“משורר הוא מי שדמיונו עשיר ויפה ומעוטף,ושהרגשתו עזה ונמרצה ועמוקה, והוא ראה את העולם ודן עליו ויתאר אותו ומראהלאחרים תוך הרגשתו, וגורם להם שגם הםמקבלים במקצת או בשלמות, רושם דומה לזה רושם”

נ. סוקולוב

א

הפינומן בספרות העברית, ששמו סוקולוב, אינו קל למיצוי והערכה. לא זו בלבד, שאין לו אח ורֵעַ בספרות העברית וע“י זה חסרים אנו אחד האמצעים הבדוקים להערכה והסברה – דרך הדמוי וההשואה – אלא גם זו, שעבודה גדולה היא בשביל בקי וחריף להתחקות על שרשי השפעתה של אותה תופעה מיוחדת במינה. רק אדם בעל כוח־זכרון כסוקולוב, או לפחות בעל חוש הביקוש והמציאה כמותו, אשר יוכל לצלול ולהתפשט ולערוך חפש מחופש בכל מכמני הספרות הפריודית שנוצרה מאז היה סוקולוב לסופר, אפשר שיעלה בידו קודם כל לקבץ את כל יצירי רוחו של סוקולוב ונדחיה ואח”כ לשרטט על פיהם חין־ערכו ומדת גדלותו של דיוקן מופלא זה. ככל שאנו מרבים לקרוא את מאמריו ורשימותיו וספריו, כן אנו עומדים משתאים נוכח אותו אשלא רברבא. וסימן רע הוא לבקורת העברית, המריעה בקול שופר לחזיונות ספרותיים קטנים וזערורים, שהסיחה את דעתה כמעט מחזיון זה, שצריך היה לגרות אותה גרוי תמידי ביחודו, ברבוי האנפין ובחוסן השרשים שבו. או שמא דוקא משום כך, שמיצוי התופעה סוקולוב מצריך יגיעה מרובה ואמת־מידה חדשה, לא העיזו לגשת אליה ולהעריכה. אחת היא. חשוב בעיקר לציין, שכלי הקבול של קוראים והמבקרים בספרות העברית, אינם מעכלים עדיין אנשי שפע ורחבות כנחום סוקולוב.

ואין הכונה בזה לסכם את כל כתבי סוקולוב, שלדאוננו אינם עדיין מקובצים, אלא להבליט חלק קטן מהם, שניתן לנו בדמות שלושה ספרים, המכונים: “אישים”. דומה, שהנושא “אישים”, הוא המתאים ביותר לכשרון הכתיבה של סוקולוב. כאן נתונה לו האפשרות לרקום דמויות על יריעה רחבה, לטוות חוטים של מאורעות ותכונות אילך ואילך מעשה משזר, ולהשתמש שימוש נכון ונבון בכל אותו העושר של זכרונות אישיים ורשוּמות ספרותיות, השמורים עמו לעת מצוא. הכל מוגש כאן במין רחבות ונדיבות הלב, בססגוניות ובמאור פנים, והעיקר: בקלות כזאת, שאתה סבור, כי שיחה חיה ורבת־סבר מפכפכת לה לתוך לבך ממש. כל חלק העוסק לכאורה באיש אחד, הופך תחת יד עטו של סוקולוב למסכת של צלמי־אדם־וסביבה חיים ופועלים, לפרק של היסטוריה מהעבר הקרוב, שיתרון לה מן ההיסטוריה הרשמית, בהיותה חושפת פרטים ואפיזודות, קוי־קלסתר ושרטוטי־תכונה, שאין היסטוריונים בהא הידיעה מטפלים בהם ואולי אינם רואים אותם. אתה קורא, למשל, את המסה על פרישמן או על פרץ, ומיד קמה לפניך כל התקופה וכל הדור, שבהם נולדו ופעלו אלה. קו לקו, תג לתג, מאורע למאורע – ועבר מלא ענין עם כל אוירו וצבעו שבו לתחיה. תוך כדי קריאה נקלט בך הרגש, שפרץ או פרישמן הם תולדה מחויבת של התקופה ההיא, שלא תתואר בלעדיהם. ואפילו דיוקן כפרופיסור יוסף הלוי, הנדמית בהשקפה ראשונה כמוזרת ומשונה, שאין התאמה בינה ובין “העולם” הסובב אותה, גם היא נעשית נוחה ומוסברת ורבת־תואַם בתוך האתמוספירה שנבראה מחדש בידי סוקולוב. שהרי מי באמת היה עוסק בגלוי המצבות והתעודות בחבש ובזהוי השוּמרים ללא הוא? וישנם בספרים האלה מסות (כגון אלה על בורנשטיין, מכס נורדוי, הרטנאואים, ברגסון וכו'), המשמשות דוגמה כיצד כותבין כרקטריסטיקה על אישים. אנו קוראים בהן ואיננו יודעים על מה לתמוה: אם על כוח ההסתגלות והזכירה, או על עתרת הצבעים ויופי התיאור, או על סוקולוב האיש, שהיה כל ימיו כמין בית נתיבות, או תחנת־צומת לרבבות מגעים ומשאים עם בני אדם רמי המעלה ובינוני המעלה! ואעפ“י שהרשמים נמסרים בצורה אישית, מתוך התרשמות אישית ובדרך דיאלקטית, אין אתה מרגיש כל פגימה או התנשאות או רצון להבלטת עצמו. הדבר כאילו מובן מאליו וכי עם מי יזדמנו אלה ואחרים אם לא עם סוקולוב, שלבו ומוחו פתוחים לכל המקצועות והאומנויות והוא דן לכף זכות ומתעמק בכל מיני שגעונות ואידיאות־פיקס של הנפגשים לו בדרכו? לפרקים אתה סבור, שעיקר מטרתם של שלושת הספרים אינה אלא להוכיח, שקיימת מין הרמוניה־דמבראשית השרויה על הבריות והסדרים בעולם הזה; שכן אעפ”י שנפרסת לפניך פנורמה ממש של דמויות וצלמי־לואי, טיפוסים וולדותיהם השונים, הרי עם תום הקריאה בספרים משתפכת על כולם כמין רוח מאחדת, העושה כל עקוב למישור.

פזרן גדול הוא סוקולוב והוא חופן תיאורים וצבעים מלוא חפנים וזורה אותם על מסותיו. יש מקומות שהם פרקי שירה ומקומות, שהם קטעי אפוס גדול. למדרגת איפוס כזה מתרוממת המסה על חיים יחיאל בורנשטיין, במקום שהוא מתאר את הטיפוס ואת המהות של האבטודידקט בישראל, זה האדם היהודי, היוצא לשוק החיים בידיעת התלמוד בלבד והוא מסתער על כל ענפי המדע, ההשכלה בבולמוס הדעת; זה האדם, הקונה לעצמו חכמות החשבון, ההנדסה, התכונה, הגיאוגרפיה, טבע וכיוצא בהן כדרך שהתנצח קודם בפלפולא חריפתא, והוא “נהרג על פחות משוה דגש”. וקנאי לאמיתותיו קנאה בלא מצרים. אבטודידקט ישראלי הרי זה איש המוסר את הנפשו על קידוש המדע ושבע החכמות, שאינן מדעי חול בעיניו כלל וכלל. תמה אני אם יש ואם יכולה להיות מצבה יותר נהדרה לדור הלומדים־מעצמם.

והרי הפורטרט של יוסף ישראל’ס. כאן מופיע סוקולוב בעצמו כצייר. מי האיש שקרא כרקטריסטיקה זו ולא יראה לפניו את הצייר יוסף ישראל’ס, הילוכו, חדר־עבודתו, אופן דיבורו והתנהגותו עם עצמו ועם הבריות. ולא אלה בלבד, אלא גם את האאג, את רחובותיה, את שוער־הבית, אתה רואה בכל קומתו וצביונו. יתר על כן: לא אותו בלבד, אלא גם את תלבשתו, את מבטי עיניהם של העוברים והשבים המצביעים על היהודי הדומה “לתבנית כמין גימל עברית”. במסה קטנה לערך קפל סוקולוב את כל האופייני והמיוחד ובשפה חיה ונלבבת, השופעת סמלים וציורים והשאלות, תקן את התמונה הזאת הראויה להצטרף למערכת ציוריו של ישראל’ס עצמו. אגב תיאור הוא מראה בקיאות בחכמת הציור ומבחין בכווניה השונים. זוהי אולי המסה היפה ביותר בספרים אלה.

ב

דרכו של סוקולוב בתיאור אופים של האישים, שהוא נותן אותם מתן גיניטי, כלומר, הוא אינו מסתפק בדמויות כמו שהן עכשיו בגמר בישולן, אלא אדיר חפצו להתחקות על שרשי כל אחת מהן במכורתה, במקום חיוּתה וגידולה ולפי סדר השתלשלותה. לא היינו כך הוא לו לסוקולוב היכן נעוץ מקורו של האיש, מי היו אבותיו ומה היתה סביבתו שהקיאתו או שאספתו אליה. אילן־היחש אינו דבר בטל אצלו כל עיקר. לפיכך אנו רואים את סוקולוב פורס לפנינו לא רק את כפיפת המשפחה, אלא גם את העיירה, שבה גוּדל האדם וחונך. ימי הילדות הם ימי היניקה הראשונים של ריחות וצבעים, מושגים ומוצגים, ויש הבדל רב אם עברו בזאמושץ או בלוברטוב. בשביל בחור הישיבה היתה עיירתו בחינת קוסמוס שלם ואל הקוסמוס הזה הוא קשור בטבורו. בכלל מאמין גדול הוא סוקולוב בכוחם של התורה ובית המדרש. אותם אין מחליפים. גם אם ינדוד אח“כ הבחור דנן לאסכולותיהן של אומות העולם, מכל מקום השפעה זו קלוטה ומובלעת באבריו ושוב אין הוא בן־חורין הימנה לעולמים. כאן ראה סוקולוב את האלמנט המקורי שהוסיפו חובשי בית המדרש למדע ולספרות לאחר שנעשו גדולים בחכמה ובמנין. “כסבור אתה – אומר סוקולוב – שהדברים האלה הם מקומיים, ולפיכך הם קטני ערך? טעות גסה! הם מקומיים ולפיכך הם עולמיים; הם קטנים, ולפיכך הם גדולים. מרגלית של טל היא קטנה, ואעפ”י כן היא גדולה יותר מארבעים סאה מים שאובין. ל”בונטשי שווייג" (של פרץ) יש רעיון כללי, אבל יש לו גוון מקומי".

לכל אחד הוא מְיַחֵד גישה אחרת, ההולמת ביותר את הנדון. לפיכך שונה מסה אחת מחברתה בדרך ההרצאה, באפני ההשואה ואפילו בסגנון הדברים. יודע סוקולוב להתאים מפתח לכל מהות אנושית, בין שהיא פשטנית ובין שהיא מורכבת ביותר. הוא מבקש בכל אדם־נושא את הנקודה המרכזית החיה, את שורש נשמתו, את אישון העין שלו, כביכול, וכיון שמצא אותה הריהו עושה אותה בסיס לעצמו, שממנו הוא משקיף ומנתח שאר חזיונות החיים האישיים. אין הוא מתעלם מהניגודים והסתירות, מהשגגות והזדונות שבדמות המתוארת, להיפך, הוא מבליטם הֶבְלֵט מיוחד. ברם, הואיל ונפשו קשורה בנפש הנושא שלו, מתעלים המומים למדרגת תכונות מחוייבות המציאות, שבלעדיהן לא היתה האישיות הרמונית. יחסו הוא בבחינת “ודילוגו עלי אהבה”.

אי אפשר שלא לציין לפחות את לשונו של סוקולוב השופעת עושר וחיוניות. הוא חושף אוצרות של מבטאים מן הגניזה, הוא מחדש תוך כדי הרצאה מלים ובטויים, מצרף צירופי ניב חדשים או מעניק לניבים ישנים גוונים ומשמעויות חדשים. אין כמוהו פורש ומתרחק מן המלה הבנלית, המעוכה והבלויה מרוב שימוש, שנעשתה מדרס לרשות הרבים והוראתה הראשונה והמדויקת פרחה מתוכה. מחזר הוא אחרי הסולת שבלשון ואף מוצאה במדה גדושה. הוא עושה שלום בין התנ“ך והתלמוד, בין יהודה הלוי ור' אליעזר הקליר, בין החסידות והמתנגדות והמשכילים. מכולם הוא נוטל את הטוב והמיטב ומביאם שי לספרות העברית החדשה. חוצב הוא אבנים שלמות מהמשנה והקבלה והפיוט, מסיע אותן משם ומשקען בתוך נדבכי מסותיו. ואעפ”י כן אין זה סגנון־טלאים מעשה־לקט, אלא מעשה מקשה. משום שכל הפרוסות האלה מוּתכות שנית בדפוסו עד שהן יוצאות חטיבה אחת שלמה. שנים רבות עוד עתידים אנחנו לטפל בסוקולוב ולדלות ממנו, כי גם אותם מחידושיו, שאינם מתקבלים עלינו, תורה הם, שיש בהם הוראה לחידושים חיוביים יותר.

שלושת ספרי “אישים” לסוקולוב, ספרי מופת הם, מסות־מופת, שמהם ילמדו הרבה. לא יהיה בזה משום גוזמא אם נאמר, שלא באו עוד ספרים מסוג זה בספרות העברית. כדי לכתוב כך לא די בכשרון בלבד, אלא קודם כל צריך האדם להיות מרכז למגעים ולמשאים עם עסקנים ומשוררים וסופרים ומדינאים בכל העולם, ולאצור באוצר הזכרון כל השיחות והחויות, ולהיות פתוח לכל מיני רוחות מנשבות. וחוץ לזה יש צורך בבקיאות עצומה, בחריפות ובכוח דמיון ויוצר. אנשי־סגולה כאלה מועטים הם.

א

הופעתו של טשרניחובסקי בספרות העברית לא היתה מובנת מאליה; הוא לא היה פרי שהבשיל לעיני דורו, שידע את טיבו וטבעו – הוא נכנס לפרדס השירה העברית במפתיע וניטע בתוכו בראשונה כאילן אקזוטי, שמכבדים את סוגו המיוחד וחושדים במקורות יניקתו ודרך גידולו. לא היתה זו כניסה מאוששת. פטרון מיוחד מן הותיקים שבדור (בריינין) ליוה אותו וְכָרוז יצא להקביל את פניו. הוא היה טעון “הסכמה” ושטר־המלצה. נוטרי כרם השירה העברית והנהנים מפריה בעת ההיא לא היו מסוגלים ליהנות מגפן כזו. תולדות חייו ומסיבות־חינוכו, קרן השפע שלו וצורות חוויתו והבעתו לא היו כשרות בעיניהם. מכיון שנמצא מי שנתן “הסכמה”, נמצא גם מי שערער עליה. רבים אמרו עליו את הפסוק הידוע מתקופת ההשכלה: “לא בא כבושם הזה!” אבל בהטעמה ובכוונה שלילית, כדי ליחדו לרעה. מלבד יחידים מעטים, שנועדו באמת לגדולות ולצפיה מראש, לא היו אברי־הקליטה של רוב הסופרים והקוראים בדור ההוא מותאמים לקליטת חזיון כזה. בשיריו לא מצאו מליצה ושברי־מליצה, אל קינה והגה והי, שהיו חביבים עליהם כל כך, אלא בטוי־מישרין להלך־רוח, והרגשה וחוויה מעורטלות מלבושין מיותרים. הָעֶרְיָה הזאת, המעוררת עוד את זעמם של האיסטניסים־כביכול בדורנו, היא שקוממה את דורו של טשרניחובסקי והבעירה את חמתו.

אולם המשורר הוא גידול אורגני של דורו וסביבתו, אין הוא “נופל כברק מן השמים”, וגם אם התבכרותו אינה מורגשת לאנשי־חוץ, הריהי מוחשת לו, למשורר, הסובל צער־גידול־עצמו במסתרים. הוא קולט את תמצית מאווייו ותפילותיו של עמו ואורג מהם הויה פיוטית כבטוי מרוכז ומעולה להם. לפיכך רואים אנחנו עד מהרה את טשרניחובסקי כשהוא נעשה אחד מעמודי־התווך בשירה העברית. כל הנבטים, שהיו מקופלים עוד בשיריו הראשונים ולא היו מוסברים די צרכם, נשתגשגו ונתלבלבו והכניעו את הלבבות. לא עוד העריכוהו לפי קנה־מדה של משוררים אחרים; הוא עצמו נעשה קנה־מדה, נתיב, יצירת־מופת. אילנו התחיל להסתעף ונופיו נטו לכל התחומים. הוא חרג ממסגרות מקובלות, גימא ארצות והגמיאנו מיופין והודן; ביטל מחיצות לאומים וקירב מרחקים, מרחקי מקום ומרחקי זמן. הוא הביא עמו לנו גבישי חיים והרגשה של ש"י עולמות. אין תימה, שהשטחיים שבמבקרים, אלה הרדופים כל ימיהם להגדיר הגדרות ולהכתיר בתוארים, קראוהו בשם “יוני”. בקצה לשונם לקקו מאחד השירים ובאו לכלל החלטה: משורר זה מלמדנו חכמה יונית או יופי יוני. לפי סברה זו, רק מי שמפרכס את עצמו בשירי תהלה לאומיים נקרא עברי. ואילו לאמיתו של דבר, העריץ טשרניחובסקי כל גבורה קלסית וכל תפארת קלסית. הוא היה פשוט חמדן גדול. ובכל מקום שראה כוח ויופי חמד אותם לעצמו. כמאמר המשורר:

אֶקֹד, אֶכְרָעָה לַטּוֹב וְלַנֲעֶלה,

לַאֲשֶׁר הוּא נִשָּׂא בִּמְלוֹא כָל הָעוֹלָם,

לַאֲשֶׁר הוּא נֶהְדָּר בִּמְלוֹא כָל הַבְּרִיאָה,

לַאֲשֶׁר יֵשׁ מְרוֹמָם בְּסוֹד סוֹדוֹת הַיְּצִירָה.

לא היתה זאת התבטלות בפני אחרים, אלא רצון אדיר לגדול, להעשיר ולהתגוון מאוצרות הקדומים, הממתינים לתיקון נשמה. וגדול היה התיקון הזה. לעד תהא קיימת האנדרטה שהציב לפגישה מחודשת זו של משורר ישראל סבא, החי והקיים, עם אותו עולם של יון עתיקא, הדובבת אלינו בשפתי ישנים ובשרידי עבר.

ב

טשרניחובסקי נגלה עלינו התגלות מיוחדת. אותו אהבנו והערצנו כדוגמה ליחס שלם, ללא פגם, אל החיים. בו ראינו רבוי פנים של מראה־שתיה אחד: אדם עלי אדמות. שירתו לא הכבידה, לא החמירה ולא זעפה אלא לעתים רחוקות. גם עצבותה היתה מתוקה, ואפילו בשעה שצבטה את הנפש בהזכירה לה, כי הכל בן־חלוף, האהבה והקנאה גם יחד, – היו אלו צביטות־חיבה. אם השירה העברית עד טשרניחובסקי, היתה הלכה, הרי שירתו היא אגדה. במעגלו לא היינו כחבושים אלא כמוקסמים. גם תמצית לקחוֹ מלאה תוגה, גם הוא העלה עמו ביצירתו – במתכוון או שלא במתכוון – סך הכל מעגים של חיי אנוש. הן בשיריו למדנו את תורת החליפות ואי־הקבע בחוויות האדם, את הכמישה הבאה לא רק לאחר הפריחה, אלא הצרורה ברוח הלבלוב גופה. ברם, הוא זלף על הכל מאותו צלוחית של פלייטון, שטפותיו מחיות אפילו את הדוממים. העגמומית שהיתה מלפפת אותנו למקרא שיריו היתה מזוככת והרגשת־היאוש היתה דקה כל כך, עד שנהפכה בסוד הגלגול לאלמנט חיים חדש ומעודד. זהו כמין מולד האופטימיזם מתוך רוחו של היאוש.

אם נבין בריליגיוזיות הרגשת התמזגות עם ה“כל” ויחס של אהבה וכיפורים לכל החזיונות והבריות, תהא שירת טשרניחובסקי רליגיוזית במובן הצרוף של המושג הזה. היא שירת היצר־היוצר־היצור, היא מזיגת הנושא והנשוא. חוקי החיים חוקיה, הריתמוס שלהם מפעמה. תורת מוסרה – האמת הפנימית, ומידותיה – הצבי והתפארת. מכאן ההרמוניה שבה. אפילו סערותיה שלוות, כביכול. משולה היא לים מכה גלים, שרק שכבתו העליונה מתנחשלת, בעוד שבעמקי מצולתו שוררים שקט ושלוה. מכאן אותו צידוק הדין למנהגו של עולם, המרחף בכל חרוז מחרוזיו. מקבל הוא באהבה את מתת החיים וסגולותיהם כטוב כרע, כרך כקשה. ורק לעתים רחוקות ישמיענו את רצונו לנקום ומבקש את חרבו הנוקמת. ביחוד בשעה שכחות אכזריים מנתקים אותו מן הכלל העולמי והוא חש על גבו את גורל היהודי המוּפלה לרעה, אז הוא נאפד נקמה ובת־שירתו מטיחה פסקי תוכחה קשים כלפי הרשעים. אבל עצמוּת יצירתו חצובה מספירות אחרות ושורש נשמתו אחר. שרוֹ במים נדיב ורב־חסד ויעד לו גורל של כובש נאדר בגבורה.

