רקע
ישראל זמורה
"שמש בדרכים" לר. אליעז

 

א    🔗

יחס היצירה הספרותית ללשון היצירה כיחסו של אדם לאדם הראשון, לפי חנה של האגדה העברית: “הקדוש ברוך הוא טבע כל אדם בתחומו של אדם הראשון, ואין אחד דומה לחברו”; על־פי שונוּת הלשון, קודם כל, קובעים אנו ומבדילים בין יצירה (שאם־כי חותמה אחד, בכל זאת אינה דומה ליצירה אחרת) לבין “יצירה” (שיש בה ממדת התעשיה וטביעת הדברים הדומים ושוים לחותמת הטובעת). ואף־על־פי־כן: — חלילה לנו לשלול מן הלשון את כוחו של החותם הכללי ביצירה; טעמה המיוחד של כל לשון ומהותה השונה צריכים להיות נכּרים ביצירותיו של כל יוצר, אם בן בית הוא בעמו ובלשונו; הייתי מדגים את דברי במשל־דמיון: אלו קרה, נאמר, שגתה, אותו גתה ממש (בעל הרוח שהיתה בו, בעל החנוך הגרמני שנתחנך בו, בעל האקלים התרבותי והגאוגרפי, בעל כשרונות־יצירה שהיו טבועים בו, בעל הכל־הכל שלו, ללא שנוי קל־שבקלים) היה כותב צרפתית במקום גרמנית (וכמובן: מתוך הנחה, שמדת ידיעותיו בצרפתית היא ממש כמדת ידיעותיו שהיו לו בגרמנית) — כי עתה היה גתה הכותב צרפתית שונה שנוי חשוב מגתה שכתב גרמנית, כי גם באין הבדלים שבאופי ומהות — יש בכל זאת הבדל שבלשון, שלעולם אינה יורדת למדרגת כלי ומכשיר בלבד, כי הלשון היא לא רק חלק ביצירה, היא גם שותף ליצירה.

חשיבותה זו של הלשון בגורלה של היצירה הספרותית — משקל מיוחד לה דוקא בשביל ספרותנו העברית, שיוצריה הם בני אקלימים שונים, לפעמים אקלימים־יריבים; הלשון במהותה היוצרת, בכוחה המיוחד, כח של חותם־ראשון (כאדם־הראשון) — מהתכת ומגבשת את היצירות הזרות זו לזו ועושה אותן בנות לחטיבה אחת: — ספרות עברית.

מעלה זו עיקרית היא ללשון ואינה זקוקה אפילו לכונתנו המכוונת והכרתנו בכך, כי זה כוחה ממילא. ואף־על־פי־כן, יש במעלה זו גם משהוא מסם־המות — אם משתלטת היא על היוצר ומטשטשת את אופיו, את סגולות טבעו, את אקלימו, הגאוגראפי והתרבותי. ועל כן בהכרח הוא, שיהיו הסופרים העברים כפופים להרכב משולש: שתהא לשונם שומרת בה משהו מן הכלליות שבחותם ראשון, ואף־על־פי־כן — לא דומה, — סגולה אחת, שהיא שתים; וסגולה שלישית: לשמור על אופי הסופר, משמע — גם על אקלימו הגאוגראפי. סופר עברי, בעל אקלים רוסי או גרמני, שאין בו מסגולות רוסיה או גרמניה והוא רק עברי־כללי — אתה תוהה עליו בחשד: היכן שרשיותו?


 

ב    🔗

ר. אליעז נכנס אל השירה העברית עם אקלימו הבלקני, שהוא חדש בספרותנו וזר בה; וטוב חדוש זה לספרות, כי על־כן יש בו מתוספת גון; אבל הזרות — מצריכה מעשה־התאמה מצד המשורר, התאמה, העלולה גם להכשיל, אם תֵּעשה בטשטוש העצמיות. עם שתי האפשרויות האלה נאבקת שירתו של ר. אליעז; ואם יש אומרים על סופר: — “הטוב בו — אינו משלו, ומה שהוא שלו — אינו טוב”, הרי על שירת אליעז אפשר לומר בבטחון את ההפך מכך: — כל מה שיש בשירתו משלו — טוב וחשוב הוא, כל מה שיש בה פחות טוב ופחות חשוב — אינו משלו.

לשירת ר. אליעז יש דם שצביונו מיוחד, שהפולסַציה שלו אחרת: — תכופה וחזקה; דם־יצרים הוא, שמהותו כמהות תופעות טבע, — אתה נפחד מפניהן ומתפעל מהן, הן מזכירות לך את חוסר־הבטחון שבטבע, מבליטות לרגע־כנצח את עוזו, את סודיותו, את קוצר־תפיסתנו אותו. האדם אצל משורר בעל דם ויצרים כשל ר. אליעז — אינו יצור חלש, מנוון, אלא בעל־כוח, הוא בן־אלים אדיר ונאה:

בִּשְׁתֵּי יָדָיו אֶת כָּל הַגַּיְא לוֹקֵחַ וּמַגִּישׁוֹ כְּזֵר כְּזֵר כְּלַפֵּי חָטְמוֹ.

