חַיִּים נַחְמָן בְּיַאלִיק.

 

ילדותו בכפר.    🔗

חיים נחמן ביאליק נולד בשנת 1873 בכפר ראדי שבפלך והלין. אביו היה מאלה הלמדנים בעלי־הדמיון שלא יצלחו בעולם־המעשה, והיה מתפרנס כל ימיו בדוחק, מתחלה כעוזר לחוכר־קרקעות, ואחרי כן בתור מחזיק בית־מרזח. במזגו יין להאכרים היתה גמרא פתוחה תמיד לפניו, ומעיניו הנתונים לענינים רוחניים היו רחוקים מהסביבה המלאה עשן הקטרת והמולת שכורים. הוא הנחיל לבנו את כח־דמיונו, וחיי השדה מהרו לפתח את הכח הזה אצל הילד. הכפר ראדי היה “נוה שאנן מלא יופי צנוע של טבע פשוט ובריא, שמח בחלקו ומסתפק במועט. זוהר־רקיע, מרחבי־שדה ודומית־חורש האומרת: דרשני!”¹ הילד חיים נחמן היה מבלה את רוב ימיו ביער הקרוב לבית הוריו, והיה אוהב להשתעשע אצל ברכת־המים שבו. שם לקחה אזנו את הצלילים הראשונים של שירת התולדה, שהדם השמיע אחרי כן המשורר בשיריו “הברכה” ו“זהר”:

וַאֲנִי בִּימֵי נְעוּרַי, חֶמְדַּת יָמַי,

אַךְ רִפְרְפָה² עָלַי רִאשׁוֹנָה כְּנַף הַשְּׁכִינָה³,

וּלְבָבִי יָדַע עוֹד עֲרוֹג וּכְלוֹת וּתְמוֹהַּ דּוּמָם

וּלְבַקֵּשׁ מַחֲבֵא לִתְפִלָּתוֹ –

הָיִיתִי מַפְלִיג לִי כְּחֹם יוֹם קַיִץ

אֶל מַמְלְכוּת־הַשַּׁלְוָה הַנֶּאְדָּרָה⁴ –

לַעֲבִי הַיָּעַר

וְשָׁם, בֵּין עֲצֵי־אֵל לֹא שָׁמְעוּ בַת־קוֹל קַרְדֹּם,

בִּשְׁבִיל יְדָעוֹ רַק הַזְּאֵב וְגִבּוֹר צַיִד,

הָיִיתִי תוֹעֶה לִי לְבַדִּי שָׁעוֹת שְׁלֵמוֹת

מִתְיַחֵד עִם לְבָבִי וֵאלֹהַי עַד בֹּאִי,

פָּסוֹחַ וַעֲבוֹר בֵּין מוֹקְשֵׁי זָהָב⁵,

אֶל קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים שֶׁבַּיַּעַר – אֶל בַּת עֵינוֹ:

מִבַּיִת לַפָּרֹכֶת⁶ שֶׁל הֶעָלִים

שָׁם יֵשׁ אִי קָטֹן יָרֹק רָפוּד דֶּשֶׁא,

אִי בוֹדֵד לוֹ, כְּעֵין עוֹלָם קָטֹן בִּפְנֵי עַצְמוֹ,

דְּבִיר⁷ קֹדֶשׁ שַׁאֲנָן, מֻצְנָע בֵּין צֶאֱלִים⁸

שֶׁל זִקְנֵי־יַעַר רַחֲבֵי־נוֹף וּמְסֻרְבְּלֵיי⁹ צֶמֶר,

תִּקְרָתוֹ – כִּפַּת תְּכֵלֶת קְטַנָּה¹⁰,

הַכְּפוּיָה וּמֻנַּחַת עַל הָעֵצִים מַמָּשׁ,

רִצְפָּתוֹ – זְכוּכִית: בְּרֵכַת מַיִם זַכִּים,

רְאִי כֶסֶף בְּתוֹךְ מִסְגֶּרֶת דֶּשֶׁא רָטֹב,

וּבוֹ עוֹד עוֹלָם קָטֹן, עוֹלָם שֵׁנִי,

וּבְאֶמְצַע כִּפָּה זוֹ וּבְאֶמְצַע אוֹתָהּ בְּרֵכָהּ

זוֹ נֶגֶד זוֹ שְׁתֵּי אַבְנֵי כַדְכֹּד¹¹ קְבוּעוֹת¹²,

כַּדְכֹּדִים גְּדוֹלִים וּמַבְהִיקִים –

שְׁנֵי שְׁמָשׁוֹת… – – ¹³

מִמּוּלִי, מֵעֵבֶר הַבְּרֵכָה הַשֵּׁנִי,

דַּיָּג שָׂב עוֹמֵד עַל מְצוּלַת הַנְּהָרָה¹⁴

וּמשֶׁה מִשָּׁם רֶשֶׁת דַּקָּה רוֹסֶסֶת¹⁵,

מְנַעֲרָהּ¹⁶ – וּבְצִבְעֵי הַקֶּשֶׁת אֶל עֵינִי

נְעֹרֶת¹⁷ הָרְסִיסִים קוֹסֶמֶת, נוֹסֶסֶת¹⁸;

כְּמוֹ בוֹחֵשׁ¹⁹ הַדַיָּג סִיר־זֹהַר בִּכְשָׁפִים

וּמְסַנֵּן²⁰ מְרַק־זָהָב לִבְדֹלַח הַקְּעָרָה²¹,

וַיִּזּוּ גַם אַרְצָה נְטָפִים־רְשָׁפִים, –

וּלְעֵינַי כַּחֲלוֹם קַל וּמָתוֹק נָהָרוּ²².

אולם ילדותו של חיים נחמן לא היתה מרוקמת מחוטי יופי ופיוט לבד. הדלות המנוולת והנוראה, ששררה לפעמים בבית אביו, הטביעה גם היא את חותמה בנפשו הרכה של הילד. יש שעשו הוריו את שבתם חול מרוב עוני, והתמונה המעציבה עולה בזכרונו של המשורר:

מְחֻסָּר הַשֻּׁלְחָן יֵין קִדּוּשׁ גַּם חַלּוֹת

הַמְּנוֹרוֹת חֲבוּלוֹת²³, בִּמְקוֹמָן עֲשֵׁנִים

מְעוּכִים בַּטִּיט²⁴ נֵרוֹת רָזִים אֲחָדִים

מַרְקִידֵי הַכְּתָלִים…²⁵ וְשִׁבְעָה יְלָדִים,

כֻּלָּמוֹ רְעֵבִים וּקְצָתָם יְשֵׁנִים,

יָסֹבּוּ הַשֻּׁלְחָן. אִמֵנוּ עֲגוּמָה

לְקוֹל תִּתָּם שָׁלוֹם לְמַלְאֲכֵי־הַשָּׁרֵת²⁶;

וּכְאָשֵׁם עַל חֶטְאוֹ עָנִי וּנְכֵה רוּחַ

בּוֹצֵעַ²⁷ אָבִינוּ בְשַׂכִּין פְּגוּמָה

עַל פַּת לֶחֶם שָׁחוֹר וּזְנַב דָּג מָלוּחַ…

עוֹדֶנּוּ לוֹעֲסִים וּבְטֶרֶם תִּכָּרֵת

הַפְּרוּסָה הַטְּבוּלָה בְּמֶלַח מִפִּינוּ, –

הַפְּרוּסָה הַחֲמוּצָה, הַפְּגוּמָה, הַתְּפֵלָה,

נְעַלְעֶנָּה²⁸ בִדְמָעוֹת בַּעֲלוּבִים וּגְזוּלִים –

וּזְמִירוֹת נַעֲנֶה בְקוֹל אַחֲרֵי אָבִינוּ

מִבֶּטֶן הוֹמִיָּה, מִלְּבָבוֹת חֲלוּלִים²⁹.

והמחסור העגום והאכזרי הטיל איזה צל על נפש הילד, והקשה את רוחו. בעוד שהדר הטבע עורר את דמיונו של חיים נחמן ותשוקתו ליופי, לרוך ונועם – זרקה בו העניות השוממה מרה, ונתנה לתכונתו איזה כובד וקושי. והנגודים הללו של רשמי הילדות הראו את פעולתם על היצירה העתידה של המשורר. הוא נחל את שירו גם ממזמרי־היער הנחמדים וגם מהצרצר, המשורר המשעמם³⁰ של הדלות, “משורר ערירי, צנוע, מסתתר, הנחבא אל כלים, מתלונן בנקיקים, שכן סדקים אפלים”

בִּהְיוֹת יְמֵי סַגְרִיר וּבְנֶשֶׁף הַלָּיְלָה,

בִּשְׁלָט בְּבֵית אָבִי דְמִי קַדְרוּת גְּדוֹלָה³¹ —

עַל גַּבֵּי הַכִּירָה הֶחָתוּל מְיַלֶּלֶת,

בַּסַּל אֵין פַּת לֶחֶם, שְׂאוֹר – בַּמִּשְׁאָרֶת³²

לַחְמָם אֵין גַּחֶלֶת וּגְרִיסִין בַּסִיר –

אָז הֵצִיץ הַצְּרָצַר מִנִּקְרַת הַקִּיר

וַיְנַסֵּר³³ שִׁירָתוֹ הַיְבֵשָׁה, הָרֵיקָה.

כָּעָשׁ קוֹסְסָה³⁴ לִבִּי, נִשְׁמָתִי בוֹקֵקָה.^{35 36}

 

צאת הוריו לז’יטומיר    🔗

בשנת תרל"ט, כשמלאו לחיים נחמן שש שנים, יצאו הוריו מכפר מושבם ובאו לגור באחד מפרורי ז’יטומיר. וכעבור עת קצרה מת אביו מעוני ותלאות, ואז גדלה דלות המשפחה שבעתים. בעמל רב מאד הצליחה אמו האלמנה לכלכל בלחם צר את ילדיה הרעבים.

אִמִּי נִתְאַלְמְנָה, בָּנֶיהָ נִתְיַתְּמוּ;

עַד קָמָה מֵאֶבְלָהּ הַדְּאָגָה קִדְּמַתָּה:

נִסְתַּתְּמוּ כָל מְקוֹרֵי פַרְנָסָה, נִסְתַּתְּמוּ…

הִבִּיטָה מִסְּבִיבָהּ: נִתְרוֹקֵן עוֹלָמָהּ,

וְאַלְמוֹן וִיתֹם בַּאֲשֶׁר עֵינָהּ נִבָּטָה.

גַּם קוֹל הָאוֹרְלֹגִין³⁷ כְּמוֹ הֻמַּךְ מֵעָתָּה,

גַּם כָּתְלֵי הַבַּיִת כְּמוֹ בוֹכִים בִּדְמָמָה

וּבְזַעַף וּבְחֶמְלָה כָּל זָוִית הֶחֱרִישָׁה.

"רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! – נֶאֶנְחָה הָאִשָּׁה –

סָמְכֵנִי בַל אֶפֹּל, אַלְמָנָה אָנֹכִי;

פַּרְנֶס־נָא אֶפְרֹחַי כְּתוֹלָעִים, – מַה־כֹּחִי?…

אָז תּוֹצִיא הַשּׁוּקָה אֶת חֶלְבָּהּ וְדָמָהּ.

בָּעֶרֶב הִיא שָׁבָה כָּל עוֹד בָּהּ נְשָׁמָה,

כָּל פְּרוּטָה הֵבִיאָה נֵאָרָה בַמְּאֵרָה.

רְקוּקָה בְדַם לִבָּהּ וּטְבוּלָה בִמְרֵרָה…³⁸

וּבְשׁוּבָהּ רְצוּצָה כְּכַלְבָּה מֻדָּחָה –

עַד חֲצוֹת הַלַּיְלָה לֹא כִבְּתָה אֶת נֵרָהּ

וְיָדֶיהָ בַּפֻּזְמָק, בַּמַּחַט שָׁלָחָה

וְדוּמָם מִתַּמְצִית מַכְאוֹבָהּ נֶאֱנְחָה.

וּלְכָל מְנוֹד רֹאשָׁהּ וּלְכָל תְּנוּעַת יָדָהּ

שַׁלְהֶבֶת הַנֵּר הִזְדַּעַזְעָה, חָרָדָה,

כְּמוֹ נָדָה לָהּ: צַר לִי עָלַיִךְ, אֻמְלָלָה! –

בַּשַּׁחַר עִם קְרִיאַת הַגֶּבֶר הִיא קָמָה

בִּמְלֶאכֶת הַבַּיִת עוֹסֶקֶת בִּדְמָמָה.

מֵחֶדְרִי הָאָפֵל, מִתּוֹךְ הָעָרִיסָה

בְּעַד הַפֶּתַח רָאִיתִי אֶת גּוּפָהּ הַקָּלוּשׁ³⁹

לְאוֹר נֵר דַּל תִּכַּף עַל גַּבֵּי הָעִסָּה

וְיָדָהּ הַדַּקָּה שָׁם תָּלוּשׁ וְתָלוּשׁ…

יִתְנוֹדֵד הַסַּפְסָל תַּחַת הָעֲרֵבָה…

וּלְחִישָׁה חֲרִישִׁית וַאֲנָחָה חֲרֵבָה

עַל כָּל טְבִיעַת יָד, עַל כָּל לִישָׁה וְלִישָׁה

נֶעֱקֶרֶת וּבָאָה מִן הַחֶדֶר הַשֵּׁנִי:

"רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, חַזְקֵנִי וְסָמְכֵנִי!

מַה־כֹּחִי? מַה חַיַּי? וַאֲנִי בִלְתִּי אִם אִשָּׁה".

וּלְבָבִי לִי אוֹמֵר וְיוֹדֵעַ הִנֵּנִי

כִּי נָטְפָה לַבָּצֵק גַּם דִּמְעַת עֵינֶיהָ⁴⁰.

 

ראשית חנוכו    🔗

כשכשל כח האלמנה לפרנס את יתומיה, הובא חיים נחמן לבית אביו־הזקן, שגר בפרור אחר של העיר. זה היה זקן קפדן ואדוק, ההוגה תמיד בספריו ומתבודד עם מחשבותיו. הוא אהב את הנער, המצטיין בכשרונות טובים, ומסר אותו למלמד, הדר בקצה הפרור. “ביתו הקטן של רבו עמד בין הרי־חול גבוהים, בשפוע ההר, צפוי כל רגע לנפול אל התהום הפתוחה תחתיו. ושם, על קרקע התהום, הומים, מבעבעים ומפזזים מעינים, היוצאים מבטן ההרים. בימי הקיץ היו חיים נחמן וחבריו לומדים תהלים תחת כפת הרקיע בצל אילן, או תחת סכך הסוכה. ממולם התעקל הנהר (טיטיריב), והיער כאלו נסתכל בהם, והמעינים כאלו היו מסייעים להם לחזור בנעימה על פרקי התהלים”⁴¹. הנער עשה מהרה חיל בלמודיו, אבל העציב את לב מוריו ומדריכיו בהנהגתו הפרועה, כי היה “שובב ועז־נפש ו”מתפרץ" מטבעו. הנה טפס חיים נחמן בידיו וברגליו ועלה על ראש עמוד־הטלגרף, וכמעט שלא נתנזק; הנה נתלה באילן, וכמעט שלא נהרג; הנה עלה בחצי־הלילה על ראש הגג וקרא כתרנגול. מחטאים נוראים כאלה אי אפשר היה לנקותו בלא כלום. המלקות ומכות־המרדות לא פסקו. במצוה זו, להורות היתום “דרך ארץ”, השתתפו עם הזקן לא רק רבותיו של הנער, שרדו בו בחזקה ומררו את חייו בתואנותיהם, אלא גם “בני המשפחה”, דודים ובני דודים, אשר משום “רחמנות על הזקן” היו משתתפים עמו במצוה"⁴². והמצוקות שסבל הנער הסבו מעט מעט את לבו משעשועיו ומכל הסביבה החיצונית, ורוחו נתקפל כלפי פנים. הוא התחיל מתבודד עם הרהוריו בעולם הרוחני המיוחד שעשה לו. חיים נחמן קרא בשקידה רבה, ומבלי הבחנה והבנה מספיקה, את הספרים השונים שמצא בבית זקנו: ספרי מוסר, קבלה, חקירה, מעשיות, וכדומה. וביחוד הרבה הנער לעסוק בתלמוד.

גְּמָרָא הָיְתָה לִזְקֵנִי שְׂעִירַת־גְּוִילִים⁴³ וּמְעוּכָה,

וּבִכְרֵסָהּ – שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת שֶׁל זְקָנוֹ הַלָּבָן

חוּטֵי צִיצִיּוֹת פְּסוּלוֹת שֶׁל טַלִּיתוֹ הַקְּטַנָּה

וְסִמָּנִים שֶׁל הַרְבֵּה טִפּוֹת חֵלֶב וְשַׁעֲוָה,

וּבַגְּמָרָא הַזֹּאת, בִּמְעֵי⁴⁴ אוֹתִיּוֹת מֵתוֹת

בָּדָד פִּרְפְּרָה נִשְׁמָתִי…⁴⁵

בהיות חיים נחמן כבן י“ג שנים, בא ללמוד בפני עצמו בבית־מדרש בודד שבקצה הפרור. שם הוסיף להגות בתלמוד ולהשתקע בהרהורים ודמיונות מבלי מפריע. אולם הנער הפיטני, השואף תמיד ל”סתרים ודממה", לא היה בודד גם בפנתו השקטה והעגומה בבית ה', וגם בצאתו לחוץ. בכל מקום הרגישו חושיו הערים בקול המונם של החיים ובחליפות גוניהם.

וַחֲבֵרַי מָה־רַבּוּ: כָּל עוֹף הַפּוֹרֵחַ,

כָּל אִילָן עִם צִלּוֹ, כָּל שִׂיחַ בַּיָּעַר,

פְּנֵי סַהַר⁴⁶ צָנוּעַ לָאֶשְׁנָב זוֹרֵחַ

וַעֲלָטַת הַמַּרְתֵּף וּשְׁרִיקַת הַשָּׁעַר;

כָּל חָרוּל⁴⁷ מֵאַחֲרֵי כָל גָּדֵר הַדְּחוּיָה,

כָּל קֶרֶן־פָּז מְתוּחָה אֶל עֵינַי וּנְטוּיָה

מִשֶּׁמֶשׁ, מִנֵּר אוֹ מֵרְסִיסֵי כוֹס גָּבִישׁ⁴⁸,

עֲלִיַּת הַגָּג. פִּנַּת קוּרֵי־עַכָּבִישׁ,

תַּעֲרוּבַת הָאוֹר עִם הַחֹשֶׁךְ הַמְּתוּקָה

וַאֲיֻמָּה כְּאַחַת בְּתוֹךְ בְּאֵר עֲמֻקָּה,

בַּת־קוֹלִי וְצַלְמִי שָׁם… לְשׁוֹן הָאוֹרְלֹגִין⁴⁹

וּמַשּׂוֹר שֵׁן חוֹרֵק בַּעֲבִי־הַקּוֹרָה⁵⁰,

וּכְמוֹ שֵׁם מְפֹרָשׁ בְּאוֹתִיּוֹתָיו הֵם הֹגִים…⁵¹

אֲגַסֵּי “כָל נִדְרֵי”, הַתַּפּוּחִים הַקֵּהִים

הַנּוֹטִים עִם נוֹפָם מִגַּן שְׁכֵנֵנוּ,

זְבוּב הוֹמֶה, “בֶּן־סוּסוֹ שֶׁל משֶׁה רַבֵּנוּ” –

כֻּלָּמוֹ חָמַדְתִּי וַיִּהְיוּ לִי רֵעִים⁵².

ביחוד לבש הנער רוח גיל בבואו בחברת ה“עדה השמחה” של בריות השדה:

יַעֲלֹז הַשָּׂדֶה: בִּיעָף עוֹבְרִים סִיסִים⁵³

וּפְזִיזִים יְבָרְכוּ: “צְוִיץ־צְוִיץ” – וְנָגֹזוּ.

וַהֲמוֹן זְבוּבֵי־רִקְמָה קַלִּילִים כְּנוֹצוֹת

עַל כַּנְפֵי אוֹר נוֹסְסִים, פּוֹרְחִים, מְנַפְנְפִים⁵⁴,

מְפַרְכְּסִים⁵⁵ דּוּמָם בַּקָּמָה וּמְרַפְרְפִים⁵⁶,

יַלְבִּינוּ, יַאְדִּימוּ, יַצְהִיבוּ, יָפֹזוּ,

נִבְלָעִים בַּנֹּגַהּ וְשָׁבִים מִתְגַּלִים

כְּמוֹ יָד מְשַׂחֶקֶת זֹרֶקֶת חָפְנַיִם

עַל רָאשֵׁי צַפְרִירַי⁵⁷ עֲתַר⁵⁸ פְּרָחִים חַיִּים,

בְּעוֹדָם בִּמְחוֹל חִצֵּי־זָהָב מִתְלַהְלְהִים⁵⁹

מְשַׂחֲקִים בַּזִקִּים, מְקַלְקְלִים⁶⁰, זֹרְקִים

לְקוֹל נֹגְנֵי שָׂדַי, מַקְהֲלוֹת נִיר⁶¹ יוֹקֵד –

הַחַרְגּוֹל⁶², הַצְּלָצַל⁶³ שֶׁחוֹרְגִים⁶⁴ וְשׁוֹרְקִים

וְיוֹצְאִים בְּצֶלְצְלִים⁶⁵ נַסֵּר וְנַתֵּר⁶⁶

וּמְזַעְזְעִים הָאֲוִּיר הַלּוֹהֵט וְשׁוֹקֵט

וּמְרַטֵּט בְּרֶגֶשׁ וּבְרֶטֶט מִסְתַּתֵּר…⁶⁷

 

נסיעתו לולוזין.    🔗

לא ארכו הימים והשאיפה ליופי וחיים, הכמוסה בלב חיים נחמן, קרבה אותו לספרות־ההשכלה. הוא החל לחלום על הכנה לבחינת הגימנאזיה ונסיעה לחוץ־לארץ כדי להשתלם בלמודים; וכשקצרה ידו להוציא את מחשבותיו לפעולות, הטה את לב זקנו לשלחו, לפחות, לישיבת ולוזין, שבה נצמדו יחד, לפי השמועה, תורה והשכלה. אולם בבוא חיים נחמן להישיבה, נוכח כי דמיון כוזב הטעהו. שם ישבו כארבע מאות בחורים ועסקו רק בתלמוד, כי המנהלים והמשגיחים לא נתנו לשום רוח השכלה לפרוץ בין התלמידים. ובכל זאת גברה על חיים נחמן השפעת ההמון הרב הזה של הצעירים ההוגים בתורה בחשק ובנגון נפש" – ובמשך זמן מה שכח את תשוקתו ללמודי־חול. האצילות הרוחנית, השפוכה על תלמידי הישיבה, לקחה את לב הפיטן הוהליני, ומהרה נבלע בהמולת הלומדים גם קולו המביע געגועים לחיים נעלים. ומעט מעט נמשך העלם אחרי קסם הלמדנות, ויהי לשקדן, הרואה את כל עולמו בהגמרא הפתוחה לפניו, כגבור הפואימה “המתמיד”:

עוֹד יֵשׁ עָרִים נִכְחָדוֹת⁶⁸ בִּתְפוּצוֹת הַגּוֹלָה

בָּהֶן יֶעְשַׁן בַּמִּסְתָּר נֵרֵנוּ הַיָּשָׁן –

וּבְצֵאתְךָ יְחִידִי לְעִתּוֹת בַּלָּיְלָה

בְּאַחַת מֵאֵלֶה הֶעָרִים הַבְּרוּכוֹת

בְּשָׁעָה שֶׁנּוֹצְצִים כּוֹכָבִים מִלְּמָעְלָה,

הַדְּשָׁאִים מִתְלַחֲשִׁים וּמְסַפְּרוֹת הָרוּחוֹת,

וְשָׁמְעוּ אָזְנֶיךָ מֵרָחוֹק קוֹל הֹמֶה,

וְרָאוּ מֵרָחוֹק עֵינֶיךָ אוֹר נוֹצֵץ

בַּחַלּוֹן, וּבַעֲדוֹ – דְּמוּת אָדָם, הַדֹּמֶה

לְצִלּוֹ שֶׁל מֵת, מִתְנוֹעֵעַ, מִתְרוֹצֵץ⁶⁹,

מִתְרוֹצֵץ, מִתְנוֹדֵד, וַהֲמִית הֶגְיוֹן נְכָאִים⁷⁰

תִּנָּשֵׂא עַל נִבְכֵי⁷¹ הַשֶּׁקֶט עָדֶיךָ –

אָז מַתְמִיד בְּאֶחָד מִבָּתֵּי הַכְּלָאִים⁷²

מְאַחֵר בַּנֶשֶׁף – תִּרְאֶינָה עֵינֶיךָ. –

כֹּה יַעֲמֹד הַנַּעַר יוֹם יוֹם עַל מְקוֹמוֹ

מֵאָז אוֹר הַבֹּקֶר עַד רֹאשׁ הָאַשְׁמוֹרָה⁷³,

כִּי חַלֵּק יְחַלֵּק לְיָדוֹת אֶת יוֹמוֹ:

הָאַחַת לְצָרְכּוֹ, הַשָּׁלֹשׁ לְתוֹרָה;

וּכְבוֹדֵד־נְזִיר־רֵעִים⁷⁴, אַסִּיר אֶל פִּנָּתוֹ,

יַעֲמֹד הַנַּעַר לְבֶן־פָּנִים, קְמוּט־מֵצַח.

וַיָּצַר בַּגְּמָרָא אֶת־מְלֹא כָל־נִשְׁמָתוֹ,

וַיָּצַר – וַיִּסְגֹּר בַּעֲדוֹ לָנֶצַח. –

עֵת גָּרֵי הָעִיר אַחֲרִית שְׁנָתָם יָנוּמוּ,

לֹא יַרְגִּיז אֶת רִבְצָם גַּם קוֹל שֶׂכְוִי קֹרֵא,

וּבְטֶרֶם מְקַדְּמֵי אַשְׁמֻרוֹת יָקוּמוּ

הִתְגַּבֵּר כָּאֲרִי לַעֲבוֹדַת הַבּוֹרֵא;

עֵת כָּל הַיְקוּם יַחֲרִישׁ דּוּמָם וְיָחִיל⁷⁵

עַד יָקוּם יִנָּעֵר לְחַיִּים חֲדָשִׁים

כְּמוֹ יַחֲלוֹם חֲלוֹמוֹ הָאַחֲרוֹן, כְּמוֹ יָכִיל

בְּסֵתֶר כְּנָפָיו תַּעֲלוּמוֹת וּלְחָשִׁים

וּמֵלִיט אֶת פָּנָיו בִּדְמָמָה נֶאְדָּרָה⁷⁶

וְרֶגֶשׁ מִסְתַּתֵּר בֵּין שׁוּלֵי שִׂמְלָתוֹ –

אָז יֵעוֹר הַנַּעַר מִשְּׁנָתוֹ הַקְּצָרָה,

יִתְלַבֵּשׁ בַּחֲשֵׁכָה וְרָץ אֶל פִּנָּתוֹ.—

וַתִּשְׁקַע הַשֶּׁמֶשׁ וַתֵּרֶד בִּמְצוֹלוֹת,

וַיֵּעָל הַנֹּגַהּ מֵרָאשֵׁי הַכְּרוּבִים⁷⁷.

עוֹד יוֹתֵר יָמֹכּוּ⁷⁸, יָשֹׁכּוּ הַקּוֹלוֹת

כְּמַשַּׁק הַדְּבוֹרִים, כְּהֶמְיַת הַזְבוּבִים.

הַשַּׁמָּשׁ הַמְּקֻוֶּה בָא, הֶחֱרִישׁ הַהֹגִים

לִתְפִלַּת הַמִּנְחָה. הַתְּפִלָּה בִמְרוּצָה

נִגְמָּרֶת. בַּחוּרֵי הַיְשִׁיבָה נְמוֹגִים,

נִשְׁמָטִים לִבְרֹחַ הַחוּצָה…

הַחֹרְשָׁה, הַשָּׂדֶה – בִּמְקוֹם שֶׁתִּצְהַלְנָה

גַּם עֲצָמוֹת דֻּכְּאוּ לֹא יָדְעוּ עֲלוּמִים;

אֶל מוֹרַד־הַגִּבְעָה – בִּמְקוֹם שֶׁתִּגְדַּלְנָה

בְּתוּלוֹת אַדְמוֹנִיוֹת וְתַפּוּחִים אֲדֻמִים…

מַה יִּרְחַב הַלֵּב וּמַה תִּשְׁאַף הָרֵאָה! –

הָרוּחַ כִּמְסֻנָּן רַךְ, צָלוּל וּמְצֻנָּן,

וּבְיָדוֹ הָרַכָּה הוּא מוֹחֶה הַזֵּעָה

הַדְּלוּחָה⁷⁹ מִקִּמְטֵי הַמֵּצַח הַמְּעֻנָּן.

בַּיְשִׁיבָה דֻמִיָּה. אַרְבַּעַת הַכְּתָלִים

יַעַמְדוּ כִשְׁקוּעִים בִּדְמָמָה אֲפֵלָה.

מִכָּל תַּלְמִידֶיהָ רַק שְׁנֵי פְרוּשִׁים בַּלִים

נִשְׁאֲרוּ לָשִׂיחַ שִׂיחָה בְטֵלָה –

אָז קוֹל נַעַר בּוֹדֵד בֹּקֵעַ וְעוֹלֶה

מְנַהֵם כַּיּוֹנָה מִזָוִית הַיְשִׁיבָה⁸⁰.

