א    🔗

נסערת שאיפות לאומיות צעירות, שטופת רגשות עזי־מזג, נפעמת מחשבות עצמיות, ומאד מתרוננת — כזאת היתה בת־שבע אלטשולר ז"ל במשך השנתים (אחרונות לחייה) שהכרתיה; צעירה לימים היתה, נערה בתהליך מזורז של התבגרות, ומאד טבעי היה לקרוא את שיריה (אם כי הקו המקורי שבהם בלט מאד) כקורא שירים של מי שעתידו הוא העיקר, ולאו דוקא ההוה; ומובן מאליו, כי הדברים שנאמרו באזניה לא היו בחינת הערכה, אלא מכוונים לעדוד למען ההמשך, לעורר את הרצון ללמוד, להעמיק, לשכלל; אכן, המשוררת הצעירה לא הסתפקה בכך ובקשה בלבביות רבה ובתוקף של חן — לפרט את החסר, לקרוא בשם של הצריך־תקון, ובדרך זו נמצאנו בוחנים יחדיו ואף מנתחים את שיריה שהביאה עמה על מנת לשאול חות־דעה עליהם ולבקש במה לפרסומם; עכשיו, עם מותה טרם־זמן, מקנן צער בלב כותב טורים אלה על הקלות שבה אנו מקריבים כמעט תמיד את שעת־ההוה למען יום־מחר, שאיננו מפקפקים כי בוא יבוא וכי גם ייטב וייף מן היום הזה; והלא עתה ברור מאד, כי השירים שהביאה בידיה הנערה הצעירה עודם רטובים מטל השחרות היו, אבל מוגמרים לעצמם בכוח מקוריות משלה וראויים לענין ולקריאה מענגת.

ב    🔗

ראית־עולם עצמית היתה לנערה המשוררת וממנה יסוד להתפתחות בטוחה של השקפת־עולם; מצד אחד ראתה את החיים כמין מערבולת, והיתה כמו נפחדת מן הפריעות שבהם, ומצד שני הבחינה גם במציאותו של משטר וחוקיות; הרי שהחיים לא רק קשים ומעוררים למרדות, אלא שהם גם “מענינים” וראוי לקבלם ו…לחזות בהם:

וְנִגּוּד עַל נִגּוּד מִשְׂתָּעֵר, מִתְנַגֵּחַ,

וְקֶרַע, וְחֶנֶק, וּמֶרִי:

עִם שִׂגְשׂוּג־עֲלוּמִים וּקְרִיאַת־דָּם־וְכָל־לֵיחַ

לָלֶכֶת, לָלֶכֶת בַּקֶּרִי…

וּקְטֹף אֶת הַפֶּרַח, מֵפִיץ נִיחוֹחוֹ, —

אֶת עָלָיו לְהַפְרִיד, לְהַפְרִיחַ

וְלַחֲזוֹת בְּעֶרְיַת גִּבְעוֹלוֹ.

כמה עצב בשיר זה, איזה פסימיזם עמוק, ובכל זאת — כמה שובבות טובה בו, איזו רוממות־נפש, חדוה עזה בחיים הללו, מלאי הנגודים והקרעים; ומשהו מהגדרה אישית וקולעת אנו מוצאים בשורה אחת אשר בשירה “שירי”:

וְיַד הַמֶּרִי מוּשָׁטָה לְנַגֵּן בַּנִּגּוּנִים.

ג    🔗

ומה נפלא ואף ראוי לעיון ולמוד הוא הקו המאחד והבלתי־נראה לעין השטחית, — כי על כן הוא דק וטבוע בעומק, — אשר בין שירי ההגות המעודנת שיש בהם עצבות קשה מאד, כגון בשני השירים “צפיה”, ב“חלי”, ב“מלנכוליה” ועוד, לבין אלה השירים המכונים “טרצינות לטרון”, המלאים על גדותם עלומים עזים תוססי תקוות ושקויים אהבת־מולדת חזקה:

אַךְ אֱמוּנָה עַל כֹּל נִתֶּזֶת,

וּמִתְנַגֶּנֶת כְּסִמְפוֹנִיַּת־אַדִּירִים:

הִיא תְנֻגַּן עַד תּוּשַׁב הַמּוֹלֶדֶת,

הִיא תְנֻגַּן וּתְחִי לַמַּאֲזִינִים.

ד    🔗

היתה לה, כנראה, זיקת־נפש מיוחדת לצבעים ולציור, כי על כן יש בשיריה הבחנות רבות ושונות, כמעט כולן מקוריות, בצבעים של דברים, של נופים ואפילו של מחשבות ושל הרגשות: “עלה שנמעך נשם ירקות”, “נגמע התכול בקצפו”, “תפלה חומה צופה לנבטים”, “הכחול מט לנפול”, ואפילו צלילים — הופכים “לצבעים בנקוד־נקודים”; ואופיני הדבר, שלמחזור אחד של שירים קשרה את השם “תמונות שלעולם לא אציר”; ואולם העיקר בזה הלא הוא, כי יש בעצם דרך השיר של בת־שבע אלטשולר משום מעשה ציור ותוך כדי קריאת הדברים מופיעה והולכת תמונה לנגד עיניך; לציון מיוחד מבחינה זאת ראויים השירים: טרצינה ה' (“שלות הדמדומים”) וטרצינה ח' (“רובצת עז”), “עטו עצים”, “דפדף לו השיח”, “מעבר לחלון” ועוד; ויפה מאד היא אהבה זו לצבעים, שהנם עדינים מאד, כי על־כן אין הם מרובים בכמותם ואף לא גדושים ומעובים כל אחד ואחד לעצמו.