רקע
ישראל כהן
לִדְמוּתוֹ שֶׁל הַקּוֹרֵא הָעִבְרִי

דיבור אחד להגדרת המושג “קורא עברי” משמעו קורא ספרות עברית, היינו, שירה, סיפורים, דברי מחשבה ורשימות ספרותיות. אין הוא כולל את קורא העתונות הפוליטית על חדשותיה ומאמריה הפובליציסטיים השוטפים, אולם במדה שהלה שוקד על מקרא מדורותיה הספרותיים מתוך צמאון ספרותי טהור, הריהו נמנה על משפחת הקורא העברי ונכנס לתחום עיסוקנו.

ורמז־הגדרה למהותו של קורא־ספרות בכלל. יש להניח, שבני חברה תרבותית מצוּיינים ברעבון לספרות, כלומר, שטבוע בהם יצר מיוחד, שאפשר לכנות אותו בשם יצר הספרות, התובע את סיפוקו בהגיון בספרים ובמקרא שירה ומחשבה, שאין להם זיקת־מישרים אל החיים הכלכליים או המדיניים ושאלותיהם הטורדות. אדם המונע, אחד מעט ואחד הרבה, על ידי גלגל־צרכים זה, המנסר בנפשו, והוא נהנה הנאת־יופי או מושפע השפעת־מחשבה מדברי ספרות, הרי זה בכלל קורא־ספרות. להבדילו מקורא־עתון, שאפילו אם הוא מעיין בעשרות עתונים ומבחין בין סגנון טוב ורע ושליט בלשון ובקי במכמני השאלות הנדונות, אין הוא בגדר קורא־ספרות, הואיל וחסר הוא אותו משהו, אותו צורך ברוחניות ספרותית מזוככת, שאיננו שרוי בספירה של אינטרס חמרי. וסימן דמינכר לקורא כזה: שהוא מדלג בעתונים על כל מה שריח ספרות נודף הימנו, ביחוד הוא עושה זאת בינו לבין עצמו, כשאין מורא דעת הקהל על ראשו.

הגדרות אלו, שניתנו בזה בקיצורן, צריכות להיות לנו לעינים בטפלנו בנושא זה. משום שהתחומים האלה מיטשטשים אצלנו לעתים קרובות ומביאים בלבול בהערכה. דרכה של השיגרא להעלות את קורא־עתון־הערב למעלת קורא ספרות עברית ולהזכיר בנשימה אחת את קורא הספרות וקורא־העתון. יש בכך משום רגילות ומסורת. לפנים היו באמת קוראי “המליץ”, “המגיד” או “הצפירה” שוים לפי ערכים וצרכיהם הרוחניים לקוראי ספרות. הקריאה בהם לא באה לספק תביעה מעשית ולהמציא ידיעות על מאורעות־חולין, אלא היתה מין תענוג אמנותי, מטרה רוחנית בפני עצמה; בקוראים האלה היה נטוע חפץ מיוחד, יצר הקריאה העברית. בעצמו של דבר לא היה הבדל לגביהם אם היו מעיינים בדף מדפי התלמוד, או שהיו קוראים בספרי שולמן ומפו או שקראו בכתבי העת. יחס אחד, יחס של כובד ראש ורצון לרוות צמאונם, היה לכולם. יחס זה בא לכלל בטוי בהוקרת העתון גם לאחר שכילו לקרוא בו, בכריכתם לשנָתוֹנים ובהנחתם בארון הספרים למשמרת. אך לא כן בימינו. העתונים העברים משמשים עכשיו לשם תשמישי אינפורמציה, לבירור שאלות שוטפות, להודעות אבל ושמחה ולפרסומי סחורות. ויש שקרעיהם מתגלגלים בו־ביום בחוצות. כל מי שלמד קרוא וכתוב ויש לו מגע כלשהו עם החיים הריהו קורא עתון עברי, כלומר, אותו חלק או אותו מדור, המעניין אותו: כרוניקה, טלגרמות, מאמר ראשי או דברי פולמוס וכיוצא באלה עניני החולין. אולם בין העתון הזה ובין הספרות חוצצת לפעמים תהום ללא גישור. המקרא בעתון אינו מעיד על שום איכות מיוחדת של צרכים או תכונות רוחניות, אלא על קשר עם המאורעות המתרחשים בחברה הצרה והרחבה, כלומר, הקורא עתון הוא אדם, שענין לו בכלכלה, בפוליטיקה ובהוית המפלגות, אך סמי מכאן זיקה לספרות אמיתית.

