגלולי חרטומים מנחשים וקוסמים, כעס על אותו בן־מלך, שבא כאורח לגור בארצו ונמלך בפמליה⁹⁵ שלו ואמר: הבה נתחכמה לו לאבדו מן העולם. ועשו החרטומים בלהטיהם והפכו את בן־המלך לסוסה והעבידו אותה בפרך, בכל עבודה קשה ובחומר ובלבנים לבנין פיתום ורעמסס, ימים רבים מררו את חייה עד שעמד לה מושיע. בא בעל־שם מפואר, שכל הקוסמים כאין נגדו, אמר שם וחזרה הסוסה והיתה בן־מלך כבתחלה. כל ימיו של בעל־מופת זה וכל ימי תלמידיו אנשי השם אחריו היה בן־מלך נתון בשלוה, ועושר וגם כבוד היו לו; וכשמתו שלטו בו שונאיו הרעים והפכו אותו שוב לסוסה בכשפיהם הרבים, ובדמותו זו הוא מתהלך מגוי אל גוי… כל הרוצה לרכוב עליה ורוכב עליה. מי שידים לו מכה וחובל בה… לעולם היא מושכת בעול, מושכת ומתיגעת ונושאת חומר ולבנים, שמהם הרי זה נבנו כמה וכמה כרכים ועירות”.

ישראל, שמוחו מלא חזיונות בדים ותעתועים, נזדעזע מן הספור והוריד דמעות על מזלה הרע של הסוסה; אולם כשראה לאור לבנה שהיא “אוכלת קש בנחת־רוח ובחשק גדול כבהמה מלידה ומבטן, התחילו הרגשות משונות זו מזו מתגוששות בלבו. פעם נתגלגלו רחמיו על סוסה שוממה ועלובה זו, ופעם נתמלא עליה חמה, שהיא רבוצה בטיט ואינה חוששת. והיאך יטעם לה קש לאחר המכות הגדולות וכל הבא עליה היום! ועלה במחשבתו שמא כל המעשה שראה היום אינו אלא חלום, ושמא יש לו עסק עם סוסה פשוטה הדיוטית”. הוא קם והתרחק ממנה, ובאותו הרגע השמיעה הסוסה אנחת בן־אדם ורחמי ישראל נכמרו עליה שוב והחל להוכיחה ולעקץ לה בדברי חדודים על היותה שקועה בטיט. והסוסה השיבה, כי טוב לה להחליץ עצמותיה היבשות על טיט זה שהוא לה כשטיח⁹⁶, וכי עברו עליה ימים עוד רעים מאלה, בעת שלא היו לה מעמד ומנוחה אפילו שעה אחת, והכלבים שבכלבים, רבותיהם הגדולים של הכלבים דהאידנא, היו עושים רצון בעליהם באמונה, והניחו בעורה את רשמי שניהם עד היום. ובאותה שעה נדמה לו לישראל כי

“היו קולות וברקים ועמד רוח סערה. עמוד גדול של אויר חוזר כגלגל, מתרומם ועולה בחללו של עולם ומעלה עמו אבק וצרורות ושאר מיני דברים ומרקידם בערבוביה משונה. כלם חוזרים דחופים ומעורבבים כרוחות ושדים, ומכניסים לתוכם את כל הבא לפניהם בדרך ורוקדים לקול מנגינה חטופה ומטורפה – קול קרקור ויבבה, קול צפצוף, צלצול ושריקה, קול גניחה ודגירה⁹⁷, קול המיה וקול תאניה ואניה. והאילנות בשדה וביער עונים חלקם אף הם ברעש גדול, מתגעשים ומנענעים ראשיהם. הלבנה מתבהלת, נחפזה ונטמנת בעבים”. וישראל “הופך פניו ומסתכל בסוסתו ואינו מכירה – צורתה מתחלפת כמה וכמה פעמים ברגע. רגע היא נראית בדמות אדם: גרגרת צנומה, פיקה⁹⁸ גדולה בולטת, פאות קלוטות ומסובכות, פה פתוח ושפתים נעות וגניחות יוצאות מקרב לב… ופתאם נזדעזעה, זקפה אזניה ועמדה על רגליה בהולה, כאילו נחש הכישה. נתמתחה בכל מלוא גופה וכשכשה בזנבה, כסוסה בטבע ברייתה. ועד שהוא עומד ומשתומם ומין בריה משונה בא ועולה על גבה, חובטה ברגליו ושורק שריקה גדולה – ומיד הסוסה קופצת ועולה מן הבור, והיא ורוכבה נעלמו מעיניו… – הוי, סוסתי! – צעק ישראל בכל כוחו – והרוח הולך וסוער, והקולות הולכים ומתגברים. עמוד החוזר באויר חוטפהו והוא חוזר בו בתוך שאר בריות משונות. שם כשפניות זקנות רוכבות על מכבדות⁹⁹ ומגרפות¹⁰⁰ ועלמות יפהפיות – אלה על שעירים, אלה על דיות וינשופים ואלה על חתולים”.

וכשלא שב ישראל באותו הלילה הביתה בשעה הקבועה, דאגו בני הבית לשלומו והלכו לבקשו בשדה ובחורשה עד שמצאוהו שוכב תחת אחד השיחים ומתנמנם, נים ולא נים, תיר¹⁰¹ ולא תיר, ופניו זועפים ומשונים. ומני אז נהפך לאיש אחר, והיה שרוי תמיד בכעס ובעצבות, ממעט באכילה ובשינה, מתבודד ויושב בטל ומדבר לעצמו דברים משונים ומקוטעים. כל בעלי־החיים נראו לו כסמלים של בני אדם ידועים, והיה נכנס עמהם בשיחה. הוא רואה את התרנגול הגדול שבחצר בהלחמו בחברו, והוא מוכיחו לאמר: “כבוד מעלתך! הרי “גבר” אתה ובן חיל, הדור בכובע כרבלתך¹⁰² עם ציצת־תפארת של נוצות בראשך, וצפורן חד כמסמר בעקבך הלוא הוא הודך וכלי־זינך, גם דעת לך ובינה להבחין ולהבין, ומנהגיך, אדוני, סלח נא אם אומר, לא לפי ערכך. משעה שכבוד מעלתך דר כאן בחצרנו המולה שם וצוחה. אתה קורא בגרון, מתקוטט ונלחם תמיד עם אחרים, והכל בשביל אהבת נשים… כלום לכך נתנו כלי־זין לנקר בהם איש את עינו של אחיו?… מר אוז ומר ברבור, השרויים כאן, הנהגתם טובה משלך. הם נראים שוטים והדיוטים, אבל הם צנועים ואבות רחמנים”. אחרי כן שם ישראל את פניו להפרה ועגלתה, העומדות ואוכלות מתוך האבוס, ושאל בקידה והשתחויה: “מה שלומך, מרת פרה, ומה מעשיך מטרונה כבודה? ומה מר שור, בעלך הנכבד?… ולמה הוא להוט כל כך אחרי הבלי העולם בשוק תמיד בכל עת ואינו נותן דעתו על זה, שחובת גברא היא לצחק פעמים עם אשתו, לטייל עמה, לראות ולהראות עמה ביחד?… הואילי נא וטעמי מעט מרקחת זו – הוא מורה בידו להאבוס – טעמי, מטרוניתא, ותני גם לעגלתך הבתולה לא תבושי, יפתי, עגלה עדינה!” ובעודנו מדבר באו מר צימפל ורעיתו ובנותיו לבקר את אמו, וישראל נוטל את האבוס מלפני הפרה, מכניסו לתוך הבית, מעמידו לפני האורחים הללו ומזמין אותם בקול הברה משונה כדרך שמזמינים את הבהמות לאכילת מספוא".

לא היו ימים מועטים וקדחת עצבים קשה הפילה את ישראל למשכב. וכששבה בינתו אליו ופקח את עיניו ראה "זקן מגודל, פאות ארוכות וצורה משונה של בן־אדם. והוא לוטש עיניו, מעוה פניו ודש ברגליו ומלחש עליו ואומר: “בת מחלת¹⁰³, אזלת אוסיא¹⁰⁴, בלוסיא¹⁰⁵, איבדור תבלונייכו¹⁰⁶, התבדרו בחורשייא ולגו ישראל בר ציפא לא אתיתו. בין כוכבי יתבינא, בין בליעי שמיני וקאקי חיורי¹⁰⁷ אזלינא. בטינא סרוחה דבר־טיט ובר־טינא טור וטור על טור, ועליו שונרתא אוכמתא¹⁰⁸ בת אוכמתא רועה שפיפונים לסמנגלוף, לאניגרון ולול בן שפן”¹⁰⁹. – פסיק, הפססיק! – נתעטש ישראל, ובעל השם שמח על סגולותיו שהעלו לו ארוכה, “וחתך מן השלחן והכסאות שבע חתיכות עץ קטנות וחפן¹¹⁰ שבעה קמצים עפר מתחת האסקופה¹¹¹ ומן החור, שבריח הדלת נתון בו”. אחרי כן הוסיף עליהם שבע מטבעות כסף, שנטל מאמו של החולה, אחת מפוזמקאותיו¹¹², שבעה חפנים אפר הכירה ושבע שערות מזנבו של החתול ויצא ללחוש על כל אלה לאור הלבנה על פרשת דרכים. גם גויה זקנה עמדה בזוית החדר, פהקה בקול, לחשה ורקקה על המזיקים וקללה אותם בלשונה: “טראסצא איח מאטערי – תפח רוחן של אמותם!” ובתוך כך נכנסה בריינדיל המתורגמנית, המקריאה לנשים בבית־הכנסת, ששבה משדה־הקברות, אחרי שהשתטחה שם על הקברים והתפללה בשלום החולה – והציעה לגלגל לו ביצים ולהתיך לו שעוה.

כששב ישראל לאיתנו הוסיף לשקוד על למודיו, וביום קיץ אחד נפרד מאמו מתוך דמעות ונשיקות ונסע לדניפרון כדי להבחן ולהכנס לאוניברסיטה. וביום הבחינה היה לבו טוב עליו, גם עודד את רוחו בכוס יין, אולם בראותו את המורים המלובשים בגדי־שרד בכפתורים נוצצים והמביטים עליו בעיני זעם – מיד נתבלבלה דעתו. אחד המורים הרבה עליו שאלות ונגרר מענין לענין עד שהגיע להמעשה ב“יאהא הכשפנית” – ושם נכשל ישראל ונתקפח. ברגע אחד בא קץ לכל יגיעו ותקותיו, ומרוב צער לא היה יכול לשבת במעונו והיה שט כל היום ברחובות ומחוץ לעיר, וגם בלילה הבהילוהו בשנתו תמונות משונות המביטות בו בכעס ובחרפה. בלילה אחד ענו אותו הלצים בחלומו עד שהתעורר וקרא כגבר “קוקוריקו”, וכשנבהל בעצמו מפני קול קריאתו קפץ ונמלט החוצה, והיה רץ עד שנדמה לו כי נתקל באיזו אשה “בלה וכחושה, שאין בה אלא עור ועצמות. במקום עינים שני חורים מוקפים עור עכור, מזוהם ומקומט כעין קלף. הפה רחב ופתוח עד למתחת האזנים, והוא בור ריק, אין בו שן אחת אלא הלשון בלבד מפרכסת ומתפתלת שם כתולעת. על זרועה סל מלא סרטנים חיים וגדולים, זוחלים ומטפסים זה על גבי זה ומנענעים הצבתים שברגליהם”. ומיד עלה הרעיון על לבו, שזו היא יאהא הכשפנית הרודפת אותו…

יום אחד עבר ישראל ברחוב וירא והנה שוטרים מכים נפש בהמה, וכשקרב אליהם נזדעזעו אבריו כי הכיר את סוסתו הזקנה בפאה הסבוכה שלה, בגרגרתה ובגבה הכפוף והמסורטט¹¹³. ויפדה ישראל את השבויה מידי לוחציה, ויוציא אותה מחוץ להעיר שאין לה רשות לרעות שמה. הוא הולך בראש, והיא נגררת אחריו בעצלתים, פוסעת ועומדת בדרך. ויש שלא תזוז ממקומה או תרבץ באחת הבצות, וישראל מגלגל עמה ומושכה בפאתה. הוא עיף ומדוכא ושופך את מרי שיחו באזני עצמו: “כמה מגונים מנהגיה של זו! לא עלה על דעתי שכך תקניטני. אני מדבר עליה טובות ומבקש על נפשה מלפני המצערים אותה, והיא מצערתני וממררת את רוחי!… אני מדריכה בדרך, אומר לה: לכי לפנים, והיא לאחור! אני לה: זה הדרך לכי בו, והיא טובעת בטיט! וכי כך נאה וכך יאה? יודע אני, אלמלי הייתי משים רסן בפיה, עולה ורוכב על גבה וחובטה במקל היתה הולכת לכל מקום שהוריתי לה…” ובני־אדם עוברים בדרך ורואים את ישראל המטפל בסוסתו ומושכה בציצת־ראשה, והם מלגלגים עליהם. “זה אומר: סוסה זריזה ומזורזה זו מניין היא לך, דודי? וזה אומר: מה לך, בן־אדם, ולבריה שפלה זו? הנה צעיר אתה וכח במתניך, הנח את הנבלה ולך לדרכך!… והללו אומרים: למה אתה מצער נפשך ונפש בהמתך, הרכב את הבהמה על שכמך וטוב לשניכם”.

והחמה שקעה, השמים התקדרו בעבים וקול רעם נשמע מרחוק. ישראל מהר לבקש לו מפלט תחת עצי יער גדול, ומשך אחריו את הסוסה בכח עד שבעטה בו. הם השתטחו על העשבים “וברק נורא בוקע חלוני רקיע ומאיר את הארץ בלהבות־אש. אחריו שואג רעם וקולו הולך בחללו של עולם כקול רבבות נשקי אש יורי אבני־בליסטראות¹¹⁴ כלם בבת־אחת. רוח סערה מתגעש, הומה ומיילל כזאבי־ערב רעבים, כאלו מאה מכשפים נתלו היום ובשלהם הסער הגדול הזה. נעור היער הנרדם ועמו כל עשב, כל שיח וכל עלה, כלם מזדעזעים ורועשים ובפטפוט לשונות משונות מפטפטים. ינשופים ועורבים ועטלפים הם וכל עדתם אף הם משמיעים קולם בתוך מקהלה איומה זו – והיה רעש ונהימה, גניחה ונאקה, צפצוף וצוחה, עד שגשם גדול שוטף בזעף וסותם פיות כל אלו ונשתתקו כלם כאחד. נורא הוא לילה כזה בתוך היער, איום ונורא מאד!” ישראל מתכנס תחת נופו של אילן, והוא רטוב ורועד בכל אבריו. בזכרונו עוברים מחזה שדי וגבורותיו המתוארים בספר תהלים, והוא רואה עתה את האלהים בעיניו. “הנה הוא רוכב בין הבתרים – בין עבי שחקים! גוש ענן כבד, כלו שחור וצח ובהיר הוא בקצותיו, דואה שם במרום, בדמות סוס גדול כביר כח. צוארו האפל לבוש רעמה כלבנת כסף, נשימתו להב, מפיו יוצאים ברקים ולארבע רוחות השמים בטיסה אחת מתעופפים – הוא הכרוב בעצמו ובכבודו שם. גבור נערץ רוכב עליו, לבושו ארגמן, תלתלי ראשו וזקנו המסולסל כשלג מלבינים. אחריו הולכים גדודיו, צבאות ענקים, כעוג מלך הבשן וגוג־מגוג מבני הרפאים, ועל ידם חיות קטנות עם גדולות למיניהן. בכובד ראש ובחפזון הם נוסעים, המקום ידעם לאן הם נוסעים, ומשאירים אחריהם נתיב מזהיר ברקיע. הירח מושיט מקצת ראשו מבין מפלשי עבים ומביט אחריהם ממקומו ביראת הכבוד”.

על ישראל נפלה תרדמה, וחזיונות מבהילים התעללו בו עד אור הבקר. וכשהקיץ היתה רוחו סרה ועגומה אף על פי שהתולדה חדשה את פניה אחרי הגשם והיתה מלאה זיו ושמחה. גם הזמיר בזמירותיו עורר בלב ישראל רק זכרונות נוגים, וכדי לפזרם נכנס בשיחה עם סוסתו. היא התאוננה על הלצים המענים אותה בלילות ומתעללים בה עד שהיא נופלת תשושת כח. מחבלים שונים באים ורוכבים עליה, מזיקים משלהם וכלי־קדש משלנו, “מדיינים, שוחטים, מנקרים ומשגיחים, ראשי כנסיות, גבאים, גזברים, בעלי־תפלות ותוקעי־שופר, מלמדים, פרושים, בחורי־ישיבה, משולחים, יהודים תמימים, יהודים כשרים, בני־עליה ובני־אבות, עד שדכנים, בדחנים ובטלנים, לומדי משניות ואומרי תהלים, מספיקים מכשירי חנוכה ופורים, גוררי המעגילות¹¹⁵ והטבלאות ונוקדי מצה, נשים טבלניות, גבאיות, מקוננות ומודדות בית־הקברות וכיוצא בהם”. ישראל נתמלא רחמים על הסוסה העלובה, דבר על לבה דברים נחומים והבטיחה כי הוא מרבה לעשות ולהשתדל בשבילה. ובדברו הוציא מכיסו חבילת מכתבים, שהחליף עם הועד של חברת “צער בעלי חיים” על הטבת גורלה, וקרא אותם באזניה. ישראל עורר את רחמי הועד על הסוסה האמללה שהיתה כהפקר, והבריות נוקמות בה באכזריות בעד אכילת מזון כל־שהו; והועד השיב, כי אמנם משונה סוסה זו משאר בהמות: “פרועה היא ואינה מקבלת מרות, פורקת עול ובועטת כשתזדמן לה שעת־הכושר. ולא די שמעשיה מכוערים, אלא אף גופה מזוהם. ראשה צרוע והפאה שלה קלוטה ומסובכה, ומצוה להרחיקה משאר בהמות העולם, שלא תזהם אותן במגע. ולענין עבודה, הרי אין כחה יפה אלא למלאכות קלות ולא נקיות… ועוד היא מתחצפת לילך ולהזיק, ובאה כמה וכמה פעמים בשדי תבואה וגורמת הפסד מרובה לאכרים יושבי הכפרים… תתקן בריה זו שלנו את צורתה ולא תהא משונה משאר הבריות. וכדי לעשותה ראויה לקבלת טובה באחרית הימים אין לנו אלא לרפא משובתה”.

באותו רגע נשמע ביער קול צעקה, ואכר אחד עבר עם עגלתו הטעונה עצים וקלל גם הכה בלי חמלה “את סוסו הדל, שקשה לו למשוך משא כבד ממנו ועומד לפוש לפרקים”. ויגש ישראל לבקש רחמים על הסוס המוכה כחבר באגודת “צער בעלי חיים”, אולם האכר הניף עליו את שוטו וישלחהו לכל הרוחות שבעולם, ויברח וישב למקומו. וכשנתישבה דעתו עליו, החל לדרוש בשבח ההשכלה ולדבר על לב סוסתו שתקנה דעת, למען תיטיב עמה החברה “צער בעלי חיים”. אולם הסוסה הסיחה את דעתה גם מן המכתבים וגם מן הדרשה, נטתה הצידה ואכלה עשב במנוחה. וככלות ישראל את דבריו והשתטח על הקרקע נעלב וכועס, קרבה הסוסה והשיבה לו: “כל מה שאמרת אינו אלא דברי־הבאי לבדח נפש כל חי. ואם לא השחוק הוא? כאן יושב לו ועד החברה, עסוק בהלכות צער בעלי־חיים ותורת חסד על לשונו, ושם מצערים את בעלי החיים ומכים אותם… אין מעשיהם של אנשי הועד הטובים אלא מעשי המשחקים בבתי־תיאטראות, וכל רחמיהם ותשועתם אינם אלא בדבר שפתים ואנחות”. – “דייך למלאות פיך שחוק – גער בה ישראל בנזיפה – כשמסיחים עמך באמת ובתמים, כשמדברים עמך בדברים נכבדים, בדברי תורה והשכלה”. – “כמדומני שמטורף אתה ושוטה – השיב לו בנזיפה גם הקול המדבר מפי הסוסה – לה, לבריה עלובה זו, אומרים: השכילי! ואני שואל אותך, ראשית, למה נגזרה גזרה זו דוקא עליה? והרי יש בהמות הרבה בעולם, סוסים וחמורים הדיוטים, שלא נתחנכו מימיהם באחת מן הארוות, ואף על פי כן הם מתפרנסים שלא בצער, והלואי שתהא מתפטמת כמותם. והשנית… היכן כתוב שהסוסים – הכל חייבים בתעודת הארווה? מה ענין כלכלה ומחיה להשכלה? בכח מה אינם מניחים למי שהוא לאכול ולנשום ולחיות אלא עד שילמד מתחלה דברים ידועים?… וכשבאנו לכך לא אכלא את פי ואומר לך דברים ברורים. דע שאין חפץ לבריה זו בהשתדלות מצדך, שיהיו צרכיה נתונים לה בחסד וברחמים, ואף לא שיהיו נתונים לה בשביל טובת הנאה שיש להעולם ממנה… אני ככל הבריות – תאמר בריה זו… וכשחיי יהיו תלויים ברחמיו של מי שיהיה, הרי הוא כמו הודאה, שלו לבדו ראוי לחיות ולא לי, ואם אין הוא לי אין לי להתקיים. וכשזה יחייני בשביל טובת הנאה שיש לו ממני, הרי הוא כאלו הוא העיקר ותכלית הברואים, ואני לא נבראתי אלא כדי לשמשו ולהועיל לו בחיי הבלי; ובאמת הריני נפש חיה בשביל עצמי… לא, שתדלני היקר, לא על רחמים, ולא על הנאה, אלא על האמת והצדק העולם מתקיים. מה אתה אומר, פטרוני?” – “מה אומר ומה אדבר – גמגם ישראל בלשונו – אין הדברים אלא דברי “רוח”: הרוח מדבר היום מתוך גרונך!”

“הנני!” – קרא איזה שד שיצא פתאם מעמקי היער – הנני כי קראת לי!" הוא היה “בעל בלורית גדולה וסבוכה, כובע אדום עם נוצות מכל מיני עופות על ראשו, ערפו שמן ובריא ועיניו איומות ומראהו מראה גזלן נורא, שרבים המית בחייו”. ומה גדל פחדו של ישראל בהודע לו, כי זה הוא האשמדאי, מלך השדים, בכבודו ובעצמו. אולם בעודנו עומד נבהל ונבוך, נגש אליו משרתו של האשמדאי, ברחא, ובתתו לו שלום במכת־לחי, כדרך השדים, “העמידו תחת קילוח מים קרים, דש והחליץ עצמותיו, הלבישו כתונת משונה, מצנפת ובגדי בד ועשה לו עוד כמה דברים הצריכים לגופו”. על ידי המצנפת שעל ראשו היה ישראל ל“רואה ואינו נראה”, ואז בא בכפו של האשמדאי, שטס וטייל עמו באויר והראה לו למטה על הארץ מחזות שונים ונוראים של שדי־קטל, ערים הרוסות ב“פוגרומים” וקמוניות¹¹⁶ גבוהות כמגדלים ומעלות עשן, שהן בתי־חרשת למכשירי־מלחמה. ופתאם ראו עיניו מראה נהדר של ארץ חמדה:

“שדות עוטפים בר. חלקה אחת – חטה בשולה ועינה כעין הזהב, וחלקה אחת אצלה כוסמת¹¹⁷ פורחת ואודם ולובן בה, ועל מצריהם ירקרק דשא, עשבים וציצים ופרחים נחמדים למראה. עדרי־צאן רועים בעמקים, עזים ושעירים מטפסים על הרים ומקפצים על גבעות. שמחה וגיל בכל מקום, צפצוף וקול־זמרה – זמרת צפרים בחורשה, זמזום זבובים ויתושים הפורחים באויר, צרצור חגבים המנתרים בבין חציר, צהלת סוסים וגעיית בקרים באחו. על פני מישור גדול זרועים כפרים ומושבות הרבה, כלם מתוקנים ומשוכללים בבנינים נאים, ברפתים ובגרנות ואסמים. בכרמים פרחה הגפן, ועצי־מאכל נושאים פרים בגנים, מור¹¹⁸ ואהלות¹¹⁹ וקנמון¹²⁰ זולפים בשמים. הקטנים משחקים ברחובות ומרקדים כבני־צאן, והגדולים מסובים תחת אילנות, איש מקטרתו בפיו ודברי־שיחה ביניהם אוכלים ושותים ושמחים”.

“אשריך, ארץ, שככה לך!״ – קרא ישראל מתוך קורת־רוח והנאה, אולם כעבור רגע ראה והנה היתה האדמה הברוכה למדבר שממה. אש אכלה נאות־דשא ולהבה להטה שדי־חמד, אין דגן ואין חטה. האילנות חשופים, כמושים, העלים והענפים גדועים. יגון ודממה בכל מקום, לא נשמע קול אדם וקול מקנה, מעוף השמים ועד בהמה נשמו ואינם! – זה מעשה ההשכלה וזה פריה – הסביר לו האשמדאי בלעג ובוז כדרכו – ההשכלה בטובה הגדול נדרשה ללא שאלות ובאה למדינה זו בכל כלי־אומנתה: בדם ואש ותמרות עשן. באה ממרחק ללמד לאנשי־המקום ההדיוטים בינה ולעשות עמהם טובות. וכיון שגוי זה לא היה רוצה לקבל טובותיה, בשביל שהוא שומר אמונים ומנהגי אבותיו, למדתו דעת ודרך־ארץ בעל־כרחו”.

וישראל היה רוכב על מגרפה ושט זמן רב במרומים בין קהל השדים והלצים, וראה כמה דברים משונים ושמע מפי מלויו הרבה ספורים נפלאים. וכשמצא חן בעיני האשמדאי, החליט לעשותו לעסקן צבורי ולבעל־טובה הרוכב על הסוסה העלובה ולוחץ אותה. שד אחד הורה לו אז את דיני הפרנס והלכותיו: "אנכי כל הקהל כלו – עשה הכל כרצונך ואמור: כך הוא רצונו של הקהל… פני ירא שמים – ראשית חכמה; יראת שמים היא פרה חולבת לאדם בעל־דעה… התאכזר במדת הרחמים – הוי אכזר וחמסן, פשוט־עור מעל עניים חיים ומתים, ובפני הבריות תתמלא עליהם רחמים ותתאנח במרירות… התחבר לתקיפים – וביחוד למי שידו תקיפה, וגם הטקסא¹²¹ ברשותו… לעולם תהא תובע… סכל את הבריות… ועיר ובהלות אל יבהלוך. כשתשמע פעמים קול ההמון, תינוק לא חכים זה, צועק וגועה בבכיה, אל תתפחד ולא תתן דעתך עליו… חלל השם… והתגולל על מגלה סוד. כשיעוז אחד מאחיך לספר כל מה שנעשה מאחורי הפרגוד שלך ויודיע מעשיך ברבים – על חטא זה תשסה בו את הנערים, עזי הפנים שלך ויתקלסו בו".

ישראל נבהל וקרא בחמת רוחו: “אוי! איני יכול לרכוב… בחייך וחיי ראשך איני יכול!” אולם האשמדאי לא שם אליו לב, הקהיל את כל הרוחות שלו, והממונה על המלתחה פרכס¹²² את ישראל והלבישו את הבגדים הראויים לעסקן צבורי. הוא "גלח אותו והשאיר לו פאות נאות, נתן בראשו כיפה של משי, ועל הכיפה כובע־דרבנן. הלבישו כתונת פרופה¹²³ בעניבה רפויה, שיש בה פריעת החזה, וטלית־קטן עליה, מכנסי־בד קצרים, סוליים¹²⁴ ברגליו ופוזמקאות, קפוטה ארוכה ואבנט, ואדרת חמה של זנבות־שועלים. שמח הממונה במעשי ידיו, והוא מקפל שפתו התחתונה ונעשית דובדבניה¹²⁵ אדומה, מעקם פניו עקימה משונה ומושיט לו את לשונו. ראה אותו האשמדאי ונהנה, שחק לו ואמר: “יפיפית, ישראל! הדור אתה בלבושך, פניך נראים מטוגנים כצפיחית בדבש, אתה מזיע באדרתך החמה ומבהיק מתוך כובעך הנאה כאילת השחר”. פתאום נזכר הממונה, כי דבר מה חסר עוד לישראל, “ומיד עג עגולים מאחורי ראשו בתער־הגלבים והעמיד עליהם קרני־דאומנא¹²⁶ לכבוד ולתפארת”. ואז, כשהיה פעלו תמים, נשאו הרוחות את ישראל בגילה וברנה, והושיבוהו על הסוסה, ובחבטם אותה בכח נחפזה ונבהלה לרוץ כאילה שלוחה בנשאה את רוכבה, ששמע מאחריו קול רעש ושחוק גדול. אולם במרוצתה השמיעה הסוסה אנחה מרה, ששברה את לבו של ישראל, ונפל מעליה בטירוף הדעת כאבן. האשמדאי מהר אליו, הושיבו שוב על הסוסה ובקש להשביעו שיהא נאמן לתפקידו עד עולם, אבל ישראל לא נשמע לו בשום אופן; ואז נתמלא מלך הרוחות חמה, שם רגלו האחת בארץ והשניה במרום, אחז את הממרה בציצת־ראשו והטילו ככדור מגבהי שחקים. “אוי, אבדתי, אבדתי!” צעק הנופל בהתגלגלו בחללו של עולם, עד שנתחבט ראשו בארץ. ובאותו הרגע פקח ישראל את עיניו, וירא והנהו שוכב על קרקע החדר אצל מטתו, ואמו בוכיה ומסייעה לבני־אדם להשכיבו שוב על המטה.