ג

טשרניחובסקי הוא משרר הרינסנסה של האדם היהודי. הוא לא פעל בדרך התעמולה הפשטנית והסערת יצרי־בראשית לאומיים. הוא הראה לנו בפשטות מה זה יהודי שלם בעל חושים בריאים ופתוחים. הוא עורר כוחות חיים נרדמים, קירב את האדמה וצמחיה אל לב היהודי ופיתח בו חוש הריח והטעם. למקרא שמות הפרחים העברים נתעוררו אפילו בלב הפרוּש והמרוחק מהנאת העולם געגועים עצובים־מתוקים לחיים. בהיותו אמן הגוונים והריחות השכיל לשקע אותם בשיריו וברא הוית־משנה פיוטית, שהיתה מעין זו שבמציאות ועלתה עליה בריכוז נקודות־ההנאה והחוויה. הוא לא עסק מעולם בשאלת הקרעים של יהדות ואנושיות, הוא נולד מאוּחה, כלומר, אדם עברי. הוא לא שר על הדברים, הוא שר את הדברים; לא הטיף לחיים חדשים, אלא היה בעצמו נקודת מוקד לחיים כאלה. על פני שדמות עמים שונים טייל וינק מעסיסי עברם ויפיו. עלילות גילגמש, קאַליוואַלה, אליאס, גבורי רוסיה וגבורי תנ“ך, כולם נבלעו בדמו. הוא טיפוס מובהק של עירוב גזעים רוחניים. בכל מקום ביקש את המשותף והמאחד. אפילו באידיליות שלו, שבהן ניצבים לכאורה יהודים מול גויים, אין מחיצה זו אלא לכאורה. הערלית דומחה והישראלית גיטלי, שתיהן קובלות מר על דבר אחד: על הדור ההולך ופוחת ועל האמונה שפסה מבני הנעורים; ואם כי זו כוונתה ל”עבודה זרה" וזו ל“שם ועבר”, איזו אחוה והבנה שרויה ביניהן! כך נעשה הוא לסמל חי של אחוות־העמים, לפרוטוטיפוס של היהודי החדש, היונק דבשן של התרבויות ושומר עם זה על צלמו המיוחד.

הוא הכניס צורות חריזה שונות ודרכי־משקל שלא היו לפניו בשירה העברית. הוא הרקיד את השפה ריקודים חדשים והרעיד בה נימין רדומות. הוא מנה מנין חדש את האותיות וצרפן צירוף כזה, שהתנגנו מאליהן. לעולם לא יישכחו החרוזים המפזזים כמחולת־מחניים:

נֵצֵאָה נָגוּרָה שַׁאֲנַנִּים

כְּתֹם עִִדַּן קֶרַח וּכְפוֹר,

כִּזְרֹוחַ הַחַרְסָה בַֹגַּנִּים,

בִּנְאוֹת דִּשְׁאֵי עֹנֶג וָאוֹר. וכו'

שיר זה שהוא מן הראשונים, יש לקרוא בהתזת הנו"נין ובהברה האשכנזית. היה בו נסיון לכנס את המילים המוסיקליות ולסדרן לא סדר־מקום בלבד, אלא גם סדר־זמן, לא בזה־על־יד־זה בלבד, אלא גם בזה־אחר־זה, שהוא סוד הנגינה. הנגינתיות הזאת היא מהותו של טשרניחובסקי עד היום הזה.

Ein kleines Lied! Wie geht’s nur an,

Dass Man so lieb es haben kann,

Was liegt darin? erzahle!

Es liegt darin ein wenig klang,

Ein enig Wohlaut und Gesang

Und eine ganze Seele.

(Marie von Ehner Eschenbach)

הֲדַר הַהֲוָיָה לֹא יְכַזֵּב

(צללים על שדות)

תקופה ארוכה אחרי “גבעולים” יצאו עכשיו שני ספרי שירה “ימי שמש” ו“צללים על שדות”. משום־מה פיכמן הוא כמעט האחרון בלהקת המשוררים, שהופיעו עם דרוך כוכבו של ביאליק בשמי השירה העברית, אשר לא זכה לקיבוץ מלא של שיריו עד כה. ובודאי שמותנה הדבר באופי הספרות העברית, קהל קוראיה ומוקיריה וגורל משורריה, שרק לאחר עשרות שנים של השפעת משורר וחינוך תלמידים, ולאחר שדמותו ומפעלו נשתזרו בתוך הרגשת העולם של דורנו – מוגשים לנו דברי יצירתו במקובץ, הנותנים סיפק בידנו לראות את שיעור קומתו, ולהרגיש שנית משב־רוח יצירתו. הוצאת שיריו, ההולכת עדיין ונמשכת, אינה תשורה למשורר בלבד, שכל ציבור חייב לתתה לו, אלא קודם כל לנו, לקהל הקוראים העברי, הקוראים ונהנים עפ"י הרוב בלא ברכת הנהנין.

א

בגלגל שירתו של פיכמן קבועה הספירה תפארת. ובהיפך לזוּ שבקבלה אין הספירה הזאת פסיבית, תולדה, אלא אב, עילת־ההפראה הראשונה. שאר הספירות: בינה, יסוד, גבורה, דעת וכו', משתלשלות הימנה וניזונות מכוחה והיא נותנת להן טעם. היא אוצלת חיים לכל מראה ולכל בריה. כל הופעה בטבע ובחברה, בים וביבשה, כל ענין והיפוכו, נשקפים לו בעין התפארת. צדדים אחרים שבחזיונות אינם אלא כוכבי־לויה ואם אינם פוגמים, הרי אינם באים אלא להבליט את יסוד התפארת שבהם. בעולמו יש הכרעה בין שתי הרגשות־קוטב: יופי או כיעור. והיופי נתפס כאן במשמעו הרחב, האנושי־הכולל, שהטעם הטוב והמוסר ממוזגים בו:

אוֹצְרוֹת הַיֹּפִי לֹא רַק לַחוֹלֵם –

גְּלוּיִים וּפְזוּרִים וֹנְתוּנִים לַכֹּל הֵם,

בֹֹּקֶר וָעֶרֶב פְּתוּחִים הַשְּׁעָרִים.

זהו סוד שירתו של פיכמן, שהיא רואה את האדם ואת הטבע, את העלילות ואת הנוף באספקלריא של זיום ויופים. מי שעמד על סוד זה והכשרה נפשית לו להרגיש פרק שירה גם בשעה שסערות ומהפכות מתחוללות ומעמיסות שאלות ונושאים אחרים – תובן לו שירת פיכמן. היא תעניק לו שעות רבות־רויה ותלטוש את חושיו הפנימיים. טעות גדולה היא לחשוב, שהשירות אשר השירה משרתת את החיים, ההשפעה שאנו מקבלים ממנה, מנת־חלקה במלחמת האדם לקיומו וליושר הסדרים, באים בדרכים פשוטות כל כך, ע“י שהיא מטיפה בלהטי גבורה ובדברים רמים וע”י שהיא משיבה על עצמה רוח של סערה. עיקר טעמה וחין־משמעה של השירה הוא קודם כל בחיוב החיים ע“י גלוי תפארתם וערכם, בהסרת המסכים והוילונות המוּרדים על פני הדברים, בחידוד התחושה, בחישוף הניגודים המשתעשעים בנפש היחיד והיקום ובהעלאת המרגליות שעל קרקע המצולה. השירה היא טייסנית ואמודאית כאחת. היא עולה על הררי־אל ויורדת לתהומות מחשכים. שירת אמת מטפטפת מרץ־חיים ועוז מלחמה ע”י מתן עצמה, שהוא גם מתן תמציתי של ההויה. ורבים דרכי המתן וההשפעה. ההגבה של המשורר על מלחת דמים עולמית תוכל לבוא גם ע“י פניה־קריאה אל השכל, אל היצר הטוב שבאדם, ע”י גניחות ותיאורים שחורים, אך גם ע“י יצירת אידיליה, ע”י בריאת חיים דמיוניים שלוים, ע"י ציור הים וחופיו המושכים. וגדולה ומשובחת הדרך האחרונה מן הראשונה, שכן הסובל גונח, מצעק, קורא לעזרה ולרחמים כמעט בדרך רפלכסיבית, אבל מדה גדולה היא להבליג על הצער ולגבש חיוב־חיים אדיר, אשר יעורר וילבּה את ניצוצות היפה באדם והתשוקה לחיים. האמנות מזרזפת לתוך נשמתנו לא אור ויופי בלבד, כי אם גם דרך התנהגות, תשובות לשאלות ואורח־חיים. היא נותנת בלבנו את העולם השלם, בעוד שדיון שכלי הוא בהכרח חלקי ומלא פניות. שירת פיכמן נושאת בקרבה את העולם המעודן, את התשובות התחושתיות; היא פונה אל הדם המזוקק בכוּר התרבות מסיגיו הפרימיטיביים. כל אמת־מדה רציונליסטית, תועלתית מוסר־הַשְׂכֵּלִית לא תצלח עליה.

ערכה של שירה נקבע ע“י שתים שהן אחת: ע”י איכות החויה המשוקעת בה וע“י האיתוס של אישיות המשורר המציצה אלינו מתוכה. במלים אחרות: מדת האינטנסיביות של החויה בנשמת המשורר, השלמות במתן הצורה האמנותית האוביקטיבית ושיעור כוחה הסוגסטיבי להוליד בקורא משנה־חיים מחד גיסא וגודל האמת החיונית, יושר ההבעה, עומק נפשו של המשורר וחוסנה מאידך גיסא, הם הפוסקים לשלילה או לחיוב. העיקר תמיד: הרטטים והזעזועים, הרגשת־החיים המוגברת שאנו זוכים להם תוך הנאה מן השירה. ובנידון זה אין הבדל בנושאי השירה הנושאיות חשובה בהרצאה, בחקירה, בדיני ממונות ובדיני נפשות, אך לא באמנות – פיכמן, בין שהוא שר על זריחת השמש, ובין על החורף, הים, הנוף או המולדת – תמיד הוא מעורר אותנו לחיות שנית את החזיונות ואת הלך־הרוח המתוארים. וגם בשעה שהוא נתקף ע”י ספקות ביחס להֶתְמֵד החזוּת הנראית לו, וגם בשעה שהוא שר שיר החשד העצור אך המאיים:

רְוֵה, לְבָבִי, זִיו צָהֳרַיִם,

אַךְ אַל תַּאֲמִין בְּמַרְגּוֹעָם!

חֶרֶש אוֹרְבִים בְּאוֹר הַתְּכֵלֶת

רוּחוֹת אֵבֶל וְאֵין רוֹאָם.

• גם אז חיים אנחנו עם המשורר, אמונתנו רפה וחשדו – חשדנו.

ב

הליריקה של פיכמן שתי פנים לה: זו שהוא מביע בה חוויותיו במישרים, בלא סיועם של דיוקנאות־בינים וזו שהמשורר מגלה בה את חוויותיו בדמויות היסטוריות אוביקטיביות. בסוג הראשון הוא נותן לנו גבישי הרגשה והשתתפות בתנועת הבריאה, מראותיה וחליפותיה בלא כל עקיפין וחציצה, ובשני הוא בבחינת פַּסָל החוצב צורות של נפשות פועלות, המשמשות כמין נציגות של חייו הפנימיים וממלכת רוחו. באותה שעה דומה הוא גם לשחקן, המשחק, כביכול, תפקידים שונים בגלגולי נשמה שונים, אלא שכל תפקיד הוא חלק מהמצע הנפשי וההרגשתי, פלג מהסובסטנצה החיונית של איש אחד, המשורר, ואיש אחד משחק את כולם. האוביקטיבציות הללו, שבאמצעותן יכול הפייטן לבטא עצמו בשיעורים רחבים על כל קפליו וגווני־דרגותיו ובלא חשש שמא יעורר רושם של זחיחות הדעת, נעשו בפואימות של פיכמן בדקות גדולה ובאצילות מרובה. אך מיעוט העלילה שבהן מיעט גם את דמותן האֶפּית־דרמטית, יסוד, שניתן לנו בהצלחה מרובה כל כך ב“מגילת רות” או בסיפור על שמשון ודלילה בתנ"ך. לפיכך יש לפעמים רושם, שהדמויות עומדות מרותקות לגורלן שמוּנה להן: להרגיש, לעמוד ולהרגיש: אך הן אינן יכולות להתיר עצמן לשם עלילה. –

אין שירתו של פיכמן להוטה אחרי נושאים מהפכניים וחידושים מרעישים. אוהבת היא את המושרש, המחובר לקרקע, המבוצר והנצחי. אותם יסודות עולם, איתני הטבע, שהיניקו את המשוררים מדור דור והפעימו את רוחם, מניעים גם אותו. עליהם ישיר, אם כי בצורה ובתוכן חדשים. משולה שירתו לאותו ים, שכה הרבה לשיר עליו. מה ים זה, כוח איתן הוא, אשר עתים יקצוף ויתנחשל ועתים ישתטח כאגן מרגוע ענקי, אך תמיד הוא שרוי במסגרתו ואינו עובר את הגבול שהושם לו, אף שירתו כך. גם געשה ורעשה וגם מנוחתה ושלותה, גם יסודותיה המשמרים וגם יסודותיה המהפכניים בתוך מסגרתם הם נתונים וגבול הושם להם בל יעבורון. הים הוא לא לבד נושא חביב של שירתו, שהוא חוזר אליו פעם בפעם ומעניק לו ברכה, אלא גם סמל. אעפ"י שהוא קולט את המתרחש והמתהווה תמיד ולבו פתוח לחדש, אין הם משמשים חומר יצירה לו, אם כי השפעתם נחרתת בעקיפין בצורה ובתוכן. יחס ספקני לו לעצמים ולמצבים שזה־עתה נוצקו בבית החרושת של הזמן ועדיין טבוע בהם סימן גלמיותם והיוליותם. הים והשמש, הנוף והמולדת, הרוח ועופות השמים לוקחים אותו תמיד שבי. ביחוד הנוף, זו העריסה הרכה, שכל ילוד וכל חזיון התנדנד בה וספג בתוכה את צליליו וגווניו; הנוף נותן בלבו של כל אחד את העולם וצר לו צורה וחושים, ועל כן היה למין חוט הסיקרא של שירתו. ההצבעה המופרזת על חידושים, מהפכות ושנויים מעוררת בו חשד וטעם רע, יש בכך מן המלאכותי, התלוש וחסר התפארת:

כֵּן, בְּאָמְנָה מֵעוֹדִי לֹא אָהַבְתִּי

אֶת הַנּוֹשְׂאִים בְּקוֹל גָּדוֹל וּבְקֶצֶף

עַל שִׂפְתֵיהֶם אֶת קֹרֶט צִדְקָתָם,

וְלֹא אָהַבְתִּי אִצְטְלַת מוֹכִיחַ

מִגֹּעַל לִנְבִיאִים צַעֲקָנִים,

אַף כִּי חַלּוֹנוֹתַי תָּמִיד קָרַעְתִּי

לְסַעַר יַעֲקֹר רְקַב־קְדוּמִים,

וְאַנְשֵׁי בְּרִיתִי מְשַׁלְחֵי אֵשׁ בַּכֹּמֶשׁ,

נוֹשְׂאֵי אָבְדָן לְפִגְרֵי דוֹר וָדוֹר.

ואעפ"י שיחס כזה עלול להביא לא פעם לכלל טעות וחשד בכשרים, שכן יש מעשי־חידוש והפכה הבאים מתוך שפע טבעי, מתוך הרגשת הכלייה שבישן, אנו מאמינים למשורר, שאמת־מדה נכונה בידו והוא קורע חלונו לחידוש והפיכה אמיתיים.

הריתמוס בשירת פיכמן והניגוניות שבה, עולים באזנינו מאליהם עם קריאה ראשונה. עוד לפני שקלטנו הסבר תוכנו של פסוק שירי כבר מהדהד בקרבנו פשרו מצד תואם־קולותיו והרכב צבעיו. ושיר המשתמע כהלכה בזכות הקצב, המבנה והמשקל שלו – אין תכנו ופשרו טעונים בדיקה. חוש־השמע הוא אבר העיכול של השירה והוא גם אמת־מדתה. כל האמנות לסעיפיה נמסרת לנו בשירה בסיועו של חוש־השמע. היא משחילה בנו את הפיסול, הארדיכלות, הנגינה והציור דרך אפרכסות האוזן. המלים בידי המשורר הן חומר שממנו נקרצת האמנות לסוגיה. יש מלה כחולה ושחורה, מלה כאנדרטא גבוהה, מלה כיריעה מרוקמת ציורי־עונג וציורי־בלהות כלהקה של צלילים זכים.

פיכמן בורר לו מלים צלולות וצליליות, הוא אולי מן הבודדים שפסוקי שירתו אינם מולידים לויה של ציטטין ומראה־מקומות, זה העומס הממית לא פעם את יפי השיר וכושר השפעתו. בטויו מזוקק ומעודן, אם כי אינו מפתיע בצירופים ובהמצאות. הוא שומר על כבודה של כל תיבה. הוא אינו רוצה, כביכול, לסכן חייהן של מלים בנסיונות צירוף נועזים. תרבות התפארת שהוא מטפח, מזהירתו שלא להלביש את החרוזים פרצופים חדשים. ואעפי"כ יש שגם הוא פורץ את גדרו.

ספר המסות החדש (דמויות וחזיונות, תרצ"ד) ליעקב שטיינברג אח הוא לקודמו, ספר הרשימות. מעטים מאד הספרים העבריים המקוריים כמוהו, שיש בו כדי להרתיע אותנו מן השיגרה והסירכא שבאופן־המחשבה. גם הללו, שהקפידו למצות כל רשימה תיכף להופעתה ובכל מקום שהופיעה, נמשכים מתוך גרוי של זֵכֶר מדושן רשמים לקרוא שנית פרקי־הגות ופיוט אלה במקובץ. למקרא שורות ראשונות אתה נכנס שוב להיכל זה, מעשה ידי אדריכל יחיד, ומתהלך באכסדרותיו ובחדריו הפנימיים עקב בצד אגודל. השלך הס. רק דמויות וחזיונות אתה רואה, דמויות מחותכות להפליא, דמויות שַיִש טהור. הנה יעקב אבינו התם, הערום, האוהב והסובל. קו לקו, טיף לטיף ודיוקן בתכלית השלמות קם ויהי. ואתה חש מחדש ביקר תפארתו של אחרון־אבות זה. הוסף פסוע פסיעות קטנות אחדות ועיניך תראינה קומוניסטים יהודים, המרבים רשע תפל לבני גזעם בשם אידיאל עליון. טורים קצרים מעמידים אותך על טיבם וטבעם, אור גזעי טרגי משתפך על הויתם וגם אם אינך מכת הסלחנים לא תוכל עמוד בפני הרגשת־הכיפורים השופעת מנפשך עליהם, על טיפוחי גורל מתנקם. הנה ילדים ודמעותיהם. מסה קטנה שמקפלת בה הסתכלות נוקבת, דעת־אנוש ומוסר השכל דק מן הדק, מוסר השכל שאינו משמיע על עצמו: הנני! אלא מרחף כנוגע־ואינו־נוגע בנפש הקורא וכופתו למשמעתו. רואים אנחנו את עצמנו אטומי־תחושה לגבי אותו יצור, שכולו מסכת־פלאים של גרויים ותגובות במישרין, בעקיפין ובערמימות. והנה “סמל הדיבוק”. בתוכו הצניע המחבר ביאור מאיר עינים לאדיר שבחזיונות החיים, חזיון האהבה, בהוית ישראל בגולה שהיתה כפופה ל“נוטר שלשת־הראשים – דת־משה והתלמוד וספרי היראים” (סמל הדיבוק). הגבר בישראל לא ידע אהבה, היא נתגלגלה אצלו במידה של “גבורה רבה ביחס לעולם העליון, אשר שם האלוהים” (בעבותות התנ"ך). מעין סובלימציה היתה כאן, ואילו העלמה, בת־ישראל, לא ויתרה על האהבה עם מעופה הארצי ונדבקה בעוז בנפש אדם. ו“הרואים השתאו אל האהבה הגאיונה הזאת, כנו אותה בשם פלצות ודבוק”.

למותר למנות את כולן. יש בספר זה כבקודמו חטיבות־יצירה, שהן גבישים של עבודת־מוח ועמל־רוח מרובה, הכוללות גם מחקר, גם התרשמות עמוקה וגם אמנות בטוי נעלה וקוסמת. יצירות כמו “ירושלים” “השורה”, “בעבותות התנ”ך", “מורשת הגלות” וכו' הן מונומנטליות ממש. את “ירושלים” קראתי עוד לפני שראיתי אותה עין בעין. ועד היום אין אני בן־חורין לראות ולחוש בחוצות ירושלים שלא מתוך אותה אספקלריא; יש בה בראייתי היום אחד מששים של אותה חזות. ברשימה זו נצטברו, כביכול, כבמוקֶדֶת רוב התגין והרשמים, שעינו של יהודי ולבו יכולים לראות ולחוש בחוצות ירושלים. היא טובעת את צורת ירושלים והדמויות המרחפות בחללה טביעה שאינה נמחית לעולם. כך נטבעות בנו רק דמויות שבאגדה או שבספרי־המופת המוגשים לנו בימי הילדות.

