א    🔗

שלא בכונה תחלה, כמובן, אלא מצרוף מאוחר של שיר לשיר, מן הראשון ועד האחרון שבספר, — יש לראות קובץ שירים זה של בנימין גלאי כעין יומן לירי של חיל עברי; ודאי לנו, כי הצעיר בהתגיסו היה משורר־בכוח ואת כוחו זה הוציאו ראשונה לפועל — הגעגועים העזים למולדת; געגועים אלה — מרכז כל השירים הם, בפרוש — נקודת המוקד שבהם; בטעם כזה, בבטוי מחלחל כזה, בהתיפחות חרישית־עמוקה כזאת, בהתרוננות־נפש אורגנית כזאת של אהבת־הבית — לא הושרו שירים בעברית.

ב    🔗

דוקא הקשורים ביותר לביתם, אלה שהנכר קשה להם, והרואים, מבלי דעת, בהכרח הנדוד כמין עלבון לעצמם, — הללו דוקא מהוים את הטפוס של איש־הבוהימה הקוסמופוליטי; יש בכך משהו מנקמה בעצמו, כשם שיש גם משום “נקמה” באלה היושבים בביתם, שהוא להם נכר; האם לא כך מוסברת לנו העובדה האכסוטית, שהמשורר־האכר סרגי יסנין, רכב על גבי פר בחוצות פריז ונהג כמו שנהג בבירת אשכנז? מחשבה ורגש ממין זה, — בוהמיות מודגשת ועצובה — אנו מוצאים גם בכמה משירי ב. גלאי; אכן, משוררים שכּורי־ביתם אלה — הם גם המטיבים לתפוס את כל האופיני לנכר, את הזר ומוזר בעיניהם; הלא משום כן כה מרבה וכה גם מצליח ב. גלאי לשיר את כל האכסוטי שמחוץ לארצו; איזו חריפות נותן המשורר בתאור כל הנופים הזרים, בציון דיוקנאות של נכרים, בשרטטו מראות ובכנותו ריחות וקולות; רק עין בעלת דיסטנץ, רק לב מתנכר — תופסים בתוקף כזה את השוני, כלומר את הצד הסוביקטיבי של הזולת; יש כאן מזיגה מופלאה של תמהון גורם־חדוה למראה ומשמע דברים חדשים, עם בקורת מסותרת בקפולי חיוך תמים; וגם במובן זה מאד מקוריים־ראשוניים הם שירי ב. גלאי.

ג    🔗

קו מענין מאד, והייתי אומר — אפילו סימפטומטי לעתידה של השירה העברית, הוא זה, שב. גלאי אינו שר על נושאים מן ההיסטוריה, הגיאוגרפיה והמיתולוגיה, אלא שהן עצמן שרות בתוך שיריו; אפילו אצל ש. טשרניחובסקי, שדברים אלה היו לו טבעיים ביותר, אתה מוצא שירים על־דבר גבורים היסטוריים ומיתולוגיים, והוא עצמו נהנה מזה כאלו מן־הצד או מבחוץ; ואלו אצל ב. גלאי — בלי כל התכונות, בלי הכנה וזמון מיוחדים, נותן קולו בשיר פרט זה או אחר מן ההיסטוריה הכללית, או המיתולוגיה בעולם; ואם כי הוא מרבה בשמות לועזיים — אתה מרגיש כי מגופו הם הדברים וטבעיים־עצמיים לו, ממש כמו שהם, דרך משל, אצל ויצ’לב איבנוב הרוסי; כך אין הוא שר על הטבע, אלא הוא עצמו שר על ידו, — הפלורה והפאונה אינן מתורגמות כאן לעברית, אלא ממש מקוריות בתוכה, אפילו זו שבחוץ־לארץ:

הֵן לְיָדִי פָּסְעָה

דְּמוּתֵךְ יְפַת־הַתֹּאַר

בְּדֶרֶךְ טְרִיפּוֹלִיס

פְּרוּעַת־הָאֳרָנִים.

כן, לא על ארנים שר כאן ב. גלאי, בדרך אגב, אלא — על פריעותם של הארנים, ואין זה הינו הך; הן אפילו בשתי השורות, בשיר הראשון —

אֲהַבְתִּים עַד מָוֶת, כְּנַפְשִׁי,

אֶת הַיְּעָרִים וְאֶת הָרוּחַ.

שכמותן כ“הצהרה” פיוטית, אתה מרגיש תקפו של משפט עברי בפי נער ארצישראלי.

ד    🔗

רצוני לומר דבר, שיראה אולי, פרדוכסלי והוא לא כן: — ספר שירים זה לב. גלאי, ראשון הוא לו, ומובן מאליו שיש בו טעם של בוסר, אלא שזהו טעמו של הבוסר הטוב אשר בבכורים; משורר בעל כשרון ודאי הוא, אלא שזכות היא לו, וגם אושר, שיהיו נראים לעין סמני הנעורים בשיריו; הנה הוא רוקד לפנינו רקוד אמנותי, והנה הוא בועט ברצינות המבוגרת של עצמו וסביבתו, ותוך כדי רקוד הנו מקפץ פשוט ומדלג על רגל אחת; הנה נותן הוא קולו בזמר עז ונעים, ופתאם לפתע — הנהו מחקה, מעשה קונדס, צפצוף של צפור או יללה של חתול; והמבין, — גם מאלה לא יסיק אלא את המסקנה היחידה: — משורר הוא; העולם בעיניו — עולם הוא ולא השקפת־עולם; לא תמיד הוא רואה באופן שוה, אלא פעם כך ופעם — אחרת, כי לא רק העולם הוא צבעוני ומעשה־פספס, אלא הראיה עצמה — צבעונית היא, ומעשה־פספס; וכזאת גם לשוננו, פעם בעלת משקל, מרובת־דמים, ולא"כ — קלה ומשהו חוֶרת; ואף דעתו כזאת: — פעם הנו מאמין בחיים בעלומים, באושר, ופעם שניה — כופר בהם וחושש לקצם, הקרוב; כן, — המשורר ב. גלאי לא נולד זקן ומנוסה, אלא צעיר ויודע להתנסות, לגדול ולהתבגר.