א    🔗

הה, — מה בלתי שכיח ומבורך חיב להיות הכוח הבא למזג את המנוגד־בתכלית — את הבכי עם השיר! הבכי, שכל מהותו התפרצות מכל הגדרות, בעיקר גדר הרצון, והשיר, שכל מהותו, בגילויו האמנותי, הוא רסון וסיוג, משטור וקצוב וחרוז, אם לא לפי רצון מראש ולפי תכנית, הרי לכל הפחות לפי הסכמה והשלמה שלאחר־כך, על־ידי לטוש ושכלול, שיש בו בנין והרמוניה; מה גם הבכי על מות בנים, שהוא אסון כל האסונות, והנפגע הימנו מתהלך מכאן ולהבא בהרגשה של אשמה על שהוא ממשיך וחי, על שהוא, המבוגר, לא הקדים ולא בא במקומו של הרך ממנו; זה הבכי, שגם בהפסקו, אפילו בתוך שינה, אינו עוזב את הגוף, אלא מוסיף ותוסס בתוכו, נוקב ומחלחל דק־דק, מבעבע מתחת לפני ההכרה והדעת, ומתפרץ ברגע הבלתי צפוי ביותר ומרטיט את כל הרמ“ח; זה הבכי על עלבון־ואין־מעליב, והוא גם תפלה ובקשה, אבל כמה נורא ואיום הוא, שהתפלה־והבקשה אינן על אשר יבוא ועתיד להיות, אלא על שעבר וחלף ולא ישוב עוד; ועכשיו צא והבא את הבכי הסטיכי הזה בעול של קצב וברִתְמָה של חרוז! כמה מכשולים על הדרך הזאת וכמה סכנות לחלול היקר והקדוש — אם של הבכי ונושאו, ואם של השיר וטעמו האמנותי, שכל שנושאו חשוב יותר וקשה יותר — כן קפדני הוא יותר בחוקותיו וכן חמור בתביעותיו — שהכל בו יהיה חופף את העובדה ואת המציאות; ועל־כן מוסבר לך ומוסכם לך, כי רבים הם המשוררים הטובים וכן שלמים בדברי זמר, בשבחים לאישים ובהימנונים לתופעות ולמעשים, אבל מעטים כל כך הם המשוררים שנתברכו בכשרון לבכות בחרוז ובקצב, בלי למעט במאום את בכים, את יסוריהם, את עצבם הצורב; כן, נדירה עד תכלית היא שירת־רֶקוִיֶם אמתית, כלומר שירה לא על בכי אלא שירה־בוכה, נדירה, כי אין לערבבה לעולם עם קינות לאומיות, שבהן, להותנו, כל כך עשירה השירה העברית, בכמות וגם באיכות, ולא עם הספדים נשגבים על נפטרים רמי־מעלה, שגם בהם רב חלקנו, כידוע; הכונה דוקא לשיר־הבכי האישי, המושר בעדינות שאינה מרשה בשום פנים לעשות את הבכי הזה ל”צבורי", אלא שומרת עליו דוקא שישאר ויהיה גם מכאן ולהבא אישי, אלא שהכוח הפיוטי המושקע בו מקנה לו יקר וחשיבות בלב קוראו.

ב    🔗

צרור שירים בוכים מן העדינים ביותר, מן הטהורים ביותר, מן המוסיקליים ביותר ועל־כן גם מן המשתפים־בצער ביותר, הוא הצרור המכונס על־ידי יהושע רבינוב בשם “מול הר העקדה”; המשורר מבכה בזה את בתו בת הי“ח, שנפלה במלחמתנו, וכמה נפלאה ומלאת הוד העובדה, שאין שמה נזכר אפילו פעם אחת בגוף השירים, אבל נזכרת שם חברתה ואחותה לגורל, והלואי ולא נחטא בשפתינו, בהעיזנו לצרף זה אל זה את הנבדלים והנפרדים כל־כך ולומר, כי המשורר העלה בדפים אלה סימפוניה בוכה; מחשבות ומעשים, נופים ומזגי־אויר, זכרונות ותקוות — הכל־הכל בוכה כאן בחרצבות של שיר! והבכי הזה צורב כל־כך, עומד כאן לפנינו בכל עמקו, אבל שונה הוא מכל בכי בשיר, שאנו רגילים בו — כאן אין כל זכר לחריקת־שן, למרי, להעלמת־עין או להכחשת השמחה של הזולת ושל עצמו אפילו — שמחה עם הטבע, עם תחית האומה, עם תקומת המולדת, ואעפי”כ — אין גם צל צלה של פרזה גבוהה על פטריוטיזם וכד‘; כאן אין גם רמז להטיל־דופי בגורל כמו שאין גם מאום מן המקובל לכנות בתואר “השלמה” — כי השירים מלאים ממשפט עד משפט את לבו של המשורר, ויש בהם כל־כך הרבה שכל־טוב, אבל בשום צורה ודרך לא תמצא בזה שכלתנות; השירים הם אלגיים מא’ ועד ת', אבל אותה אלגיה שאינה חורגת אף לרגע ממחגור הליריקה:

נִפְרָדִים הַשְּׁבִילִים וּפוֹרְשִׁים עַד אֵי־שָׁם

בַּמֶּרְחָב יִפָּגֵשׁוּ.

אַךְ אֵין שְׁבִיל, לִי יָשִׁיב פְּעָמַיךְ רָנִים.

כִּלְפָנִים מְהַלְּכוֹת עֲנָנוֹת וְהֵן בַּמְרוֹמִים לֹא תֵּדַעְנָה

כִּי קְטוּעֵי־עִנְבָּלִים בִּי שָׁקְעוּ פַּעֲמוֹנִים.

המלים בשירי יהושע רבינוב בספר זה אינן עשירות כשלעצמן, אבל המחשבות שהן מבטאות שלמות כל צרכן וההרגשות עולות בכל כבדן והודן האנושי ואופפות אותנו, מזעזעות ומעדנות, נושאות אותנו ומביאות אל נתיבי חייה של הנערה האצילה ועד לתל שבו נטמנה, ואנו כורעים ומשתחווים ובוכים בשיר יחד עם המשורר הבוכה.