כשנודע לציפה האלמנה שבנה נכשל בבחינה, אמרה בלבה כי עתה יבוא קץ לכל הבליו ולמודיו; אולם עברו איזו שבועות וישראל עודנו לא שב לביתו. ותסע ציפה לדניפרון, ותביא עמה את בנה, והוא סר וזעף ושרוי תמיד בעצבות עד שהוכה בקדחת ונפל למשכב.

– “אלמלי שמעת מתחלה לתורת אמך – משמיעה לו ציפה את מוסרה – ולא שנית מסדר העולם וממנהגי אבותינו ונשאת אשה, לא היו באים עלינו יסורים קשים אלה. אוי המעשיות, המעשיות שלך!…”

– “כל זה אינו אלא מהם, מן הלצים ההם” – אמר בעל־השם בגאוה של בר־סמכא. והגויה הזקנה לחשה, רקקה, פהקה וענתה לעומתו: תפח רוחן של אמותם!"

___________

 

ערך הספור    🔗

“סוסתי” היא יצירה שחציה סיפור וחציה פובליציסטיקה, והיא מלאה רמזים כלפי הסדרים הפנימיים והחיצוניים שאנו חיים בהם. מצד אחד מוסיף אבראמוביץ להלחם כאן בבעלי־הטובות ועסקני־הציבור שלנו, הרוכבים על “הסוסה” ויונקים את לשדו של העם; ומהצד השני הוא מרחם גם על העסקנים הללו בעצמם, שלא נתרבו בישראל אלא מתוך ההכרח של התנאים החיצונים הקשים והבלתי נורמאליים,¹²⁷ שהם מקור כל הרעות. אבראמוביץ הוא כמעט הסופר היחידי שהתיחס ל“מנהיגי הקהל” שלנו באופן אנושי, אף על פי שהוא הרבה יותר מאחרים לבקר את מעשיהם ותאר לנו מהם טיפוסים חיים ומפורטים. הוא רואה את הענין מכל צדדיו, והוא יודע כי מצבו החברתי והמדיני המיוחד של ישראל בארצות הגולה הוא שגרם לכל צרותיו. ולהמצב הזה אין תרופה נכונה לא בתחיה לאומית, כמו שחשב סמולנסקין, ולא בהשכלה, כמו שדמו כל סופרינו בימים ההם, אלא בשחרורם הפוליטי של היהודים.

 

השחרור הפוליטי    🔗

אבראמוביץ ראה את הריאקציה¹²⁸ נגד ההשכלה שקמה ברוסיה בשנות השבעים, ואת הריאקציה נגד ההומאניות¹²⁹ שנגלתה אז באירופה כלה – ויבן כי לא מזו ולא מזו תבוא תשועת ישראל. "לא על רחמים ולא על הנאה, אלא על האמת והצדק העולם מתקיים.

___________

על חייהם הקשים של היהודים, המוקפים כמה גדרים מבית ומחוץ, מתאונן אבראמוביץ גם בהפואמה של “יודיל”, שנדפסה בשני חלקים בשנת 1875. ולעומת זאת פרסם בשנת 1878 את הספור המבדח

 

מסעות בנימין השלישי    🔗

בנימין נולד ונתגדל בק"ק בטלון, ובה נשא למזל־טוב את זוגתו זלדה, שפרנסה אותו מחנות קטנה. בני העיר הם “רובם ככלם אביונים גדולים וקבצנים נוראים, לא עליכם, אבל הכל מודים שהם אביונים שמחים, קבצנים טובי־לב, ובעלי־בטחון משונים”. הם “שמחים בחלקם ואינם מן המהדרין כל כך באכילה ובהלבשה. אפילו אם הקאפוטה של שבת, למשל, קרועה ומדולדלת ושוליה מזוהמים בטיט – אין חוששין לכך, העיקר שהיא בגד משי ומבהקת… פת קיבר¹³⁰ ותבשיל של גריסין¹³¹ למי שיש לו – סעודה מספקת וטובה היא; ואין צריך לומר חלה של סולת נקיה עם צלי “רוסילפלייש” בערב־שבת, למי שזוכה לכך, זהו ודאי מאכל מלכים, שאין בעולם יפה ממנו… חרוב¹³² שניטל לברכה בחמשה עשר בשבט, זהו אצלם המשובח בפירות הארץ, שאין כיוצא בו”, וכיון שרואים אותו בא לפניהם זכר ארץ־ישראל, שהחרובין מאכל עיזים שם, והם מסתכלים ונאנחים. “ומעשה באדם מישראל שהביא פעם אחת לבטלון תמר, ויהי לפלא, והיו כל בני העיר, למקטנם ועד גדולם, רצים לראותו. נטלו את החומש והראה בו באצבע, שהתמר, תמר זה, כתוב בתורה”.

ובנימין לא ראה מעודו ערים אחרות, והיה “מצומצם בעולמו כאפרוח זה בתוך הביצה, או כתולעת זו שקובעת דירתה בתוך החזרת¹³³. כסבור היה שמחוץ לתחומה של בטלון הוא סוף העולם, ואין חיים טובים ונעימים כמו במקומו”. המוכסן שבעיר נראה לו כעשיר גדול, שאין בעולם “דירה נאה כבית־דירתו וכלים נאים ככלי־תשמישו; מנורות נחושת ארבעה זוגות; מנורת המאור אחת ובעלת ששת קנים משוקדים, כפתור ונשר על ראשה; שתי קדרות נחשת וחמש מחבות נחשת; קערות בדיל מבהיקות, מסודרות שורות־שורות על מדף¹³⁴ בירכתי הבית, ובלי גוזמא כתריסר כפות טמביק; שני גביעי כסף, הדס־כסף אחד, מנורה לחנוכה אחת, אורלוגין¹³⁵ עתיק כמין בצל בתוך שני נרתיקי־ כסף”, שתי קפוטות לשבת, ועוד דברים הרבה שאין להם שיעור! אולם ספורי הבטלונים, אצל התנור בבית־המדרש, הלהיבו מעט מעט את דמיונו של בנימין והחל לשאוף למרחקים. הוא חפץ לראות בעיניו את סגולותיה של ארץ ישראל, שישמעאל שולט שם, ואת מעשי תקפם וגבורתם של היהודים האדמונים, או בני־משה, הם עשרת השבטים שכוננו להם ממלכה מעבר להרי־חשך ונהר סמבטיון. “וכיון שנתן בנימין דעתו על הנסיעה היה שוקד בהתמדה יתרה על מסעותיו של רבה בר בר־חנה בים ובמדבר ומעמיק בהם בכל נפשו. אף זכה לקבלת הספר “אלדד הדני” והספר “מסעות בנימין”, שנסע לסוף העולם שבע מאות שנה קודם לזמננו, והספר “שבחי ירושלים” עם הוספות, והספר “צל עולם”, הכולל כל שבע חכמות בשבעה דפים קטנים – מדבר על הבריות הנוראות והמשונות ומספר חדושים ונפלאות שבכל העולם. הספרים האלה הם שפקחו את עיניו ועשו אותו למין בריה חדשה, פשוטו כמשמעו”.

מטבעו היה בנימין פחדן משונה, והיה מתירא לצאת יחידי בלילה מביתו. כל יציאה מחוץ לעיר היתה אצלו בחזקת סכנה, כי כל גוי וכל כלב קטן הטילו עליו אימת־מות. אולם כשהחליט לנסוע למרחקים התחיל להתגבר על מורך־לבו, ו“היה כופה את עצמו לילך דוקא יחידי בלילה, לישון דוקא יחידי בחדר, ולצאת דוקא מחוץ לעיר, אף על פי שדבר זה היה מתיש כחו ונפלו פניו מפחד”.

“פעם אחת יצא מחוץ לעיר בחודש תמוז כחום היום והפליג לתוך היער. היה נשען שם תחת העץ, קורא בספריו, שהיו אצלו בחיקו תמיד, וצולל בהרהורי לבו. והרבה היה לו על מה להרהר: רוחו נשאתהו למדינות־הים, לאותן המדינות בקצוי־ארץ… והוא רואה את עצמו מדלג על ההרים, מהלך בעמקים ובמדבריות ובכל המקומות הכתובים בספריו, נוסע והולך בעקבות אלכסנדר מוקדון ובעקבות אלדד הדני וחבריהם; הוא רואה במחזה את השפיפון¹³⁶ הנורא, את השמיר, זו התולעת הנפלאה, גם נחש, שרף ועקרב ומשלחת תנינים וזוחלי־עפר הרעים; הוא מגיע ובא ליהודים האדמונים שם ומסיח עם בני־משה… ועד שהוא מהרהר פנה היום, ובנימין עמד, מתמתח בפשוט אבריו ונושא את רגליו לחזור לביתו. הוא מהלך ומהלך ועדיין אינו יוצא מתוך היער. הוא מהלך שעה, שתים ושלש וארבע, ולא די שלא יצא מתוכו, אלא שהוא נכנס בו לפני־ולפנים וחשך ישופנו¹³⁷ יותר ויותר. פתאום עמד רוח סערה, ויהי קולות וברקים וגשם נורא מאד. בנימין עומד תחתיו, רועד מזרם וממטר ומתפחד ואומר בלבו: דוב אורב לו, אריה יוצא ממסתרים… והוא גם רעב, עיף וצמא, שלא טעם מאומה כל היום, ובעת צרתו זו עמד להתפלל תפלת ערבית, שופך נפשו ומתפלל בהתלהבות ובכונה עצומה. וכיון שעלה עמוד־השחר התחזק והלך בשם אלהי ישראל. הוא מהלך כשתי שעות בחורשה – והנה קול באזניו, והקול כקול לסטים מזוין נדמה לו מרחוק – ונתבהל ונס ברגליו. אבל מיד היה לבו נוקפו ואמר: בוז לך, בנימין!… כלום נס גם אלכסנדר מוקדון כמותך? כלום נתיאש גם אלכסנדר מוקדון, כשהיה רוכב על הנשר ותם הבשר מעל ראש חניתו, שהנשר הזה היה אוכל אותו והגביה עוף על ידי כך מעלה מעלה?”

ויאמץ בנימין את לבו והלך לקראת הגזלן, והנה אכר נוסע בעגלה טעונה שקים וסלים, וצמד שורים נוהג בה. – “דאברי דיען! (צפרא טבא!)” – קרא בנימין להאכר בפחד ובמורא. ומרוב בהלה וענויי הדרך נבוכו עשתונותיו ונפל מתעלף. וכשפקח את עיניו “ראה את עצמו מושכב בעגלה על שק גדול מלא בולבוסים, מכוסה בגלימא¹³⁸ של צמר עב. תרנגול כפות שוכב מראשותיו, מציץ עליו מן הצד באחת מעיניו ומסרטו בצפרניו, וסלים מלאים בצלים ושומים ושאר ירקות מתחת לרגליו… הכפרי יושב לו במנוחה על מקומו ומקטרתו בפיו, מעורר את שוריו ומזרזם בלשונו:”סאפ, הייטא, סאפ!" אבל השורים עצלים ופוסעים פסיעה קטנה, והאופנים מתרעשים בקולי קולות“. ושירה משונה זו לא היתה, כנראה, לרצון להתרנגול, כי בכל פעם שסיימו האופנים בשריקת ה”שלשלת" היה קורא “קוקוריקו” בזעף ושורט את בנימין. הוא שוכב מבולבל ומדוכא, ונדמה לו “שנשבה לישמעאלים במדבר, והם מוליכים אותו לאחת המדינות, למכרו שם לעבד עולם. הלואי, מהרהר הוא בלבו, שימכרוני ליהודי, ואם ימכרוני לבן־מלך מאומות־העולם או לבת־מלכה, חס ושלום, הרי אבדתי, אבדתי לעולם ועד!… ובתוך כך אותו המעשה ביוסף הצדיק עם זליכה בא לפניו, ונאנח ברוחו הקשה”. הכפרי נכנס עמו בשיחה, ובנימין ענהו בלשון מעורבת, והבטיח לו הבטחה טובה להפיס את דעתו: “זשינקי טעבי זוגתי דאם טשארקע שליש־כוס יי”ש, אי וחלה שאבאשקאווע בולקע, אי דאברע, גוואלד, דאנקויעט טעבע תשואות־חן!".

כשבאה העגלה לבטלון, נסבו עליה המון אנשים ונשים לקנות את הבצלים והבולבוסים, ובראותם את בנימין מתחת להגלימא רצו לבשר את זלדה אשתו, כי נמצאה אבדתה ולא תהיה עוד עגונה שוממה. ובאותו היום נתנו הכנויים “עגונה” ו“קדוש” לזלדה ובנימין, ואחרי שהקיז לו “המומחה”¹³⁹ דם והעמיד על גבו תריסר עלוקות שב לאיתנו הראשון. ומני אז היה בנימין בעיני עצמו כבקי בהויות־העולם ומלומד בפגעים, שראה הרבה דברים בעולמו, ורוחו אמיץ לעמוד בפני נסיונות קשים. הוא היה מרחם על חקרן שכמותו, היושב בעיר נדחת, בין הדיוטים וטפשים, ותשוקתו גדלה לצאת מהרה לדרך, כדי לחזור ממרחקים “בכבוד ושם טוב ובבשורות טובות וישועות ונחמות לכלל ישראל; ואז יכירו וידעו כל בני בטלון, למקטנם ועד גדולם, מי הוא זה בנימין…” דמיונו היה שקוע תמיד בחזיונות המרחקים, ו"כשהיה מסיח עם הבריות היו הדברים: “אינדיה, סמבטיון, אנטיקודה, שפיפון, שמיר, חמור, פרדה, חרוב, כצפיחית, ישמעאלי, קדר, גזלן וכיוצא בהם – יוצאים מפיו בערבוביה ובהתלהבות משונה”. אבל מאין יקח בנימין להוצאות הדרך ובידו אין פרוטה? ואיך ישתמט מפני אשתו?

וימצא לו בנימין איש כלבבו ורע נאמן את “סנדריל־האשה” וישפוך לפניו את כל רוחו. סנדריל היה איש תם וענו, העושה תמיד את רצון אחרים. הגדולים היו מתקלסים בו, והילדים חשבוהו לחבר. הוא “היה מהלך בחברתם, מסיח ומשחק אתם ביחד ונהנה מזה הנאה מרובה… עזי־פנים שבתינוקות היו עולים על גבו וממרטים את פאת־זקנו”. גם אשתו היתה מתעמרת בו “ומחלקת לו פעמים מכות באפה, והוא מרכין ראשו ומקבל אותן באהבה. בימים שלפני החג היתה מעמידתו לסיד את הבית בסיד, ומכסה את ראשו במטפחת וקושרתה מתחת לזקנו. הוא היה קולף לה בולבוסים, מגלגל ופותת את ה”לוקשין", עוסק במלואת דגים, נוטל גזרי עצים ונותנם במערכה בתנור ומצית בהם אש, כאורח הנשים, ובשביל כך היו קוראים לו: “סנדריל־האשה”. כשספר לו בנימין, כי בדעתו ללכת לארץ־ישראל, במקום שאוכלים חרובים ותמרים כדי שביעה, ולמדינת ממשלתם של עשרת השבטים, ששם יש מלך יהודי – קנא בו סנדריל ויאמר להלות אליו בדרכו. גם דאגת ההוצאות הסיר חבר טוב זה מלב בנימין, כי מכיון “שיש בתים בדרך, אפשר לחזור אגב־אורחא על הפתחים. ומה שאר היהודים עושים? היהודים מחזירים על פתחי אחיהם, זה אצל זה, הללו היום והללו מחר, ואין כאן לא בושה ולא כלימה, חלילה. הרי מנהג ישראל הוא, ואין זה אלא גמילות־חסד”. ובכן החליטו שני הרעים לצאת לדרכם בחשאי עוד ביום המחרת, ולהועד יחד אצל בית־הרחים מחוץ לעיר.

"למחר בעלות עמוד־השחר, ועדיין עת צאת פרות בטלון אל השדה לא הגיעה – ובנימין הנה זה עומד אצל הרחים של רוח עם צרורו על שכמו. בתוך הצרור נמצאו כל המכשירים, הנצרכים לו לנסיעתו זו, היינו: טלית ותפילין, סדור “דרך החיים”, “חק לישראל”, ספר תהלים וכל אותם מיני הספרים שאילולא הם לא היה יכול לזוז ממקומו, כאומן בלא כלי־אומנתו. קפוטתו של שבת אף היא היתה מקופלת שם, מפני שחובת יהודי היא לנהוג כבוד בבני־אדם ולהתנאות לפני הבריות. בכיסו נמצאו כחמש־עשרה פרוטות, שבשעת יציאתו עלתה בידו להוציאן בחשאי מתחת מראשותיה של אשתו…

ובין כך יצאה החמה בזיו כבודה והשקיפה ממעונה לארץ במאור פניה, ובהשקפה זו מקור חיים ועדנים לכל היקום. האילנות והדשאים, שראשם עוד נמלא טל ורסיסי לילה, מתענגים מטובה בפנים שוחקות, כתינוקות הללו שעוברים פתאום מיגון לשמחה ומבכי לשחוק על ידי צעצועים מבהיקים, כשהדמעות עדיין על עפעפיהם… לבו של בנימין שמח כל כך, עד שנפתחו שפתיו – וזֶמר “מלך־עליון” יוצא מגרונו ומתנגן מאליו בנעימה דקה. קול רנתו נתערב עם צפצוף הצפרים, עם זמזום הזבובים, עם שריקת הצרצור, ועלו בתרועה – מזמור שיר למלך הכבוד בשמי־מרום.

הבקר הולך ואור – וסנדריל איננו… בנימין שרוי בצער גדול ואינו יודע מה יעשה. לחזור לביתו? חלילה לו! אלכסנדר מוקדון הרי הוא בעצמו הרס את הגשר לאחר שעבר עליו לאינדיה, כדי שלא יוכל עוד לחזור משם למקומו. ולצאת יחידי בלא סנדריל בן־לויתו? – לא ניחא לו ואי אפשר לו… ועד שבנימין עומד ומצפה ומצטער, נראה לו מרחוק כדמות בן־אדם, ספק סנדריל ספק אינו סנדריל, וכמדומה, שהדמות העולה שם עוטה שמלת אשה ועל ראשה מטפחת. בנימין נתחלחל פתאם ופניו חורו כסיד. איקונין¹⁴⁰ של אשתו נראה לו, אשתו הולכת אצלו!"

הוא הסתתר מאחורי בית־הרחים, ובעוד רגעים אחדים נוכח כי פחדו היה לשוא. סנדריל הולך וקרב, והוא “לבוש חלאטיל־פסים¹⁴¹, ומטפחת מזוהמת מקופלת וקשורה לו על לחייו. מתחת לשתי עיניו שרטת בעורו ומראהו כעין התכלת, מקלו בידו ותרמיל גדול על שכמו. אותה שעה נשא סנדריל חן בעיני בנימין ככלה נאה בעיני דודה”, וישמח עליו מאד. הם יצאו בחפזון לדרכם, “ושולי בגדיהם מתבדרים ומרחפים באויר, והיו התיירים דומים לספינה שטה בים וכל וילוניה פרושים”. אולם מעט מעט נתחממו בלכתם, וכצאת השמש בגבורתו נפלו תיירינו עיפים ומזיעים בצל החורשה שבצדי הדרך והשתטחו על הארץ. החטטין¹⁴² והסריטות, שנעשו אתמול על פני סנדריל בידי אשתו, ושהגלידו¹⁴³ כבר מעט – התחילו מפעפעים ומתמסמסים מזיעה וחום והיו קשים לו כמחט בבשרו. שני הנוסעים התפללו בטלית ותפלין, וכשנתגבר אחר כך הרעב על בנימין התחיל מתחכך ופוהק, מלקק את שפתיו בלשונו ובולע את רוקו, מסלסל בפאותיו ונאנח; וכדי להסיח דעתו מזה החל לנגן בלחש “אקדמות” מתוך המחזור ולהתרגל בארמית המדוברת בין בני־משה. ובתוך כך הוציא סנדריל מתרמילו פת ופרוסות חלה, שנשתיירו מיום השבת, גם קשואים וצנון ובצלים ושומים, שטרח להכין צידה לדרך כאשת־חיל – ופני בנימין אורו.

עודם גומרים את סעודתם, והנה כפרי עובר עליהם בעגלה טעונה ערימה גדולה של תבן, ויכנסו עמו התיירים בשיחה: “צפרא טבא! אמור נא, בר־נש, איזה הדרך לארץ ישראל?” – “לשדים אתם, יהודאים! – השיב הכפרי – מה אתם דוברים ומזעזעים את מוחי? דרך זו עולה שכרונה והם עלעססלאל!” וברקקו בפניהם נסע לדרכו. גם שני התיירים הלכו לדרכם ברגלים כבדות וכושלות, והיו מתלבטים¹⁴⁴ ומתגברים עד שהגיעו בין השמשות להפונדק שבכפר שכרונה. ובעוד שסנדריל דאג לסעודת־הערב, השתטח בנימין, בעל המסעות שלנו, באין־אונים על הקרקע בזוית הבית. “גידי רגליו מתנפחים ועולים והדמים מרתיחים ומבעבעים ועוקצים, כאלו כתות־כתות של יתושים ונמלים מנקרים בתוכם. צדעיו¹⁴⁵ הולמים כפטישים, קול המולה באזניו” ואלפי־אלפים שביבי אש מכל מיני צבעים כברקים מתרוצצים לנגד עיניו. שנה קשה חוטפת אותו, ונדמה לו בחלומו כי הוא שומע ערבוביה של חוכא־וטלולא¹⁴⁶.

“גניחה ונהימה, שריקה ולחישה, שעול ורקיקה, גריפת חוטם ומיץ־אפים. עוד מעט וכנופיה של בני־אדם נדחפים ובאים אל הבית ברעש והמולה. בנימין נרתע לאחוריו בקרן־זוית שלו, מצמצם את עצמו ומתכנס שם בכל אבריו, כדי שלא ירגישו בו, ושוכב על משכבו בפחי־נפש ובתוך כך נתמלא הבית אורה. נרות הרבה דולקים במנורות־נחשת, קצתן פיהן סתום בחלב מהותך ובפסולתן של פתילות, שנשתיירו מליל שבת, והנרות מדובקים ועומדים על גבן בנס; וקצתן פיהן רחב יותר מדי ומשוקע מעט, והנרות מדובקים מן הצד בפיהם ועמידתם עקומה. אצל שלחן ארוך מקצהו האחד חבורת בעלי כלי־זמר יושבים, איש כלי־אומנותו בידו, בודקו ומזמנו יפה יפה. הכַּנָּר בודק את כנורו, ממעך לו בין הנימין באצבעותיו, וכל אחת משיבתו בנחת: נים־נים, כלומר: הנני! הריק קשתך, דודי, וימינך תחבקני. והנה הוא אוחז הקשתנית בידו, מחליקה ומזמנה לעבודתו. המחצצר פה אל פה יתלחש עם חצוצרתו, יביע לה את רוחו, והיא נשמעת לו ועושה רצונו. וה”צימבלר" זרועות ידיו יפזו על צימבלתו, יכתש לה כתישין – והיא מתרעמת. מנהמת ומזמזמת בזעף. והבדחן משנה את טעמו, וקורא בכח: “הַרְרֵי! לכבוד המחותנים ולכבוד בעל־הבית ולכבוד כל המסובין בכאן היטיבו נגן בתרועה, זמרו משכיל!” “ובעלי־השיר יוצאים בשיר ומריעים תרועה גדולה בשמחה. בחורים וגם בתולות, זקנים עם נערים יוצאים במחול ומרקדים ברגש. הכל מרקדים, הכל מכרכרים, אפילו פשפשים ויתושים מגיחים מחוריהם ומתפזרים ונגררים על הכתלים. ובשעת חדוה נתמוטטו רגליו של אחד המחוללים ונפל על בנימין בזוית הבית. והנה הוא מחזיק בו, מסתכל בפניו ושואג בקול: הוי, בנימין!… מצאתי את האבדה והרי הוא בידי! – לקול הקורא חרדו ובאו הרבה מבני החבורה, ובנימין רואה ומכיר אותם. אנשי בטלון הם, וגם הרב הבטלוני בתוכם… ועד שבנימין מחזיק ברבו בשתי ידיו וגחן ולחש לו את סודו, הרגיש פתאם מכה רבה בצדו, ומפני הכאב חמרמרו¹⁴⁷ פניו כמו מאכילת מרור. והנה הוא נוער – מתנודד ומוחה דמעה מעל ריסי עיניו ורואה שהוא לבדו בבית, אין אדם ואין אור נר הלבנה נשקפת בעד החלון, אצלו רובצת עגלת־בקר והוא חובקה בשתי ידיו”.

מפחד פתאם קפצו ממקומם גם בנימין וגם העגלה, ובהחפזם לנוס נתקלו זה בזו “וכשלו שניהם בעביט¹⁴⁸ של שופכין ונפלו יחדו ברעש גדול”. לאחר טבילה זו חרדו אל בנימין הפונדקי וסנדריל ונר דולק בידם, והוליכוהו בכבוד לחדר מיוחד והשכיבוהו על ערימת־תבן. והמנוחה היתה נעימה לו שם כל כך, שנתעצל לעזוב את המקום גם ביום המחרת. “למה היה דומה? לספינה ששבתה על שרטון¹⁴⁹ בים ואין רוח נושב ומזיזה ממקומה”. ביום השלישי קמו שני התיירים והלכו לדרכם, ואחרי ימים רבים של נדודים באו להכרך צלמונה, שכמותו לא ראו מימיהם. הם תלו “עיניהם לבתי־החומה הגבוהים ולכל מה שלפניהם ומסתכלים בהם ברתת ובתמהון־לבב, והיו מהלכים בצדי הרחובות הליכה משונה על ראשי אצבעותיהם”. – כסבור אני – אמר סנדריל ביראת־הכבוד – שזוהי מעין סטמבול“. – מה סלקא אדעתך, שוטה? מה לזו ולסטמבול? – נענה בנימין, מעקם פניו בשחוק, כאלו סטמבול היא עיר מולדתו – סטמבול, שוטה, יש בה ת”ק רחובות, כל רחוב יש בו ת“ק פעמים ת”ק בתים, בעלי חמש־עשרה או עשרים קומות, וכל בית דרים בו ת“ק בני־אדם!” ובעוד ששני התיירים הולכים ומתוכחים באמצע הרחוב, באה מאחוריהם עגלה וכמעט שלא הזיקה אותם בהדרבן¹⁵⁰. העגלון עורר עליהם שוט וקרא: “הוי, בטלנים! למה אתם זוחלים כסרטנים וחוסמים את הדרך להעוברים?” – ושני התיירים נפרדו ונסו איש לעברו. “סנדריל רץ ונתקל בקורה, שהיתה מוטלת ברשות־הרבים, ונשתטח מלא־קומתו על הארץ; ובנימין רץ ונתקל באשה תגרנית מן השוק וסל מלא ביצים בידה. הביצים נשברו ועליו יצא קצף גדול”. התגרנית פצתה פיה לבלוע אותו חיים וסטרה לו על הלחי, שנתלכלכה בחלמון¹⁵¹ של ביצים, ועוד ידה נטויה להחזיק בזקנו ופאותיו, אלא שנמלט לאחת החצרות.