לכאורה, אין סדרים בנושאי הרשימות; הם כאילו לקוחים באקראי מן הבא ביד וממה שהזמן גרם. לפרקים נוסף אפילו ריח פובליציסטיקה “טריה” מן הנושאים: “יהודים ואנגלים”, “חברון”, אוקראינים" וכו'. אך אלה הם רק דפוסים לצקת בהם הגות ורחשים המובלעים ועומדים בישות המחבר ומצפים ללבוש. אפשר להמשיל כל רשימה לכדור חוויות קטן. זה על יד זה רובצים הכדורים, לא עיגול לפנים מעיגול, כי אם עיגול בצד עיגול ללא סולם־מעלות והבדלים שבשיעור. אולם כולם יחד נתונים בתוך עיגול־הנפש הגדול, אשר נשימה רחבה של הסתכלות בעולם מלפפתו כאד סמוי. וגם מבחינה זו דומות הרשימות הללו לכדורים: מה כדור זה אין לו תחילה ואין לו סוף ואתה יכול לנעוץ את נקודת־הראשית היכן שתרצה, אף כאן כך. אפשר להתחיל כל רשימה בוא“ו־החיבור, כאילו נמשכת היא אל מה שהיה, וכן אפשר לשיירה בלא חתימה, בלא סוף־פסוק ונקודת־סיום. ואעפ”י כן מדמה לו שטיינברג טבורו של כל כדור, שאליו הוא קולע. לפיכך חשים אנחנו, שהופעה זו שהוא עוסק בה, השוכנת כבוד בעולם הרוח, הפוליטיקה או חיי־המעשה, הוארה מן הנקודה החיונית שלה, ממרכזה הנפשי. נקלפות מעליה כל הפצלות והוראות־הלואי, הוצנעו כאילו בכונה כל שאר הצדדים שבה, ונבלט בה מה שנראה לו כעיקר, כמהותי ביותר או כעילתה של ההופעה.

שטיינברג חותר לגלות גלוי חריף ומובלט את היסודות הראשונים של תרבות ישראל ושל חזיונות תרבות וחברה בכלל. הוא מתחקה על שרשי הגינזיס של כל תופעה ואופי, אופי־אדם ואופי־יצירה. לא הלבוש החיצון והמקרי חשוב בשבילו, זה איננו בלתי אם סימן־דמינכר שהמהות הגרעינית מתעטפת בו. תכלית היגיעה שנדע אותו תוך, אותו אישון שבעין, שבלעדיו עיורת התופעה והיא בבחינת גבב של חמרי־גלם. שטיינברג רואה את כל תולדות ישראל בגולה ועצמות יצירתו בה, ניזונים מן ההארה האלהית שהבריקה בדור הקדמונים ונכלאה בספר התנ“ך. הוא כופר בעצם במסע ההתקדמות של תרבות ישראל לאחר שנחתם חזון הנביאים. כל התנאים והאמוראים והרבנים פרטו את דינרי הזהב של תרבות קדמוניה זו לפרוטות ונתפרנסו מהן. רק אם נתאזר בגבורת התנ”ך תבוא עלינו תקנה. ואעפ"י שקשה להסכים להשקפה זו, הן מחמת החשש שמא הפרזה כאן והן מחמת התקלה החינוכית הכרוכה בכך, שכן היא עשויה להמית כל מניע עצמי ולבטל את ההוקרה של גלוי כוח־אחרונים – אין להכחיש, שדרך ההוכחה הנקוטה בידי שטיינברג, חריפות ראיותיו הדלויות מן המצולה והמשקל הרב אשר לרוח דבריו מאלפים ומפרים הפראה גדולה גם את החולק עליו בסעיף מן הסעיפים.

מנהגו ודרכו, לטפל במראות הנגעים של העם, שבליסטראות כבדות נקלעו בהם, אינם אלא גלוי של אותה תכונה להבליט צד־עיקר הבלטת־יתר אפילו אם יש בה משום האפלה על זכויות ויתרונות. ההתרסה כלפי מידה זו מוצדקת רק אם היא מכוונת לגודש־הסאה שבה, אבל טעם־לפגם בה אם היא רואה בכל בן־ברית יורש־עצר של נביאי־ישראל. בכל עבודת־סופר כבכל אמנות גנוזה עצה והוראת־דרך, בין שהיא באה גלויה ובמתכוון ובין שהיא סמויה ושלא במתכוון. ואין התיקון חל על לקויים שמצניעים אותם. המרצה בדרך כזו על עוונות ומומים שנתייסר בהם מישהו קרוב, מעיד על עצמו, שאהבה גדולה בלבו אליו ורצון לו לראותו מושלם יותר, נקי־כפים, בר־לבב ושגיא־כוח יצירה. בכלל זולה היא אותה אהבה נקלה, שרואה חובה לעצמה לדקלם תשבחותיו וחין־מעלותיו של העצם האהוב. יש בזה משום מַתְְקָנוּת ההופכת בפי הטועם למרירות־לענה. אהבה כזו, שנאה טובה הימנה. גם בעלי התוכחה־למופת, הנביאים, שגורל העם היה הגיגם כל היום, לא תינו את המידות התרומיות, שהיו בודאי גם אז בעם, אלא בשעות־חסד מיוחדות, וכנגד זה הצביעו, השכם והצבע, על המגרעות והתועבות. ודאי לא נעלמו גם מעיניו של שטיינברג האפופיאה החלוצית, מעשי־הבנין הנועזים והנסיונות לצקת מטבעות חיים חדשים על אדמת א"י, אולם כאמן־פדגוג, שחיבתו מסותרת, מכריז הוא דוקא על הפסולים והסיגים, על בליל הלשונות, על הפקחות הגלותית של היהודים החוזרת כאן ועל טבע־הרוכלים הקם לתחיה בארץ־התחיה והתקומה.

המשלים והציורים הם מעצמוּת כתיבתו והסברו של שטיינברג. מתבטאת בהם לא רק חכמת־חיים, כוח־הסתכלות נוקבת והשראה פיוטית גדולה, כי אם גם הרצון לעשות קפנדריא, ללמד את משנתו על דרך הקיצור והתמצית הבהירה ולהמנע מחזרות ולהג: ליתן סיכום מסוכם, קב ונקי. אין הוא רוצה להתודות לפני הקורא כמה מעיקה שאלה פלונית ובאילו נפתולים היתה כרוכה מסקנה פלמונית. אין הוא מכניס את הקורא לפני־ולפנים של מהלך ההתרחשות. הוא מעלים ממנו את הלַבָּה ומראה לו את תוצאותיה. עם כל רוח הספקנות המרחפת על פני הרשימות, ספקנות שהיא, כמדומה, שורש נשמתו, מציע הוא את מחשבתו בדרך שלוה וכבושה, בדרך כמעט־ודאית. ואין לך עצה טובה לכך מן המשל והציור. בהם יש תמיד מן המוחלט והודאי, כי אין חולקין על מעשה שהיה, או על תמונה או תכונה בעולם הדומם, הצומח והחי. הנמשל, גם אם איננו עולה בד בבד עם המשל, זוכה לכך, שהחלטיותו והסתברותו הפנימית של המשל או הציור אוצלות מנפשן עליו ואף הוא חדל להיות בגדר מחלוקת.

סגנונו ומבנה כתיבתו של שטיינברג הם הישג גדול ומיוחד במינו לשפה ולספרות העברית. הם מעידים על יחוד של סגולות ועל כשרון ארכיטקטוני נהדר. כל החושים נהנים בשעת קריאה. ביחוד מתענג חוש השמע על המוסיקליות שבלשון העתיקה־החדשה. על תוֹאַם־המלים ועל תשלובת המשפטים המאירים. כל מלה – מלואים במשבצת; כל תיבה נעוצה במקומה, לפי כבודה וערכה; כל משפט – מחרוזת נאה ושלמה, אשר שכולה אין בה וכל רשימה – חדר מפואר ושקוף, שאפשר לסקור ממנו על פני מרחקים. עם קריאה אתה חושש לאבדת מלה, כי כל אחת משמעותה מוכחת ומציאותה מחוייבת. ובימינו אלה, שאבד חנן ויפין הראשוני של המלים, מחמת שהן מתחללות ע"י שימוש פזיז וקל־ראש של ידים עסקניות, המגלגלות בהן כבעדשים, גדול ערכו החינוכי של ספר כזה. בהשתקעך ברשימות אלה אתה נוכח איזו נשמה גדולה מתלבטת בכל מלה. מין אתר רוחני אופף את השורות הזעירות והקבוצות הללו ויראת הרוממות מפני הלשון חוזרת לשרות עליך. זוהי המליצה העברית בהזדככותה ובגמישותה הגדולה. כך נענית הלשון רק לנאמן־ביתה ולמי שבא בסודה הפנימי־שבפנימי.

א. שרש יחודו

כל סופר הראוי לשם זה הוא איש הייחוד. צד־הייחוד הוא הוא צלמו ודמות תבניתו, החותמת והפתילים שלו. בלעדיו אין הוא אלא אחד מרבים, פלוני־אלמוני, ולכל המוטב אפיגון מוכשר ההולך בעקבות קודמיו, החוזר על דברי אחרים. רק אותה תמצית מופלאה שבהרגשה ושבהבעה, שהיא כולה שלו, שהיא עיקר הויתו וסוד ייחודו, עושה את המשורר למשורר. זהו מושכל ראשון. ברם, תואר הייחוד לגבי שטיינברג בא להגדיר חלקת־שרשים אחרת, שאינה נחלת כל היוצרים. יחודיותו של שטיינברג מורה על שתים: ראשית, על שיעור רב של מקוריות וסגוליות ביצירתו, ושנית – וזה העיקר – על אישיות מובהקת, הנפתלת נפתולי־אלהים עם העולם החיצון ושטניו, ומשליטה בנפשה אחדות הדמות והיצירה. מלחמה לו לשטיינברג בכל מה שנושא עליו חותם זר ובכל מה שנתערב מן החוץ. הוא יוצר מתוך שלו, בכלים שלו ובדרכי־עבודה משלו על כן, יצירתו נקיה וזיותנית.

ברשותו של שטיינברג מיטב האוצרות העברים הקדמונים. אך הוא אינו שוכב על דינריהם, אלא יוצק מטבעות משלו, ועל כל מטבע היוצא מבית־יציקתו חרותה צורתו וכל אחד משמיע את צליל נפשו. הוא יונק מן השכבות התחתונות של תרבות ישראל, אבל אישיותו לא נתכופפה תחת משאה ולא נתבטלה מפניה. הוא לא הלך בעקבות הראשונים, אלא המשיך לרקום את המסכת ההיא המשך מהפכני. אין זה ממידת היוצר האמיתי ללכת בעקבות מישהו, ואפילו גדול הוא כישעיהו. כל יוצר, עם שהוא קולט את השבח והעליה של כל התקופות, הוא תופעה לעצמו, תופעה חת־פעמי, ותורם לאוצר התרבות תרומת־יצירה שיש בה משום חידוש. רק בזה ערכו. ביצירתו של שטיינברג נתגלמה רציפותה של הרוח הישראלית. היא מעניקה את גלגל החמה של העבר ובאותה שעה היא מטילה את עוגנה בתוך ההווה החי. יש בה צירוף יפה של קדמוניות ואחרוניות. משום כך אנו חשים בין טורי העמודים שלו, העשויים בתבנית התנ"ך, את הרוח המודרנית הצרופה.

שטיינברג איננו מודרני על פי צו המודה; הוא אינו מגלף את צורותיו לפי פקודותיו של הממונים על כך. המודרניות שרויה ברהטי דמו. סוד המודרניות בראייתו ובעיצובו נתגלה לו ע"י שר־החיים עצמו. מי שבישר לגיאורגי ולרילקה את בשורת חזונם, ומי שגילה להם את סוד העיבור האמנותי המודרני, הוא שבישר והוא שגילה אותם גם לשטיינברג. הוא אינו משקה את ערוגותיו במים שאובים, אלא ממקור המים החיים. דרכי עיצובו האמנותי מתמשכות מן המיקרוקוסמוס שלו. כי המודרניות המעולה, איננה בדויה ולא מעשה להטים, כפי שסבור הבעל־בעמו, הרואה בכל כוון כחדש שאינו מוסבר לו לאלתר התחכמות ומלאכת מְבַלֵי־עולם. המודרניות היא האור החדש שנתעטף בו העולם, היא העינים החדשות שניתנו בראשו של האמן, הרואה את נצורות התקופה. היא מין השראה, התוקפת בדור אחד ולפעמים בשעה אחת את בני־העליה, ואנוסים על פי הדיבור שלה הם יוצרים לפי התבנית החדשה, בחינת מנורה של אש שנראתה להם בשעת ההתגלות.

כל מסכת השירים, ששטיינברג קרא להם “חרוזים מבית הצורף”, אעפ"י שהם מעלים עמהם נעימה של משוררים ידועים באומות העולם, הם פרי חוויות ודימויים משלו, הם בבואות החיים והזמן כפי שנחקקו בנפשו. שירת שטיינברג היא כולה שטיינברגית, היא דמותו וצלמו. משום כך מותר לומר על שירתו שהיא שירת הייחוד ועל אישיותו שהיא אישיות הייחוד.

ב. שירתו

שטיינברג אינו נמנה על שום אסכולה בספרות העברית. הוא אסכולה בפני עצמו. אפשר שבראשית מצעדיו האירו לפניו דוגמאות מבין המשוררים העברים, אך זה שנים שהוא מופרש ומובדל מדרך־המלך של השירה העברית ומהלך יחידי. שנים הם סימניה המובהקים של שירתו: כל עצמותיה אומרות הלך־נפש. אין היא רואה את העיקר בתיאור, והסממנים האֶפּיים החיצוניים זרים לה. יש ליריקנים שאינם מוותרים על סיפור המעשה, על העלילה. הם זקוקים לאיזה שלד גופני כדי להצמיד בו את נפשם הלירית. שטיינברג מפשיט מעל שירתו את הנרתיק הגופני ומרחיק אותה במתכוון מעולם העצמים הפיסיים. אין הוא רואה בשירה כלי־תשמיש למשהו מחוצה לה. היא תכלית לעצמה. אך בחינה זו אינה צריכה להתפס במשמעה המקובל: נוי לשם נוי, תכשיט שאין לו אלא מטרה אסתיטית. האסתיטיציזם הוא גלגול פסיבי. הוא נהפך בסופו של דבר לעולם שכולו פורמליזם, צורתיות קופאת. ואילו עולם־שירתו של שטיינברג הוא עולם הגברות הפעילה. כל שיר של שטיינברג הוא נתח של הויה, הויה נאצלת יותר ועשירת חוויות יותר, אבל חויה לכל הפרטים והדקדוקים, שבה אדם שאף, פועל, מצטער ומתענג וכל חושיו ערים. השירה היא מלכות אחרת, אך בתחומיה של מלכות זו חי האדם את חייו במידה מלאה יותר. מכאן הסימן השני של שירתו: ממשל ללא מצרים של המלה, החרוז, הקצב, המשקל והנגינה. לכל מלכות משטר משלה. ומלכות השירה דורשת חמרי בנין, סדרי שלטון, אמצעי־כיבוש ואויר־נשימה אחרים לחלוטין. לפיכך מדיר שטיינברג את עצמו הנאה מכל מה שיש בו ריח של חול, המוניות ורישול יומיומי. בעצם ידיו הוא מחשל מחדש כל אות וכל הברה, מרדד להן משמעויות חדשות, פושט מעליהן את לבושיהן השחוקים ומלבישן מחלצות־חג. משום כך כה חגיגית שירתו של שטיינברג, נשמה יתרה בה וכולה אחוזה להבות. היא חצובה מהיכל הנגינה, וכשם שהנגינה היא ממשות אף על פי שאיננה ממשית, כך גם שירתו של שטיינברג. כל חרוז הוא חטיבה של ממשות וכל בית הוא פלח של ישות רוטטת; ולא עוד אלא אפילו הרעיון המתלווה לשירת שטיינברג, זה הרעיון, שרבים רואים בו פסול לשירה, מתפשט מגשמיותו ומתפרד ליסודותיו הראשונים: ליסוד הכוח והאור, הריתמוס והתנועה כי שירתו והגותו נולדו תאומים והן חוברו יחדיו.

ג. הגותו

מורשת ישראל, זה בית־הנכות לערכי חיים ולקניני חכמה קיימים ובטלים, היא עיקר הגיגו של שטיינברג. החזיון הפלאי המכונה יהדות, המובלעת בדמנו מבלי שנדע אל נכון מהי, מעסיק את מוחו לבו בלי הרף. הוא חוזר אל גלויי החזיון הזה מדי פעם בפעם אם בדרך של בקורת אם בדרך התיאור וההסברה. כי חידת המוצא ומסתרי־ההתרקמות אינם נותנים דמי לנו. בעל כרחנו אנו הוגים בהם ושולים מתוך מצולותיהם איזה סוד כמוס. קשה לטוות חוט של גורל, שראשיתו נעוצה בתעלומה. חכמי ישראל באשכנז, שהיו אמונים עלי מדע מתאר ומנתח, טיפלו בגופה של היהדות, ניתחוה והציגו לראווה את יפיה. כי על כן שעת ירידה וקטרוג היתה אז, ונזדקקו להראות את יפיפותו של שם. חכמת יהדות זו גילתה בלי ספק צדדים נכבדים בתורת ישראל ובתולדותיו. אך היא לא הצטיינה בחיות יתירה. יותר מדי צידוקית היתה, יותר מדי הרגילה את לשונה ללמד זכות על נושא מחקרה. וחכמת ישראל, שנתעטרה בכתר המדע האוביקטיבי, לא מילאה את תעודתה כלפי פנים. אנו, בני המרכזים היהודיים הגדולים בגולה, הרגשנו בהפרזתה של הסנגוריה, כי לא יתכן שהיהדות היא כולה מתאימה וְשַכּוּלָה אין בה. לא יכולנו לגול את כל אשמת תולדותינו העגומות ומעמדנו הרעוע על שכם אומות העולם בלבד. ניחשנו פגע פנימי, המכשיל את עמנו. אולם עמדנו בראשית התנערותנו הלאומית וכוחות אמונה גדולים היו דרושים לנו; על כן כשבא ש"י איש הורוביץ ומתח בקורת על היהדות – לא נתקבל. יותר מדי יאוש היה בלבו ואולי גם שנאה עצמית הורסת. אך גם ברדיצ’בסקי, זה השולל בעל החיוב, לא נקלט קליטה מספקת עקב עודף־ההפשטה שבו. מה שאין כן שטיינברג. הוא, המעורה במולדת כיהודי, כאדם וכמשורר, ניגש גישה חדשה אל החזיון המופלא של היהדות. לו לא היה צורך להראות תעודת־אהבה לישראל, ועל כן לא הרבה ללמד זכות על אותם הערכים שחיוב אנושי ולאומי בהם; בן, שצריך להביא ראיה על אהבתו לאמו, אוי לו ואולי לאמו. להיפך, ברצות שטיינברג לזכך את החלקים הבריאים ביהדות ולבצרם, הסתער על החולשות והמומים דוקא. הוא לא שם על ראשו את כתר המדע, המתנשא להורות אמיתות מוחלטות;

הוא בא מזוין בתחושה לאומית, באינטואיציה מפלשת, בצער הלקויים ובחדוות התיקון, ובחריפות יתרה בדק את העבר וההווה. ומה שראה שטיינברג בעזרת האינטואיציה שלו, לא ראו המלומדים למיניהם. איני יודע אם היתה שיטה לשטיינברג, שיטה הערוכה מראש, אך מקץ שנים, לאחר עבודה ממושכת, יכולים אנחנו קוראיו ושומעי־לקחו לכונן שיטה שלמה, שיטה מקובצת של בקורת היהדות, שיש בה כדי להפרות אותנו, גם אם איננו מסכימים לכמה מדעותיו. הואיל ודוקא תוך כדי עיסוקנו במפעל תקומתנו, ראוי לנו שנעמיק חקר בטבענו, בהופעות וגלויים שבחיי הפרט והכלל הישראלי.

ולא בקורת העם, תכונתו ויצירתו בלבד היא נושא הגותו, אלא באותה מדה נעה מחשבתו על גלויי חיים, הישגי יצירה, תכונות נוף ואדם בארצנו, שטעונים העמקה וחישוף משמעותם. מסוג זה היא המסה “ירושלים”, וכן “בבוקר אביב”, “עברית”, דמעות ילדים" וכו' וכו'. יש באלה לא רק עונג קריאה, אלא גם עידוד, זה המצוי בכל יופי מבוטא בטוי גדול. – גם טכסיסי מחשבתו של שטיינברג מיוחדים בסגולתם. הפתיחתא שלו, הדיבור המתחיל, הוא תמיד בבחינת “בפה רך”: מנין מלים מוסיקליות, המביעות דבר השוה לכל נפש. אך מכאן ואילך הולך הענין ומתעגל עיגול לפנים מעיגול, ומשל נושק משל, עד שאתה רואה עצמך מלופף נחשולי מחשבה זועמים וקפדנים. אך הנה אתה מתקרב לחתימה. וזו, בין שהיא הביאה עמה פתרון ובין שהיא מניחה אותך בלב ערפל דק ושקוף, לובשת שוב רכות, ומלטפת אותך ליטוף אחרון, אות לתשואות חן על יגיעתך שיגעת.