כח גדול ונפלא אצור בעלם המתמיד, שאינו זז יומם ולילה מהעמוד והגמרא ונותן כל חמודות התבל כופר תורתו; אולם יש שרגשות הנוער וחפץ החיים ישמיעו גם הם את קולם, ומלחמה פנימית תפרוץ בלב הצעיר והנחלש. כשישכים התלמיד השקדן בעוד לילה וירוץ להישיבה דרך גנות ורחובות שוקטים

* * *

אָז יֵשׁ אֲשֶׁר יִרְקֹד כְּשָׂטָן לִקְרָאתוֹ

הָרוּחַ הַפּוֹחֵז מִשִּׁפְעַת הַתְּכֵלֶת⁸¹,

וְשָׁת לוֹ בַחֲלָקוֹת וְסִלְסֵל פֵּאָתוֹ,

יִפְתֶּנוּ בַסֵּתֶר, יָפִיחַ הוֹלֵלוֹת⁸².

וּשְׁמֻרוֹת⁸³ שְׁתֵּי עֵינֵי הַנַּעַר תִּדְבַּקְנָה

כְּמוֹ רַחֲמִים תִּשְׁאַלְנָה: "חָנֵּנוּ, אָחִינוּ!

עֵינֶיךָ הַשְּׁחוֹרוֹת – תַּחְתֵּינוּ תִמַּקְנָה,

עֲיֵפוֹת אֲנַחְנוּ כִּי עִמְּךָ נִלְאִינוּ.

יוֹם תָּמִים, יוֹם קַיִץ הוֹגַעְתָּ אוֹתָנוּ

וְאַשְׁמוּרָה בַלַּיְלָה – יָגַעְנוּ, אָחִינוּ!

שׁוּב שְׁכַב וְתָנוּחַ וְנַחְנוּ גַּם אָנוּ,

עוֹד טֶרֶם יָשַׁנְתָּ דֵּי הַחֲלֵף כֹּחֵנוּ". –

אַךְ פִּתְאֹם יַעֲבִיר הַנַּעַר אֶת יָדָיו

הָרָזוֹת עַל שְׁמֻרוֹת שְׁתֵּי עֵינָיו הַדְּבֵקוֹת

כִּמְגָרֵשׁ הִרְהוּרִים – וּבַת קוֹל צְעָדָיו

הַתְּכוּפִים תִּשְׁמַעְנָה הָרְחוֹבוֹת הָרֵיקוֹת.

אָז יֵרֵד הָרוּחַ אֶל יֶרֶק הַגַּנָּה,

הוּא לֹחֵשׁ, הוּא מְפַתֶּה בְּקוֹל דְּמָמָה דַקָּה:

"רְאֵה, עֶלֶם חֲמוּדוֹת, מֶה עַרְשִׂי רַעֲנַנָּה,

הִתְעַנַּג בְּטֶרֶם רֵאָתְךָ נָמַקָּה".

“גַּם נַחְנוּ יְשֵׁנִים” יְדוֹבְבוּ בַחֲלוֹמָם

עֲשְׂבִים וּדְשָׁאִים מֵאַרְבַּע הָרוּחוֹת,

וְגַם הַכּוֹכָבִים יִרְזְמוּן מִמְּרוֹמָם:

“יְשֵׁנִים אֲנַחְנוּ בְּעֵינַיִם פְּקוּחוֹת”.

וְרֵיחוֹת חֲצִיר־גַּנּוֹת עֲרֵבִים יָבֹאוּ

מֵאֲלֵיהֶם בִּנְחִירָיו, יַשְׁקוּהוּ שִׁכָּרוֹן,

וְנָפַל גַּל רוּחַ מֵאֵלָיו אֶל פִּיהוּ –

וּרְוָחָה גְדוֹלָה בֶּחָזֶה, בַּגָּרוֹן.

אָז יַרְחִיב הַנַּעַר אֶת פִּיהוּ וְשָׁאַף,

וְהִרְחִיב אֶת מִפְתַּח כֻּתָּנְתּוֹ הַפְּתוּחָה.

וּכְאִישׁ שֶׁהִסִּיעַ אֲבָנִים וַיָּעַף

יְבַקְשׁוּ, יִתְחַנְּנוּ כָּל קְרָבָיו מְנוּחָה.

וְשִׁלַּח לָרוּחַ אֶת יָדָיו בְּלִי כֹחַ

כִּמְבַקֵּשׁ: "קָחֵנִי, הָרוּחַ, שָׂאֵנִי!

נָעוּפָה מִזֶה וּמָצָאנוּ מָנוֹחַ,

פֹּה צַר לִי הַמָּקוֹם, פֹּה עָיֵף הִנֵּנִי!"

אַךְ חֲבָטָה⁸⁴ גְדוֹלָה בִּמְשׂוּכַת⁸⁵ הַגִּנָּה

מַזְכִּירָה לַנַּעַר כִּי סָר מִן הַנְּתִיבָה,

וְזָכַר חוֹבָתוֹ וְזָכַר הַפִּנָּה,

וּכְנָס מִן הַחֵטְא יָנוּס בֵּית הַיְשִׁיבָה…

הוֹי, תָּנוּ רַבָּנָן… מִי יֵדַע יָדֹעַ

אִם לֹא, כִּי אַקְרִיבָה אֶת נַפְשִׁי וּמְאֹדִי⁸⁶

עַל מִזְבַּח הַתּוֹרָה, אָז מִן הַמִּקְצֹעַ⁸⁷

אֶתְרוֹמֵם וּמָלְאָה הָאָרֶץ כְּבוֹדִי?"…⁸⁸

אבל “כבוד” אחר היה שמור להמשורר הצעיר. שאיפותיו של ביאליק למרחב, לחיי רגש ודרור, נצחו סוף סוף את “התמדתו”. הוא נתחבר להבחורים ש“נתחמצו”, שרבו בתקופת התסיסה אשר קדמה לסגירת הישיבה הגדולה. כמה מהם נתפסו על עברות שונות, או נמצאו בקראם בחשאי בספרי־השכלה, והגרושים הלכו ורבו:

אַף יֵשׁ אֲשֶׁר גֹּרְשׁוּ וַיֵּצְאוּ נִדְחָפִים,

וְשָׁב אִישׁ בֵּית־אָבִיו בִּדְרָכִים אֲבֵלוֹת:

הָאֶחָד – עַל שַׁחֲקוֹ בַּלֵּילוֹת בִּקְלָפִים,

הַשֵּׁנִי – עַל סַפְּרוֹ עִם בְּתוּלוֹת בַּלֵּילוֹת,

הַשְּׁלִישִׁי – כִּי מְצָאוֹ הַשַּׁמָּשׁ מְקַטֵּר

מִקְטַרְתּוֹ בְּשַׁבָּת בְּמָקוֹם יָדוּעַ,

הָרְבִיעִי – עִם "מוֹרֵה־נְבוּכִים הִסְתַּתֵּר

בַּעֲלִיָּה, הַחֲמִשִּׁי – לֹא נוֹדַע מַדּוּעַ⁸⁹.

ביאליק שב לקרוא בסתר ספרי־השכלה, ולמד את הלשון הרוסית. הספר הראשון בשפה זו שהגיע לידו היה קובץ שיריו של ש. פרוג, שהשפיע על יצירתו העתידה של המשורר וחלק לה מהצער הלאומי והחבה להאגדה. כן עזר ביאליק להפיץ בין בחורי הישיבה את רעיון חבת־ציון, שנולד אז, עורר את חבריו ליסד בחשאי אגודה לאומית, ופרסם ב“המליץ” תרנ"א מאמר “לרעיון הישוב”.

 

נסיעתו לאודיסה.    🔗

ואז הרגיש ביאליק, כי לא יוכל להשאר עוד ימים רבים בישיבה, ומבלי שאול את פי אביו הזקן החליט לנסוע לאודיסה, עיר ההשכלה, כדי לקנות דעת. בכיס ריק ורוח נכאה בא העלם לכרך רחוק זה, ותעה נעזב וערירי בין המוני האנשים הזרים לו. מעולם לא הציקו לו עוד כל כך הבדידות והמחסור:

בַּבֶּטֶן הִקְנַנִי אֵל מִסְכֵּן, חֵלֵכָה⁹⁰,

וַיִּתֶּן לִי מַקֵּל וַיֹּאמֶר לִי: לֵכָה!

צֵא בַקֵּשׁ מִשְׁפָּטְךָ שֶׁאָבַד בַּחַיִּים,

קְנֵה אַוִּיר לִנְשִׁימָה, גְּנוֹב אוֹר לְעֵינָיִם;

לֵךְ סֹב עַל הַפְּתָחִים עִם יַלְקוּט עַל שָׁכֶם,

בֹּא פִתְחֵי נְדִיבִים וּשְׁחֵה עַל פַּת לָחֶם.

וּכְבָר כָּשַׁל כֹּחִי בִּנְדֻדִים וָטֹרַח –

אֲהָהּ, אֵלִי, אֵלִי! הֲיִתַּם הָאֹרַח?⁹¹

כשהתודע ביאליק להסופרים העברים שבאודיסה, תמכו בו והמציאו לו איזו הוראה למחיתו. וי“ח רבניצקי הדפיס במאספו “הפרדס” שהופיע בשנות תרנ”ב – נ"ז את שירו הראשון, “אל הצפור”, שבו הביע המשורר ראשונה גם את חבתו לציון והישוב החדש:

שָׁלוֹם רָב שׁוּבֵךְ, צִפּוֹרָה נֶחְמֶדֶת,

מֵאַרְצוֹת הַחֹם אֶל חַלּוֹנִי –

הֲתִשְׂאִי לִי שָׁלוֹם מֵאַחַי בְּצִיּוֹן,

מֵאַחַי הָרְחוֹקִים־הַקְּרוֹבִים? ⁹²

הוֹי, מְאֻשָּׁרִים! הֵיִדְעוּ יָדֹעַ

כִּי אֶסְבֹּל, הוֹי אֶסְבַֹּל מַכְאוֹבִים? –

וְעֵמֶק הַשָּׁרוֹן וְגִבְעַת הַלְּבוֹנָה⁹³ –

הֲיִתְּנוּ אֶת מוֹרָם⁹⁴, אֶת נִרְדָּם⁹⁵ ?

הַהֵקִיץ מִשְּׁנָתוֹ הַשָּׂב בַּיְּעָרִים,

הַלְּבָנוֹן הַיָּשֵׁן, הַנִּרְדָּם?

וְאַחַי הָעֹבְדִים, הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה –

הֲקָצְרוּ בְרִנָּה הָעֹמֶר? ⁹⁶ –

מִי יִתֶּן־לִי אֵבֶר וְעַפְתִּי אֶל־אֶרֶץ

בָּהּ יָנֵץ הַשָּׁקֵד, הַתֹּמֶר! ⁹⁷

עוד לא עברו ששה חדשים לשבת ביאליק באודיסה, והנה הגיעה אליו השמועה כי זקנו ואחיו הבכור חלו וימיהם ספורים. וימהר המשורר לתת בעבוט את בגדיו, ובששת הרובלים שקבל להוצאות הדרך שב לז’יטומיר.

“הכל אבד! – זאת היתה המחשבה האחת, שלִוַּתני ותלפפני⁹⁸ בכל הדרך. ובחצי הלילה, בשעה שעמדתי מאחורי חלון בית אבי־זקני, נעור וריק בלי צרור חפצים, דופק על התריסים שיפתחו לי – רק אלהים ידע את לבי. על הסף פגעה בי זקנתי, שיצאה לפתוח לי, והנה נתכַּמשה⁹⁹ והוריקה כלה, נכפפה ונתקטנה – לא נשאר ממנה כי אם החצי. ושפתיה הנובלות והכמושות דבקו בלחיי ותנשקני נשיקות רבות מאד, ואני החזרתי לה נשיקה קטנה וקרה, נשיקת־חובה. ותמשכני הזקנה בלאט אל החדר השני ותור לי על מטה אחת, שעומדת לפנים מן הקלעים. הפשלתי את המסך – והנה אחי הגדול. כבן ל”ב שנים, שוכב כמת. הוא הלך למות.

וזקני היה ישן ולא קם אפילו לקבל את פני. בבקר ראיתיו ולא הכרתיו. מלאך־המות הציץ עלי מתוך עיניו הדלוחות¹⁰⁰. הוא הלך למות מחמת זקנה. ה“שלום עליכם” שנתן לי היה קר וזר. הוא נתן בי רק את עיניו העכורות וידום. וזקן זה, עם כל יבשותו וקשיו החיצוני, הרי אהבני בלבו אהבה גדולה ועזה"¹⁰¹.

במות הזקן, נלקח מהפיטן הצעיר המשען האחרון בחיים. צער הבדידות גבר עליו, והוא בקש לו קרבת־משפחה ומהר לשאת אשה עוד בטרם מלאו לו עשרים שנה. לאחר חתונתו סחר ביאליק זמן מה בעצים, וכשלא הצליח בעסקיו השתקע בסוסנוביץ והתפרנס מהוראה לשעות. משם בא המשורר שנית לאודיסה, ויהי למורה בחדר המתוקן “החנוך”. אולם מהרה עזב ביאליק לגמרי את ההוראה, ויסד עם הסופרים רבניצקי וש. בן־ציון את הוצאת ספרי־למוד “מוריה”. ובימים ההם הוסיף המשורר לעורר את העם לעבודה לאומית ולחבת־ציון, שמרכזה היה באודיסה:

תֶּחֱזַקְנָה יְדֵי כָל אַחֵינוּ הַמְחוֹנְנִים

עַפְרוֹת אַרְצֵנוּ בַּאֲשֶׁר הֵם שָׁם;

אַל יִפֹּל רוּחֲכֶם עַלִּיזִים, מִתְרוֹנְנִים¹⁰²,

בֹּאוּ שְׁכֶם אֶחָד¹⁰³ לְעֶזְרַת הָעָם! –

אִם לֹא אֶת הַטְּפָחוֹת¹⁰⁴ – רַק מַסָּד¹⁰⁵ יְסַדְתֶּם –

רַב לָכֶם, אַחַי, עֲמַלְכֶם לֹא שָׁוְא!

הַבָּאִים – וּבְנִיתֶם וְטַחְתֶּם וְשַׂדְתֶּם¹⁰⁶,

עַתָּה רַב לָנוּ אִם נָטוּי הַקָּו¹⁰⁷.

גם כשנתעוררה התנועה הציונית והקונגרס הראשון נאסף בבאזיל, השמיע ביאליק את שירו לכבוד הנאספים הדואגים לגורל ישראל:

אֵיך עַמְּכֶם קִבֶּצְכֶם מִפִּנּוֹת הַגּוֹלָה,

נַאֲקָתוֹ הַמָּרָה אֶת כֻּלְּכֶם הֵקִימָה;

וְהִנֵּה נִהְיְתָה הַמַּרְאָה הַגְּדוֹלָה –

וַתִּפְרֹץ מִמְּקוֹרָהּ הַנֶּאֱמָן הַדִּמְעָה

הַגְּדוֹלָה, הַנְּעִימָה, הַבְּהִירָה, הַחַמָּה¹⁰⁸,

אֵלֶיהָ נִתְפַּלֵּל זֶה כַּמָּה…¹⁰⁹

אולם המשורר הרגיש, כי התלהבות התחיה הלאומית לא נגעה עוד אל נשמת האומה בכלל, והיא רק חיצונית ובת־חלוף. דאגת העתיד הלאומי נתעוררה רק בלב מתי מספר, בעוד שהרוב הגדול של העם נשאר שקוע בעניניו הפרטיים ובחיי שעה. והמשורר מתמרמר:

אָכֵן חָצִיר הָעָם, יָבֵשׁ הָיָה כָעֵץ,

אָכֵן חָלָל הָעָם, חָלָל כָּבֵד אֵין קֵץ¹¹⁰;

אֲשֶׁר יִרְעַם קוֹל אֵל¹¹¹ גַּם מִפֹּה גַּם מִשָּׁם –

וְלֹא נָע וְלֹא זָע וְלֹא חָרַד הָעָם. –

וְלֹא רָעַד בַּגִּיל יַחַד לֵב כָּל הָעָם

מִיָּמִין וּמִשְּׂמֹאל וּמִיָּם וְעַד יָם,

בְּהִתְוַדַּע אֵלָיו בָּנָיו זֶרַע אֶל חָי,

אֲשֶׁר בָּאוּ מֵרָחוֹק אֶל קוֹל אֲדֹנָי¹¹².

גַּם לֹא פָשַׁט הַיָּד, גַּם לֹא שָׁאַל לִשְׁלוֹם

כָּל הַקּוֹרְאִים בִּשְׁמוֹ בֶּאֱמוּנָה וּבְתֹם.

וּבִשְׁאוֹן עַם אֱוִיל סְבִיב אֱלִילֵי הַפָּז

נֶחְבָּא קוֹל אֱלֹהִים, נִבְלַע רַעֲמוֹ הָעָז¹¹³. –

אַלְפֵי שְׁנוֹת חַיֵּי נְדֹד, גָּלוּת גְּדוֹלָה מִנְּשׂוֹא,

הִתְעוּ אָחוֹר הַלֵּב, אָבְדָה עֵצָה מִגּוֹי.

לִמֻּד־שֵׁבֶט וָשׁוֹט – הַאִם יָחוּשׁ כְּאֵב

חֶרְפַּת נֶפֶשׁ בַּצָּר מִלְבַד מְדֻשַׁת הַגֵּו? ¹¹⁴

אוֹ אִם יוּכַל דְּאֹג מִלְּבַד דַּאֲגַת הַיּוֹם

עַם מִתְגַּלְגֵּל בְּגֵיא גָלוּת חֲשֵׁכָה כַתְּהוֹם? –

הוּא לֹא יִיקַץ אִם לֹא יְעִירֶנוּ הַשּׁוֹט,

הוּא לֹא יָקוּם אִם לֹא יְקִימֶנּוּ הַשֹּׁד. –

גַּם בִּתְקֹעַ הַשּׁוֹפָר וּבְהִנָּשֵׂא הַנֵּס –

הַיִתְעוֹרֵר הַמֵּת? הֵיִזְדַּעֲזַע הַמֵּת?¹¹⁵

ולמראה היחס הקריר של העם להעבודה הלאומית נטה ביאליק אחרי השקפתו של אחד־העם, כי גאולתם הרוחנית של היהודים קודמת לגאולתם החמרית. צריך לחנך את העם ולהכשירו לתעודתו הלאומית, למען יבקש וימצא אחרי כן בעצמו את דרך התחיה והבצרון. על הדרך הזה רמז ראשונה אחד־העם, והמשורר נמנה בקהל תלמידיו הנאמנים ויהללנו בשירי־תודה:

וְהַשָּׁעָה שְׁעַת תֹּהוּ־וָבֹהוּ, שְׁעַת עִרְבּוּב הַתְּחוּמִים

שֶׁל אַחֲרִית וְרֵאשִׁית¹¹⁶, שֶׁל סְתִירָה וּבִנְיָן, שֶׁל זִקְנָה וַעֲלוּמִים¹¹⁷,

וַאֲנַחְנוּ, יְלִידֵי־בֵינַיִם, בְּיוֹדְעִים וּבְלֹא־יוֹדְעִים,

לִפְנֵי שְׁתֵּי הָרְשֻׁיוֹת גַּם יַחַד מִשְׁתַּחֲוִים וּמוֹדִים¹¹⁸…

וּתְלוּיִם בְּאֶמְצַע בֵּין שְׁנֵי הַמַּגְנִיטִים הַלָּלוּ

כָּל רִגְשׁוֹת לִבֵּנוּ הַסְּתוּמִים אָז נָבִיא שָׁאָלוּ¹¹⁹. –

וּבְעוֹד אָנוּ תוֹעִים, נוֹאֲשִׁים וּקְטַנֵּי אֲמִנָה,

מִתְמַהְמְהִים עַל פָּרָשַׁת־דְּרָכִים וְשׁוֹאֲלִים: אָנָה? –

וַיְנַצְנֵץ כּוֹכָבְךָ, מוֹרֵנוּ – – ¹²⁰

 

“אריה בעל־גוף”    🔗

בשנת תרנ“ט נסה ביאליק לכתוב גם פרוזה ופרסם ב”השלח" את הספור “אריה בעל־גוף״, המתאר לנו טפוס של “קצפ” יהודי. אביו של “אריה צפף” (התיש), “עם־הארץ זקן מן המוכסנין¹²¹ הזקנים שבדור החולף, היה מחזיק כל ימיו “תיש הקהל” בחכירה מאת האדון, וכל בעלי העזים הוזקקו לו וישיגו את חפצם ממנו בשכר קבוע”. ואריה, אחד מבחירי בניה של משפחת ה”תישים“, הצטיין עוד בילדותו כ”ערל־לב, גס־שכל ומטומטם“¹²², הבורח מן ה”חדר" ומצער את רבותיו במשובתו; וכשגדל התחבר לבני־בריוני¹²³ של “פרבר הקצפים”, ויהי כאחד מהם. בני הפרבר לקחו:

“את לבו בצביונם¹²⁴ ובקומתם, בעוז־פניהם ובעותק¹²⁵ צוארם, וגם תלבשתם והליכותם מצאו חן בעיניו, ואין צריך לאמר בלוריותיהם¹²⁶ המגודלות וכובעיהם החבושים עליהן ומוטים מעט הצדה – האין כל זה מעשה “בני חיל”? ומאז נתן דעתו על זה השתדל להדמות אליהם בכל מנהגיו: גדל בלורית והטה כובעו כמותם, עמד כמותם עמידה מאוששת¹²⁷ וקלה כאחת, פצח זרעונים בהיסח הדעת וכלאחר־יד כמותם, שרק שריקה חרישית בין השנַים בהרעידו בשעת מעשה את רגלו כמותם, וגם איזה מין גאוה קפצה עליו, גאוה האומרת לכל: “כל הקרב הקרב יומת!”… – לא נתקררה דעתו של אריה עד שעמד והתקין לעצמו גם מעיל שחור, הצר מלמעלה ומתרחב מלמטה, כתבנית מעילי בני הקַצַפים. ומאז נתקבל לאזרח נכבד בין “בני החיל”, ויתערב בכל מעשה נערותם וילך בדרכיהם ומנהגיהם ולבו גס¹²⁸ בהם. בלילות לן עמהם באחו על יד הסוסים הרועים, וביום התאמן¹²⁹ ברכיבה מהירה על גבי הסוסים והתחנך ב”שפיכת בני מעים".

כשנשא אריה את “חנה שלו” השתתף עם חבריו הקצפים בגנבת סוסים, עשה עמהם “עסקי אופל וצלמות” ויצא למסעות בלילות… אולם משהגיע ל“צרורות” ואסף מעט הון, משך את ידו מכל זה, הוליד בנים ובנות והיה ל“בעל־בית” מיושב. “מכל מעשי נערותו לא נותרו בו כי אם זכרונות העבר, שהוא בונה עליהם כרכים גדולים של בדותות¹³⁰ וגוזמאות, ואהבה מפשטת, אפלטונית, לענין הסוסים ולכל הנוגע לזה: לסוחרי סוסים ולמגדליהם, לעגלונים ולצוענים ולשיחות ע”ד סוסים".

“בבקר בבקר, כשהחמה מטפטפת¹³¹ בחלון, קופץ אריה צַפּף, “בעל־הגוף”, פתאם ממטתו, בכתנתו ובתחתוניו הלבנים – והולך מיד אל הארוה שבחצרו לבקר את סוסו ה”אדמוני". דרך חצר המלאה מערכות¹³² קרשים, תלי תלים של קורות וצבורי עצים וכל מעשי יער, שבהם עסקו של אריה – הוא הולך ובא עד הארוה פותחה ונכנס בה.

בארוה, מימין לכניסה, חבוי בצל, על משטח חציר ותבן בתערובת זבל, עומד בלי נוע, כגוף מת וקפוא, סוס אדמוני, שאדמימותו נבלעת בשחור הצל. קשור באפסר¹³³ אל אבוסו, אזניו הקטנות מורדות – והוא נראה כמתנמנם או כמעמיק מחשבה. ממעל לראשו תלויה באויר גופת עורב שחור שנדון בחנק ונתלה בחבל דק בשמי¹³⁴ קורה לשמירה מפני המזיקים, המענים ומיגעים את הסוסים בלילות או קולעים להם קליעות ומחלפות בשער רעמתם.

אריה בא אל הסוס, מניח את כפו החזקה והעבה על ערפו, מניח ואומר: "עמוד, אדמוני!״ – הסוס מזדעזע ונרתע לאחוריו, אזניו מזדקפות וריסי עיניו מרפרפין¹³⁵. אולם אריה גוער בו בנזיפה של חבה לאמר: “עמוד, נבל! אל תירא כי אתך אני!” אחרי כן אוחז שנית ברעמת הסוס, מטפח בכרשו המלאה, מביט אל האבוס לראות אם נאכל המספוא ונהנה הנאה מרובה בראותו את בטן הסוס שנתמלאה ונתעגלה בין לילה.

לאחר שתעבור ידו על כל אברי הסוס: על צלעותיו, על שדרתו וגם על זנבו – הריהו מתיר את האפסר מן האבוס, מוריד הדלי מן היתד התקועה בקיר ומנהיג הסוס אל הבאר שבחצרו, להשקותו. ובעוד הסוס שותה מתוך הדלי המוטה ביד אריה – האחרון עומד ושורק בשפתיו בקול נהימה דקה, כדי שישתה הסוס לתיאבון. משיורי הסוס הוא רוחץ את פניו וידיו נטילה של שחרית, מפני שכך הוא מקובל שהשיורים האלה יפים לגוף. ובהטותו את בלוריתו אל תחת סִלּוֹן¹³⁶ הצוננים, נחשפים ונבעים על משמן ערפו שני גלילים¹³⁷ אדמדמים – עקבות קרני־דאומנא¹³⁸: אריה נוהג להקיז דם בכל ערב ראש־חדש, מפני שזה מטהר, לפי דבריו, את הדמים מזוהמתם והריהו יפה למיחוש¹³⁹ הראש.

והגוף המוצק והחסון, בעל גידי ברזל ויצורי נחושה ובעל פנים מלאים ואדומים – שאף על פי שהגיע לחמשים עודנו כבן שלשים לכח – ישוב רטוב ומצונן בצעדים מאוששים¹⁴⁰ בלוית סוסו אל הארוה, ועל כל פסיעה ופסיעה ננערות ומזדעזעות לסתותיו¹⁴¹ המלאות והבריאות".

אחרי כן “יטה אריה אל הרפת לראות אם כבר יצאה פרתו לרעות באחו כצאת העדרים, ויסור אל מטמורת¹⁴² עצי ההשקה לראות אם לא נפרצה בלילה על ידי אחד משכניו הרבים, שכלם חשודים בעיניו על גנבת עצים”. ובראותו, כי קימים הסמנים שנתן במערכות העצים לפני לכתו לישון, דעתו מתישבת עליו, והוא הולך לעורר את אשתו ושלשת בניו על ידי דפיקה חזקה בחלון. בדרך הלוכו יפתח אריה את שערי חצרו, בהשמיעו לחש המסוגל להרבות הפדיון: “מי סוחר, מי מוכר, מי קונה – יסור הנה”. ואז יפשיט את קפוטתו, יפשיל את בתי־זרועותיה של כתנתו וישב בהרחבה לשתות תה. “מיחם נפוח וכרסתן¹⁴³, רותח ומהביל, יעמוד על השלחן סמוך אצל אריה. והוא משתקע בשתיתו בעיון, בכובד ראש ובכונה. כל גמיעה וגמיעה עושה רושם נכר בכוס. וכן הוא גומע ומערה¹⁴⁴ כוס אחר כוס – ואינו זז משם עד שיזיע היטב היטב”. לעומת זאת אין אריה מאריך בתפלתו. "כריכה, נשיקה, רקיקה – “חנה, שימי לחם!” פת־השחרית שלו עשויה תערובת צנון ובצלים, ובאכילתה “משתתפים כל פרקי¹⁴⁵ פניו של אריה, כטחנה העובדת בכל גלגליה”. וכשיבצע מעשהו זה, מרגיש אריה צורך בשיחה בטלה עם העגלונים, הרגילים להתאסף אצל “מישורו”, או “חצר־העצים” שלו.