כששבו שני התיירים לבית־המדרש, שהם מתאכסנים שם, מצאו את הבטלנים עומדים ומתוכחים על מטרת נסיעתו של בנימין. הם עזבו את עניני הפוליטיקה ואת מלחמת קרים שהיתה אז, והיו מדיינים זה עם זה אם יצלחו התיירים במסעם. – “הגעו בעצמכם – צעק איציק פשטן, מתנגדו של בנימין – אלכסנדר מוקדון, שהיה רוכב על נשר ובא עד שערי גן־עדן, אם הוא אלכסנדר מוקדון, שמלך בכיפה, לא היה יכול לעבור את הרי־חשך, בר־נש זה שלכם, נפש שפלה כמותו, לא כל שכן! ולעומת זאת הוכיח חייקיל בעל־מוח מספר “יוסיפון”, כי בנימין יצלח לעבור את סמבטיון ולהגיע בשלום להיהודים האדמונים”. הריב גדל כל כך, שאיציק החל לשנוא את בנימין “ולא נתן לו מנוחה לא ביום ולא בלילה. פעמים היה תולה בו קופה של נוצות וסמרטוטין לאחוריו, כדי שיהיה שחוק לרבים, פעמים היה משליך עליו בחשאי סמרטוט מזוהם והכפישהו¹⁵² באפר, ופעמים היה נוטל את סנדלו ומצניעו ולא מצא אותו אלא אחרי יגיעה רבה. כשהיה מתנמנם בלילה על משכבו היה נוטל קש ומוליך ומביא אותו על תפוח־עקבו עד שנרתע ממקומו, או שולח פתילת־נעורת חרוכה ומעושנת אל אפו, וננער בהול ומבוהל, מעטש וגונח מפני העשן שעה שלמה”. כן היה איציק מלבין את פני בנימין ברבים, ואומר כי לא יעלה ויבא לסמבטיון “אלא כשיצמחו שערות על כף ידו, ואת היהודים האדמונים לא יראה כמו שאינו רואה את אזניו”. וגם הנערים בחוץ החלו להתקלס בו, והיו מסקלים אותו באבנים וקוראים לפניו: שמיר, שפיפון!

לעומת זאת מצאו שני התיירים בצלמונה את פרנסתם ברוחה בחזרם על הפתחים, “סנדריל־האשה היה נכנס בראש, אומר: “צפרא טבא לבעל־הבית! מושך אחריו את בנימין בכנף־בגדו, לוחש לו באזנו ומאמצו שלא יתבייש, ודוחפו אחר כך לפניו, והוא בעצמו נרתע לאחוריו ועומד בהכנעה כעני בפתח”. הם היו לשיחה בפי הבריות, ורוב בעלי־הבתים התענגו על דבריהם ונתנו להם את נדבתם בפנים שוחקות. ובלכתם ברחוב ל”עבודתם" היה לבו של סנדריל, נושא התרמיל, טוב עליו, ופעמים היה מנגן בלחש, בינו לבין עצמו, את הזמר:

פּוּרִים הַיּוֹם וְאֵין שֵׁנִי –

הָבָה לִי פְּרוּטָה וְגָרְשֵׁנִי.

בנימין ישב בשלוה ולא עסק אלא באכילה ושינה, ככל בני צלמונה, ותשוקתו לנסיעה רפתה כמעט. אולם לא ארכו הימים ומאורע אחד בא להזכיר לו את תעודתו, לטובתו ולטובת העולם. יום אחד לפנות ערב התנפלו המון נערים קטנים על שני התיירים, ונאנסו להמלט מפניהם דרך מבואות אפלים, עד שהגיעו במורד ההר לגשר ארוך וצר ובעלותם עליו, והנה – ר' אייזיק־דוד, “החכם” מבטלון לקראתם. הוא נתן להם שלום כמתרעם ומשחק כאחד, ואמר: בריות נאות! מתגנבים לברוח מביתם, הם מתגנבים. מה ועל שום מה?… זוגתך, סנדריל, עתידה להפרע ממך, גמולך בראשך היא תשיב ביד רחבה, זוגתך… ואמנם לבה אמר לה, ודאי במקום זה אתם, לה אמר לבה. והיא היתה רוצה דוקא לילך לכאן, היתה רוצה, ודוקא עמי, זוגתך". ובאותו רגע נשמע מאחוריו קול אשתו של סנדריל, הצועקת ומקללת ונכונה לקרעו כדג. אולם הגשר היה צר כל כך, ששני בני־אדם לא יכלו לעבור עליו בבת־אחת, וכיון שנאספו עוברים ושבים מזה ומזה הוצרכו רבי אייזיק־דוד ואשת סנדריל לשוב לאחוריהם, ואף בנימין וסנדריל חזרו להצד השני כדי לפנות את הדרך להעוברים. ובתוך כך נתישבה דעתם של שני התיירים מהבהלה הראשונה – ונמלטו.

הם מהרו לעזוב את צלמונה, ושמו פניהם לכסלון. כשנכנסים אל העיר יש לדלוג “על בצה אחת שם, ואחריה על השנית ועל השלישית, הבצה הגדולה ביותר, שכל צנורות ומי־שופכין של בעלי־הבתים מקלחים לתוכה ומביאין עמם מכל טוב בכל יום תמיד, יום יום ומיני סחורתו וחפציו מכמה גוונים וריחות משונים, הכל מעניני דיומא, ומהם אתה מכיר כל יום ויום מימות השבוע. כשמקלחים לתוכה שופכין מכורכמים¹⁵³ מפני החול, ששפין¹⁵⁴ בו את הרצפה, ומוליכים ומביאים עמם קשקשת של דגים, בני־מעים וכרעי תרנגולים, מעט שערות וחתיכות טלפים¹⁵⁵ חרוכין¹⁵⁶, הוו יודעים, רבותי, שהיום יום ששי בשבת – משכו וקחו לכם ספל וחבילה של זרדין ורוצו, במחילת כבודכם, לבית־המרחץ! כשהולכים ובאים לשם קליפות של ביצים, של בצלים ושל צנון, גידים של חצר־הכבד וסנפירי דג־מלוח ועצמות גדולות חלולות – שבתא טבא לכם, יהודים! יערב לכם ה”קוגיל" בבני־מעיכם! וכשאתם רואים קילוח הזוחלין רפה, ושם נגררים ומתלבטים שיורי דייסה¹⁵⁷ נוקשה¹⁵⁸, חתיכות עיסה יבשה, סמרטוט בלה ומטאטא חבוט – סימן הוא לכם שהיום יום ראשון בשבת. השואב עדיין לא הביא מים ובקושי הוציאו מי־התמצית מן החבית עד כדי הדחת הקדרות, שטמנו בהן חמין לשבת".

בכסלון נתקבלו שני התיירים בכבוד הראוי להם. “טולצה וטריינה, שתי נשים מפורסמות, זקנות צנועות וכשרות, שהיו מתעטפות בכל יום בין הערבים, כידוע לכל, עטיפה של שבת עם צניף טהור לראשן ויוצאות מחוץ לעיר להקביל פני מלך המשיח – אלו הן שזכו יום אחד בין־השמשות למצוא בתחומה של עיר את תיירינו הנכבדים הבאים מצלמונה, ולהכניסם למזל־טוב בשעה טובה לכסלון. מיד בשעת הפגישה הרי זה ידעו שתי הצדקניות הכל, מי האנשים האלה שהזמין הקדוש־ברוך־הוא לפניהן ומה מעשיהם – והיו שמחות”. ובבואם יחד אל העיר לוו אותם המון נערים ואספסוף, וקראו אחריהם: “הושענא, יהודים אדמונים, הושענא!”

באותה העיר ראו בנימין וסנדריל ראשונה את הנהר הגדול סרחון והשתוממו עליו. הם החלו להתרגל לשוט על פני מימיו בדוגית¹⁵⁹, כדי שלא תזיק להם אחרי כן הנסיעה בספינה על פני האוקיאנוס הגדול. מתחלה היו יורדים להדוגית ברטט ובזיע¹⁶⁰ וסובלים משעמום ובלבול־המוח, אבל כשעברה “מחלת־הים” הראשונה היו נהנים מהשיטה¹⁶¹ הנאה מרובה. פעם אחת ראה בנימין “בלב הנהר מקום גדול ירוק כלו ונחמד למראה, כסבור שהוא אי מגדל דשאים ומיני בשמים נאים; וכשנשא את רגליו והיה מוכן לקפוץ מן הדוגית על האי, חפז עליו רב־החובל בקול צעקה, מחזיק בו בערפו ומטילו לתוך הדוגית בכח רב מאד, עד שנשתטח על קרקעיתה ושכב מבולבל ומטורף ולא הרגיש כלום אלא קול שאון אצל הדוגית וסביבה נשערה מאד, כאלו היא נאבקת עם איזה פגע בדרכה ומתנהגת בכבדות מרובה”. ואחרי כן שמע מפי הערל, כי אין זה אי, אלא “ירוקה סרוחה מלבלבת¹⁶², שהסרחון מבעבע ומתכסה בה בכל שנה”. פעם אחרת ראה בנימין במצולות הנהר את דמות הכובסות המשתקפות במים, ודמה שהן היפיפיות של ים, הקוסמות והמשוררות בנעימות.

יום אחד טיילו תיירינו בתחומה של עיר שמחים וטובי־לבב, והחליטו לצאת מחר למרחקים דרך הנהר; והנה “עגלה באה לקראתם ושני יהודים בתוכה. אחד מסיע את הסוס במושכות שבידו ואחד יושב בהיסבה על צדו, כובעו נשמט לו אל מול ערפו וקש יבש בפיו – סימנים בדוקים למוחו של יהודי, שהוא מתהפך בתחבולותיו ורבות מחשבות וסברות משונות בו”. ויבואו שני היהודים בדברים עם התיירים, ויפתו אותם לשבת בעגלה ולנסוע עמם לעירם פרדיונה, כי יקובלו שם בכבוד גדול ויוכלו לעשות את דרכם למרחקים דרך הנהר הגדול פרדון, העובר באותה העיר ומשתפך לתוך הים. התיירים נעתרו להם, ושני היהודים שמו עליהם את עינם לטובה בכל הדרך, והאכילו אותם מטעמים משובחים, שכמותם לא ראו אפילו בחלום. גם בבואם לפרדיונה הביאו אותם לאכסניה טובה, וערכו לפניהם סעודת־ערבית גדולה. וביום המחרת הובילו אותם שני היהודים הטובים ומכניסי־האורחים לבית־המרחץ.

"כשנכנסו תיירינו לפרוזדור עמדו והשתוממו על הרצפה המבהקת ועל הטפיטיות¹⁶³ היפות השטוחות עליה, ונדמה להם שעומדים בפלטון¹⁶⁴ מפואר ומכושף זה, שכתוב בספר “מעשה בבא” ובספר “לילות אלף ואחד”. עוד מעט ובנות־מלכים יפיפיות באות לקבל את פניהם, והם מזומנים לחיים נעימים ולתענוגות בני־אדם. אבל תחת בנות־מלכים בא אליהם איש־חיל אחד ומזרזם להפשיט בכבודם ובעצמם את כליהם… לאחר שנתפשטו בגדיהם נטלו תיירינו איש את צרורו בשביל לשטחם בבית־המרחץ, כדרך העולם… אבל איש־החיל הזה נטל את כליהם מידם והכניסם מחוסרי־בגדים וערומים לתוך חדר אחד, ושם יושבים בני־אדם סביב לשלחן גדול מלובשים בגדי תפארת. תיירינו פונים ומביטים כה וכה ומתקשים בדבר, היכן הוא התנור שזולפין¹⁶⁵ עליו מים, שיהא מפיק הבלא, והיכן מזיעים כאן, – צי טוט זשידיווסקי באני? (וכי כאן הוא בי־בני ליהודים?) – שואל סנדריל… אחד מהמסובים אצל השלחן בא ונסתכל בתיירינו הערומים והמדולדלים, שאין בגופם כזית בשר אלא עור וגידים ועצמות, ומדבר אליהם מוסקבית בלשונו…

וכשהוציאו לאחר כך את בנימין וסנדריל מן הבית היה קשה להכירם, כל כך נשתנו פניהם: הראש מגולח, אין זקן ואין פאות, העינים קמות ונוגה משונה להן כעין הזכוכית, המצח טפות־טפות זעה עליו, טפות גדולות וקרות, ועל פניהם צלמות. הם כפופים ומשתוחחים, מזדעזעים ומרעידים, וסביבם אנשי־חיל מזוינים. השמים התקדרו בעבים, ומתוך חושך, ענן וערפל יצא ברק והאיר את החבורה הזו, אחר הברק רעם"…

שני התיירים, שנמכרו לעבודת־הצבא, הובאו להקסרקיטון¹⁶⁶ ושם הלבישו אותם בגלימת חילים, שהיתה נראית עליהם כקאפוטה; הכובע של גבורי־מלחמה נראה בראשם ככיפה זו בראש אשה צנועה, וקנה־הרובה שבידם היה כמגרפה בידי משיק הכירות. הם לא צלחו כלל להעבודה, והוכו כמה פעמים בשוט ובאגרוף. סנדריל היה מחקה את מעשי החילים “ומתחנך בינו לבין עצמו בתכסיסי־מלחמה: מתמתח בכל קומתו, מגביה ראשו למעלה, מבליט חזהו ומנפח לסתותיו¹⁶⁷ כגבור, מרים פעמי רגליו, יגוד עקב ופוסע והולך מעדנות¹⁶⁸ כמו ברבור, הולך אל ימין וסובב אל שמאל וסופר ומונה צעדיו – אחת ושתים ושלש, עד שלבסוף רגליו מתלבטות והוא נופל”. כנגד זה היה התרגיל¹⁶⁹ קשה וזר לבנימין, שהיה חושבו לשטות בלתי מתאימה לבעל־אשה, והיה טוען שכל הענין אינו אלא מקח־טעות, כי שני היהודים הרמאים סבבו בכחש גם אותו וגם את הפקידים. הוא החל להזכיר לסנדריל את נסיעתם למרחקים, ובליל קיץ אחד נסו לברוח מהקסרקיטון.

“רוח חם נושב בחוץ, ענני־בתר¹⁷⁰ שחורים נקודים וברודים¹⁷¹ נוסעים ברקיע זה אחר זה, כאלו אלפי בעלי־עגלות הולכים שם ועגלותיהם טעונות סחורה הרבה, וכלם נחפזים לבוא ליום הכסא, להיריד בשמים במועדו. אף הירח כסוחר על יד סחורתו הולך עם האורחה הגדולה הזאת לשלחה. לעתים הוא שולח ראשו, משגיח רגע ממכון שבתו לראות מה נעשה שם בחוץ, ואחר הוא נחבא שנית תחת יריעת־ערפל שחורה זפותה ומפוחמה.¹⁷² תיירינו מהלכים בחשאי על ראשי אצבעות רגליהם ובאים עד גדר החצר, מטפסים על צבורה של עצים ועולים משם לראש הגדר”. ובתוך כך מתחיל סנדריל לספר בלחש, כי זקנו, עליו השלום, בא אליו בחלום הלילה ואמר לו לברוח מזה. פתאם “נשמע קולו של איש־חיל מזוין שעמד שם בקרן־זוית על משמרתו. הפליטים שלנו נבהלו מקולו ונשתטחו על פני הגדר, כובשים נשימתם, אינם זזים זיז כל שהוא ונראים כשני סמרטוטים גדולים מונחים שם יחדו. נחה שקטה מסביב והסמרטוטים החיים האלו זזים ממקומם, מטפסים ויורדים בזהירות מעל הגדר – והם מבחוץ. הם מהלכים על ארבע, זוחלים ועוברים מנגד להשומר ומתמלטים, בעזרת השם, לסימטה אחת בשלום, שם קמו על רגליהם, עומדים ומביטים איש אל אחיו ועיניהם מבהיקות”.

אולם שמחתם היתה עדי רגע. סנדריל שב לכלות את ספורו, וקולו נכנס לאזני פקיד־צבא אחד העובר בסימטה, ויתפשם וישימם במשמר. ואחרי שישבו כלואים כמה ימים בבית־הסוהר, הובאו הפושעים לפני בית־דין של צבא. אז קם בנימין לפני השופטים והוכיח להם, כי אין זה יושר כלל לחטוף בני־אדם ולמכרם בשוק כתרנגולים, גם מסר מודעה כי מעולם לא היה מלומד בתכסיסי־מלחמה, וכל המעשה לא היה לכתחילה אלא אונס ורמאות. ובאותה שעה “בא הרופא ונכנס בדברי־שיחה עם תיירינו, לאחר שנתעסק בהם נתן אצבעו על מצחו, ונענע בראשו לרמז עליהם: חסרה כאן חוליה¹⁷³ אחת…” הפקידים נמלכו זה עם זה, ופסקו – לשחרר את תיירינו מעבודת הצבא. “בנימין נתפטר מאתם בקידה והשתחויה משונה, וסנדריל מתמתח, מרים פעמי רגליו כאיש־חיל, יגוד עקב ופוסע והולך אחריו קוממיות”.

* * *

 

ערך הספור    🔗

ב“מסעות בנימין השלישי” תאר לנו אבראמוביץ תמונה מגוחכה, קאריקאטורה, מחיי הגלות העניים והפעוטים¹⁷⁴. על החיים הללו אוהב המספר להתלוצץ מתוך חמלה גם ביתר ספוריו, אולם כאן הניף ביחוד את שוט־הלצתו על האידיאלים¹⁷⁵ הישנים של הגיטה." רוב היהודים הטפוסיים מהדור הישן מביטים על ההיסטוריה הישראלית, על ארץ ישראל ועל הגאולה בעיני בנימין, אלא שהוא קונסיקבינטי¹⁷⁶ יותר מאחרים. הוא מוציא אל הפועל את השאיפות הרומנטיות של הגיטה, והוא נעשה ל“דון־קישוט” יהודי, המגוחך במידה שהוא חסר אונים וידיעה. הוא מראה את התהום שבין אידיאלינו הישנים והמציאות.

 

הגבור הבטלן    🔗

גבור בטלן זה אינו חסר לא כח־הדמיון, לא מרץ ולא יושר לב, ורק תנאי סביבתו הגרועים וחנוכו המקולקל עשוהו לבריה משונה, שהמגוחך בולע בה את המעציב. הבטלנות היא מין תרבות משונה שצמחה על שדה הגלות, כשנזרעו בו כלאים היחוס הקדום של “עם סגולה” והאפסות¹⁷⁷ הנוכחית; ובנימין מצטיין בכל מדותיה: בשאיפה לגדולות, בבוז לכל דבר שמחוץ לחוגו הצר, בעניות רוחנית וחמרית גדולה ובבטחון כביר בעצמו. הבטחון הזה הוא השרטוט המבדח והסימפאתי¹⁷⁸ של גבורנו, והוא המוכיח לנו, כי גם התרבות הבטלנית שלמה היא וטבעית לפי דרכה.

* * *

 

אבראמוביץ באודיסה    🔗

בשנת 1881 נתמנה אבראמוביץ למנהל בית התלמוד־תורה באודיסה, משרה שהוא נושא עד היום, וכעבור שלש שנים פרסם את הדראמה “הקריאה לצבא”. ובאותה השנה, 1884, חגגו חובבי ספרותנו את יום מלאת כ"ה שנה לעבודתו הספרותית של אבראמוביץ, שהניחה את היסוד לבנין היצירה המשוכללת ביהודית. אולם זה היה חג־הפרידה להמספר מלשון זו, כי חדל מני אז לתת לה את כחו העקרי.

 

התקופה השלישית    🔗

הוא עמד אז כבר על סף התקופה השלישית והיותר חשובה ביצירתו, שבה שב לעברית ונתן לנו את ספוריו היותר גדולים בכמותם ובערכם. בשנת 1887 פרסם את ספורו הקטן “בסתר רעם”, המשמיע לנו איזה הד מה“פוגרומים” שהיו בראש שנות השמונים. ולאותם המאורעות שם אבראמוביץ זכר גם בהספור הגדול

 

בעמק הבכא    🔗

שנדפס בשנות 9 – 1888. הוא מתאר את קורות חייו של הירשילי, שנולד ונתגדל בקבציאל, עיר מלאה אביונים, המתפרנסת מכסלון הסמוכה, בהספיקה לה מלמדים, סרסורים, מקבלים ובטלנים, בעלי־תפילות ובעלי־תקיעות, צדקניות זקנות הלוחשות על המכה ועל הספחת ותחלואי ילדים, תגרניות עם ביצים ושומן של אוזים לפסח, מורטות נוצה ואורגות פוזמקאות, שפחות ומיניקות. הורי הירשילי העניים, לייזר־יענקיל ומלכה־טויבה, לא שאלו את עצמם בשעה שנולד: במה תתפרנס בריה חדשה זו? – אלא נתחבטו בהשאלה הקשה: מה שם יקראו לילד? כי הבנים המרובים שקפצו ונולדו לפניו כבר נטלו להם את שמות כל קרובי המשפחה. ובעודם נבוכים בא למלכה־טויבה בחלום הלילה קרובה גדליה־הירש, שהיה מטליא בחייו כל מיני בגדים ונעלים קרועים ואוהב לשתות יין, והתחנן לקרוא את שמו על הילד כדי להמציא מנוחה נכונה לנשמתו; ובקשתו נתמלאה בלי רצון ורק למחצה.

כשגדל הירשילי היה אביו מחבבו ומושיבו בשבת בראש השלחן, כדי שיסייע לו בנגון ה“זמירות”; ואחיו הגדול חנא־למיל, שהיה תמיד בר־פלוגתא¹⁷⁹ שלו, היה מקנא ומלעיב בו בחשאי, ״מתעתע בקול נגינתו, מעקם שפתיו ותומך פיקא¹⁸⁰ של גרגרתו באצבעו, מנענע בראשו ומנפח לסתותיו כברבור. מתמלא הירשילי חמה ורותח כדוד נפוח, מושיט לשונו לאחיו, מכניס אגודלו לבין אצבעותיו ומראה לו “אגרוף־רשע” ומלחש לו בכעס: הרי שלך לפניך… התבקע מתוך רוב קנאה והתפקע!" אולם בני לייזר־יענקיל התקוטטו יחד רק בצנעה ובלחש, כי הטיל עליהם אביהם אימה יתרה, ולא היה מראה להם חבה רבה ומאיר את פניו אלא בעת שחלו.

“בבית היה הירשילי שלפוחית¹⁸¹ נפוחה מלאה אויר, כובש את רוחו ויצרו לדברי הוללות; יצא לחוץ, פקעה השלפוחית, והירשילי נהפך לנער שובב שאין כדוגמתו ועשה כל מה שלבו חפץ – ידו בכל וזרועו נטויה על כל הנערים בגילו. לידות אבנים, לתפוש עז בקרניה ולרכוב על גבה, להחזיק בזקנו של תיש־הצבור ולתלוש ממנו מלא חפניו שערות, להכאיב חתן וכלה תחת חופתם במחטים, לרדוף אחרי המשוגע ברחובות העיר, לקפוץ ולהחזיק בעגלה מאחוריה, בשעה שהסוסים מושכים אותה ורצים – מעשים אלו לא היה בין חבריו מפליא לעשות כמוהו. ובשביל כך חלקו לו חבריו כבוד, והיה להם לכהן ולראש בכל דברי שחוק והוללות. בפרוע פרעות בנערים השובבים ועשו מלחמה ביניהם, היה הירשילי שר־הצבא להם וחבש כובע של נייר עם נוצות בראשו, וכל כוחו וגבורתו נודעו בזה, שהיה מצוה להלקות את הכל בלא חטא ועון כלל, רק לכבודו לבד… בימות החמה היה הירשילי נוהג אספסוף של נערים לרחיצה ביאור, זה מי בצה גדולה ומעופשת, שחזירי העיר שקועים בה בטיט בכל גופם עד ראש חוטמם. והליכתם זו של בני־החבורה היתה ברעש ובשמחה וביד רמה לא היה דבר בדרך שלא חלו בו ידיהם. בני־אוזים פעוטים נחפזים ונסים, הלוך וטפוף מעט בכנפיהם הקטנות, שלא התכסו עדיין בנוצות כראוי. והאוז הגדול, זה אביהם ופטרונם, מתמרמר למזעזעיהם, לעדה פרועה זו, שואף ונושף בנחיריו ומעקם את צוארו כמין שלשלת. העגל שם מטריח את עצמו ועומד מרבצו על גבי העשבים, מעמיד שתי עיניו ונרתע איזו פסיעות לאחוריו, כשהוא מנענע בראשו ומשפיל מצחו לארץ, ולאחר כך הוא נמלך ומגביה זנבו ורוקד ובורח בדהרות,¹⁸² דהרות גסות… והנערים עוד בשעת הלוכם מקדימים ומתירים את מכנסיהם ופוזמקאותיהם בחפזון ובבהילות יתרה כל כך, עד שתיכף בביאתם למחוז חפצם הבגדים נושרים מעליהם, והם דולגים לתוך האגם – והמים מבעבעים וב”בל־בול" מתבלבלים. – בשעה שבין מנחה למעריב היו הנערים מתקבצים בעזרה של בית־המדרש ובאים להיריד שם, כל אחד מין סחורתו בידו, ונושאים ונותנים בחשק ובעיון גדול; זה מחליף מסמר ישן ועקום בכפתור של נחשת וזה מוציא מאוצרו אגוז נקוב, שמשמיע קול חליל, ועליו קופצים שני קונים ומשתדלים לעשות עם בעל האגוז חליפין בשברי כלי זכוכית ומיני צבעונין¹⁸³ משונים; אחד אוחז בידו זגוגיתה¹⁸⁴ חלולה וירוקה ועושה בה עסק עם חברו, שמתפאר עליו בצפורת־כרמים¹⁸⁵ מתה תלויה בשערה תלושה מזנב הסוס. הירשילי שלנו הוא היה המכריע בין התגרים הללו ומשער ערכו של כל מין סחורה ונוטל שכרו מכל אחד בשביל טרחתו. ועל הרוב לא נגמר יריד זה בלא תגרה, אין אחד שלא היו לו לבסוף תרעומות על חברו, והכל באו בטענה, שהמקח מקח טעות והנה התגרים כועסים ומתרעמים, עוד מעט וקטטות ודברי ריבות עתידים לבוא לכלל מעשה – למריטת פאות ומכת לחי; ונער שובב אחד הרי זה עומד על גבם, תוקע ומריע בגרגרת של אוזה שחוטה, להגדיל המהומה ולהאדירה. והנה רעש והמולה, צעקה וצוחה גדולה, עד שבא ה“שמש” דחוף ומבוהל וגוער בהם בנזיפה, והנזופים השובבים עוקרים רגליהם ובורחים ומתפזרים כעכברים אל חוריהם".

פעם אחת נזדמן רופא־חולים לקבציאל, וכל היהודים, למקטן ועד גדול, נעשו פתאם כואבים ודווים ורצו אליו להתרפא. וירא הירשילי את מעשי הרופא, ויאמר לרפא גם הוא את בני חבורתו. הוא התגנב ביום הששי בבקר וקמץ מלא חפניו מן הקמח, הפלפלין¹⁸⁶, הכמון¹⁸⁷, ושאר מיני תבלין¹⁸⁸, שהכינה אמו העניה ברוב עמל לכבוד שבת – ויעש מהם מיני סמים וקילורים¹⁸⁹ בתוך צלוחיות קטנות. ובעודנו יושב אצל הגדר מאחורי ביתם ומצטער על שאין לו חולים לרפא, עבר עליו משה־יוסי, נער משולח ויתום נעזב, ערום ויחף, הרוכב על מטהו, מזרזו בשוט וקורא: הייא¹⁹⁰, הייא! בועט ברגליו ומבליט את כרסו, דוהר ומקפץ וצוהל כסוס. – “סושה־סוסי, משה־יוסי! – אמר לו הירשילי בלשון “קונדס” – סאתה סוצה, אתה רוצה, סהיות סולה, להיות חולה?” – “סוא, לא, סס וסלום, חס ושלום!” – החזיר משה־יוסי ובקש אוכל לשבור רעבונו. ובאותה שעה נאספו עליהם עוד נערים שובבים, וכלם יחד פייסו את משה־יוסי ופתוהו בחלקות שיניח לחבול את רגלו במסמר ברזל: “שמענו, משה־יוסילי, אתה שוטה שבעולם! כיון שתלקה בגופך והמכה באה עליך, הרי יהיו מטפלים בך ומכלכלים אותך בחסד…” הם נשבעו לו בתקיעת־כף ובנקיטת־ציצית שיעשו עמו בשביל זה טובות ויגמלו לו חסד, ואחרי שבדק משה־יוסי את ציציותיהם ומצאן כשרות פשט את רגלו, והירשילי תחב בה מסמר שהעלה חלודה והטיף על הפצע איזו טפות מסמי־הרפואה המתובלים במלח ופלפלין. – “אוי, רגלי, כאש בוערת ברגלי”. – צעק משה־יוסי בקול גדול, כשהוא מתחבט על הקרקע במכאוביו ומתבוסס¹⁹¹ בדמו, והשובבים הפרועים נבהלו ונסו לכל עבר. הנער הנפצע שב הביתה בוכה וצולע על רגלו הימנית, נפל למשכב והיה חולה ימים רבים; וכשהגיע הדבר לאזני לייזיר־יענקיל, מתח את הבן־יקיר, המצטדק בדמע שגם חבריו עשו כמותו, על העמוד, והוא חובטו ואומר: הרי לך לשמך ולשמם ולשם כל בעלי־טובות שכמותכם!"