ד. כלי אומנותו

כל אמן נאבק עם האמצעים שברשותו, עם כלי אומנותו, לא פחות מאשר עם חומר יצירתו. הסופר המבקש לבטא חיים גנוזים של נפשות או של עצמים או של חזיונות טבע וחברה – נזקק ללשון, לדיבור שבכתב. אך רוב ניבי השפה מעוכים מרוב שימוש, משוטחים וריקים מעמקם וסמליותם. הילכך גודל צערו של משורר, הרוצה להלביש את חוויותיו המיוחדות לבוש לשוני והריהו רואה את עצמו מוקף מלים המוניות, מטבעות־שוק ורחוב. לעולם אין החוויות נולדות עם לבושן המילולי, הן גדולות מן הנרתיק הלשוני. בתורן אחרי בת־זוגן הלשונית הן אנוסות לוותר וויתורים ניכרים. המשורר מוליד כל מלה מולד חדש, הוא ממלא אותה חיות חדשה.

שטיינברג הוא אחד המעטים, שאמצעי־יצירתו נלקחים מבית האוצר האמנותי של הלשון. הוא מנפה בלי הרף את המלים והמבטאים ואינו נכנע כניעה כלשהי לטעם הרבים ולצורות מקובלות. אפשר שאין קולמוסו שופע עושר רב מדי של שרשים, שמות ופעלים, אך מה שהוא נוטל הרי זה מן המובחר, טבין ותקילין, ללא דופי. סימני המשמוש של ידים עסקניות נמחקים אפילו מאותם המבטאים, שקנו להם שביתה בשוק. הם נצרפים בכור שלו ומתעלים עילוי אמנותי. שפתו אצילה, בררנית ונוקדנית. הוא מקפיד על שלשלת היוחסין של כל מליצה ודיבור. אין הוא מעתיר עלינו חידושים, אבל הוא אוחז בבלוריתם הלבנה של כל ניב ומלה וכופה עליהם אפשרויות ומשמעויות שהן בבחינת מהפכה, אם ע“י שהוא מזרזף לתוכם רביבי־דם צעיר, ואז זוהי מהפכה לפנים, או שהוא מנער מעליהם אבק הדורות ושולף את הוראתם הראשונית, ואז זוהי מהפכה־לאחור, התחדשות. אך לעולם אין הוא מוותר על דקדוקי הבעה למטען מחשבתו והרגשתו המודרניות. לשם כך הוא מקרב ניבים רחוקים, כורת בריתות־הוראה חדשות בין ניב לניב, בין מליצה למליצה ומצרף צירופי קול וגוון ברשותם של מסורת הלשון ומקורותיה הקדומים והמאוחרים. הוא שומר תמיד על טהרת השושלת ועל כן אין הוא מחדש אלא ע”י חיתוך־פנים כביכול.

עם היותו איסטניס אין הוא מעקם את הכתוב כדי שלא לטפל בתופעות של גנאי. אדרבא, יש כעס, מרי, נזיפה וקטגוריה בדבריו. אבל הם אינם רואים אור אלא לאחר שנסתננו סינון של אמנות, אם כי הם חריפים ותוססים תסיסת־בראשית. לפיכך הם פוגעים יותר ומסוכנים יותר לנפגע. העיצוב האמנותי נוטל מן הכעס את עודף־הקצף ומן הנזיפה את סרח־השפה ומן הקטגוריה את היסוד הריטורי, באופן שהם תמצית טהורה, חטיבות של כוח חי, מצליף וממרק. שורה של תוכחה בדברי שטיינברג מחלחלת וצורבת את בשר הנתקף.

על כן כה נוקיר את יעקב שטיינברג, המשורר, ההוגה, המבקר והמספר. על כן כה עליזה העין בראותה את שלושת הספרים, שיש בהם הידור צורה, הידור שורה והידור תוכן, אשר הוגשו עכשיו כתשורה בחג יובלו. והיד מדפדפת חזור ודפדף בפרקי השירה והמחשבה, שכל אחד מהם קנה לו שביתה בשעתו במדור מיוחד שבלב: הנה הדברים שהאירו ביום נתינתם, שבים הם ומאירים הארה מקובצת. לא טעינו, לא הכזיבו.

אם ניתנה רשות למיין סופרים ויוצרים לפי הכוחות הנפשיים, המניעים אותם לכתוב וליצור ולפי מידת הכרת עצמם הבשלה בתוכם משעה שעמדו על דעתם – אפשר לומר, ששתי כתות הן: כת אחת של סופרים, שהגלגל הראשי המניעם ליצירה הוא הרצון להורות ולהַנְאוֹת. הללו, תעודתם מחוורת להם מראשית צעדיהם. כל הביוגרפיה שלהם מגלה, כי תעודתם היתה ברורה לעצמם וכל מעשה ומעשה היה חוליה בהתגשמותה. חוט שני אחד עובר מחיבורי נעוריהם ועד לַבְשֵלָה שביצירותיהם. היסוד השליט בקרבם הוא היציבות וההתפתחות השלוה. שנויים מהותיים, שיש בהם משום שבירת כלים וחילוף תכנים, כמעט שאינם חלים בנפשם. אין הם משתנים אלא מתפתחים. כל ימיהם קודש להוציא אל הפועל מה שגנזו בהם בכוח. עולים הם בסולם ההשתלמות, השתלמות בהבעה ובעיצוב, במחשבה ובהרגשה. הם בבחינת סוף הנעוץ בראשית וראשית הנעוצה בסוף. כמין לוח־מטרה קבוע ועומד בחייהם והם קולעים אליו תדיר ואינם מחטיאים. כל יצירה משלהם נשלבת בתוך המסכת וכל גלוי של כוחם ומוחם מצטרף לחשבון אחד. כוכבם מאיר נתיבם ואינם נתעים.

ויש כת אחרת של סופרים, שידיעת עצמם ותעודתם בעולם לא ניתנה להם כמתנת־חנם מבראשית. כשם שאין בהם ודאות מוחלטת ביחס לתורתם ולאמיתם, כך חסרה להם הרגשת ודאות ביחס לעצמם. כל חייהם הם שלשלת אריכתא אחת של התאבקויות עם שר גורלם, שכן הם מבקשים להציל מפיו את סוד יעודם וטיב שליחותם בעולם. עמוקות תהומותיהם, ומחשבתם המרצדת על גביהן אינה יכולה להלך במישרים קטנים; נוקבת ראייתם, ואין עינם יכולה לצפוֹת בזיווה האידילי של מראית־העולם. “קו החיים” במובן האדלרי אינו עשוי אצלם מתח ישר ותכניתם אינה אלא משחק אכזרי של הפכים, שאין לישבם ע"י שום מעשה גישור ופישור. אף באלה שולט כמובן חוק ההתפתות, אבל הוא חל על כל יסודותיהם וכוחותיהם המצטלבים בקרבם. לפיכך אפשר שביום מן הימים, בכוח הצירוף של מסיבות גלויות וסמויות, יתחולל בקרבם מהפך גדול. כל מפעל משל הללו הוא חטיבה של אור שנקרעה ונשלפה מתוך גוש האפלה שבנפשם, וכל יצירה מיצירותיהם היא פרי נפתוליהם עם גורלם, מעין נדבת עצמם להכרת עצמם ויעודם. הם בונים עולמם באבנים המפולמות מן התוהו.

אם בני הכת הראשונה יוצרים מתוך הכרת כוחם ותעודתם בעולם כשעינם מצומצמת בראית סימן הודאות של מטרתם הברורה, הרי אין בני הכת השניה יוצרים אלא בדרך שאלה לנתיבות עולמם ותוך כדי תהייה על מסתרי נשמתם. כל שנות חייהם עקובות מדם מאמציהם להגדיר את מקומם בעולם ואת טיב כוחותיהם. סופרים גדולים אלה, פעמים שהם מאריכים ימים ומרבים יצירה, רוח ויופי ואעפי"כ אינם זוכים להבהיר את מהותה של שליחותם ומשמעות חייהם. איזה דוק פרוש על עינם.

מאושר הוא בן הכת הראשונה – והמלה “מאושר” אינה כאן ריטורית, אלא פשוטה כמשמעה –, שכן בשעה שבן הכת השנייה אנוס לצלול כל הימים במצולות נפשו וחויותיו, כדי למשות משם את סוד עצמיותו, יחודו ויעודו, נתגלה לו לבן הכת הראשונה רז זה בלא יגיעה יתרה. אפשר לומר, שהוא בא לעולם בידיעת נפשו ושליחותה. המלאך הממונה על השכחה לא סטר לו לפני לידתו והנר הדלוק לראשו במעי אמו לא כבה. הוא נולד, כביכול, מהול.

אולם אף על פי שהבהירות, התכנית והקו הישר ניתנו לבן הכת הראשונה, כת המאושרים; אין משמע מכאן, שיצירתם מעולה והם מעניקים אושר גדול יותר גם לאחרים. עין שאינה משוחדת תראה את ההיפך. בן הכת האחרונה, היוצר מתוך המאפליה הנפשית הגדולה, הוא הנותן בסופו של חשבון נתיבה לדורו ולבאים אחריו ומפעלו הוא אוצר בלום של רוח והתחדשות. הואיל ובהירותו של הראשון באה לו בזכות ראיתו המצומצמת בשטח ובזמן; אין הוא מפלש את העולם פילוש יסודי גם בשביל הבאים אחריו, אלא הוא מאיר, כביכול, את ד' אמותיו של דורו, והדור הבא שוב אינו יכול ליהנות מן האור הזה. ואילו האחרון מסתער על גולם הזמן והמקום ומנקבו ומפלשו בכוח איתנים, ואם כי איננו מצליח להשלים את המלאכה ולהגיע לידי הישג שלם, הרי כל פילוש ופילוש, כל הארה וכל כיבוש ועיצוב קיימים לדורות. בדרך ההמחשה אפשר אולי לומר, שהראשון מניס את החושך בפנס שבידו, לפיכך בטל פנס בטלה הארה, ואילו האחרון קודח את האפלה במקדח, לפיכך אין עבודתו בטלה עולמית. הבא אחריו אינו צריך אלא להמשיך במקום שסיים קודמו.

ב

אם נעיין בשני הטיפוסים, באחד העם ובברדיצ’בסקי, נמצא, שהגדרתנו הנ“ל מכוונת והולמת את שניהם כטיפוסי־אב בספרותנו החדשה. אחד העם היה איש הבהירות וההגיון החותך, היודע ליתן ניב מדובב ומאיר ומיד להופעתו על הבמה ידע איזו שליחות עליו למלא. במאמרו “לא זו הדרך”, כבר צרורה כמעט כל מסכת דעותיו ומדותיו, שהיה עתיד לגלות בכל תקופות חייו. ועד יומו האחרון היה נאמן לקו אחד, שהציב לו בראשיתו. מה שאין כן ברדיצ’בסקי. עיקר חנו וחסדו בחיבוטים שנתחבט. מימיו לא בירר הלכותיו במפורש, ומעולם לא העמיד אותנו על דעותיו ויחסו לשאלות החיים דבר דבור על אפניו. תמיד היה בו המגומגם מרובה על המבוטא בעליל, תמיד ניחש, רחש, הזה וביקש את צד המיסתורין של החיים וטעמם הנעלם. ודומה, שנפטר ולא ידע ולא הודיע מה היה יעודו בעולם עשייה זה. מפני שלא היה מעולם העשייה, אלא מעולם ההגייה וההזיה. נפשו נחצבה מספירת השמא והאולי. עד היום אנו תוהים על תופעה זו ששמה ברדיצ’בסקי. ואעפ”י שהניח אחריו ספרים הרבה ומכתבים והדים שונים ובני משפחה, ומבקרים הנשבעים בשמו, עדיין בעילומו הוא עומד. הדבר היחיד המחוור לנו הוא, שיצירתו באה להבהיר את עצמותו לנפשו. ובה בשעה שאחד העם, שגם בו היו בודאי פנות־סתרים וצדדים של סוד, שאין שום אדם פנוי מהם, כשהתיצב לפני הקהל נתן לו את היסוד הגלוי והנהיר שבו, הואיל ורצונו היה להורות דרך לאחרים – לא היה לו לברדיצ’בסקי כל ענין ליתן את הצדדים הבהירים והמאירים שבנפשו, שודאי היו כאלה גם בו, אלא הוא חצב מן האפלה הגדולה, אפלת הבראשית שבו, גושים גושים. כך יצר את ספוריו, הגיונותיו ומאמריו כי הוא לא היה סופר, המבטיח לאחרים רוב טוב שבאמתחתו, אלא כונתו היתה קודם כל להזריח מעט אור על הישות הפרטית והכללית.

ימי אחד העם חלפו, אך קטביות זו, המסתמלת בהם, לא בטלה. אדרבא, היא נעשתה מפורשת יותר. במזלה שרויה הספרות העברית, ולא רק העברית. כמובן שאין החלוקה לפי אמת מידה זו מחייבת לראות בכל אחד מן הבאים אחרי שני הסופרים האלה דמויות־מילואין; אחד העם וברדיצ’בסקי פותחים את התקופה של מגמות מגובשות ומנוגדות בספרות העברית. מהם ואילך מתפצלות דרכי סופרים ויצירת סופרים מדעת בעלים, ששורש נשמתם נבדל זה מזה. אך בזה לא אמרנו אלא זאת בלבד: הם אבות. יש אבות, שצאצאיהם גדולים מהם ויש שהם קטנים מהם, אך אב הוא לעולם אב, ובצאצא יש תמיד איזה ניצוץ מנשמתו של אבא, סיב משרשיו או כדורית מדמו.

במובן זה אפשר לומר, כי מגזע ברדיצ’בסקי יצא שטיינמן. כמוהו אין שטיינמן שותף למהלך המקובל של התקופה והוא בר־פלוגתא כמעט ביחס לכל השאלות, אף הוא מיצר בצער גידול עצמו; דן לכף בקורת את האוצרות המוכנים לפניו ומבקש ניב חדש להרגשת־עולם עברית חדשה; כברדיצ’בסקי כן גם הוא קונה את יצירתו קנין דם ומוח העצמות, טורח להתקין לעצמו דפוסים ותכנים משלו; וכל היתז שניתז מסדנת יצירתו הוא פלח מן הרימון של אישיותו, הנולדת כל פעם מולד חדש ומתגוונת בגוונים חדשים. גם הוא, כברדיצ’בסקי, אינו מושג לדור השגה שלמה, אלא מחלחל לתוך הכרתו ודמו קמעא קמעא וסופו – לפי האותות ההולכים ונעשים ברורים יותר – להיות מעמודי התווך לא רק של היצירה העברית, אלא גם של התודעה העברית.

הקבלה זו גם סייגים לה: ברדיצ’בסקי חיפש כל ימיו אחרי מבע חדש ולא מצא אותו בשלמות, על כן נשאר צולע אחרי אחד העם, שאוצרות הלשון ותפארתה היו שמורים לו לטובתו, ואילו שטיינמן השכיל למצוא אורח הבעה עברי, שהוא חדש ומסרתי כאחת. ברדיצ’בסקי קלט השפעות מגדולי תרבות העולם בשעתו, אך לא היו לאחדים בידו וכוחו המקורי לא השתלט עליהם, לפיכך היה נראה כנחשל לעומת אחד העם, שידע יפה את סוד העיכול; ואילו שטיינמן אוסף כדבורה זו את מתק פרחיהם של תרבויות, אישים ועמים ומתקין מתמציתם ומכוחו העצמי חטיבות יצירה עברית אורגנית, הראויה להשפיע השפעה חוזרת על תרבות אותם העמים, שהאצילו תחילה מהודם עליו.

ג

לְקוּת נפשית היא בנו, שאנו מפטירים אחרי כל סופר או משורר, הפורץ גדרי יצירה מקובלים, את המימרא הידועה: חשדהו! מבלי להקדים לה, כמובן, גם את חציה הראשון. בספרות העברית לא הורגלנו עדיין לשפע רב, ליריעה רחבה ולהינף גדול, ביחוד כשהם מתרכזים בסופר אחד. המבקר העברי הרגיל מוכן ומזומן לעשות את ימיו ולילותיו קודש לחקר “כל כתבי”הם" של נפטרים, שכבר הגיעו לידי סוף פסוק. אך אין הוא נוטה לעסוק בכובד ראש בסופר חי ומשופע ביצירה, המעתיר יום יום מתנובת רוחו. יש איזו אימה מפני השפע, מפני המעין הנובע. אגמי כשרון – מהיכי תיתי, אין הם עשויים להפתיע ביותר, אך זרמי־כשרון איתנים מעוררים פחד: מי יודע אילו זעזועים עתידים לצאת מהם ואת מי הם יכולים לגרוף בשטפם.

שטיינמן מטיל אימה בפוריותו, בגודל היקפו, בחוד־ראיתו ובחריפות התרשמותו. ויש להוסיף: אף במהירות הגבתו. כל מי שמתקין עצמו לכתוב על ענין מן הענינים מצווה תמיד לבדוק שמא כבר עסק בו שטיינמן, או אולי יעסוק בו בינתים עד שהוא יסיים את הכנותיו. הנושאים האקטואליים ודאי אינם נעלמים ממנו, הן אין כמוהו סוקר וחוקר את המתהווה, ונושאים אחרים שהם בחינת “מן הצד” אם רק חיוניות בהם וכוח מגרה להם – ספק הוא אם יניחם לאחרים. עובדה זו משפיעה על הבינוניים כמין עריצות.

זהו אחד הטעמים למסע ההתנגדות לשטיינמן, בין אם מסע זה נערך בקולי־קולות ובין אם הוא חשאי. יש בזה משום התגוננות, יצר הקיום מכה על קדקדם: אל תודה בו, שאם כן – אבדת! על כן מעקמים את הכתובים ובלבד שלא להוציא מן הפה הודאה מפורשת: שטיינמן הוא סופר גדול, סופר בעל שפע, שאין עדיין דוגמתו בספרות העברית החדשה. מכאן אותו חזיון מוזר ומתמיה, שעל אף מאמרי ההערכה המרובים בעתונים, הושלך הס ביחס לשטיינמן. וכבר נחשב למידה טובה שלא לכתוב עליו.

אנסה לשרטט שרטוט כולל את דרכו של שטיינמן בספרות העברית.

א. שטיינמן רואה את השאלות הרוחניות, את שאלות החיים כדברים שבתנועה, כדיאלקטיקה, כהתנצחות של אפשרויות, כמלחמה חיה של הטעות והאמת, שכל אדם חייב להכריע ביניהן. לפיכך יש מן היסוד הדרמטורגי לא לבד באותם מפרקי המחשבה והספור, שנכתבו מלכתחילה בצורה זו, אלא בכל מאמריו ומסותיו. בבחינת דברה תורה בלשון בני אדם. אין הוא נוקט עמדה של איש מדע, המטיף מסקנות מוגמרות, אלא נותן לדבריו אופי של עלילה, ואחת היא אם הוא מדמה לו שותף דמיוני, או שחלק אחד מן האני שלו פונה אל חברו, כל מאמר הוא איפוא דרמה קטנה, ששתי נפשות לפחות פועלות בה. מכאן דיבורי הפניה והקריאה שלו, המשתרבבים תוך כדי הרצאת הדברים. הצורה הזאת, הדינמית ביסודה, אינה בקו המסורת שאחד העם הנחיל לנו. הוא, שהיה סטטיקן לפי מהותו, אהב להצניע את הגעש שלו ולתת לפני הקהל חטיבות מחשבה מגובשות ומרהיבות אך כבויות. שטיינמן רוצה לערות את מחשבתו אל תוך הזולת כדרך שעושים עירוי דם חם ומבריא. הצינה אינה סגולה לחיים, היא מסימני המות. אופן זה של מסירת מחשבות דורש תשומת לב רבה מצד המקבל. הקֶשֶב צריך להיות מתוח והחושים פתוחים. ודין כזה לאו כל אחד מקבל על עצמו.

