כבד הוא צעד שירו של בנימין גלאי והקצב הוא קצב של טפות־גשם גדולות ושמש מאירה אותן עד שאתה רואה כל אחת ואחת מהן, ויש בך חשק למנותן בקול רם ומתרונן; כבד הוא גם התואר שב. גלאי קושר למחשבותיו ולרגשותיו, וכאלו הוא חורטם על לוח נחושת, לפעמים, אמנם, במהופך, כדי שלא תסתפק בראיה בלבד, אלא שתקום ותטביעו בלוח לבך, — או אז יהיה ישר ומובן דוקא; משורר דֻביי כזה — אינו מתבית, ואינו מניח, שתושם עליו שרשרת של השכיח והנוח בקרית־שיר שלנו; וראה פלא: דוקא שירו “כבד”־הצעד ו“מסורבל”־הקצב — נושא בחובו אוירים רחוקים, אויר של זמנים אגדתיים־היסטוריים ואויר של ארצות שונות; הלא על־כן בקראך בשירי ב. גלאי יצטיר בדמיונך המשורר כאלו הוא בא מאי־שם וממשיך והולך לאי־שם וגלימת־דרכים תלויה לו על שכמו ועליה אבק־דרכים, חשכת לילות זרים, טללי בוקר נכרי, ריחות מיערות קדומים ובשמים של פלורה שלא מכאן; ואולם, — על כל אלה, עם כל הבולמוס של מלים לועזיות, עם כל ה“נדידה” הזאת ברוח על פני ארצות נכר ואקלימים זרים ומשונים — אין לנו משוררים רבים אשר העבריות היא להם, כמו לב. גלאי, מחצבת־בור, ולא טפיפה על בהונות־הרגלים ורחיפה קלילה על פני החלול והשטחי; הרוחות בשיריו הם ממרחקים וממקרבים, אבל הדבש ורדיתו הוא תמיד־תמיד בכורת הקבועה־ועומדת בקרקע אחת ותחת רקיע שמים אחד; והדבש הזה בשיריו של ב. גלאי — כבד מאד ועל־כן כה ענברי, מושך בטעמו ובמראהו כאחד; אין לשכוח, כמובן, כי המשורר צעיר הוא, והלא אין אנו מסכימים ואיננו קובלים יחד עם המשורר את קובלנותו האלגית הנפלאה באמרו:

— — — אֲנִי עֵר בַּמַּחֲשָׁךְ וְשׁוֹמֵעַ אֶת שֵׁכַר־הַחַיִּים הַיָּקָר מִתְרוֹקֵן מִפַּכֵּי בַּחֲרוּתִי,

כי על־כן אותה שעה עצמה גם אנו ערים ושומעים את יין־החיים והשירה הממלא את כדי בגרותו של ב. גלאי.