ימי ילדותו של הירשילי לא ארכו, ומהרה קפצה עליו זקנה ונעשה יהודי־קטן. הוא החל להתנהג ולהתהולל עם חבריו “בחשבון ובזהירות יתרה, שלא לקרוע בשעת מעשה הקפוטה הבלואה ושלא ישתמט הכובע ויהיו עומדים גלויי ראש, חס ושלום, ושלא יתלוש האחד שערה מפאותיו של חברו, וכל עניני השחוק ומעשי ההוללות אצלם היו מעין דוגמתם של אלו, שהגדולים בעלי זקן עושים.” הירשילי החל להטות אזן גם לספורי הבטלנים אצל התנור בבית־המדרש, וביחוד נחרת בזכרונו המעשה ברבי שמלקי, זקנו של הנגיד רבי יודיל בקבציאל, שקבל את “טבעת המופת” במתנה מאת אליהו הנביא, והברכה שורה מני אז במעשי ידי צאצאיו. כשהציק הרעב להירשילי לעתים קרובות לא היה מבקש אלא זו בלבד: “מי יתן לי טבעת־המופת – הייתי מנחש בה ואומר: יהא רצון שתהא לי אכילה, חלת לחם נקיה, בשר ופשטידה¹⁹² שמנה גם בימות החול”. וכשקצה נפשו בהתלמוד־תורה וברבו, “רב־החובל”, היה שואל: “יהי רצון מלפניך, רבונו של עולם, שכל החדרים והמלמדים עם הסדורים ביחד כלם כעשן יכלו מהרה ולא ישאר מהם כל זכר!” לאחר ימים התחיל הירשילי מבקש מטבעת־המופת גם בת־מלכה נאה בדמות ביילה, בת שכנם בנציון המזגג. בילדותם היו דצים ומשתעשעים יחד, "מרקדים יחפים ברחובות ודשים בשעת המטר בתוך צינורות המים, מחזיקים זה ביד זה ומקפצים ומזמרים שיר הגשם, שהתינוקות אומרים בימות הקיץ:

גֶּשֶׁם וְחַמָּה בָּרָה

הַכַּלָּה הִנֵּה הָרָה!

מַה יָּלְדָה? בֵּן!

וּמַה שְּׁמוֹ? משֶׁה’לִי…"

אולם כשגדל הירשילי והתחיל לומד גמרא, היה מתבייש ומשתמט מפני ביילה, וכשפוגשה בשוק פניו מתאדמים; ותחת זאת היה מסתכל בה מרחוק ובגנבה, ולבו מושכו לבתולה זו, שהיתה גוצה¹⁹³ ובריאת בשר, לסתותיה מלאות ואדומות, ראש חוטמה מזדקף ועולה מעט, ועיניה השחורות כגחלי אש".

גם היהודים הגדולים והבאים בשנים שבקבציאל היו מצפים תמיד שיושעו מענים וצרותיהם הרבות על ידי טבעת־המופת או נס אחר, והיו נוהגים להביע ביחוד את משאלותיהם מתוך שיחה בטלה בלילות־הקיץ הבהירים.

“הבתים פתוחים. אין אור נר. אוכלים סעודת ערבית לאור הלבנה, מברכים ברכת־המזון, והמונים, המונים מגיחים ויוצאים כנמלים מחוריהן: גברים בלא בגדים עליונים, אלא בתחתונים ובטלית־קטן, נשים שמלותיהן התחתונות בלבד לעורן, וכתנותיהן אינן פרופות, הילדים חשופי שת וערומים. חבורות חבורות של שכנים משתטחים ושוכבים בחוץ, בחורים וגם בתולות, זקנים עם נערים יחדו. קוי פז מנוגה הירח בוקעים בין גגות בתי חומר, יורדים ונמשכים על בני החבורה, והולכים ומתרפקים ועולים על כתלים ומפזזים על הגדרות – ותופע נהרה על חתול מטפס שם ומשחר לטרף, ועל פרות רבוצות באמצע הרחוב ומעלות גרה, מכשכשות בזנבן וחובטות את עצמן על הירך ועל השוקים ומתאנחות וגונחות מקרב כרסן… נשים שדברניות הן פותחות את פיהן ראשונה ומפטפטות על סעודתן בערב זה, זו אומרת: הדייסה¹⁹⁴ אצלי נצטמקה היום יפה יפה עד שהיתה ראויה לעלות על שלחן מלכים, וזו אומרת: והקטניות אצלי נתבשלו כל צרכן עד שהיו נימוחות¹⁹⁵ בתוך הפה; ואחת בשורה בפיה ומספרת את רוב אשרה, את המציאה שנזדמנה לה בשוק: צנון גדול כגלגולת זימן לה השם יתברך לקנותו בפרוטה, ממנו אכלו בני ביתה היום בבקר, גם בערב, ועוד נשתיירה חתיכה גדולה למחר… הגברים – מתהפכים על גבם ומתפרקדים, נושאים מרום עיניהם וצופים בזוהר הרקיע ומתחילים בשיחה ארוכה על כל מה שנעשה שם בשמי השמים. הירח עולה ועומד בגבהי מרומים מעל ראשיהם, והם מסתכלים ורואים בו צורתו של יהושע, וכל אחד מתלהב וקורא: הנה החוטם, הנה העינים!… מרחוק אצל הנשים שם יושב לו לץ אחד ואומר לפניהן מלי דבדיחותא, הנשים מעקמות פניהן ואוטמות אזניהן כמתרעמות על דבריו שאינם מהוגנים, ובתוך כך הן שומעות ונותנות קולן בשחוק גדול. אף הילדים אינם יושבים בטלים, מועכים זה תפוח עקבו של זה וזה תחת בית־השחי¹⁹⁶ של זה ומתגנבים וסוטרים אחד על ראש חוטמו של חברו, בחשאי, כלאחר יד. בעל־החוטם הסטור שואג בקול, והסוטר – פניו פני תם, כאלו אינו יודע קול צעקתו של זה מהו, והוא גוער בו ואומר: הס, הס! האמות מקללות את ילדיהן: הלואי שיסתתם פיכם! ואגב ידן נטויה וצורמות¹⁹⁷ אותם באזניהם. והאבות מתרגשים ועוזבים את משאם־ומתנם בצבא השמים ומביטים לארץ. אחד ילק פורח בא ונסתבך לו בזקנו, ואחד יתוש נשכו ונחבא בפאת ראשו, והשלישי מפרכס בידיו וברגליו מפחד וצועק: וי, וי, מין שרץ זוחל מתחת לחלוקי על גבי, על גבי!… פרה אדומה כרסתנית ורעבתנית שנדדה שנתה הולכת יחידית בצדי הרחוב ולוחכת ירק עשב שם, וכשמגעת למרבץ היהודים כאן היא מחזרת אחוריה כלפי כבודם ועושה בפניהם דבר שלא כמנהג דרך־ארץ. כלם מתעוררים עליה בתרעומות, מבזים אותה ואומרים: גשי הלאה, היידַא, בהמה!… ואותה הפרה גרמה לשיחה רחבה, ושאלות הרבה נשאלו עליה: פרה זו של מי היא? כמה חלב הפרה נותנת? ושויה של הפרה כמה?… ובא אחד ואומר בתמיה: כיצד מעריכין! יהי רצון שיהא לי העודף על סכום המעות מכפי שאתם מעריכין ואהיה רוטשילד הקבציאלי במקומנו. וכיון שזה פתח ואמר “יהי רצון”, התחילו כלם אומרים “יהי רצון” – והשעה שעת רחמים ורצון ובקשת טובה וברכה לכל הקבציאלים, היודעים איש נגע לבבו, עניו ולחצו, והכל מבקשים ושואלים עד שנלאה לשונם”.

אולם הבקשות לא הועילו לא להקבציאלים ולא להירשילי וכשהיה לבר־מצוה התחילו הוריו לדאוג ל“תכליתו” ופרנסתו, ויהי ל“משורר” המסייע לאביו בהתפללו בימים־הנוראים בבית־מדרש אחד שבכסלון. לאחר “שבת נחמו” החלו להתרגל יחד בנגון “ונתנה תוקף” ושאר הפזמונים, ומחנות־מחנות יהודים מתכנשים ועומדים אחורי החלונות ונהנים ממתק הקולות והסלסולים. ומשקרבו ימי הסליחות ורוח עצבות היתה שורה בעיר וביער, יצאו האב והבן לדרכם. בלילה הקודם נדדה שנת הירשילי והיה מהרהר ושמח בנסיעתו בהתהפכו מצד אל צד, ובשובו בבקר מתפלתו מצא את אביו עומד ולבוש כבר בגדי דרך: “חלטי”ל בלה וממורטט¹⁹⁸ מרוב ימים, שבתי־ידיו ושוליו מלוכלכים ברבב¹⁹⁹ ורוטב נוקשה, המעורבים בעפרורית²⁰⁰ טבק ירוקה ונוצצים בגון משונה, וכלפי אחוריו הוא מרוסק ואניצי פשתן בוקעין מבין הקרעים, ומין מצנפת עתיקה, מזוהמת וקמוטה בראשו. וסנדליו המטולאים, המשומרים לדרך, עדיין לא היו ברגליו – אותם היו מחפשים עדיין ובדקו אחריהם תחת המטה במגרפה ובמרדה“²⁰¹. גם אמו של הירשילי, שנסעה אתם והובילה לכסלון כלוב מלא עופות וקופה מלאה ביצים נתונות בתוך מוץ וסובים – היתה עטופה ב”מיני בלואי סחבות וסמרטוטים עתיקים, שעל ידם נראה גופה עבה ביותר, וכמין מטפחת משונה בראשה יורדת על מצחה עד ריסי עיניה“. ואף הירשילי נאלץ לעשות רצון אמו ו”לחבוש לראשו כובעו של אבא, שכבר נפסלה צורתו, ולחגור את מתניו במפה²⁰² של צמר". אז עלו וישבו בעגלה גדולה, שהיתה מלאה יהודים ויהודיות מכל המינים, ובערב הגיעו לכסלון וסרו להאכסניה של בעלי־העגלות, המלאה המולת אורחים. הירשילי נפל עיף ורעב על מטה שבורה בקרן־זוית, וכשהציקו לו הפשפשים ביותר ירד ונשתטח על גבי הקרקע. ולמחר יצאו הוריו לעסקיהם בעיר והניחוהו לשמור על הכלים, גם צרור־כסף קטן מסר אביו לידו משום שהיה כיסו נקוב. הירשילי הוציא מתרמיל אחד פת קיבר, בצל וקשוא ירוק, ואכל לתאבון בכל פה, כאדם שקם מתעניתו ומחליו ימים רבים, ואחרי כן התגנב ויצא לראות את העיר. לפניו נגלה עולם חדש, רחובות ארוכים ומרוצפים באבנים, ובהם “ערב רב יהודים, הכל רצים והכל בהולים ומסוכסכים כמו בשעת הדליקה”. הוא נמשך אחרי ההמון עד שתעה ואבד את הדרך לבית־מלונו, ויהודי אחד, “בעל נפש יפה”, שנטפל לו בחבה ואמר ללותו ולהחזירו להאכסניה, הוציא מידו בערמה את צרור־כספו.

ולייזיר־יענקיל וביתו נתפרדו. הוא בעצמו בא לשבת בדירתו הצרה והדחוקה של שמש בית־התפלה שהוא מתפלל שם; אשתו מצאה מנוחה ומזונות טובים בחדר־המבשלות של איש עשיר, ששם שמשה כמבשלת קבציאלית אחת חברתה, ובזכותה מכרה ביצים ועופות לבעלת־הבית, וגם היתה מצפה שתעסיק אותה באריגת פוזמקאות ומריטת נוצות בלילות החורף הבא; והירשילי היה ישן על הספסל בבית־המדרש, בין שאר הבטלנים. מיום בואו לכסלון נעשה חוטמו זב, והיה מתעטש וגונח, גרונו נחר וקולו נעשה מרוסק ועמום קצת, ובכל זאת עזר לאביו בנגינות הסליחות, וקולו הצרוד²⁰³ נתן להן טעם מיוחד. גם ביום הראשון של ראש־השנה הצליח הירשילי לשרוק איזו שריקות גדולות עד שזעו כותלי בית־המדרש, ולייזיר־יענקיל סלסל “מלך עליון” בזמר יוני של גבורי מלחמה, אבל ביום השני איתרע מזלו וגבר המון הקהל. “ויהי קולות ונאקות ואנקות²⁰⁴, קריאת פזמונים ופיוטים בזעקת שבר ורעש, כעצי היער מתרעשים ביום סופה, צעקו גרונות, נאנחו לבבות, ספקו כפים, וקדקדים וראשים מכוסים בטליתות התנדנדו לכל רוח, והדחיקה והחום בבית־המדרש – נורא מאד! לייזיר־יענקיל גופו מקור זיעה, ומרוח נושבת נחר גרונו ונפגע קולו והיה כאלם, כיונה מתפלל ממעי הדגה. ועזרה בצרות נמצאה לו תחבולה זו בלבד: כשהגיע לאחד הפזמונים, שנאמרים בקול רם, היה גועה בבכיה והוריד כנחל דמעות, מבליע בתוך כך הדברים בנעימה – וזה היה לרצון לפני כל”. אשת השמש השתתפה בצערו וכדי להשיב לו קולו ליום־הכפורים רפאה אותו בכל מיני תרופות: “נתנה עליו אספלנית²⁰⁵ גדולה מזבובי־אספנין, עשתה רטיה מחלב ודונג ומרחה על בשרו למעלה מן החזה, והשקתו תירייקא²⁰⁶ ממיני עשבים, שקבלה הם בידה מגויה זקנה, גם ציר של קשואים כבושין, והריחתו בעשן של נוצות חרוכות ובטבק, ולחשה לו גם לעין־הרע וכרכה אחת מפוזמקאותיה של צמר סביב לגרונו”. ו“בערב יום־הכפורים בבקר נפתח פיו, אבל אין זה הקול קול לייזיר־יענקיל, אלא כמין בת־קול יוצאת מגרונו, תחלתה נהימה משונה, עבה ונמוכה וסופה צפצוף דק ומרוסק”.

עברו הימים־הנוראים, שמהם מתפרנס לייזיר־יענקיל בכל ימות השנה, והנה התחיל מרגיש עקיצות קשות בצדו, ונשימתו כבדה עליו כל כך שהובילוהו בעגלה לבית־החולים. ובצאתו משם, כעבור זמן מה, “נשתנו פניו ונתדלדל בשרו, וגופו נעשה גל של גידים ועצמות, עד שכל רואיו נתמלאו עליו רחמים”. הירשילי לא יכול עוד לשוב הביתה עם אביו החולה, ונשאר ללמוד בבית־המדרש, כי מצא לו שם חבר את משה’לי, נער ענו, נבון ושקדן, ורבי אברהם מקבל היה להם לאב ולפטרון. זה היה ״יהודי נאה״, חביב ומכובד, “הרגיל לבוא בבתיהם של נכבדי העיר ולהתחמם כנגד אורם של העשירים. במוצאי שבת היה פוקד אותם, שותה אצלם כוס חמים ונכנס עמהם בדבר שיחה, ומציע להם פעמים שדוכים בשביל בניהם… בגדו לא היה קרוע ומתמרטט ולא נמצא עליו רבב מעולם. לא היה רוקק וגורף את חוטמו בפני הבריות ומקנחו ביד או בשולי בגדו, כדרך שאר “היהודים הנאים”, אלא במטפחת. ירמילקתו נקיה בלא אבק ונוצות, ואינה מזוהמת בליחה סרוחה ובזיעה נוקשה. זקנו אינו גדל פרע, והוא לבן כשלג. שפמו לא הפך, על ידי אבקת־טבק, לצהוב־עכור ממראה משונה. פניו מאירים ועל שפתיו שחוק נעים תמיד… כשהיה יושב בבית־המדרש אצל השלחן וספר פתוח לפניו, היתה השעה לו שעת רצון לספר עם הבריות ולשמוע חדשות, מה אומר פלוני ומה בפי פלוני, ובתוך השיחה ענה חלקו אף הוא. בשעת דבורו היה מחליק בידו את מצחו, מרים מעט את הירמולקי ומנשב בה על ראשו”. איש טוב זה הטה חסד להירשילי, ובהשתדלותו היה “סועד בשבתות אצל אחד ממכיריו, ובימות החול היו אנשי בית־המדרש מזמנים אותו פעמים, זה לפת־שחרית וזה לסעודת־הערב, ועל דרך זה היה ניזון בצער, אוכל בצמצום, לא כדי שביעה, ויושב בתענית לפרקים”. גם געגועים עזים למולדתו נסכו רוח עצב על הירשילי, והיה מרגיש את עצמו בודד, גר ונעזב, ובאחד הימים באה והממה אותו השמועה הרעה כי מת אביו מחליו – והיה ליתום.

ומרוב צרות ומיני פורענויות בחייו החיצונים התכנס הירשילי בעולמו הפנימי, והיה מוצא ניחומים בדמיונות קסם ופלאי הבדיות והמעשיות ששמע וקרא בספרים. דברי ההלכה שבתלמוד חדלו מלמשוך את לבו, והיה נוהה רק אחרי ספורי האגדה שבו, ומשה’לי חברו, שלמד אתו, היה מעוררו ברוב עמל מהזיותיו²⁰⁷. פעם אחת בא לבית־המדרש אורח בעל חוטם אדום ועינים תועות, ועלה לתורה גם אמר בנעימה את ה“קדיש” אחר פרק המשניות שרבי אברהם לומד בבקר, “והיה מסלסל בשעת אמירתו את הפאה השמאלית, עוצם עיניו ומנענע בראשו בחן ובהדר כתלמיד־חכם”. כן נתן “יין של תיקון” להבטלנים בבית־המדרש, כדרך האורחים ביום־המיתה של קרוביהם. ובתוך כך נכנס בשיחה עם רבי אברהם, והציע לפניו דרך־אגב שיסע הירשילי עמו והיה למלמד לבן שותפו העשיר, ואם ימצא חן בעיניו יקחהו אולי גם לחתן לבתו. אחרי שקול־הדעת קצר נאות הירשילי ויצא לדבר אל השותף; אולם כשבושש לשוב לבית־המדרש התחיל רבי אברהם חושש לשלומו והרבה דברים במנהגו של האורח נראו לו עכשו תמוהים. הוא מניח את ספרו ופוסע הנה והנה, מביט בחלון ולבו מכהו על שלחו את הנער היתום עם איש זר ומשונה. וירץ משה’לי לבקש את חברו וחזר על כל בתי־המלון עד שהגיע להאכסניה הקבציאלית, ושם מצא את האורח, שדבר אליו בחן ובנעימות והוביל גם אותו אצל שותפו. הם הולכים דרך מבואות צרים ורחובות עקלקלים עד צאתם מחוץ לעיר, ובעודם "מסיחים זה עם זה הגיעו לאחורי בית־הקברות. שם פגעו בעגלה אחת, על גבה יושב יהודי, אוחז העבותות בידו ברפיון והסוס פוסע פסיעה קטנה כרצונו. לא השפיק משה’לי ליתן דעתו על אותו האיש – והאורח אחזו בערפו והטילו לתוך העגלה, ובדפקם את הסוס נעלמו כרגע. אלה היו שני “חטפנים”, התופסים נערי ישראל כדי למכרם לעבודת־הצבא.

והירשילי נחלץ מאותה הצרה שבה נפל חברו. בבואו להאכסניה הקבציאלית עם האורח, ישב הלז לאכול בתאבון את ארוחתו, והנער נדחף בין המון האורחים הממלאים את הבית, וירא – והנה ביילה, חברתו לפנים, באה בפתח! “כזרם רותח עבר בכל גופו, וראה פניה כראות פני אחותו ואהוביו מחמדי נפשו. כל בעלי קבציאל, הם ונשיהם ובניהם נראו לו פתאם במחזה, ושכח באותה שעה שהוא גר בעיר אחרת. ומתוך רוב שמחה ובלבול הדעת קפץ ופשט ידו ונתן שלום לביילה. ביילה דוחה את ידו ומרמזת לו בשחוק קל שאין שואלין בשלום אשה, והירשילי פניו מאדימין מבושה ופונה כה וכה לראות שמא הרגישו בו אחרים בשעת קלקלתו”. העלמה מסרה לידו חבילה קטנה, ששלחה לו אמו ובה “זוג פוזמקאות ישנות ועקביהן מטולאים, כתונת־בד ישנה כרוכה על קפוטה מסורסת ועשויה מאותה של אביו ובית־קפול²⁰⁸ על שוליה סביב”. וישכח הירשילי את כל ענין המלמדות שהציע לפניו האורח, וילך עם ביילה ל“שער־האשפות”, כדי למצוא לה שם משרת משרתת. הם מטיילים יחד בעונג ונחת ברחובות כסלון, מסיחים בלי בושה בין בני־האדם שאינם מכירים אותם, והירשילי מרבה דברים כמעין הנובע ושואל על כל הנעשה בקבציאל, על אנשיה, פרותיה ועזיה, אולם כשהגיעו החביבים ל“שער־ האשפות” נשתתקו ונתבלבלו, כי נגלה לעיניהם “אספסוף גדול של בני עוני והמון צורות ופרצופים משונים: חוטמים שרועים²⁰⁹, חרומים,²¹⁰ אדומים ונפוחים; מיני שפתים ולסתות משונות עם חטטין ובעבועים, מצחות מזיעים ומפוחמים – צורות מכוערות וצורות נאות שהעניות מנוולתן, כמושות ומקומטות בלא עת. ערבוביה של גופות: כפופים ועקומים וצנומים, חשופים ועטופים סחבות וסמרטוטים, והרגלים רגלי עני, פעמי דלים, עקבות מגולין, בהונות ואצבעות מציצות מתוך נעלות בלות וסנדלים מסומרים. ושם בלבול לשונות וקולי קולות משונים: עבים ודקים, דקים שבדקים, צרודים ומרוסקים, פיות פתוחים וגרונות מגרגרים וקוראים, מי בפשטא ומי בשלשלת, מי ברעש ומי בנדנוד אברים”. כתפנים²¹¹, פועלים, שכירי יום וארחי־פרחי²¹² רעבים עומדים ומצפים שם לעבודה ושכר, ובתולות ונשואות באות לאותו השוק לבקש להן משרת משרתות. מיניקות ומבשלות, וביניהן סובבות סרסורות מבוהלות כמלאכי־חבלה, החוטפות את הנשים העניות כתרנגולות ומוסרות אותן להגבירות בשבחן את סחורתן בקול רם.

בעוד שהירשילי וביילה עומדים ומשתאים על המראה, נגשה אליהם הודיל הסרסורית, אשה זקנה “דקת בשר וגבוהה, דקת חוטם ודקת שפתיים ירוקות ככרתי²¹³, דקת גרון ודקת קול. לסתותיה צנומות ועיניה כעין התכלת עששו²¹⁴ מעוני ומזקנה, ופעמים אש מתלהטת בהן, מביטות ויורות זיקים וחצים שנונים”. היא השמיעה באזני ביילה דברי חן וחלקות, ובהבטיחה למצוא לה מקום מנוחה, ששם תחיה בנעימים, הובילה אותה לדירתה, בית־חומר שפל ורעוע, ושמה לפניה לחם וירקות. ביילה אוכלת ועל לבה עולה זכר הוריה העניים והמדוכאים, שנפרדו ממנה בצער גדול, וסער הגעגועים המתרומם במעמקי לבה קרוב להשתפך בזרם של דמעות דרך עיניה, אבל בעוד רגע באה התקוה הטובה לשעשע את נפשה, והיא רואה בחזון איך היא שבה לביתה עם צרור הכסף שקבצה, מביאה מתנות לאחיה ולאחיותיה וקונה פרה ושתי עזים לפרנסת משפחתה. והמחשבות הנעימות הניעו אותה כתינוק בעריסה ונרדמה על הספסל, גם ראתה חלומות משמחים: וכשהקיצה כבר באה השמש, ובבית היו נטויים צללי ערב. “קסמין²¹⁵ לחים דולקים ומתמרים²¹⁶ על גבי הכירה, וקולם כקול הסירים ברעש וקיטור ותימרות עשן. ופתאם הם מתריזים²¹⁷ ולשונות אש יוצאות ומלהטות סביב קדרה, שמתבשלת ומבעבעת ומביעה תוך־תוך!” הודיל הגישה לביילה באהבה רבה את סעודת־הערב, ולמחר הובילה אותה להדודה שינצה, "בעלת בשר וכרסתנית, עבה ושמנה ושפלת קומה, וחלקי הגויה המוצקים, מצוארה עד ירכה כלה מקשה אחת. הלסתות – כתמים כתמים כהים, ורשת של וורידין²¹⁸ דקים ואדומים משתרגת ומנצנצת בתוך העור, והן רופפות ויורדות כנאדות נפוחים לצדי סנטר המכופל בבשר… ומתחת למצחה המצומצם שתי עינים אמוצות²¹⁹ שקועות בתוך הארובות ונוצצות כעין הזכוכית".

עולם חדש נגלה לביילה בבית שינצה. הכל נראה כה משונה, “ואף היא בעצמה נראית משונה. היא מסתכלת באספקלריא²²⁰ מאירה על גבי הכתל לפניה, עומדת ואינה מכרת את עצמה – בריה חדשה נגד עיניה! דומה, צורה זו כנגדה אינה שלה, ולבה יודע שהיא צורתה, זו בעצמה היא ולא אחרת. ממשמשת בשערה, בקווצותיה המסודרות תלים תלים ומדושנות בשמן, מסתכלת בזיו פניה הכחולות, בחלקת צוארה וזרועותיה החשופות ובכסותה הנקיה, הנותנת לגופה לוית חן – ושוחקת מרוב הנאה”. גם בני הבית מתנהגים עם ביילה בחבה יתרה, ואמרה בלבה כי אנשי כסלון הם טובים וחביבים ודרכם לפרכס²²¹ את המשרתות במלבושי כבוד ולהשביען נחת. אולם כעבור זמן מה שב לוי בחור, איש שינצה, ממסעיו, וביילה ראתה פתאם כי נלכדה במצודה נוראה. לוי היה “זריז ומזורז, ולבושו והלוכו כדת היהודים הכסלונים. עור פניו עכור ומנומר בחטטין, עליו שורה צלמות וחוצפה יתרה, ותבלול²²² בעינו הימנית, סמויה היא אבל לא סתומה. זו העין הסמויה אינה בטלה ממלאכה, אלא היא מתנענעת ומשתדלת להדמות לחברתה הבריאה בכל דבר, כתנא דמסייע לה. היתה העין הבריאה משוטטת ומבטת בזעף, גם הסמויה הזו מרפרפת ונראית כועסת. היתה הבריאה סוקרת סיקור של ערמה ומצהלת, אף הסמויה עושה עצמה סוקרת בערמה ומצהלת כביכול”. לוי היה סוחר בנפשות ושמח על “הסחורה היפה” שנפלה לידו, גם החל להכניס אצל ביילה “חתנים”, האומרים לקנותה כדי למכרה לבתי־הקלון שבחוץ־לארץ. וכשדחתה האמללה את הנבלים החצופים בשתי ידיה, מינה עליה לוי את היפהפיה מלבינקה, אחת מבנות הקובה²²³ שאצל מעונו, כדי “ללמדה ראשית דעת ולהורותה מדרכיה”. אולם ביילה הוסיפה להיות ביישנית וסרבנית, ולוי יסר אותה בשבט־מוסר, גם אמר להורידה אל המרתף, ששם יושבות הבנות הסוררות כלואות בחושך, ברעב ובצמא.

ובין העלמות הפרוצות והאמללות של הקובה היו גם טובות־לב, שלא נשתקעו עוד לגמרי במ"ט שערי זוהמא, והן חמלו על ביילה התמימה, הנפש החדשה שנאחזה ברשת. ביחוד השתתפה בצערה “התוגרית”. בת טובים מהעירה דלפונה, שנלכדה בנכלי רמאי אחד, שאמר לתת לה עבודה בסטמבול הבירה – ומכרה לזמה. ובאותם הימים קרה מאורע שהחריד את לב כל העלמות. היתה ביניהן ריבה אחת, שהצטיינה יותר מכלן ביפיה, בשכלה וטובת־לבה, והן קראו לה “הדוכסית”²²⁴. היא היתה בת משפחה נכבדה בפולין, וחתן נוכל אחד נשאה לאשה, עשק את מלבושיה והנדוניה שלה ומכרה ללוי בחור. ימים רבים נלחמה האמללה עם הפגעים האיומים “והיתה מצפה לישועה, אפשר יעלה בידה לרכך בדמעות את לבות מעניה וישלחוה לנפשה, או שמא יעשו לה נס מן השמים ותברח מפניהם”; אבל תוחלתה נכזבה, ובכלות כוחותיה כשלה ונפלה. ותהי “הדוכסית” חביבה ביותר על חברותיה, היא היתה להן לראש, הרגישה בצערן ורבה את ריבן מיד שינצה ולוי הלוחצים אותן; ועל כן שנאוה בעליה ונקמו ממנה כשבאו עליה נגע ומחלה. היא שכבה ימים רבים בבית־החולים נדחתה ונשכחה, ובצאתה משם היתה “דוויה ומדולדלה, כחושה וכפופה, פניה מוריקות וראשה מוקרח ושמלה בלה עליה. ובאין לה מקום להניח ראשה, באה לעת ערב לבית לוי רעבה וצמאה ועיפה, אבל הדודה נעלה הדלת בפניה ונשארה העלובה הזו עזובה וגלמודה”.

