א    🔗

ביצירתו של ברנר מסתמנת בבהירות יתרה דרך־התפתחותו מן השלילה אל החיוב. אין זאת דרך ישרה וחסרת עקיפים ופיתולים, כשם שקו־החיים בכלל איננו קו הנדסי, אבל המגמה הראשית, המגמה אל החיוב נבלטת אפילו בימי שבירת הקו. אפשר לומר בנוסחה אחרת, שמסכת חייו ויצירתו של ברנר, השרויה בתוכנו כשהיא חתומה ומוגמרת זה חמש עשרה שנה, מגלה במפורש את התפתחות ראייתו של ברנר. דומה, שברנר היה הרבה שנים בעל ראיה חד־צדדית, ראית צד השלילה שבחזיונות החיים, ורק לאחר שמיצה את הצד הזה מיצוי אכזרי עד סוף־סופו, התחילה עינו מבחנת בשאר הצדדים וראיתו נעשתה סינתטית. באותה שעה בצבץ ועלה אצלו החיוב הגדול. כל הכרה של חיוב נקנתה לו בדם התמצית, בשנות חיים ויאוש מרובות, תך עמידתו על סף הויתרון הגמור. אם נדייק בשמות שהעניק לסיפוריו ולחלק גדול מגבוריו, תתגלה לפנינו כל הרוח שהיתה עוטפת את היוצר הגודל והטרגי הזה. “שכול וכשלון”, “בין מים למים”, “עצבים”, “בחורף”, דיאספורין שינדלינסקי וכו' וכו' – כל אלה אינם אלא בבואות של אותה ישות נפשית עצובה ומוכת־נגעים שקננה בברנר. המצע הנפשי שלו, זו אבן השתיה שממנה מושתתת כל יצירה, היה רצוף צער ומכאובים, הרגשת עילוּב ושממון. אין זה מקרה, שבסיפורי ברנר חסרים כמעט תיאורי טבע ונוף, המביאים שמחה בלב הקורא והמותחים חוט של הוד והדר אפילו על הטיפוסים העלובים ביותר. לא היה חשוב בעיני ברנר היכן מתגורר אדם זה או אחר, מה הם הצמחים הגדלים בסביבתו ואילו עופות פורחים ממעל לראשו. המהות היסודית של גבוריו מרוקמה ממארג שכולו יסורין. הצער והסער הם שני האלמנטים הצובעים כחוט הסיקרא את כל החויות של האנשים בסיפורי ברנר, בין שהם צער וסער מפרים ובין שהם מעקרים ומסרסים את בעליהם, האוכלים את עצמם מרוב אש וסופה העצורות בעצמותיהם. רק לעתים רחוקות מפציעים בסיפוריו טיפוסים מוארים באור שמחת החיים, וגם אז אין הם באים כאילו אלא להבליט את חבריהם, הטובלים במ' סאה של עצב ושחור.

ברנר בתקופת השלילה הוא כולו מדת הדין. נוטל הוא את ההויה היהודית בגולה ומותחה על גבי ספסל הנאשמים ודן אותה ברותחים. הוית־קוצים זו מוכתרת בכל מיני כנויי־גנאי והשפלה ומעל כל כנוי יז הקצף של ברנר. הוא קורע את המסוה מעל הכעורים הגלותיים המתיפיפים אם במהפכנות ואם בהומניות תשושת־כוח ומציגם בעירומם. הממשות המעורטלת מציצה במוראה מעל כל מעשה והרגשה וסדר־דברים וכל האילוזיות מתנדפות. ולכאורה אין ספרים כאלה מושכים את לב הדור, שאינו רוצה בסיוט־משנה ספרותי לאחר שזה מורגש לו היטב בחיים. אולם לא כן היה הדבר. בסיפורי ברנר גלום כוח חינוכי כביר. כי דוקא כל אלה אשר העטו על הגולה מעטה של אידיאליזציה החטיאו את המטרה החינוכית. האידיאליזציה של החסידות שנעשתה בידי בובר הביאה הרבה מן המתבוללים לידי עיסוק בחסידות ואולי גם אל חצרות ה“רביים”, כדי להתבונן בארחם ורבעם מקרוב, אך לא הביאתם לא"י ולציונות אלא במדה מעטה. ואילו הנוער העברי שקרא את ברנר התחיל תוהה על התוהו ובוהו שמסביבו, הכיעור, שהרגיש בו גם קודם לכן, נתכער שבעתיים, וחפץ עז נתעורר בו לחיים חדשים. לברנר לא היו אולי כונות לטפח את חוש היופי שבדור העברי הצעיר, אבל שלא במתכוון גרם לטיפוחו. החוש האסתטי נעשה גורם מהפכני בחייו. הוא בחל בגולה, פשוט מפני שנתבזתה עליו, מפני שטעמו נרתע מפניה. האסתטיקה אינה תבלין למשהו אחר, אלא היא הדבר עצמו. הרגשת הכיעור במשטר מסויים קודמת לשאיפה להקים משטר חדש.

