רקע
ישראל כהן
שְׁלֹמֹה שִׁילֶר

 

א    🔗

שלמה שילר אינו נמנה עם אלה, שאפשר להכירם יפה ע“י הדברים שבכתב, שנשארו אחרי מותם. אם מפני שלא ראה את יעודו כסופר, המנחיל לדורות הבאים מחקרים ועיונים ואם מפני היותו שקוע במעשה החינוך ובהרבצת התורה – לא היתה הכתיבה קבע לו, ואין למדוד איפוא את שילר באמת־מידה של עזבונו הספרותי הנראה לעין בדמות ספר לא גדול, שבו מכונסים מאמריו ומסותיו ומקצת מהרצאותיו. לא שעזבונו זה חסר חשיבות, אלא שעם כל חשיבותו הרבה, אין הוא ממצה ואין הוא משקף את חין־ערכו ועושרו הרוחני. נדמה, שדוקא בימי נעוריו, לפני בואו ארצה בהיותו עדיין מפעילי חבורת ציון, וקברניט רוחני לדור הצעיר בגליציה, עמיתם ורֵעָם של קורקיס, שטנד, ציפר, טהון ואחרים, התקין עצמו למלא תעודת סופר קבוע. ואילו ברבות הימים לא היתה לו הכתיבה אלא עיסוק שאינו עיקר לגבי תעודת חייו: היות מחנך, מפיץ השכלה ומדגים הנהגה טובה וישרה, מחשבה כנה וחותרת לשרשים ואהבת אמת, שאינה נוטה לצדדין. לפיכך אין לך מקור אמיתי להכרת שלמה שילר כביוגרפיה שלו. תולדות חייו, סדר השתלשלות פעולתו, מערכת האיניציאטיבות שלו. תכניותיו וחלומותיו, התאבקויותיו וכיבושיו – כל אלה בסיכומם מכניסים אותנו לפנים מאישיותו ואנו יכולים לעמוד מעט על טיבה. ואעפי”כ אין למעט את דמות יצירתו שבכתב, שבה נתן בטוי למשנתו ולעיון־עולמו.


 

ב    🔗

אחד מסימני ההיכר של מאמציו העיוניים, הן בעל פה והן בכתב, היה חתירתו הבלתי פוסקת לחשוף את שרשה של היהדות בעבר ובהווה. דבר זה, לנתח את מהותו של עם ישראל, לגלות את מקורות יניקתו ולהעמיק חקר בערכי היהדות הנורשים והמחודשים, נעשה אצלו לגלגל המניע את עולמו הרוחני. בבחינה זו היה דומה לאחד מחוקרי היהדות הקדמונים, שטרחו בלי ליאות להראות את גדולתו של עם ישראל ואת תפארת תורתו ותעודתו בעולם, אלא שרעיון התעודה היה אצלו קרקעי יותר ומוחשי יותר. הוא לא פסק להוכיח את הרציפות הרוחנית והאידיאית של ההיסתוריה הישראלית, שכל מעשה ומעשה וכל מחשבה ומחשבה בימינו, בציונות וביחוד בתנועת העבודה, אינם אלא חוליות בשלשלת ארוכה זו. הוא נשא את נפשו לדתיות חדשה, או בלשונו “לדת טבעית, שכל אדם יכול להגיע אליה מתוך התכוננות המחשבה”. אגב כך הוא לא התעלם מהסיבות שהקלו את הדת בעיני ההמונים: “מאות בשנים הלכה הכנסיה שלובת זרוע עם שליטי תבל, עם אילי המשטר הקיים. ההתקוממות נגד השלטון גררה אחריה בהכרח התקוממות נגד תומכתם הרוחנית – הכנסיה נושאת הדת – ובתוקף החוק של שיתוף רעיונות התפשט הניגוד על הדת עצמה. יש איפוא מקום לחשוב, כי כאשר יוּתר הקשר בין המעמד השליט ובין הכנסיה הדתית תתרופף גם איבת המהפכנים והשותפנים אל הדת”.

וכאחד קדמוני היה תובע את עלבון היהדות מידי אלה ה“מגיעים בהתפעלותם מן המיתוס של ישו הנוצרי עד לידי שכחת עצמם ועמם”. הוא הולך ומונה את כל היסודות ההומניים שביהדות, אשר מתוך קטנות מוחין מיחסים את מקורם לנצרות. לא לחנם היה נלהב כל כך מיהודה הלוי. הוא ראה בו את המבטא הפיוטי של היהדות, שלא נרתע מלהצביע על יתרונה ועל מרכזיותה בעולם. כמותו נמשך גם הוא יותר אחרי הפיוט שבתורת ישראל, שנטפים ממנה רועפים כטל תחיה לתוך מחשבת דורנו, עם שהוא רואה את עצמו כאילו הוא קובע מחיצה בינו לבין העבר. מחיצה זו איננה אלא למראית עין; לאמיתו של דבר, יש כאן רק לבוש חדש לתוכן ישראלי עתיק יומין. גם בקבוצה ובסוציאליזם העברי ראה גלוי חדש של מהות ישראלית, שהשתוקקה להתגשם בכל הדורות.