“אותו הלילה, נסיך כושי זה, נראה בכל כבודו והדרו. תכלת שמים הכפה על ראשו, משובצה בכוכבי פז, צבי תפארתו וסמל ממשלתו. נוח הוא לבריות, טוב ורצוי לכל בבואו, נושא להם ריחות ערבים של דשאים ופרחי נועם, ומשמיעם זמירות יפות, קול הזמיר שלו המשובח בעולם. הכל יושבים ונהנים מזיוו, ופתאם נכנס בו רוח שגעון, הוא לובש קדרות וענן עצבים מחשיך את פניו. כבו המאורות, אין נחת ואין נעימות עוד. הוא זועף, מתגעש ומתרעש בחמת רוחו. שותק הזמיר וחבוי בין עפאים, ובני־אדם נחפזים ורצים כל אחד לביתו, אומרים בלבם: ודאי מכשף תלה עצמו באחד היערים, ובשלו הסער הזה”.

ולמחר מצאו את “הדוכסית” תלויה על עץ בגנו של לוי בחור. וחברותיה לווה לבית־הקברות ונשאו עליה מספד מר, בדעתן מראש כי גם להן שמורה אחרית רעה כזו. בלב “התוגרית” נתעורר הרהור תשובה, ותחל לשית עצות בנפשה איך להמלט ממשכן העוני והטומאה, וגם דאגה להצלת ביילה התמימה והרכה בשנים שנאחזה זה עתה במצודה. כן נמצאו גם גואלים אחרים להעלובה. הירשילי ידע, כי מיום שהוליכה הסרסורית עמה את ביילה נעלמה מן העין, ולא באה לקחת את כליה שהניחה בהאכסניה הקבציאלית; וגם מקבציאל הגיעה לו השמועה, כי הורי ביילה נרגזים ומצטערים מאד על בתם, שלא נודע אנה באה. הרהורי־עצב שונים מלאו אפוא את לב הנער בשבתו על הגמרא בבית־המדרש, ותמונת האבודה לא משה מנגד עיניו עד שהצליח יום אחד לגלות את עקבותיה.

הירשילי היה לן בבית אחד ממכרי רבי אברהם, רפאל הקומיס²²⁵, אלמן צעיר, נבון וחצי־משכיל. הוא היה יליד פולין, ובהשתקעו זה לא כבר בכסלון בדקה “בדיקה יפה ומצא אותה משונה מאד, משונה בבניניה וברחובותיה ושוקיה וביהודיה וחנוניה ותגריה, בהמונה ושאונה ומשאה ומתנה וכל מנהגיה. זו העיר תחלת בנינה היא כשגגה שיצאה מלפני השליט, אחד משרי מעלה, בשעה שנכנסה בו רוח של ליצנות. מרקוליס ²²⁶ זה, שרמאי הוא ואין כמוהו לץ גדול באלים, נעץ קנה בסרחון, יאור גדול בימים ראשונים, והעלה שרטון, ובאו יהודים אובדים ונדחים, דווים וסחופים ופזיזים, ונתיישבו עליו בערבוביה, ופרו ורבו במאד מאד ובנו להם חנויות הרבה קטנות עם גדולות, והתחילו עוסקים במקח וממכר זה עם זה, מתפרנסים זה מזה ופושטים הרגל ואומרים “קוממיות” זה לזה – המה הכסלונים מעולם אנשי השם!… פעמים שבעה סוחרים עולים מאשפות ופותחים להם חנויות ובתי־קמטורין²²⁷ ונושאים ונותנים בפומבי וביד רמה, והנה שבעה “משרתים” עולים מאשפות אחריהם ובולעים את הראשונים, וגם הם יורדים ונעשים דלים כבתחילה. ופעמים כדמות בן־אדם עומד מן הרקק²²⁸ ועושה כרצונו ומתרומם ומתגדל, וקול דבריו כקול ההמון, והכסלונים כורעים ומשתחוים לו ועובדים אותו ביראה ופחד, ומנחת ישראל עמו ופרוטותיהם באהבה יקבל וברצון. והנה עז־פנים אחד בא, “שקץ” גדול ונורא, “שקץ ישקץ” את הראשון ועולה ועומד על כנו עד שתבוא גם לו שעת מפלתו. כך הגלגל חוזר בכסלון”.

ועל כן היה רפאל מתון וזהיר ביותר בעניני מסחרו, ולא נתן סחורה בהקפה אלא ליחידי־סגולה ומהימנים, שאפשר למכור את שטרותיהם מיד למלוים ברבית. אחד המלוים הללו, שהיה לרפאל עסק עמהם, הוא ליבצי־האדמוני, בעל פנים מלובנים, חוטם ארוך וזקן קצר, המתקרב לעסקני־הצבור והלמדנים אף על פי שאינו בן־תורה. הוא השיא את בתו הבכירה והיפה חנצ’ה, בעודה כבת ט“ו, לבנציה, נער כחוש כבן י”ג שנים למדן ומיוחס, המשכים והולך בכל בקר לבית־המדרש, עמוס בתרמיל גדול של טלית ותפילין, ויושב שם במשך כל היום. וכשפקח רפאל את עיני חנצה במילי דעלמא והתחיל משאיל לה ספרי־השכלה למקרא, מאסה באישה הבטלן ונתגרשה ממנו; אולם גם אהבתו של רפאל לחנצה לא מהרה לשאת פרי, כי באותם הימים הגיעה לו שמועה רעה, שבעל בית־החרשת המספיק לו סחורה נכון לקרא שמיטה. רפאל שבע כעס ורוגז ביום ונדודים בלילה, וכשנתנמנם קצת אחרי ליל קשה אחד של הרהורים רעים נתעורר פתאם בהול ומבולבל מקול כלי־זמר המלוים לביתם איזו מחותנים ממשתה נשואים. הוא קפץ

"וירד מעל המטה ובא ופתח את החלון בחדרו ונשקף בעדו החוצה. רוח שחרית מנשבת

ברפאל, מנשקת לו את לחייו ועיניו, מסלסלת בשערו ומצננת לו את ראשו ומישבת דעתו. השמים מאדימין בפאת מזרח, ורושם של צורת הלבנה מבהיק כעין כתם לבן למעלה ברקיע. אור וחשך משמשין בערבוביה, יום ולילה נפגשים, מנצחים זה עם זה ונושפים ברוחם – ובחללו של עולם כלו אומר שהחמה קרובה, עוד מעט ונראתה בכבודה!" רפאל מעיף עין בהמחותנים, "והנה פוסע והולך לו בנחת יהודי כחוש דל ומדולדל, אחד מאותם מיני יהודים היושבים צפופים עשרה בבית דירה אחת שם באחד המבואות הצרים והמטונפים: דלים ואביונים, שפלים ומדוכאים, שענן כבד של מרה־שחורה שורה עליהם, והם זוחלים ומתיראים לשאת ראשם. עתה הוא הולך לו קוממיות ועליו בגדי שבת ונעלים ופוזמקאות ברגליו, ראשו זקוף, ידיו תחת לבגדו העליון נתונות על אחוריו, דעתו זחה עליו ורצונו שיחלקו לו כבוד. החליל מכה לפניו וכל בעלי השיר מנצחים על כליהם ומריעים לו בזמירות. נערים קטנים, יחפים ושולי כתנתם יוצאים להם לאחוריהם מתוך המכנסים, רצים בראש, ויהודיה בעטיפה של שבת, סינורה מופשל למעלה ונתון לתוך חגורתה, וכנפי המטפחת בראשה מתבדרות²²⁹ ומרחפות באויר, מרקדת לעצמה צוהלה ושמחה…

רפאל משתומם על המראה, מנענע בכתפיו ומעקם חוטמו, לומר שאין דעתו נוחה מכל השמחה הזו… עיניו משוטטות ברחובה של עיר, וכסלון לפניו בניוולה, במראה הבקר. הביבים²³⁰ ומי השופכין, שנשפכו בחוץ בערב, נותנים ריח. לפני פתחי הבתים, שחלונותיהם סתומים בדלתות מבחוץ, תלים תלים של זבלים ועצמות ופרורים ממיני מזונות מעופשים ופסולים. אלו החזירים, העשירים שבבהמות, שפרנסתם מצויה להם בכל מקום, בריוח ולא בצמצום, אוכלים מן המוכן לפניהם ומכרסמים²³¹ בנהימה גרונית משונה מרוב עונג… ואתא כלבא עניא ונשך לחזירא ומהפך עמו בחררה,²³² והיה קול גביחה וחריקה גדולה, ולקולם נחפזים ובאים עוד שבעה נבחנים ומתקוטטים ונצים על עצם אחת. גם עורבים, בני בליעל אלה, רמאים וגנבים מפורסמים, מרקדים שם ומקרקרים ומשחרים לטרף. ועורב אחד מתגנב ועולה על גב חזיר, פושט גרונו ועומד ומתבונן לו בעין פקוחה איך הוא נובר²³³ באשפה, וכיון שחפר ומצא, מיד יורד מעליו ונופל על המציאה וחוטף ופורח עם ציד בפיו. הפרות, הלנות בחוץ תחת כפת הרקיע, מהן עדיין רבוצות ומעלות גרה, ומהן עומדות על רגליהן ומתמתחות בפשוט הראש והזנב, ומהן מתחככות בכתלים, מטיילות ברחוב, ומריחות ולוחכות כל מה שנזדמן להן בדרך… ושם שעיר אל רעהו יקרא, שניהם עומדים זקופים על שתי רגליהם האחרונות, מכשכשים²³⁴ בזנבם ומרכינים ראשם ומשתערים ומתנגחים זה עם זה בקרניהם.

פתאם ראה רפאל, כי הירשילי קפץ דרך החלון מהחדר שהוא ישן בו, והוא רודף אחרי המחותנים. וימהר ללבוש את בגדיו ולצאת גם הוא החוצה למען דעת סבת הדבר, והנה מכל עבר רצים יהודים חצי־מלובשים. “זה נעליו לבד ברגליו בלא פוזמקאות, וטרוד בדרך הלוכו בהכנסת זרועו לתוך בית־יד של קפוטתו, וזה מטפל אגב אורחא בכפתורי המכנסים, רוכס אותם ורוכס והם אינם מתרכסים על אפו ועל חמתו”. וכשהגיע רפאל למקום המהומה הגדולה ונדחק בין ההמון ראה את “הירשילי עומד מוכה ופצוע. מחזיק בכנף אשה יהודיה בשתי ידיו, ואחד השוטרים תופסו בבגדו ממול ערפו, מושכו ומכהו באגרופו”. המחותנת שכרכרה לפני המנגנים היתה הודיל הסרסורית, והירשילי הכירה ולא הרפה ממנה עד שתגיד לו אנה באה ביילה האבודה; ועל כן הערימה הזקנה והוציאה עליו קול, כי גנב דבר מכיסה. אז יצא רפאל להגן על הנער וגם הירשילי גם הזקנה הובלו לבית־הפקודות והושמו במאסר עד שיתברר הדבר. הם ישבו כלואים שם זמן רב, ורפאל גם רבי אברהם השתדלו לשוא להפיץ אור על הענין הכמוס; ובעוד שרפאל מתעתד לעזוב את העיר מחמת מצב עסקיו, באה אליו יום אחד “התוגרית” וגלתה לו את מקום מחבואה של ביילה. השבויה האמללה וגם הירשילי הוצאו אז לחפשי, ורייזה הטובה, הפונדקית של האכסניה הקבציאלית, קבלה אותם באהבה וחמלה רבה. אצל השלחן

“ישבה ביילה שוממה ודומם כזו שהיתה חולה מסוכנת ובה בשעה ירדה ממטתה. דומם ובלא כח ישבה לה במלבוש משונה, זרועותיה חשופות ופניה עצובים, כאלו הם מספרים את מכאוביה הקשים לא בתלונה ותרעומות אלא בהכנעה ובקשת רחמים. לא היתה מסרבת לרייזה וטועמת מעט מרק, כתינוק חולה עושה רצון אמו ומגמא מסמי רפואה שהיא נותנת לו. והירשילי עמד כנגדה מתרגש ואינו מבין עדיין כראוי טעמו של זה הכאב הגדול, שהיה רשום על פני ביילה ושפתיה המלובנות, וטעמן של אלו הדמעות הרותחות שנשרו מעיניה טפות־טפות לתוך כף של תבשיל בכל פעם שהיתה מושיטה אותה לפיה. לבו היה הומה לה, הומה ומתמשך אליה בכל מאמצי כח, כלתה נפשו לחבקה ולדבר על לבה, לבכות ולהסיך דמעותיו עם דמעותיה יחד, ואלו אמרו לו: שקה לה ומת! – היה עושה זאת בשמחה וברצון. אבל הוא היה עומד מנגד ואינו זז ממקומו מפני הבושה… היה עומד נכלם ומתבייש, מתגנב ומביט אליה מרחוק. רבי אברהם ורייזה עמדו להם לבדם בירכתי הבית, היא מטפחת פעמים על לבה ומקנחת חוטמה בבית־יד של כסותה, והוא עיניו מרטיבות, ושניהם מנענעים בראשם פעם על הירשילי ופעם על ביילה”.

וגם למשה’לי, חברו האבוד של הירשילי, נמצאו גואלים. באותו היום שנשבה בידי ה“חטפנים” הלך אביו, שמואל’יק הסמרטוטר²³⁵, אל המלון־האדמוני, הרחוק כשבעה מילין מכסלון, למלא שם, כדרכו, את חביתו יין כדי למכרו ברווח מועט לבעלי־בתים לצורך השבת.

“השמש עמד ליד־מבואו בקצה רקיע השמים, ולפני בואו אל מנוחתו יצהיל פני אדמה בזיו כבודו, ונראו קוי־אורו על ירק דשא ועצי היער כשחוק ידידות מבין צללי־ערב הפרושים עליהם – ומראה נגה זה במפרשי הצללים החשכים נותן בלב איש גיל ועצבות, נועם ומרירות גם יחד. בערב יום צח בקיץ הבריאה היא ככלה מתכסה בצעיף ביום חתונתה, סתר פנים זה חן וכבוד ואהבה מוסיף לה ומגדיל תשוקת דודה אליה… שמואל’יק, סמרטטור זה, שבתוך העיר הוא הולך בכפיפת קומה מעונה ומדוכה וכל מחשבותיו כל היום אינן אלא לחמו וטרף ביתו, עתה בנאות דשא ובמנוחות שאננות אלה הוא כבריה חדשה, קומתו זקופה וכל חושיו מתעוררים בו. עיניו רואות ונהנות מעולמו היפה של הקדוש־ברוך־הוא, אפו מריח ריח שדה ומיני בשמים ואזניו שומעות קול תרועת כנפי־רננים מבין עפאים²³⁶, כלם אומרים שירה ולאל ברוך נעימות יתנו… ועד שהוא הולך נהנה ומדושן עונג נראה לו מנגד בתוך היער כר נרחב, עוטה צללים ואור זרוע ביניהם כתורי²³⁷ זהב עם נקודות פז – ויבוא וישכב במקום ההוא. שמואל’יק שוכב סרוח על ערש רעננה זו, עוצם עיניו ומנשם ואיבריו כבדים עליו – האדמה מתחתיו כאם רחמניה מושכתו אליה בזרוע כחה, ובכל משיכה ומשיכה היא מחלצת ממנו את מכאוביו. גויתו דבקה לעפר ורוחו מתרומם ועולה והוא שוגה ברוב חזיונות. חציר דק אחד מתלהלה²³⁸ ומחליק לו את חוטמו ואת שפמו, ועוד נטע שעשועים אחד מכניס ראשו לתוך פיו של חלוקו וממעך לו צוארו ומבין עשבים צרצור²³⁹ מריע לו באזנו, מזמר לו פזמון נאה ומישנו כתינוק. שמואל’יק שוכב הוזה²⁴⁰ וחולם בהקיץ. הוא מדמה לו חיים של נחת ושלוה, חיים שיש בהם לחם ושמלה, דירה נאה, גן נחמד ופרה ועזים שתים”.

והנה רעש אופנים באחת המסלות שביער, ושמואל’יק מתעורר ואומר: “די לי, די חבוק ידים לשכב!” הוא עומד מעל הארץ, גוהק ומחליץ עצמותיו ונוטל את חביוניתו²⁴¹ ובאותו הרגע נשמע מהעגלה העוברת קול מר צורח “אוי, אבא!” – “משה’לי!” צעק שמואל’יק נבהל ומשתומם והשתער על העגלה, אבל שני ה“חטפנים” דחפוהו בכח ונפל לארץ. וכשנתישבה דעתו עליו וקם על רגליו כבר נתרחקה ממנו העגלה, כי נוסעיה חבטו את הסוס בעוז ומהרו לרוץ אורח. שמואל’יק מתאזר בגבורה ומוסיף לרדוף אחרי השודדים, והוא רץ בכל כחו בשביל צר, “המתעקל והולך כרצועה בין שיחים ותבואות ועשבי שדה, פעם הוא מתעלם באחד בצעי־המים²⁴² בערבה, או יורד ומתחמק בשפלה, ופעם הוא נראה שוב עולה ומטפס על ראש הר וגבע”. ובתוך כך כבר נעלמה העגלה מעיניו, מסביב “שקט ודממה, אינו שומע אלא קול פסיעותיו ואינו רואה אלא צלו רוקד על ידו לנוגה הלבנה הפגומה, הנראית כחרמש של כסף ברקיע. עתים צלו משתטח על פני האדמה מרובה פי שנים מקומת גופו, ועתים הוא עולה ומתרפק על תבואות ועל שיחים ועצים, קורס וכורע כריעות משונות, כמעשה הבדחנים בבתי־קרקסאות²⁴³.” עברו השעות ורגלי שמואל’יק מתמוטטות, והוא עיף ונכשל בהליכתו ונופל באין אונים על הארץ. הכח הדוחף אותו, שהיה אצור בלבו כאש בוערת, מתרופף שלא מדעתו, חושיו מתבלבלים והוא רואה זרות במשך זמן מה. ופתאם הוא נזכר מה שאירע לבנו, קופץ ועומד ורץ מהרה, מגיע למורד ההר – והנה נראתה לו העגלה בעמק אצל גשר רעוע על בריכה קטנה. שמואל’יק מתנפל שוב על ה“חטפנים” ונלחם בהם בחמת כחו, אבל בעלי־האגרופין הללו מכים ופוצעים אותו ואת בנו ועוקדים גם את האב בעגלתם כדי למכרו לעבודת הצבא. האמללים הרימו אז קול צוחה נוראה, שהדו החריד את היער, והנה מרכבה באה לקראתם ונוסעיה יורדים לראות מה הצעקה הבאה אליהם. הם מביטים ומשתוממים – והנה גערה ונזיפה וגדופה, יד חזקה וזרוע נטויה. ה“חטפנים” נבהלו, הניחו את שללם ונמלטו על נפשם.

מיכאל ספיר, ראש החכרנים של היין בגליל ואהלין, שהציל את שני השבויים מידי לוחציהם, הוביל אותם לבית־החולים בעיר ז. הקרובה, כשהם פצועים, נדהמים ומתעלפים. וכשהבריאו שם אותו הנדיב את עינו לטובה והשתדל לכונן את מצבם בחיים. משה’לי הוכנס לבית־מדרש־הרבנים, וכשמאס את הרבנות הלך ולמד את תורת הרפואה באוניברסיטה; ושמואל’יק אביו היה לפקיד בבית משרפות היין שבכפר פ. המשתרע בנוף²⁴⁴ יפה מאד.

“העמקים והבקעות השאננים שם יצהלו לך, ויקראוך למשכב עונג בנאות דשא ולהתעדן בטובם. גם בריכת מים משחקת לפניך ומשרכת דרכה שם בערבה. פעם היא מתעלמת בסתר קנה וסוף, ופעם היא מזנקת²⁴⁵ משם ויוצאת לקראתך בכל הדרה; ברצי²⁴⁶ כסף ותורי זהב, שהשמש עושה לה, כשהוא מנשקה ומסתכל בפניה – סוקרת לך ומלחשת לך נעימות בניב גליה, ואתה בא ומתערטל²⁴⁷, קופץ וצולל ומתיחד עמה באהבה. וזה היער שם צומח עצי גופר, הענקים באילנות, ראשיהם מרובי הענפים מעובתים וסבוכים זה בזה והיו לכיפה גדולה אחת, וגזעיהם החלקים מתישרים ועולים כעמודים גבוהים מרוחקים זה מזה, וירק דשא כמו טפיט של משי עם פקעים ²⁴⁸ ופטורי־ציצים²⁴⁹ פרוש לרגליהם. ואתה רואה ואומר: אין זה כי אם היכל אלהים!… ובהררי־קדש אלה בא האדם והעמיד בית משרפות היין לשם אלהי זהב! והבית הזה, הבנוי על תלו, מנשא בחוצפה כלפי שמיא את חוטמו, כלומר את “קמוניתו”²⁵⁰ ממנה יצא עשן, שמתגלגל והולך למרחוק בחללו של עולם, מכהה גלגל החמה ומשחיר את כל הבא לפניו בדרך”.

והבשורה, כי משה’לי ואביו נצלו מרעה והוקמו משפלותם, החיתה את רוח רבי אברהם, שנזדקן ביותר בזמן האחרון מרוב צערו על תלאות הירשילי ומשה’לי, שנחשבו לו כבנים – וכמה קמטים נתוספו במצחו. גם הירשילי הצליח לכונן לו איזה מעמד בחיים, כי בצאת רפאל להשתקע בלייפציג ונשא לו שם לאשה את חנצה אהובתו – הביא אליו את הנער הנבון והישר לעזור לו במסחרו. וברבות הימים גדל הירשילי ונתעשר, ויהי להינריך כהן החשוב והנכבד בעיני בני עמו בגרמניה. אחרי ה“פוגרומים” שהיו בנגב רוסיה בשנות השמונים שלחו אותו נדיבי ישראל במערב אירופה לבקר את הערים ההרוסות ולהעלות להן ארוכה. ויבוא גם לקבציאל, והנה היא חרבה ושוממה.

“ברחובותיה דממה, ובבית־הקברות שם קול נהי ובכיה. והימים לא ימי אלול ימי תשובה ותפלה, בכי וזעקה ליהודים וימי אבל וכמישה²⁵¹ להבריאה, אלא ימי אביב, ימי אורה, זיו שדה וזוהר רקיע, ימי צמיחה, לבלוב²⁵² ותחיה בכל העולם… ובשעת אבל זה להקבציאלים מרכבה באה עד שער בית־הקברות, ואדם כבן ארבעים במלבושי כבוד ירד מעליה. העניים העומדים צפופים בשער פנו לו מקום ופשטו לו ידיהם והוא נתן לכל אחד מהם את נדבתו ובא לתוך בית־הקברות. ראוהו היהודים שם ותמהו, אמרו בלבם שמא שר וגדול הוא, קרוב למלכות. ונתבלבלה דעתם ולא ידעו איך להתנהג בפניו. ומפני הטירוף הללו אוחזים בכובעיהם, נרתעים לאחוריהם ועומדים מרחוק, והללו כובעיהם רוקדים ומרפרפים²⁵³ על ראשם, משתחוים לו ממקומם ומרתיתים²⁵⁴. והבכיה פסקה בכל מקום, ואף הנשים המקוננות נשתתקו כלן בבת אחת, גורפות חוטמיהן ומביטות מתוך רסיסי דמעה להפנים החדשות בסיקור עין ובלחישה אחת באזני חברתה”.

האורח דרש לקברו של לייזיר־יענקיל, ומכיון ששמעו הקבציאלים שהוא מדבר יהודית מיד נחה דעתם, קומתם נזדקפה, נתקרבו אליו ונתנו לו שלום.

“על קברו של לייזיר־יענקיל כבר עלו עשבים. והמצבה עליו רובה נשקע בעפרו עד שהיה קשה למצוא אותו. החזן עמד והתפלל עליו “אל מלא רחמים”, וכשהזכיר בתפלתו “את נשמת אליעזר־יעקב!” נתמלאו עיני האורח דמעות ונתן ידו על פניו ופרש ובכה. משם בא האורח לקברה של האשה מלכה־טויבה והחזן נשא תפלה גם עליה; אבל קולו לא היה נשמע כאן מפני קול המונם של הבוכים הרבים אצל הגל הסמוך, גל חדש וגדול – זהו קבר אם וקברות שתי בנותיה, שנאנסו ונהרגו ביום אחד, ביום עברה ופרעות. ומתוך הבוכים שם קול ברמה נשמע קול מתפלל ואומר: “את נשמת הקדושה האשה ביילה בת בנציון ונשמות בנותיה הטהורות והקדושות”… שמע האורח את שם ביילה ההרוגה ונזדעזע בכל אבריו. עמד שעה קלה נדהם ותלוי ראש, ואחר כך ספק את כפיו ונאנח אנחה קשה מתוך לבו”.

* * *

 

ערך הספור    🔗

ב“עמק הבכא” תאר לנו אבראמוביץ את התמונה היותר רחבה של הדלות הנוראה, ששררה אצל יהודי רוסיה לפני ששים שנה. ותמונה זו היתה כבר להסטורית, כי לא נשוב לראותה עוד בחיים. במחציתה השניה של המאה הי"ט קמו שני חזיונות חשובים: שחרור האכרים המשועבדים בארצנו וסדור האמיגראציה²⁵⁵ היהודית למדינות הים – והם היטיבו במדה הגונה את מצבנו הכלכלי. כשרבו הצרכנים אצל מיליוני המשוחררים התפתחה התעשיה; וכשנדדו העניים המבקשים עבודה למרחקים נתמעט הלחץ בתחום־המושב, ובמקום הרעבים והבטלים באו הקאפיטאלים²⁵⁶, הנשלחים לכאן מארצות הזהב והשכר.

בהרצאת המאורעות וסדורם נופל “עמק הבכא” מיתר ספוריו המשובחים של אבראמוביץ; ולעומת זאת הוא הספור היותר עשיר בטפוסים ותאורים שונים מרחוב־היהודים. בפעם הראשונה (את “האדם הקטן” לא נעלה בחשבון) העביר כאן המספר לעינינו טפוסים חיוביים, והיותר חשובים שבהם הם רבי אברהם ורפאל.

 

האציל של בית המדרש    🔗

רבי אברהם הוא האציל האמתי של בית־המדרש, התמונה היותר נעלה שיצרה לנו תרבות הגלות והספר. איש טוב ופיטני זה לומד “משניות” ו“זוהר” לשם תענוג, מדקדק במלבושיו והליכותיו ומתקרב להעשירים מחמת חושו האסתיטי²⁵⁷, ואוהב את כל הבריות שבסביבתו משום שיש לו צורך לאהוב. ואהבתו לשני החברים, משה’לי והירשילי, או “השקצים” בלשון חבה שלו – היא נעלה ביותר, כי יש בה גם קרבה רוחנית, גם רגשי חמלה לעזובים. רק מקום חלק קטן השאיר אבראמוביץ: הוא לא הגיד לנו מהיכן רבי אברהם מתפרנס. וטוב עשה. כך התמונה יותר אידיאלית, אם כי קצת רומאנטית.

 

חצי משכיל מעולם המעשה.    🔗

רפאל הוא חצי־משכיל מעולם המעשה, טפוס שהיה שכיח באמצע המאה שעברה. חצי השכלתו נתנה לו את היושר וההגיון הבריא במסחרו, ואת הרומאנטיות, המוסריות התמימה והרוך הנפשי מחוץ למסחרו. איש־המעשה שבו טשטש את הבטלנות והרדיפה אחרי המליצה הריקה, שתי מגרעות שהקלו את ערכו של חצי־המשכיל מעולם הרוח – ונשארו לפקח זה מחצי־השכלתו רק התום והדמיון הילדותי, שתי סגולות היקרות כל כך בדור הבגרות שלנו.

* * *

בשנת 1890 פרסם אבראמוביץ את ספורו הקטן “שם ויפת בעגלה”, המתאר לנו פולני מכונה “יפת”, שנספח על בני ביתו של ידידו משה החייט, אחרי שנעקרו שניהם ממקום מגורם בפרוסיה מתוך עוני וגלות. יפת נעשה דומה ממש ליהודי בצביונו²⁵⁸, במדותיו והליכותיו, משום שידע מחסור, גלות וכל פגעי היהודים. מתחלה היה קשה לו לעמוד בנסיונות, “והיה נוח לו למות מיתה חטופה ברגע אחד מלהאריך ימים בחיי עמל וצער ובנגעי בני עמנו המשונים; אבל מעט מעט הורגל בהם ועשה חיל בתלמודו, עד שהגיע למדרגת השלמות במדות הקמצנות והסבלנות וההכנעה והשפלות ובסיגוף²⁵⁹ הגוף והנפש כישראל גמור, ומעכשו מתוקן הוא לגלות ומוכשר לקבל יסוריה ופגעיה באהבה”.

