אמר ר' יצחק: סגנון (ענין) עולה לכמה נביאים ואין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד. ר' יהודה אומר: מתוך תשע אספקלריות היו הנביאים רואים.
יש עדיין אזנים הנכוות מן המלה “זרמים”. אין הם משיגים הא כיצד קיימים זרמים בספרות. ולא הקורא הפשוט בלבד נוטה לעשות שלום בין האסכולות ורואה בכל חילוקי דעות וכיוון, המתגלעים בין סופרים מין התעמלות רוחנית או אפילו סכסוכים אישיים, אלא אף רבים מן הסופרים אינם מעכלים את העובדה הזאת. משהם שומעים או קוראים על זרמים מיד יצטחקו צחוק של ביטול וימתחו חשד על בעל הזרמים המימרא השגורה בפיהם היא: מה לי זרם זה מה לי זרם אחר, יצירה הב לי, גלה רוח הקודש. ואין ספק, שיש במימרא זו כדי להדהים מוחות, שאינם יודעים להסיר קליפות מעל תוך פתגמי. אולם עיון קל עשוי להעמידנו על חכמת ההתחמקות שבמימרא זו. פשוט אין זה מן הנידון. ודאי העיקר הוא רוח הקודש, ויש מאחזי־עינים, שלבם ריק ומוחם נבוב וכשרונם פגום ורוצים להיות סופרים, והריהם הוגים את השם המפורש של הזרם כדי להתעלות בעיני תינוקות שלא שנו ולא שמשו. הללו נושאים את שם הזרם לשוא. אך כלום אין מאחזי־עינים ומרקדים על חבל בין המתנגדים לזרמים שמחמת קוצר־דעתם ורוב־קנאתם הם מכריזים בביטול על כל דבר שהוא למעלה מן הבינוני הנכסף על ידם, שהוא שייך לזרם מסויים, ובזה הם אומרים לפסול ולהסיח את הדעת מתופעה ספרותית או אמנותית מסויימת? אלא שאין אנו עוסקים ברמאים ובשופטנים, והמבחין מבחין בין אמיתי למדומה.
אי אפשר להפטר מטרדתה של השאלה: על שום מה מכיר היהודי בזכות קיומם של זרמים ומפלגות בחיים הדתיים והצבוריים, בין אם המדובר בכת חסידים ו“בשיטה” של מתנגדים ובין אם המדובר בתיקון חיי הכלל והפרט למעשה; ואילו משיהודי משכיל זה עובר לספרות מיד הוא נעשה בעל אחדות ורואה את כל חילוקי הדעות כקליפת השום. היתכן הדבר, שאדם משכיל יאמר לעסקן פלוני או אלמוני: מה לי השקפתך ומה לי מטרותיך, העיקר שתהיה נואם טוב? אדם כזה יצויין כחסר דעה עצמית ונעדר־אופי. כי אדם מן הישוב, המעונין בתיקון הישוב, אינו מסתפק ברוח הקודש של העסקן והמנהיג, אלא בוחן את כיוונו ומגמתו, ובספרות, שאפילו אגדה לילדים אי־אפשר לכתוב בה בלא מגמה אמנותית וחינוכית, שהכותב בורר אותה לעצמו מתוך הכרעה בין מגמות רבות ושונות – כאן רוצים להתעלם מן הזרמים והמגמות ולכפור בהם.