ב. החוג העברי בארץ ישראל, המונה בכללו ארבע מאות נפש, הוא מעין משפחה אחת גדולה. ובכל משפחה צפויה סכנה של צמצום, צמצום בראית העולם וצמצום בבטוי. החמימות האינטימית מגבירה את הרצון להתכנסות ומקפחת את השאיפה למרחבים, שהם על פי הרוב צוננים יותר. צא וראה! על אף הניגודים המעמדיים האמיתיים והמדומים שקיימים בארץ, שורה איזה הבנה הדדית בישובנו, הבנה משפחתית, שמקורה בצמצום. קוטן מניננו משווה לחיינו הרוחניים אופי של עֵדָה, שהכל בה מחוור ומובהר מלבד אילו פרטים שאינם חשובים. יש איזו אוניפורמיות ושיגרא בגישה לשאלות רוחניות. ודאי מי שאמר בראשונה “עבודה עברית” או “תוצרת הארץ” גילה מונח עברי חדש ויפה וגם רעיון בריא וחדש הובע בו. הוא הדין ב“מפדה”. אך עד מהרה נעשו קנין הכלל בלא כל יגיעה, וכל הליטוש והחידוש שבהם נתקהו. והואיל ותוכנם הרוחני מתמצה מהר (אם כי ערכם המעשי קיים), אין הם משמשים מזון אלא שעה קצרה. גם בעולם ספרותנו והשקפותינו, אם כי לכאורה יש בו מקום למחלוקת הפוסקים ולהפרשים בטעם ובדעת, אין החיים עשירים ביותר. גם כאן מורגשת מעבר למחיצות אחדות והבנה הדדית. ואילו היה זה מפני שימות המשיח התקרבו והכל נעשו בקיאים וחריפים – היה בכך משום ברכה. אך לאמיתו של דבר לא התרחש שום נס והארץ עדיין אינה מלאה דעה כמים לים מכסים. יש השתקעות ביצירת נכסים גשמיים, נכסים ראשונים, הנחוצים מאד לאומה עניה וחסרת מעמד כמונו, אלא שאם העין נגרע מדעת או שלא מדעת מן העמידה הדלה בשטח הרוחני, מתמעט ערכה של כל העשייה. מצב רוחות כזה זקוק למעוררים ולמזעזעים, לתובעים ולנותנים. אחד הסופרים הבודדים, המשביתים את השלוה הזאת, המטילים בעצם הימים הרותחים מרוב ענינים מדיניים נתחי חיים אחרים, המסלסלים את המחשבה ומרוממים את הלשון –הוא שטיינמן. הוא מרחיב את תמונת העולם ועמה גם את לשוננו, הוא מוסיף צבעים לקשת הויתנו ומותח אותה ממעל לראשינו. הוא המטוטלת בתוך מחוגי הויתנו ההולכים לאט.

ג. בטוי מחשבתו של שטיינמן הוא מזיגה יפה של וירטואוזיות ורצינות קדושה. ויודע אני, שיש אבק של גנאי במלה וירטואוזיות, המורה לפי המקובל על זריזות טכנית וחריצות ידים. אף על פי כן אני משתמש בה ולשבח דוקא. משום ששכלול טכני בדרכי הבעה או בצד הארדיכלי של המחשבות, איננו ניגוד לעומק התוכן ולמהותו. אדרבא, הוא נראה לי כתנאי לשלמותה של היצירה. כל כתיבה אמנותית איננה מעשה־אימפרוביזציה, פעולת־פתע או ביצוע של אקט מפעם לפעם, אלא מיצוי הידיעה שנקנתה במרוצת החיים, העלאת המשומר בזכרון וחזרה מקוצרת ותמציתית על תרגילים רבים. אפילו הנצנוצים הפתאומיים, הבאים כגלוי שכינה, וגם ההמצאות והקליעות המוצלחות, אינם באים לו לסופר אלא לפי מדת כוחו וניסוייו. לעולם לא ימצא ההדיוט נוסחא הנדסית גאונית, ואין זה חזיון שכיח, שאחד מפשוט בני אדם שלא שנה ולא שמש, ידע ליתן בטוי אמנותי למעמד־נפש או לחויה מורכבת. דרושה השכלה של בטוי, תרבות של הבעה, ואלו אינן נקנות אלא ביגיעה, ברגילות ובאימון. אין אָמנות בלא אוּמנות, וזוהי הוירטואוזיות. פגם בה כשהיא באה בגפה, אף היא מתת־חסד למי שמשתמש בה לשם גילום תכנים גדולים ומורכבים. אין לך עונש גדול ליוצר מן העניות בכלים ובאמצעים. ולא עוד אלא שמציאות הכלים בלבד אינה מספיקה; צריך לדעת את חכמת השימוש בהם, חכמה, שאינה נרכשת אלא אגב נסיון מרובה. הרישול בבטוי הוא מלאך המות של כל יצירה. סימני ההתפתחות וההשתנות שנראים ביצירתו של שטיינמן אינם רק בתחום התכנים וההיקף, אלא לא פחות מזה באומנות ההבעה. הכיבושים שכבש שטיינמן בשדה זה מתקופת “קולות”, “כתובים” “שער הויכוח” ועד היום, כיבושים גדולים הם לו ולספרות העברית. הערפליות שנתלוותה לא פעם ללשונו, התנדפה. לא שהיה דל באמצעים; העושר הלשוני היה מנת חלקו תמיד, אבל לא היה התאם די הצורך בין מקוריות מחשבתו וכוח הסברתו והגדרתו. ובמידה שכשרון הבעתו וסיגנונו נשתכללו ונתדקקו, בה במידה נתמעטו חידושי המלים ונתרבו חידושיו בצירופי לשון ובעיבורי מושגים, שכל הוגה דעות, וביחוד הוגה דעות עברי אינו בן חורין מהם. לתכלית זו עמדו לרשותו ולתשמישו אוצרות הספרות העברית מכל התקופות והוא היה בורר מהם כל מה שדרוש לענינו ולחפצו. ומה שנברר על ידו הוא עברי ממש, על טהרת הגזע העברי. במסותיו של שטיינמן חוגגים המחשבה העברית והלבוש העברי חג כלולות. ואף חידושיו על אבני המסורת נוצרו, והם ששים בגווניהם עתיקי הימים וכך דרכו: מעט הסרת אבק, מעט ליטוש ומעט הטייה דקדוקית אחרת – ובריות לשוניות מחודשות קופצות ומאירות לקראתנו כשהן נושאות על גבן ובתוכן הגות־לב ורחשי נפש מודרניים. בסגנונו נוזל דם ישראל סבא, דם קדמון ואחרון. הוא ממצה את הגיון התפתחותה של הלשון העברית בגלגוליה דרך מחילות היוצרים לתקופותיהם.

ד. שטיינמן רואה באדם אמת־מידה לכל דבר.

כל עבודתו הרוחנית אינה אלא אַפֶּל, קריאת־תמיד לאדם, שיהא מאמין בכוחותיו שלו, בתוצאות מאמציו ובחין ערך עצמו. רוב התקלות ירדו לעולם משום אותה פחזות של בני אדם לבטל כוחם של היחידים ולרומם יחיד אחר; אין ערוך ליופי וליצירה שנרמסו ברגל “בני העליה”, שנתגלו בזכות האמונה התמה והתבטלותם של הנרמסים. המסורת המאובנת והסמכות שאין עליה פירכא, הן שתי אבני־הריחים הכבדות, הממעכות כל גרעין של צמיחה חדשה, שהיא הססנית לפי טבעה ומגששת סביבותיה בסיבי המישוש הדקים שלה. ובאין יד מטפחות ותוחחת את קרקע גידולה, היא חוזרת לחיק מלכות ההויה המאופסת. את כל כלי־מפצו הוא מטיל באותו משטר, שהמון אדם עצל מחשבה ומרושל עיון בוחר לו להנאתו כתפים חזקות להסתמך עליהן ומפקיר את עצמו לעריצות מדעת. כל אדם הוא בן מלך ליחוס כשירצה, ומר בר רב אשי לתורה אם יהא עמל בה ולא יטשטש ע"י כניעה והתנצלות. האישיות שקומתה הרוחנית מיתמרת ועולה כפרי בשל האנטלכיה, של מלאך הגידול הפרטי אשר בחביון האדם – היא תכלית ההויה. ומלחמת־תמיד צריכה להיות לעצמיות האישיות, לזכויותיה המלאות ולחירות הָרַחַף שלה.

שטיינמן נלחם בחניטותה של המסורת. דבר זה הביא כמה סופרים ואנשי ציבור לראותו כשולל עבר בכלל. כמה שגו ברואה! הוא, הגזעיי, השקוי כולו תרבות ישראל על גלוייה המרובים, אינו יכול לשלול את מקור יניקתו וחיותו. אבל אין הוא גורס יחס של עוורון ופולחן העבר. הוא דורש ברירה מוקפדת ובת חורין של ערכי העבר. לא כל מה שהיה מעולה הוא ולא כל ישישות היא סימן־היכר לערכיות. אנו חיים לא למען העריץ את מה שהיה לעולמים, אלא למען קדש את ההווה והעתיד. ההסתכלות הנכונה והגישה הויטלית מבטלות בכלל את מחיצות הזמנים. ההווה הוא ברית הכרותה בין העבר ובין העתיד. אך בברית זו כל הצדדים שוים בזכויותיהם. משעה שאחד מבעלי הברית רוצה להשתלט על חברו, הריהו מפר את האֲמָנָה, וכל החוליות עשויות להתפקק. פסול הוא חיוב העבר, שמשמעו שלילת ההווה. זוהי התבטלות שיש בה אחד מששים של מיתה. החפץ בחיים אינו הולך בדרך זו. ולא זו בלבד שאסור להתבטל מפני הראשונים, אלא שחובה היא גם לנפות את מורשתם, להבר ולזרות מה שנפסל בעינינו, נקוד על בעינינו. שום אגרת־יוחסין ושערות שיבה אינן צריכות להציל את הערכין שאינם ראויים לכך. כוח השיפוט שלנו חייב לטפל גם בתולדותינו ובנפשות שפעלו בהן. ושטיינמן מקדיש מסות אחדות, המזריחות אור חדש על התנהגותם של הראשונים כלפי גדוליהם. הנה לפנינו ספר התנ”ך, ספר כביר ונשגב, אבל הוא גופו מלמדנו, שלא הכל היה כשורה. לא תוכן הנבואה בלבד הוא כתב־אשמה על העבר, אלא אופן עריכת התנ"ך, מספר הנעדרים והמובלעים בין השורות. עשרות ואולי מאות נביאים ואנשי רוח, שיד המקרה הניחה מהם רק שיורים ורמזים קלים, לא זכו להסתופף בחדרי כתבי הקודש, מטעמים שאיננו יודעים אותם אך שאפשר לשערם. בחריפות גדולה מונה שטיינמן את כל אלה, שאפילו לתאר “חיצונים” לא זכו וזכרם נמחה לעולם. שטיינמן מצייד אותם בתעודות־לידה ובשטר־סמיכה, שאי אפשר לערער עליהם. בזה אין הוא תובע את עלבונם של הקדמונים העלובים בלבד, אלא גם את עלבון ההווה, כי מעשה אבות סימן לבנים.

ה. שטיינמן אינו סופר שמצטדד, שפורש מן הציבור וחוג דאגותיו ועניניו ומופיע לפניו בימים טובים וימים נוראים בלבד. עם היותו מטפח אותם תחומי מחשבה ויצירה, שהם מכבשוני נפשו ויחודו ושנראים לו כתעודתו העיקרית, הריהו יורד לפני התיבה כדי להשמיע את קולו המיוחד על רוב השאלות המנסרות בעולמנו, כקטנות כגדולות. אין הוא מעורב בעסקי ציבור, אבל אוזן רגישה לו להקשיב למתרחש בכל רחבי הצבור, והוא בקי גדול בכל הוויות הישוב. אין הוא נמנה עם הנייטרליים, כביכול, המהלכים בין הטפין ואינם נרטבים, הוא מגיב על מאורעות ומעשים והגבתו ברורה ומטילה פולמוס. מזגו הלוחם משתפך אל תוך דפוסי הגיונו הבהיר, לפיכך יש בדעותיו ובפסיקי דיניו חום והכרעה גם יחד.

אין כמעט ענין בר חשיבות ששטיינמן לא טיפל בו אם בהרחבה ואם בקיצור על פי דרכו המיוחדת לו כל שעה שהיה צורך בכך. החזיונות החברתיים השליליים כמו הספסרות ונצני החוליגניזם שנראו בארץ וכיוצא בהם הוארו על ידו והוסברו בכוח רב. אין הוא מקל על עצמו את הדיון בנושאים כאלה ע“י הסתפקות בכנויי גנאי כלפי המעשים והעושים. הנדר האסתטי שנדר מחייבו גם בנושאים כאלה והריהו חושף את שרשי הרע ומבקש על נפש הטוב. פעמים שפורצת מקרבו שאגה למראה קלקול הטעם והמידות ומיד הוא כובשה וחוזר להסברתו ולהארתו. השאגה הופכת לנעימה מרעישה, המתלווה לדברים ונוקבת את הקורא. אך לא רק בחזיונות מקובלים ובולטים יעסוק. אותו מרהיב ומפתה הנסיון הגדול שנעשה ע”י חלק מדורנו העברי להקים בארץ הויה חברתית וכלכלית שיתופית, לחדש את תא המשפחה ולשנות את חינוך הילדים. ובסדרה של מאמרים, הטבולים בדם חווייה והבנה, הוא דן בבעית החינוך המשותף והאינדיבידואלי מעל במת הקבוצה. והוא מפליא לא רק בניסוחיו ובהגדרותיו המכוונים אל התכלית, אלא גם בבקיאותו הגדולה בלבטי הויה זו, שהיא עדיין רכה בשנים, איזה חוש מיוחד מפותח בו לצותת ולהשיג דברים מתהווים, שאפילו בעלי הדברים עצמם לא עמדו עדיין על טיבם כראוי.

ו. הפרוזה הסיפורית של שטיינמן ממתינה עדיין למסביר אשר יגלה פניה. היא כולה חידוש. סיפוריו של שטיינמן בעשר השנים האחרונות שונים בתכלית מן הקודמים. והשנוי חל על הטכניקה שלו, על אופן הביצוע והעיצוב ועל התפיסה. לולא חששתי שמא יבינו את דברי שלא כהלכה, הייתי אומר, כי הפרוזה הסיפורית של שטיינמן היא “מיטפיסית”, כלומר, היא אינה אומרת די לגילוי הצדדים המוחשים של האדם וחייו, ואף הטיפול הפסיכולוגי אינו הא‘, והת’ שלה, אלא היא שואפת להראות את נפש האדם ותגובותיה כשהן מתמשכות מתוך אותה ספירה של מעלה או של מטה המיניקה בעסיסיה ובגרוייה הנעלמים את צורת הויתו של האדם באותה שעה. היא נפתלת נפתולי אלהים עם עצמה ועם חומר יצירתה, כדי להביע מעמדים, רחשים, התהוויות ותמורות, שעדיין לא נוצרו הכלים להבעתם. בה מתלבש העירטול האנושי לבוש לשון, הדק והאורירי נעשים מוחשים. חיים, שכבר קפאו בביטוים השגור והמתוק, מותכים התכה חדשה ונוצקים בדפוסי הבעה ועיצוב חדשים. הממש נעשה אידיאה, האדם מוחזר למקורו והיחסים שבינו לבינה, שנקרשו גם הם בתיאור האמנותי הפסיכולוגי, מוארים באור הגנזים. מתיחות־עולם זו שבין הגבר והאשה היא כה טעונה חשמל, ששום נוסחאות של חיים ואמנות אינן עשויות להביא אותה לידי פורקן. שתי הויות בראשית הן, הדבקות תוך בדלוּת ובדלוֹת תוך התדבקות. נמשכות זו לזו ונהדפת זו מזו בעת ובעונה אחת. השלום ביניהן אינו אלא שלום של מלחמה, כדי להעמיד וולד, המגדיל את המתיחות בין שני שותפיו־מחולליו. הישארות הנפש של המתיחות הזאת מוכחת כתכלית הבריאה.

שטיינמן מוליך אותנו אל המבוע, שממנו שופעים יחסים והגבות, והדברים נראים לנו בהבראם. אין הוא להוט אחרי תיאור מצע הסביבה, טיב הטבע והנוף. סדנא דארעא חד הוא. בד' אמות מקופל כל הקוסמוס. הגבר והאשה בכל מקום שהם נפגשים, הם מתנגשים ונאבקים, מתגברים או משתברים. וקולם, קול ענות מלחמה שאינו פוסק, נשמע בסיפוריו של שטיינמן לא מבעד לאזני הכותל או ענפי העצים ועליהם, אלא כמו שנולד על כל זעזועיו ורתיעותיו הטרגיים.

ודאי, פרוזה כזאת אינה עשויה לשעשע. היא גם תובעת מאתנו עין חדשה. הורגלנו לקרוא פרקי טרגדיה מרעישים, שבין פרק לחברו משתרעים פסת יער וירק דשא, צריפי־עוני או בתי מידות. ואף הרוח זועפת או מתעלסת, ועוף השמים עג עוגות ממעל לראשי הנפשות הפועלות. אנו צמאים לאינטרמצו של אגדה בין כל מערכה של התרחשויות חמורות. כדרך שהקוֹנְפֶרַנְסְיֶה ממלא את רצון הצופים ומפריח בין חלק הצגה לחברו פרחי חידוד ושעשועים, כדי להקל על הקליטה והעיכול. אפשר שבחינת הפדגוגיקה תהא דורשת תחבולה זו לשבח, שכן בדר זו מובטח יותר, שהמחזה, או ההרצאה, או הסיפור יסתיימו ויתקבלו בהצלחה. אך לא ניתנה פדגוגיקה אלא לתינוקות ולהמון חסר בגרות. ואילו העיצוב של הסיפור האמנותי אינו מכוון לקהל זה, וגם הלהטים והממתקים לא חבבוהו עליו. תכליתו לברוא עולם־אדם על יחסיו וגילוייו הסבוכים. הניר, האילן ובעלי הכנף, שהם ענין נאה בפני עצמם, מאפילים על ראיית עולם זה. אותו יש לתת בלבנו בעירומו, על כל פנים כמות שנחקק בכלי ראייתו, שמיעתו ותחושתו של הסופר. הסממנים של עוף, חוף ונוף, הבאים לרכך את הקשה ולשכך את הזועף, מהפכים לפרקים את האמת שבחויה. כשם שהמתכון לדרך ארוכה אסור לו להשתכר, כך אסור לו למהלך בדרך היצירה הסיפורית להשתכר בריחות הפרחים ובאקלימה של האדמה וברון הצפרים. העלילה בכבודה ובעצמה, בחידודה ובחריפותה, כפי שהיא מתחייבת מטבע האדם ומכוח הגיונו ויצריו, צריכה להופיע בלא בני לוויה. אין הסיפור דומה לצילום, שתחילה מביימים אילן ואור וצל ואח“כ עושים את התמונה, אלא לחתך, לאבר מן החי, הרועד ומפרפר ודמו מזנק מתוכו. ואעפי”כ אין סיפוריו של שטיינמן חסרים חתימות־דשא של אגדה, המשובבות את הנפש. עיין לדוגמא בזיו האיקונין של האם בסיפור “סודות”.

לסוג זה של פרוזה סיפורית, אפשר, לדעתי, למנות גם את פרשת הבהמה והחיה, ששטיינמן עוסק בה בשקידה ובהצלחה. פרשה זו לא הוערכה עדיין כראוי בספרות העברית. יש בו בקורא העברי ואפילו בסופר העברי שריד ניכר מן הצמצום המשכילי. לפי השגתם אין זה “אקטואלי” לעסוק בכגון דא. העיסוק בבעלי חיים, שלא על דרך הזואולוגיה, נראה להם כהוצאת זמן לבטלה. אך שטיינמן ניגש אל המסכתא הזאת בכובד ראש של חלוץ ראשון. הוא רוצה להרוס את המחיצה. ולא עוד אלא שכל עוד לא עמדנו על טיבם של בעלי החיים, הסובבים אותנו לשם שירות ולשם נוי, לא נכיר לעומקו גם את הטבע האנושיי. אף התחומים האלה יונקים זה מזה. בעלי החיים הם שותפים לנו לחיים וליצירה ולסבל, הם אלמנטים ביחסי הגומלין בינינו לבין עצמנו ולבין הטבע. אין אנו מבינים סוד שיח חיות ועופות והמחקר במקצוע זה, ביחוד מצדו הנפשי, אינו קל. אך השתקעות נפש האדם בנפש בעלי החיים, מתוך חיבה והתמכרות, סופה שתעלה לנו הבנה בעולם זה. ושטיינמן תוהה עליהם, מסתכל בהם, חי את עברם וסבלם ונותן לפנינו את ראשית בירוריו. ע"י כך מוזח מעט החייץ החוצץ בין האדם ובעלי החיים, וגם מקצת של התפארותנו כנזר הבריאה ניטל מאתנו…

וכלום אין גם המסות על היהלומים עצם מעצמיו של סוג יצירה זה? מי קרא אותן ולא שתה מלוא לוגמיו שירה ויופי, היהלומים, אלו חטיבות הטבע החיות והפלאיות, המדברות בשפת ההתברקות וההתנוצצות, הופקעו מידי הגבירים־האדירים וניתנו לנו להנאה ולתפארת. שטיינמן מופיע כאן כאמן, המוציא מחביון הטמון גושי חומר כבדי חידות על מנת ללטשם ולהקצותם מעשה־מגבלות, כדרך שעושים לוטשי היהלומים ממש. כשרון הוא בו לדובב את החי ואת הדומם, וכל מה שבא במגע עם קולמוסו שופע חיים. הוא איש־הרוח.

Leben heisst – dunkler Gewalten

Spuk bekӓmpfen in sich.