מי הוא איפוא אותו אדם עברי הקונה ספרים וקורא בהם, המצפה לחידושי ספרות והמעריך את הסופרים? ומי היא אותה בריה נסתרת או גלויה, שהמשורר והסופר חוזים אותה בדמיונם בשעת ליטוש יצירתם ואשר את לבה הם רוצים לרכוש? מה דמות נערוך לאותו צרכן ספרותי עברי, שהיצרן רואה אותו כנהנה מתוצרתו ומבחין בטיבה?

מסתבר, שאין הוא מעור אחד, לא מבחינה סוציאלית ולא מבחינת איכויותיו הרוחניות. אין לקבוע טיפוס אחיד של קורא עברית, אלא טיפוסים אחדים, נציגי קבוצות או חוגים של קוראים. ברי, שהטיפוסים האלה אינם סדרי־בראשית הקבועים ועומדים; פעמים שרשמי־פנים ואופי מתגלגלים מאחד לחברו. אבל החלוקה היסודית אינה ניזוקה ע"י כך כל עיקר.

בראש וראשונה בולט בקהל הקוראים אותו טיפוס, חניך התרבות העברית, תלמיד החדר וחובש ספסל הישיבה, לזה היתה הספרות העברית מעין המשך, שהגיע אליו במעבר פתאומי או מודרג. הלה או שבשנות בחרותו פסק פומיה מגירסא מסורתית והפליג בינתים לערי־הבירה על מנת לקנות לו השכלה באסכולותיהם של העמים, אלא שתנועת התחיה החזירה אותו למקורו וכששב שב כבן־בית ותיק ונעשה שנית יוצא ונכנס באוצרות ספרותנו הישנים והחדשים; או שלא עזב בכל את מקום מגוריו, אלא לאחר שנתחלפה עליו דעתו ונשתנתה בו רוחו ביקש ומצא דרך לקנות לו טוב טעם ודעת באמצעות אותם הכלים – הלשון והספרות העברית – שהיו מצויים ברשותו. לאלה שמשה הספרות העברית מקור ראשון, לפעמים מקור יחיד, להכרת העולם והיא שנתנה בלבם הגות־חיים חדשה. טיפוס זה מייצג אולי מחצית הקוראים העברים, והוא הוא השוק לתוצרת הספרות. בו אפשר למנות כמה וכמה פגמים, כשם שאפשר להעמיד כנגדם כמה וכמה מעלות. מתוך שהוא (ביחוד זה שלא קנה לו השכלה מסודרת) כולו בן־טיפוחה של הסביבה היהודית ואינו בקי בספרות העולם די צרכו, חסר לו קנה־מדה להערכת היצירה העברית; אין הוא מוכשר לנתח יצירה כהלכה, לחקור את מוצאה ולעקוב אחרי השפעותיו של המשורר והיוצר; טעמו מטעה אותו והוא הוא רואה לפעמים בהרכבת־כלאיים של השפעות־חוץ יצירה מקורית. ולהיפך: הואיל ואין הוא אמון עלי הרגשה ספרותית דקה, אפשר שחידושי יצירה אמתיים בצורה ובתוכן לא יהיו נחשבים בעיניו ככלום. עדיין הוא חובב את המליצה, הפרפרזה, מדרש הפסוקים, כדור שקדמהו. טיבו של הספר והסופר מוערך על ידו לפי פרחי הסגנון, לא מצד היותו מדויק ותמציתי, קצר וקולע אל המטרה, אלא בעיקר מצד היותו נעוץ בסגנון קדמונים, מצד הרמזותיו על המקורות. עדיין אוהב הוא את הלויה הגדולה של פסוקים אסוציאטיביים הנגררים בעקב סגנונו של הסופר. ברם, טיפוס זה של קוראים הוא ה“יכין” וה“בועז” של הספרות העברית לא לבד מבחינת כמותו, אלא גם בגלל אהבתו התמימה לאות העברית המדוברת והנכתבת. עברו וחינוכו מכשירים אותו לעמוד על התוים והתגין שקשר הסופר ליצירתו לשם תבלין או נוי. הוא הוא בעצם המשקף את רמתה הכללית של הספרות העברית; עומקה – עומקו וטעמה – טעמו. דרישותיו מתעלות והולכות עם התעלות הספרות והוא טעון טיפוח מיוחס.