בחברת האנשים הפשוטים האלה הרבה אריה לספר בכבוד עשרו ותקיפותו, בשבח פירות גנו ושעבודו על ה“פריצים” והקצפים, הלוים ממנו מעות ברבית כסף וגדולי קרקע. “ולהמפקפקים¹⁴⁶ בעשרו ענה קצרות: עמד וחשף את הגבשושית¹⁴⁷ שבכיס מכנסיו, מטפח עליה ואומר: “הרי צרורות!” ומיד נסתתמו פיותיהם”. ביחוד אהב אריה להפליג בספורי מעשיות ובדותות מגוזמות על כחו וגבורתו: “פעם אחת פרצו אל ארותו בלילה שלשה גנבים, שנתנו עיניהם באדמוני שלו ויאמרו לקנותו במשיכה. והוא, אריה, יצא ברגע ההוא דרך נס או לצרכו החוצה. אין עליו בלתי אם “תחתוניו” וכתנתו לבדם. וישמע וירא ויתגנב בלט ויארב להם, “ויחטוף” שנים כאחד בבלוריתם ויך קדקד אל קדקד, ואת השלישי הפיל ארצה בבעיטה קלה, ויאסרם ויניחם בעגלתו ויוליכם אל בית־הפקידות”. או אגדה אחרת: “מעשה בחמשה קצפים שכורים שקראו עליו למהלומות, “ויחטוף” את האחד ברגליו ויניפהו תנופה כהנף מטה ויחבט בו את הנשארים עד כלותם”. ואם היה איש מהשומעים מסופק באמתת הספורים,

“הוציא אריה את פקפוקו מלבו במופת חותך¹⁴⁸: פשק¹⁴⁹ את שתי אצבעותיו, הבהן והאצבע, כמלקחים, ויאחז במפרקת¹⁵⁰ המפקפק וינידהו כנוד הקנה הנה והנה, מנער ואומר: – עתה ענני נא, ענני, פרעוש, מי אדיר על הכל? האתה אם אני? – ר' אריה! ר' אריה! – מודה הננער בעל־כרחו, מפרכס¹⁵¹ לצאת מן הצבת¹⁵² המעיקה מאד. – מי גבור על הכל, מי חזק על הכל? שונה אריה ומוסיף ללחוץ את צואר המודה במקצת, המפרפר בידו כדג ופניו מתמלאים דם. – ר' אריה! ר' אריה! נואק המסופק בקול רצוץ מעצמת הכאב – אם כן, ברח לך, כלב, למאורתך, ואל תחרץ את לשונך במקום גדולים – מסיים ר' אריה את תוכחתו וירף ממנו. – ואתה למה תסוג אחור? – פונה שנית אריה לעגלון אחר הנסוג אחורנית – גשה נא אלי ואמושך, בני! אל תירא, שוטה שבעולם! רק אין דבר, כי אם אניחך על צפרני האחת ובשניה אלחצך – כזה – ואתה מומת!… ואריה הורה בעליל בשתי צפרניו אופן מיתתו של פרעוש מעוך הנדון ברסוק אברים, מה שהעיר את שחוק כל העגלונים והמשרתים”.

שיחותיו של אריה היו מתובלות ב“שפיכת מעים, רסוק אברים, מליקת הראש, רציצת גלגלת ורטוש הבטן”, “כאלו היה דורש בחכמת הנתוח. וכשבא ריב עגלונים לפניו, דבר המצוי עשר פעמים ביום, אזי יעץ להאחד לשפוך בני־מעיו של השני, ולשני – למלוק את ראשו הצרוע של הראשון, או לעקור את גרגרתו הנמבזה – והכל על מקומו יבוא בשלום”. אולם כל זה נאמר רק “לתפארת המליצה” ולבדיחת הדעת, כי באמת לא היה אריה “בהול להשתמש בכחו; אם מפני שכבר שקעה רתיחת דמו מבחרותו, או מפני שהוא בן חמשים ואין זה לפי כבודו”, אף על פי שהיה אריה עניו ושפל־רוח מאד. “הוא היה מקדים שלום ו”צפרא טבא" אפילו לארמאי¹⁵³ בשוק; הוא לא בוש לתחוב את כפו אל כיסו המזוהם של איזה עגלון או אכר ולהוציא מתוכו עקרי¹⁵⁴ טבק נמוחים מלא אצבעותיו לקטרת: הוא לא בוש, כשהיתה השעה צריכה לכך, להתחרות ב“גבורה” עם אחד האכרים בשוק ולהתגושש עמו בפני עם ועדה, ולסור אחרי כן עם המנוצח אל בית המרזח הקרוב לשתות מעומד “כוס־נצחון” קנויה בכסף האכר“. ובשביל ענותנותו וקרבתו להאנשים הפשוטים, היה אריה חביב על העגלונים. הם היו “מתכונים לרדת לסוף דעתו ומתראים כפתאים מאמינים לכל ספורי מעשיותיו”. וגם האכרים חשבוהו לאיש טוב וישר, ובהביאם העירה עצים למכירה היו משתדלים למכרם ל”פאני ארל“. ביום השוק היה אריה “מזדקר¹⁵⁵ ונדחק בין הקרונות והעגלות הצפופות¹⁵⁶, הטעונות כל מעשה עץ ויער, שואל כידיד ורע בשלום האכרים הזקנים שאצל הקרונות, מהתל ומשטה בטוב לב בצעיריהם, צורם¹⁵⁷ באזנו של זה וסוטר¹⁵⁸ על חוטמו של זה, או מבדח דעתם בדברי נבלה; ואגב אורחה ממשמש בשק המונח על עגלה זו ובקופה של עגלה אחרת, מטפח בכרשו של סוס זה ובודק שני רעהו – כאלו אין דעתו ולבו כלל על מעשי העץ והיער ולא בא אלא לשאול בשלומם ולשוחח עמם מעט לקורת רוחם”. אריה חוקר ודורש בכל פרטי עניניו וצרכיו של כל אכר, שהוא בקי בהם, ומענין לענין הוא בא לחקות את מנהגי היהודים כדי לבדח את דעת האכרים. “הוא מספר להם על פי דרכו בפרוטרוט את כל מנהגי הסדר של פסח, את סדר יום־הכפורים ומנהגי יתר המועדים, כל שיש בו כדי להתמיה את האכרים ולהביאם לידי גחוך; וביחוד הוא מטעים את כל אותם המנהגים שעולים ליהודים ב”דמים”, כדי להוכיח עד כמה גדולים צרכיו של היהודי. ובתוך כך מכוון אריה את הרגע הנכון וגומר את קנית העצים במאמר אחד – "וכעשר עגלות טעונות מעשי יער נעקרות בבת אחת, בקול שריקה וגניחה, מן השוק, להתפרק משאן במישורו “פאני ארל”.

אולם לא תמיד הצליח אריה לעשות עסקיו בשלום, כי יש שהיה בא לידי מריבות ומהלומות עם בני־אומנתו המתחרים עמו במסחרו. ביחוד קשתה עליו המלחמה כשנזדמן לעמוד על מקח אחד עם “אלתר תרנגולת”, “אדם קטן, דק וצנום, שפניו הזעומים, אפו המחודד ועיניו הדלוחות מעורים¹⁵⁹ בגידי תכלת רבים”. סוחר־בעצים זה היה רתחן מטבעו, המחרף ומגדף את העולם כלו, “וגם כשהיה שותק נראתה כל “ישותו” הקטנה כחמת מלאה זוהמא רותחת, רותחת ורותחת”. אולם אלתר לא היה נועז בודאי לתגר מלחמה באריה לולא עמדו לימינו אשתו הגדולה והחזקה, “בבא”, וחמשת בניו הגבוהים ובעלי הזרוע. המתחיל בריב היה תמיד אריה. הנה הוא רואה את אלתר עומד בשוק על מקוח עצים אצל אחד האכרים ממכריו, והוא נגש אליהם בתרעומות.

– "קיש – קיש – קיש! – מכשכש אריה מאחורי אלתר, כמבריח תרנגולת, והוא מתכון להקניטו ברמז לכנויו. גידי התכלת המעורין בפני אלתר ובחוטמו מזדעזעים; הארם שבהם תוסס¹⁶⁰, מחלחל¹⁶¹, מפעפע וקופץ ועולה אל תוך העינים הדלוחות ומאדימן… ובכל זאת הוא שוהה מעט על נקודת הרתיחה, מטה ראשו הקטן בעקלתון¹⁶² כלפי אריה ומנענעהו לכאן ולכאן ומביט בו הבטה זעומה והשקפה לרעה מלמטה למעלה.

– צפרא טבא למיטרא! – פונה אריה אל האכר, כאלו אינו חושש כלל למעמדו של אלתר ואינו מודה במציאותו כל עיקר – מה זה היה לך, מיטרא? ההבאת דוחן¹⁶³ השוקה ולי לא הגדת? תמיהני! הלא ידעת, כי גם באשפות חצרי, ברוך השם מנתרין¹⁶⁴ ומנקרין תרנגולין ולדוחן הם צריכים, אותן התרנגולים. אבל מה זה אני רואה? עיני הטעתני! לא דוחן – כי אם קרשים בעגלתך, ומה אפוא לתרנגולת ולקרשים? – קיש, קיש, קיש!!

הסאה נגדשה. חוד חוטמו של אלתר משתרבב¹⁶⁵ ומתחדד יותר ויותר, עפעפיו הולכים ומתכוצים כאלו הוא חפץ למצות את עומק חמתו ולצמצם את כל זעם מבטו ורוע עיניו בנקודה אחת, להטיל ארס באריה ולשרפו רגע אחד… “צפף! יכנס רוח באבי אביך! – חפצה התרנגולת לצרוח מר – לולא באה פתאם מרדות¹⁶⁶ בלבה, בזכרה את הסכנה הכרוכה בצריחה זו. אולם לבל יעמוד בחבוק ידים בעוד אויבו לנגדו, צורח פתאם אלתר בקול מר: “אריה! אריה! אריה!!!” בקריאה משולשת זו, שנעקרה מעומק לבו הזועם והחרד ושנאמרה בחרוק שנים, כרך אלתר את אלפי קללותיו ורבבות גדופותיו שהתרוצצו על קצה לשונו ומפרכסות לצאת…”

ובתוך כך מוסיף אריה להקניט את אלתר בדברי־חדודין, והאכר מצדו אינו דוחק את השעה, בדעתו “שכל עגלה שזכתה להיות לסלע־מחלקת¹⁶⁷ לשני סוחרים סופה להשתלם פי שנים”. הוא מתחיל לקטר במתינות את מקטרתו, ואלתר רואה בזה סמן טוב ותוחב לתוך כיסו של האכר “את הכסף, לפי המחיר האחרון שעמדו עליו בטרם נזדקר התיש באמצע”; אבל מיטרא עושה את עצמו כתם, ומתחיל מחדש מן המחיר הראשון שדרש. ואריה, שנפשו קצרה בלהגם, קופץ וחוטף את השוט מיד האכר בשמאלו ואת מושכות הסוסים בימינו, וקורא: “ויו!” – “ובדברו הוא מושך בשריקת שפתים את המושכות, והסוסים נועצים טלפיהם¹⁶⁸ בקרקע ומתחזקים לעקור … לא! קורא אלתר באחזו ברסן הסוסים לעצור בם – לא תמוש מזה, צפף! – אמוש, תרנגולת, אמוש… ויו! – עמוד!… – קיש, קיש, קיש, תרנגולת! – יהי רצון שיקשקשו בלגינא¹⁶⁹ אחרי מטתך¹⁷⁰, יהי רצון שינקרו תרנגולין על קברך, יהי רצון…– סור מזה אם אינך חפץ להיות מומת!… צפף! צפף! צפף! – צועק אלתר בכל כחו ועוצר בסוסים – עשו, חם, ממזר! הניחני גם אני לאכול פת לחם!”

וברגע ההוא הממה מהלומה נוראה את ראש אלתר הקטן, כי נחת עליו אגרופו של אחד מבני אריה, שחש לשם לקול הקריאה “צפף!” אבל המוכה, שנטרפה דעתו מכובד המהלומה, לא הרפה מרסן הסוסים, אלא הלך ונסחב אחריהם בצעקו בכל פה: צפף, צפף! הושיעו! הצילו!" ובתוך כך מהרו לבוא לקול המהומה כל בניהם ונשיהם של המתקוטטים, ויערכו קרב אלה מול אלה. ומקץ רגעים אחדים הגיעה המלחמה “לעצם תקפה. ארבע היתדות, התקועות בארבע פעמות העגלה, להחזיק בתוכן את הקרשים – נשמטו והוצאו בידי הנצים, להיות למקל חובלים, והקרשים נפלו ונתפזרו על הקרקע… והתכסיס¹⁷¹ היה פשוט מאד. הנלחמים נפלגו לשלשה ראשים. הראש האחד – הבנים – עסקו ברציצת גלגולת על ידי המקלות שבידיהם; הראש השני – האבות – הסתפקו בתלישת זקן ובמכות לחי; והראש השלישי – שתי האמות, חנה ובבא, שרצו עם טפן אל המערכה באחרונה – שעו בדברי הבל ותפלות כאורח נשים, מעין שמיטת השביסים ופריעת הראש ושריטת הפנים”. מסביב להנצים עמדו במעגלה ילדיהם הקטנים והתיפחו בקול. ומיטרא פתח בתוך כך את סוסיו, נתן לפניהם על דרבן¹⁷² המיט את טרסקל¹⁷³ המספוא והסתכל במנוחה ביהודים המתחבטים. אולם באותו רגע נבהל לבוא אחד השוטרים, ולמראהו נתחדשה המלחמה ביתר עז. “כל הנלחמים התלכדו פתאם למוצק אחד, כגוש תולעים נפתלים ונאבקים יחדו. אין קול ענות, כי אם מהומה ומבוסה, ומתוכה כדמות ראשים פרועים לשמצה, פני להבים מלוכלכים בדם, שערות סומרות ומדובקות, בלוריות אחוזות בידים, אגרופים עולים ויורדים”. לאחרונה באו פקיד־השוטרים ושני רופאים לחבוש פצעי המוכים, ויערכו פרטי־כל כדת. והנצחון היה לאריה, כי לו קמו למקנה קרשי המריבה בתשלומי כפל. הרגעים האלה היו היותר יקרים בחייו.

שלטונו של אריה בשוק־העצים היה אפוא בלתי מגבל, ובחצרו נערם אוצר גדול של מעשי־יער מכל המינים שאין דוגמתם אצל הסוחרים האחרים. גם עסק ההלואה־ברבית ואחוזותיו הכניסו לו רוח גדול. ובכל זאת הסתפק אריה בשם “בעל גוף”; הצטמצם בחברת האנשים הפשוטים ולא התאוה להכנוי “גביר”. “אין אריה מוצא את עצמו מחויב לנהוג סלסול והדור ולדקדק ב”שאר המעשיות" והנמוסים שהיהודים היפים נזהרים בהם. את כל אלה הוא מניח להם, להיהודים היפים, להתגדר¹⁷⁴ בהם בבית־המדרש, והוא מוחל על זה במחילה גמורה. ראשית, מפני שכל זה “עולה בדמים”… והשנית, כל אלה “המעשיות” קשים לטבעו ונוטלים טעם חייו“. “ומכיון שנתיאש אריה מלצאת מתחומו ולהתרומם למדרגת “בני־עליה”, עמד ושטם משטמה רבה את כל הנושא עליו חותם של עדון ופנוק, אצילות¹⁷⁵ ורוחניות”. בשיחותיו עם העגלונים שפך את לעגו על פניו הצמוקים של המו”ץ, על “צלוחיותיו” (פאותיו המסולסלות) של השו“ב המפוטם, על עיניו התרוטות¹⁷⁶ של הש”ץ בעל־הבכי ועל מגרעותיהם של כל בעלי־הבתים ההגונים שכלם בשר־ודם ואינם מתכונים אלא כלפי ה“קופיקה”… חסידותם וחשיבותם אינן אלא למראית־עין, ועשרם של “כל אותם המצורעים” אינו אלא מדומה, הבל פורח – “פי־פו־פא”, והדרשות של דופי הללו, שהיה אריה דורש באריכות אחרי סעודת־הצהרים, בשבתו על האצטבא¹⁷⁷ שלפני שער חצרו, היו מתקבלות ברצון על לב העגלונים וסוחרי־העץ הקטנים, העוינים את הגדולים והחשובים.

אגב, לא התגדל אריה ולא התרומם משפלותו, כדי שלא להקניט את אלהי־הקנאה. “ככל האנשים הגסים שנעקרו ונתלשו במקרה מאשפתם ומזלם הגביהם למעלה מאוירם, ירא וחרד לרגעים מאימתו של איזה כח נסתר, תקיף ואכזר, הנוח לכעוס ויכול להפילו פתאם ממדרגתו ולהשיבו לאשפה כשהיה. וכחמור זה העולה בסולם, היה עומד ומרתת¹⁷⁸: שמא תשבר הדרגא מתחתיו – ואבריו מתרסקים”. אף על פי שהיה אריה מתפאר תמיד בכחו ועשרו, והיה משבח את אבותינו בני הדור החולף, שהבינו כהלכה “כיצד מבקשין כח בקערה”, והיו אוכלים לביבות גדולות כככרות לחם, פשטידות¹⁷⁹, אוזים וקורקבנים¹⁸⁰ צלויים – בכל זאת היה מרגיש לעתים קרובות מעין “בטול היש”. את שיחותיו עם העגלונים היה מסיים בחקירה על דבר “מה שיהיה שם”; ומדי הגיעו למקרא זה של המות היה משנה פתאם את טעמו וקלות־ראשו, ובהכנעה רבה היה מבטל את כל חיי העולם הזה, שאינם שוים אפילו “ביצה מוזרת”¹⁸¹. “המיתה היא קץ כל הקצים והמשחק האחרון, שוטה שבעולם! – סיים אריה ברוח דכא – אתמול – הוא, היום – אתה, ומחר – אני. הכל הולך אל מקום אחד, ולכלנו יחשפו את שולי הכתונת, ערות¹⁸² עד צואר… שכב, אדון חשוב, ועל צדך אל תתהפך! – והעגלונים נאנחים ומשתתקים לזמן מרובה”. ביחוד גדל פחדו של אריה מפני אותו הכח הנסתר האורב לו ומתנכל באשרו – כשעברה על פניו “לויה” של מת. “ה”בר־מנן" נשוא במטת נסרים וכלונסאות¹⁸³ מצורפים לשעתם, כראוי ל“בר־מנן” הגון; העם הולך אחריו אבל וכפוף ראש, השמשים מקשקשים בלגינין – קיש, קיש – צדקה תציל ממות!" – ואריה מצטמצם ומתמעט יותר ויותר, עד שהוא נעלם לגמרי. “וברגע שהגיע השמש המקשקש לעבור על פני חבורת העגלונים, המזדרזים להטיל פרוטות מחוקות אל תוך נקב הלגינא – כבר שוכב לו אריה במרתפו או נסגר בביתו, ומטה אזנו לקול הקשקוש ההולך ומתרחק, הולך ופוחת… וכל כך למה? – אלא להסיח ממנו דעתה של מדת־הדין כשהיא קרובה אליו, כלומר: וכי מה אני חשוב בעיניך, אב רחום, שתפקדני ותשים אלי לבך?”

גם בתחבולות חיוביות השתמש אריה, כדי לפייס את הכח הנעלם והקפדן הדורש רעתו. שם שמים היה שגור¹⁸⁴ על פיו כשנגע הענין אל ממונו, וגם מצא לו “כח שכנגד” במכשפים, לחשים וסגולות. הוא היה נוהג “לשחוט תנשמת¹⁸⁵ בדינר־זהב ולקברה תחת המפתן – להצלחה; לשמור את החולדה¹⁸⁶ הדרה בעקרי¹⁸⁷ ביתו כבבת־עינו, מפני שהיא שומרת את מזלו; ללחוש שלש פעמים בשחר בעת פתיחת שערי החצר את הלחש הידוע”. ואפילו את צרורותיו, החביבים עליו מגופו, התיר אריה לפני הרבי הקו – בי, אם כי לא נתן מעודו נדבה לאיש; ומדי הריחו סכנה קרובה – מיד רתם את עגלתו וירץ אל הרבי להקדים רפואה למכה. אריה האמין, כי כל עשרו בא מברכתו ותקיעת־כפו של הרבי הקו – בי הזקן שיצליח בעסקיו, ואף על פי שבנו, הרבי הנוכחי, אינו מומחא גדול כל כך, אבל הוא חשוב מפני זקנו המגודל, ו“כשאין דגים, גם הסרטן קרוי דג”. הצדיקים היו בעיני אריה “כמיני בעלי־מלאכה שיש לעולם צורך בהם, כמו המכשפים, להבדיל”. הם בקיאים פחות או יותר באומנתם, ומחוצה לה הם “בני־אדם פשוטים כשאר הבריות, וגם הם אינם מתכונים אלא כלפי הקופיקה”.

בדרכי זהירות וארחות חיים כאלה היה אריה “בעל גוף” הולך בטח והיה מבלה את כל ימיו בשלוה, לולא התאותה חנה אשתו להיות ל,גבירה“. היא הסיתה את אישה להרוס את ביתם הקטן והישן, שהיה כבר לחורבה כפופה וסחופה¹⁸⁸ עם שדרת־גג שנתעקמה באמצע כשדרת הסוס – ולהקים במקומו מעצי־הבנין המשובחים שבחצרו בית־דירה גדול ונהדר. ימים רבים התנגד אריה לחפצה זה, כי נקבעה בלבו “ההזיה, שעליו להשאר אותו אריה כאשר מצאהו מזלו”, וכל שנוי קל במנהגי חייו יגרום לו רעה ואסון; אולם לבסוף נצחה חנה. והרבי ברך את הבנין החדש, ויעניק לאריה סגולות למזל טוב: “ארבעה מטבעות נושנים ומחוקים לטמנם בקרקע הבית בארבע פנותיו, קל”ח מחטי ברזל לשימם תחת הספים ושמירות וקמיעות לקבעם על משקופי הפתחים ובזויות הבית”. וביום השבת של חנוכת הבית נערך משתה או “קדוש” לכבוד כל ה“נגידים” שבאותו הרחוב. אריה הראה להקרואים את כל מבואי הבית החדש, חדריו ורהיטיו היקרים אלא שהאורחים הטובים שמו לבם יותר להשלחן הערוך לפניהם. הם “חטפו, לעסו, טחנו ויאכלו בכל פה וגם שמו בכלי הטף אשר ברגליהם, והכל משום “מצוה לחסר”. ואריה עשה את עצמו כאלו לא ראה ולא התבונן, וכל כך נתבלבלה דעתו למראה כל אותם הפיות הלועסים, הלשונות המתהפכות והשנים הטוחנות והמפצחות¹⁸⁹; וכל כך תעה לבבו מקולות הקוראים “לחיים” שהקיפוהו מכל עבריו, עד כי בתקוע לו ר' אהרן, זקן הגבירים והחשוב שבהם, את ידו לברכו – החזיקו פתאם אריה בזקנו ויאמר לנשקו כדרך שהוא עושה עם העגלונים, ורק בקושי גדול השתמט הלז מידו”. גם חנה התקשטה לשוא בכל תכשיטיה היקרים, שהיו חבושים ימים רבים בפוזמק שבמעמקי הארגז, כי הגבירות שלחו אליה מבטי קנאה ולעג וקרצו עין אשה לרעותה בעברה עליהן בפנים צהובים ובתנועות מזורזות ומגושמות. “כפל סנטרה התנפח והתעגל כפלח¹⁹⁰ התפוח, ושתי לחייה היו מתלהטות ומאדימות כאבטיח¹⁹¹ שלוק¹⁹², או כאלו קבלה עתה שתי מכות לחי מיד אריה”. ביחוד גדל עלבונה של בעלת־הבית כשהגיע תור אכילת הפשטידה השלישית, “פשטידת הקיבה”. “הגביר הזקן נגע בקצה חוטמו בעצם הפשטידה, הטה את החוטם לכאן – וירח בנחירו הימנית, ואחרי כן הטהו לכאן – וירח בנחירו השמאלית, ובאין אומר ודברים השיב את החתיכה עם המזלג הנעוץ בה למקומה, עצם את עיניו ויברך בלחש את הברכה האחרונה”. ואז מהר לתקוע כלאחר יד את כפו לכף אריה, ובגמגמו מעין הברכה הנהוגה התמלט מן הבית. גם יתר הקרואים החשובים יצאו אחריו בחפזון כנסים מן המהפכה – ומלכת הפשטידות נשארה כיתומה עלובה על השלחן, “לצערה הגדול של חנה ולהנאתו המסותרת של אריה”.

ממחרת היום ההוא לא סר עוד אריה, כדרכו, להאצטבה הישנה שלפני שער חצרו, כדי להרבות שיחה עם העגלונים, וישב בודד, סר וזעף על מדרגת האכסדרה¹⁹³ היפה שלפני פתח ביתו החדש. הוא הרגיש, כי דרשותיו לפני מכריו הפשוטים לא תעלינה עוד יפה, “כאלו נסתלקה ממנו רוח־הקדש ואיזו חציצה¹⁹⁴ דקה חוצצת¹⁹⁵ עתה בינו ובין עולמו הקודם”. אולם יחד עם זה חש אריה, כי הוא והבריות החשובות, המתהלכות לאט ובדעה רחבה ומגרגרות ב“לשון טרובקי” (לשון הקדש) – הם שני הפכים. ופתאם הגיע לאזניו קול צחוק גדול מתוך חבורת העגלונים שנתכנסה באמצע הרחוב. “יענקל, זקן העגלונים, יושב לו על טרסקל המספוא שעל עגלתו הנמוכה, מקטרתו נתונה בין שניו הצהובות והרקובות והוא מקטר, רק ומדבר כאחד – אומנות המיוחדת רק לזקני בעלי־העגלות – בקהל עגלונים צעירים ממנו, התלויים ויושבים בנס על כל פרקי העגלה שיש בהם כדי אחיזה ובית מושב במשהו, והם מבעים¹⁹⁶ וחושפים את שניהם בצחוק פרוע ומביטים לצד אריה”..

 

ערך הספור.    🔗

ב“אריה בעל גוף” יש הסתכלות, הומר בריא ומעט ברור פסיכולוגי, דברים שאינם מצויים ביותר בשיריו של ביאליק. אולם השקפותיו ורגשותיו של אריה מתבררים לנו על פי רוב כמו שהם במצב עמידה, ואין אנו רואים איך הרגשות האלה מתפתחים ונובעים זה מזה.

 

הטפוס המרכב.    🔗

אריה הוא טפוס שנולד מהשפעת הפרור של הקצפים על היהודים הבאים עמהם ביחוסים קרובים, ויש בו תערובה משונה של שרטוטים זרים ויהודיים. בבחרותו נדמה לגמרי לפרחי־הקצפים בחזותו, נטיותיו וארחות חייו; אולם בבואו בשנים מתקררת אצל אריה התלהבות־הנוער ונחלשת תאותו לחקות את מעשי הבריונים הזרים, ואז ישוב לבצבץ היהודי שבו עם מתינותו ה“בעל־ביתית”, כשרונות הפרנסה והשקפתו על העולם. אצל איש גס ומטומטם זה מתגלה ערמומיות מסחרית דקה, בת החריפות וההכנעה של יהודי־הגלות; ורעבתן, קמצן ואוהב את החיים בכל גופו החסון כמוהו מרגיש לעתים קרובות ב“בטול היש” של כל חיי העולם הזה ונזכר תמיד ב“מה שיהיה שם”. רגש זה, שמרעיל את שלותו הבהמית והנאתו החמרית של אריה מן העולם, בא לו בירושה מאבות שנסתגפו¹⁹⁷ והתקלסו קצת יותר מדי בחיי־ארץ. הם זלזלו בדבר שלא היה בידם לפי שעה, וניטל טעמו לדורות. איזה “כח נסתר וקפדן” מבעית תמיד את אריה, מבלי הכניס שום אורה רוחנית או מוסרית לתוך עולמו הפנימי, כי יציר גס כמוהו אינו קולט אלא את הפחד שב“יראת שמים”, אגב הופרעה מנוחתו של אריה מחמת מצבו החברתי הקשה: יחיד הוא במינו, ואין לו מקום נכון בצבור היהודי לא בין ה“גבירים”, המצטיינים בפינוק, נמוסים ו“למדנות”, ולא אצל בני ההמון הגס, הקלים בעיניו והעוינים אותו בסתר בשביל עשרו.

 

שירת הזוהר.    🔗

קרוב לשנת תר"ס כתב המשורר איזו שירים על יפי התולדה וחמודותיה, ובכלם הוא מרבה לשבח את שפעת הזוהר וחליפות גוניו:

בַּקַיִץ הָיִיתִי יוֹדֵעַ צַפְרִירִים¹⁹⁸

עֲדַת כְּרוּבִים קַלִּים, בְּנֵי נֹגַהּ מַזְהִירִים. –

בַּבֹּקֶר עִם שֶׁמֶשׁ עוֹדֶנִּי תְּפוּשׁ תְּנוּמָה –

וְחָפְזוּ לְחַלּוֹנִי וְדָפְקוּ לִי: קוּמָה!

עוֹדֶנִּי מִתְלַבֵּשׁ וּבְטֶרֶם אֶתְנַעֵר

מֵחֶזְיוֹן הַבֹּקֶר וְקָרְצוּ לִי: מַהֵר!

וּבְטֶרֶם נַעֲלֵי הַנִּדָּח אֶמְצָאָה –

וְשִׂקְרוּ לִי: “צֵאָה! יְקָרָה כָל שָׁעָה!”

וּבְעוֹד אֲנִי נֶחְפָּז עַד גִּשְׁתִּי אֵלֵימוֹ

וַיִּרְמְזוּ: פּוּצוּ!"¹⁹⁹ – אָנֹכִי אַחֲרִימוֹ. –

אָז נִפֹּל בַּכִּכָּר, בְּטַל־אוֹרוֹת נִתְבּוֹסֵס –

הַכָּר הִזְהִיר פִּתְאֹם בְּאַלְפֵי נְגֹהוֹת

וַיִּקְרַן הַדֶּשֶׁא בְּאוֹרִים רִבֹּאוֹת,

וּבְשֶׁבַע עֵינַיִם כָּל בַּרְקָן²⁰⁰ הִתְנוֹסֵס;

עַל כָּל קוֹץ וְקוֹץ תִּרְעַד אֶבֶן־בָּרֶקֶת²⁰¹,

וְקֶרֶן אֶל חֹד כָּל נַעֲצוּץ²⁰² תִּתְנַפֵּץ

וּלְצִיצַת²⁰³־פָּז דַקָּה וּרְדוּדָה²⁰⁴ נֶחֱלֶקֶת.