Dichten –Gerichtstag halten

Über sein eignes Ich.

איבסן

א

כחיים עצמם מחליפה גם השירה את צורתה ותכנה, משקלה וקצבה באין־רואים. הדור כמעט שאינו מרגיש במשעול החדש הנסלל והולך על ידי מהלכים ביחידות. אולם באחד הימים הוא ניעור למשמע צלילים שלא שְמָעָתַם אזנו ועיניו רואות אצבעות חדשות מכות על גבי פסנתר החיים. תחילה מוזרים הצלילים האלה לחוש־הקשב שלו ודומה עליו, כי הם מעקמים את סולם־הקולות שהורגל בהם והוא רואה אותם כבעלי מום הטעונים רפוי; אך לא יעברו ימים רבים והוא קולטם לאט לאט עד שהם נעשים מובלעים בישותו. לא תמיד יארע כך, אך כמעט תמיד.

אפילו השירה העברית החדשה שהיא צעירה לימים, כבר מקפלת בתולדותיה תעודת־אישור לדברים האלה. יל"ג, ביאליק, טשרניחובסקי, פיכמן, שמעונוביץ וכו' הם עדים חיים לתהליך פסיכולוגי זה של קליטת הנהנים והמעריכים, שהיו לה לשירה העברית. דוקא זה, שזקפו עליו עינים תוהות וראוהו כיוצא דופן נעשה בעצמו יסוד ומופת (טשרניחובסקי). וזה, שגם משורר־הדור וגם מביני־הדור חשבוהו ליורש־עצר, נשתכח לחלוטין (דוליצקי). סוג אחרון זה אינו דומה אלא לאבני־הציוּנים הקטנות, שמודדי־דרכים מניחים לשם קביעת שיעורי־מרחק מועטים, ואילו הסוג הראשון מסמן את המסלול אל השטח החדש שנכבש על ידי התקופה.

שירתו של שלונסקי היא מסלול כזה. חשיבותה בעצם הופעתה. בנטיה הצדה. בהעזה לשבור כלים ולהתקין כלים. היא סטתה מן הנוסח. כל משורר גדול נעשה לאחר תקופה של יצירה לבעל־נוסח, ובמדה שהוא מקובל על דורו, בה במדה הוא פורש עליו את כפיו הכבדות יותר וכופה אותו לקבלת הנוסח שלו. ואם מחמת מיעוט כוח־התנגדות או מחמת אהבה והערצה, נהפך הנוסח הזה למופת ולדוגמא, בחינת אבוקה מאירה. כך נעשית גדלותו שלו לסיבת התגמדותם של אחרים. כי הנוסח שהוא בחינת יצירה לבוראו וממציאו, אינו אלא בחינת טַפִּילוּת לנגררים אחריו.

אין צורך להסתייע בפולמוס שלונסקי נגד ביאליק – פולמוס שעבר זמנו. תיפלות היא גם להקביל הקבלות לשבח ולגנאי, כאשר עושים כל אלה שאין להם מה לומר לעצם הנדון. כל תופעה רוחנית, אם רק גרעין חיוני אנושי בה, אינה נמדדת במדת אחרים אלא במדת עצמה. שלונסקי סטה מדרך־המלך ומסגנון־המלך, הוא נפרד מקהל־החסידים על מנת ללכת יחידי. בזה היתה ברכה רבה. יצירתו של ביאליק שהרתיעה את השירה העברית בבת אחת בכוח עצום, נשתגרה לבסוף על כל קולמוס ועל כל פה; היא הפכה לקנון, לדבר שאין חולקין עליו. עדת המחקים, הפרשנים והמשמרים איימה לחנוט את הקיים. הגיעו הדברים לידי כך, שכל משורר, אם רק הכשירוהו ונתנו לו סמיכה, מיד צירפוהו לעדת ביאליק, אם גם לא היה שייך לה על פי שורש נשמתו ומהות יצירתו (פיכמן, שטיינברג). הופעתם של א. צ. גרינברג ושלונסקי זעזעה שגרה זו. מכבודו של ביאליק ומערכו לא נגרע, כמובן, כלום; את מקומו איש לא ירש, אך כבוד מעלתו של הנוסח ירד מעט. פתאום נשמע חרוז חדש ופסקי־טעמים חדשים. המוטיבים והנושאים, הצורה והתוכן נטבלו בספירות השפעה והשראה אחרות. כך זרחה שירה עברית חדשה, שגם אלה שהיו מיַדים בה אבני לגלוג ובקורת לא נוקו מהשפעתה.

ודאי, היא ירדה בקולות ובברקים, שקיפּחו במדה ידועה את כוחה החינוכי. הופעתה היתה, אם אפשר לומר כך, בלתי פדגוגית. לאו כל דור מסכים שיכפו עליו הר כגיגית. תנאי גילוייה של שירה זו ודאי שהיו יכולים והיו צריכים להיות אחרים, אך כל זה אינו פוגם את עצמותה. מבחינת עצמותה ותוכנה הריהי ילידת־בית גמורה, לשונה העברית היא על טהרת השושלת; ניביה וציוריה נתבשמו מן התנ"ך, הלוי וביאליק; המראות והריחות, העומק והרום, דרכי הראיה והנטיה – ממקור ישראל סבא הם; צער היחיד כצער העולם בנפש הדור הנוכחי הוא נעוץ; המשקל והחרוז, הקצב והנעימה ממעמקי ההווה נחצבו והיא כולה נושמת כיסופי־עבר ועיצוב משיחי של זמננו. ואם גם היו בה אילו העוויות יתרות ועשית כַּוָנִים שלא לצורך – הרי אלה חזיונות חולפים. לא היה משורר נותן־נתיבה שלא נכשל בכך. ידוע, למשל שסטיפן גיאורגי ובני־חוגו טיפחו שירה אמנותית מיוחדת ואגב טיפוח נלהב עשו מעשים אחדים, שהרואה אותם מרחוק מוצא בהם טעם לפגם. על שום מה ביטל את הפסיקים, או את האות הרבתי שבה מתחיל כל שם־עצם בגרמנית, או לשם מה האפיל על הבהיר שלא לצורך? כל אלה מתבארים כחזיונות־לואי, לא כעיקרו של דבר. רצה סטיפן גיאורגי להוציא את השירה מן השיגרה, להפקיע אותה מן הקריאה הרהוטה. על כן הכביד על הקוראים במזיד, כדי להזקיק אותם למעט התקדשות והתכוננות. אפשר, שבזה מתבארים גם כמה חזיונות שבסגנון ובצורה בשירה העברית הצעירה: הקורא הוכרח להתרכז מעט יותר, כדי לטעום טעם בצירופים חדשים, בהשאלות וסמלים חדשים. הקורא גילה, כרגיל, חוסר סבלנות. ודאי שנוח לו יותר לחזור על הראשונות. אבל שירה זו אינה רוצה בקוראים עצלים.

ב

הרוצה להעריך את טיבה וטבעה של יצירה פיוטית, לא ימלט מן הכורח לתלות על גבה ציוּן, לקרוא לה שם. ציוּן זה אין לראותו אלא בבחינת רמז, מסגרת כלשהי לקונצפציה, שאינה ממצה את הענין, אבל היא עושה לה כמין בית אחיזה.

בעקבות המושבים הידועים של ניטשה, יש לומר, ששירתו של שלונסקי, פרט לחטיבות בודדות, שירה דיוניסית היא. שכן ניטשה ראה בשני הטפוסים, האפוליני והדיוניסי, את שני הסימנים הראשיים, שני האלמנטים הנאבקים באדם, – ביחוד, בתכונת יוצר ומשורר. היסוד האפוליני מוטבע באותה נטיה אנושית המצויינת גם בטבע וגם באמנות בקו הישר, ביסוד המפורש והמאיר, כל מה שחותר לקראת האור והמדה, הסדר והתואַם, האופטימי והמגובש – מהותו אפולינית. הוא ממשלת החוק, שמשו של יום, בהירות ושמחה. והיפוכו ביסוד הדיוניסי. הוא מלכות הצללים, השכרון, החלום. הוא אוקינוס ללא חופים. קיצורו של דיבור: כל מה שמושתת בתחושה ובדם. האפוליני הוא ההגות והעיצוב, הדיוניסי הוא הלך־הנפש וההריון. הראשון בטויו הפלסטיקה, והאחרון – המוסיקה. שני יסודות־בראשית אלה אינם מקבילים זה לזה, אלא נמצאים ביחסי זיקה. הדיוניסי הוא יסוד ראשון במעלה ובזמן. ממנו השתלשל האפוליני. אך אותה צורה־רמיזה שיש לדיוניסי מן האפוליני היא באה, כי הוא אבי כל צורה וראש כל דפוס.

שני היסודות האלה אינם מתגלים במפורד, בעירומם, אלא במקרים נדירים מאד. גם בשכור עדיין משוקעים שיירי אור וידיעת שיעורין משעת פכחונו, ואף החוק אינו בן־חורין מתחושות כהות ומבולמוסים רגשניים. קל וחומר שאין אנו יכולים לדמות לנו משורר או הוגה־דעות, אמן או מדינאי בלא עירוב שני היסודות האלה, שלא יצויירו בפרופורציה ידועה זה בלי זה. בכולם יש גם מיסוד המשטר והאור וגם מיסוד התוהו, שממנו מושתת העולם הודאי. מסתבר, שכנינו את שירת שלונסקי בשם “דיוניסית” מחמת הקו המכריע שבאופיה, אם כי מדה מרובה של אפוליניות נתונה בה.

קו זה מתחוור לך מקריאה ראשונה ומוכח לך תכלת ההוכחה לאחר עיון. הוא מובלט לא ב“דוי” בלבד, זה פרי־הבכורים של שלונסקי, שבו הוא רואה את המכאוב ככוכבו הקבוע של האדם עד שהוא שם את המצורעים והכאוּבים בתוך המחנה ואת ה“טהורים” מחוץ למחנה, כמאמרו:

אֱלֹהֵי הַנְּגוּעִים – הוּא הָאֱלֹהִים!

רַק אָנוּ הַמַּחֲנֶה, וְהֵמָּה – מִחוּצָה לוֹ.

– אלא גם בספרים שבאו לאחר הצטללות מסויימת. סימן־היכר זה, נפשיות זו אינם פוחתים אפילו ב“אבני בוהו”. עצם השם הוא דיוניסי טיפוסי, ולא השם בלבד. כל הנעימה, המזג, התמטיקה, הציורים והלבושים מעידים על המניע הדיוניסאי המנסר בכל. הן כרכיאל עצמו איננו אלא דיוניסוס של המאה העשרים. והכרך מהו, אם לא גוש אפלה מודרני עשוי ביד ארדיכל, עֵרָב של רחובות, בנינים ועצים, שהפנסים בלילות עוד מגדילים אל האנדרולומוסיא בתוכם:

זֶהוּ הַכְּרָךְ –

סְחַרְחֹרֶת אֱלֹהִים בְּעֹגֶן אֵין אֱלֹהַּ…

בתוך כרך זה משתרבבת האימה ותוקפת את המשורר. איזה נכר מנשב מכל פּנה, חשדים ומזימות מציצים מעל כל עצם ומאחוריו. כמה עצבות ופחד ומתיחת עצבים נוטפים החרוזים הקלים־הכבדים האלה:

עַל סַף הַבַּיִת פַּחַד מְנַחֵשׁ,

וְהַדִּמְיוֹן כְּשֶׂה נִבְהֶלֶת.

דְּבַר־מָה צָרִיךְ לְהִתְרַחֵשׁ,

יַד מִי דוֹפֶקֶת עַל הַדֶּלֶת.

וְאָז כָּל רֶגַע – קֵץ, וְכָל מִדְרָךְ – נְבוֹ.

כָּל הֶגֶה – פְּתָק מִן הָרָקִיעַ

וּמִי יָעֵז לוֹמַר: “יָבוֹא?”

אך אין זאת הרגשה פרטית שפקדה במקרה את המשורר; זוהי הרגשת הדור, ולאו דוקא בכרך. דורנו מתקבץ ובא לכאן מכל קצוי תבל, ממולדות זועמות אך ביתיות וגלויות־אופי. בהן נתרקמו שושלות של משפחות ואיש את רעהו הכיר הכּר היטב. ואילו כאן נקנית המולדת החדשה קנין שני ביסורים רבים. אכן על סִפָּה – מה רב הנכר, הפּחד והחשד! את אדמת העמקים חורשים צעירים יהודים הטווים היכרות ראשונה עמה, ליד הגורן עומד על המשמר מתישב חדש ועיניו בוהות אל תוך המרחב הממתיק עליו סוד זומם, ובעיר מהלכים בוני חומותיה וארמנותיה כבתוך לא שלהם. החושים מתוחים לקראת “דבר־מה שצריך להתרחש” וכל רגע יכול להיות הקץ. שלונסקי הוא כאן שליח־ציבור. הוא צולל אל תוך מעמקי החוויות שלו־שלנו וקורא להן בשמן הנכון. על ידי כך הוא מחיש להן פדות. שירתו היא, איפוא תמצית אובייקטיבית של האישי והאינטימי. מאבני־הבוהו של חוויותיו הפרטיות הוא מקים בנין, שגם אנשים זולתו יכולים להשתכן בתוכו. הוא יוצק את מצבי־נפשו והגות רוחו הקשה לדפוסים המובנים לכל אדם, באופן שאותה מעמסה ואותו צער של הריון דמויות ומערכי־לב נפרקים במקצת, והקורא נעשה שותף לסבל ולגאולה, בחינת “עזוב תעזוב עמו”.

ג

הרבו לדבר על שלונסקי כמשורר המולדת, הבנין והמאמץ החלוצי, אם גם בתחום זה עדיין הניחו בקעה להתגדר בה. אולם מה שראוי להטעמה מיוחדת, הרי זה קצב שירתו ונעימת ההוּמור שבשיריו העממיים. סוד השפּעתה וחין־ערכה של שירה אינם בטיב המלים וצירופן, אלא קודם כל בניגון שבה, במשקלה המיוחד, בפעימותיה הקצובות. אם בפרוזה הסגנון הוא האדם, הרי בשירה הריתמוס הוא המשורר. גם הקורא נרגש ונפעם תחילה מן הלַחַן הבוקע ועולה מבין השורות וההברות ותוקפו כרוח שלא מעלמא הדין. כמה וכמה שירים נכתבו ונכתבים על החלוץ, העמק וטמפו הבנין, אבל רושם עושים עלינו רק אלה שיש בהם משום משנה־חיים ממש. בשירי שלונסקי נשתמר הדופק החיוני, המקצב והסבל של מעשה־בראשית זה שבארצנו. גם ההברה הספרדית, שהוא נקט בה בשירתו לא כ“גר” ומחמת אונס, אלא כתושב ובחדוה גדולה, נענתה לו והוסיפה לו נופך של מוסיקליות. הוא ינק ממנה רוך וגמישות מצד אחד ונסיוב של ברזל וקורנסיות מצד שני. אולם הוא יחידי כמעט בנעימת ההומור, שאינה באה מתוך רצון להמתיק המתקה מלאכותית את המר־בטבעו, אלא היא תוצאה של זיקוק והתגברות, של כיבוש מבפנים. אפילו השיר “תה ואורז יש בסין” יש בו הומור מלטף ושילומים לסבל. הקודח עצמו יחייך בפזמו את השיר הזה. הוא מזה מין בושם דק ומחלים. וכן בפנקס השירים “לאבא אמא”, שהוא מחרוזת של פסיפסי ליריקה מבהיקים, הרצופים געגועים, משא־נפש, קשיות עורף וחנינה. פנקס קטן זה מקפל בתוכו את מיטב הבטוי לצער גידולם של הבנים באין אב ואם, בארץ רחוקה ולשם אידיאל, שלא תמיד יש בו כדי חימום הנפש הרעבתנית. בזכותו בלבד קונה לו משורר חיי עולם הבא.

ד

הַבֵּן הָלַךְ לְאָן? הַבֵּן רוֹצֶה לָשׁוּב,

אֶל שִׁיר־הָעֶרֶשׂ, אַבָּא־אִמָּא.

(“תשרי”)

הילדות היא מקור־יניקה לכל אדם בעל נפש וביחוד למשורר. חוויות דינקותא וכל אותם המאורעות שאירעו בעולמו של הילד, מניחים אחריהם כעין צלקות נפשיות, שאינן נמחקות לעולם. הריקונסטרוקציה של הילדות, כשהיא נעשית ביד אמן, מזניקה זניקי־עלוּמים אל תוך חוט־השדרה של הבגרות, שבקרבה גנוזים כבר סימני כלייה עצמית. גם שלונסקי שואב ממעין הילדות. עצם ההתרפּקות על אבא אמא מין ילדות היא. אך ילדותו אינה באה בגפה, אלא האמנות מלווה אותה. הוא מנפה את רישומיו הילדותיים ניפוי אחר ניפוי ומעבירם דרך כור בגרותו וגברותו. הם משמשים לו כמין מקוה לטבול בה לפני גשתו ליצירה, כדי לפשוט מעל עצמו את העור הנוקשה והצפוד, שעולם־המבוגרים מטילו עליו. סימן מובהק למזיגה זו של ילדות ובגרות נבלט בלשונו העברית, שהיא מסוּלתת ופרימיטיבית כאחת. ביד אחת הוא חורז מלים ומבטאים עברים, שיש בהן תמצית משומרת של חכמת חיים, נסיון־אבות וכובד של תוגה, וביד שניה הוא משלב הברות והגיים, שהם חיקויים קדמונים לקולות ולהתרחשות בנוסח אדם קמאה. סגנונו הוא בחינת ראשית הנעוצה בסוף וסוף הנעוץ בראשית. מערומים ואין־בושת מתקופה שלפני עץ הדעת, ולבושים ססגוניים ומסולסלים וערמומית דקה פרי תרבות המערב. כובד־ראש וטעם־ישישים מכאן, וקינצוּץ קוּנצים – מכאן. – ופעמים נדמה, שגם זאת אינה אלא תחבולה, כאומר: אתילד ובלבד שיהא מוּתר לי להשתמש בסממנים הדרושים לי להבעת חפצי הפּנימי עד תום. שכן כבול הוא מי שפתק הבגרות על גבו עד כדי זיוף עצמו. הוא כלי מלא בושה וכללי־התנהגות מחניקים. משורר השר על עברה של האומה ועל מאורעותיה הקלסיים אינו מרגיש אולי בכבלים אלה, אך משורר החותך ניב לחיים רוטטים ולמאורעות שעתידים להיות “קלסיים” לאחר עשרות ואולי מאות בשנים – אנוס לעבור עבירות ולהתנהג שלא לפי דינא דבגרותא, גזרה שמא תתקפּח כל ישותו הפיוטית.

ה

ורמיזות אחדות על אמנותה תרגום של שלונסקי. כמעט כל המשוררים תרגמו. אחד מעט ואחד הרבה. ואין תמיהה בכך. כשם שהחיים והנסיון מניקים את תוכן שירתו של הפייטן ומרחיבים את אפקו, כך מחשלת מלאכת התרגום את כלי־אומנותו הלשוניים והטכניים. ההרגשה והמחשבה המקורית, פעמים שהן נכנעות לחומר הלשוני הקיים ויציב בוותרן על בטוי הניוּאנסים והקפלים הדקים. גם ערמתו הפנימית של המשורר העוקפת את ההבעה – מסייעת לו בכך. לפיכך זקוק הוא למעשה עירוי מפעם לפעם, לתרגם יצירותיהם של אחרים. כי התרגום מחייב דיוק והקפדה ומיצוי עומק מובנו של הבטוי המתורגם. המתרגם אנוס לכנס את כל פיזורי ההוראות של המלים, לרדד להן הוראות ומבנים חדשים ברוחם של הישנים ולהרחיב את כושר־קיבולם וגמישותם של השמות והפעלים. ומכיון שהמתרגם אינו חש עצבון של הריון ואינו שותף לצער הלידה של התוכן, הריהו בן־חורין לחיתוך הצורה הניאותה. כל תרגום מחזק, איפוא, את כוחו של המשורר, פותח לפניו מרחקים ומרחבים חדשים ומשחיז את סכין הגילוף הלשוני שלו. בסיועו הוא לומד תורת הכיבוש ונעשה שליט בחוויותיו, המבקשות להשתפך דרך חירות ופריעות צורה והבעה. מתרגם כזה הוא שלונסקי. תרגומיו העשירו את לשוננו עושר רב, וכמובן – העשירו גם אותו עצמו.

ו

ולבסוף דיבור אחד כלפי העתיד. את המשורר צריך אמנם לקבל כמות שהוא, באשר הוא שם, מבלי לנחש ניחושים ומבלי לבוא עמו בטרוניות. אמרנו לעיל, שסכנתה של כל שירה היא בהעשותה נוסח וקבע למשורר עצמו וביחוד להולכים בעקבותיו, לכת המחקים. גם לשירת שלונסקי אורבת, כמדומה, סכנה זו. כבר יש מי שנשבע שבועת אמונים בנקיטת האכ“ין והרק”ין שלו. כשמשורר מגיע למדרגה כזאת הרי כורח הוא שתארע אחת משתי אלה: או שהמשורר עצמו ירתיע את בת־שירתו ויהגה את יצירתו מן הדרך הסלולה על ידו, באופן שעדת־המחקים ישארו אחורנית כשהם מלקטים שיריים של ה“רבי”; או שיקום עליו מעפיל חדש וינתץ את הנוסח אגב הוראת דוגמה אחרת. שאם לא כן יש חשש שמא תיהפך השירה ל“אסכולה” במובן הסטטי של מלה זו. אך אין ספק, כי רבה החיוניות הפּיוטית בנפשו של שלונסקי, לא רק “לעוג עוגות”, כי אם גם כדי לצאת מתוכן, ליצור נוסח ולא ללכת שבי אחריו.