טיפוס שני הוא חניך העבריות המודרניות, המצטרף מכמה ולדות־טיפוס. הוא כולל חניכי הקורסים, בתי הספר והגמנסיות העבריים, המתלמדים למיניהם, יוצאי תנועות־הנוער הציוניות. הללו, עם כל רבוי־האנפין והאופיים שבהם, עם כל שוֹנִי המוצא והמניעים, סימן־היכר משותף להם הם דלו את הלשון העברית לא מתוך בארות התרבות העתיקה בדרך בלתי אמצעית, אלא הם קבלו אותה ע“י צנורות השפעה ולימוד אחרים. בסיועם של כריסטמתיות, תקצירים או אלפונים מודרניים. ביניהם מצויים בעלי השכלה וטעם ספרותי, הקוראים ומעריכים ספר עברי מצדו האסתטי והאמנותי או מצד תוכנו המחשבתי. אולם מבחינות אחרות סתומים דברים הרבה בפני הבנתם. בפרט אין הם בקיאים במחשבה העברית ומקורות יניקתה, זר להם היחוד הסגנוני והיצירתי ואינם מרגישים במאמצי הסופר ובפרי מאמציו הלשוניים, שיש בו לפעמים משום מעשי־בראשית ממש. מי שיעריך, למשל, את משנתו של קלצקין ולא יהא סיפק בידו להעריך את כיבושיו הלשוניים העצומים, יקפח את שיעור כוח יצירתו. זהו אחד מכשלונותיה הגדולים של מערכת בתי האולפנא שלנו, לא רק בגולה אלא גם בארץ, שלא עלתה בידם להעניק לחניכיהם עושר של ידיעות עבריות אף לא נטיה יתירה להתעמק במקורות ראשונים, שבלעדיהם לא תתואר השתלמות של אמת. מכאן אותו החורון והקבצנות הלשונית והתרבותיות־העברית. לא כאן המקום להסביר את החזיון הזה כיצד נהפכה הספרות העברית העתיקה והחדשה ל”מקצוע" בבתי הספר, כלומר, ללימודי חובה בלא שיתוף הלב והרצון. אולם התוצאה ברורה: חניכים אלה עניים בדעת אוצרות ספרותנו ולשוננו. ומכיון שסוג זה אינו מועט והוא עתיד להתרבות ולכבוש את המקום הראשון – נצמחת מזה דאגה גדולה, חינוכית ותרבותית.

טיפוס שלישי מיוצג ע“י גידולי הסביבה העברית בארץ, אלה טיפוחי הדיבור, העתון והברושורה העברית. שרשיהם והתרבותיים־העבריים של אלה מועטין מאד. על פי הרוב אין הם שלמים לא בקרי ולא בכתיב אם כי רבים מביניהם ניזונים בעיקר מן הספר והחוברת העברית. אלה הם ברובם המכריע בנים לאבות מתבוללים, ששבו אל חיק היהדות בארץ, או בני עדות המזרח. הללו נתחנכו על ברכי החיים שלנו, במושבה, בעיר או בקבוצה, וקלטו מהם את כל הטוב והרע שבהם. ואעפ”י שיחסם אל ערכי התרבות העבריים הוא יחס חיובי ומלא חיבה, אין מהם תקוה גדולה לספרות העברית. לכל היותר חשיבות להם כאבות וכאמהות, העתידים לחנך דור צעיר.