ולא רק האדם; גם הטבע (בהופעותיו הרכות, העדינות־פיוטיות כשלעצמן) אינו רך כאותו רוך שאתה יכול לפרכו, חלילה; לא חורונו — עדינותו, לא חולשתו — פיוטיותו, אלא כוחו, גבהותו, הקפו: “בשבעת צבעי הקשת רתומה עגלת חציר”, “השקט כה עשיר”. —

כל התאורים האלה בלשון פשוטה כל־כך — מעבירים נגד עיניך מראות של אשדים, משהו מן הזניקה ומן השפיעה יש בהם; עגלת־החציר בשעת בוקר אינה מוארה בשבעת צבעי־הקשת של השמש, אלא — רתומה להם; ורתימה זו מוסיפה כוח לעגלה וגם לצבעי־הקשת, שהם בחינת סוסים־מושכים (ואף־על־פי־כן, אין במשל זה מחלול עדינותו של הטבע בשעה זו). כל העצמים מסביב, איבריו הבודדים של האדם, כל מראה מופשט, — הכל נעשה בעל דימֶנסיה גדולה יותר; כל פעולה, גם הכמו־פעולה, גם הפסיביות — תנופה גדולה להן:

הָעֶגְלוֹן אוּלַי שִׁכּוֹר הוּא

אַף־עַל־פִּי שֶׁהוּא זָקוּף.

בְּעֵינָיו שׁוֹקַעַת גֹרֶן,

הוּא פּוֹעֵר מוּלֵנוּ לוֹעַ,

הוּא מוּכָן מִיַּד לִבְלוֹעַ

הַשָּׂדוֹת אֲשֶׁר עָמְקוּ,

הַשָּׂדוֹת שֶׁהֶעֱמִיסוּ עַל גַבָּם הַרְבֵּה נִיחוֹחַ.

הרבה כוח כאן, הרבה חמריות, הרבה הכאות פטיש־על־סדן, ובכל־זאת — יש בזה עדינות, יש רוך מיוחד, כרוך זה שאנו מוצאים אצל בעלי־חיים ענקיים דוקא; לא נפגם במאום, לא התגסה, אדרבא — עודן ותוקן, תקון של כח, זה ה“ניחוח” ששדות העמיסו אותו על גבם, או זה העגלון “הפוער מולנו לוע, המוכן מיד לבלוע השדות אשר עמקו”; ולא פלא הוא, אפוא, אם עגלונו זה של ר. אליעז נראה גם כ“אדם צועד כילד, הוא את לבבו הוציא והדק אותו כפרח בכתונת המכחלת”, — ה“ילד” הזה וה“שעשוע” הזה (הדוק הלב כפרח בכתונת) — ילד ענקים הוא ושעשוע שבכוח לו; אולי גוליבר הוא מן האגדה?

השיר הזה של ר. אליעז — “עגלון כחול ושני סוסים שחורים על רקע זהב” — הוא אחד השירים היפים בשירתנו החדשה, כי על־כן יש בו משום גלוי אופי, מתן בטוי מקורי, — ציור שַׁגַלי משכר, גרוטסקי־רציני, הפלגת דמיון עד כדי סרוס עצמים, במראיהם ופעולתם ואף־על־פי־כן משפיעים חדוה, שקיעה במחשבה, שטעמה עגמומי,


 

ג    🔗

ועוד קו־אופי מיוחד לר. אליעז בשירתו: — המהפכנות; לא זו הדוקטרינרית, ההגויה והמהגינת, המדברת־נלהבת, שמקורה בתעמולה וסופה בה, אלא זו שהיא בעיקר — מרדנות, שהיא תמיד אישית־דמית, זו עצומת־העינים והולכת בדרך הישר שלה, זו הקשה כברזל בעודו במכרה, זה הברזל שהאש מחשלתו, אבל רק מחשלת ולא משנה את צורתו, כי גם צורתו ברזלית, בלתי־משתנה; מהפכנות־מרדנות גזעית, הייתי אומר; איסטרטי, גורקי, ויוֹן — בני גזע זה היו אם כי שונים ורחוקים זה מזה רחוק של סגולות ותכונות, רתיחת־דמים כרתיחת־יינות, — חריפות עם ריח ניחוח, כוח ששכרות בו, שכחה עצמית, השליה עם הזדככות, אפלה דחוסה במרדנות הזאת, ואור בה; כי היא הרוח הנוהגת את ספינת־המפרשים של חיינו והיא המסכנת ספינה זו. הוד וכוח של הר־געש ואפשרויות ההרס שבו.