א

הוֹי, כִּי פֶתַע הַשְּׁקִיעָה תָּקְעָה צִפָּרְנֶיהָ הַמְכֻרְכָּמֹוֹת

בִּבְלוֹרִית שְׁלֹשֶׁת אִילָנַי וַתְּכַסְםֵ עֹז מַצַּבְתָּם.

(“מעבר לימים”)

באלה הימים הלך לעולמו הליריקן והדרמתורג העברי מתתיהו שוהם, והוא בן 44. מעציבה מאד העובדה, שמיתתו של סופר עברי בעל שיעור קומה, שיצאו לו גם מוניטין של מקבל פרס ספרותי מעירית ל־אביב, נודעה לקהל ע"י טלגרמה יבשה בלא שרטוטי ביוגרפיה והערכה בצדה. ולא על מערכות העתונים תלונתנו – חסרים היו להן המקורות לשאוב מהם ידיעות ביוגרפיות, אלא על החברה העברית כולה אנו קובלים, שיחסה צונן והיא מתרשלת להציב ציוני תולדות לכל יוצר עברי בעודנו בחיים. לא יתואר הדבר, שסופר אשר שימש בכהונת הספרות כעשרים שנה, איננו רשום בשום מילון או לקסיקון או אנציקלופדיה, שיצאו במשך עשרים השנה האלו.

שוהם נכנס לשירה העברית מתון־מתון, אך כבד־צעד וטעון פירות. במשך חייו המעטים נתן לנו יבול מרובה בכמותו ומכובד באיכותו. ארבע דרמות ושירים ומאמרים העניק לספרותנו ואעפי"כ לא עשה העוויות של עשיר פזרן. הוא עשה את מלאכתו בהצנע ולא היה מכריז אלא על המוגמר ועומד. שלא כאלה, ששלושים חודש לפני צאת יצירתם לאויר העולם הם מזדרזים לבשר על הולד החדש, ולא פעם בשורתם שוא. שוהם היה בעצם קיומו בשורה. כל יצירה משלו, מלבד מתן עצמה היה בה גם משום מתן הבטחה ליצירה נוספת. ליבוטי הבעתו וחיבוטי עיצובו העידו, כי לא נשלמה המלאכה, כי הוא בבחינת “תנא ושייר”, כי לפי שעה נתן לנו מה שהשכיל להשיג בהתאבקות עם עצמו ועם זולתו, והשאר יבוא. דומה, שלא סיים פתרונה של שאלה אחת על מנת להיפנות לחברתה. תמיד בצבצו ועלו לפניו צדדים חדשים שהיו טעונים עיצוב מחדש.

אפשר שעוד ייגלה לנו, אך לפי שעה כמוס מאתנו אותו צנור־השפעה ואותו נתיב־מסתורין שהביאוהו עד הלום. קוראים אנו ביצירותיו ותמהים: הלזה מנין בא? מהיכן לו סגנונו, דרך־עיצובו ואופן־השגתו? חוליה באיזו שלשלת הוא? אין בו לא מסגנונו של מאפו ומתפיסתו האידילית, ולא מלשונו של ביאליק הממוזגת יפה והצחצחה, לא כל שכן שאין חלקו עם שפת השירה הצעירה, הגמישה והנכפפת. לשונו כאלו מתעלמת במתכוון מן הדרך הארוכה ומן ההישגים הרבים, שהשיגו המשתמשים האחרונים בשפת התנ"ך, והיא רצה עלי אורח משלה, שגם שפיפון נושך עקב מצוי שם. עם קריאה, בלכתנו עם קצב פסוקיו וחרוזיו, משתררת בנו הרגשה כאילו זרם איתן פרץ ועלה מנבכי האדמה על פני היבשה והוא מבקיע אפיק ראשו למהלכו. על כן כה ניכרים חמרי־הדחף, הנגררים תוך כדי הילוכו של הזרם.

ב

הִתְלַפְּדוּ כֹה אֳפָקִים, תְּהוֹם שַׁלְהֶבֶת הִתְקַמְּרָה

וַתְּשַׁלְשֵׁל דָּלְיֵי־בְּרֵאשִׁית לִמְשׁוֹת מֵהֶחָלָל

כַּדּוּר אֶרֶץ מִתְעַרְסֵל בְּמִקְלָע קַרְנֵי שְׁקִיעָה.

(“היום גוסס”)

בשלושה חרוזים אלה מקופלת תעודתו ומלוי תעודתו של שוהם. הוא משקע דליי־בראשית בתוך באר הקדומים, שמתוכה מפכים ועולים בעיות אדם וגורל אדם, שהניעו את גלגל החיים בימי קדם ושעדיין הם מניעים והולכים. שוהם רואה ומראה את הקבוע־ועומד ואת הבלתי־משתנה שבמזל האנושי. הוא צובע מחדש, כביכול, את שלמת הגורל האנושי שדהתה מרוב ימים, והכל מבריק ומפתה כבראשונה. לשם כך אנוס הוא לפרקים להוציא דמויות מסרתיות מידי פשוטן, לשים לב חדש בקרבן ולהשכין בנפשם יצרים אחרים. אך אם מצד הפרובלימתיקה והסברת הנפשות שפעלו בימי קדם הוא מהפכן גמור, ההופך צדיק לרשע ורשע לצדיק, טפל לעיקר ועיקר לטפל, הרי השפה המושמה בפי הנפשות האלו, המגלמות בעיות זמננו ומכאוביו, היא שפה שמרנית, היפר־תנכית, אם אפשר לומר כך. היא תנכית יותר מן התנ"ך. יש לשער, שגישתו המהפכנית לחומר הקדמון הביאתו לידי שמרנות בשדה הלשון. אין אדם אחד שעושה, כנראה, שתי מהפכות. הוא פיקח את הגל מעל תקופות מעורפלות ומאורעותיהן וחיבר את נפתולי האדם הקטנים והגדולים של ימות־ראשונים אל מלחמת האדם בן־זמננו, באופן שאתה מרגיש בעליל את רציפות הדורות בשדה הקנאה, האהבה והיצרים; הוא העיז לחזות בחזונו חזות אחרת ולעצב על פיה את הדיוקנאות הקמאיות. אך מצד בהירות הנאמר וצלילות הראות וטוהר האפקים, מדגים ספר “בראשית” סגנון ותיאור מודרניים ביותר לעומת הארכאיות של שוהם. מין עומס־יתר־על־המידה מורגש ביצירתו, מין הליכה־במתכוון על גבי חתחתים, הפוצעים בחודיהם ובחשיפותם את רגלי המהלך עליהם עד זוב דם. ואמנם מעין סיבי־דם מושחלים בין פסוק לפסוק, בין מחזה למחזה ובין נפש לנפש. אפילו ההומור והשחוק סמוקים ביצירותיו. פעמים שאתה מרגיש שהמשורר פצע מלה מן המלים בידים. כך נראתה לי, למשל, המלה “יְחַךּ” במקום יחַכֶּה. בדקתי ולא מצאתי, שלשם משקל או יופי או טעמי טכניקה נעשה הדבר.

אולם כל הפגמים, שרבים מהם ודאי היו בטלים מאליהם בהמשך יצירתו, אינם יכולים להאפיל על שוהם כיוצר בעל כוח־איתנים, החוצב מן השיתין, המנובב את העבר הדומם ומשלבו בתוך ההווה הרוטט. לא ידענו כמותו זה כמה. יוצרים כשוהם מיועדים לבנות היכלות לספרות העברית מאבני גזית. כל הינף של פטישו תקע יתד נאמנה. כל משיכת קולמוס משלו טבעה מטבע וצרה צורה. וגדול הצער על שסופר רב־גנזים ושר־אוצרות כזה ירד אלי קבר תוך כדי זינוקו על חומר־יצירה חדש וגדול.

א

ביצירתו של ברנר מסתמנת בבהירות יתרה דרך־התפתחותו מן השלילה אל החיוב. אין זאת דרך ישרה וחסרת עקיפים ופיתולים, כשם שקו־החיים בכלל איננו קו הנדסי, אבל המגמה הראשית, המגמה אל החיוב נבלטת אפילו בימי שבירת הקו. אפשר לומר בנוסחה אחרת, שמסכת חייו ויצירתו של ברנר, השרויה בתוכנו כשהיא חתומה ומוגמרת זה חמש עשרה שנה, מגלה במפורש את התפתחות ראייתו של ברנר. דומה, שברנר היה הרבה שנים בעל ראיה חד־צדדית, ראית צד השלילה שבחזיונות החיים, ורק לאחר שמיצה את הצד הזה מיצוי אכזרי עד סוף־סופו, התחילה עינו מבחנת בשאר הצדדים וראיתו נעשתה סינתטית. באותה שעה בצבץ ועלה אצלו החיוב הגדול. כל הכרה של חיוב נקנתה לו בדם התמצית, בשנות חיים ויאוש מרובות, תך עמידתו על סף הויתרון הגמור. אם נדייק בשמות שהעניק לסיפוריו ולחלק גדול מגבוריו, תתגלה לפנינו כל הרוח שהיתה עוטפת את היוצר הגודל והטרגי הזה. “שכול וכשלון”, “בין מים למים”, “עצבים”, “בחורף”, דיאספורין שינדלינסקי וכו' וכו' – כל אלה אינם אלא בבואות של אותה ישות נפשית עצובה ומוכת־נגעים שקננה בברנר. המצע הנפשי שלו, זו אבן השתיה שממנה מושתתת כל יצירה, היה רצוף צער ומכאובים, הרגשת עילוּב ושממון. אין זה מקרה, שבסיפורי ברנר חסרים כמעט תיאורי טבע ונוף, המביאים שמחה בלב הקורא והמותחים חוט של הוד והדר אפילו על הטיפוסים העלובים ביותר. לא היה חשוב בעיני ברנר היכן מתגורר אדם זה או אחר, מה הם הצמחים הגדלים בסביבתו ואילו עופות פורחים ממעל לראשו. המהות היסודית של גבוריו מרוקמה ממארג שכולו יסורין. הצער והסער הם שני האלמנטים הצובעים כחוט הסיקרא את כל החויות של האנשים בסיפורי ברנר, בין שהם צער וסער מפרים ובין שהם מעקרים ומסרסים את בעליהם, האוכלים את עצמם מרוב אש וסופה העצורות בעצמותיהם. רק לעתים רחוקות מפציעים בסיפוריו טיפוסים מוארים באור שמחת החיים, וגם אז אין הם באים כאילו אלא להבליט את חבריהם, הטובלים במ' סאה של עצב ושחור.

ברנר בתקופת השלילה הוא כולו מדת הדין. נוטל הוא את ההויה היהודית בגולה ומותחה על גבי ספסל הנאשמים ודן אותה ברותחים. הוית־קוצים זו מוכתרת בכל מיני כנויי־גנאי והשפלה ומעל כל כנוי יז הקצף של ברנר. הוא קורע את המסוה מעל הכעורים הגלותיים המתיפיפים אם במהפכנות ואם בהומניות תשושת־כוח ומציגם בעירומם. הממשות המעורטלת מציצה במוראה מעל כל מעשה והרגשה וסדר־דברים וכל האילוזיות מתנדפות. ולכאורה אין ספרים כאלה מושכים את לב הדור, שאינו רוצה בסיוט־משנה ספרותי לאחר שזה מורגש לו היטב בחיים. אולם לא כן היה הדבר. בסיפורי ברנר גלום כוח חינוכי כביר. כי דוקא כל אלה אשר העטו על הגולה מעטה של אידיאליזציה החטיאו את המטרה החינוכית. האידיאליזציה של החסידות שנעשתה בידי בובר הביאה הרבה מן המתבוללים לידי עיסוק בחסידות ואולי גם אל חצרות ה“רביים”, כדי להתבונן בארחם ורבעם מקרוב, אך לא הביאתם לא"י ולציונות אלא במדה מעטה. ואילו הנוער העברי שקרא את ברנר התחיל תוהה על התוהו ובוהו שמסביבו, הכיעור, שהרגיש בו גם קודם לכן, נתכער שבעתיים, וחפץ עז נתעורר בו לחיים חדשים. לברנר לא היו אולי כונות לטפח את חוש היופי שבדור העברי הצעיר, אבל שלא במתכוון גרם לטיפוחו. החוש האסתטי נעשה גורם מהפכני בחייו. הוא בחל בגולה, פשוט מפני שנתבזתה עליו, מפני שטעמו נרתע מפניה. האסתטיקה אינה תבלין למשהו אחר, אלא היא הדבר עצמו. הרגשת הכיעור במשטר מסויים קודמת לשאיפה להקים משטר חדש.

ודאי, הפריז ברנר בבקרתו. על כל פנים נתעלם ממנו הצד השני של אותה הוית קוצים. וכן לא תמיד היה דינו על מדות ישראל דין צדק. אולם דוקא צמצום זה, ראיה־חד־צדדית זו ואותה ההבלטה של צבע השחור גרמו טובה חינוכית רבה. אין בסיפורי ברנר כל צדדי החיים של הגולה ואפילו לא כל צדדי החזיונות של ההויה היהודית שבהם טפל במיוחד; אין לומר על ברנר – מה שאמר פרישמן על מנדלי– שאילו נשארו ספרי ברנר אחרי מבול אפשר היה לעשות על פיהם ריקונסטרוקציה של חיי כנסת ישראל בגולה. יותר מדי ראיה מחודדת ומוגבלת היתה בהם, אולם בלעדיהם לא יובנו הגורמים הרוחניים, שדחפו את הדור העברי של המלחמה ושלאחריה לארץ ישראל ולציונות. ודוקא מה שהמבקרים מציינים לגנאי, כגון אי־השלמות האמנותית והסגנונית, הוא שנתן טעם מיוחד לספריו. הגילוי, הפשטות, אי־האמצעיות, המלים הלקוחות מאוצר הלשון היום יומית והסער הפורץ והכבוש שבין הטורים, אלה היו הדברים ששבו את לב הדור הצעיר.

ב

ברם, ברנר לא נשאר בשלילתו ובראייתו החד־צדדית. בעמדו על סף היאוש הגדול נגלה עליו סוד החיוב וכוח החיים של האומה העברית. הפובליציסטיקה של ברנר, ביחוד זו שנכתבה בארץ, מלאה אמונה בישוב העברי הצעיר ובמפעל ההגשמה. אמנם גם במאמרים אלה מבצבצות כפעם בפעם נעימות של יאוש וכפירה וראיה קודרת של דברים, אבל אין הן קול ראשון, כי אם מין צליל־לואי הנגרר אחרי הנעימה הראשית. “עתידנו אנו בהיר הוא, בהיר כאויר ארץ ישראל. בלי מסירות נפש יוצאת מן הכלל לא תהי לנו תקומה”. בפיסקה זו יש כבר אני מאמין, יש חיוב. הוא האמין בחלוצים, ב“סוג חדש בין בני ישראל”, בטח בכוחם החיוני של המעטים הבאים לעבוד בארץ ולשפר את מדותיהם שנתעקמו בגולה. הוא מיצה את התוכן העמוק של הציונות והציג אותו כתביעה לכל אחד: “בשביל להיות ציוני צריך להיות מקודם אדם המבין צערה של אומה וטרגדיה של אומה, אדם נקי הלבב וצלוּל הדעת,ויחד עם זה מאמין באפשרות אי־האפשרות, וחזק לאין גבול לעבוד בשבילה וללכת בלא דרך”. כמה שמח לכל נקודת ישוב חדשה שנוספה ולכל פועל או שומר נוסף! כשם שחרד לקראת כל כשרון חדש ולקראת כל שיר או סיפור יפה בעברית. דומה, ברנר חדש כאן, ברנר המאמין, המעלה ניצוצות, המבחין בין דרכי פעולה ומעשה, הפוסל והמכשיר. אי אפשר לעקוב בעירוּת כזאת אחרי כל פרט ופרט בחיי הישוב הרך ובחיי תפוצות הגולה, אי אפשר להגיב על כל חזיון ספרותי ואמנותי, אלא אם כן הלב מלא אהבה לאותם החזיונות ונושאיהם ורוצה בשיפורם ובהתעלותם. כשאנו קוראים את המאמרים על ביאליק, וטשרניחובסקי מאמרים המושלמים גם מבחינת הבנין והלשון, נעשה ברור לנו שברנר בטח, האמין, קיוה ואהב את חיי ההווה והעתיד.

זכות גדולה היא לברנר, שנלחם מלחמה עזה בטבע היהודי, הכפות למפלגה, לפרוגרמה ולנוסחאות. הוא חשף בלי רחמים את המגוחך והנלעג שבשעבוד זה, גם בהיותו בארץ נשאר בעצם מהותו חפשי ובלתי תלוי.

*

ברנר הוא תולדה מחוייבת של המציאות היהודית. הקדרות הגלותית הוציאה מתוכה טיפוס משוכלל, שנחקקו בו כל קוי־הקלסתר שלה: ההפרזה, העמקות, היאוש ויצרי האימה מפני החיים והמות. אך הוא לא היה רק נפעל, כי אם גם פועל ומחולל סדרי דברים. לאחר ששתה את קובעת כוס התרעלה של חיי הגלות, נעשה שותף במעשה בראשית בארץ. לפתע נשרו מעליו הקליפות, חדרי נפשו האפלים נעשו מפולשים אל האור ושירה חדשה הרנינה אותו.

שנות הגלגולים של ברנר היו בבחינת פרוזדור לימי חייו בארץ. הן שימשו לו כמין “קתרזיס”, מעין מירוק הנפש. כשרונו הגדול שהופעל לבקורת שנונה ולשלילה קבל מגמה וחדל להיות סוּמא. כל רשימה וכל מאמר קלע אל מטרה קטנה או גדולה. הנטיה לצער ולבדידות לא פסקה בו, אבל היא נעשתה, כביכול, חברתית. החוג גדל, יסוד־השיתוף נתעצם והתכלית נעשתה מוחשית. הספקות לא חדלו למצוץ את דמו, הן לא יתכן שנשמה כמו של ברנר תשתנה כל כך, אבל נראה כאילו הם נעשו לגלגל המניע את החיוב ואת האמונה בעתיד.

וכשאנו סוקרים כיום, חמש עשרה שנה אחרי פטירתו, על פני מעלותיו ומורדותיו של האיש הגדול הזה, אי אפשר שלא נראה את התוֹאַם הרב שבתכונות הניגודיות וההפכיות ששלטו בו. “בונד”, ז’ולקיב, פועלי ציון, “המעורר”, ארץ ישראל ומות קדושים באגרופים קמוצים ביפו, שלבים הם בסולם אחד.

עם הסתלקותו של נתן בירנבוים ירד אלי קבר אחד המובהקים ומורכבי־הנפש שבאישי ישראל. הידיעה על מותו העלתה עמה את זכרם של מאורעות עמנו, מלחמותיו ונפתולי דרכו במשך שלושה דורות, בקירוב, שבכולם מעורב בירנבוים בגלוי ובסתר עירוב פועל ומפעיל. אין זה מקרה, שהטלגרמה אשר הודיעה כי בן שבעים ושלוש היה בירנבוים במותו, לא עוררה אימון. הכל היו סבורים שהוא כבר למעלה מגיל זה. קשה היה להניח, שחיים כה עשירים, כה מלאים פעלתנות, תמורות ולבטים נתקפלו בתוך שבעים ושלוש שנות חיים.

נתן בירנבוים הוא חידה ופתרון כאחד. הוא איש־ההפלאה, שזעזע עולמות, רעיונות, ארחות־חיים וסדרי מפלגה; אך הוא גם איש־ההרגעה, שנתכנס למיטת־הקיים, שנהנה משולחן גבוה בלא חידושים וטירודים, מתוך קבלת עול שמים בכניעה של מאמין, שאינו מהרהר אחרי מדותיו. בתחילה בקש להפוך את הקערה על פיה, אך לבסוף שמר על פי הקערה שלא יתרחב ושלא יפול אל תוכו משהו שאינו לרצון אלהי המסורת. ודאי, כל אלה היו בתקופות שונות ובשעה שנתפס להשקפות שונות, ברם, נדמה, שחלוקה זו לתקופות לא התאימה אצלו לעולם, קל וחומר שאינה מתאימה עכשיו, לאחר שמגילת חייו פרושה לפנינו. האישיות היא תמיד אחת ויחידה. ביתר דיוק: היא תמיד חלוקה ומפולגה לרשויות רבות. המורד הוא גם שמרן, והשמרן הוא גם מורד; הדתי הוא כופר והכופר דתי; האוהב – שונא והשונא – אוהב. אי אפשר ליחד כאן את הדיבור על ההנחה הזאת, שחיי הנפש הנסיוניים והעיוניים מאשרים אותה. לצורך עניננו דיינו לדעת, שנתן בירנבוים היה בעל רשויות רבות. בעל דו־ערכיות בכל יסוד מיסודותיו ובכל מעשה ממעשיו. ולא בִכְדִי המשיכו בני־חוגו החרדיים לחשוד בו עד יומו האחרון, שמא אין בו הכל כשורה. ובהערות לספרו עם ד'" הוא קובל על שמתעלמים מן התוכן הוידויי שבספרו, כאילו אמרו: הן בעל תשובה הוא.