ודאי, הפריז ברנר בבקרתו. על כל פנים נתעלם ממנו הצד השני של אותה הוית קוצים. וכן לא תמיד היה דינו על מדות ישראל דין צדק. אולם דוקא צמצום זה, ראיה־חד־צדדית זו ואותה ההבלטה של צבע השחור גרמו טובה חינוכית רבה. אין בסיפורי ברנר כל צדדי החיים של הגולה ואפילו לא כל צדדי החזיונות של ההויה היהודית שבהם טפל במיוחד; אין לומר על ברנר – מה שאמר פרישמן על מנדלי– שאילו נשארו ספרי ברנר אחרי מבול אפשר היה לעשות על פיהם ריקונסטרוקציה של חיי כנסת ישראל בגולה. יותר מדי ראיה מחודדת ומוגבלת היתה בהם, אולם בלעדיהם לא יובנו הגורמים הרוחניים, שדחפו את הדור העברי של המלחמה ושלאחריה לארץ ישראל ולציונות. ודוקא מה שהמבקרים מציינים לגנאי, כגון אי־השלמות האמנותית והסגנונית, הוא שנתן טעם מיוחד לספריו. הגילוי, הפשטות, אי־האמצעיות, המלים הלקוחות מאוצר הלשון היום יומית והסער הפורץ והכבוש שבין הטורים, אלה היו הדברים ששבו את לב הדור הצעיר.

ב    🔗

ברם, ברנר לא נשאר בשלילתו ובראייתו החד־צדדית. בעמדו על סף היאוש הגדול נגלה עליו סוד החיוב וכוח החיים של האומה העברית. הפובליציסטיקה של ברנר, ביחוד זו שנכתבה בארץ, מלאה אמונה בישוב העברי הצעיר ובמפעל ההגשמה. אמנם גם במאמרים אלה מבצבצות כפעם בפעם נעימות של יאוש וכפירה וראיה קודרת של דברים, אבל אין הן קול ראשון, כי אם מין צליל־לואי הנגרר אחרי הנעימה הראשית. “עתידנו אנו בהיר הוא, בהיר כאויר ארץ ישראל. בלי מסירות נפש יוצאת מן הכלל לא תהי לנו תקומה”. בפיסקה זו יש כבר אני מאמין, יש חיוב. הוא האמין בחלוצים, ב“סוג חדש בין בני ישראל”, בטח בכוחם החיוני של המעטים הבאים לעבוד בארץ ולשפר את מדותיהם שנתעקמו בגולה. הוא מיצה את התוכן העמוק של הציונות והציג אותו כתביעה לכל אחד: “בשביל להיות ציוני צריך להיות מקודם אדם המבין צערה של אומה וטרגדיה של אומה, אדם נקי הלבב וצלוּל הדעת,ויחד עם זה מאמין באפשרות אי־האפשרות, וחזק לאין גבול לעבוד בשבילה וללכת בלא דרך”. כמה שמח לכל נקודת ישוב חדשה שנוספה ולכל פועל או שומר נוסף! כשם שחרד לקראת כל כשרון חדש ולקראת כל שיר או סיפור יפה בעברית. דומה, ברנר חדש כאן, ברנר המאמין, המעלה ניצוצות, המבחין בין דרכי פעולה ומעשה, הפוסל והמכשיר. אי אפשר לעקוב בעירוּת כזאת אחרי כל פרט ופרט בחיי הישוב הרך ובחיי תפוצות הגולה, אי אפשר להגיב על כל חזיון ספרותי ואמנותי, אלא אם כן הלב מלא אהבה לאותם החזיונות ונושאיהם ורוצה בשיפורם ובהתעלותם. כשאנו קוראים את המאמרים על ביאליק, וטשרניחובסקי מאמרים המושלמים גם מבחינת הבנין והלשון, נעשה ברור לנו שברנר בטח, האמין, קיוה ואהב את חיי ההווה והעתיד.

זכות גדולה היא לברנר, שנלחם מלחמה עזה בטבע היהודי, הכפות למפלגה, לפרוגרמה ולנוסחאות. הוא חשף בלי רחמים את המגוחך והנלעג שבשעבוד זה, גם בהיותו בארץ נשאר בעצם מהותו חפשי ובלתי תלוי.

*

ברנר הוא תולדה מחוייבת של המציאות היהודית. הקדרות הגלותית הוציאה מתוכה טיפוס משוכלל, שנחקקו בו כל קוי־הקלסתר שלה: ההפרזה, העמקות, היאוש ויצרי האימה מפני החיים והמות. אך הוא לא היה רק נפעל, כי אם גם פועל ומחולל סדרי דברים. לאחר ששתה את קובעת כוס התרעלה של חיי הגלות, נעשה שותף במעשה בראשית בארץ. לפתע נשרו מעליו הקליפות, חדרי נפשו האפלים נעשו מפולשים אל האור ושירה חדשה הרנינה אותו.

שנות הגלגולים של ברנר היו בבחינת פרוזדור לימי חייו בארץ. הן שימשו לו כמין “קתרזיס”, מעין מירוק הנפש. כשרונו הגדול שהופעל לבקורת שנונה ולשלילה קבל מגמה וחדל להיות סוּמא. כל רשימה וכל מאמר קלע אל מטרה קטנה או גדולה. הנטיה לצער ולבדידות לא פסקה בו, אבל היא נעשתה, כביכול, חברתית. החוג גדל, יסוד־השיתוף נתעצם והתכלית נעשתה מוחשית. הספקות לא חדלו למצוץ את דמו, הן לא יתכן שנשמה כמו של ברנר תשתנה כל כך, אבל נראה כאילו הם נעשו לגלגל המניע את החיוב ואת האמונה בעתיד.

וכשאנו סוקרים כיום, חמש עשרה שנה אחרי פטירתו, על פני מעלותיו ומורדותיו של האיש הגדול הזה, אי אפשר שלא נראה את התוֹאַם הרב שבתכונות הניגודיות וההפכיות ששלטו בו. “בונד”, ז’ולקיב, פועלי ציון, “המעורר”, ארץ ישראל ומות קדושים באגרופים קמוצים ביפו, שלבים הם בסולם אחד.