וּפִתְאֹם מַמְלֶכֶת הַזֹהַר נִנְעָרָה

כְּנוֹעַ סַפִּירִים וּשְׁמָשׁוֹת בִּכְבָרָה,

סַנְוֵרִים לָעָיִן… זֶה עָמַד וַיְקַפֵּץ

בֵּין צִמְחֵי הַכִּכָּר הָעֵגֶל הַמְלַחֵךְ;

וַעֲדַת חוֹפְרֵי אֹכֶל, קְהַל תַּרְנְגוֹלִים

מִתְעַלְּמִים וּמְזַעְזְעִים אֶת רֹאשׁ הַנַּהֲלוֹלִים²⁰⁵

וַיְצַחְצַח הַכִּכָּר וַיִּנְהַר וַיְגַחֵךְ…

אָנֹכִי כְּלִיל־זֹהַר²⁰⁶ כְּצִפּוֹר אֶחֱרָדָה

וּכְצִפּוֹר בְּרֶשֶׁת אוֹר נַפְשִׁי נִלְכָּדָה,

כְּמוֹ חוּטֵי־פָז דַּקִּים עֲנֻגִּים וְרַכִּים

שׂוֹכְכוּנִי²⁰⁷ וַיְתַפְּשׂוּ²⁰⁸ בִּיצוּרַי הַזַּכִּים.

הִתְנַעֲרָה, הִתְחַדְּשָׁה בִי יַלְדוּת מְאִירָה,

פִּי שׂוֹחֵק מֵאֵלָיו, בַּלֵּב – שֶׁמֶשׁ שִׁירָה.

מִמַּגַּע קַרְנַיִם, מִגִּיל וּמִנֹּגַהּ

אֶקְרָנָה, אֶנְהָרָה, אֵבוֹשָׁה, אֶמּוֹגָה…

עוֹדֶנִי שְׁכוּר־זֹהַר, עוֹד רוּחִי נִפְעָמָה

וּרְקוּמָה בִנְגֹהוֹת וַיֹּאמְרוּ: לַקָּמָה!

וּבְטִיסָה קַלִּילָה עֲדַת הַצַּפְרִירִים

הִתְשׁוֹטֵט וְנַצְנֵץ בַּקָּמָה פָשָׁטוּ,

עַל רָאשֵׁי שִׁבֳּלֵי־הַדָּגָן הַשְּׂעִירִים

רְעֵבֵי־מְשׁוּבָה יְרַחֲפוּ, יִלְהָטוּ

"זֶה יַם־הַנְּגֹהוֹת רְחַב־הַיָּדָיִם,

עַד חֹם צָהֳרַיִם נִתְרַחֵץ, נִתְהוֹלֵל".

וּבְיַם דִּי־נוּר זֶה וּבְשִׁבֹּלֶת־הַזֹּהַר

צָלַלְתִּי גַם־אָנִי וָאֶסְפֹּג יַם־אוֹרִים,

וָאֵצֵא פִי־שֶׁבַע מְזֻקָּק וּמְטֹהָר.

וּבְפֶרֶץ מַעְיָנִים, בַּעֲזוֹ אַלְפֵי מְקוֹרִים

שֶׁל אשֶׁר וָגִיל²⁰⁹, קִרְבִּי דָץ²¹⁰ יַם־הַנֹגַּהּ

כִּסְחוּף זִמְרַת מָחוֹל²¹¹, עִזוּזָה, שׁוֹבֵבָה,

שֶׁתְּזַנֵּק²¹² בְּבַת־אַחַת מֵאַלְפֵי כִנּוֹרִים²¹³

המשורר, היושב־אוהל והרחוק קצת מן הטבע מתמלא באביב ובקיץ השתוממות נעלה למראה המרחב הפתוח והשטוף אורה. הוא אינו מבחין ביותר בשלל צבעי הפרחים והנצנים, המכסים את השדות שאינם שלו; ובלילות־סהר שוקטים אינו מחליק בסירה על פני נהר מתנמנם, כדי לשמוע רחש גלים, דשאים ובריות שאינם ברשותו. לאיש־ספר שכמותו יש חלק יפה רק בזוהר השמש, הזורח לכל שואפי־אורה. התפוצצות האור לכמה זהרורים וניצוצות עורכת לעיני המשורר המוכה־תמהון עולמות קסם זרועים פנינים, “ארמנות־גביש²¹⁴ והיכלי בדולח”²¹⁵;

 

אור וצל    🔗

התפרצות הנהרה בשטף כביר מעוררת בקרבו זרם גיל והתרוממות; והתמזגות האור עם הצל, כנטות היום, מולידה בלבו עגמה קלה וגעגועים לאושר כמוס ורחוק:

בֵּין עָבֵי אֵשׁ וְעָבֵי דָם

הַשֶּׁמֶשׁ רַד לִפְאַת הַיָּם,

וְקַרְנֵי אוֹר בְּעַד הָעָב

כַּחֲנִיתוֹת מְמֹרָטוֹת רָב²¹⁶

וַיַּשְׁקְ הַכִּכָּר נֹגַהּ זָךְ,

וַיַּצֶּת אֵשׁ בִּירַק הַסְּבָךְ.

עַל רֹאשׁ הַחֹרֶשׁ יָצַק אוֹר

וַיַּתֶּךְ אֵשׁ בְּמֵי הַיְאֹר.

וַיְצַף אֶת רֹאשׁ הַגִּבְעָה פָּז

בַּקָּמָה זָרַק זִיו וַיַּז.

וַיֵּט וַיִּשַּׁק כָּנַף²¹⁷ הַיּוֹם

וַיֵּרֶד חַי אֶל פִּי הַתְּהוֹם.

אָז יָבֹא כָל הַיְקוּם בַּצֵּל,

הַלַּיִל הֹלֵךְ – בָּא הַלֵּיל,

וְרוּחַ קַל בָּא, נָשַׁב, נָס,

וַיִּשַּׁק לִי וַיְגַל לִי רָז…

הוּא לְאַט עִמִּי²¹⁸: אֹמֶן, תֹּם –

כְּקֶרֶן אוֹר בַּעֲרֹב הַיּוֹם,

וִימֵי הַנֹּעַר, יֶלֶד טוֹב,

יָעוּפוּ חִישׁ כִּמְעוּף הָעוֹף…

פֹּה נֶאֱלַח²¹⁹ הַכֹּל, הַכֹּל סָג²²⁰ –

יֵשׁ עוֹלָם טוֹב שֶׁכֻּלוֹ חָג…

יֵשׁ קֶרֶן בְּרוּכָה, פִּנַת אוֹר,

שֶׁשִּׁמְשִׁהּ – צְדָקָה, רוּחָהּ – דְּרוֹר.

שָׁם תַּרְתִּי מָקוֹם לְךָ וָלִי –

קוּם נָעוּף יַחְדָּו, נִדְאֶה, בְּנִי!… –

כִּי מָה הַכְּאֵב וּמָה הַחֲלוֹם,

הַבָּאִים אַט עִם צֵאת הַיּוֹם

ומשְׁכִים אֶת הַלֵּב הַתָּם

אֶל קַצְוֵי עַד, אֶל אַחֲרִית יָם?²²¹

וכבוא ליל הקיץ החם והמסתרי, יוציא המשורר את ראשו בעד חלון חדרו ויבקש מעבר להוילון השחור סודות חייו ורמזים ל“חלומות בלי פתרונים”:

מַעֲשֶׂה בְּבֶטֶן רֻטָּשָׁה שֶׁמִּלְּאוּהָ נוֹצוֹת,

מַעֲשֶׂה בִּנְחִירַיִם וּמַסְמְרוֹת²²², בְּגֻלְגָּלוֹת וּפַטִּישִׁים,

מַעֲשֶׂה בִּבְנֵי אָדָם שְׁחוּטִים שֶׁנִּתְלוּ בְמָרִישִׁים²²³,

וּמַעֲשֶׂה בְּתִינוֹק שֶׁנִּמְצָא בְצַד אִמּוֹ הַמְּדֻקָּרָה

כְּשֶׁהוּא יָשֵׁן וּבְפִיו פִּטְמַת²²⁴ שַׁדָּהּ הַקָּרָה…²²⁵

לב המשורר מלא צער על חללי־החנם, ש“אין טעם למותם כמו שאין טעם לחייהם”; אבל עלבונו גדול עוד מיגונו. המוכים אינם מרגישים את גודל האסון והחרפה, ואינם מתקוממים בעוז נגד גורלם ומעניהם:

וּבָאתָ עִמָּם בְּיוֹם צוֹמָם אֶל בָּתֵּי־תְפִלָּתָם

וְשָׁמַעְתָּ זַעֲקַת שִׁבְרָם וְנִסְחַפְתָּ²²⁶ בְדִמְעָתָם;

וְהַבַּיִת יִמָּלֵא יְלָלָה, בְכִי וְנַאֲקַת פֶּרֶא,

וְסָמְרָה שַׁעֲרַת בְּשָׂרְךָ וּפַחַד יִקְרָאֲךָ וּרְעָדָה²²⁷ :

כָּכָה תֶאֱנֹק אֻמָּה אֲשֶׁר אָבְדָה אָבָדָה…

וְאֶל לְבָבָם תַּבִּיט – וְהִנּוֹ מִדְבָּר וְצִיָּה,

וְכִי תִצְמַח בּוֹ חֲמַת נָקָם – לֹא תְחַיֶּה זֶרַע²²⁸,

וְאַף קְלָלָה נִמְרֶצֶת אַחַת לֹא תוֹלִיד עַל שִׂפְתֵיהֶם. –

וְהִתְאַכְזָרְתִּי אֲנִי אֵלֶיךָ – וְלֹא תִגְעֶה אִתָּם בִּבְכִיָּה²²⁹.

וְכִי תִפְרֹץ שַׁאֲגָתְךָ – אֲנִי בֵּין שִׁנֶּיךָ אֲמִיתֶנָּה…

יְחַלְּלוּ לְבַדָּם צָרָתָם – וְאַתָּה אַל תְּחַלְּלֶנָּה…

תִּשָּׁאֵר הַצָּרָה לְדוֹרוֹת צָרָה לֹא נִסְפָּדָה

וְדִמְעָתְךָ אַתָּה תֵאָצֵר דִּמְעָה בְלִי שְׁפוּכָה²³⁰,

וּבָנִיתָ עָלֶיהָ מִבְצַר־בַּרְזֶל וְחוֹמַת־נְחוּשָׁה

שֶׁל חֲמַת־מָוֶת, שִׂנְאַת־שְׁאוֹל וּמַשְׂטֵמָה כְבוּשָׁה²³¹,

וְנֹאחֲזָה בִלְבָבְךָ וְגָדְלָה שָׁם כְּפֶתֶן²³² בִּמְאוּרָתוֹ,

וִינַקְתֶּם זֶה מִזֶּה וְלֹא תִמְצְאוּ מְנוּחָה. –

וְגַם אַתָּה אַל תָּנֹד לָהֶם, אַל תְּזַעְזַע חִנָּם פִּצְעֵיהֶם,

אַל תִּגְדּשׁ עוֹד לַשָּׁוְא סְאַת צָרָתָם הַגְּדוּשָׁה²³³;

בַּאֲשֶׁר תִּגַּע אֶצְבָּעֲךָ – שָׁמָּה מַכָּה אֲנוּשָׁה,

כָּל בְּשָׂרָם עֲלֵיהֶם יִכְאָב – אֲבָל נוֹשְׁנוּ בְּמַכְאוֹבֵיהֶם

וַיַּשְׁלִימוּ עִם חַיֵּי־בָשְׁתָּם, וּמַה־בֶּצַע כִּי תְנַחֲמֵם?

עֲלוּבִים הֵם מִקְּצֹף עֲלֵיהֶם וְאוֹבְדִים הֵם מֵרַחֲמֵם…²³⁴ –

וְהָיָה כִּי תַשְׁכִּים מָחָר וְיָצָאתָ בְרֹאשׁ דְּרָכִים –

וְרָאִיתָ הֲמוֹן שִׁבְרֵי־אָדָם נֶאֱנָקִים וְנֶאֱנָחִים,

צוֹבְאִים²³⁵ עַל חַלּוֹנוֹת גְּבִירִים וְחוֹנִים עַל הַפְּתָחִים

מַכְרִיזִים בְּפֻמְבֵּי²³⁶ עַל פִּצְעֵיהֶם כְּרוֹכֵל עַל מַרְכֹּלֶת,

לְמִי גֻלְגֹּלֶת רְצוּצָה וּלְמִי פֶצַע־יָד וְחַבּוּרָה,

וְכֻלָּם פּוֹשְׁטִים יָד כֵּהָה²³⁷ וְחוֹשְׁפִים זְרֹעַ שְׁבוּרָה,

וְעֵינֵיהֶם, עֵינֵי עֲבָדִים מֻכִּים, אֶל יַד גְּבִירֵיהֶם,

לֵאמֹר: “גֻּלְגֹּלֶת רְצוּצָה לִי, אָב “קָדוֹשׁ” לִי – תְּנָה אֶת תַּשְׁלוּמֵיהֶם!” ²³⁸

גם העם כלו לא ידע להוציא לקח מועיל מה“פוגרום” הקישינובי, ולא התעורר לדאוג לעתידותיו בשעה זו של מצוקה ומשבר. ההמון הגדול לא הסיח דעתו אף רגע מהנאותיו ועניניו הקלים, ולא שם לב לה“דבר” שנפל בינינו, המבשר תקופה של מהפכות ומהומות. והמשורר מרגיש בעלבונם של נביאי התחיה הלאומית, המשחיתים דבריהם על לב עם שקוע בצרכי הרגע והחומר:

אֶת־רִצְפַּת הָאֵשׁ מֵעַל מִזְבַּחֲךָ זְרֵה הָלְאֶה, הַנָּבִיא,

וּנְטַשְׁתָּהּ לַנְּבָלִים –

תְּהִי לָהֶם לִצְלוֹת עָלֶיהָ צֶלְיָם וְלִשְׁפּוֹת²³⁹ סִירָם

וּלְהָחֵם כַּף־יָדָם;

וְאֶת הַנִּיצוֹץ מִלְּבָבְךָ זְרֵה, וִיהִי לָמוֹ לְהַצִּית

גְּלוֹם־הַקְטֹרֶת אֲשֶׁר בְּפִיהֶם

וּלְהָאִיר עַל שְׂחוֹק־הַזָדוֹן, הָאוֹרֵב כְּגַנָּב תַּחַת שְׂפָמָם,

וְעַל הַצְדִיָּה²⁴⁰ אֲשֶׁר בְּעֵינֵיהֶם. –

וּמָחִיתָ בִמְחִי־יָד אַחַת אֶת קוּרֵי הָעַכָּבִישׁ²⁴¹,

אֲשֶׁר נִמְתְּחוּ לְנִימֵי־כִנּוֹר בִּלְבָבְךָ

וַתֶּאֱרֹג לְךָ מֵהֶם שִׁיר־תְּחִיָּה וַחֲזוֹן יְשׁוּעָה,

מַשָּׂא שָׁוְא וְתַרְמִית אָזְנָיִם. –

נָפַל דָּבָר בֵּינֵינוּ וְאֵין יוֹדֵעַ מַה־נָּפָל,

וְאֵין רוֹאֶה וְאֵין מַגִּיד,

אִם זָרֹחַ זָרְחָה לָנוּ הַשֶּׁמֶשׁ וְאִם שָׁקְעָה –

וְאִם שָׁקְעָה לְעוֹלָמִים. –

פְּתַח אֵפוֹא אַתָּה אֶת־פִּיךָ, נְבִיא הָאַחֲרִית,

וְאִם יֶשׁ־עִמְּךָ דָבָר – אֱמוֹר!

וִיהִי מַר כַּמָּוֶת, וִיהִי הַמָּוֶת עַצְמוֹ –

אֱמוֹר!

לָמָּה נִירָא מָוֶת – וּמַלְאָכוֹ רוֹכֵב עַל כְּתֵפֵינוּ

וּבִשְׂפָתֵינוּ מִתְגּוֹ²⁴²,

וּבִתְרוּעַת תְּחִיָּה עַל שְׂפָתַיִם וּבְמִצְהֲלוֹת מְשַׂחֲקִים

אֱלֵי קֶבֶר נְדַדֶּה²⁴³…

 

תכונת “שירי הזעם”    🔗

ביאליק מתמרמר ב“שירי הזעם” לא על סדרי החברה ורשעת בני־האדם, אלא על ההשגחה העליונה, שעותה את הצדק. הוא אינו מבקש את סבת הפרעות, ועל כן אינו מוצא להן תקנה. כמשורר לירי צופה הוא על הענין לא מצדו ההיסטורי והפוליטי, אלא מגלה לנו את הרגשות הסוביקטיביים²⁴⁴ שעורר בו המאורע. אולם צריך להודות, כי בתור יצירה לירית מרבה הפואימה “בעיר ההרגה” יותר מדי בתאור הפרטים הנוראים של המטבח. יש בזה מעין כונה להגביר את רושם המרירות. אגב נוטה המשורר רק לצד אחד, לצד היגון והיאוש, בעוד שהשתפכות־הנפש יש לה כמה גונים שונים. הפיטן הלירי מתרומם בהכרח מעל להמאורע והחזון המעוררים את רוחו, וכשהם רעים ומרים יבקש לו מפלט באיזה מרחק ממתיק ומנחם. יש כאן מאהבת־עצמו של המשורר, וגם מרוממותו. אגב פשוטים וקשים קצת שרטוטי התמונה של “עיר ההרגה”, ואין אנו רואים בהם את משחק הגונים של פחד ותקוה, שממון והתעודדות, את פרפורי אימת המות ואת זעזועי הנמלטים ממנו. רגשות כאלה של גבורי החזיון הנורא היו נותנים לו חיים וטבעיות,

 

“מגלת האש”.    🔗

משנת תרס“ד ואילך ערך ביאליק במשך זמן מה את החלק הביליטריסטי של “השלח”, ובקיץ תרס”ה כתב את הפואימה “מגלת האש”, הלקוחה מאגדות חרבן ירושלים.

כָּל הַלַּיְלָה רָתְחוּ יַמֵּי לֶהָבוֹת, וְהִשְׁתָּרְבְּבוּ²⁴⁵ לְשׁוֹנוֹת אֵשׁ מֵעַל הַר־הַבָּיִת. כּוֹכָבִים נִתְּזוּ מִן הַשָּׁמַיִם הַקְּלוּיִים²⁴⁶, וַיִּתְּכוּ רְשָׁפִים רְשָׁפִים אָרְצָה. – וְקִרְעֵי עֲנָנִים מְאָדָּמִים, טְעוּנֵי דָם וָאֵשׁ, תָּעוּ בְמֶרְחֲבֵי הַלָּיְלָה. וַיְתַנּוּ²⁴⁷ בֵּין הֶהָרִים הָרְחוֹקִים אֶת זַעַם אֵל־נְקָמוֹת, וַחֲמָתוֹ בֵין צוּרֵי הַמִּדְבָּר הִגִּידוּ. – וּכְשֶׁנִּצְנֵץ הַשַּׁחַר עַל הֶהָרִים וְאֵדִים חֲוַרְוָרִים פָּשְׁטוּ בָעֲמָקִים – וַיִּשְׁקְטוּ יַמֵּי הַלֶּהָבָה וַתִּשְׁקַעְנָה לְשׁוֹנוֹת הָאֵשׁ מֵהֵיכַל ה' הַשָּׂרוּף עַל הַר־הַבָּיִת.

וּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת נֶאֶסְפוּ כְמִשְׁפָּטָם בְּמַקְהֲלוֹת־קֹדֶשׁ לֵאמֹר שִׁיר שֶׁל־שַׁחֲרִית, וַיִּפְתְּחוּ אֶת חַלּוֹנֵי הָרָקִיעַ, וַיִּשְׁלְחוּ רֹאשָׁם מוּל הַר־הַבַּיִת, לִרְאוֹת, הֲנִפְתְּחוּ דַלְתוֹת הַהֵיכָל וְאִם עָלָה עֲתַר²⁴⁸ עֲנַן־הַקְּטֹרֶת? וַיִּרְאוּ וְהִנֵּה ה' אֱלֹהִים צְבָאוֹת עַתִּיק יוֹמִין²⁴⁹ יוֹשֵׁב עִם דִּמְדּוּמֵי הַשַּׁחַר עַל הַמַּשׁוּאוֹת. מַעֲטֵהוּ תִימְרוֹת עָשָׁן²⁵⁰, וַהֲדוֹם רַגְלָיו²⁵¹ עָפָר וָאֵפֶר. רֹאשׁוֹ שָׁמוּט²⁵² בֵּין זְרוֹעוֹתָיו, וְהַרְרֵי הַיָּגוֹן עַל רֹאשׁוֹ. מַחֲרִישׁ וְשׁוֹמֵם הוּא יוֹשֵׁב וּמַבִּיט אֶל הֶחֳרָבוֹת. זַעַף כָּל עוֹלָמִים הִקְדִּיר עַפְעַפָּיו וּבְעֵינָיו קָפְאָה הַדְּמָמָה הַגְּדוֹלָה. – וַיֵּדְעוּ מַלְאֲכֵי־הַשָּׁרֵת אֶת אֲשֶׁר עָשָׂה לָהֶם הָאֱלֹהִים, וַיִּזְדַּעְזְעוּ מְאֹד, וַיִּרְעֲדוּ עִמָּם כָּל כּוֹכְבֵי הַבֹּקֶר; וַיָּלִיטוּ הַמַּלְאָכִים אֶת פְּנֵיהֶם בְּכַנְפֵיהֶם, כִּי יָרְאוּ מֵהַבִּיט אֶל צַעַר הָאֱלֹהִים. וַתֵּהָפֵךְ שִׁירָתָם בַּשַּׁחַר הַהוּא לְקִינָה חֲרִישִׁית וּנְהִי דְמָמָה דַקָּה. דּוּמָם פָּרְשׁוּ וּבָכוּ, מַלְאָךְ לְנַפְשׁו, מַלְאָךְ לְנַפְשׁוֹ, וַיֵּבְךְ בִּדְמָמָה כָל הָעוֹלָם עִמָם…

וּבָעֵת הַהִיא הוֹלִיךְ הָאוֹיֵב בָּאֳנִיוֹת מִשְּׁבִי יְרוּשָׁלַיִם מָאתַיִם בַּחוּרִים וּמָאתַיִם בַּחוּרוֹת. כֻּלָּם טְהוֹרִים בְּנֵי טְהוֹרִים, עֳפָרֵי²⁵³ חֶמֶד מִהַרְרֵי יְהוּדָה. – וַתִּמְעַט בְּעֵינֵי הָאוֹיֵב כִּי הִתְעַלֵּל בָּם וַיְשַׁקֵּץ לָנֶצַח אֶת שִׁירַת חַיֵּיהֶם הָרַעֲנַנִּים – וַיֹּאמֶר עוֹד לְכַלּוֹת נַפְשָׁם בְּשִׁמָּמוֹן וְלַהֲמִיתָם מִיתָה מְמֻשֶּׁכֶת בָּרָעָב וּבַצָּמָא. וַיַּפְשִׁיטֵם עֲרֻמִּים וַיּוֹרִידֵם אֶל הָאִי הַשּׁוֹמֵם הַהוּא, אֶת הַבַּחוּרִים לְבַד אֶל עֵבֶר הָאִי מִזֶּה, וְאֶת הַבַּחוּרוֹת לְבַד אֶל הָעֵבֶר הַשֵּׁנִי מִזֶּה, וַיַּעַזְבֵם שָׁם. כִּי אָמַר הָאוֹיֵב הַבְּלִיַּעַל: יֵחָצוּ – וְיִכָּפֵל מַשָּׂא אֲסוֹנָם! ²⁵⁴ וַיֵּלְכוּ בָאִי הַשּׁוֹמֵם שְׁלֹשֶׁת יָמִים וְלֹא מָצְאוּ מִחְיָה וָמָיִם. אֲבֵלִים וּמַחֲרִישִׁים הָלְכוּ וְאֵין דּוֹבֵר דָּבָר. עֵינֵיהֶם נְעוּצוֹת²⁵⁵ בַּחוֹל הַקּוֹדֵחַ וְרֹאשָׁם כָּפוּף תַּחַת לַהַט שָׁמֶשׁ. – כִּי אֵרַר ה' אֶת הָאִי מֵעוֹלָם וַיְהִי קֵרֵחַ וּצְחִיחַ²⁵⁶, לֹא גִדֵּל בִּלְתִּי אִם אֲבָנִים וְעַקְרַבִּים. וַחֲתִימַת דֶּשֶׁא²⁵⁷ אַיִן, וְאֵין אַמַּת צֵל וְאֵין נִיד²⁵⁸ חַיִּים – אַךְ דֻּמִיַּת תַּלְאוּבוֹת²⁵⁹ וִיקוֹד־חֲרֵרִים²⁶⁰ מִסָּבִיב. – וַיֵּרָדַם מַעְיַן חַיֵּיהֶם בְּתוֹכָם וַיִּשְׁתֹּק, וְנַפְשָׁם הִתְקַפְּלָה בְּפִנָּה אֲפֵלה. וְאָפְסָה חֶמְדָּה, וְאָזְלַת יָד, וְנִסְגְּרָה הָעַיִן מֵאֵלֶיהָ, וְלֹא יָדְעוּ כִּי הוֹלְכִים הֵמָּה.

בלילה השלישי, ליל תכלת וכוכבים, שברו הבחורים את צמאונם במי נהר גדול ושחור, הנובעים מעמקי האבדון, וישירו במקהלה שירי הזעם והחרבן. ופתאם נשאו הבחורים את עיניהם ויפג לבם:

מֵרָאשִֵי הֶהָרִים אֲשֶׁר לְעֻמָּתָם, מֵעֵבֶר הַכֵּף²⁶¹ וָהָלְאָה, הָלֹךְ וְטָפֹף, הָלֹךְ וְרַחֵף, כַּעֲדַת מַלְאָכִים קַלִּים, שׁוּרָה יְשָׁרָה וּלְבָנָה שֶׁל עֲלָמוֹת רַכּוֹת צַחוֹת־גְּוִיָּה יוֹרֶדֶת. בְּשׁוּרָה אַחַת תֵּלַכְנָה, רַגְלֵיהֶן רֶגֶל יְשָׁרָה, יְדֵיהֶן פְּרוּשׂוּת, שָׁמַיְמָה, אֲחוּזוֹת בְּקַרְנֵי הַסַּהַר²⁶² וְעֵינֵיהֶן עֲצוּמוֹת כְּסַהֲרוּרִיוֹת²⁶³… עַטְרוֹת קוֹצִים לְרָאשֵׁיהֶן וְעַל פְּנֵיהֶן קָפְאוּ חֶבְלֵי־הַמָּשִׁיחַ. תַּחַת מִכְסֵה עַפְעַפֵּיהֶן תִּישַׁן אֱמוּנַת עוֹלָם וְעַל מִפְתַּן שִׂפְתוֹתֵיהֶן נִרְדַּם שְׂחוֹק נְהָרָה.