את כחו זה, כח של מרדנות, הטביע ר. אליעז בשירים רבים מ“שמש בדרכים”, ובעיקר בשיר הגדול “תחנה אחרונה”:

אָבִיב מִשְׁתּוֹלֵל בֶּהָרִים,

רַעֲמוֹת הַסוּסִים — בַּשָּׂדוֹת.

בְּאַלְפֵי פְּסַנְתְּרִים מְנַהֵם הַמַּכְאוֹב —

הַנָּקָם הַקַּדְמוֹן.

אין זו המרדנות שסבות לה וגורמים, והגיונם מחיב התנגדות ומלחמה; זוהי סוּפה, תופעת־טבע; “אביב משתולל בהרים”; ולא חדש הנקם, אלא קדמון; מעורה הוא, שרשי, גזעי; בזה עצמתו וגם יופיו. אימה ויופי. נקם ואצילות — תרתי דסתרי, ואף־על־פי־כן אינם סותרים, כי מאלוהים הם, מן הטבע, מטבע האדם. אין כאן רֶשע, כשם שאין כאן גם טוב־לב, יש טבעיות באופי־אדם זה, כשם שטבעית היא גם הרוח, הסערה, הסופה, האוֹרקן, כי הם תנאי האתמוספירה הנורמלית כשם שהחושך הוא תנאי האור, כי באור־עולם נצחי לא יתכנו חיים כשם שלא יתכנו חיים בחושך־עולם נצחי; מרדנות זו, שהיא גם ממהותה של שירת ר. אליעז, דֻבּית היא, וזו עצמיותה, כלומר: חשיבותה; ומפני כן יש בה לא מקשיות־העורף של המרדן האינטלקטואלי אלא רוך של מחלה או אהבה:

נִכְלָם צָנַח, כְעָנָף שֶׁנִגְדַע בְּגַרְזֶן.

יָרֵאתִי, פֶן אִמָּא תָבוֹא,

וּמֶבָּטָהּ יַדְמִיעַ אוֹר

עַל עֲוִית הַצַעַר שֶׁבְּמֵצַח בְּנָהּ,

תַּחֲשֹׁב: חוֹלֶה אוֹ מְאֹהָב?

משהו ממרדנות זו, מטעמה וכוחה, האציל ר. אליעז גם על שיריו הארצישראליים, שירי בנין, העבודה ואפילו שירי הנוף, ועל־כן שונים הם לטובה מיוחדת משירי הארץ, העשויים בכונה, מצות־נושא מלומדה.


 

ד    🔗

מובן שמשורר זה שיש בו אופי — יש לו גם סגנון שלו, אלא שדוקא כאן נתפס הוא ל“ותורים”; הוא נכנע להשפעה, המטשטשת את סגנונו ופוגעת גם באפיו המוצק.

ר. אליעז יודע אימז’ים, מבין לקרב רחוקים ולדמותם, אלא שגלה גם חולשה רבה בפני עולם האימז’ים, — ברקם כובש את עינו ומסתיר ממנו את עצמותו, אין הוא מפלה אימז' שלו מאימז' זר ונמצא קובע את כולם במסגרת שיריו באופן שאין בה שלמות ועצמיות, שישנן לר. אליעז ויכולה להיות בשיריו.

ודאי: ההשפעה אינה אסורה, אינה פוגמת, והיא לא רק הכרחית, אלא גם רצויה, ביחוד אם המשורר מושפע ורוצה להיות מושפע, — כדוגמת ר. אליעז, משירה טובה. אבל יש מין אופי ומין סגנון, שההשפעה מסוכנת להם, כי אינה נתנת להרכבה ומזיגה עם מקורם. האימז' לשירת ר. אליעז, שירת טבע וכוח, — טבעי הוא; אבל יש מהויות שונות של אימז‘. האימז’ של מיקובסקי אינו האימז' של פסטרנק. והוכחה לכך: נקל הוא להבדיל בשירתו של אליעז בין אימז' שנחצב ממנו ואימז' שדבק בו; למזל שירתו של ר. אליעז, לשחרורה מן ההשפעה שאינה לטובתו, לעצמאותה ולעצמאותו — אפשר לקבוע: כל מה שהוא שלו — הוא טוב, ומה שאינו שלו — אינו טוב, — כי ר. אליעז משורר בעל אופי משלו, בעל כח משלו, בעל כשרון שירה משלו, — ובאלה, ולא בשנויים ו“שפורים” גדולו והתפתחותו.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47260 יצירות מאת 2633 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 19764 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!