ולא עוד אלא שגם ענין הזרמים והכיוונים בספרות לא היה כה זר בשום תקופה בתולדות ישראל, כפי שרוצים להוכיח הדיוטות וסופרים גם יחד. כלום אין ספר התנ“ך אשכול של זרמים ודרכי־יצירה, שבשעתם היה כל אחד שליט ונלחם עם חברו ומזעזע את הדור, ולבסוף, לאחר שנסתלקו הניגודים המותנים בזמן ובמקום, כונסו לכנסת אחת שנתקדשה בקדושה של מעלה אחת? ואם גם נעלים עין מן הרמזים המצויים בתנ”ך ובתלמוד על דבר ספרים שנגנזו ונביאים ששותקו, אלא נחזה בספרים שנמסרו לנו – כלום לא נראה את עמוס, ישעיה, יחזקאל, הושע ודניאל כבאי־כוחם של זרמים בספרות הנבואה? וזרמים אלה פעלו על ישראל, על חייו ויצירתו דורות רבים אחרי כן, הם פעלו בסגנונם, בציוריהם, בסמליהם ובאופן התרשמותם והבעתם, ובדורות מאוחרים יותר, האין הם נחתכים חתך של אסכולות ומתיבתות לא רק בשדה ההלכה והפלפול, אלא גם בשדה היצירה הספרותית? האין רבה בר בר חנא זרם? ור' מאיר הממשל מהו? והרמב“ם ומששוררי ספרד ואיטליה? ונחמן מברצלב? ומאַפּוּ? וכיוצא בהם. מהיכן אותה אטימות שבראיה כלפי כל מה שמתרחש בהווה? על יסוד מה מפטירים סופרים, כי זרמים ואסכולות לא היו ולא נבראו אלא משל היו? הן כבר משתדלים להכניס את ברדיצ’בסקי, זה חלוץ הזרמים המודרניים בספרות העברית, תחת כנפי הקאַנון ולעשותו ראוי להתיצב בחצרות סופרים הגונים. ו”מציאה" מצאו, שכן בימיו האחרונים כאילו חזר בתשובה והתפייס עם המסורת. כאילו ברדיצ’בסקי השפיע וישפיע על הספרות העברית ב“אגדות” שלו ולא במאמריו ובסיפוריו, שחידשו את הלב ואת המוח של המשכיל היהודי בשעתו, וכך הם עושים בגנסין ובפרישמן.
אין צורך להרחיק את העדות ולהפליג בראיות השאובות מספרות העמים. משום מה נדמה לי, שהזכרת שם הסימבוליסטים וכת־גיאורגי וכדומה, כעדות לקיום זרמים, אינה משכנעת את הסופרים העברים. הם מביטים עדיין על זה כעל התגנדרות בלימודיות ובבקיאות. אולם הן מוטלים הררי־אותות ומופתים חותכים גם בקרית ספרותנו. על שום מה, אין אלה נראים לעין הסופרים? וניתנה האמת להאמר, שמבקרינו טרחו כל ימיהם לעשות מכל האסכולות אסכולה אחת: על שמו של ביאליק. וכל מה שלא יכלו להכליל בתוכה, הופקע לגמרי מן המסגרת של השירה העברית הראויה לשימת לב. וכמה סירסו ע“י כך את תמונת הדור ויצירתו! כלום יש צורך בזכוכית מגדלת, כדי להוכיח, כי שירו של פיכמן נחצב מעולם אחר, ושניאור וצ’רניחובסקי אינם שוכנים בספירתו של ביאליק ואינם אפילו שכנים לה. והוא הדין ביעקב שטיינברג וכהן ושמעונוביץ. איזו מארה של אוניפיקציה ירדה לעולמנו בעשרות השנים האחרונות! הכל היו תלמידיו של ביאליק, אפילו אלה שמרדו בו ע”י אופן־יצירה מיוחד, ואפילו אלה שאין מורגשת בהם כל רמז של השפעה ביאליקאית.
אין תימה, איפוא, שגם עכשיו אין הסופרים האלה רוצים ואולי אינם יכולים להודות, שיש זרמים, שיש צפרים חדשות וזמירות חדשות; שיש אספקלריות שונות שמתוכן סופרים רואים, שיש סגנונות שונים שבהם הם מתנבאים; שיש רישומי־ילדות וטביעות־עין ודרכי־הבעה שונים. מה יהא עליהם על אנשי־חוני־המעגל האלה, שביניהם סופרים נכבדים וגדולים? האמנם ישכבו תמיד על דינר תפיסתם המסורתית?
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.