שלשה גלגולים עיקריים נתגלגל, שמבחינה חיצונית ודאי אחד הוא היפוכו של חברו, אך כשנסתכל לעומקם נראה, כי משורש־נשמה אחד הם ולנקודת־אחרית אחת נמשכו.

גלגול א‘: התעוררות הכרתו הלאומית, זמן ייסוד כתב־העת “אוטואמנציפציון” והופעת ספרו “Die Jüdische Moderne” " שבהם שאף ליהדות מודרנית, השומרת על עצמה תוך כדי קבלת תכנים ולבושים של התרבות המודרנית. לאותה תקופה שייך גם פרק־חייו ומחשבותיו כציוני. כבעל רעיון המדינה היהודית, כחבר וכשותף לעבודתו של הרצל. אף המלה "ציונות, נוצרה על ידו. ואם כי טעמי פרידתו מעם הרצל והציונות אינם מחוורים עדיין כל צרכם (הנימוק המקובל הוא, התנגדותו לדיפלומטיזציה של הרצל, אך הוא עצמו אומר: “הביאתני לידי כך הכרתי שהכרתי את יהודי המזרח. מצאתי בהם את כל הסימנים של עם חי, לבדד ישכון, ונתחוור לי, כי אין צורך כלל לכונן מחדש עם החי וקיים כבר”), אין ספק, שגרמה לכך אותה תכונה שבנפשו, שאינה מניחה לו לראות זמן רב חיוב ברעיון אחד. האופי הדיאלקטי והאַמביולנטי של הגותו והרגשתו היה מצמיח לו את השלילה מתוך החיוב, בבחינת שלילת עצמו של החיוב וחיוב עצמה של השלילה. כך נטש את הציונות והלאומיות המודרנית, שהגיע אליהן בדרך האבטודידקטיות והרציונליזם וגם בדרך החוויה, ונתפס ללאומיות הגלותית, המחייבת את העם היהודי כמו שהוא, בשפתו ובאורח־חייו, בסגולות גלותו ובפסיביותו המדינית. זה גלגול ב’, שכפי הנראה הכאיב לו אח"כ יותר מן הראשון והשתדל להיטהר ממנו כל ימי חייו. בפרק חייו זה היה מטריאליסטן ואידישסטן והיה בין מכנסי ועידת צ’רנוביץ. אולם גם לפי עדות עצמו לא היה לבו שלם בתקופה זו, ולכן היא מורכבת מפרקי־ביניים שונים. גם השם “מתתיהו אחר”, נותן מקום לחשוש, שיותר משהיה “אחר” רצה להיות אחר. אלא שלא עלתה בידו. הוא נשאר איש־הקרעים ואיש הרשויות המרובות. הוא היה הוא ולא אחר. ממנה עבר לגלגול השלישי שבחיקו נח עד יום מותו.

לכאורה יש בתקופתו הדתית משום אחדות ומחוז־חפץ, שאליו נמשך כל חייו. אך אין זה אלא לכאורה. קריאה עיונית בספריו, ביחוד ב־Um die Ewigkeit”" מעמידתנו על ההמיה ההססנית שבהלך־רוחו ומחשבתו. אם כי בסיסו הגלוי של הספר בסיס דתי הוא, הרי המלט הסמוי, המלכד את אבני בנינו, מלט ספקני הוא. במאמרים ובמסות שבספר זה נתרכזו כבנקודת־מוקד יסוד הגעש, הכעס, הספק, היאוש, האמונה, דרך התשובה והבקורת. אין כאן הטפה דתית מתונה ושקטה, המפכה והבטוחה בעצמה של איש־אמונה איתן. יש קולות וברקים, התקפה ודברים חותכים, כאילו צריכים הם להחריש איזו התנגדות פנימית או רחש של “איפכא מסתברא”, המרשרש אי־שם בחדרי הכרתו.

הראיתם מימיכם יהודי מאמין, המודה במקצת גם בדת אחרת? אך הנה מה שכותב בירנבוים ב־“Vom Freigeist zum Glӓubigen” .

“… הרכנתי ראש אפילו, לפני שמי־האלים של היונים העתיקים משום שהכרתי בהם את שאיפת האדם למלכות הרוח ותשובת הרוח לאנשים האלה, שלא הובנה כהלכה, וראיתי איזה ענין גדול נתנו השאלה והתשובה האלה לעולם.– – – ואם כי הרגשתי הרגשה דוחה כלפי כל מה שמבדיל את הנצרות והאישלם מן היהדות, ואם כי לא יכולתי להבליג על כפית־הטובה שהללו גילו כלפי הורתם – כשראיתי שהם הוציאו עמים מידי עכו”מיותם והעניקו להם את הגרעין הבלתי אמצעי של הרעיון היהודי, לא יכולתי אלא להשתאות להם מתוך רגש הוקרה, בראותי בה נסיונות נהדרים לצקת את הרעיון היהודי בדפוסים שאינם יהודים"…

ודאי, הפסוקים האלה – שאינם בודדים – הם תעודה אנושית ואישית נשגבה, שכן הם מרוממים אותו למדרגה של אוביקטיביות גבוהה, אולם מבחינה דתית־יהודית תמה אני אם יזכו להסכמתו של מאמין בישראל, שאינו בעל תשובה, כלומר, אדם שנשתיירו בו סגולות אמן הנהנה מכל מה שאפשר. כל אמונה דתית היא אכסקלוסיבית ביסודה. רק סקפטיקן יכול למצוא צד טוב וצד של יופי בדת אחרת וצללים בדת שלו. לפיכך אין תימה, שבירנבוים הגה פעם את הרעיון של כנסיה דתית, שתקיף את כל המאמינים בני הדתות האחרות. הוא הרגיש את עצמו קרוב לכל מאמין באלהים, מבלי להגביל בדיוק את הצורות והדמויות, שכל אחד מיחד לו מתוך חוג חייו ומסורתו. כשם שקודם לכן הרגיש את עצמו בודאי קרוב לכל כופר, מבלי לבדוק את מקרות כפירתו.

היתה בו הכרת־יעוד והרגשת שליחות. בכל התקופות ובכל התמורות ראה את עצמו כמי שהוקדש ליסר ולבשר, להודיע טיבן של אמיתות חדשות ולגאול אנשים ורעיונות. אילו היה חי לפני מאות שנים היה ודאי מעשיר את תולדות ישראל במאורע משיחי אחד. כל ישותו אמרה תעודת־שליח. מבעו, פתטיותו, עוז דבריו, אש שנאתו ואהבתו, מזגו הגלגולי ועקשנותו האכזרית העלולה להחריב את עצמה ואת אחרים – מעידים־מגידים, כי יותר מקורטוב של דמות משחית היה בו. אלא שתנאי חיינו וזמננו מנעו ממנו להופיע בנוסח ההולם את יצרי־יעודו.

לא קל הדבר לעמוד על טיבה של נפש זו, שחוט של טרגיות משוך עליה בנפתוליה ובדרך פעולתה. נופך של היתול־גורל מוסיפה העובדה, שדוקא הוא היה מזכיר ההסתדרות הציונית, כמעט־מזכיר לאידישיסטים ולבסוף מזכירה של “אגודת ישראל”. הוא הסופר השנון, הוגה הדע ות, הפקפקן, האוהב אמנות, השוקל מלים בפלס, צריך היה לחבר החלטות ולנסח עמדות. לא בכדי פרצו סכסוכים בינו לבין מפלגתו, סכסוכים שהיו מסתימים תמיד בנצחון הצד השני ובפרישתו הגמורה.

סופו מעיד על תחילתו ועל אמצעיתו. הוא מת לאחר שפרש מן הצבור, הוא מת ביחידות, כשם שחי ביחידות. הצבור שלו היה תמיד צבור מדומה. הוא היה טיפוס של סולל־דרך, שפרש מיד לאחר שדרכו נעשתה רשות הרבים; לא מפני שלא רצה ברבים, אלא מפני שהרבים בעלי הרישול והרוטינה לא היו לרוחו. אילו הו בידו אמצעים ללוש את הרבים לפי דפוסים משלו, אפשר שהיה עושה זאת. אך בדור הדמוקרטיה לא היה זה אלא חלום. כך אירע, שלא נהנה מעולם מפרי מעשיו, והנהנים היו כפויי־טובה לו. הוא הטיף לציונות לפני הרצל טבע את המושג הזה, אך הקהל הציוני שכחהו; הוא נלחם לתרבות עברית חדשה לפני אחד העם, הוא הכריז על אידיש כשפה לאומית לפני היות תנועה אידישיסטית; הוא הרביץ את רעיון ההגמוניה של תורת ישראל בחיי היהודים עוד לפני שהיו אזנים להצעה כזאת בארצות המערב, והוא דרש ציונות מעשית וישוב א“י עוד לפני שקמה תנועה כזאת. אך את כל המערכות האלו עזב אם מרצון ואם מאונס, אם לאחר התנגשות עם אחרים או כתוצאה מהתנגשות עם עצמו. כי הוא היה בעצמו צבור, צבור של רשויות, הנאבקות אחת עם השניה. הוא היה טיפוס משיחי, שאינו מסתפק במעט מעריצים, אלא אדיר חפצו לגרור אחריו את כל העם או לפחות כתה גדולה ממנו, כדי לברוא מצב־חיים חדש, הערוך על פי תורתו. אדם כזה, כל כמה שהוא עמוק ורב־אשכולות, מטיל תמיד חשד בתורות ובהלכות ואינו נח מזעפו עד שרואה מעשה לפניו, מציאות, שולחן־ערוך. ולפי שלא זכה אלא לשולחן של תורה, ולכתר של בעל הלכות, המונים לא נהו אחריו ולא חיו מפיו – נשאר הססן. ושמא יש בכך הסבר לתשובתו אל תחת כנפי הדת, שכן זו נתנה לו מעשה איתן וסדרי־הנהגה והליכות יציבים. הר־הגעש שבנפשו נתקרש והפך לבּוֹת של מצוות כבויות, שעם כל חריפותו לא חדש בהן כלום. כת־”העולים" שיסד ושלושת העקרונות (תפארת, רחמים, דעת) שעליהם השתיתם – לא שבו לבבות, כי לא היה צרור בהם כל חדש.

בירנבוים זרח כמה זריחות ושקע כמה שקיעות. אך כל זריחה וזריחה השאירה אחריה רישומים עמוקים. כסופר מעורר ומבקר יהיה ערכו שמור לדורות.

א

שלמה שילר אינו נמנה עם אלה, שאפשר להכירם יפה ע“י הדברים שבכתב, שנשארו אחרי מותם. אם מפני שלא ראה את יעודו כסופר, המנחיל לדורות הבאים מחקרים ועיונים ואם מפני היותו שקוע במעשה החינוך ובהרבצת התורה – לא היתה הכתיבה קבע לו, ואין למדוד איפוא את שילר באמת־מידה של עזבונו הספרותי הנראה לעין בדמות ספר לא גדול, שבו מכונסים מאמריו ומסותיו ומקצת מהרצאותיו. לא שעזבונו זה חסר חשיבות, אלא שעם כל חשיבותו הרבה, אין הוא ממצה ואין הוא משקף את חין־ערכו ועושרו הרוחני. נדמה, שדוקא בימי נעוריו, לפני בואו ארצה בהיותו עדיין מפעילי חבורת ציון, וקברניט רוחני לדור הצעיר בגליציה, עמיתם ורֵעָם של קורקיס, שטנד, ציפר, טהון ואחרים, התקין עצמו למלא תעודת סופר קבוע. ואילו ברבות הימים לא היתה לו הכתיבה אלא עיסוק שאינו עיקר לגבי תעודת חייו: היות מחנך, מפיץ השכלה ומדגים הנהגה טובה וישרה, מחשבה כנה וחותרת לשרשים ואהבת אמת, שאינה נוטה לצדדין. לפיכך אין לך מקור אמיתי להכרת שלמה שילר כביוגרפיה שלו. תולדות חייו, סדר השתלשלות פעולתו, מערכת האיניציאטיבות שלו. תכניותיו וחלומותיו, התאבקויותיו וכיבושיו – כל אלה בסיכומם מכניסים אותנו לפנים מאישיותו ואנו יכולים לעמוד מעט על טיבה. ואעפי”כ אין למעט את דמות יצירתו שבכתב, שבה נתן בטוי למשנתו ולעיון־עולמו.

ב

אחד מסימני ההיכר של מאמציו העיוניים, הן בעל פה והן בכתב, היה חתירתו הבלתי פוסקת לחשוף את שרשה של היהדות בעבר ובהווה. דבר זה, לנתח את מהותו של עם ישראל, לגלות את מקורות יניקתו ולהעמיק חקר בערכי היהדות הנורשים והמחודשים, נעשה אצלו לגלגל המניע את עולמו הרוחני. בבחינה זו היה דומה לאחד מחוקרי היהדות הקדמונים, שטרחו בלי ליאות להראות את גדולתו של עם ישראל ואת תפארת תורתו ותעודתו בעולם, אלא שרעיון התעודה היה אצלו קרקעי יותר ומוחשי יותר. הוא לא פסק להוכיח את הרציפות הרוחנית והאידיאית של ההיסתוריה הישראלית, שכל מעשה ומעשה וכל מחשבה ומחשבה בימינו, בציונות וביחוד בתנועת העבודה, אינם אלא חוליות בשלשלת ארוכה זו. הוא נשא את נפשו לדתיות חדשה, או בלשונו “לדת טבעית, שכל אדם יכול להגיע אליה מתוך התכוננות המחשבה”. אגב כך הוא לא התעלם מהסיבות שהקלו את הדת בעיני ההמונים: “מאות בשנים הלכה הכנסיה שלובת זרוע עם שליטי תבל, עם אילי המשטר הקיים. ההתקוממות נגד השלטון גררה אחריה בהכרח התקוממות נגד תומכתם הרוחנית – הכנסיה נושאת הדת – ובתוקף החוק של שיתוף רעיונות התפשט הניגוד על הדת עצמה. יש איפוא מקום לחשוב, כי כאשר יוּתר הקשר בין המעמד השליט ובין הכנסיה הדתית תתרופף גם איבת המהפכנים והשותפנים אל הדת”.

וכאחד קדמוני היה תובע את עלבון היהדות מידי אלה ה“מגיעים בהתפעלותם מן המיתוס של ישו הנוצרי עד לידי שכחת עצמם ועמם”. הוא הולך ומונה את כל היסודות ההומניים שביהדות, אשר מתוך קטנות מוחין מיחסים את מקורם לנצרות. לא לחנם היה נלהב כל כך מיהודה הלוי. הוא ראה בו את המבטא הפיוטי של היהדות, שלא נרתע מלהצביע על יתרונה ועל מרכזיותה בעולם. כמותו נמשך גם הוא יותר אחרי הפיוט שבתורת ישראל, שנטפים ממנה רועפים כטל תחיה לתוך מחשבת דורנו, עם שהוא רואה את עצמו כאילו הוא קובע מחיצה בינו לבין העבר. מחיצה זו איננה אלא למראית עין; לאמיתו של דבר, יש כאן רק לבוש חדש לתוכן ישראלי עתיק יומין. גם בקבוצה ובסוציאליזם העברי ראה גלוי חדש של מהות ישראלית, שהשתוקקה להתגשם בכל הדורות.

ג

שילר שאף להתאמה חדשה בין הפרט והכלל. בהיותו אינדיבידואַליסטן במלוא עומקו של מושג זה, לא נתעלמו ממנו הסכנות הכרוכות במיצוי המסקנות המעשיות מהמושג אינדיבידואליזם. הוא ידע יפה את חולשותיו של האדם ואת מומי המשטר הנוכחי המפעילים את החולשות האלה ומזינים את הקרקע של איגואיזם צר. הוא ראה בציונות העובדת ובגלויי הגשמתה את הנסיון המוצלח למיזוג מעולה של היחיד והצבור. הציונות היתה לו תורת שווי המשקל בין צרכי הפרט ושאיפותיו לצרכי הכלל ושאיפותיו; היא תמציתן של ערגת הפדות האישית והלאומית. – אהבתו לאומה הישראלית לא העבירה אותו על דעתו. הוא מטעים בלי הרף את ערכה של הלאומיות כמטבע המוצק ביותר של רוח האדם בהתגלמותה בנושא מסויים, אבל גם אותה אין הוא רואה ראיה מוגבלת, בחינת אני ואפסי עוד. הלאומיות אינה מחייבת הגבלה, מחיצה, שנאה, אלא להיפך, ברכה בה אם היא מרבה אהבה, יחסי־גומלין, קשרי רוח ותרבות עם אומות אחרות. הלאומיות הישראלית החדשה זקוקה לשמירה מעולה ולטיפוח שקוּד ואבהי, הואיל והתעוררותה באה גם בשל האנטישמיות, כלומר בשל סיבה שלילית, ויש חשש שמא תפליט גם היא שנאה ויחסי שלילה לאחרים. משום כך ראוי והגון לנו להצמיד הגיגינו והרגשותינו אל המעינות העתיקים של היהדות שמהם שתתה הלאומיות והדת הישראלית עוד קודם שאנשי מדע קבעו מונח זה ועוד לפני שראשי אומות העולם כיום היו אומות. על כן תעודה נכבדה היא לחנך כל יחיד מישראל לאורה של לאומיות עברית מזוקקת ועמוקת שרשים לא רק להלכה, אלא גם בדרך חייו ובהנהגתו יום יום.

ד

בתנועת העבודה ראה את בית היוצר ליהדות החדשה. בה מצא מזיגה של היסוד הלאומי, האינדיבידואלי והחברתי. “ארץ ישראל העובדת היא היחידה, שאין עמה קרעים ושניות. הציונות שלה פירושה: יסוד הבית הלאומי על עיקרי העבודה והשויון”. לא את הלאום בלבד היא מחדשת, אלא גם את החברה הלאומית, את מקורות קיומה, את הרכבה, את מושגיה. זכינו ואנו מכוננים את הויתנו מחדש בימים, שגם עמים בריאים ממוטטים את אָשיות קיומם הישנות על מנת לשנותן ועלינו לעשות זאת בלא הרס קודם, אלא בדרך יצירה. זהו הצו המוסרי של דורנו. “הסוציאליזמוס, השאיפה ליצור חברה, שאין בה מקום למתפנקים מתוך מותרות על יד מתמוגגים מרעב, למנצלים ומנוצלים, היא המלה האחרונה של האתיקה החברתית. כל מי שאומר, כי ישנו מוסר חברתי יותר נעלה, אינו אלא בדאי”. הוא מוכיח והולך, מה עלובה היא הטענה, שהסוציאליזם הוא חלום יפה בלא סכויי התגשמות, הואיל והשויון והשיתוף יחניקו את חשק היצירה. וביחוד אין זה נכון ביחס לעם העברי “כל הסימנים מראים על הנטיות החברתיות המיוחדות לו, שהונחו בו מראשית הוייתו, ולא מקרה הוא, שהקבוצות בכפר והקואופרטיבים בעיר נוצרו בארץ בידי יהודים לא מתוך השקפה כתתית־נזירית, אלא מתוך אספקט לאומי וחברתי רחב, מתוך הרוח הלאומית העברית. ההסתדרות הציונית, המפקחת העליונה על כל המפעל הזה, חייבת לטפח באהבה כל הנסיונות האלה ולא להתערב ע”י כפיה או פקודות, שאינן לרצון המגשימים. רק אם אוירה של חופש ובחירה־מרצון תהא מקיפה את המפעל, הוא יגדל וישגשג ויתן פרי הילולים.

ה

מאמריו ומסותיו שנאספו בספר לאחר מותו מעידים־מגידים כי הוגה דעות היה שלמה שילר, הוגה דעות ישר, מסקני, טהור־כונות ובעל השכלה גדולה. הוא היה בעל הכרת ערך עצמו ורב־אחריות, אם כי לא היה מתגנדר בהם. לא היתה לו אימתא דציבורא, אדרבא, הא היה מקבל השראה ע“י קהל השומעים והיה חוצב להבות לפניו; אולם היתה לו יראת הרוממות לפני הקהל, אשר באזניו השמיע את דבריו. לפיכך היה יושב שבעה נקיים לפני כל הרצאה, היה מכין את עצמו כדי שלא לומר דבר שאינו מוכן ואיננו בשל די צרכו. הוא היה מחנך במיטב המשמע של המלה, חביב על תלמידיו, יקר בעיני מכריו ואהוב על שומעיו. בהשתתפו במוסדות הישוב, במפלגת “הפועל הצעיר” ובשליחותו בחו”ל – בכל מקם היו מאזינים לדבריו ומוקירים אותם.