וַיַּכִּירוּן הַבַּחוּרִים וַיֶּחֶרְדוּ מְאֹד וַיָּמָת לִבָּם; כִּי רָאוּ אֶת הָעֲלָמוֹת וְהִנֵּה הֵן קְרֵבוֹת וְהוֹלְכוֹת בְּעֵינַיִם עֲצוּמוֹת אֶל שְׁפַת הַכֵּף הַנָּטוּי כְּקִיר זָקוּף וּמַאֲפִיל עַל הַנָּהָר, וּבְעוֹד רֶגַע וְהָיָה כְפֶשַׂע בֵּינֵיהֶן וּבֵין הַתְּהוֹם הַפְּתוּחָה לָהֶן מִתַּחְתֵּיהֶן…

וַיִּתְּרוּ²⁶⁴ כֻלָּם מִמְּקוֹמָם וַיִּזְעֲקוּ אֲלֵיהֶן בְּקוֹל גָּדוֹל, וַיְנוֹפְפוּ²⁶⁵ יָדָיִם. וְאוּלָם הָעֲלָמוֹת הָיוּ כְלֹא שֹׁמְעוֹת וּכְלֹא רֹאוֹת, וַתּוֹסַפְנָה לָלֶכֶת בְּשׁוּרָה אַחַת וּבְרֶגֶל יְשָׁרָה וְקַלָּה וְעֵינֵיהֶן עֲצוּמוֹת… וְהִנֵּה גַם הַפֶּשַׁע הָאַחֲרוֹן… מַחֲרֹזֶת²⁶⁶ אֲרֻכָּה שֶׁל עֵינַיִם נִפְקָחוֹת־פִּתְאֹם נִצְנְצוּ רֶגַע כַּכּוֹכָבִים וַיִּכְבּוּ – וַתָּעֹפְנָה כַעֲדַת חֲסִידוֹת לְבָנוֹת אֶל שְׁחוֹר הַמָּיִם…

וַיִּקְפְּצוּ הַבַּחוּרִים בְּשַׁאֲגַת חֲרָדָה וַיִּתְנַפְּלוּ הַמָּיְמָה. תַּלְתַּלֵּיהֶם סָמְרוּ כְּרַעֲמוֹת הַלְּבָאִים וִידֵיהֶם חָתְרוּ בְּבֶטֶן מְצוּלָה. חָתֹר וְשָׂחֹה, חָתֹר וְצוֹף, לְעֻמַּת הַכֵּף נֶחְפָּזוּ. וְהִנֵּה נִבְלְעוּ רָאשֵׁיהֶם בְּצִלּוֹ הַכָּבֵד שֶׁל הַכֵּף… וְהִנֵּה הֵם כְּבַחֲצִי הַנָּהָר… וַיִּזְעַף הַנָּהָר וַיֶּחֱמַר²⁶⁷ וְלֹא יָדַע שָׁלֵו בְּבִטְנוֹ, וּמִשְׁבָּר גָּדוֹל וְשָׁחוֹר הִתְנַשֵּׂא כְהַר פְּחָדִים מִבֶּטֶן מְצוּלָה וַיַּפֵּל אֶת עַזֵי־הַנֶּפֶשׁ אָחוֹר. אֲבָל הַעְפֵּל הֶעְפִּילוּ²⁶⁸ עַזֵי־הַנֶּפֶשׁ וַיְטַפְּסוּ אֶל רֹאשׁוֹ. וַיִּשְׁתֹּק הַמִּשְׁבָּר וַיִּתְאַפַּק, וַיַּעֲמֹד נֵד אֶחָד, וְאוּלָם בְּקִרְבּוֹ אָרְבָה מַחֲשֶׁבֶת זָדוֹן. וְהַבַּחוּרִים מְטַפְּסִים וְחֹתְרִים, מְטַפְּסִים וְעוֹלִים. וְהִנֵּה הֵם עִם הָרֹאשׁ… וְהִנֵּה שַׁוְעַת הָעֲלָמוֹת עוֹלָה מֵעֵבֶר הַמִּשְׁבָּר – וּפִתְאֹם נִבְקַע הָהָר תַּחְתָּיו וַיֵּחָצֶה וַיְהִי לְגֵיא צַלְמָוֶת, – וַיַּחֲלִיקוּ הַבַּחוּרִים בְּמוֹרַד הַמְּצוּלָה הַפְּתוּחָה, וְשָׁם, בְּתַחְתִּיּוֹת שְׁאוֹל, נִפְגְּעוּ רָאשֵׁיהֶם בְּרָאשֵׁי הָעֲלָמוֹת, אֲשֶׁר צָפוּ גַּם הֵן כְּנֶגְדָּם… וּדְמָמָה כְבֵדָה, מְנוּחַת שׂבַע לָאֲבַדּוֹן, רָבְצָה פִתְאֹם עַל הַנָּהָר.

רק בחור אחד, עלם רך ובהיר עינים, נשאר לבדו בחיים, ויפול ארצה ויבך. ובקומו על רגליו, נשא עיניו שמימה, “וירא – והנה שם במרומי הכף אשר לעמתו, תמה ונקיה כמלאך הצניעות והענוה, נצבת לפניו עלמה אחת זכת־בשר ונוגת־עינים; עפעפיה יישירו נגדו, ועל ראשה תזרח אילת השחר”²⁶⁹. ויפעם לבב העלם, ונפשו נתמלאה כליון געגועים וצער האהבה, כי ראתה עינו את סמל אהובתו מנוער. ויכרע על ברכיו לפני דמות־הפלאים, ורוחו השתפך בתפלה זכה וזכרונות הילדות:

– הַאַתְּ הִיא יְחִידָתִי וְנֵר חַיּי וּמַלְאַךְ לְבָבִי מֵעוֹדִי וְעַד הַיּוֹם, אֲשֶׁר נִגְלֵית עַתָּה אֵלַי מֵרֹאשׁ צוּרִים בְּאִי יְשִׁימוֹן זֶה תַּחַת כַּנְפֵי הַשַּׁחַר וְכוֹכָבוֹ? – בְּשַׁחַר יַלְדוּתִי עוֹד רָאֲתָה עֵינִי יִפְעָתֵךְ, וַתַּחְמֹד בְּסֵתֶר לֵילוֹת וּשְׁחָרִים אֶת אוֹרֵךְ הַגָּנוּז. בֵּין הַרְרֵי שֹׁמְרוֹן, תַּחַת גַּפְנֵי הַכְּרָמִים, שָׁמָּה חִבְּלַתְנִי²⁷⁰ אִמִּי, וַתְּהִי עַרְשִׁי מִקְלְעוֹת זְמוֹרוֹת וְלוּלָבִים וְשִׁירַת אֹמַנְתִּי קוֹל הַצִפּוֹר. קָמוֹת בָּר גְּבהוֹת וּשְׂדֵי תְרוּמוֹת בֵּרְכוּ יַלְדוּתִי וְיַּעֲרוֹת אֲשֵׁרִים²⁷¹ רַעֲנַנִים וָעֳפָאֵי הַבְּרוֹשִׁים²⁷² בְּסוֹדָם הֱבִיאוּנִי, וָאֹהַב אֶת אֱלֹהֵי הָאָרֶץ, אֱלֹהֵי הֶהָרִים וְהָעֲמָקִים, וְאֶת אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם יָרֵאתִי. – וְאַחֲרֵי כֵן יָתוֹם הָיִיתִי וּבוֹדֵד… אֲבִי מֵת מוֹת פָּרִיצִים²⁷³ בַּמִּלְחָמָה וְקִלְלַת אֱלֹהִים עַל עַצְמוֹתָיו²⁷⁴, וְאִמִּי חִלְּלָה אֶת לְבָבָהּ בְּשַׁעֲלֵי־שְׂעוֹרִים²⁷⁵ עַל אַדְמַת נֵכָר; וָאִוָּתֵר אָנֹכִי לְבַדִּי וָאֵתַע כָּל הַיָּמִים גַּלְמוּד בֵּין הֶהָרִים וּבַלַּיְלָה חִבַּקְתִּי צוּר. שׁוּעָלִים הִלְּכוּ סְבִיבַי בָּאֲפֵלָה וְכוֹס²⁷⁶ חֳרָבוֹת בִּעֲתַתְנִי בְיִלְלָתָהּ, וַאֲנִי רַךְ וְיָחִיד וְהֹזֶּה, אֵין לִי כֹל בִּלְתִּי אִם נֶפֶשׁ חֲרֵדָה כַּצִּפּוֹר וְעֵינַיִם צוֹפוֹת וּתְמֵהוֹת. וַתּוֹפִיעִי אֵלַי אַתְּ, הַצְּחוֹרָה וְהַנּוּגָה, מִבֵּין עַרְפְּלֵי לַיְלָה, וַתַּשְׁכִּימִי אֶל אֶבֶן מְרַאֲשׁוֹתַי וְאֶל גִּבְעַת מְלוֹנִי. – וַתְּלַמְדִי אֶת לְבָבִי יְגוֹן סְתָרִים וּמַכְאוֹבֵי שְׁתִיקָה וְיִסּוּרֵי אַהֲבָה… – וַיִּמְצָאֵנִי בְאַחַד הַיָּמִים אִישׁ שֵׂיבָה מִיהוּדָה מוּטָל בֵּין הֶהָרִים עִם שַׁחַר²⁷⁷, וְהָאִישׁ לְבוּשׁ אַדֶּרֶת וּפְרוּעַ שֵׂעָר, הוֹלֵךְ קְדוֹרַנִּית וְזָעֵף, וְהוּא נָזִיר וּקְדוֹשׁ אֱלֹהִים וְנוֹרָא הוֹד²⁷⁸, וּמַרְאֵהוּ כַאֲשֶׁר יִהְיֶה מַרְאֵה עֲנַן הַכָּבוֹד וְעֵין הַקֶּרַח לִפְנוֹת בֹּקֶר. וַיַּחֲמוֹל עָלַי הַשָּׂב, וַיִּטָּעֵנִי בְסֵתֶר אָהֳלוֹ וּבְצֵל זְקָנוֹ הַלָּבָן וְהָרוֹעֵד כִּסָּנִי. וַיּוֹרֵנִי מִדְּרָכָיו, וַיַּעֲבִידֵנִי לֵאלֹהָיו, וַיַּזֵּר נַפְשִׁי מִכָּל חֶמְדָּה וַיְלַמְּדֵנִי לְהַבִּיט שָׁמָיְמָה. וְאֶת כָּל־צִיצֵי עֲלוּמַי קָטַף אַחַד אֶחָד וַיִּשָּׂאֵם לֵאלֹהָיו וַיַּקְדֵּשׁ אֶת רָאשֵׁי מַאֲוַיַּי²⁷⁹ לַשָּׁמַיִם, וַיִּהְיוּ יְמוֹתַי צוֹמוֹת כִּימוֹתָיו וְלֵילוֹתַי תְּפִלָּה כְלֵילוֹתָיו. וָאִירָא מְאֹד מִפְּנֵי הַזָּקֵן כִּירֹא הַפֶּרַח אֶת הַסְּתָו. פָּנַי דַּלּוּ וּמִצְחִי חָוַר מִיּוֹם לְיוֹם – וְאוּלָם קְוֻצּוֹתַי פָּשׁוּ²⁸⁰ וַיַּעֲשׂוּ תַּלְתַּלִים – וּבִלְבָבִי שִׂגְשֵׂג²⁸¹ יַעַר רַעֲנָן שֶׁל חֲלֹמוֹת. – וַתִּפְרַח דְּמוּתֵךְ לְפָנַי מִתּוֹךְ כָּל הִרְהוּרַי²⁸² וַתַּעַל פִּתְאֹם מִנַּפְשִׁי כְּתַבְנִית אִשָּׁה וּבַת אֱלֹהִים, וַאֲנִי לֹא יָדַעְתִּי אֵיכָכָה וּמָתַי רֻקְּמָה בְּנַפְשִׁי הַתַּבְנִית הַהִיא… – וְיֵשׁ אֲשֶׁר יָקוּם הַזָּקֵן בַּלַּיְלָה וְהֵעִיר שַׁחַר, וְעָמַד עַל יַד אֶשְׁנַבּוֹ הַפָּתוּחַ מוּל הַמִּזְרָח, עֵינָיו תְּלוּיוֹת לַמָּרוֹם וּשְׂפָתָיו עִם כּוֹכְבֵי בֹקֶר יְרַנְּנוּ תְּפִלַּת קֹדֶשׁ לְאֵל חַיָּיו. וַאֲנִי בָעֵת הַהִיא שׁוֹכֵב כְּנֶגְדּוֹ עַל מִטָּתִי בַעֲלָטָה²⁸³, כֻּלִּי בוֹעֵר בְּאֵשׁ אַהֲבָה וּמִתְהַפֵּךְ בְּצִירֵי מַאֲוַיִּים נַעֲלָמִים, וְנַפְשִׁי תָחִיל, תְּפַרְפֵּר, כִּטְלֵה־חָלָב²⁸⁴ בֵּין שִׁנֵּי כְפִיר רָעֵב, וְעֵינִי בוֹכִיָּה, וְשִׁנַּי נוֹשְׁכוֹת וּשְׂפָתַי לֹחֲשׁוֹת בְּרַעַד־חֵשֶׁק תְּפִלַּת־חַטָּאת²⁸⁵ לְאֵל חַיַּי אָנִי… וּבָאָה רִנַּת הַזָּקֵן בְּקִרְבִּי כְמַעְיָן טָהוֹר מְפַכֶּה אֶל יָם נִגְרָשׁ²⁸⁶… וָאֵקַל מְאֹד בְּעֵינַי וָאֶתְעַנֶּה מְאֹד וָאֲבַטֵּא נְדָרִים בַּעֲלָטַת נַפְשִׁי²⁸⁷…

אָז יָצָאתִי אֶל נַחַל הַמַּיִם לְהִתְקַדֵּשׁ עִם טוֹבְלֵי שַׁחֲרִית²⁸⁸ לַשָּׁמַיִם וְלָתֵת אֶת נַפְשִׁי כָלִיל לַה‘. שֶׁפַע קֹדֶשׁ רַעֲנָן הִשִּׁיבוּ עָלַי רוּחוֹת הַשַּׁחַר מִכָּל הַשְּׁפָיִם²⁸⁹, וָאֱהִי כְהוֹלֵךְ לִקְרַאת סוֹד²⁹⁰ קְדוֹשִׁים רַבָּה. גְבוּרַת אֱלֹהִים מָלֵאתִי, וּלְבָבִי חָדָשׁ, וְרוּחִי נָכוֹן, וְנַפְשִׁי תְרוּעָה²⁹¹ – וְלֹא יָדַעְתִּי נַפְשִׁי, וָאַרְחֵב אֶת עֵינִי לַשָּׁמַיִם, וָאֶשָּׂא רֹאשׁ, וָאֱהִי הוֹלֵךְ וְיוֹרֵד בַּנָּחַל. וּפִתְאֹם וְהִנֵּה צְלִיל מַיִם וְשִׁכְשׁוּךְ²⁹² רַחֲצָה כְזֶרֶם בְּדֹלַח עֲבָרַנִי וַיֶּהֱמֶה עַל אָזְנִי כַהֲמוֹן כִּנּוֹרוֹת. הֵצַצְתִּי וְנִדְהַמְתִּי: שָׁם, בַּנַּחַל מִנֶּגֶד, כִּדְמוּת נַעֲרָה רוֹחֶצֶת רָאִיתִי וְזֹךְ בְּשָׂרָהּ הִבְהִיק אֵלַי מִתּוֹךְ הָאַפְלוּלִית²⁹³ וַיַּשְׁכִּירֵנִי… כִּמְעַט זִנַּקְתִּי²⁹⁴ אֵלֶיהָ כַנָּמֵר – וְאוּלָם דְּמוּת הַזָּקֵן הַנָּזִיר נִצְנְצָה²⁹⁵ לְפָנַי – וָאֲחַנֵּק אֶת תַּאֲוָתִי בְנַהַם כְּפִיר, וָאֶסָּתֵר בִּנְקִיק סֶלַע וָאָצִיץ מִשָּׁם אֶל הַגְּוִיָּה הַזַּכָּה. בְּעֵינַי אָכַלְתִּי אֶת מַחְשׁוֹף בְּשָׂרָהּ הַלָּבָן וְנַפְשִׁי פִּרְכְּסָה בְרֶטֶט שְׁדֵי בְתוּלֶיהָ. וָאֶחֱרֹק שֵׁן, וָאֶשְׁלַח אֶגְרֹף, וְלֹא יָדַעְתִּי לִקְרַאת מִי, אִם לִקְרַאת הַשָּׁמַיִם אֲשֶׁר יְנַסּוּנִי וְאִם מוּל הַשָּׂטָן אֲשֶׁר יִתְגָּר בִּי. – וָאֵשֵׁב שָׁם עַל שְׂפַת הַנַּחַל מַשְׁמִים, עֵינַי בַּמַּיִם וְרֹאשִׁי כָפוּף תַּחַת מַשָּׂא מַחֲשַׁכָּיו, וָאֱהִי כְיוֹשֵׁב עַל פָּרָשַׁת דַּרְכֵי הַקְּלָלָה וְהַבְּרָכָה. וָאֵרֶא פִתְאֹם אֶת קְוֻצּוֹתַי בַּמַּיִם כִּי גָדְלוּ פֶרַע וְכִי כָבְדוּ, וְהֵן תְּלוּיוֹת וּמַאֲפִילוֹת עָלַי כְּוִילון²⁹⁶ שֶׁל נְחָשִׁים שְׁחוֹרִים וְזוֹמְמוֹת לְנַפְשִׁי²⁹⁷ מִקַּרְקַע הַנַּחַל – וָאֶקְפֹּץ מִמְּקוֹמִי וָאַקְדֵּשׁ גַּם תַּלְתַּלַּי לַשָּׁמַיִם. הַכַּף הָכְרָעָה… בְּחֶרְדַּת לֵבָב גִּלִּיתִי אֶת סוֹדִי לַזָקֵן, וַיְבָרְכֵנִי בְמַבָּטֵי עֵינָיו וַיְּשַׁלְּחֵנִי עִם הָנֵץ²⁹⁸ הַחַמָּה יְרוּשָׁלָיְמָה. וָאָבֹא בְשַׁעֲרֵי אֱלֹהִים וְזֶבַח וּמִנְחָה בְיָדִי, וָאֵרֶא אֶת הֵיכַל קָדְשׁוֹ, תִּפְאֶרֶת בַּחוּרָיו וְכֹהֲנָיו, וְאֶת תְּשׁוּאוֹת חֲצֵרָיו רָאִיתִי – וְלֹא קָמָה בִי רוּחַ. וָאֲגַלַּח אֶת רֹאשׁ נִזְרִי עַל דַּם זִבְחִי, וָאַשְׁלֵךְ אֶת קְוֻצּוֹתַי לִפְנֵי אֲרִי־הָאֵשׁ²⁹⁹ עַל הַמִּזְבֵּחַ – וּבִן־רֶגַע עָלוּ תַלְתַּלַי בְּלַהַב הַזֶּבַח הַשָּׁמַיְמָה וּפְאֵר עֲלוּמַי הָיָה לְאֵפֶר, רֵיחַ נִיחוֹחַ לַה’… גַּל שָׁחוֹר כַּעֲשַׁן־ הַמַּעֲרָכָה וּכְשִׂנְאַת הַמָּוֶת זִנֵּק פִּתְאֹם מִנַּפְשִׁי הַשְּׂרוּפָה וַיַּחְשֵׁךְ עֵינַי, וָאֹמַר לִשְׁאֹג כַּאֲרִי – וְאוּלָם בָּרֶגַע הַזֶּה הִצִּיפָה עָלַי לַהֲקַת הַלְוִיִּם יָם שֶׁל זִמְרָה וַיִּסְחָפֵנִי, וַיְכַם שְׁאוֹן הַחֲצֹצְרוֹת וְהֶמְיַת הַנְּבָלִים אֶת שַׁאֲגַת נְעוּרַי וּלְבָבִי תָעָה³⁰⁰ וַיֹּאבַד בְּרַעַשׁ הַתֻּפִּים וְהַצֶּלְצְלִים. וָאֶתְנַפֵּל בְּלֹא כֹחַ לִפְנֵי הַכֹּהֵן הַיָּשִׁישׁ לְבוּשׁ־הַבַּדִּים. וָאֶכְבּשׁ רֹאשִׁי בְשׁוּלֵי־מְעִילוֹ בֵּין הַפַּעֲמוֹנִים וְהָרִמּוֹנִים, וָאֵבְךְּ, וָאֶתְוַדֶּה, וָאֵבְְךְּ… –

וְעַתָּה רְאִי גַם רְאִי, הִנֵּה הָתֵל הֵתֵלּוּ בִי הַשָּׁמַיִם וּבְכַחַשׁ אַכְזָרִי סְבָבוּנִי. אֶת נְעוּרַי, אֶת הַכֹּל לָקְחוּ מִמֶּנִּי וּמְאוּמָה לֹא נָתְנוּ לִי כָפְרָם. – וַתִּגָּלִי אַתְּ אֵלַי פִּתְאֹם. אֱיָלוּתִי וּמַלְכַּת נַפְשִׁי, וְהִנֵּךְ נִצֶּבֶת עַתָּה לְפָנַי בִּמְלֹא הוֹדֵךְ עַל הָאָרֶץ. שַׁרְבִיט הָאשֶׁר בִּימִינֵךְ וְצִיץ הַיְשׁוּעָה עַל מִצְחֵךְ. וַאֲנִי כִמְעַט רְאִיתִיךְ – וְכָל מַאֲוַיּי הַכְּלוּאִים הֵגִיחוּ פִתְאֹם כִּפְתָנִים רְצוּצִים מֵחוֹרֵיהֶם בַּחֲצִי גְוִיּוֹתֵיהֶם וְהֵם נִמְשָׁכִים וּמְרַטְּטִים, רְעֵבִים וּצְמֵאִים, לְמוּלֵךְ, לְמוּלֵךְ, וְאֵשׁ זָרָה, אֵשׁ הַמֶּרֶד, בְּעֵינֵיהֶם…

ובעוד העלם מדבר, הרים את עיניו אל מול מקום הנערה – ויהי לאבן. היא נעלמה מראש הכף, ורק דמותה טבועה עוד בנהר כצורה בחותם. ויגדל מאד צער העלם ויגונו עמק כתהום; אולם מעט מעט באה שלות השחר בלבו, “ותהי כצרי זולף על מכות נפשו³⁰¹, וינח לבבו ויכנע”.

וְכַהֲשִׁיבוֹ אֶת עֵינָיו אֶל רֹאשׁ הַכֵּף – וַיַּרְא וְהִנֵּה שָׁם בְּרוּם עוֹלָם, מִמַּעַל לַכֵּף כְּעֵין עָב יְחִידָה וּקְטַנָּה מְרַחֶפֶת וּתְלוּיָה, וְהָעָב צְחוֹרָה וּבַעֲלַת־כְּנָפַיִם, וּכְתַבְנִית יָד יוֹצֵאת מִתַּחַת לִכְנָפָהּ, שְׁלוּחָה מוּל אַיֶּלֶת־הַשַּׁחַר. הַדְמוּת מַלְאָךְ הִיא וְאִם דְּמוּת הָעַלְמָה? – וְכִלְיוֹן־נֶפֶשׁ גָּדוֹל מִנְּשׂא תָקַף אֶת הָעֶלֶם, וְאַהֲבַת אֱלֹהִים עַזָה מִמָּוֶת שָׁטְפָה לִבּוֹ בְיַם גַּעְגּוּעֶיהָ. וַיֵּשְׁתְּ אֶת תְּכֵלֶת הַשָּׁמַיִם בְּעֵינָיו וַיִּשְׁכָּר… וַיִּזְקֹף הָעֶלֶם קוֹמָתוֹ וַיָּרֶם יָד וַיִּקְרָא “אֱלֹהִים! גַּם אֶת הָאֵשׁ אֲשֶׁר בִּלְבָבִי הִנְנִי נוֹתֵן קֹדֶשׁ לַשָּׁמָיִם!” – וַיִּנָּעֵר, וַיָּמָשׁ מִמְּקוֹמוֹ, וַיִּישַׁר לָלֶכֶת עִם שְׂפַת הַנָּהָר לִקְרַאת הַנָּכוֹן³⁰² לוֹ בְלֵב בָּטוּחַ. קְרִיאַת הָאֵשׁ צָלְלָה בְאָזְנָיו, וּבְעֵינָיו נָגְהוּ דִמְדּוּמֵי הַשָּׁחַר³⁰³. וְצֶלֶם הַנַּעֲרָה בַמַּיִם וְהָעָב הַצְּחוֹרָה בַמָּרוֹם – מָשׁוּ גַם הֵם מִמְּקוֹמָם וַיֵּלְכוּ לְפָנָיו… –

וּכְשֶׁהִרְחִיק הָעֶלֶם לָלֶכֶת – וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׂפַת הַנָּהָר, אֲשֶׁר הוּא עוֹלֶה בָּהּ, הוֹלֶכֶת וּגְבוֹהָה מְאֹד, עַד שְׁוֹתָהּ³⁰⁴ בְּקוֹמָה אֶל הַכֵּף שֶׁכְּנֶגְדָּהּ. וּשְׁנֵי הַכֵּפִים הוֹלְכִים וּמִתְקָרְבִים, הוֹלְכִים וּמַאֲפִילִים עַל עֲרוּץ³⁰⁵ הַנָּהָר הַסָּגוּר בֵּינֵיהֶם, וַיְהִי דִמְיוֹנָם כִּשְׁנֵי מְצוּקִים³⁰⁶ אֲשֶׁר חָבְרוּ עַל הָאֲבַדּוֹן, וְהֵם חֹרְשִׁים מְזִמָּה לַהֲבִיאוֹ בֵין מְצָרֵיהֶם³⁰⁷ וּלְחַנְּקוֹ שָׁם בָּאֲפֵלָה… – וּפִתְאֹם עָמְדָה הָעָב הַצְּחוֹרָה וַתָּנַח בְּרוּם עוֹלָם עַל שֶׁן סֶלַע. וַיִּצֶף הָעֶלֶם לְמֵרָחוֹק, וַיַּרְא וְהִנֵּה כְעֵין צוֹק גָּדוֹל³⁰⁸ וְשָׁחוֹר מִתְנַשֵּׂא שָׁם מִתּוֹךְ עַרְפְלֵי שַׁחַר. וְהַצּוֹק גָּבֹהַּ וְתָלוּל³⁰⁹ וְעַל כִּתְפִי הַכֵּפִים יִשְׁכֹּן. תַּחְתָּיו עוֹבֵר נְהַר הָאֲבַדּוֹן וְעַל רֹאשׁוֹ דוֹלֵק כִּדְמוּת נֵּר קָטֹן… –

וַיַּכֵּר הָעֶלֶם אֶת אֵשׁ הַקֹּדֶשׁ, וַיֵּעֹר הַנֶּשֶׁר בְּקַן־לְבָבוֹ³¹⁰, וַיָּעָף דֶּרֶךְ פִּיו בְּצִוְחַת־מְרוֹמִים: אֵשׁ ה‘, אֵשׁ ה’! – וַיִּשְׁכַּח הָעֶלֶם שְׁאוֹל תַּחְתִּית וַיְזַנֵּק אֶל רֹאשׁ הַצּוּר, וַיַּעַט³¹¹ אֶל שַׁלְהֶבֶת הַקֹּדֶשׁ, וַיְנִיפֶהָ תְנוּפָה שָׁמָיְמָה. נֶהְדָּר בַּמָרוֹם נִצָּב בִּכְלִיל³¹² עֲלוּמָיו וְתַלְתַּלָּיו, רוֹם זָקַף רֹאשׁוֹ הַמְּעֻטָּר וְלַפִּיד הַיְשׁוּעָה בְיָדוֹ יִבְעָר. – וּתְרוּעַת גִּיל אַדִּירָה נָכוֹנָה עַל שִׂפְתֵי הָעֶלֶם – וְאוּלָם בָּרֶגַע הַזֶּה נִגְלְתָה לְפָנָיו שֵׁנִית דְּמוּת הָעַלְמָה מִתְּהוֹם הָאֲבַדּוֹן… הִנֵּה הִיא, הִיא, כְּלִילַת חֶמְדָּה וְתִפְאֶרֶת – עַפְעַפֶּיהָ יַיְשִׁירוּ נֶגְדּוֹ, וַתַּשְׁלֵךְ חַכָּה בִתְהוֹם נִשְׁמָתוֹ. דּוּמָם תִּמָּשֵׁךְ אֵלָיו לַמָּרוֹם וְדוּמָם תִּמְשְׁכֶנּוּ אֵלֶיהָ שְׁאוֹלָה. –

וַיְאַמֵּץ הָעֶלֶם בְּחָזְקָה אֶת לַפִּיד־הַקֹּדֶשׁ אֶל לִבּוֹ, וַיַּעֲצֹם אֶת עֵינָיו בִּרְעָדָה, וַיִּקְרָא: שָׁמַיִם – אֲבַדּוֹן – אָתְּ… – וַיִּתְנַפֵּל מֵרֹאשׁ הַצּוֹק אֶל הַזְרוֹעוֹת הַפְּשׁוּטוֹת בִּתְהֹם הָאֲבַדּוֹן… –

וְהַמַּיִם הֵקִיאוּ אֶת הָעֶלֶם אֶל אֶרֶץ רְחוֹקָה מְאֹד, אֶל אֶרֶץ נֵכָר, הִיא אֶרֶץ הַגָּלוּת. וַיָּשָׁט בְּכָל הַמְּדִינוֹת וַיָּבֹא בִּבְנֵי הַגּוֹלָה, וַיַּעֲבֹר בֵּינֵיהֶם כְּאַגָּדָה מִנִּי־קֶדֶם וְכַחֲזוֹן עֲתִידוֹת, וַיְהִי מוּזָר וְאִישׁ חִידוֹת לְכֻלָּם. – כִּי הִנֵּה צָרֹף צֹרַף לְבַב הָעֶלֶם בְּכוּר מְשֻׁלָּשׁ, וְאֵשׁ גְּדוֹלָה, מְדוּרָה מְשֻׁלֶּשֶׁת, בָּעֲרָה בוֹ: הֲלֹא הִיא אֵשׁ הָאֱלֹהִים וְאֵשׁ הַשָּׂטָן – וְהָעַזָה מִשְׁתֵּיהֶן – אֵשׁ הָאַהֲבָה.

 

ערך הפואמה    🔗

“מגלת האש” נארגה מאגדות תלמודיות שונות, שהמשורר העמיק ופאר את תכנן את תכנן ברגשות כבירים וסגנון יפה ונמרץ. הגבור הראשי של הפואימה, “העלם הרך ובהיר העינים”, הוא סמל הנוער המתענה ונצרב בין שני מיני אש, אש השטן והתאוה – ו“אש הקדש”, או התלהבות הנפש העורגת³¹³ לשמים, לשירה ורוממות. יש שרוח אצילות³¹⁴ והתפעלות נעלה תנוח על העלם העברי, בעל הלב־הרגש והנפש העשירה, והוא מטפס ועולה ל“נר האלהים” הנתון במרומים: ויש שמאויי העלומים ידחפוהו לתוך זרועות החמדה החמרית אשר בעמקי האבדון ויטבע בתחום חיי־הבשרים. ולאחרונה יפוג שכרונו של הצעיר החוזה והחומד, ויבוא לתוך המציאות העניה, בין אחיו בני הגולה, הרחוקים גם מדמיונות נעלים וגם מרשפי האהבה והתאוה, ויהיה בעיניהם כ“איש חידות”.