טיפוס רביעי, והוא המעולה בכולם מצטרף מבני העליה המועטים, אלה הם “יוצאי־דופן” מכל הטיפוסים הנ“ל. בו מתגלמת השאיפה לקורא עברי משובח, שהוא שותף ליוצר ויודע את המקורות שמהם שאב; בעל הטעם הספרותי המעודן; איש הבקיאות, הניתוח והתביעות המבוססות, אשר קנה־מדה אמנותי ואסתטי בידו ומוכשר לעמוד על הישגים ותקלות. ואעפ”י שאלה מועטין – חשיבותם מופלגת. אם הטיפוס הראשון הוא עמוד־התווך של הספרות, הרי טיפוס זה הוא הגלגל המניע. בו יש משום דמות־מילואין לסופר המעולה, המחזר אחר הנהנה המעולה החי את יצירתו משנה־חיים. בזכותו קיימת חטיבת־הספרות המושלמת בצורתה והדקה בתוכנה, זו שאינה עוברת לסוחר ולקורא הרגיל, זו המצפה לדעת־מבינים ולהערכת מפונקי טעם ותרבות־נפש. בו מוצא היוצר מעט תנחומין מן הטמטום והפרימיטיביות שמסביבו.

דמות מיוחדת לאשה העבריה, לקוראת העברית. ודאי, גם עליה חלה החלוקה הנ“ל לטיפוסים, אעפ”י כן אין הרי הקורא כהרי הקוראת. סיבות היסטוריות ופסיכולוגיות גרמו לכך, שהיא טיפוס מיוחד בקהל הקוראים עם טעם משלה ותביעות משלה. אם נוציא מן החשבון את הקוראת המשכילה היוצאת מן הכלל, זו הנמנית על הטיפוס המעולה, שעליו דברנו קודם, לא תהא דמות הקוראת העברית מאירה ומשמחת ביותר. אם כי מקובל לחשוב, שכלי־הקליטה לצלילי הלשון ותפארתה יפים, מהירים ומשוכללים באשה מבגבר, אין סברה זו מתאמתת ביחס ללשון העברית. כורח הוא לציין, שהקוראות העבריות אינן מרגישות ביפי הלשון העברית עד תומו ואינן מסגלות לעצמן את דקות המבנה שלה וקיצורה. כמובן, שלשם כך יש לנו רק אבן־בוחן אחת: באיזו מדה הושפעה האשה הסופרת או הקוראת ומהי המַתָת החוזרת מידה לספרות. ולפי זה נתקשה למצוא אפילו בין הסופרות הכותבות עברית נשים בעלות סגנון, המעיד שהן ינקו את חלבה ודבשה של הלשון מעטיניה ממש. פרט, כמובן, למנין קטן, שאיננו משנה את הכלל. ודאי גרמה לכך ההתבוללות הלועזית הגמורה, שהיתה כפויה על האשה ככורח־חיים וכמודה בכל הארצות. וכן גרמו המסיבות והתפיסות של יהודי הגולה, שלא התירו לנשים להגות בתנ“ך ובתלמוד; ואולם כנראה שיש גם איזו פגימה כללית שאפשר לנסח אותה כך: יופיה של השפה העברית עדיין יופי גנוז הוא, שאין ההבנה בו נקנית אלא ביסורי לימוד רבים. אין להבין, דרך משל, את יפי סגנונו של ביאליק ב”הלכה ואגדה" או במיטב שיריו ואין לעמוד על טיבו של עגנון, אם לא קדמה לקריאה בהם קריאה ולימוד המקורות. גלוי יופיה של הלשון העברית הוא מעין יצירה, שהיא, כידוע, חזרה מקוצרת ותמציתית על יצירות העבר בצירוף עיבוד ומשהו חדש ומקורי. ואין חזרה “ביולוגית” זו אפשרית באשה, כי עברה שלה אחר לגמרי. בלי ספק עתיד להוצר בארץ טיפוס חדש של אשה קוראת עברית. אולם אותה קוראת עברית, שפרישמן תלה בה – ובדין – כל כך הרבה תקוות, לא הופיעה עדיין ולא ראינו עד עכשיו אלא רמזים קלושים הימנה.