 

מקור הבריות המשונות    🔗

אבראמוביץ הוכיח לנו כאן עד כמה דרכם של התנאים החיצונים הגרועים לעשות כל אדם לבריה משונה, ומעתה אנו מכירים את המקור העקרי שממנו יצאו כל הבריות המשונות, המדולדלות והמרוסקות, המתוארות בכל ספוריו.

 

התפתחות הפרנס התקיף    🔗

בהספור הקטן “לא נחת ביעקב”, שנדפס בשנת 1892, תאר לנו אבראמוביץ ראשונה בעברית את טפוסו והתפתחותו ההדרגית של הפרנס התקיף מהדור החולף, הרוכב על ה“קהל” ומוצץ את לשד העם. עסקן צבורי מטפוס כזה, שהמספר מזכירו כמעט בכל יצירותיו, הוא רבי יעקב. דמותו הולכת ומשתנה כזו של השרצים²⁶⁰²⁶¹ המגיחים מן הביצים.

“מתחלה צורתם צורת תולעה זוחלת ורעבתנית, ותולעה זו, משנתמלאה כריסה, נעשתה לאחר זמן רמש־תם, מתעטף בטלית של משי מאורגת מציצין²⁶² דקין כקורי עכביש, שיוצאין מגופו, ונח בתמימות על משכבו בלא תנועה. תם זה לאחר זמן נעשה שקץ־העוף, פורש כנפיו ופורח בגובה וגאון, מתהולל ומשתקשק באויר העולם. שלשה הגלגולים הללו עברו גם על מין בריה שלנו. בגלגולו הראשון היה תולעת ושמו יענקיל או יענקוץ. יענקיל זה בקטנותו היה נער משרת, זוחל על גחונו, ואין בלבו אלא האכילה למלאות כרסו, די לו שהוא חי ואינו מת ברעב. ומתוך שהיה מכיר בעצמו מעוט־ערכו, שהוא ריק וחסר ובריה קטנה, לפיכך הרכין ראשו בהכנעה ועשה עצמו מדרס לבני־אדם כתולעת, והיא שעמדה לו בשפלותו שלא נטרד מן העולם… זה המשרת הקטן גדול היה, ואכל ושבע ועוד הותיר משכר עבודתו, פרוטה נצטרפה לפרוטה וזוז לזוז ומנה²⁶³ למנה, עד שנתקבצו לסכום מסוים²⁶⁴, והלך ונשא לו אשה חציה־שפחה… אחר הנישואין נסה יענקיל את מזלו והתחיל לשאת וליתן מעט מעט ולעשות עסקים בפני עצמו. היה מלוה ברבית לשבועות יהודים עניים ובעלי־מלאכה אביונים וחנונים קטנים ודלים. לאחר ימים היה מלוה אף הסופרים הקטנים בבתי־הערכאות²⁶⁵ והקדוש־ברוך־הוא שלח ברכה והצלחה במעשי ידיו, עד שבמשך הימים קבץ ממון רב וזכה להיות מלוה רוזנים ובעלי נכסים שבגליל. קנה שם ומעות, קנה לו בית ומטלטלין נאים, כדרך הנגידים, ובאותו זמן מתחיל אצלו הגלגול השני. תולעת יענקיל נעשה איש תם, מין בריה חדשה, ושמו בפניו – רבי יענקיל. מתעטף בבגדי משי ועל פניו מסוה־התמימות. אינו חוזר עוד על הפרנסה בריצת רגלים כבראשונה, אלא הוא יושב במנוחה והפרנסה חוזרת עליו… מקומו בבית־הכנסת בפמליה²⁶⁶ של מעלה כלפי המזרח… ומכניסין אותו בין אנשי־העליה, שנקראים לעלות לתורה בשם מורנו… צופה ומביט לכל מנהגי היהודים הכשרים ומשתדל להידמות אליהם: מה הם בנעלים ופוזמקאות, אף הוא כך; מה הם מצמצמין פניהם ומתאנחין אנחה חסידותית כשהם מדברים, אף הוא מתכוון להטביע בצורתו סימני התמימות ומתאנח בחסידות; מה הם מתנענעים בתפלתם ומתחטאים²⁶⁷ כתינוק לפני אביהם שבשמים, מרקדים כנגדו על ראשי אצבעותיהם, ו”דוהרי דולקים²⁶⁸ ידובבו בקול": וי, וי, אבא! – אף הוא כן… הגלגול השלישי – ויענקיל התם נעשה איש שחץ²⁶⁹ פורח ומקפץ על ראשי העם ושמו רבי יעקב!

המון חנפים מעריצים את רבי יעקב, ומשבחים את מעשי הסכלות והעול שלו. שפלותו בימים עברו משתכחת לגמרי, והוא נחשב ללמדן, לחכם משונה, לרחמן, ליודע נגן ומומחה ברפואות, לאבי העדה ופטרונה. אחדים מבני סיעתו, “איזו עזי־פנים ואנשי בליעל, המתמכרים לעבודה זרה בשביל פת לחם, מחזיקים בחוטמי כל בני העיר ונוהגים אותם ביד רמה. והיהודים, עם ממושך ומורט ונרעש ונפחד מעולם, הם בעצמם עוד יתנו למנהיגים הללו את חוטמיהם, וכל אחד מזדרז בנתינת חוטמו להיות מן המקדימין”. ואחרי שהנבונים והנאורים קצת אינם מאמינים ברבי יעקב וטובותיו, הוא מתחיל לרדוף ולדכא כל איש שיש בו ריח השכלה. מתנגדו הראשי הוא בנימין המשולח, שהיה כמה שנים שליחו המסחרי של עשיר אחד, ואחרי כן הקדיש את כל ימיו לתורה.

 

הלמדן הנאור    🔗

בעל־הבית אמיד וחשוב זה ששרה אשתו נהלה בית־מרזח גדול ופרקה ממנו עול הפרנסה – הוא הלמדן הנאור הטפוסי, הפקח המנוסה של עם עתיק, הפילוסוף התלמודי. בנימיו היה

“בקי במילי־דעלמא, מעורב עם הבריות ומקבל את כל אדם בסבר פנים יפות. היה מעמיד כל דבר על האמת, כפשוטו ומשמעותו, בדעה מיושבת, ואינו מגזם ומפליג דבר כמו הפזיזים והבהולים בעמנו, והלך תמיד על פי דרכו והבנתו בכל ענין. דברי בנימין בנחת נשמעים, בקול דממה ובנעימה, ובשעת דבורו היה משפיל ראשו ועוצם עיניו. מעולם לא שח שיחה בטלה, אלא דבריו היו מעטים ושנונים, מעורבים במשלים יפים. ויצא כברק חץ־משלו תמיד ולא החטיא המטרה. ומתוך שהיה איסטניס ותש־כח דקדק על עצמו בשמירת בריאות גופו, וכל מעשיו כלם: שבתו וקומו, הלוכו ומאכלו – היו משוערים ומסודרים יפה יפה… כל היום היה בנימין יושב בחדר מיוחד על כסא־יצועו, מתעטף ב”חלאטיל" ונעלים קלים ברגליו ומעיין בספר. אבל כמעט מעולם לא ישב יחידי בחדרו ותמיד נמצאו אצלו מאנשי העיר, יהודים ויהודיות, מנער ועד זקן, שהיו משכימים לפתחו, בין אלו שבאו להתיעץ עמו בעסקיהם ובמשאם־ומתנם, ובין אלו ממקורביו שבאו לבלות עמו קצת מזמנם בשיחת רעים, משום עונג נפש בעלמא".

בנימין הסבלן, הרואה כל ענין מכל צדדיו והנוח לבריות, היה חביב גם על הנוצרים; וכשנתפסו איזו אברכים, הסמוכים על שלחן חותניהם, בשעה שקראו בספרי־השכלה על הגמרא, הגין עליהם איש נאור זה והצדיק את ההשכלה לשמה נגד צורריה. אולם יד הקנאים היתה גם בבנימין, בית־המרזח שלו נסגר מחמת עלילה ששם לו מתנגדו רבי יעקב, ונשבר מטה־לחמו לעת זקנה.

* * *

 

“בימים ההם”    🔗

בשנת 1894 פרסם אבראמוביץ את יצירתו היותר יפה “בימים ההם”, והוא תאור חייו של הנער שלמה, או אויטוביאוגראפיה²⁷⁰ של המספר בעצמו. שלמה נולד ונתגדל בהעירה דלפונה, שתבנית כל בתיה שוה כמעט, מבית ומחוץ

“כשאתה פותח את הדלת, מיד אתה נכנס מן השוק לתוך בית־דירה מרֻוָחָה, ושם בכותל כנגד פניך אתה רואה פתח, שדרך בו נכנסים לתוך פרוזדור אפל, בלא חלונות ובלא תקרה – זהו מקומם של עצים ושאר דברי־צורך, ופעמים הוא משמש גם לדיר של בהמה בחורף בשעת הקור הגדול, או כשהיא מעוברת וסכנה לה ללון ברחוב כדרכה תמיד. מצד אותו הפתח סמוך לכותל מקומה של כירה גדולה לבישול ואפיה. כירה זו בי־כוכא²⁷¹ לה מלמטה, הוא לול של תרנגולות, שם הן מטילות ביצים ודוגרות²⁷², שם הן מתנמנמות בלילה, ובהשכמת־הבקר יוצאות ומטיילות בבית, ועולות על שלחנות וספסלים ומטות כרצונן. סמוך להכירה – תנור ארוך וגבוה, עשוי לבנים מזוכזכות, שמסיקין אותו בשביל לחמם את הבית בימות־הגשמים, ושני ספסלים עומדים אצלו לצדדיו: זה שמעמידים עליו תמחוי²⁷³ של בשר נקרא “ספסל הבשר”, וזה ששופתין²⁷⁴ עליו תמחוי של חלב נקרא “ספסל החלב”. שני התנורים הללו, הסמוכים זה לזה, ודופן של נסרים עם דלתים הבא אחריהם נמשכים בזה אחר זה לאורך כל הבית ומבדילים אותו לשנים, חציו הוא אותו בית־דירה הגדולה והרחבה וחציו מתחלק לכמה וכמה חדרים קטנים, שהם דירות לזוגות של בני־הבית ולשכנים. בבית־דירה זו הגדולה כמין פעמון של חרסית²⁷⁵ יורד כנגד התנור מן התקרה ושתי טבעות לו בשפתו למטה, זו לעומת זו, ותולין בהן נַבְרֶשֶת,²⁷⁶ כמין מחתה מעשה רשת, ומבעירים על גבה קיסמין יבשים, להאיר את הבית בלילות, חוץ מליל שבת, שלכבודה מדליקים נרות של חלב במנורות על השלחן, ובמנורת נחשת בעלת ששת קנים, התלויה בתקרת הבית. נברשת זו נותנת כשמש אור וחום, שמחה ועונג לאנשי הבית. לאורה משתמשים בלילות החורף ועושים מלאכה, או יושבים בכנופיה ומשתעשעים בשיחות נאות. נשים מנשי הבית, ופעמים גם אחת ושתים מהשכנות, יושבות יחדיו על ספסל הבשר או על ספסל החלב עסוקות במריטת נוצות, ואגב גם ברכילות ולשון הרע. במוצאי־שבת מעמידים את השלחן לפני נברשׁת זו, הכל מסובין אצלו ואחד קורא לפניהם מתוך ספר “גדולת יוסף” ו”ספר הישר", שומעים בנחת־רוח ואוכלים לתאבון בולבוסין מבושלים. בלילי חנוכה – הקטנים מגלגלים על השלחן את החזרזר, הוא כִּידוֹר־עופרת, והגדולים משחקים בקלפים ואוכלים צפיחיות בשומן. וכשמטגנים עורות שמנים של אוזים יושבים ומספרים ספורי־מעשיות כל אותו הלילה ואוכלים דלדולי־משמנים באהבה…

בביתו של אבינו זקננו נמצאו על פי רוב הכלים האלו: ספסלי־עץ פשוטים וארוכים אצל הכתלים; שלחן ארוך בעל ארבע רגלים, שכלו אדום, ועל גביו באמצעיתו מצוירת כמין טבלא רבועה עם משבצות²⁷⁷ שמונה על שמונה לבנות ושחורות בסירוגין,²⁷⁸ לשחוק האשקוקי²⁷⁹; וארון עץ בעל שלש צלעות תלוי ועומד על גבי כלונסאות²⁸⁰ בזוית בין התקרה ובין קרקע הבית, ודרך חלוניו נשקפים גביעי כסף וכוסות של ברכה, הדס לבשמים, מנורה לחנוכה, קופסה נאה לאתרוג, קליפת־שבלול²⁸¹, יפה לכמה מיני תחלואים, טס²⁸² מעשה־צעצועים וכלי־זכוכית לבנה למרקחת ומגדים ותריסר כפות קטנות מוזהבות – “מתנת דרשה” לזקננו ביום חתונתו. ברומו של כותל תלויה אספקלריה, שאי אפשר להסתכל בה בשום אופן אלא אם כן עולים על גבי ספסל, ולאחר כל הטרחה הזו רואים את עצמם בה משונים מאד – פנים ירוקים ולסתות נפוחות כשל מי שחש בשניו… למעלה משני צדיה תלויות תמונת גאון פלוני מעוטף טלית ותפילין ותמונת שר־צבא רוכב על סוס, נאכל חציו מזבובים. גם תמונת “מזרח”, משובשת בגייסות של בעלי־חיים משונים, שעדיין לא באו לעולם".

רבי חיים, אבי שלמה, היה איש חכם ומוכתר בנימוסיו²⁸³, וזמנו היה נתון חציו “לפרנסתו, וחציו לתורה ולצרכי־צבור. כמה שנים היה בעל טקסא^{284 285} של בשר במקומו ונוהג ברבנות מטעם המלכות, שלא על מנת לקבל פרס; והיה שונה לתלמידי־חכמים בחנם גמרא ופוסקים בכל יום”. רבי חיים הוחזק גם למומחה ברפואה, משום שהיה בעל־נסיון, איש מכאובות וחלש מנעוריו, והיה מבקר את החולים שהגלב –²⁸⁶ המומחה לא הצליח להעלות להם ארוכה בהקזה, עלוקות וקרני־דאומנא. ובעניני הקהלה לא נעשה דבר גדול או קטן מבלעדי רבי חיים ועצתו. במוצאי שבת אחת, בימות הגשמים, נאספו אצלו טובי העיר כדי להתיעץ על הגזרה הקשה שגזרה המלכות, כי היהודים ילבשו מלבושי נכרים וישימו כובע עם מצחת־עור בראשם. האורחים יושבים אל השלחן הגדול לאורה של הנברשת ומול התנור שהוסק יפה־יפה, ועל הכירה המבוערת רותחת קדירה מלאה בולבוסין לסעודת־הערב. “שרה, בעלת־הבית, מכבדתם בשתית חמין, הם מיני פרחים ומיני עשבים שלוקים²⁸⁷ במקום תה, עם חתיכות סיקריקין²⁸⁸ מעשה קונדיטון²⁸⁹ – במקום סוקר. הכל יושבים שותקים ומחרישים בנימוס, נושפים בכל פה בכוסות של חמין ושותים מעט־מעט בבליעות קטנות ובהפסקות בין בליעה לבליעה. ואחד מבעיר את מקטרתו – היא כפיפה־גיפסית עקומה כשופר וצמיד־פתיל של כסף על ראשה האחד – מכניס פי הקנה, הנתון בראשה השני, לתוך פיו, עושה פימה־פים־פום ומעלה עשן”. המקטר מוציא מפיו עגילים־עגילים של עשן ומוסר בנחת ובמתינות את השמועה הבאה מהירידים, כי הגזרה החדשה נתגלגלה ויצאה ממונטיפיורי.

– “כשראה מונטיפיורי שרע רע המעשה, נמלך בדעתו ובא ואמר כהאי לישנא: אדוני המלך! מכור לי את יהודיך ואני נותן לך דמיהם כך וכך מליונים… – מהיכא־תיתי! – משיבו המלך. קיצור הדברים, שני הצדדים גומרים הענין בתקיעת־כף ונקיטת־חפץ כדבעי, ומונטיפיורי עומד ונותן דמי קדימה… והמותר הוא מתחיב לסלק לזמן המוגבל בקבלת הסחורה, כלומר – היהודים… לאחר פת־שחרית הולך לו המלך, כדרכו בכל יום, להסינאט ודעתו זחה עליו. – אדוני המלך! שואל לו המיניסטר, מפני מה דעתך זחה עליך ולשמחה מה זו עושה? – כך וכך המעשה, החזיר לו המלך בשחוק נעים ופניו צהובים, עשיתי היום עסק טוב, בכך וכך מכרתי היום את יהודַי. – אדוני המלך! אמר המיניסטר, נבהל ומשתומם וסופק את כפיו, מה זאת עשית? המקח מקח טעות! ותוך כדי דבורו הוא מוציא חשבון צדק מדיפתראות²⁹⁰ ופנקסאות של מלכות ומראה לו בבירור, שחור על גבי לבן, שסחורה זו, כלומר – היהודים, הרבית שלה במשך כמה שנים עולה הרבה על מקח שויה, שהוא נוטל עתה”.

וכדי לבטל את המקח המציא המיניסטר את העצה הנפלאה להלביש את היהודים בגדי ״אשכנזים", למען לא יכירם מונטיפיורי בבואו לקחת את “סחורתו”. רבי חיים מטיל ספק באמתת הספור, והוא נותן עצות איך להערים על הגזרה החדשה. בהקפוטה אפשר לעשות סדק מאחוריה ולהוסיף לה עוד תפר אחד וכפתור אחד, כדי לתת לה צורת זיג²⁹¹; ובכובע העור, ששתי אזנים זקופות לו לצדדיו ופסיקה של עור נמשכת מלפניו מאזן לאזן, יש להטות את הפסיקה ותהיה למצחה “אשכנזית”. טובי העיר התפלאו על העצה המחוכמה, ויצאו שמחים וטובי לב.

כל בני ביתו של רבי חיים היו מחבבים את שלמה’לי הקטן בשביל בדיחות דעתו, חריפות שכלו וכשרונו לחקות כל תנועה זרה ודבור משונה של באי הבית. ביחוד היה אוהב לחקות את גיטיל המתורגמנית, המקריאה לנשים תפלות ותחנות בבית־הכנסת. " מעוה פניו – ונראתה גיטיל כביכול בצורתה ובצביונה ובמעשיה: כיצד היא מנשקת את המזוזה בכניסתה, וה“יופא” שעליה בית־ידה האחד קולט לתוכו יד ימינה, והשני נעור וריק ותלוי ברפיון; כיצד היא עוקמת שפתיה ואומרת “אל למושעות!” ברוב חן; כיצד היא כופפת את גבה כחתול עד שכתף אחת עולה ואחת יורדת, פיסת²⁹² ידה תחת סנטרה ואצבע אחת על לחיה, וכיצד היא מקמטת פניה ומנענעת חוטמה, נושאת עיניה למרום ומדברת בלשון תחנות“. הכל רואים בתעלולי שלמה’לי ושוחקים, וגם אמו אינה יכולה להתאפק משחוק, אלא שהיא מאימת עליו באצבע על חוטמה: המתן נא, המתן, בחור נאה! אני אספר לאבא…”

והאב הכיר את ערכו של בנו הנבון, המהיר והמזורז, ומצא לו מלמד חדש את ליפא הראובני. זה “היה אדם כחוש ובעל ראיה קצרה, עניו וצנוע ומרבה בשתיקה, נוח לבריות ורוח הבריות נוחה הימנו. טיבו ומנהגיו המתוקנים, דירתו הנאה וכלי ביתו הנקיים הכריזו עליו, שניצוץ חכם־חרשים יש בו”. ליפא היה אמן לא לומד, החורת ומציר ציורים וצעצועים שונים לכל שואל, לא כדי לקבל שכר אלא משום הנאה וקורת־רוח שיש לו מאמנותו. “בשעת הלמוד היה יושב בראש ומלמד מפיו וידיו עסוקות באחת המלאכות הנאות, כגון ציור ופתוח־חותם, ומלאכה זו לא היתה מבטלתו מדברי־תורה ומעכבת דרך הלמוד, אדרבה היא היתה מזרזתו ביותר, והיתה יפה לנפשו ככוס יין לגופו של פועל הדיוט”. ״פיו נעשה כנחל נובע מפיק מרגליות, ועיניו מתלהטות מאור תורה, והתלמיד רוחו מתלהט אף הוא, כלתה נפשו לתורת רבו ושותה בצמא את דבריו“. רבי חיים, שאהב את המליצה והיה “בעל לשון”, צוה ללמד לבנו את כל התנ”ך, תחת שכל האבות היו מלמדים לבניהם בימים ההם רק את הפרשה הראשונה מסדר השבוע, בחשבם כי המרבה לעסוק במקרא בא לידי מינות²⁹³. ומליצות הנביאים וחזיונותיהם עוררו את דמיונו העז של שלמה’לי, ו“ראה אלהי הצבאות בדמות אדון גדול ונורא, נוקם ובעל חמה, אוחז רצועה בידו, ועל כל דבר־פשע הוא מכה מכת אכזרי. ובכל פעם שעבר עבירה קלה בשוגג, כגון שדלג על תבה אחת בתפילתו, שכח ולא ענה אמן, או שתה מים ולא ברך “שהכל”, לא רקק ב”עלינו", או נתחכך ופרע ראשו – נתבהל ואמר בלבו: “אוי, אוי לי כי נדמיתי!”²⁹⁴

ביחוד היה שלמה’לי ירא חטא ב“ימים נוראים”. “ההשכמה לסליחות, הזריזות והריצה לבית־הכנסת ולבית־הקברות, היבוב והבכיה, הנגון העצוב של תפלות ובקשות ופנים זעומים ועצובים של אמא ושל כל בני הבית” – כל אלה הטילו עליו אימה יתרה, והיה רואה בחזון אל מלך יושב על כסא דין, שרפים והשטן, ושמים נרגזים מקול הקורא להביא ספר־הזכרונות ולשקול מעשיהם של בני־אדם. “ומרוב צער ופחי־נפש²⁹⁵ לא היה ניחא לו כל עצמו של יום־טוב כלו, לא הדגים והלפת ולא התפוח בדבש ושאר המאכלים הערבים”. אולם יהודי הכפרים, הבאים להעירה לפני “הימים הנוראים”, היו מפיגים²⁹⁶ מעט את המרה־השחורה. עזובה ונשכחה היא דלפונה בכל ימות השנה מאין עובר ושב, ולפני ימים־נוראים היא נפקדת והומה מבני־אדם, הבאים לתוכה מן הישוב. עגלות טעונות טף ונשים, כרים וכסתות וחבילות ושקים מלאים מזון ותרנגולים כפותים, הולכות ונמשכות ברחובות. בעלי־הבתים זקנים עם נערים יוצאים לקראת בני הכפר הנכנסים, כל אחד לקראת זה שמתאכסן אצלו, עומדים לפניהם ושואלים בשלומם… והנכנסים מצדם עונים ומספרים מאורעות ומעשי־נסים ואת כל הקורות אותם בדרך: סדן של עגלה נתפקע פתאם, סוס כרע נפל, גשר נסתחף, תרנגול כפות הותרה הרצועה שברגלו ופרח, אשה מעוברת חבלי־לידה אחזוה, עגלה נהפכה ונטבעה בטיט, והכל חייבים בברכת “הגומל” שיצאו בשלום מן הסכנה. כלבים־כופרים²⁹⁷, אלו הגרים שנגררו ובאו מן הכפר עם בעליהם, מרגיזים עליהם את הכלבים האזרחים, והנה נביחה ונשיכה, מריטה וחרוק־שנים בעדתם". בבית רבי חיים היה מתאכסן חנא, איש כפר־רחיים, הבא העירה עם בני ביתו. כל הדרך היתה סוסתו הזקנה מושכת את הנוסעים בכבדות, “מושכת ועומדת לסירוגין, הגיעה קרוב לדלפונה – חגרה בעוז מתניה, ולכבוד דלפונה ולכבוד כל המסובים בכאן על הקרון היא מפשלת זנבה, זוקפת אזניה, מרימה טלפיה²⁹⁸ ודוהרת ונכנסת לתוך העיר טפופה²⁹⁹ ונטוית־גרון בקפיצה, בדיצה וחדוה ובקול רעש האופנים. וצוציק הכלב רץ לפניה כמבשר ואומר: פנו דרך, בית חנא בא! בית חנא בא! וכמה שלא טרוד הוא בשליחות־מצוה זו, אף על פי כן הוא נזהר מאד ושומר עצמותיו מפני כלבי העיר, הסובבים ברחובות, שלא יזיקוהו בהבל־פיהם. נפגשו – הם תוהים על קנקנו ³⁰⁰ מריחים בו בחוטמם, כלומר: שלום עליכם! והוא מריח בהם ומשיב שלום בחוטמו, ואינו שוהה הרבה, אלא כיון שמריח ותוהה בקנקנם מפני הכבוד מיד הוא מתפטר מהם ורץ לדרכו… עמדה הסוסה ובני־ביתו של חנא יורדים, מטפס שלמה’לי ועולה לתוך הקרון. חבריו, מבעלי החבריא השובבה, עולים עמו ושנים תלויים ועומדים בין האופנים מאחורי הקרון ואוחזים בו בידיהם, מושכים בעבות־העגלה וגוזרים על הסוסה, שתעקור רגליה ותלך. מניפים עליה שוט ומכים אותה ברצועה, שורקים בשפתים, צועקים וקוראים קול אחד: הייא³⁰¹, הייא! והעלובה הזו פוסעת על־כרחה פסיעות מועטות לפני הבית, מתאנחת ועומדת. בני־החבורה בודקים את זנבה המדולדל, וכל אחד תולש ממנו שערות כפי כחו. תלשו – יורדים מעל הקרון ומתחילים סדר העבודה בצוציק. מדברים עמו בלעגי־שפה ובלשון אחרת, לשון כלבים, ובוחנים אותו בלמודים, כיצד הוא נובח, וכיצד הוא מרקד על כפיו האחרונות. מתחלה עומדים ומתעסקים עמו מנגד וביראת־הכבוד, משליכים לפניו פרורים ופתותי־לחם ואומרים לו בהכנעה: חטוף ואכול, צוציקיל, חטוף ואכול! חטף ואכל – הכל נהנים ומשחקים. אחר כך מתקרבים אליו מעט־מעט עד שלבם גס בו³⁰² ושוכחים מנהג דרך־ארץ. וסופה של התקרבות זו זריקת אבן, קול נביחה דקה וזעקת־שבר – שבר רגל או שבר עצמות”.

שלמה’לי היה מתענין ומסתכל בתשוקה גם בבני ביתו של חנא, הנראים לו משונים. “הילדות – נעלים ופוזמקאות גסים ברגליהן, ומלבושיהן חדשים, מנומרים³⁰³ בגוונים ובציורים וציצים משונים; מעמידות עיניהן הגדולות כשל עגל ומביטות, ואצבע אחת נתונה בפיהן. הילדים מלובשי בגדים חדשים, כתונת ומכנסים וארבע־כנפות ומצנפת ו”חלטיל“, עומדים תלויי־ראש בבושה ובהסתר־פנים, אוחזים בראש חוטמם וממשמשים בנחיריהם, מדברים אליהם ואינם עונים, צועקים להם ושותקים, ופתאם שחוק משונה יוצא בכח מפיהם לתוך פיסת־ידם, שוחקים ומקנחים את חוטמם בכנף־בגדם”. אין דבורם של בני־הכפר “אלא התלבטות שפתים ואין אכילתם אלא לעיטה. הלעיסה ותנועת הלסתות בשעת האכילה נעשות אצלם שלא כדרך בני־אדם העירונים, ובכל גמיעה וגמיעה פיהם נעשה מפוח ומנפח בקול”. חנא ואשתו הפשוטה והבריאה נראו גסים והדיוטים ביותר מול רבי חיים, הלמדן הענוג, ושרה אשתו, החלשה והמלומדת בכל ספרי הנשים. ביחוד השתמשה שרה בידיעותיה בימים הנוראים. היא היתה “מורה הוראה לנשים בבית־הכנסת ומלמדתן מה להתפלל, אימתי עומדין בתפלה ואימתי רוקדין “קדושה”, וקוראה לפניהן דברי תפלות ותהלות. ותפוח־לימון מוכן לה בעזרת־נשים במקום מוצנע, ושאר מיני סמים חריפים יש לה שם, לישב נפשה ונפש נשים מתעלפות”. לפני יום־הכפורים היתה שרה קולעת פתילות ל“נר־הנשמה”, שמדליקים בבית־הכנסת, ול“נר החיים”, שמאירים בבית; ועל כל חוט וחוט שהיתה מניחה היתה קוראה בדמע תחנה מיוחדה, וכל הנשים משכונתה מקיפות אותה ובוכות עמה.