 

ג    🔗

שילר שאף להתאמה חדשה בין הפרט והכלל. בהיותו אינדיבידואַליסטן במלוא עומקו של מושג זה, לא נתעלמו ממנו הסכנות הכרוכות במיצוי המסקנות המעשיות מהמושג אינדיבידואליזם. הוא ידע יפה את חולשותיו של האדם ואת מומי המשטר הנוכחי המפעילים את החולשות האלה ומזינים את הקרקע של איגואיזם צר. הוא ראה בציונות העובדת ובגלויי הגשמתה את הנסיון המוצלח למיזוג מעולה של היחיד והצבור. הציונות היתה לו תורת שווי המשקל בין צרכי הפרט ושאיפותיו לצרכי הכלל ושאיפותיו; היא תמציתן של ערגת הפדות האישית והלאומית. – אהבתו לאומה הישראלית לא העבירה אותו על דעתו. הוא מטעים בלי הרף את ערכה של הלאומיות כמטבע המוצק ביותר של רוח האדם בהתגלמותה בנושא מסויים, אבל גם אותה אין הוא רואה ראיה מוגבלת, בחינת אני ואפסי עוד. הלאומיות אינה מחייבת הגבלה, מחיצה, שנאה, אלא להיפך, ברכה בה אם היא מרבה אהבה, יחסי־גומלין, קשרי רוח ותרבות עם אומות אחרות. הלאומיות הישראלית החדשה זקוקה לשמירה מעולה ולטיפוח שקוּד ואבהי, הואיל והתעוררותה באה גם בשל האנטישמיות, כלומר בשל סיבה שלילית, ויש חשש שמא תפליט גם היא שנאה ויחסי שלילה לאחרים. משום כך ראוי והגון לנו להצמיד הגיגינו והרגשותינו אל המעינות העתיקים של היהדות שמהם שתתה הלאומיות והדת הישראלית עוד קודם שאנשי מדע קבעו מונח זה ועוד לפני שראשי אומות העולם כיום היו אומות. על כן תעודה נכבדה היא לחנך כל יחיד מישראל לאורה של לאומיות עברית מזוקקת ועמוקת שרשים לא רק להלכה, אלא גם בדרך חייו ובהנהגתו יום יום.


 

ד    🔗

בתנועת העבודה ראה את בית היוצר ליהדות החדשה. בה מצא מזיגה של היסוד הלאומי, האינדיבידואלי והחברתי. “ארץ ישראל העובדת היא היחידה, שאין עמה קרעים ושניות. הציונות שלה פירושה: יסוד הבית הלאומי על עיקרי העבודה והשויון”. לא את הלאום בלבד היא מחדשת, אלא גם את החברה הלאומית, את מקורות קיומה, את הרכבה, את מושגיה. זכינו ואנו מכוננים את הויתנו מחדש בימים, שגם עמים בריאים ממוטטים את אָשיות קיומם הישנות על מנת לשנותן ועלינו לעשות זאת בלא הרס קודם, אלא בדרך יצירה. זהו הצו המוסרי של דורנו. “הסוציאליזמוס, השאיפה ליצור חברה, שאין בה מקום למתפנקים מתוך מותרות על יד מתמוגגים מרעב, למנצלים ומנוצלים, היא המלה האחרונה של האתיקה החברתית. כל מי שאומר, כי ישנו מוסר חברתי יותר נעלה, אינו אלא בדאי”. הוא מוכיח והולך, מה עלובה היא הטענה, שהסוציאליזם הוא חלום יפה בלא סכויי התגשמות, הואיל והשויון והשיתוף יחניקו את חשק היצירה. וביחוד אין זה נכון ביחס לעם העברי “כל הסימנים מראים על הנטיות החברתיות המיוחדות לו, שהונחו בו מראשית הוייתו, ולא מקרה הוא, שהקבוצות בכפר והקואופרטיבים בעיר נוצרו בארץ בידי יהודים לא מתוך השקפה כתתית־נזירית, אלא מתוך אספקט לאומי וחברתי רחב, מתוך הרוח הלאומית העברית. ההסתדרות הציונית, המפקחת העליונה על כל המפעל הזה, חייבת לטפח באהבה כל הנסיונות האלה ולא להתערב ע”י כפיה או פקודות, שאינן לרצון המגשימים. רק אם אוירה של חופש ובחירה־מרצון תהא מקיפה את המפעל, הוא יגדל וישגשג ויתן פרי הילולים.


 

ה    🔗

מאמריו ומסותיו שנאספו בספר לאחר מותו מעידים־מגידים כי הוגה דעות היה שלמה שילר, הוגה דעות ישר, מסקני, טהור־כונות ובעל השכלה גדולה. הוא היה בעל הכרת ערך עצמו ורב־אחריות, אם כי לא היה מתגנדר בהם. לא היתה לו אימתא דציבורא, אדרבא, הא היה מקבל השראה ע“י קהל השומעים והיה חוצב להבות לפניו; אולם היתה לו יראת הרוממות לפני הקהל, אשר באזניו השמיע את דבריו. לפיכך היה יושב שבעה נקיים לפני כל הרצאה, היה מכין את עצמו כדי שלא לומר דבר שאינו מוכן ואיננו בשל די צרכו. הוא היה מחנך במיטב המשמע של המלה, חביב על תלמידיו, יקר בעיני מכריו ואהוב על שומעיו. בהשתתפו במוסדות הישוב, במפלגת “הפועל הצעיר” ובשליחותו בחו”ל – בכל מקם היו מאזינים לדבריו ומוקירים אותם.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 40688 יצירות מאת 2200 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־29 שפות. העלינו גם 15975 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!