ב“מגלת האש”, כמו בהפואימות ה“מתמיד” ו“בעיר ההרגה”, אין אנו מוצאים ברור פסיכולוגי מספיק של הגבורים. מלחמת הרוח והחומר מולידה כמה רגשות דקים ושונים, זעזועים פנימיים ומעמדי־נפש, שביאליק מקצר בהם ביותר. אין הגבור הראשי של “מגלת האש” מסומן כלל בחזותו ואישיותו, ואינו אלא כנושא מפשט של אגדה. אגב אין הפואימה מובנת כראוי בכמה מקומות, מה שאינו מועיל להעמיק את תכנה, שאינו עשיר בכלל ברעיונות חדשים.

 

שירי אהבה.    🔗

ובאותם הימים שכתב המשורר את “מגלת האש” על מלחמת האהבה והתאוה עם הפרישות והטהרה הרוחנית – נסה גם הוא בעצמו לרדת ממרומי חזיונותיו על גורל העם העברי ועתידותיו ולהשמיע שירי אהבה. הנה אחד המעולים שבשירים הללו – “צפורת”:

כָּל הָעוֹלָם טוֹבֵעַ בָּאוֹר וּבַשִּׁיר

אוֹצְרוֹת חַיִּים לֹא שְׁעַרְתִּים מִסָּבִיב מִתְרַחֲשִׁים³¹⁵,

וּבַמִּשְׁעֹל הַנִּמְתָּח בֵּין יַעַר וָנִיר³¹⁶

שְׁנֵינוּ הוֹלְכִים וּמַחֲשִׁים. –

פִּתְאֹם רָחֲפָה הַקָּמָה – וּמִפֶּה אֱלֵי פֶּה

עָבַר רֶטֶט קַרְנַיִם עַל פְּנֵי הָאוֹקְיָנוֹס³¹⁷.

הוֹי מִי הִשְׁלִיג עָלֵינוּ – וּבְשֶׁפַע כָּזֶה,

חֵיל צִפָּרוֹת³¹⁸ לְבָנוֹת?…

וְהִנֵּה נִקְלְעָה צִפֹּרֶת בְּפֶרַח בִּקְצֵה

שְׂעַר מַחֲלַפְתֵּךְ הַמְפַזְזָה³¹⁹ עַל הַמַּחֲגֹרֶת

וּכְמוֹ רָמְזָה לִי: בָּחוּר, קוּם שְׁקָה לִי, וּדְמֵה

אֵלַי הַצִּפֹּרֶת…

אוּלָם אַתְּ – הַהִרְגַּשְׁתְּ בַּצִּפֹּרֶת וּבִי?

הָהִרְגַּשְׁתְּ, כִּי גַם נַפְשִׁי נְתוּנָה בַּשְּׁבִי,

וּמְפַרְפֶּרֶת וּתְלוּאָה, וּמְצַפַּה לִישׁוּעָה

בְּמַחֲלַפְתֵּךְ הַקְּלוּעָה?

וּבְעֵינַיִךְ שׁוּב אָצִיץ וַאֲבַקֵּשׁ שָׁם תְּשׁוּבָה –

וּכְבַתְּחִלָּה הֵן צְנוּעוֹת, שְׁתֵּי יוֹנֵי־הַחֵן;

מַה לִּי צְנִיעוּת עֵינַיִךְ – וּמַחֲלַפְתֵּךְ־מְשׁוּבָה³²⁰

הִיא אוֹמֶרֶת לִי: הֵן! ³²¹

ויש שהמשורר מביע את האהבה בדמות “שיר עם”, שיש לו חן־תמימות מיוחד:

בֵּין נְהַר פְּרָת וּנְהַר חִדֶּקֶל

עַל הָהָר מִתַּמֵּר³²² דֶקֶל

וּבַדֶּקֶל, בֵּין עֳפָאָיו,

תִּשְׁכָּן־לָהּ דּוּכִיפַת³²³ זָהָב.

צִפּוֹר־זָהָב! עוּפִי, חוּגִי³²⁴,

צְאִי וּבַקְשִׁי לִי בֶן־זוּגִי,

וּבַאֲשֶׁר תִּמְצָאִיהוּ

כִּפְתִי אוֹתוֹ וַהֲבִיאִיהוּ.

אַךְ אִם אֵין לָךְ חוּט־הַשָּׁנִי³²⁵ –

דַּבְּרִי שָׁלוֹם אֶל חֲתָנִי;

מַה־תַּגִּידִי לוֹ? – הַגִּידִי:

נַפְשִׁי יוֹצֵאת אֶל יְדִידִי. –

וְאִם יְמָאֵן – שִׁמְעִי רָזִי:

הַכֹּל מוּכָן בְּאַרְגָּזִי –

שֵׁשׁ³²⁶ וָמֶשִׁי, וּבְמֶלְתַּחְתִּי –

עֶשְׂרִים כְּתֹנֶת רִקְמַת מַחְטִי.

וְנוֹצָה רַכָּה שְׁמוּרָה עִמִּי

מְרוּטָה בְעֶצֶם יַד שֶׁל אִמִּי;

מֵעֵינֶיהָ שְׁנָת הִמְעִיטָה

לַעֲשׂוֹת כַּר לְאַפִּרְיוֹן³²⁷ בִּתָּהּ.

וּבְמַחֲבוֹאָהּ, זָהָב רְקוּמָה,

כְּבָר מְחַכָּה הַהִנּוּמָה³²⁸;

נְדָנִי מֻשְׁלָשׁ, נְכוֹנָה אָנִי –

וְלָמָה אֱחֶרוּ פַעֲמֵי חֲתָנִי?!…

לַחַשׁ־נַחַשׁ, כּוֹס שֶׁל־בְּרָכָה³²⁹,

הַדּוּכִיפַת כָּכָה שָׂחָה:

"לַיְלָה אָטוּס אֶל בֵּית דּוֹדֵךְ

וַאֲגַלֶּה לוֹ אֶת סוֹדֵךְ.

אֶשְׁאַל לוֹ בִשְׁמֵךְ לִשְׁלוֹמוֹ,

דְּמוּתֵךְ אַרְאֶה לוֹ בַחֲלוֹמוֹ.

פִּתְאֹם יִקְפֹּץ מִמִּשְׁכָּבוֹ

וְעַל מַטְאֲטֵא רָכוּב יָבֹא.

יָבֹא וְיֹאמַר לָךְ: "הִנֵּנִי!

אַתְּ גִּיל חַיַּי, בָּבַת עֵינִי!

לֹא בְמֹהַר וְלֹא בְמַתָּן

כִּי בְאַהֲבָה בָךְ אֶתְחַתָּן.

מַה לִּי עָשְׁרֵךְ, מַה לִּי רֵישֵׁךְ

לָמָּה מֶשְׁיֵךְ לִי עִם שֵׁשֵׁךְ?

מֶשְׁיִי – שְׂעָרֵךְ, חֵיקֵךְ – כָּרִי,

אַתְּ מַטְמוֹנִי עִם אוֹצְרִי.

יֵשׁ לִי מִשֶּׁלִּי רָב מֹהַר:

בְּלֹרִית שְׁחוֹרָה וְאֵשׁ הַנֹּעַר". – ³³⁰

בכלל אין ביאליק מן המשוררים הכרוכים ביותר אחרי העדנה והרוך שבאהבה:

אוֹמְרִים, יֵשׁ בָּעוֹלָם נְעוּרִים –

הֵיכָן נְעוּרַי? –

אוֹמְרִים, אַהֲבָה יֵשׁ בְּעוֹלָם –

מַה־זֹאת אַהֲבָה?³³¹

את ימי־העלומים, המסוגלים ביחוד לחלומות האהבה ושעשועיה, בלה המשורר על גבי ספרים שונים, והוא נעשה רוחני ובעל חשבונות המפיגים את השכרון:

זַךְ הָיִיתִי, לֹא דָלַח הַסַּעַר רִגְשׁוֹתַי הַזַּכִּים

עַד שֶׁבָּאת, יְפֵה־פִיָה, וּבְרוּחֵךְ נָשַׁפְתְּ וְנִדְלָחְתִּי³³².

וַאֲנִי, נַעַר פֹּתֶה, לְרַגְלַיִךְ בְּלִי חֶמְלָה הִשְׁלַכְתִּי

תֹּם לְבָבִי, בֹּר רוּחִי, כָּל פִּרְחֵי נְעוּרַי הָרַכִּים.

רֶגַע קָטָן מְאֻשָּׁר הָיִיתִי בְּלִי־חֹק, וָאֲבָרֵךְ

אֶת הַיָּד הַחֹלֶקֶת לִי מַכְאוֹב הָעֹנֶג הֶעָרֵב;

וּבְרֶגַע קָטָן שֶׁל תַּעֲנוּג, שֶׁל אשֶׁר וָגִיל, עָלַי חָרֵב

עוֹלָם מָלֵא… מַה־גָּדוֹל הַמְּחִיר שֶׁנָּתַתִּי בִּבְשָׂרֵךְ! ³³³

 

עוז יותר מרוך    🔗

ביאליק למד לקפל ולהסתיר בקרבו את רגשותיו ומאוייו, ויש לו עזוז עצור יותר מהרגשות ענוגות וקלות, המשתפכות בפזיזות־משובה:

אָמְנָם בֶּן־יְשִׁיבָה אָנִי,

מִצְחִי – שֶׁלֶג, פָּנַי – שִׂיד,

אַךְ, כְּחֹרֶף זֶה, צָבַרְתִּי

כֹּחַ תַּחַת שִׂרְיוֹן גְּלִיד³³⁴.

ומאותו הטעם מיטיב ביאליק לתאר את החורף התקיף, עצור־הכח והקשה מהאביב והקיץ הרכים והמתפשטים בעדנתם ורעננותם:

וְקֶרַח עַז וּמוּצַק בַּרְזֶל –

הוּא הַשַּׁלִִּיט, וּבְמַמְלַכְתּוֹ

אוֹר וּכְפוֹר מְשַׁמְּשִׁים יַחְדָּו

זֶה בְחִצּוֹ וְזֶה בְמַחְטוֹ..

חַי אֲנִי, אִם לֹא בְּעוֹד לַיְלָה

מַאֲמַר רַב וְשַּׁלִּיט עָבָר³³⁵:

"מָחָר חָג – הִתְחַדְּשׁוּ לְבָנִים!

וְלֹא יֵרָאֶה עֶרְוַת דָּבָר!"³³⁶

וְלֹבֶן־שֵׁשׁ וִיקַר־הַזְכוּכִית,

זָהֳרֵי־קֶשֶׁת וְאַבְקַת־זָהָב

נִתְּכוּ, נִתְּזוּ בְרֹאשׁ כָּל חוּצוֹת,

נִתְלוּ בְנִצְרֵי³³⁷ גַן וּנְטָעָיו…

וְשֶׁלֶג חָדָשׁ, צַח וּבָהִיר,

כִּנְתִינָתוֹ מִשָּׁמָיִם,

פָּרַשׂ מַפּוֹת בְּרֹאשׁ כָּל גָּדֵר,

בְּרֹאשׁ כָּל כַּרְכֹּב וּשְׁפַתָּיִם³³⁸.

וּמַרְבַדִּים צַחִים רָבַד

בְּרֹאשׁ כָּל דֶּרֶךְ וּמִצִּדָּיו,

וְשַׁרְשְׁרוֹת כֶּסֶף טָהוֹר תָּלָה

בְּוָוֵי טֶלֶּגְרַף וְגִידָיו;

וְעַל הַגַּגּוֹת פָּרַשׂ סְדִינִים

וּבְשׁוּלֵיהֶם מְלִילוֹת³³⁹ בְּדֹלַח –

וּבַחֲלַל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ

יוֹם־טוֹב לָבָן אֶחָד מוֹלֵךְ! –

קְטֹרֶת בֹּקֶר בְּרֹאשׁ הַגַּגּוֹת

מְנַבֵּאת תַּבְשִׁיל חַם בַּסִּיר…

עוֹרֵב לֵץ, כְּנַף אַטְלַם שָׁחוֹר,

רוֹכֵב מְעֻמָּד עַל גַּב חֲזִיר…

“שְׁרִיק־שְׁרַק, שְׁרִיק־שְׁרַק” נְאֻם הַשֶּׁלֶג –

וּבָרְחוֹב מִפֶּה אֶל פֶּה

נָפַל רִיב שַׂכִּינִים חֲרִיפִים

הַמִּתְנַצְּחִים זֶה בָּזֶה³⁴⁰.

וּכְצַחְצוּחֵי³⁴¹ חֲרָבוֹת בְּמַחֲנֶה,

צוֹלֵל מֵעֲבָרִים שְׁאוֹן

שֶׁלֶג עַז וּמְאֻכַּל־קֶרַח

שָׁחוּק תַּחַת צַעֲדֵי־אוֹן.

אֵלֶּה הֵמָּה צַעֲדֵי־בֹקֶר

מְבַשְּׂרִים וְאֹמְרִים עֹז וָגִיל…

טָסִים³⁴² סוּסִים, פִּיהֶם יֶעֱשַׁן

וּמְצִלּוֹתָם³⁴³ – צִיל־צִיל־צְלִיל…

בְּרִשְׁתּוֹת תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן³⁴⁴

זֶה לָקָבֶל זֶה בִיעָף

חַד וְקַל וְהַתֵּז שֶׁלֶג,

פֹּרְחִים – וְאֵינָם עוֹד – חֲלָף!

וּבְעַרְבּוּבְיַת עֶגְלוֹת־חֹרֶף

תִּימְרוֹת הֶבֶל, צְלִילֵי־זוּג –

בְּסוּפָה חוֹלְפִים אַדְּרוֹת שֵׂעָר,

פְּנֵי לְהָבִים, זוּג וָזוּג..

כְּאִלּוּ טֵרַף דַּעַת כֻּלָּם

בּוּלְמוֹס³⁴⁵ אֶחָד: טוּס וַחֲלוֹף

בְּטִיסָה וּבִנְשִׁימָה אַחַת

מֶרְחַב־יָהּ מִסּוֹף עַד סוֹף…

הֶפְקֵר, הֶפְקֵר! – הוֹי הָרַכָּב!

שָׂא גַם אוֹתִי – צְלַח וּדְאֵה! – ³⁴⁶

 

מתי־מדבר.    🔗

העזוז של ביאליק ו“פטישו” מרגשים גם בהפואימה “מתי מדבר”, שכתב קרוב לאותו הזמן. בשום מקום לא הצליח עוד המשורר לתאר את ההוד הדומם בכל כך גאות כמו בשיר זה, הנוסד על אגדה תלמודית:

עַל יַד אָהֳלֵיהֶם הַקֹּדְרִים מוּטָלִים בַּחַמָּה עֲנָקִים,

בֵּין חוֹלוֹת הַמִּדְבָּר הַצְהֻבִּים כַּאֲרָיוֹת לָבֶטַח יִרְבָּצוּ.

שָׁקַע הַחוֹל תַּחַת מִרְבַּץ גּוּפוֹתָם מוּצָקוֹת־הַגְּרָמִים³⁴⁷,

דָּבְקוּ אַדִּירִים לָאָרֶץ, נִרְדָּמוּ וְאֲזֵנָם³⁴⁸ עֲלֵיהֶם:

חַרְבוֹת הַצּוּר לִמְרַאֲשׁוֹתָם, בֵּין רֹחַב כִּתְפֵיהֶם כִּידוֹנַם

אַשְׁפָּה וּתְלִי³⁴⁹ בַּחֲגֹרָתָם וּנְעוּצוֹת בַּחוֹל חֲנִיתוֹתָם.

צָנְחוּ³⁵⁰ בָאָרֶץ רָאשֵׁיהֶם הַכְּבֵדִים מְגֻדְּלֵי־הַפֶּרַע,

נִגְרַר שְׂעַר תַּלְתַּלֵּיהֶם וְנִדְמֶה לְרַעֲמַת הַלְּבָאִים;

עַזִים פָּנֵימוֹ וּשְׁזוּפִים³⁵¹ וְעֵינָם כִּנְחֹשֶׁת מוּעָמָה³⁵²,

מִשְׂחָק לִבְרַק חִצֵּי שֶׁמֶשׁ וּמִפְגָּע לְרוּחַ זִלְעָפוֹת³⁵³;

קָשִׁים מִצְחוֹתָם וַחֲזָקִים וּלְעֻמַּת שָׁמַיִם כּוֹנָנוּ,

גַּבּוֹת עֵינֵיהֶם – חֲרָדוֹת, מִסֻּבְּכָן יֶאֶרְבוּ הָאֵימִים³⁵⁴,

קְוֻצּוֹת זְקָנָם מִתְפַּתְּלוֹתּ כִּקְבֻצַת נַפְתּוּלֵי הַנְּחָשִׁים,

מוּצָקִים כַּחֲצוּבֵי חַלָּמִישׁ יָרוּמוּ בַעֲדָן חֲזוֹתָם³⁵⁵,

בֹּלְטִים כִּסְדַנֵּי הַבַּרְזֶל, לְהַלְמוּת פַּטִישִׁים נָכוֹנוּ,

וּכְאִלּוּ בָם נִקְשׁוּ מֵעוֹלָם בְּקֻרְנַס הַזְּמָן וּבְפַטִּישׁוֹ

כֹּחוֹת כַּבִּירִים לֹא־חֵקֶר וַיִּקְשׁוּ וַיִּדְמוּ לָנֶצַח;

רַק חֲרִיצֵי הַפָּנִים הַחֲרֵרִים³⁵⁶ וּגְדֻדוֹת הֶחָזוֹת³⁵⁷ הַחֲשׂוּפִים,

חֶרֶט³⁵⁸ הַחֵץ וְהָרֹמַח, פִּתּוּחֵי חֲרָבוֹת וּכְתָבְתָּן.

כִּכְתָב שֶׁעַל מַצְּבוֹת הָאֶבֶן³⁵⁹ לַנֶּשֶׁר הַיּוֹרֵד יַגִּידוּ,

כַּמָּה רְמָחִים נִשְׁבָּרוּ וּמִסְפַּר בְּנֵי־קֶשֶׁת נֻפָּצוּ

אֶל צוּרֵי־הַלְּבָבוֹת הָאֵלֶּה, אֶל־גַּבֵּי אֵל לֻחוֹת־הַשָּׁמִיר. –

וְיֵשׁ אֲשֶׁר יִפֹּל צֵל פִּתְאֹם וְצָף עַל פְּנֵי חוֹל הָעֲרָבָה

וּבָא עַד־קְצֵה מַחֲנֵה הַפְּגָרִים וְרִפְרֵף עַל־גַּבָּם מִלְמָעְלָה,

רַחֵף וָשׁוֹט בְּטִיסָה אַחַת עֵרֶב וָשֶׁתִי וּבְמַעְגָּל –

פִּתְאוֹם הוּא שׁוֹהֶה עַל אַחַת הַגּוּפוֹת הַשְּׁטוּחוֹת – וְעָמָד,

וְקָדַר הַגּוּף וַחֲצִי שְׁכֵנוֹ מְלֹא־מִשְׁטַח הַצֵּל שֶׁעַל־גַּבָּם,

וּפִתְאֹם יִזְדַּעְזַע הָאַוִּיר – וּמַשַּׁק כְּנָפַיִם – וּמַפָּל³⁶⁰ !

נֶחְבַּט בִּמְלֹא־כֹבֶד גּוּפוֹ וַיִּפֹּל עַל־טַרְפּוֹ בְאַחַת

נֶשֶׁר גְּדָל־אֵבֶר, בֶּן־צוּרִים, כְּפוּף־חַרְטֹם וַעֲקוּם־צִפָּרְנָיִם;

כּוֹנֵן הַדּוֹרֵס³⁶¹ צִפָּרְנֵי הַשָּׁמִיר³⁶² מוּל חֲזֵה־הַחַלָּמִישׁ³⁶³,

עָרוֹךְ הַחַרְטֹם הַשָּׁנוּן לְעֻמַּת הַפָּנִים הַנִּקְשִׁים…

עוֹד רֶגַע – וְנֶשֶׁר בַּגְּוִיָּה, וּבַרְזֶל בַּבַּרְזֶל יְנַקֵּר…

אַךְ פִּתְאֹם כְּמוֹ נִרְתַּע הַשַּׁחַץ³⁶⁴ וְהָיָה כְמֵשִׁיב כְּלֵי־זֵינוֹ;

נִחָת מִפְנֵי הוֹד הַשַּׁלְוָה וְתִפְאֶרֶת הָעֹז הַמִּתְנַמְנֵם –

יִפְרֹשׂ אֶת כְּנָפָיו וְנַעֲלָה, הִתְנוֹפֵף וָרוּם כְּלַפֵּי מָעְלָה,

וְהִכָּה גַל אַדִּיר בַּמָּרוֹם וּלְעֻמַּת גְּאוֹן שֶׁמֶשׁ יַצְרִיחַ,

רָם וּמִתְנַשֵּׂא שְׁחָקִים וּבְזֹהַר רָקִיעַ יִתְעַלָּם.

וּזְמָן רָב עוֹד תִּרְעַד מִלְּמַטָּה, אֲחוּזָה בְחֻדּוֹ שֶׁל רֹמַח,

אַחַת מִנּוֹצוֹת הַנֶּשֶׁר, שֶׁנָּשְׁרָה וְאָבִיהָ לֹא יָדָע. –

וְיֵשׁ שֶׁבְּהִתְעַלֵּף הַמִּדְבָּר בִּשְׁרַב צָהֳרָיִם – וְהִנֵּה

כְקוֹרַת הַבַּד³⁶⁵ פֶּתֶן־נָמֵר, מִשַּׂרְפֵי הַמִּדְבָּר הַגְּדוֹלִים,

מֵגִיחַ לְפַנֵּק בַּחֹם טַבְּעוֹת־בְּשָׂרוֹ הָרַךְ וְהַחֲלַקְלַק:

פַּעַם יִתְקַפַּל בַּחוֹל, רוֹבֵץ תַּחְתָּיו – לֹא נִיד וְלֹא רוּחַ,

כֻּלוֹ מִתְמוֹנְג מֵרֹךְ וְהִתְעַדֵּן בְּשִׁפְעַת הַזֹהַר;

וּפַעַם הוּא נֵעוֹר, מִתְמוֹדֵד וּמוֹשֵׁךְ אֶת עַצְמוֹ לַשָּׁמֶשׁ,

פּוֹעֵר אֶת פִּיו אֶל זָהֳרָהּ וְנוֹצֵץ בִּזְהַב מְעִיל קַשְׂקַשָּׂיו

כְּיֶלֶד שַׁעֲשׁוּעֵי הַמִּדְבָּר, רַךְ וְיָחִיד לִפְנֵי הָעֲרָבָה; –

פִּתְאֹם יִתְנַעֵר הַשָּׂרָף וְקָפַץ מִמְּקוֹמוֹ וְזָחַל,

הַחֲלֵק, הִתְעַקֵּל וְטָפֹף עַל־פְּנֵי יַם־הַחוֹל הַקּוֹדֵחַ,

וּפָגַע בְּמַחֲנֵה הַפְּגָרִים וְהִפְסִיק לְחִישָׁתוֹ³⁶⁶ – וְעָמָד,

זוֹקֵף שְׁלִישׁ גֵּווֹ כָעַמּוּד הַמְנֻמָּר בִּכְתָב־הַחַרְטֻמִּים³⁶⁷,

מֵרִים אֶת גֻּלַּת זְהָבוֹ, נְטוּי־גָּרוֹן וְלוֹטֵשׁ עֵינָיִם,

סוֹקֵר מִסּוֹפָהּ עַד סוֹפָהּ אֶת מַחֲנֵה הָאוֹיֵב הַנִּרְדָּם:

וְרַבָּה הַמַּחֲנֶה וּגְדוֹלָה וְאֵין מִסְפָּר, וְאֵין קֵצֶה לַגְּוִיָּה

וּמְגֻלִּים פְּנֵי כֻלָּם שָׁמַיְמָה וְגַבּוֹת עֵינֵיהֶם זְעוּמוֹת –

וְנִצְּתָה הַשִּׂנְאָה הַכְּבוּשָׁה מִנְּחַשׁ הַקַּדְמוֹנִי עַד הֵנָּה

וּתְהִי לְשַׁלְהֶבֶת יְרֹקָה בְעֵינֵי הַפֶּתֶן הַלְּטוּשׁוֹת,

וְרֶטֶט שֶׁל זַעַם יַעַבְרֶנּוּ מֵרֹאשׁוֹ עַד זְנָבוֹ הַמְפַרְכֵּס³⁶⁸…

וְהִנֵּה הוּא שׁוֹחֶה קוֹמָתוֹ וְכֻלּוֹ זָע, רוֹחֵף וְתוֹסֵס³⁶⁹,

נָטוּי כְּעֵין מַטֵּה־זַעַם עַל־גַּבֵּי הֶחָלָל הַקָּרוֹב,

וְרֹאשׁ־פְּתָנִים אַכְזָר³⁷⁰ יִנָּטֶה וּרְתִיחַת פִּי־שָׂרָף תִּשָּׁמַע,

רוֹעֲדִים, זוֹעֲמִים, לוֹהֲטִים שְׁנֵי עֻקְצֵי³⁷¹ לְשׁוֹנוֹ הַשְּׁחוֹרִים…

פֶּתַע וְנִרְתַּע הַשָּׂרָף וְהָיָה כְמֵשִׁיב אֶת רֹאשׁוֹ,

נִחָת מִפְּנֵי הוֹד הַשַּׁלְוָה וְתִפְאֶרֶת הָעֹז הַמִּתְנַמְנֵם,

יִקְפֹּץ מְלֹא אָרְכּוֹ לְאָחוֹר וְנָטָה הַצִּדָּה וְעָבָר. –

אַךְ יֵשׁ אֲשֶׁר פָּרָשׁ עַז־נֶפֶשׁ יִנָּתֵק מֵאַחַת הָאֹרְחוֹת

וְרִתַּח אֶת־סוּסוֹ³⁷² הָאַבִּיר וְהִפְלִיג בְּיַם־הָעֲרָבָה,

וּמֻדְבָּק אֶל־אֻכַּף אַבִּירוֹ יְעוֹפֵף כְּעוֹף הַפּוֹרֵחַ,

זוֹרֵק כִּידוֹנוֹ וְקוֹלְטוֹ בְּתוֹךְ כְּדֵי־שֶׁטֶף־מְרוּצָתוֹ,

וְנִרְאָה כְאִלּוּ יְהַלֵּךְ וִירוֹצֵץ לְפָנָיו הַבָּרָק

וְהוּא דּוֹלֵק אַחֲרָיו וְתוֹפְשׂוֹ וְשֵׁנִית יְשַׁלְּחֶנּוּ לַחָפְשִׁי.

וְנֶעְלַם הַמַּחֲזֶה בַמֶּרְחָק וְשָׁטַף הַסּוּס וְהֶעֱלָה

אֶת־רוֹכְבוֹ אֶל־רֹאשׁ צוּק גָּבוֹהַּ מִמַּעַל לֶעָבִים – וּפִתְאֹם

יִתְנוֹדֵד הָאַבִּיר וְנִזְקַף וְנִרְתַּע לְאָחוֹר קוֹמְמִיּוּת.

יִתְמַהּ הַפָּרָשׁ וְהֵצַל³⁷³ בִּשְׂמֹאלוֹ עַל־עֵינָיו וְהִבִּיט… –

וְהָפַךְ לְפֶתַע עִם סוּסוֹ וְחִתַּת אֱלֹהִים עַל פָּנֵיהוּ,

וְדָפַק אַבִּירוֹ³⁷⁴ בְכֹחַ וְכַחֵץ הַשָּׁלוּחַ – לְאָחוֹר…

יַדְבִּיק הָאֹרְחָה וְסָח לָהֶם כָּל מַרְאֵה עֵינָיו בִּדְמָמָה…

שׁוֹמְעִים עַרְבִיאִים, מַחֲרִישִׁים וְאִישׁ אֶל רֵעֵהוּ יִתְמָהוּ,

שׁוֹמְרִים אֶת־פִּי זְקַן־הַחֲבוּרָה³⁷⁵ – וְהוּא אֶחָד “קָדוֹשׁ” וְיָשִׁישׁ –

יִשָּׂא הַיָּשִׁישׁ וְאָמַר: "בָּרֵךְ שֵׁם אַלַּהּ, הַמַּאֲמִין! ³⁷⁶

חֵי זְקַן־הַנָּבִיא, כִּי רָאוּ עֵינֶיךָ אֶת־מֵתֵי הַמִּדְבָּר!

מַחֲנֵה אֱלֹהִים זֶה, דּוֹר קְדוּמִים, עַם נֶאְדָּר בָּעֹז, עַתִּיק־יוֹמִין;

אָכֵן עַז־נֶפֶשׁ וְקָשֶׁה כְסַלְעֵי־עֲרָב עַם זֶה הָיָה:

הִמְרוּ אֶת־נֶפֶשׁ נְבִיאָם וְגַם בֵּאלֹהֵיהֶם הִתְגָּרוּ –

וַיִּסְגְּרֵם אֶל בֵּין הֶהָרִים וַיַּפֵּל שְׁנָת נֵצַח עֲלֵיהֶם,

וַיְצַו אֶת־הַמִּדְבָּר עֲלֵיהֶם³⁷⁷ וּשְׁמָרָם לְזִכְרוֹן דּוֹר־דּוֹרִים… –

וְיִנְצוֹר אַלַּהּ מַאֲמִינָיו מִנְּגֹעַ בִּקְצֵה כַנְפֵי כְסוּתָם!