לא עברו לשלמה’לי שתי שנים מיום שהתחיל לומד תנ"ך, וכבר ראה ותר בדמיונו כמה ארצות רחוקות ונפלאות, והכיר לדעת לפרטיהם את כל מראות הקדם. “הוא בדלפונה ורוחו ונשמתו באלוני ממרא, במדבר ובערבה, בהר ובשפלה ובחוף ים־המלח ותחת אשדות־³⁰⁴ הפסגה. לפניו אנשים שמדברים לשון הקדש, ארמית, לשון תרגום ואשדודית. במקום משכן נשמתו – בני־אדם יושבים באהלים, רוכבים על אתונות ועל גמלים, וחמורים רובצים בין המשפתים³⁰⁵; אוכלים רקיקי מצות וצפיחית בדבש ושותים מים מנאדות, הולכים יחף ובלא מכנסים, עטופי מעילים וסדינים, ונזמים על חוטמיהם, הכל כדרך העולם”. את טבע הארץ שהוא יושב בה, צמחיה וחיותיה, לא הכיר שלמה’לי כלל, ותחת זאת ראה תמיד במראה לבו “דודאים³⁰⁶, נטף³⁰⁷ ושחלת³⁰⁸ וחלבנה³⁰⁹, כרמים ותמרים, ותאנים ורמונים וזיתים, עצי־שטים³¹⁰ ועצי־גופר. ממיני החיות ידע את התחש³¹¹ בימי משה, את הארי והנמר, שמלמדים את בני ישראל גבורה ועזות, ואת הצבי, שמלמדם לרוץ כמותו דחופים ומבוהלים, את שור־הבר, הרובץ על אלף הרים, ואת הראם³¹² הגדול כהר תבור, שלא הכניסו לתבה בשעת המבול אלא חוטמו. ממיני הרמשים ידע את השפיפון³¹³, את השמיר³¹⁴, שנברא ערב־שבת בין־השמשות ובו נבקעו האבנים לבית־המקדש, וביצי־כנים. וממיני העופות ידע את התור ותרנגולא ברא, שהביא את השמיר, ובר יוכנא³¹⁵, שביצתו נפלה פעם אחת וטבעה ששים כרכים ושברה שלש מאות ארזים, וזיז שדי, העוף הגדול שמכהה גלגל־חמה בכנפיו”. שלמה’לי קנא אפוא קנאה גדולה ברבי נחום איש רוזיבי, זקן שפל קומה, עב־הכרס ובעל־צורה, העולה לארץ ישראל, ויראה שם הכל בעיניו. אותו זקן סובב זה כמה שנים בתפוצות ישראל כדי “להתפטר מהם בשלום” ולקבץ נדבות בטרם צאתו לדרכו הרחוקה, ורבי חיים הזמין את האורח ההגון לסעודת־הערב, והדליק לכבודו מנורות־הנחושת כבלילי שבת ויום־טוב. על השלחן היו מאריכים “בדברי שיחה על כותל־מערבי ועל מערת־המכפלה, על הר־ הזיתים ועל קבר רחל אמנו ועל שאר חורבות וקברים הרבה, ומפטירין בשיחה מתוקה על תאנים ותמרים ורמונים, על הגפן ועל פרי הגפן וחרובים. המסובין נראים כאוכלים ובולעים רוקם, ועיניהם מבהיקות מרוב הנאה; ורבי נחום דברני הוא, מדבר ומספר, כאלו הוא בא עתה משם וראה את הכל בעיניו”.

גם ספורי־האגדות בשדים ורוחות עוררו את דמיונו של שלמה’לי והטילו עליו אימה יתרה. כשיצא עם חבריו מן ה“חדר” “בלילות החורף, בתשע שעות, היו מהלכים לאור פנסים של נייר שבידם בקול רנה ובשמחה, תוקעים איש לתוך פיסת ידו המקופלת כחצוצרה ומתופפים בלסתותיהם הנפוחות; וכיון שהגיעו קרוב לבית־הכנסת הגדול, שהמתים מתפללים שם בכל לילה, לדברי יהודים בעלי־זקן, נסתתם פיהם ועברו עליו בחפזון ובמורא גדול, אוחזים בציצית וצועקים “שמע ישראל” במעמקי לבם”. כן היה שלמה’לי מזדעזע בכל אבריו למראה בעל השם רבי אליה, הבא לפרקים לדלפונה לגרש גלגולים ומזיקים בלחשים וקמיעות. זה היה יהודי גדל־הפאות, ארך־הזקן וסתום־העין. מספרים עליו, כי הוא “מקהיל את השדים בשביל דבר־מה שיש לו אליהם, נוטל שק שומשמין ומפזרם לארבע רוחות השמים, וגוזר עליהם בדברי־לחש ובהשבעה ללקוט את השומשמין עד אחד ולהחזירם לתוך השק, שאם לא יעבידו אותם בפרך ורגע אחד יהיו בטלים ממלאכה אי אפשר להם שלא יזיקו. פעם אחת שכח ולא העסיקם בלקיטת שומשמין, חברו עליו כתרנגולין של בית־בוקיא ונקרו את עינו”. כשחזר שלמה’לי בליל קר אחד מחדרו, קבלוהו בני הבית בפנים נזעמים ורמזו לו שלא ישמיע קול.

“בבית אור כהה, אמו אינה שם, אף מהגברים אין אחד. הילדים יושבים עגומים, איש בקרן־זוית לעצמו. ומה יעשה? עמד על ראשי אצבעות רגליו ופסע בחשאי ועלה על גבי התנור להתחמם שם מפני הצינה, ואין מרגיש בו. מן החדר, שמשמש לדירת אחיו הגדול ואשתו, בעבר התנור, אור גדול נגה לעיניו. נשתטח מלא־קומתו, מתגנב ומסתכל ממקומו לראות מה נעשה בתוך החדר שם. ראה ונשתומם ובשרו סמר מפחד. הנה מטתה של גיסתו עומדת לפנים מן הוילון ואגוריאות³¹⁶ של מחטים מתנצנצות לאור הנר תלויות עליו מראשו ועד סופו. וזה הספסל העומד תמיד סמוך ליד התנור נסתלק משם ועל מקומו גומא בקרקע כקבר פתוח. וכדמות אדם נורא מראהו אוחז ביד תרנגול שחור, מקטיר מיני סמים ומעוה פניו העויות מבהילות, ובינתים הוא מכה את התרנגול בראשו ומלחש בקול הברה משונה: “אֵיָה־בֵיָה, סְטִיטָה, אַגְרֶפְטִי, מֵרוּם, שְׁמַרִיאֵל”. לוטש עיניו ומצדדן אילך ואילך, מנפח בפה ומלחש ואומר: מַצַפַץ, מְצִפָץ, מַצִפַּץ… בועט ברגלו, מנענע בידו, כאלו הוא מתגושש עם אויבו, ובכל מלה “מצפץ” שהוא מוציא מפיו הוא מכה באגרופו את התרנגול על ראשו מכה רבה, עד שהעלוב הזה גועה ומגרגר ומפרפר מפני הכאב. אף מאחורי הוילון נשמע קול צעקה ואנקה שובר לבבות, ובן־אדם משונה זה התחיל מנענע את גופו ביותר, שוהה את נשימתו ומוציא קול דברים בנהימה, כאלו הקול יוצא מתוך כרסו, נוהם ואומר: “תְּלְמְכָא חַיְשָׁה וּבְסוּסְבִּיק פְסַלְמִיגְיָא”. ובשעת אמירת הלחשים אוחז את התרנגול בגרגרתו ומסבבו סביב לראשו, כמו שעושין לתרנגול־כפרה בערב יום־כפורים, חונקו ומטילו לתוך הגומא ומכסהו בעפרה – והספסל חוזר למקומו כבתחלה. לא הספיק לסתום את הגולל³¹⁷ נשמעה מאחורי הוילון צעקה גדולה, ועמה קול בכיה דקה. אמו ואשה אחת מושיטות ראשן כאחת מבין היריעות, מבשרות ואומרות: מזל־טוב, נולד בן זכר!”

לא פחות מתעלולי בעל־השם הרגיזה את רוח שלמה’לי גזרת האסכולות³¹⁸. כששב פעם אחת לבית הוריו, שמע קול צעקה ובכי, כמו שבוכים למת. “אוי, מדת־הדין פגעה בנו – מקוננת שרה אמו ומטפחת על לבה – גזרה רעה נגזרה עלינו! – אמ־מא, אמ־מא! – עונים הילדים בבכי וחוככים ראשם בשתי ידיהם”. ויבך גם שלמה’לי, כי נודע לו שגזרה המלכות על נערי ישראל ללמוד באסכולות, ובאותה שעה ראה בדמיונו “אנשי־חיל מזוינים תופסים אותו, מותחים אותו על העמוד ודשים בשרו בשוטים”. ביחוד הרבו המלמדים להרעיש את העיר על האסכולות, בדאגם כי הן עתידות לקפח את פרנסתם. הם היו מקללים את לילינטל, מפיץ ההשכלה בישראל, ועוררו את העם לגזור תענית־צבור ולהשתטח על הקברים בתפלה ובתחנונים. זו היתה התענית הראשונה שהתענה שלמה’לי בחייו. ככה עבר כל אותו הקיץ בבכי ובמספד, ואפילו הגויים המועטים שבעיר נראו כאבלים. ובני דלפונה לא סמכו על הנס וזכות־אבות בלבד, וימהרו להשיא את בניהם הקטנים ולהכניסם לחופה, כדי שלא תשיגם יד הגזרה. גם שלמה’לי קנא בחבריו שהיו לחתנים, אף על פי שהוסיפו ליסר אותם בשוטים עם שאר התינוקות בבית־רב, ונפשו חשקה בכלה כמוהם, אלא שנצל מן ה“בהלה” בדרך נס.

כשמלאו להנער עשתי־עשרה שנה, יצא מן החדר ובא ללמוד בבית־המדרש. אביו שנה לו בכל יום את פרקו, כשנפנה מעסקיו, ופעמים העירו משנתו קודם שעלה עמוד־השחר והיה מהלך עמו ללמוד תורה בבית־המדרש. ובאותה שעה היו ספורי־האגדה, על הלילה חולפים בזכרונו של שלמה’לי.

“העיר שקועה בשינה, ירח וכוכבים עומדים במשמרותיהם ברקיע. דומה לו, שהעבודה רבה אותה שעה במרום. רוח קל כשיחלוף על פניו – הוא אומר בלבו: רוח צפונית נושבת ממרום, אותה הרוח שהיתה נושבת לשעבר בכנור של דוד, התלוי למעלה ממטתו, והיה מנגן מאליו. קעקעו³¹⁹ תרנגולים באחד הבתים – רוח צפונית באה מתחת כנפי הגבר של מעלה ונוגעת בכנפי הגברים של מטה. זעו עצים בגנים – אילני גן־עדן מרננים. צפור מצייצת שם – זו בת־קול מנהמת כיונה. ראשו נמלא טל ושערותיו רסיסי לילה – אלו דמעות נושרות מעיניו כביכול. בדממת הלילה נשמע לו קול דממה של שכינה, מתאבלת על בניה, וצערה זה ועצבונה נראה לו בצורת הלבנה העצובה. דומה, סוד אלוה באפל מתהלך ונשמת שדי מנשמת בחשכת הלילה. רוחו של שלמה’לי הולך ומתרגש, לבו מלא שירה וגעגועי קדש, הוא מתעורר ולומד תורה לשמה בנחת־רוח ובנעימה”.

אולם הניצוץ הפיוטי שהיה בנער הביאו סוף סוף לידי בטול תורה. הוא מתחיל מתגנב לעתים מבית־המדרש, ויוצא לטייל בשדות ויערים ולהתענג על זיו התולדה. “יעלת־חן זו מאירה לו פניה, מספרת עמו מבין שבלים לוחשות של דגן, חטה ושעורה, רומזת לו בנענועי הענפים של אילנות ומן פסי ³²⁰ אור, הבוקע בסבכי היער ומתמשך והולך, הוד והדר תשוה עליו”. “הוא משתטח על מרבדים של דשא, וכר של אזוב מעשה רוקם מראשותיו, והיא משיבה עליו רוח עדנים, מסלסלת שערותיו ונושקת לו, ועושה לפניו הלולי־וחינגי. הזמיר מרעים בקולו נפלאות ובעלי־השיר בקהל צפרים עונים לו כל אחד בקולו, מי בצפצוף ומי בשריקה, מי בנעימה דקה של כנור ומי בנהמה של פנדורה, מי בתרועה ומי בתקיעה, גם קול צאן, צהלת סוסים וגעיית בקרים נשמע בתוכם. עופות יוצאים במחולות על האילנות, צפרי־כרמים מקושטות בשוהם יקר וצבעונים טסות ומרקדות באויר, הצרצור והחגב רוקדים בבין חציר באדמה. ששון ושמחה, יופי ועונג בעולמנו!” בשוב שלמה’לי מטיוליו הוא מרמה את הוריו ואומר, כי הוא חוזר מבית־המדרש, ולבו מכהו על גנבת־דעת זו כמו על בטולו מלמודיו. הוא מתירא מדינה של גיהנם, מפולסין³²¹ דנורא, מלאכי־חבלה ונחלי אש וגפרית שהרשעים נדונים בהם. הרהור תשובה מתעורר בלבו, והוא מדיר הנאה מן העולם וגומר בדעתו לשבת מכאן ואילך על התורה ועל העבודה בבית־המדרש; אולם היצר־הרע מוסיף להדיחו בתחבולותיו ומגרה בו את פראדיל, בתולה נאה ויעלת־חן. ריבה קטנה זו, בת אחד השכנים, שהיתה משחקת תמיד עם הילדים בבית רבי חיים, היתה פתאם בעיני שלמה’לי לעלמה יפת־תואר, ולבו חומד ומתאוה להסתכל בה בחשאי. הוא שוכח את נדרו, שלא יחטא עוד, ואינו מתירא אלא מפני מראית־עין. נזהר הוא כגנב “וחושד בכל אחד מאנשי הבית, שמא הוא יודע תעלומות לבו, כאלו עשוי כלי־זכוכית”.

פעם אחת לא נזהר שלמה’לי, ועוד מעט ונתגלה סודו. המעשה היה בשבת־נחמו, “יום שמחה וסעודה לבני ישראל הקטנים עם הגדולים. שבוע אחד או שני שבועות לפניה, הקטנים משמיעים על הסעודה, מתקבצים חבורות־חבורות, וכל אחת ממנה לעצמה אחד מן החבריא לפקח על התמחוי³²². ומאותה שעה ואילך זמן הבאת מכולת לילדים, כל אחד מביא מכל הבא לידו בכשרות או בגנבה, הכל מתקבל ברצון ואין בודקין למזונות. זה מביא פרוסת חלה, תפוח ירוק, שלא נתבשל כל צרכו, ולפת גנובה מן המוכן ל”צימס“, וזה מביא קשוא גדול, שמרוב בשולו נתכרכמו פניו, וחתיכת לחם צנומה. אחד בא בצנון ובצלים, ואחד בזנב של מליח”. “ולאחר שינה של צהרים, קול ששון וקול שמחה נשמע ברחוב לפני בית רבי חיים, קול מצהלות ילדים וילדות שנטלו חלקם מן התמחוי. קצתם, שפם שחור לפיהם מאכילת אוכמניות³²³ מבושלות, ונראים משונים, וקצתם נפוחי־לסתות ומסורטי־חוטם – סמנים מובהקים לגבורתם היום במלחמה”. רבים מהילדים לא הסתפקו בחלקם בשעת־הסעודה, ויד איש היתה ברעהו, אלא שמהרו להשלים ביניהם, כי היום קצר והשחוק מרובה. ובין המשחקים היה גם שלמה’לי שרדף אחר פראדיל ועינו לא שבעה להסתכל בה. הנשים השכנות, שישבו בכנופיה על האצטבא לפני הבית, הרגישו בדבר, אלא שתאות־הפטפוט שלהן הסיחה מיד את דעתן מענין לענין – לאושר הנאהבים…

ומכיון שטעם שלמה’לי מתענוגות עולמו של הקדוש־ברוך־הוא, היה קשה לו לחזור ללמודיו ולעולם־הדמיון שהיה נתון בו עד כה – והיה מבקש לו שעשועים ובני־אדם קרובים לרוחו לשיח עמהם. בתקופת הגשמים, "או סתם יום סגריר ומעונן, רוח לח וקר נושב, השמים מתקדרים, מתעטפים בעבים כבשלמה בלה ומטולאה, טלאים שחורים על גבי טלאים אמוצים־כהים, ופניהם זועפים וזורקים מרה־שחורה בכל הבריות – אותה שעה שלמה’לי בא אצל אייזיק נפחא, יהודי כחוש, ארוך ומתון. הנער יושב בקרן זוית של בי־נפחא, משתקע “בהרהורי־לבו ומסתכל. עלטה. מפוח גדול וישן מנשב בקול דממה־צרודה, ובכל נשיבה ונשיבה לתוך כור־הברזל ניצוצות עולים מתוך גחלי־האש וכבני־רשף מעופפים ורוקדים שם. שלמה’לי מסתכל, ואותו המחזה שכתוב בתורה עולה על דעתו: השמש באה, אברם יושב בעלטה עצוב ומתנמנם – והנה תנור עשן ולפיד אש לפניו. בני־רשף מגביהים עוף ורוקדים, והרהורי שלמה’לי, ילידי דמיונו, עולים אחריהם. מיני צורות ופרצופים משונים נראים לו, מרפרפים בתוך מחולת־המחנים של ניצוצות, והולכים ומטפסים על הכותל מנגד”. ובעוד שרוח שלמה’לי טס בעולמות מופלאים של תמונות־קסם, נראים לו פניו המאירים של אייזיק, המוציא “מתוך להבי־אש עשת ברזל מלובן, אוחזו בצבת³²⁴ על גבי הסדן ומקיש עליו בקורנס, ובחור בריא ובעל־כתפים כנגדו, פטיש חזק בידו ומקיש עליו בזרוע כחו״. ובתוך כך משמיע אייזיק את בדיחותיו וחקירותיו, כי אוהב הוא לחקור “לתכלית כל דבר”. החוטם נחיריו למטה ולא למעלה, כדי שטפות הגשם לא תהיינה יורדות לתוכו; והזנב ניתן לסוס, כדי לגרש מעל גבו את הזבובים. גם דברנים מן החוץ מצויים בבי־נפחא, כי רבים הבאים לתקן שם כלי־תשמישם. ״זה בא במחרשתו ובחרמשו ובקרדומו, וזה בא במנעול שבור וללטוש סכינו. אחד בא בסוסו להנעילו נעלי־ברזל, ואחד בא בשביל ריקועי־עיגולין של ברזל על אופני עגלה”. ושלמה’לי נהנה מחברת האנשים הפשוטים ובדיחות־דעתם, ומתחמם לאור העבודה הבריאה.

בימות־החמה הבהירים והיפים היה לבו של שלמה’לי מושכו למכרו השני, להירציל קייליס הנגר, יהודי כחוש וקטן, רתחן מטבעו ומדבר בהתרגשות ונענועי־יד. הוא היה פייטן ואמן, הטורח לפאר מעשה־ידיו בצעצועים ופתוחים נאים, כדי להוציא מתחת ידו כלים יפים ומתוקנים. על ביתו וכליו, ועל הגן, רפת־הבקר, המתבן³²⁵ והלולין של עופות שמסביב לו היתה שרויה רוח נועם וחן־הכפר, וגם כלב היה לו, שלא כדרך יהודי העיר. כן היה הירציל מנגן בכנור בשעה שנחה עליו הרוח, ביחוד בימות־החמה בין־השמשות. “העדר בא מן השדה. הפרות חלובות ורובצות ברשות־הרבים. מתוך הקִימוניות³²⁶ עולות ברפיון תמרות־עשן, נשים מבערות אש ומבשלות תבשילין לסעודת־ערבית. מתוך בריכה אחת מרחוק קרקור צפרדעים עולה, וזבובים ויתושים טסים ומזמזמים באויר. אותה שעה עומד הירציל בגזוזטרא³²⁷ שלפני ביתו יחף ובלא בגדים עליונים, אלא בכתונת ומכנסים בלבד, ונפשו משתפכת על הגיון בכנור. ילדים מתקבצים ובאים, פרוסות־לחם וחצאי־ביצים שלוקות בידיהם, זוקפים אזניהם ומעמידים עליו עיניהם. הוא מנגן בידו ומזמר בפיו ומתהולל בילדים. ופתאם כמו סער בנפשו, מעביר הקשתנית³²⁸ על נימי הכנור ופוסק. חוזר ומעבירה – והנה עברה וזעם. עוד מעט—והנה יצא הקצף. שבת משוש כנור, וקול הירציל בזעף ורעש הולך בכל הרחוב וינועו החלונות מזעפו”.

אייזיק והירציל יצאו מכלל בעלי־אומנות, ונמנו בין בעלי־בתים, כי התיחסו למשפחה נכבדה, ואבותם הורישו להם בתים בשוק ומקומות בכותל מזרחי שבבית־המדרש. הם היו רשאים לצאת ב“שטריימיל” ובקפוטה של משי בשבת ויום־טוב, ובן־ציון, בנו של הירציל, למד תורה לפני רבי חיים יחד עם בניו. שלמה’לי היה מחבב ביותר את החבר הזה, שהיה בעל לב טוב, שתקן בטבעו וחרוץ בעסקי בית ושדה – והיה אוהב לטייל עמו.

"יושב לו, למשל, בן־ציון ביום קיץ אצל פתח ביתו בחוץ, כחום השמש בגבורתו. הכלב משתטח על גחונו לרגליו, ומנשם בקושי מרוב החום, ופעמים הוא מרים ראשו, מושיט לשונו וצודה – ופתאם זבוב בפיו. ומצדו רובצת תרנגולת פרושת־כנפים, ומתחתיה צפצוף אפרוחיה עולה. עת מנוחה היא למשפחה זו לאחר מרוצתה וניקורה באשפתות עד עתה. כלתה רגל מן השוק, אין עובר ושב. הפרות רועות בשדה והתינוקות כלואים בבית־רבן, והגדולים גוהקים ופוהקים, זה בביתו וזה בחנותו, וצמאים למים, למים קרים. על אחד הכתלים חתול מטפס ועולה, ובאמצע הכותל הוא נח; הופך פניו לאחוריו ומביט ונמלך בדעתו מה יעשה, יטפס ויעלה או יחזור וירד. אותה שעה שלמה’לי יוצא בחשאי מתוך הבית, לאחר שנתפטר מתלמודו בשיעור הקצוב לו ליום, עומד ומצפה ונושא את נפשו למרחוק, לקו ירוק של ראשי אילנות בשיפולי כפת־הרקיע. ומיד הוא רואה את בן־ציון יושב פתח ביתו וקפץ ובא אצלו. בן־ציון עומד ממקומו, רומז בעקימת חוטם והולך – ושלמה’לי אחריו. שניהם שותקים ויודעים, הליכה זו טיול ארוך הוא להם מחוץ־לעיר.

בדרך הלוכם בתחומה של עיר נכנס בן־ציון עם חברו לתוך הגורן, לראות ערמה של חשש³²⁹ חדש, שהובא לשם. אוירו של גורן מצונן ונעים, וריח טוב של חשש עולה ונבלע באברים. החברים הללו מסכימים בלבם לדעה אחת ומתפרקדים על הערמה ומחליצים עצמותם בנחת רוח; שוכבים ומביטים לסנוניות³³⁰ שפורחות ויוצאות, פורחות ונכנסות, ומצפצפות וטסות סביב קניהן מתחת הגג של תבן, ופיות פתוחים , חרטומים מכורכמים³³¹ של אפרוחים ערטילאים³³² מבקשים אוכל, שלוחים מתוך הקנים לעומתן. – יוצאים החברים מן הגורן והולכים ובאים למישור גדול. שדות זרועים מיישרים והולכים בו לארכו ולרחבו עד למרחוק, ונוי ויופי בכל מקום. שם כוסמת³³³ צחה ואדומה מלבלבת, וחטה צהובה כעין הזהב כמסגרת לה מסביב, פרחי נועם כעין התכלת נוצצים בכר ויפים לעינים, ובריות משונות, יצירי־כפיו של הקדוש־ברוך־הוא, פורחות ורוקדות ומנתרות שם בצפצוף, בזמזום ובקול זמרה. בן־ציון מתבונן לשדהו שם ונהנה, השעורה אביב וטובה. הוא פונה והולך משם ושלמה’לי אחריו. שניהם פני־להבים פניהם, שניהם שותקים ומדושני־עונג והולכים ובאים לאחו. שם רועים סוסים כבולי רגליהם הקדומות. תחת ערבה גדולה מדורת־אש בוערת, טראחים אופה באור בולבסין ומשים עליה מעת לעת ענפים יבשים מעלי עשן, כדי לגרש את היתושים. סוס אחד מקרוב כיון שראה את בעליו, את בן־ציון, היה זוקף את ראשו, מדלג ופוסע כמה פסיעות ברגליו הכבולות וצוהל – זהו “ברוך הבא!” בלשון סוסית. בן־ציון מחזיר לו שלום, מעביר ידו על גבו ועל אחורו, מזרז את טראחים ומצוהו על דברי העבודה ופונה והולך ושלמה’לי אחריו, והם הולכים ובאים לפני ולפנים בתוך יער גדול…

שלמה’לי היה מדמה את היער בדעתו כבריה חיה, כמין אומה כביכול. נתקבצו להם במקום אחד המונים־המונים אילנות, זקנים וצעירים, גדולים וקטנים… ינשב רוח קל, מיד הכל מרגישים, מנענעים זה לזה בראשיהם ומתלחשים יחדו… ורוח סערה, רוח צפון חזק כשיגע בהם, ברעש גדול הם משמיעים קול להודיע בעולם את צערם ואת לחצם". שלמה’לי נכנס תמיד לתוך היער “ביראה, אפילו כשהוא שוקט ושאנן, אפילו בעת רצון, כשמזמין לבוא ולנוח בצל קורתו ומקבל את אורחיו בחבה ובפרי־מגדיו – בדומדמניות³³⁴ ובאוכמניות, ומשמחם בנגינות ובשירי־זמרה”. המנוחה נעימה עתה מאד לשני החברים, אחרי ההליכה המרובה, והם “חוזרים לעיר בין־השמשות ונכנסים לבית־המדרש בחשאי, שלא ירגישו בהם וגומרים עבודת היום בתפלת מנחה”.

שלמה מתחיל מחקה את מעשי בן־ציון ואביו, עוסק בנכוש³³⁵ ועדור³³⁶ בגן־הירק שמאחורי ביתם, מגדל יונים “ועושה להן קנים של תבן בעליה, וגם עופות מזמרים מצויים אצלו בתוך כלוב. מרביץ תרנגולת בסל של ביצים מתחת המטה, ושוחה עליה כמה פעמים ביום לראות היאך אפרוחיה מתבקעים ויוצאים. היה מעשה בברבורה אחת, שנתחבבה על בני־הבית בשביל יפיה, ובקשו עליה רחמים מלפני אמם שלא ישחטוה לחג־הפסח… לימים דגרה הברבורה והמליטה שנים־עשר אפרוחים בבת־אחת, וקבל שלמה הטורח על עצמו להיות הוא מטפל בגידולם”. הנער מנסה לחקות את מעשי הירציל גם בציור וחטוב, וכשאין הדבר עולה בידו הוא מתנצל שחסרים לו כלי־אומנות, איזמל³³⁷ חד וצבעים שונים. אולם באותם הימים כבר הגיע הקץ לשלות ילדותו של שלמה. צרות רבות ורעות באו על דלפונה ועל בית אביו, והנער גורש מעולם שעשועיו ונתבגר קודם זמנו.