חלוקת הקוראים לטיפוסיהם עדיין אינה אומרת דבר על טיב החומר המשמש מקרא להם ועל סוג הספרות שכל אחד מהם מחבבו ולהוט אחריו. גם אם לא נכנס כאן לפרטי הניתוח אפשר לקבוע כמעט בודאות, שמכל סוגי היצירה הספרותית – השירה המעולה והמחשבה כבדת־הראש הן המקופחות ביותר מצד מספר הקוראים ואיכותם. שתי אבנים אלו המיניקות את חיי הרוח והנפש, אינן משמשות יסוד אלא למעטים מן המעטים. אילולא דמסתפינא הייתי אומר, שהן מונחות בקרן־זוית ומלבד יחידים, אולי עשרות, אין שועה אליהן. כסבור אני, שהמשובח ביצירת ביאליק, טשרניחובסקי, פיכמן, שטיינמן, שלונסקי, אינו נקרא ע“י רבים ואינו בא לידי מחזור של הנאה. וכן נדמה לי, שגם ספרי א. ד. גורדון, קלצקין, דיזנדרוק וכיוצא בהם אינם מופרעים ממנוחתם בספריות הפרטיות והצבוריות. השמות האלה, ואם תמצי לומר גם הספרים, מתגלגלים אמנם מפה לפה ומיד ליד, אך עיסוק רציני בהם, שיש עמו הנאה והשפעה אין כאן. סוג הספרות שמתענינים בו יותר, הרי זה הסיפור, הרומן, הרצנזיה, הרשימה, המאמר ורשמי המסע. הללו זוכים לקוראים, למעריכים, לתשומת לב, לשיחת הבריות, לשבח ולגינוי; ואילו הסוגים האחרים אינם מגיעים עפ”י הרוב להכרתו של הקהל והופעתם נפטרת במודעות שבעתון או ברשימת־בקורת שנכתבה בידי מכר או מוקיר.

ואין לך מדד ותעריך יותר מדוקדק מן היחס למלחמה ספרותית. אם רוצה אתה לעמוד על אופיו של הקורא, צא וראה מה יחסו אל האסכולות בספרות ואל התאבקויותיהן. אצלנו אפשר היה ללמוד הרבה מיחס הקהל לבמות המיוחדות ולמלחמת הדעות שבהן. “מאזנים”, “כתובים”, “טורים”, ו“גליונות”, שכל אחד מהם ריכז פמליא של סופרים והשתדל להורות מגמה ספרותית או אידיאה תרבותית וצבורית מיוחדת, לא הוערכו כמעט ע"י הקוראים. חלק אחד הגה חיבה לכל הבמות יחד ולא הבין על שום מה כל הקרב. זהו אותו קהל קוראים תמים, שלא נתגבשה בו מגמה ואין לו דרישות ברורות מהספרות, וחלק שני, כת הפקחים, הביט על המלחמה הזאת כעל אספורט ספרותי, אם לא כאגרפנות ספרותית, שאחד “נותן” לחברו “בשִנַיים”. הלה נהנה מן המלחמה אך לא ראה בה תעודה מיוחדת. רק קומץ קטן שיתף עצמו בה וקוה ממנה תגבושת הכוחות והשחזת המוחות בספרות העברית.

הסך־הכל אינו מעודד ביותר. מכל האמור נמצאנו למדים, שאין לנו עדיין קורא עברי נורמלי בעל איכות וכמות. גורל היצירה הספרותית שלנו מופקד בעיקר (פרט למיעוט קטן) בידי חובבי ספרות טובים, אך נעדרי כשרון הערכה אמנותית או בידי טירונים, שאין בכוחם להשיג את היצירה העברית לעומקה מחמת קוצר המשיג. רק זעיר פה וזעיר שם נבלט והולך הקורא הבקי והמבין, יפה הטעם ובעל החושים הפתוחים. אמנם אפשר לקרוא ערר על ספרות העברית עצמה, שאינה עשירה בפרקי־יצירה מעולים ואינה גדולה בכוח חינוכה. אך זוהי בעיה בפני עצמה.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47259 יצירות מאת 2633 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 19764 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!