וּמַעֲשֶׂה בַּעֲרָבִי שֶׁנָּטַל חוּט אֶחָד מִצִּיצִית כְּנַף בִּגְדָם –

וַיִּיבֶשׁ כָּל־גּוּפוֹ מִיַּד עַד שֶׁהֵשִׁיב הָאָשָׁם³⁷⁸ לִמְקוֹמוֹ. –

וְהֵם הֵם אֲבוֹת עַם־הַכְּתָב…"³⁷⁹

 

קבוצת שירי ביאליק.    🔗

בשנת 1908 הוציאה “מוריה” באודיסה קובץ גדול של שירי ביאליק, אחרי שהדפיסה “תושיה” רק חלק מהם בשנת 1902. וכעבור שנה בקר ביאליק את ארץ־ישראל, ונתקבל שם בכבוד גדול כמשורר לאומי.

 

“מאחורי הגדר”    🔗

בסוף שנת 1909 פרסם ביאליק ב“השלח” ספור מחיי הילדים, “מאחורי הגדר”. מקום המאורע הוא פרבר העצים, שלפנים ישבו בו קצפים, ואחרי כן נהפך כלו “לישוב גדול של יהודים יושבים צפופים וסוחרים בקנים וקנקנים של החורשות הקצוצות ובפירות וירקות תלושים”. כל הנכרים עם החורשות, הגנים והמקשאות³⁸⁰, נהדפו עתה לאחור ונתרחקו מן הפרבר; “ורק גויה עקשנית אחת, שקוריפינשטשיכה שמה, אשה ארמלית³⁸¹ וחשוכת־ולדות, שגדלה אסופית³⁸² בתוך ביתה וכלב גדול עם כלבים קטנים בחצרה – היא לבדה מכל הקצפים הקודמים החזיקה בנחלתה, חצר וגן־אילן וירקות מאחוריה, החזיקה בשתי ידים – וקונם³⁸³ עליה שלא תזוז!” השכנים היהודים היו מתקוטטים עמה בכל יום ומצירים לה בכמה אופנים, והיא לא נלאתה להשיב להם כפעלם. “הם שופכים לחצרה אפר ורמץ³⁸⁴ – מחזירה היא להם אודים עשנים, ופעם אחת כמעט שלא נפלה דלקה; הם מורטים אוזים ומפריחים נוצות לחצרה – חורכת³⁸⁵ היא בן־חזיר ושולחת את עשן־החרכה בחלונותיהם; הם עושים את מחיצות חצרה דפנות לבתי־כסאות – מגביהה היא את המחיצות טפח וטפחים כנגד חלונותיהם ממש ומקדרת³⁸⁶ עליהם את היום בצהרים; הם משלחים נעריהם בגנה – שוסה היא בהם את הכלבים…”

בכותל הדירה של שקוריפינשטשיכה הפונה כלפי רשות־הרבים לא היו שום חלונות, וזה נראה כעין “ברוגז”, או “להכעיס”: “יהודים, הריני הופך פרצופי מכם – וראיתם את אחורי…” גם זיז³⁸⁷ היה יוצא מן הכותל לצד המבוי, ובני־אדם היו נתקלים ונחבלים בו ורצים לביתם למעך את החבורה בסכין. ביחוד הפיל כלבה הגדול של הגויה, שקוריפין את אימתו על ההולכים דרך המבוי לבית־המדרש הסמוך. זה היה “כלב־שבכלבים ברדלס³⁸⁸, דורס בני־אדם. נביחתו נביחה רתחנית ולבו רע עליו תמיד. כשהוא מריח פסיעות בן־אדם במבוי הקרוב – מיד: “רררר – הב, הב!” – כך הוא נובח בפירוש: “הב!” בקמץ ולא בפתח, וכלב שנביחתו קמוצה – הזאב טוב ממנו”. ובכל זאת לא נמנעו הנערים מלהתגרות בו. יש שאחד מהם תוחב מקל בנקב שבגדר, “כנגד עיניו של הכלב ממש – והתגרה מתחלת. הם, הגבורים שמאחורי הגדר, קוראים מזה: גיר גיר…”, כלומר: גירא בעיניך³⁸⁹, שקוריפין, אדרבה צא נא והלחם בנו…“, והוא, הכלב הקשור בשלשלת, הומה וחומר³⁹⁰ בחצר מתוך מעיו: רררר – מפרזל³⁹¹ בשלשלת וכל עצמותיו נמשכות לקרב”.

שקוריפינשטשיכה היתה יוצאת העירה דרך הפשפש³⁹² האחורני שבחצרה, והיתה הולכת ומקיפה בגנות וקרפיפות³⁹³, כדי שלא תפגע ביהודים השנואים עליה; ובשכונה³⁹⁴ היהודית נראתה רק

“בזמן הוצאת פירותיה בעגלה לשוק. אז יפתח בקול שריקה וחריקה השער החיצון, ומן החצר היתה יוצאת טעונה פירות עגלה קטנה בת שני אופנים, דיופני³⁹⁵, משוכה על ידי סוס קטן כעין סיח, “גוצי” שמו. בעגלה על גבי הפירות היתה יושבת שקוריפינשטשיכה והמוסרות בידה. פרחי³⁹⁶ העגלונים, שהיו עומדים כנגד השער ומצפים ליציאה זו כלביאת משיח, היו ממצעים לה דרך ביניהם ומקבלים את פניה בתרועה גדולה. אגב חדוה הם חוטפים מתוך העגלה קשוא גדול וירוק, תפוח אדמדם או אגס מהודר ונועצים בהם את שניהם החזקות תיכף ומיד, לעיני הנגזלת…”

ביחוד היתה שנאה כבושה בין הגויה ושכנה חנינא־ליפא. כשבא יהודי קצר ושמן זה מאחד הכפרים לדור בבית הסמוך לה – פרצה מיד המחלוקת ביניהם. “נחלקו על טפח אדמה, על תרנגולת שאבדה, על היזק ראיה³⁹⁷, על פרצה בגדר”, ובעיקר על הריח הרע שמפיצים האוזים הגדלים בגגו של חנינא־ליפא. וכשהגיעו הדברים לידי סטירות־לחי, עמד חנינא־ליפא לדין ושלם קנס מתוך חריקת שנים.

"ומאז התחילה בין שני הצדדים מלחמת־שכנים שתוקית, שנשתתפו בה אפילו עצים ואבנים דוממים המוטלים בתוך שתי החצרות. זה היה דלף טורד³⁹⁸, ממושך ומיגע של מעשי־איבה קטנים, סמוים³⁹⁹ מן העין, שאין צועקים עליהם – והם יורדים חדרי בטן כטפין של זפת בוערה. דומה, שאפילו כתלי שתי הדירות הוגים, בעד המחיצה הגבוהה שביניהם, שנאת מות זה לזה… וכשתקפה האיבה בלב הבעלים עד להשחית, עד לכדי טרוף הדעת, עד לשלח איש את בית חבירו עם כל מה שבתוכו באש – היו שני בעלי־הדירות נטרדים פתאם מבתיהם ויוצאים כל אחד לחצרו ומתחילים, באין ברירה ובאין עלה⁴⁰⁰ להתלות בה, לכלות את חמתם בעצים ובאבנים או גם בבעלי־חיים אלמים, שבאו לידם. שניהם נעשים פתאם זריזים לבטלה מתחבטים בחצר מזוית לזוית, מבקשים ומוצאים לעצמם מיני עבודה של מה־בכך, עבודה שאינה צריכה לגופה – וטורחים בה לשמה, מתוך קוצר־רוח ואיבה עצורה. מרוסקת בין השִנים. שקוריפינשטשיכה בודקת פתאם את שורת הפכים⁴⁰¹ שעל גבי התיתורא⁴⁰² ומוצאת שלא הודחו ונתמרקו עדיין כהוגן – והיא דנה אותם ברותחין ובהגעלה⁴⁰³ פעם שניה. משפשפת⁴⁰⁴ היא את הכלים ומקרצפת⁴⁰⁵ בכל כחה וחמתה, ובמהירות, במהירות, כשמרפק⁴⁰⁶ ידה העסקנית מפזז בשעת מעשה באויר… ופתאם היא מתחילה להוציא מתוך איזו מטמורה⁴⁰⁷ מיני שקים בלים, שומטת מבפנים וזורקת לחוץ, עד שגל גדול של סמרטוטים נערם לפני פתחה. ובעוד רגע והנה היא מחזירתם אחד אחד למחבואם הראשון – וגל הסמרטוטים כלא היה. פגעה בינתים במארינקה (האסופית) – והיא חותמת צביטה⁴⁰⁸ חריפה בבשרה. נזדמנה לה החזירה – והרי בעיטה בצלעה. הכלב שקוריפין רואה ומקבל עליו מרות מאליו: מתקפל הוא חרש במלונתו, או מצמצם עצמו על תל האשפה מאחורי המלונה – והס!…

וחנינא־ליפא מצדו אף הוא נעשה פתאם עסקן ורודף־סדר מתלבש בזריזות ומתחיל טורח. איזו רוח רעה מטלטלתו בחצר אילך ואילך והוא עמל וגונח ומזיע – ואין נחת. עולם הפוך בחצרו! הכל מונח שלא כשורה והכל מוטל שלא כהלכה: “חבית זו, ימח שמה – זועם הוא ומגלגל בדחיפת רגל איזו חבית רצוצה ומפולשת⁴⁰⁹ – מקומה, לכל הרוחות שם, אצל האֻרוה, “ולא כאן”… ופתאם – פק! – פקעה החבית ונתפקקו⁴¹⁰ חוליותיה – ורגלו הימנית, המוגבהת לדחיפה, נשארת בטלה באויר. מתמלא חנינא־ליפא עברה ומתחיל זורק בחמתו את נסרי החבית בזה אחר זה כלפי הגדר של שקוריפינשטשיכה: טרח, טרה, טרח! — זורק וזועם: שרפה, מגפה, חולירא!… בעוד רגע והנה הוא גורר בכפיפת כל הגוף ובשברון חצי מתנים איזו דלת מרופטת⁴¹¹, מגלגל מתוך אנחה ואנקה איזו אבן גדולה, מטפל ומתיגע באיזו קורה כבדה שמונחת כנבלה באמצע החצר – ואין להזיוה ממקומה. הזעה כבר שטפתהו – והוא עדיין מתחכם לה לאותה קורה, משתדל ומתלבט⁴¹² מצדי צדדים להגביהה כל־שהוא, ויהא כחוט־השערה. בנפשו הוא. ופעמים שהדבר נגמר בשלום. חנינא־ליפא, לאחר שהתפשט קפוטתו וחגר את מתניו – רקק לתוך כפות ידיו אחת ושתים, הסיט⁴¹³ את הקורה היסט כל־שהוא – ודעתו נחה. אבל פעמים שטרח לבטלה – ואז תפרוץ בין השכנים הקטטה הגדולה, זו שתחלתה קללות, צעקות וחרפות בחצר משני צדי הגדר, וסופה עפיפת אבנים וגזירין⁴¹⁴ וכלי־חרס משני ראשי הגגות”.

הגויה מתגלה בראש גגה, הדומה לתלולית⁴¹⁵ עפר משופעת לכאן ולכאן ומכוסה בימות החמה בכל מיני ירקות ודשאים; וחנינא־ליפא מתראה אף הוא בראש גגו הכפול – סוכך של רעפים⁴¹⁶ תלוי ממעל למכסה תבן. ושני השכנים משליכים זה על זה מרדות⁴¹⁷ ומגרפות, קדרות ופכים, מעריכות⁴¹⁸ ושחיפי־עץ. החצר שמתחת מתמלאה יללה ויבבה של כלבים וצריחת תרנגולים, ופרחי העגלונים שברחוב מריעים “הורא!”

רק שתי נפשות לא השתתפו בריב: מארינקה האסופית ונח בן חנינא־ליפא, נער שחרחור ומקווץ־שער. שני הילדים התודעו זה לזה דרך הנקב שבגדר, המפסיקה בין שתי החצרות. נח חפר באדמה כנגד הנקב ועשה גן קטן, המלא ערוגות, ערוגות, וזרוע פול ועדשים ושמשוניות⁴¹⁹; ובשעה שה“דודה” אין בחצר היתה מארינקה באה ושמה עין אחת בנקב, והילדים היו מסיחים זה לזו.

"כל תעלומות לבבם. נח היה מדבר הרבה־הרבה, והכל ברגש רותח ובהתפעלות ובשבועי־שבועות, כשלחייו מתלהטות ועיניו דולקות. הבל הם היה נודף מפיו וטופח דרך הנקב על עפעף עינה היחידית של מארינקה. מדבר היה על הכפר שיצא ממנו, על החברים שהניח בכפר ועל הכלבים הקטנים והיפים שהיו לו שם. אוי, אוי – הוא עצם עיניו מתוך כונה – קטנים כל כך יפים כל כך!… ועוד היה מדבר על איזה יער: יער גדול, גדול, גדול – ככל העולם כלו, חי ראשו. העצים גבוהים כל־כך – אימה ופחד! הוא בעצמו עבר באותו יער, חי ראשו. כשיצא עם אבותיו מן הכפר עבר בו בעגלה. הם נסעו ונסעו ונסעו והיער עדיין לא כלה. מתי יצאו מן היער אינו יודע. הוא נתנמנם בעגלה על גבי הכסתות. וכשניעור ולא ראה עוד את היער בכה, חי ראשו. הוא בכה כל כך! ואף “מינצא” פרתם בכתה. היא היתה הולכת מאחורי העגלה קשורה בחבל – וכל פעם החזירה ראשה לאחוריה וגעתה בבכיה. מתגעגעת היתה על העגל שנשאר בכפר. אוי, כמה יפה היה העגל! אדמוני וטלאי לבן במצחו. כל היום היה מקפץ; וכך היה מקפץ: אץ, דץ, קפץ!… – ומארינקה אף היא היתה מספרת לנח על העבודה בחצר ובגן, על פירות הגן ועל לינותיה שם בלילות אפלים. לבדה היא לנה שם בתוך הצריף⁴²⁰, והיא יראה וחרדה כל־כך. כל הלילה מתהלך במשעולי הגן ובולש⁴²¹ בין האילנות אחד “נעלם”. מהלך הוא בחשאי, אילך ואילך, אילך ואילך, אפילו שקוריפין מתירא: הוא שוכב אז ורועד בצדה על אלומת התבן, עוצם עיניו ועושה את עצמו כלא שומע…

כשנודע לנח כי אין למארינקה אב ואם – נתמלא עליה רחמים, והיה מחלק עמה את המעדנים שנתנה לו אמו. “בימי בכורי הפירות בגן היו עושים חליפין: הוא זורק לה דרך הגדר פת לבנה של שבת, והיא זורקת לו תפוח נאה או אגס מהודר. לפעמים הוא מפורר לה מן הקורקבן⁴²² שנתנה לו האם ומושיט לה דרך הנקב”. ביחוד חמל עליה “בימי שבתות ומועדים, כשהוא היה יוצא לחצר שמח וטוב לב, מהודר ושבע, ומצא את מארינקה כשהיא יושבת או עומדת מהעבר הלז על עבודתה ופניה ומלבושיה וכל בריתה כתמול שלשום – כלם חול. באותה שעה נראית לו עלובה ואמללה כל כך! “למה אין היא יהודית?” – היה מצטער נח. וכשכון רגע שאין הדודה רואה, היה ממהר וזורק לה בעד הגדר ממעדני השבת: פרוסת רקיק, דובשנית⁴²³ וכדומה”. "פעם אחת, כשנכנס נח לאחורי הבית, הגיע אליו מהעבר הלז קול צוחה מעוכה, מין שאגה רצוצה וכבושה. הציץ בנקב לחצר – אין איש. השאגה יוצאת מתוך הדירה, ושל מארינקה היא. “הדודה מכה” – הרהר נח והטה אזנו. הצוחה היתה עמומה⁴²⁴ ומרוסקה, אבל יוצאת מתוך הנשמה ונוקבת את המוח. כזה שכוים⁴²⁵ את בשרו בשפוד⁴²⁶ ופיו סתום. נדמה לו לנח שהיא צוחת מתוך־תוכה, שואגת מתוך צפרני רגליה ושערות ראשה. לא יכול נח לעמוד מפני אותה צעקה – עוה את פניו מכאב־לב והתחיל טופח באגרופו הקטן על הגדר, טופח ובוכה, טופח וחורק את שניו: “אוי, אוי, הרפי, הרפי, הרפי!” ולא זז משם עד שהתיקה אותו אמו ציפה־לאה בחזקה מן הגדר. “תוף, תוף – רקקה לארץ וקנחה בסנורה את חוטם נח – הילד יוצא מדעתו מבטלה”.

כשהראתה מארינקה לנח בפגיעה הראשונה אחרי זה את זרועה הצבוטה והמרוטה, המכוסה חברבורות אדומות וצלקות כחולות⁴²⁷ נחמה בדברים טובים, והתאוה להיות עמה יחד במחיצה אחת בלי שום חציצה ביניהם. וחפצו נתן לו בקרוב. מעבר לגן שקוריפינשטשיכה היה כעין עולם־חשאין בפני עצמו, קרפף שמם ורחב־ידים, הנתון

"כלו בתוך מקשאות ומדלעות⁴²⁸ ומוקף מחיצות מכל צד. מגיעים אליו במשעול צר, בין שתי גדרות, ונכנסים לתוכו דרך פרצה שבגדרו שלו. כל ימות החורף הוא מופקר לשכבות שלגים צחים ועמוקים, שמגיעים עד למעלה מחצי כתליו, ובימות החמה הוא עזוב לפריה־ורביה חשאית של כל מיני דשאים וגידולי־בר ולמרעה עגל בודד או חזיר יחידי. קריאת תרנגול רחוקה או בת־קול של אדם מגיעה לכאן כמו מעולם אחר והכל נראה כחלום. פעמים סר לכאן קצַפּ לחרוך חזירו ועגלון להפשיט נבלתו.

הסמרטטור היחידי של המקום, גוי זקן, שתקן ומטורף קצת וחשוד על הכשפים, עשוי לעמוד שם שעות שלמות יחידי במקלו ותרמילו ולחטט דומם באשפה, חוטט ומנענע בשפתיו המרופטות⁴²⁹ ונראה כמלחש. ביחד עם גולגלות יבשות ושלדים לבנים וקרני פרה מוטלים שם באפלה, במעבה הדשאים ובתוך בורות סכוכים וסמוים מן העין, אף הרבה גולמות כבדים ודוממים של שרשי אילנות עקורים, שרשים מעורים עדיין בגידיהם. ויש שמבצבצים ונראים משם, כעין מצבות עתיקות, אף ראשים רחבים ועגולים של גזעים כרותים, זכר למי שהיו אילנות.. והנער נח, לאחר שנעשה לבו גס בסביבות השכונה, היה בא לאותו קרפף לקטוף מאגסי הבר ולבקש קִנים, וכל פעם שנכנס יחידי לשם היתה תוקפתו מעין אימה מתוקה של יחוד, כזה שהוא נכנס לחורבה. הוא לא היה מזדקר⁴³⁰ לשם בבת־ראש⁴³¹, אלא קמעא קמעא, כמתגנב. מתחלה תקע ראשו לתוך הפרצה, מציץ לכאן ולכאן, ואחר כך מכניס רגל לשם, והכל בזהירות ובחשאי – הס!… פרכוס כל־שהוא, קפיצת שפן מתוך אחד הבורות היה מרתיע את לבו מתוך איזה פחד כמוס ומתוק כאחד. הוא לא ידע בעצמו יראה זו מַהִי, אבל היא שלטה בו, תיכף להכנסת הראש, מאליה. יש באותו קרפף איזה כה טמיר, מאיים ומושך כאחד. מעין נפש חיה נעלמה יש בו, והיא מושכת־מושכת מכל המחבואים, מכל השיחין והבורות".

באחד מימי הקיץ החמים עלה נח וישב באילן שבקרפף, ונפשו עגמה למארינקה שלא נראתה לו בעד הנקב זה כמה ימים בשמרה את הפירות הבשלים שבגן. והנה נצנצה מחשבה במוחו – לעשות פרץ קטן בגדר המבדיל בין הקרפף והגן. בלילה הבא גמל הרעיון בלבו – ובבקר הביא קרדום והאחיזו בשפת הנסר, הדבוק במסמר לקורה תחתונה: אחת, שתים, שלש – חרק, המסמר נעקר, והנסר נשאר תלוי כעין וילון. נח הטהו הצדה – והנה מארינקה וכלבה לפניו! בפעם הראשונה נפגשו הילדים יחד מבלי שום חציצה ביניהם – ושמחתם גדלה מאד. מעליצות ומשטף כח התנפל נח על גבי הדשא והתהפך על ידיו ועל רגליו כאופן, והכלב רץ ומתפלש⁴³² ומכרכר אחריו. ופתאם נעלם הנער והשמיע צפצוף משונה מאחת הגומות “החבויות תחת סבכי קוצים וסריגי⁴³³ דשאים. מתוכן נשמעת כעין רחישה וזחילה חשאית של דברים סמויים מן העין”. הכלב התחיל רודף אחרי שפן, ונח רץ אחריו וזרזו: “חטף, חטף, חטף!” אחרי כן נכנסו הילדים לגן. “נח הבקיע ובלש ורץ בתוך שיחים ובצללי אילנות. צהלה עליזה ופצחנית⁴³⁴ של צפרי שחרית צלצלה ממעל לראשו כשרשרות בדולח. צנה מתוקה יעטתהו. הוא רץ – וכתמי אור עגלגלים, מהירים וקלים, כעין עכברי זהב, מפזזים על פניו, על ראשו, על בגדיו, עלה וירד, עלה וירד. מרגיש הוא בדגדוגם⁴³⁵ החם והמתוק שעל לחייו. הכלב הקדימו ועבר בראש ונראה כאלו הוא מתפלש ומתגולל ומסתבך בתוך רשתות של אור וצללים סרוגים⁴³⁶ ביחד. ענפים כפויים למטה, מסובלים תפוחים גדולים, פגעו בראש נח והשמיטו כובעו… רץ היה מעץ לחברו, תולש ואוכל, תולש וזורק, תולש ונותן בכיס, תולש ודורס…” וכשחזר נח לביתו, היה “עיף ויגע ומאושר, וכיסיו כבדים בתפוחים ובאגסים ובשזיפים⁴³⁷, והוא כלו נושם ושואף ולוהט”.

מני אז התועדו הילדים בקרפף בכל שעת הכושר, כדי לשחק יחד בצללי האילנות ובעמקי הדשאים. ובאחד הימים הכניסה מארינקה את נח דרך הגן גם להחצר השמורה והנעלמה של ה“דודה”. החצר היתה “רבועה ומרוחת, ולעולם קרקעה מרובץ ומכובד. נקי הוא כטבלא של שלחן, אין עליו אפילו קיסם. לפני הבית שטוחה כרמלית⁴³⁸ קטנה של עשבים ירוקים ועומדת שורה זקופה של אילנות. בין האילנות, מסדן לחברו, מתוח חבל דק, ופעמים לבנים תלויים עליו. בראשי השוכות התחתונות תלויים שנים שלשה כדים. שורה אחת שחורה של פכים כפוים על פיהם סדורה על־גבי התיתורה הירוקה של הבית”. נח נכנס להחצר בזהירות גדולה, ורץ מיד אל הארוה, שחציה מאבוס לחזירים, כדי לראות את “גוצי”. הוא הציץ דרך סדק וריח חריף של זבל חם עלה באפו. אחרי כן הצמיד פניו בזגוגית החלון של דירת הגויה, סכך מכאן ומכאן בכפות ידיו והסתכל. “הכל דומם ומתנמנם שם מבפנים: המטה המוצעת עם כסתותיה וכריה המרובים שעולים עד לתקרה, הארגז הכבד המצופה רקועי פחים ומחושק ברזל ומנעול גדול תלוי עליו, השלחן והספסלים הלבנים של עץ, האיקונין⁴³⁹ שעל הכתלים”… ולאחרונה נגש נח להגדר, והציץ דרך סדק לחצר אביו. כל מה שבתוכה נראה לו מכאן חדש, משונה, מהופך. והנה גם “אבא בעצמו. חי – חי – חי – נח שקע ראשו בין כתפיו ושחק בחשאי בינו לבין עצמו – אבא עומד לו שם בין הקורות ואינו יודע כלום. כשאני רוצה אני מעוה פני ושולח לו לשון – קוקו! קוקו!”

כשהיו פגישות הילדים למלה בפי השכנים, התיר חנינא־ליפא “את הרצועה מעל המכנסים ובקש למתוח את נח על הספסל, אלא שציפה־לאה עמדה בפרץ. ושקוריפינשטשיכה סחבה את מארינקה לתוך הבית – ואיש לא ראה מה שעשתה לה שם. מתוך ביתה נשמע רק קול־בכי עמום ורצוץ, שנוקב ויורד עד המוח”. ואז נפרדו בני הזוג לימים רבים. בחצרו של חנינא־ליפא נשמע כל היום: “זרוק־פרוק, פרוק־זרוק!” – וצבורי העצים הלכו וגבהו, עד שסתמו לגמרי את הנקב שבמחיצה. וגם הקרפף נתמלא שלג ונהפך לים הלבן בקרוב החורף, וכל פרצותיו נסתמו. מארינקה יושבת בודדה על האצטבא⁴⁴⁰ שבחצרה ומביטה בתוגה להמחיצה הסתומה, ונח נסחב בעל־כרחו לה“חדר”. אמו העניקה לו “מעדני מלכים” צידה לדרך, והוא ברח משני מלמדים, כי אין לבו הולך אחרי למודו אלא אחרי כלבים וסוסים, גנים ומקשאות. “עמדו ומסרוהו להמלמד ראובן־הירש, יהודי שתחלתו מתוק כצפיחית בדבש וסופו מר כחזרת⁴⁴¹, שכור וקטלן⁴⁴², קרח שליש שפמו, מדבר מתוך הפיקה⁴⁴³ של הגרגרת בלשון “הא” ו”דא" וממעך את תלמידיו תחת בית־השחי⁴⁴⁴ עד כדי יציאת נשמה“. ואף מן המלמד הזה נמלט הנער כעשר פעמים בשתי השנים שלמד אצלו, עד שבעט ברבו יום אחד, אחרי מעוך מרובה, וברח גם מן ה”חדר" גם מבית אביו ולא שב כיום תמים. חפשוהו בכל מחבואי הפרבר, בגנות וקרפיפות, וציפה־לאה כמעט שלא יצאה מדעתה והתנפלה על ראובן־הירש במגרפה. אולם כחצות הלילה האיר הקדוש־ברוך־הוא את עיני המחפשים “ומצאו את הבן־היחיד כשהוא מוטל וישן בסמטא מאחורי גדר, ובידו תפוס, אוי ואבוי לאמא, קשוא גדול מכורסם⁴⁴⁵ למחצה”…

אז משכו כל המלמדים את ידם מנח, ובלכתו בטל בימי הקיץ הארוכים זכר שוב את מארינקה. יודע הוא, כי הנערה רועה לפרקים את חזיריה בקרפף השמם, אולם מתביש ומתירא הוא לסור לשם, כי עינו היחידה של חברו נטע’קא קאמבאלא אורבת לו. “סגי־נהור⁴⁴⁶ זה, תפח רוח אביו הגנב, אין לו מתחת למצחו עין פקוחה אלא אחת – אבל עין זו צופיה לפני ולפנים ומעבר לשבע מחיצות”. בכל פעם שנח עובר על הקרפף לבו נוקפו⁴⁴⁷ והוא מסתכל לצדדים, עד שלא יכול להתאפק עוד ויום אחד נכנס לשם בחשאי מתוך יראה מתוקה. הכל כתמול שלשום.

“הקמשונים⁴⁴⁸ והחרולים⁴⁴⁹ הגדלים שם פרע ובערבוביא – גדלים להם כדרכם, מתמוגגים ונוצצים בזוהר צהרים. מתוך ים הצמחים בולט גב של חזיר גדול וצִוחת בני־חזירים רכים עולה. הגדול מכרסם ונוחר, מכרסם ונוחר… האין אלו מחזיריה של מארינקה? הם! הדשאים נזדעזעו ורשרשו⁴⁵⁰. שפעת פרפרים⁴⁵¹ לבנים ושחורים התחילו מרפרפים⁴⁵² באויר. נח זקף אזניו. איזו בריה, נעלמת בתוך הדשאים, ממשמשת ורצה אליו. עמד נח והמתין. הזעזועים שבראשי הדשאים צפים וקרבים, צפים וקרבים, ופתאם קפץ ויצא כנגדו שקוריפין; הכלב כמעט שנשתגע משמחה. הוא התחיל מכרכר לפני נח קוממיות⁴⁵³, קפיצין קפיצין, מנתר ועולה: כפקעת של גומי⁴⁵⁴ עד כנגד הפרצוף, מתכון לחבוק ונשוק. “דיך, דיך!” – דוחהו נח מלפניו דחיה קלה של חבה, ולבו מפרכס אף הוא. ומיד מפיסו. תופס שני ראשי כפיו בידיו ומציץ לתוך עיניו: “נו, כלב, להיכן?” הכלב הבין והתחיל רץ ועובר לפני נח בין הדשאים, רץ ומחזיר כל פעם ראשו לאחוריו עד שהגיע לאלון. תחת האלון, על גבי מצע של עשבים, שכבה וישנה מארינקה. כאן עמד הכלב, כאומר: הרי שלך לפניך. נח שהה עליה קצת והתבונן בה. מוטלת היא לה, העניה, יחידה בעצם יום בקרפף שמם, מכונסת בתוך העשבים, אגרופה הזעיר תחת ראשה ועיניה עצומות… כפף ונגע בה נגיעה כל שהיא: מארינקה, מאריניטשקה… מארינקה נזדעזעה ופקחה את עיניה „נוי!” – דמדמה⁴⁵⁵ מתוך חצי תנומה וידיה הדקות נמשכו מאליהן לצוארו… עכשו לא יכלו עוד הדשאים הצפינם: שני הראשים, אחד שחרחור ואחד צהבהב, מבצבצים ויוצאים משם – אבל אין רע: מי משוגע ויכנס פתאם לכאן? בשעת הדחק, הרי שקוריפין שוקד על משמרתו בצדם. נדנוד קל, רחש כל שהוא – ואזנו נזקפת. ובשעת דחק גדול – הרי שוחה עמוקה ואפלה, שפיה סרוג בסככים⁴⁵⁶ וחללה מצונן, הרי בקעה קטנה שקרקעיתה זרועה כֻלה מיני לסתות⁴⁵⁷ וטלפים ומתלעות סוסים, ובמדרונה⁴⁵⁸ רבוצה תמיד, מדי קיץ בקיצו, דלעת יתומה אחת, גדולה ונפוחה, שגדלה כאן, שנה שנה דרך נס, מאליה".

