רקע
עמוס קינן
אביב 80

כשיופיעו שורות אלה, הוא כבר לא יהיה. הוא ייבלע בסופות־חול, בחמסינים, כשם שאחת לפרק זמן הוא נבלע גם במילחמה.

האביב בארץ קצר. הוא נגמר לפני פסח. כאשר האירופים חוגגים את האביב, אנחנו בתוך הקיץ. יש לנו סתיו ארוך, חורף קצר, ברוטאלי, אביב קצר מהמם, וקיץ ארוך, ברוטאלי. הקיץ הוא העונה שבה אנחנו לא יודעים לחיות בארץ הזאת. היא חמה עלינו. עמים בדרך־כלל לומדים איך לחיות בארצם. לנורבגי ולקנדי ולפיני לא קר בחורף ולערבי לא חם בקיץ. אנחנו הבאנו הנה הרבה מאד, אבל לקחנו מכאן מעט מאד. יש משהו מהיהירות לא רק ביחסנו אל העמים הסובבים אותנו – אנחנו תמיד בטוחים שיש לנו מה ללמד אותם ולא כל־כך מה ללמוד מהם – אנו מתייחסים ביהירות גם אל ארצנו. הילבשנו אותה שימלת בטון ומלט, אם גם פרשנו לה מרבדי גנים, כדברי השיר, אבל לא שאלנו את רוח השרב איך ליצור איתה דו־קיום לא שאלנו את השמש היוקדת מה היא מציעה לנו. לא שאלנו את הסלעים ואת האדמה, אולי יש להם תשובה. כולנו כמו עיריית ירושלים מדי שנה. ערוכים כהלכה לקראת כל הבלתי־צפוי, משלג ועד מילחמת־עולם. הדבר היחיד שאליו איננו ערוכים כלל, הוא הצפוי. הקיץ הנהדר שלנו הוא גיהנום. ומה זה בעצם גיהנום, אם לא גן־עדן שדייריו הופכים אותו לכזה.

אבל יש לנו אביב קצר, פראי, משגע, וכמו האביב של 1980 לא היה, ומי יודע אם יהיה. לא היתה שנה כזו, שבה האדמה השתגעה מרוב פריחה. התפרצה בירוק. התכסתה במרבדים צבעוניים, התמלאה ניחוחות, ומי היה מאמין שכל־כך הרבה זרעים מחכים באדמת התלאובות הזאת להזדמנות.

כשיופיעו שורות אלה, אביב 80 יהיה מאחורינו. אבל, הוא היה הנהדר שבכולם. עוצר־הנשימה שבכולם. היפה והמתוק והמשכר שיכול היה להיות.

אני מנסה להיפרד ממנו כמו שנפרדים מאהובה. אהובה שנכנסה אל תוך חייך לכמה שבועות ונעלמה מהם, והותירה אחריה שיכרון של ריח.


 

שוייץ    🔗

מידבר־יהודה היה שווייץ של המיזרח־התיכון.

אני מכיר אותו שרוף, צחיח, יבש, לבן. מיסתורי. מיקלט למרי־נפש. למנודים. לפורשים מן העולם. הוא כאילו מחוץ לעולם. מעבר לו. מאז דויד ואנשיו, עד לאיסיים, עד ליוחנן המטביל, עד לסיקריקין של מצדה ולנזירים של מר־סבא. גיאיות עמוקים פראיים של “עיט עיט על הריך”. שבילי־עיזים בהירים על גבעות רכות, בהירות, ואדיות רחבים הנשפכים אל הערבה, מערות בראשי־הצוקים, שמים בהירים לוהטים. ונוף של פלנטה אחרת, אולי הירח, אבל לא כדור־הארץ.

אבל פתאום, אביב 80.

הגבעות ירוקות לחלוטין. אי־אפשר לראות אפילו קרחת אחת קטנה. פתאום הכל נעשה רך, מתקתק. כמו בונבוניירה שוויצרית. כבשים שאננים רועים על מידרון ירוק. ואתה מחפש לראות את הגגות האדומים, לשמוע את דינדון פעמוני־הפרות. זה לא מידבר. זו ארץ פורחת. ולא אנחנו, אלא אלוהים הפריח את השממה הזאת, להרף־עין אחד, להראות לנו מה הוא יודע לעשות אם הוא רק רוצה.

לראות פתאום מרבדים אדומים של פרג על חוף ים־המוות. איזה ים־מוות. זה ים שוקק־חיים. לצידי הדרכים זיפניים כחולים, מרווה פורחת, אפונת־בר, כלניות. כן, כלניות במידבר־יהודה. ועוד איך.

מים בגבים. מים בנחלים. מים בתוך האדמה. תמרים ירוקים.

הירוק כמעט עושה עוול למידבר הנהדר הזה. כאילו לקחו ישיש והלבישו אותו בתחפושת של ילד. מי יודע, אולי הוא היה כזה כשהיה ילד לפני מהפכת סדום ועמורה. אולי?