רוב בני העיר התפרנסו מהתעשיה של בד דק ומגוהץ, שארכו ורחבו כמפה זו שמקנחים בה הידים, והמשמש לצעיפים. הגרדים³³⁸ של גויים היו אורגים את הבד, והתגרים היהודים היו לוקחים אותו בכסף ובפקעיות של חוטים, כדי למכרו בכל ערי ליטה בתור צעיף. “הנשים היו משימות על הסבכה³³⁹ שבראשן צעיף לבן זה, ומתכוונות להניחו כך שיהיו שני ראשיו יוצאים להן מאחוריהן כשתי לביבות רבובות³⁴⁰, ואצל כל אחת לביבה קטנה וקצרה כסניף בצדה. ומטפחת היתה מקפת כעיגולין של חבית את הראש הצנוף הזה, וראשיהם היו מתעבתים³⁴¹ מלפניו זה בזה בקשר אחד, וחוזרים והולכים כל אחד לצדו כלפי האזן ונתחבים שם. אצל נשים זקנות וצנועות היה קשר זה כטוטפת³⁴² בין עיניהן, והבחורות היו מצדדות אותו קצת לאחוריהן”. אולם כשלבשו היהודים בגדי “אשכנזים” מחמת הגזרה, שנו גם הנשים את תלבשתן ובמקום הצעיף בא הצניף־הליטאי. אז דלל וחרב מקור מחיתם של בני דלפונה, וצרה גוררת צרה. באחד מימות־החמה נפלה דליקה, ותאכל בתים רבים. “בכל רחובות העיר תלי־תלים של אפר ועליהם קימוניות מעושנות כמצבות בבית־הקברות. בני־אדם אמללים, ערומים ויחפים, צנומים ומצומקים כפגרים מתים, ומתגוללים בחוצות. מקצתם מחטטים בערימות־האפר של בתיהם השרופים, מבקשים שארית כל־שהיא מכל מחמדיהם שהיו להם, כמי שמטפל בנבלה של סוסו ומסתפק גם בנעלי־ברזל שבטלפיו. שמחתו של זה על מסמר ועל קדירה ועל בולבוסין צלויים, שמצא בתוך האפר, היתה מדאיבה נפש רואיו הרבה יותר מצערם של אותם העלובים, שהיו יושבים בחבוק־ידים שוממים ואבלים ותלויי ראש”. גם בית הוריה של פראדיל נשרף, ויבואו לדור אצל רבי חיים, לשמחת לב שלמה. הוא הרבה לטרוח ולשמש את השכנים החדשים, ויחד עם פראדיל היה מוליך בעגלת־יד את כל פליטת השרפה. אבל לא היו ימים מועטים והורי הנערה עזבו את העיר בתוך המוני הנשרפים, המתפזרים לכל רוחות תחום־המושב לבקש לחם, או הנודדים למדינות הים.

ויד הדלות הכללית נגעה גם ברבי חיים. הוא הפסיד בעסק הטקסא ממונו וממון אחרים, כי בני העיר התחילו ממעטים באכילת בשר. וגם “צרת הבת” נתוספה לו. הוא שלח מביתו את חתנו, בעל לאה בתו, בשביל שעורר חמת הקנאים בנימוסי “עולם חדש”; ולבו היה דוה על בתו הגרושה, השוממה ומתגעגעת על בעל נעוריה. כל התלאות הללו דכאו מאד את רוח רבי חיים, וזקנה מהרה לקפוץ עליו. גופו נחלש ונתדלדל, ופניו נעשו כועסות. “בשעת הלוכו בבית אילך־ואילך וידיו לאחוריו לא היו פסיעותיו תכופות בלי הפסק כדרכו תמיד, אלא היה פוסע ועומד, פוסע ועומד, נושך שפתו בשניו, לוטש עין ומסתכל בזעם וממשמש בזקנו, שהרבה שערות לבנות נראו בו”. אחרי חורף קשה בא יום הפורים, ורבי חיים מתאמץ לקיים סעודה כהלכתה, מחלק נדבות לכלי־הקדש והמוני הקבצנים והבטלנים, מנגן “שושנת יעקב” עם אורחיו, שנתמעטו בשנה זו, אלא שקולו נשתנה וכעין קינה נשמעה בו. עבר עוד שבוע ימים, והנה קרב האביב.

"משמים נשקף השמש בזיוו, מודיע להחורף גבורתו ומזהירו על־ידי רוח קל וחם הזהרה ראשונה, שכלה זמן דירתו בארץ – וצא־צא יאמר לו. והחורף עושה כנגדו מה ששכן רע עושה – מדחה יציאתו מיום ליום בשקר וערמה. יומם בפני השמש נראה כמקבל עליו את הדין, מקפל כביכול את כליו, את השלגים שלו, מתפטר מפניו בדמע, מבכה על אלה שלבנים היו ונעשו שחורים, ומוריד “פלגי מים”. וכיון שהשמש יפנה ויבוא בערב למלונו הוא מביט אחריו בזעף, חוזר ומוציא כליו ומשליך קרחו כבתחלה. אבל אוי לו ואוי לקרחו, בא קצו, הוא עובר ובטל! – זמן פתיחת הדלתות והחלונות הרי הגיע ליהודים, זמן הוצאת השלחנות והכלים מן הבתים החוצה לשפשף אותם ולהגעילם³⁴³ לכבוד חג־הפסח, ומי משגיח באכזרי זה, שהיה נוהג נשיאותו ברמה וירד מגדולתו?…

הכל, אנשים ונשים, גדולים וקטנים, עסוקים בצרכי הפסח. בני־ישראל שטים בשוק בין קרוניות ועגלות לקנות חטים ובולבסין, תרנגולים וביצים, שעֵשָו איש־שדה מביא מן הכפר ליעקב אחיו יושב העיר. בית־הרחַים שבתוך היערות מחוץ לעיר, אבניו הרי זה הוכשרו בהלכות הפסח, ואנשי העיר מביאים לשם חטים בשקים ובסלים מכוסים במחצלאות³⁴⁴ וסדינים ויושבים ולנים שם יום או כמה ימים וממתינים עד שתגיע שעתם. כל המקדים ומביא הוא קודם לחברו בטחינה. בתי־נחתומים עומדים מתוקנים לאפיית מצות: מודדי הקמח, מנסכי המים, הלשות, המקטפות³⁴⁵ והמרדדות³⁴⁶, הנוקדים³⁴⁷ והאופים ובודקי המערוכים³⁴⁸ והטבלאות – כלם שם במעמדם. בכל מקום: ברחובות ובבתים, מרגישים עקבות חג־הפסח הבא. קול הברבור נשמע בחוצות וקול תינוקות של בית־רבן לומדי “שיר השירים” עולה מ“חדרים”, וקולם ערב ומשמח לב יהודי".

רק בבית רבי חיים שממון ועצבון. דאגותיו המרובות התישו את כחו והפילוהו למשכב, והנה הוא “שוכב בחדרו על המטה ושתי ידיו מראשותיו. פניו מלבינים כסיד, עיניו משוטטות בבלבול־הדעת ומנשם בקושי”. יום אחד בא לבקרו מכרו האציל הפולני יאהן, איש בריא, גבה־קומה ובעל־צורה, המכבד ביותר את רבי חיים בשביל ישרו ובינתו, הוא נכנס אל הבית בלוית שני משרתיו, האחד נושא בידו מקלו ותרמילו, והשני – אבוב ארוך של מקטרתו ופיו של אבן אקדח³⁴⁹. המשרתים מלאו את המקטרת טבק והקישו בעשת־ברזל על צור, שחתיכת ספוג יבש מונחת על גבו, וכשנתזו ניצוצות וניצת הספוג העלה האציל עשן. הוא מסלסל בשפמו הארוך ושם פניו לחדר החולה. – “מה אתה, פאן ראבין!? – אמר יאהן, עומד אצל הפתח, מנענע בראשו כתוהא ופניו שוחקות כביכול – דומה, שאין דעתו של רבי מיושבת עליו והוא כמתיאש! היכן אומץ־רוחו? היכן חכמתו? – יש עתים, ששוא חכמת־אדם – משיב לו רבי חיים בשחוק מעושה ומר”. האציל הרגיש בעוני שבבית, ולמחר באו שני עבדיו בעגלה והביאו שקים מלאים חטים ובולבסין, גם תרנגולים ושני ברבורים.

וכחו של החולה תשש מיום ליום, כנר שהולך וכבה, עד שבא הלילה הנורא בשבוע שלפני הפסח. רבי חיים שוכב מבולבל ועיניו סגורות. פיו פתוח למחצה, שפתיו מצומתות³⁵⁰, קול גניחה מנסר בתוך לבו וכמעט שהוא מנשם. פעמים פניו מתעקמים והוא מתאנח ברוחו הקשה ורע־רע לו“. הנשים בוכות בחשאי ו”על ספסל ארוך, אצל התנור, יושב שלמה’לי מנגד ואומר תהלים לאור כהה של נר. תפלה זכה חרישית יוצאת מתוך מעמקי־לבו ברגש־אש ודמעות רותחות, ועולה מרום לאל חנון ורחום“. הוא נודר נדר לעבוד את אלהים באמונה ובאהבה, ובכל רגע הוא נושא עין לאביו כדי לראות שמא נס נעשה לו והבריא. והנה אמו ממשמשת ברגלי החולה, רומזת לבתה בשמחה ואומרת לה בלחש: זיעה מבצבצת ויוצאת. – או־מ־מ־ם! – יוצא מפי שלמה קול הברה בכח, שמשמעותו: אודך, אל טוב, כי עניתני!” הנער העיף מטיל עצמו בבגדיו על המטה ונרדם מיד, וגם הילדים הקטנים שנתנמנמו על הספסלים הושכבו על משכבם. ובבקר הקיץ שלמה לקול יללה – והנה הוא יתום!…

 

עברו שנים אחדות    🔗

“יום אחרון של פסח – יום טוב, חם ונעים, החמה בצאתה פזרה ענני בקר ונשקפה ממעונה, מן השמים, במאור פניה אל האדמה. יציריו של הקדוש־ברוך־הוא כלם, מקטנם ועד גדולם, מקיצים משנתם הארוכה, שנת החורף, ויוצאים ששים ושמחים איש לעבודתו. פרחי־אביב רעננים שולחים ראשיהם מבין חציר ועשבים רכים, מתגנבים ומביטים להעולם באהבה. ערבי נחל מזדרזים ומתעטפים בטלית ירקרקת, מרכינים ראשם ומסתכלים באספקלריה מאירה של מים כנגד פניהם. עופות אלו, שנדדו למדינות הים, לארצות חמות, שבים מהגולה כתות־כתות ובאים לכאן, למקומות מנוחתם הראשונים. אוזות־הבר שטים ומתלבטים שם בסתר קנה ובצה, ובני־אוזא הפראים פורחים סביב הסוּף, עולים ויורדים שם ברעש וצוחה. סנוניות טסות קל מהרה כה וכה באויר העולם, עסוקות בבנינם ובתקונם של קנים חדשים גם ישנים. ברוך־הבא! זוג דודינו החסידות³⁵¹ אף הוא כאן. זו החסידה עקרת הבית עומדת על רגל אחת בראש האילן, מצדדת ראשה ומתבוננת לקנה הישן שם, וזה דודה, צח ואדום, ארך־הרגלים, מטַיל לו קוממיות באגם, נותן עינו באחת הבצאות, שכנסת צפרדעים מקרקרות שם בצבור; ופתאם חרטומו משתרבב³⁵², פיד־פיד – וציד בפיו! יקיצה ותחיה בכל מקום, זחילה, קפיצה וריצת רגלים, רנה, דיצה וצלצל כנפים – אביב ויום־טוב בעולם!”

חנא חוכר הרחים בכפר־רחים, לא הרחק מדלפונה, קם זה עתה משנת־צהרים לכבוד החג, והוא יושב על האצטבה אצל ביתו, מסתכל וגוהק. בניו הגדולים עומדים עליו ומסיחים בצרכי הבית ובגשר שנסתחף בכפר הסמוך, “והקטנים שטים ומשוטטים וטרודים מאד: קצתם עומדים אצל בית־הרחים על הגשר ומסתכלים במים, השוטפים תחתיו דרך מבואיו המפולשים³⁵³ כגוש־זכוכית אחד ונופלים בכח ובהמולה גדולה למטה, ושם הם מתפוצצים לכמה וכמה טפות דקות, מזהירות לאור השמש בגוונים משונים כזהר ספירים ואבנים טובות ומרגליות; וקצתם מעמידים כלים לקבל לתוכם שרף הנוטף מעצי־ברושים דרך הסדק שנעשה בהם”. הסוסה הזקנה מתפרקדת בנחת־רוח על פני דשא, וצוציק, הכלב הכרסני וקצר הרגלים, מלקט עצמות של סעודת יום־טוב תחת השלחן, מגביה זנבו לכבוד הרגל, רץ כמטורף ונובח מתוך שמחה.

ובשדה־יער מאחורי הבית פרשה מעליזי החג וישבה לה על קורת עץ כנופיה בודדה ושרויה בצער: שרה האלמנה, שנישאה לחנא, ובניה. בתה הבכירה לאה, שבאה לבקרה בחג, אצה לשוב העירה, כי היא יושבת כאן כמו “על גבי גחלים”. “היא שותקת ועיניה מדברות, כל הבטת־עינה מדקרת־חרב, כל תנועת פניה תלונה, תוכחת־חמה מסותרת”. נדה היא לגורל אחותה העגונה ואחיה הקטן, דוד’ל, הנראים כאן כ“קוץ מכאיב בעין כל אדם”, ואמה האמללה מתחננת: “לאה, לא אוכל עוד נשוא! לבי פצוע ואַת זורה מלח על פצעי. חוסי נא, חוסי, לאה!” ובאותה שעה עובר על פניהן שלמה, שהיה ל“עלם יפה־עינים ורחב־מצח ושער ראשו תלתלים”. הוא מסיח דעתו מכל הסובב אותו, והולך וקורא, כדרכו, בכוונה בספר קטן. בחור זה עזב את ה“ישיבה” ואת הגמרא, חדל מלמד תורה לבני חנא בשכר מזונותיו, ומשנראו הדשאים הוא מתבודד ביער, מהרהר ומושך בקולמוס. לשדוכים אינו בר־מזל, והוא גורם צער מרובה לאמו. לאה עמדה לפניו בדרך, הניחה ידה בדרך שחוק על ספרו, ובהשארם לבדם בשדה נכנסה עמו בשיחה מרה ועגומה על “התכלית”.

“ובינתים פנה היום. מעט מעט ישקוט זיז שדי והקולות שם יחדלון. בזה אחר זה מתנוצצים הכוכבים – הנרות הללו בשמים. יער ושדה שותקים והכל נח. רוח־אביב חם ונעים מגפף³⁵⁴ את כלם ומישנם ברחמים. הזמיר ישיר להם שיר ידידות, הצפרדעים מקרקרות להם קרקורים מני קדם – ויצוריו של הקדוש־ברוך־הוא מתנמנמים. הנה ינום גם הנהר מתחת צללי אילנות וגומא³⁵⁵ הסוככים עליו, מתכסה בערפלי־אד וקיטור ונרדם – ומנוחתו שלמה; אלא דג חצוף מתרגש ועולה פעמים, מרעישו וסוטרו על פניו”.

* * *

 

ערך הספור    🔗

הספור “בימים ההם” מעביר לעינינו תקופה ישנה ונשכחה כמעט מחיי־היהודים לפני ששים שנה. העניות בישראל היתה גדולה אז למדי, אלא שעדיין לא גרמה צער עמוק לנפש מחמת שלא נולדו עוד צרכי העת החדשה. השלמות של חיי העבר לא נתפוררה עוד, ההארמוניה שלהם לא הופרעה, ולמרות העוני והבערות היה שפוך עליהם קסם פאטריארכאלי³⁵⁶ מיוחד.

 

אידיליה של הדלות    🔗

איזו שלוה נעימה נסוכה על המראות והמעשים הקטנים של “בימים ההם”. ואנו רואים כאן מעין אידיליה³⁵⁷ של הדלות. כלי הבית הפשוטים, התנור הגדול והחם, הקיסם הבוער בנברשת, ספורי המעשיות בלילות החורף הארוכים, תמימות טובי העיר, האחוה שבין הגוים והיהודים – כל אלה מעבירים אותנו לעולם רחוק, קדום וילדותי, שלא ישוב עוד.

 

האמנים הבלתי מלומדים    🔗

ונחמדים ביחוד בעולם חצי־אגדיי זה הם האמנים הבלתי מלומדים, כליפא־הראובני והירציל. בתנאים רצויים היו עלולים להיות לציירים, לפסלים³⁵⁸ או למנגנים, אלא שגם עכשו אינם מתרעמים על גורלם. נר כשרונם מאיר את העולם הקטן והיפה שערכו להם בתוך הסביבה של שפלות ודלות, והם שמחים בחלקם ומפיצים איזו קרנים של יופי וזיו האמנות גם על הבריות הקרובות להם. אולם עתיד כזה אינו שמור לשלמה האמן־הסופר, שהרגש הפיוטי שלו דוחפהו להתקרב לכל ניצוצות־היופי התועים בעירה הנדחה. אותו סער הרוח ממקום גידולו ויטלטלנו כמה טלטולים עד שגמל כשרונו ועשה פרי.

* * *

 

“בימי הרעש”    🔗

באותה השנה, 1894, כתב אבראמוביץ גם את הספור הסאטירי היפה “בימי הרעש”, המתאר את נסיעתם של רבי מנדלי מוכר ספרים ורבי ליב המלמד לארץ־ישראל. בשורה טובה הגיעה לקבציאל, כי חובבי־ציון קבצו מיליונים רובל מן “הקערות” של ערב יום־הכפורים ומנדבות פרטים, והם נותנים אחוזות בארץ־הקדושה לכל דורש. וימהר רבי מנדלי למכור את סוסתו לשואב־מים, ורבי ליב עזב את המלמדות שנתרופפה בידו, ויחדו שמו פניהם לכרך שיחור, מקום מושב הועד. אולם שם גז חלומם הנעים, ורבי ליב היה למורה אצל “דוברי עברית” ורבי מנדלי שב לסוסתו ולספריו.

 

“בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה”    🔗

גם את הסאטירה “בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה” פרסם אבראמוביץ בשנה הנזכרת. רבי מנדלי מוכר ספרים נזדמן לבאר־שבע, שעל נהר ויכסל, בשעת פחד “פוגרום”, ועלה על התקרה של בית מלונו לבקש לו מפלט תחת כפת הגג. ושם, ב“ישיבה של מעלה”, פגע ביהודים אחרים המתחבאים בחורים, ויחדו נכנסו בשיחה של חבה. הפולני שכח את שנאתו להליטאי, וה“לועז” המתבולל – את הבוז לאחיו האורתודוקסים. שעת הסכנה קרבה את הלבבות, וכל היהודים היו לאחים וחברים בדעה וטעם. אולם כשעבר הפחד והמתחבאים ירדו ל“ישיבה של מטה”, שב הפולני להקשיח את לבו להליטאי, וה“לועז” התנכר לשניהם: לא ידעתיכם!

 

יובל המשנה    🔗

בשנים הבאות, הוסיף אבראמוביץ לכתוב עוד ספורים קטנים, ובשנת תרע“א חגגו כל מוקירי ספרותנו את יובל המשנה שלו במלאת להמספר ע”ה שנה, ולעבודתו הספרותית – חמישים שנה. לחג לאומי נהדר וכללי כזה לא זכה עוד שום סופר עברי. ובאותה השנה הוציא ועד־היובל לאור מחדש את כל ספורי אבראמוביץ בשלשה כרכים.

 

תכונתו הכללית של אבראמוביץ    🔗

דרך־התפתחות ארוכה של חמשים שנה עבר אבראמוביץ בעבודתו הספרותית. יצירותיו הולכות הלוך וטוב עד שכתב לנו, בהיותו כבן ששים שנה, את הספור “בימים ההם”, היותר משובח בכמה פרטים. אבראמוביץ בחר לו דרך חדשה ומקורית לגמרי בספוריו: הוא כותב על פי רוב מעין “ביאוגראפיה” של הגבור הראשי, ומחבר את המצבים והמאורעות השונים שבחייו על ידי “אינטריגה”³⁵⁹ קלושה, הטפלה כמעט להענין.

 

קובץ תמונות    🔗

ועל כן אין ספוריו נראים כבנין מיושר, הערוך על פי תכנית אדריכלית³⁶⁰ מחוכמה ומדויקת, אלא כתמונה יפה, או יותר נכון – כקובץ תמונות יפות הרבה המתגלות ועוברות לפני העין. והתמונות הללו לוקחות לב בהרווחה, העושר והרבוי שבהן. אין אבראמוביץ “בהול על יצירתו ואינו חוטף ומצייר, חוטף וזורק פרורים, אלא – מתון, מתון. עשוי כח יצירתו להתפשט במקום ובזמן. צבעיו גדושים ושמנים, הבד שלו גדול ורחב־ידים, ומכחולו³⁶¹ מטייל על הבד ברחבה ובלאט. וכדרך ציורו כן אופן־הרצאתו: טעם זקנים ודברי־סבא נאמרים בנחת ובכובד־ראש. אל בחפזון – יש פנאי. שוהה הוא ומשהה את קוראיו על פרטים, ומדקדק באותיות”³⁶².

 

התאור הטבעי    🔗

כחו העקרי של אבראמוביץ מתגלה בהתאור הטבעי של המראות השונים בתולדה ובחיים. מפרנס הוא “את כשרונו מן החיים והטבע בדרך ישרה. הוא הסופר בעל־החושים הראשון בספרותנו. תחת ההשערה וההפשטה השליט הוא את החוש והמציאות”³⁶³. כצייר מומחה מרגיש אבראמוביץ בכל פרט קטן ותנועה קלה של הדברים והציורים המתוארים, והוא תופס גם את התכונה הכללית, את הנשמה שלהם. אולם כרוב הסופרים־הציירים ממעט הוא לעסוק בפסיכולוגיה, בחקר הרגשות, בירורם, קשורם והדרגתם. המראות החיצונים מושכים אליהם את כל מעיניו, ואינם מספיקים בידו להתעמק בהעולם הפנימי של הנפשות. וגם החזות החיצונה של גבוריו ועלילותיהם מתוארת אצלו רק כפרט של התמונה הכללית, שהוא מצייר, ולא כחטיבה מיוחדה לעצמה. אנו מכירים את הגבורים הללו בתור “פועלים” ומשתתפים בהמאורעות יותר מאשר בתור אישים פרטים בעלי דמות מסומנה ובולטת.

 

הפסיכולוגיה טפלה להצורה    🔗

אבראמוביץ מרבה לטפל בהפסיכולוגיה של הצבור הישראלי. של היהודי בדרך כלל, והסתכלותו לתוך הנפש הצבורית היא נכונה ועמוקה; ותחת זאת נעשה אצלו הפסיכולוגיה של הפרט טפלה להצורה הפלאסטית³⁶⁴, והמהות האישית לקויה מחמת זה גם בשתיהן.

 

הסגנון החי    🔗

ובתור צייר טבעי נאלץ אבראמוביץ לברוא לו גם סגנון חי וחדש. החוזה הרומאנטי וחוקר הנפש מוצאים להם בלשון העברית העתיקה די מלים ומבטאים לצרכם, בעוד שהפוטוגראף המצלם כל צבע וכל זיז בטבע, כל גון וכל פרפור במנהגי בני־אדם ושיחתם – זקוק לשפה חיה, רכה ומדויקה, ושפה כזו צריך היה אבראמוביץ לברוא. הוא

“נתן לנו את שפת עבר הגדולה והמאוחדת. את המקרא ואת המשנה ואת המדרש ואת ה”סדור" ואת הפיוטים ואת “מורה־הנבוכים” ואת ה“חיי אדם” – את כלם התיר לבוא בגבולה, אך לא כמבוא אספסוף ובליל־לשונות, ולא כהוראת שעה, אלא כחטיבה שלמה והרמונית אחת, ובדרך של קבע. הוא מצא את הסינתיזה³⁶⁵ העליונה ואת המזיגה האחרונה של תמציות כל הסגנונים ביחד. ללשון העברית היתה רוָחה וגאולה. שוב שבו אליה כימי קדם הצבע והטעם וריח החיים. ומנדלי עוד הוסיף עליה משלו: את המַמָשות הפלאסטית ואת התנועה החיה ואת העֲוָיָה, סגולות הלשון העברית בכל הדורות ושפע חייה מכל הזמנים – כלם באו לידי גלוי חדש בבית־מדרשו של מנדלי. אתה מוצא בה עתה מאצילות לשון המקרא, מן הצמצום, הבהירות והדיוק של לשון המשנה, מכובד־הראש והזהירות של שפת הרמב“ם, מן הפשטות, הנחת והנעימות של סגנון האגדה ורש”י, ומן הרוך והתום והחמימות של התפלה והתחנה העברית… אין כמוהו מרגיש “אסור והיתר” שלה ואין כאזנו בוחנת את הריתמוס³⁶⁶ הפנימי שבתוכה, את דופק לבבה… וכחו זה הוא שעמד לו למנדלי לעשות בימינו ולעינינו את הגדול במופתים: להרוס את הקיר שבין שתי הלשונות, היהודית המדוברת והעברית. דומה, כאלו הִשִיק³⁶⁷ את שתיהן על־ידי צנור שופע מזו לזו, ושתיהן, כתאומים צמודים, או כהעברית והארמית בשעתן, חיות עתה חיים משותפים ויונקות ממקור אחד"³⁶⁸.

בסגנונו, כמו באופו התאור שלו, אין אבראמוביץ דייקן וקמצן ביותר. הוא אינו מקצר במקום שאפשר ואינו סופר ושוקל כל מלה, כדרך המעולים שבסופרים החדשים. אבראמוביץ “אינו סודק שערות, אינו מתיז ניצוצות ומפריח אבק זהב, אלא מוציא ונותן בשפע, חמרים־מרים, טבין ותקילין”³⁶⁹. ביצירתו אין “כלום מן האמנות הקלה והעליזה שרבתה בעולם עם שכלול הטכניקה, אלא הכל טבוע במטבע “העתיקות”, מטבע של אמנות כבדה ובעלת־משקל, כזו של הראשונים”³⁷⁰. ולעומת זאת מודירני הוא לגמרי ההומר של אבראמוביץ. ההתול שלו הוא בריא ודק, אינו עוקץ אלא מבדח, ויסודו לא ברגש בוז לאנשים ידועים אלא בהרגשת הרפיון והבטול של מעמד האומה כלה. אבראמוביץ הוא הסופר העברי הראשון ששם לב כראוי להמצב הכלכלי הנורא של היהודים, וכאן הוא מוצא את מקור כל הפסיכולוגיה וכל הפילוסופיה של הגלות. היהודי הוא יציר מדוכא ורעב, השולח קודם כל בכל דבר את “קרני המשוש” שלו לבדיקת פרנסה ועסק;

 

הקבצנות    🔗

ועם ישראל כלו אינו אלא קבצן גדול, החוזר לפרקים על הפתחים ומתקיים בנס, והשקפה בהירה זו על הדלות הכללית, שאין מוצא ממנה, על ה“תרמיל” הצבורי העמוק כתהום – אינה מפילה עצבות על המספר, אלא אדרבה מגרה בו את נימי הגחוך. “האמן” שבו מתגבר על “החוקר”, והוא נהנה ומתבדח מהמראות המשונים והמגוחכים העוברים לפניו בהפאנוראמה³⁷¹ של הגלות. רגשי החמלה והאהבה לאחיו האמללים מתרוצצים בלבו עם רגשות ההתול וזעזועי הלגלוג – ומהפרוד שביניהם נולדה ההתפשרות.

 

הומר של התפשרות    🔗

אבראמוביץ למד להשלים עם הצרות ולבטל גם אותן, ומזה נתפתחה אצלו סאטירה³⁷² עדינה של פילוסוף־ותרן, הרואה את החיים מכל צדדיהם והמחבש את פצעיהם בלגלוג קל כדי שלא יכאיבו ביותר. סאטירה סלחנית ופקחית דומה לזו מוצאים אנו אצל אנאטול־פראנס.

וככה הרחיב ה“אמן” שבאבראמוביץ גם את השקפתו. כיוצא מבית־מדרשם של הסופרים־ה“משכילים”, התחיל מטיף כמותם להשכלה ותקונים בחיים, ונלחם בבערות (“האבות והבנים”), בפרנסי־הקהל (“האדם הקטן”) ובצוררי ישראל (“הסוסה”); אולם מהרה נצחו האמן והפילוסוף, ו“המוכיח” היה לצייר מתון, לסוקר אוביוקטיבי³⁷³. המספר נוכח, כי לא חוסר־השכלה ולא קנאת־הדת גרמו בעיקר להמגרעות שבחיינו, אלא המצב הכלכלי והפוליטי המיוחד של עם ישראל.

 

המצב הכלכלי והפוליטי – מקור המגרעות    🔗

ואחרי שגורל היהודים תלוי בהפרוגרס³⁷⁴ הכללי, העתיד להוציאם בדרך התפתחות ממצבם המיוחד – דומה הסופר העברי המטיף להשכלה לתרנגול הקורא לאור שלא בזמנו. אין דוחפים בידים את קרון ההיסטוריה. צרותיו של ישראל היו אז בעיני אבראמוביץ כפגעי הטבע, שאין מקשין עליהם, וחיי “הגלות” המשונים והמרוסקים קבלו אצלו איזו נורמאליות³⁷⁵ מיוחדה, המסוגלה גם לשלות־אושר ואידיליות.