הפגישות של הנאהבים נתחדשו שוב, והם מספרים זה לזה כל מה שבלבם. “הוא לה – בלשון עזה, לשון שטופה ורדופה, כשדמו רותח ועיניו דולקות, וכמי שאין לו פנאי וכח להגיד אף אחת מני אלף; והיא לו – בשיחה מתונה ושלוה וחשאית־חשאית, חורזת מלה למלה ומגלה טמירין”⁴⁵⁹… נח מדבר על יונים שהוא מגדל, ועל סוסים שהוא רוכב עליהם. “כעוף הוא פורח, כעוף. אין רוכב מהיר כמוהו בכל הפרבר, ואפילו מקרקא, חברו ה”שקץ“. ובלא אוכף, בלא אוכף, חי ראשו. כשהוא עולה על הסוס וטס – פנו דרך – פיו!”… ויש שנח “צוהל, קופץ ועולה על האלון, תופס אחד מענפיו בבלוריתו⁴⁶⁰, מנערו וממטיר אלונים לחזיריה של מארינקה”, הממהרים למקום הנשר⁴⁶¹ בחריקה ושריקה. כן עוסק נח לפעמים בתלישת אגסי “כל נדרי” מן האגס הנמוך והזקן, ששרשיו חשופים וסדנו מעוקם ומטופל בכמה מיני חטוטרות⁴⁶² ויבלות⁴⁶³; והוא מכמיר⁴⁶⁴ את הפירות הקטנים, הקשים והקהים הללו בשחת שבגג הארוה עד שהם מתעפשים ומתמתקים מאליהם…

ופעמים כשהוא בא אל הקרפף לפנות ערב והמקום ריק ומטיל אימה יתרה, ומארינקה איננה – הוא עולה ומחביא עצמו בתוך צמרתו העבותה והמבושמת של האוג⁴⁶⁵ ומבקש קנים בחשאי… פתאם הוא רואה כנגדו את החמה בשקיעתה ואת השמים בנחלי אש – ותמהון אלהים נופל עליו. שכוב הוא לו בדממה על גבי שוכה אחת, מדביק לחייו אל העלים הרחבים והמצוננים, מניח עליהם ראשו כישן ומכוון פניו המשולהבים⁴⁶⁶ כנגד דמדומי החמה. בשעה זו נדמה לו שהוא גדל באותו אילן מכבר, מכבר, גדל כאחד העלים… וכשהוא עוצם עיניו, ומבליע עצמו־כלו באילן – מיד עומדת לפניו בהירה ומדויקה, לכל תגיה⁴⁶⁷ ופרטיה, תמונה אחת של ערבית בכפר מולדתו: הוא, הילד, תקוע וחבוי בתוך שיח של אגוזים אצל משוכת־חדק. שולי הרקיע כמדורת אש. כל העולם אָדֹם ובוער. חצר אבא מלאה אדמומית. באמצע החצר כעשר פרות מאדמות ולרגליהן המפושקות⁴⁶⁸ כורעות ברך “שקצות” יחפות וחלוצות כתף וזרוע עם ספלים מוטים בידיהן. מדדי הפרות לתוך הספלים מתנתזין בקול ערב ופושר – תְּזז, תְּזז – קלוחים דקים ולבנים של חלב. הקצף הלבן שבספלים עולה ועולה. מתעוררת תאוה באצבע להיות נתקעת לשם – וחם לה… ריח חלב בעולם… ופתאם מתגלה האם באמצע החצר, פניה כנגד האש, בידה האחת קיתון של חלב והשניה מאהילה על העינים, עומדת משולהבת כלה – ובת־קול יוצאת באדמומית העולם: נ־ח! נ־ח!!"

כשהגיעו ימי הגשמים שמם הקרפף ונתמלא בוץ, טרפי צמחים כמושים וגבעולים חבוטים, המתמתחים ושכובים זה על גבי זה כתולעים מתים. חנינא־ליפא בקש ומצא לבנו מלמד חדש, מקיל ורפה־ידים. “כשאין אתרוג – אמר – יוצאים בבולבוס”. התלמידים היו מחליקים רוב היום על גבי הקרח, והרבי ישן לבטח שינת הצהרים. ויש שהתגנב “נח אל החדר בשעה שהרבי ישן, ובמעמד כל התלמידים הוא תולה למעלה ממטתו של רבי, כנגד פניו ממש, צרור קטן של שלג כרוך במטלית⁴⁶⁹. הצרור מטפטף על פני רבי בהפסקות: טיף, טיף, והרבי, מתוך תרדמה, סוטר כל פעם על לחיי עצמו, כמבריח זבוב… התלמידים מתפתלים בחבלי שחוק ורבי מתעורר בבהלה: הו־הא, מי כאן, מה כאן?… טלו את החומשים!” כשהגיעו לפרשת “ויחי” אירע האסון. “ואני יעקב” – תרגם נח בנגון: “און איך ואני”. המלמד הנוח יצא הפעם מגדרו, ובקש לתת לתלמידו מכת־לחי; הקדימו נח ונתן לו תחלה – וברח. אולם הכנוי “ואני” רדף אחריו ימים רבים, ונח התנקם בחבריו המקניטים אותו. הוא התחבר ל“שקצי” פרבר־הקצפים, ויחדו שסו כלבים וזרקו אבנים בהנערים ההולכים עם רבותיהם לרחוץ בנהר. ובשבת אחת פרצה מלחמה מכרעת בין שני המחנות על המגרש הירוק שבין השכונה היהודית והפרבר. נביחת כלבים, זריקת אבנים, שריקת שבטים ואנחת פצועים. החמה החלה לשקוע, הפעמון הגדול שבהיכל־התפלה השמיע: דום־דום־דום! – וגלמי־הקולות הכבדים והעמומים התפשטו וזחלו בגלים באויר האדמדם. וכשנלוו גם הצלצלים הקטנים ב“גלין־גלן”, רמה יד ה“שקצים” ונערי בני ישראל נסו מבוהלים לבית־המדרש שבמבוי. אולם נח לא הרבה לשמוח בנצחונו, כי אחר “הבדלה” הביאו אביו לביתו והכהו מכות נאמנות, שהפילוהו למשכב לשני חדשים. וכששב לאיתנו, חזר לעסקיו הקודמים. משוטט היה שוב “בשדות ומגרשות, יורד לקרפיפות ומקשאות, רוכב על סוסים, שוחה בנהר ומפליג בחורשה. לערב היה בא והוא פרוע־ראש ומשולהב־פנים, ובידו מזמרת החורשה ומפירותיה: כמהין ופטריות⁴⁷⁰, אגוזי בר, תפוחי־ארץ־ישראל אגסי “כל נדרי”, כל מיני גרגרים, ופעמים גם” צפרים שונות, שהיה נותן בכלובים ותולה בשמי קורה. וחנינא־ליפא היה מתיאש כבר מהוסיף לקח לבנו יחידו, לולא הגיע אז לעונת בר־מצוה. אל הבית הובא מורה חדש, אברך־משי דק, שהרגיל את הנער בהנחת תפליו של אביו, תפלין גדולות מאד “ורצועותיהן קשות ועבות כגלדי⁴⁷¹ סנדל. יום יום היה האברך “חובש”, כדבריו, “את החמור”, את נח, נותן עליו את “המוסרות” ומלמדו הלכה למעשה בעל־פה: הדק־הדק – יפה הדק… אמור “ברוך אתה”… כרוך… ושוב כרוך… שלש, ארבע, חמש… הייא־הייא⁴⁷² – עמוד! על האצבע: אחת, שתים, שלש – די! של ראש…” ציפה־לאה ראתה את פרי בטנה מעוטר בתפלין – וכמעט שלא בכתה משפע תענוג".

עברו כארבע שנים. הגויה הזקינה, קומתה נכפפה, וקולה, שאינו תמיד אלא צרוף של צויחות דקות, מין תסיסה זסשרצי"ת ארוכה – הלך וחסר. ולעומת זאת גדלה מארינקה ותהי לעלמה בריאה ונאה, פורחת וחכלילית. גם נח היה “לבחור כהלכה. בלוריתו המגודלת שחורה כזפת, ומגבעתו, בגפה⁴⁷³ השחור והנוצץ, משופעת עליו, דרך קוזק ובן־חיל, לצד האזן. פניו שחרחורים־שחומים⁴⁷⁴ ועיניו גחלי אש, כשל צועני”. “יש במבטו ובכל מהותו איזה קורטוב⁴⁷⁵, נדנוד כל שהוא, שמרעיד בסתר לבות נערים ובתולות, מושך ומטיל אימה כאחד”. הוא עובר בטיסה אחת על סוסו הרותח את כל השכונה, ובני־אדם נוטים לצדדים בחרדה כשבת־צחוק קלילה מעקמת שפתותיהם: “תכשיט!” רשות האב פקעה מעל נח מאליה, ורק אמו מעיפה עוד לפעמים עינה עליו מרחוק, סורגת את הפוזמק ונאנחת בחשאי. את רוב שעות היום מבלה הבחור על גבי סואר⁴⁷⁶ גבוה על קרשים, שרואים מעליו כל מה שבחצר הערלית. עם הנץ החמה כבר עומד לו נח, זקוף כתורן, בראש הסואר ומקבל פני שמש ומארינקה כאחד. היא שוחקת לו ומתאדמת, והוא מנענע לה בבלוריתו “צפרא טבא” ומשלחה בעיניו עד צאתה למלאכתה אל השדה. ואז משתטח נח בראש הסואר ומסתכל זמן רב בהחצר שנתרוקנה, בשקוריפין הצד זבובים בפיו ומתנמנם, ובפסות⁴⁷⁷ רגליה המלוכלכות והנקשות של שקוריפינשטשיכה, המבצבצות מתוך חבית גדולה מוטלת על צדה, שהיא ישנה בה שינת צהרים. ויש שנח עולה לכפת הגג של הדיר, ומטיל את עצמו בעלטה לתוך השחת. גן הגויה, הנשקף בעד הארובה הקטנה, שותק:

“בדמי צהרים, האילן הסמוך לדופן הדיר נשען בקצה גופו על שפולי הגג ולא נע ולא זע. מתחת לתקרה, מלמטה, נשמעו בלי הפסק בעיטות עמומות של טלפים בצירוף גריסת⁴⁷⁸ שנים והצלפות⁴⁷⁹ זנב: הסוס עומד שם על אבוסו, כוסס⁴⁸⁰ בחשכה שבולת־שועל ונלחם בזנבו עם הזבובים. דרך חורים מפולשים, ארובות קטנות לפסות⁴⁸¹ רקיע, נכנסות ויוצאות כל פעם בדיצה ובצויצה סנוניות⁴⁸² פרחניות, טסות רגע בחלל האפלולי והריקן של הדיר: צויץ, צויץ, ושוב צויץ – ופורחות להן מיד. בתוך השחת ועל המעזיבה⁴⁸³ ובין שחיפי העצים מפוזרים פה ושם, כדינרים, כתמי זוהר עגולים ומתמתחות רצועות דקות של זהב. באחת הפנות רועדת רשת דקה של עכביש… ומבחוץ, ממרחקי שדות ומקשאות, דרך גנות וקרפיפות, נמלטים ומגיעים לכאן, ארוכים וקצרים, עזים ומרוכרכים, רחוקים וקרובים, פליטי קולות של נגינות שאין להן סוף, קטעי יבבות של שירות הפועלות בשדה… בכל אחד מאבריו מרגיש נח, שבשעה זו… הולך ומתבשל בתוכו איזה דבר כאותם פירות־הבר שהיה נוהג להצניעם כאן, וכשזיפים⁴⁸⁴ הללו שמתפקעים עתה באילנותיהם מרוב עסיס… הלב תופח ועולה כעסה בערבה, הגוף נטען ומתמלא מתוכו והדם צועק מן הבשר…”

תשוקתו של נח למארינקה גדלה מיום ליום, ובאחד מערבי שבתות, כשרננת מקבלי השבת בבית־המדרש נשתפכה בעצב טמיר וחשאי על הדשאים שמחוץ לשכונה – ארב תחת אחת הגדרות לאהובתו השבה מן השדה. ובאותו הלילה, ליל תמוז חם מנשוא, עלה נח לישון בעלית גג הארוה. השכונה נשתתקה ונרדמה, והעלם קפץ וירד לתוך הגן. לאור הירח נגלו מבין צללי האילנות כחזיון לילה מארינקה וכלבה, ובעוד רגע בלע הצריף את שני הנאהבים…

 

ערך הספור    🔗

הספור “מאחורי הגדר” מתאר לנו אהבה פיזית⁴⁸⁵, המתפתחת אצל שני ילדים טבעיים, בן יהודי כפרי וילדה ערלית, הגדלים זה בצד זו. הקרבה התמימה של שני הילדים המשתעשעים יחד הולכת ונעשה במשך הזמן ליחס־המינים ברור ומלהיב. אולם מהלך ההתפתחות הזאת והדרגתה אינם נראים לנו כראוי. הן באהבת נח למארינקה אין שום גונים רוחניים, והיא כולה גופנית – כי אין אנו מכירים את שיחותיהם ומזמוטיהם של הנאהבים בגדלותם, ואין אנו יודעים אפילו איזה דבר נאה מיוחד מצא חושו האיסתיטי⁴⁸⁶ של נח באהובתו; ואיככה אפוא יונקת אהבה חמרית זו מקרבתם הרוחנית, מהרעות התמימה של שני הנאהבים בילדותם? אדרבה, יחס־המין טבעי ופשוט מתעורר ביתר עז אצל בני־זוג זרים זה לזה מאשר אצל נאהבים הגדלים יחד מילדותם. אלה נוטים ביותר להתאחד ברוחם, בנטיותיהם והשקפותיהם, בעוד שקרבתם התמידית מקררת את להט יחוסי־המין.

התאורים הבודדים של הספור יפים, נמרצים ולרוב פיוטיים, אם כי לא תמיד אסתניסיים⁴⁸⁷ כדבעי. ביחוד עשיר הספור בציורי הטבע, במשחקי האור והצל, שביאליק נוטה להאריך בהם. גם חומר ושרטוטי־פסיכולוגיה דקים לא יחסרו כאן, אף על פי שלא נצטרפו השרטוטים הללו לתמונות מיוחדות ומסומנות בצביונן.

*

 

תכונתו הכללית של ביאליק. הלאומיות.    🔗

לרוב שיריו של ביאליק יש איזה נושא לאומי, הלקוח מהספרות העתיקה או מחיי ההוה. בעוד שיתר משוררינו הצעירים מבליטים ביצירותיהם את הצד האנושי־הכללי, לא חדלה שירתו של ביאליק מהתפרנס בעיקר מהמסורה היהודית, המתגלה בספרותנו ובחיי האורתדוקסיה שלנו.

 

המכורה    🔗

כיתר הסופרים העברים פרק משוררנו את עול החנוך הישן ויצא לרדוף אחרי ההשכלה העולמית, אולם מעולם לא נפרד לגמרי ברוחו מחבריו בני הישיבה:

לֹא גָרַם מַזָלִי כִּי אֹבַד עִמָּכֶם,

עֲמֵלִים עֲנִיִּים־מִסִּפְּכֶם⁴⁸⁸ נִפְרָדְתִּי.

נָטַשְׁתִּי תוֹרָתִי, פָּשַׁעְתִּי עַל לָחֶם,

וּבְדֶרֶךְ אַחֶרֶת לְבַדִּי אָבָדְתִּי.

הָעִתִּים הִשְׁתַּנּוּ… וְהַרְחֵק מִגְּבוּלְכֶם

הִצַּבְתִּי מִזְבְּחִי, נָתַתִּי אֶת סִפִּי –

אַךְ זֹכֵר עוֹדֶנִי אֶת כֻּלְכֶּם, אֶת כֻּלְּכֶם,

תְּמוּנַתְכֶם תִּלְוֵנִי, לֹא תָמוּשׁ מִלִּבִּי⁴⁸⁹.

 

בית־המדרש    🔗

שרש נשמתו של ביאליק מעורה⁴⁹⁰ בבית־המדרש הישן, מקור חיינו הלאומיים. שם הוא שואב את המוטיבים⁴⁹¹ לשיריו היותר חשובים, ולשם הוא שב בכל פעם שמתגברים עליו המצוקה והשממון בעולם הגדול והזר, שהוא תועה בו:

מִקְדַּשׁ אֵל נְעוּרַי, בֵּית־מִדְרָשִׁי הַיָּשָׁן!

סִפְּךָ אֲשֶׁר רָקַב שֵׁנִית עָלַי נִקְרָה⁴⁹²,

אֶרְאֶה שֵׁנִית כְּתָלֶיךָ הַנִּמְלָחִים⁴⁹³ בֶּעָשָׁן,

אֶת סְחִי קַרְקָעֲךָ, אֶת פִּיחַ הַתִּקְרָה.

מִשְׁנֶה חָרְבָּה חָרַבְתָּ מִבְּלִי בָאֵי מוֹעֵד,

עָלָה חָצִיר בִּמְסִלָּתְךָ וּשְׁבִילֶיךָ דָשָׁאוּ,

אֶרֶג הַשְּׂמָמִית עַל סִפּוּנְךָ רֹעֵד,

עַל גַּגְּךָ הַנִּקְרָע בְּנֵי־עֹרְבִים יִקְרָאוּ –

בַּעֲפָרְךָ יִתְפַּלֵּשׁ⁴⁹⁴ אָרוֹן מֵאֵין תּוֹרָה,

גְּוִילִים בָּלִים וִירֹקִים יִרְקְבוּ בֶחָבִית;

נוּגוֹת בַּפְּרָצוֹת תָּצֵצְנָה קַרְנֵי אוֹרָה

וְאָבְלָה כָל פִּנָּה וּבָכְתָה כָל זָוִית.

כָּתְלֵי בֵית־הַמִּדְרָשׁ! קִירוֹת הַקֳּדָשִׁים!

מַחֲבֵא רוּחַ אֵיתָן, מִקְלַט עַם עוֹלָמִים!

לָמָּה כֹה תַעַמְדוּ דוּמָם וּכְנוֹאָשִׁים

תַּטוּ צְלָלִים שְׁחוֹרִים, צְלָלִים נֶאֱלָמִים? –

הֲתִזְכְּרוּ כָמוֹנִי אֶת הַיָּמִים כָּלוּ?

הֲלִבְנֵיכֶם יְצָּאוּכֶם הִנְּכֶם נֶעֱצָבִים?

הֲלֹא תִשְׁאֲלוּ לִשְׁלוֹם אֲסוּפֵיכֶם בְּמֶרְחַקִּים –

שָׁב הִנְנִי עַתָּה מֵעֵמֶק הֶעָכוֹר;

נִמְלַטְתִּי לְהַגִּיד לָכֶם כִּי גָבְרוּ הַמַּכִּים,

נִלְחַמְנוּ כַגִּבּוֹרִים אַךְ הֻכִּינוּ אָחוֹר. –

וַאֲנִי יָתוֹם נִדָּח, עוֹלַל טִפּוּחֵיכֶם,

אֻמְלָל בּוֹשׁ וּמְנֻצָּח שָׁב שֵׁנִית עֲדֵיכֶם⁴⁹⁵

בית המדרש הוא “בית חיינו” ו“אוצר נשמתנו”, מקור התנחומות וקיום האומה:

אִם יֵשׁ אֶת־נַפְשְׁךָ לָדַעַת אֶת הַמַּעְיָן

מִמֶּנּוּ שָׁאֲבוּ אַחֶיךָ הַמּוּמָתִים

בִּימֵי הָרָעָה עֹז כָּזֶה, תַּעֲצֻמוֹת נָפֶשׁ,

צֵאת שְׂמֵחִים לִקְרַאת מָוֶת, לִפְשֹׁט אֶת הַצַּוָּאר

אֶל כָּל מַאֲכֶלֶת מְרוּטָה, אֶל כָּל קַרְדֹּם נָטוּי,

לַעֲלוֹת עַל הַמּוֹקֵד, לִקְפֹּץ אֶל הַמְּדוּרָה,

וּבְ“אֶחָד” לָמוּת מוֹת קְדוֹשִׁים; –

אִם יֵשׁ אֶת־נַפְשְׁךְ לָדַעַת אֶת הַמַּעְיָן

מִמֶּנּוּ שָׁאֲבוּ אַחֶיךָ הַמְדֻכָּאִים

בֵּין מְצָרֵי שְׁאֹל וּמְצוּקוֹת שַׁחַת, בֵּין עַקְרַבִּים –

תַּנְחֻמוֹת אֵל, בִּטָּחוֹן, עָצְמָה, אֹרֶךְ רוּחַ

וְכֹחַ בַּרְזֶל לָשֵׂאת יַד כָּל עָמָל, שֶׁכֶם

נָטוּי לִסְבֹּל חַיֵּי סְחִי וּמָאֹס, לִסְבֹּל

בְּלִי קֵץ, בְּלִי גְבוּל, בְּלִי אַחֲרִית… –

אֶל בֵּית־הַמִּדְרָשׁ סוּר, הַיָּשָׁן וְהַנּוֹשָׁן,

בְּלֵילֵי טֵבֵת הָאֲרֻכִּים, הַשּׁוֹמֵמִים,

בִּימֵי הַתַּמּוּז הַבֹּעֲרִים, הַלֹּהֲטִים –

אָז אוּלַי גַּם כַּיּוֹם תִּרְאֶינָה בוֹ עֵינֶיךָ –

יְהוּדִים בְּנֵי הַגָּלוּת, מֹשְׁכֵי כֹבֶד עֻלָּהּ,

הַמְנַשִּׁים⁴⁹⁶ אֶת עֲמָלָם בְּדַף שֶׁל גְּמָרָא בָּלָה,

מַשְׁכִּיחִים רִישָׁם בְּמִדְרַשׁ שִׂיחוֹת מִנִּי קֶדֶם

ומְשִׂיחִים אֶת דַּאֲגָתָם בְּמִזְמוֹרֵי תְהִלִּים…⁴⁹⁷

יד המסורה התקיפה על ביאליק למדה אותו לכבוש את רגשותיו, והם מתפרצים לרוב בעוז, בהמולה, אבל לא בנחת, בחביבות. אך לעתים רחוקות יש בשירת ביאליק מהעליזות הקלה, מהמשובה הפזיזה ומרכרוכיותה הטבעית של נשמת המשורר הנוח והשלו, השופך את שיחו מתוך אהבה והתאחדות עם כל היקום; ועל פי רוב משמיעה לנו שירה זו רגש עצור, חזק ובלתי מעודן ביותר.

 

רגש כבוש.    🔗

בהמילודיה⁴⁹⁸ של ביאליק יש קצת גם מעין הלמות הפטיש והשחזות הסכין. אולם גם איזה רוח צניעות וביישנות יהודית – לא ביישנות אסתניסית, משעשעה ומגרה קצת, אלא ביישנות מוסרית – נסכה המסורה על יצירותיו של המשורר:

לִי הָיְתָה אֵם – וְזִכְרוֹנָהּ מָגֵן לִי,

הִיא הוֹרַתְנִי לִכְבּשׁ לִבִּי,

וְאוֹצְרוֹת חֶמְדָּה וּמַרְגָּלִיּוֹת

לָשֵׂאת דּוּמָם בְּמַעֲמַקָיו.

וּבְלֵיל שַׁבָּת, אַךְ יִתְקַדֵּשׁ לֵיל,

תַּדְלִיק אִמִּי שִׁבְעָה נֵרוֹת, –

וּלְעוֹלְמֵי־עַד אֶת נַפְשִׁי הִשְׁקְתָה

אוֹר צָנוּעַ, זֹהַר קָדוֹשׁ⁴⁹⁹.

 

הסגנון    🔗

המקרא והתלמוד והשפיעו ביותר לא רק על תכנה של שירת ביאליק, מושגיה והשקפותיה על העולם, אלא גם על צורתה. משוררנו אוהב להשתמש בריתמוס⁵⁰⁰ ספרי הנביאים, מליצותיהם ותמונותיהם, ולפעמים התמונות הללו נעשות אצלו לעצם התוכן. יש ששירת ביאליק תהיה לפארודיה⁵⁰¹ גמורה של חזיונות התנ"ך. למשל, משאו על בית־המדרש הישן:

לֹא תָמוּט, אֹהֶל שֵׁם! עוֹד אֶבְנְךָ וְנִבְנֵיתָ,

מֵעֲרֵמוֹת עֲפָרְךָ אֲחַיֶּה הַכְּתָלִים;

עוֹד תְּבַלֶּה הֵיכָלוֹת⁵⁰² כַּאֲשֶׁר בִּלֵּיתָ

בְּיוֹם הֶרֶס רָב, בִּנְפֹל מִגְדָּלִים⁵⁰³.

וּבְרַפְּאִי אֶת מִקְדַּשׁ יְיָ הֶהָרוּס –

אַרְחִיבָה יְרִיעוֹתָיו וְאֶקְרַע לוֹ חַלּוֹנָי,

וְהָדַף הָאוֹר חֶשְׁכַּת צִלּוֹ הַפָּרוּשׂ,

וּבֵעָלוֹת הֶעָנָן יֵרֵד כְּבוֹד אֲדֹנָי;

וְרָאוּ כָל בָּשָׂר לְמִקְּטַנָּם וְעַד גְּדוֹלָם,

כִּי יָבֵשׁ חָצִיר, נָבֵל צִיץ – וַייָ לְעוֹלָם! ⁵⁰⁴

 

תקופה חדשה    🔗

אולם לא רק בשברי פסוקים יודע ביאליק להשתמש; הוא גם אמן מצוין להטות את לשון המקרא והתלמוד לחפצו, להתיכה בכורו ולסגלה לכל המושגים היותר דקים. סגנונו העשיר, החי, המצוק והמקושט בעוז נבואי, פתח תקופה חדשה בשירתנו העברית ושמש כמופת למשוררינו הצעירים. בעוד שיל"ג משתמש בלשון המשנה והתלמוד רק בדרך ארעי, כמו במאמר מוסגר, העשוי לחדד את שנינותיו והתוליו – מרכיב ביאליק יחד את שפת המקרא והתלמוד ומוציא מהרכבה זו לשון רעננה, רחבה וחיה. הוא עשה לסגנון השירה מה שעשה אברמוביץ לסגנון הפרוזה.

 

שירת הגלות.    🔗

שירתו של ביאליק היא על פי רוב לירית, קובלת על צרות העם או על חיי היחיד הכלים בתוהו. כמעט באותה המדה ששירה זו לירית היא שירת הגלות. צער העולם והחברה האנושית בכלל אינו מעסיק את משוררנו, והוא מקונן רק על צער היהודי וקיומו הדל. אולם ביאליק איננו משורר התחיה הלאומית, אף על פי שהקדיש איזו שירים להציונות.

 

ריאליזם.    🔗

משורר לאומי זה הוא ריאליסטי ביותר, וחסרה לו ההתלהבות התמימה של המאמינים בישועה קרובה. ומשום זה, גם מחמת הסגנון הקשה קצת, אין שירי־התחיה של ביאליק מושרים בפי העם.

ביאליק ריאליסט גם בזה, שרק לעתים רחוקות יש לו געגועים על אותם עולמות־הקסם של פאנטאסיה⁵⁰⁵ ומסתורין, שהרומאנתיקאים נוהים כל כך אחריהם. החול והשטחיות שבחיים אינם מרבים להרגיז את משוררנו, והוא תובע על פי רוב רק את עלבון הכבוד הרגיל ודורש את ספוק הצרכים החמריים.

 

קִמוץ בפלַסטיקה ופסיכולוגיה.    🔗

אולם כריאליסט אין ביאליק עוסק במדה מספיקה בציור פלאסטי⁵⁰⁶ מפורט, וביחוד בנתוח פסיכולוגי הדרגי. שני אלה, ציור־המראות וברור־הרגשות, תופסים אמנם מקום יותר חשוב בספורי הפרוזה של ביאליק, אבל גם שם מעטות התמונות החיות, בעלות הפרצוף השלם.