 

היה לי דוד    🔗

את מידבר־יהודה הכרתי בגיל צעיר. הייתי בן 10 כאשר עברתי לראשונה את ים־המלח, מקליה לסדום בסירה, ילד של תל־אביב הלבנה־ירוקה בארץ בראשית מוזרה. כשהייתי בן שלוש־עשרה הלכתי מירושלים למר־סבא בתוך נקיק הקידרון. אלה, בזכות דודי.

היה לי דוד שהיה סטודנט על הר־הצופים. בשנות השלושים.

הוא לא נולד בארץ. הוא הגיע הנה ילד, עם סבי. אין לי מושג כיצד יכול היה להיראות אילמלא עלה ארצה. מפני שמי שמגיע כילד לאיזשהו מקום, מקבל את המקום עליו. אולי היה גדל להיות חיוור, ממושקף, בעל תלתלים עצובים וספוג בצער־העולם. הוא היה מגודל, גבוה, רחב, שזוף, ומה שנקרא בלשון הימים ההם “חברה’מן”. כשהיה בן 16 יצא כבר לטיול הבודד הראשון לו, נעלם לחודש ימים מן הבית, שוטט במידבר יהודה. חזר עם צלקת של סכין, פגישה עם שודדים. לימים, עבר ברגל את כל עבר־הירדן. את מידבר סוריה, וכמובן את הארץ הקטנה שלנו, לאורכה ולרוחבה ולגובהה.


קינן 1 (2).jpg

הוא דיבר ערבית על כל ניביה וזה היה גם המיקצוע שלמד: “מדעי־המיזרח” קראו לזה, כי לגבינו, הציונים, ארץ־ישראל לא היתה טבור העולם, אלא ה“מזרח”, לגבי אנשי ה“מערב”.

בצריף שבו גרנו, היה מופיע מפעם לפעם ידיד ערבי. את פרנסתו כסטודנט, מצא הדוד בהדרכת מטיילים בשבילי־הארץ.

הוא היה איש שלא השכיל לגלות את עצמו. שהה במצדה שבועות רבים. איני זוכר, אולי גם חודשים. צילם מצבות בבתי־קברות יהודיים בכפרי־הלבנון, וכתב עבודה אוניברסיטאית על כפריים יהודים שחיו בלא פחות מ־25 כפרים בלבנון. אני זוכר שם של כפר אחד, שהיה כמעט כולו יהודי עד לסוף המאה שעברה: דיר־אל־קמר. אצל ברסלבסקי מצאתי עדויות על פרשים יהודים שהיו באים לחגיגות רבי שמעון בר־יוחאי, רכובים על סוסים אבירים, מכפרים אלה. מי זוכר?

היפלגנו בסירת־מנוע מקליה, שנשמעת כיום כמו שם עברי, אבל היא ראשי־תיבות: קם לתחיה ים־המוות.

אני הייתי ילד וכולם היו סטודנטים.

תלמידי “הרצליה” ותלמידי גימנסיות “תרבות” בליטא, שהוריהם שלחום ללמוד במיכללה העברית הראשונה לאחר אלפיים שנה.

הם היו שרים שירים ברוסית, בפולנית, בגרמנית, בערבית, בעברית.

לבשו מיכנסי־חאקי קצרים. גם הבנים גם הבנות. לבנות היו מיכנסי חאקי קצרים עם גומיות.

כשהגיעה הסירה אל מול מצדה, לפנות־ערב, נורו מן החוף יריות לעברנו. החוף היה מרוחק כ־600 מטר מאתנו. השנה היתה 1937. שנה לאחר פרוץ “מאורעות הדמים”.

השתטחנו על קרקעית־הסירה, לפי פקודת דודי. הוא שלף מחיקו “מאוזר” בלתי־חוקי, ועוד אחד או שניים מהסטודנטים של הימים ההם, שלפו כנ“ל. עם ה”מאוזרים" המצחיקים שלהם עם קת־העץ הארוכה, הם החזירו אש למרחק 600 מטר. וכמו שאמר אברהם שפירא, לא הרגנו ולא נהרגנו. פשוט הימשכנו.

בלילה, בסדום, הדליקו השומרים מדורה ושרו שירים. סדום לא היתה אלא כמה צריפים.

אחר־כך טיילנו בתוך אפיקו של הארנון.

קניון. המים מי־אפסיים. הולכים בתוך המים, נגד הזרם, בין קירות־סלע זקופים. מפל פה, מפל שם.

המעיינות החמים של קלירוהי פיכו בפשטות בתוך הסלעים.

היום לא שומעים את השם קלירוהי, אבל זה היה השם. פשוט נכנסנו אל בין חגווי־הסלע המלאים מים גפריתיים רותחים, ורחצנו בהם.

יש לי אלבום מאותה תקופה, אלבום שההסברים בו נכתבו בידי דודי. זה מתחיל מתחנת־הרכבת של עזריה, וזה כולל את מעלה־אדומים של אז, שאינו דומה כלל לזה של עכשיו. זה עובר דרך ים־המוות ודרך קלירוהי וסדום ויש צילום ללא הבהק של מדורת־שומרים בלילה. עם חצובה לקפה. ויש מערת־סדום על הסטלקטיטים שלה, שהיו רבים אז מאשר היום. ויש סלעים חשופים, רטובים של נחל־ארנון.

היריות מכיוון מצדה, נחל־ארנון, המעיינות החמים, תשובת המאוזר המגוחך מן הים המת אל החוף, מי יודע אם לא אלה שעשו לי מה שקרוי “השקפת־עולם”.

זאת היתה כיתה דל“ת. לפני כן, בכיתה גימ”ל, היו המאורעות 1936. בית וגן שהיא כיום בת־ים, נהפכה לפתע כמעט מחוץ לתחום. שני האחים שמרלינג, מבית וגן, שהיו מגיעים יום יום לכיתה באוטובוס “דרום־יהודה” דרך יפו, חדלו להגיע לזמן מה. גם האחים סלומון, משכונת בורוכוב, שהיא היום גבעתיים, חדלו להגיע לזמן מה. בכיכר בוגרשוב שהיום כבר איננה אבל היתה עד לפני שנתיים עם עצי אקליפטוס, היה מחנה אוהלים של פליטי־יפו. כן, גם לנו היו מחנות פליטים.

במיסדרונות של בית־הספר העממי שלנו, ישנו פליטים על מיזרונים.

וכל מיני “חברה’מנים” יצאו להגן על המולדת ב“מאוזר”. ב“נגאן” פולני, ברובה “לי אנפילד”.

כשהייתי בן 13 יצאתי לטיול הגדול שלי למידבר־יהודה, שוב עם הדוד ושוב עם הסטודנטים שלו. בינתיים קרה משהו. הואיל והשנה היתה 1940 קרה שהמאורעות הסתיימו, וקרה שמילחמת־עולם ניתקה את הקשר בין הסטודנטים שבאו מריגה, מקובנה, מוילנה, ומוארשה, ובין מישפחותיהם שעלו בלהבות השמימה. אז לא ידענו על־כך. זה עוד לא התחיל. יצאנו למידבר־יהודה עם דודי בראש ועם שני חמורים למשא. התחלנו באפיק הקידרון היוצא מירושלים, והלכנו.

היה חם. יבש. קוצים. לבן. לא אשכח.

עוד לפני־כן הייתי בטיולים של התנועה, אבל אף־פעם לא מפרך שכזה. ברגלים הקטנות שלי אז טיפסתי בשבילי־העיזים התלולים. על שני החמורים רכבו שני פרופסורים קשישים – אני מניח שהיו בני גילי כיום. הם היו ביולוגים, וממרומי החמור הסבירו לסטודנטים כל צמח וכל בעל־חיים שניקרו בדרכנו. אז לא קראו לעניין הזה “ארץ־ישראל”. קראו לזה “הארץ”. וזו היתה “ידיעת־הארץ”. סיאה שעירה. חוחן. דרדר. עקרב.

סבא היה נזיר מאסיה הקטנה. במערות של המנודים חיו בתקופתו 5000 נזירים. הפרסים טבחו אותם על סלע אחד והגולגלות בתוך גומחה בתוך תשתית המינזר החצובה בסלע הקדמון.

דודי הפך ברבות הימים להיות שגריר. איזה הפסד. הוא נהרג בתאונת־דרכים בסאן־דומינגו עם אשתו, אשת־השגריר, שהיתה סטודנטית יהודיה מליטא, שידעה את כל שמות צמחי הארץ, כי היתה ביולוגית.


 

מירפסת הר־ציון    🔗

ביום יפה רגיל, סופר מאיר הר־ציון עד 70 צבאים ממירפסת התצפית שלו. היום הצלחנו לספור רק 12.

מהמירפסת של הר־ציון רואים הכל. את הירדן הפתלתל. את מטעי־התמרים, ואת ביקעת־הירדן היפהפיה. זהו “כוכב־הרוח”. או כאוכאב־אל־הווה, או כוכב־הירדן, או מצודת בלוואר הצלבנית. כשמו כן המקום הזה, והרוח כאן עזה, אבל המראה שגיא.

למעלה הרים מיוערים. למטה, ארץ חרוצת ערוצים, בתות, זרועה, בני־שיח וצמחיה עבותה, הכל ירוק, ירוק עד כאב. בחלקה רחוקה למטה, רועות הפרות. הצבאים מטיילים להם חופשי. מגיעים מתוך קפל קרקע. נעלמים שוב מאחורי קפל אחר. אוכלים עשב. מהלכים בתוך ערוץ. לפעמים פיתאום אתה מאבד אותם כאשר צבעם מתמזג עם צבע האדמה והסלע. פיתאום הם על קו־הרקיע. פיתאום לא. אפשר לעמוד ולא לעשות שום דבר אחר. רק לראות צבאים.

מכל המקומות בהם פורחות כלניות, נדמה לי שכאן, מתחת לכוכב־הירדן, השפע ממש לא ניתן לשאתו. כל־כך הרבה. כל כך הרבה במקום אחד.

אני הולך בשביל בתוך הנחל. קוטף עלים ואוכל אותם. אינני יודע בדיוק מה הם. משהו ממישפחת החרדל. הם כל־כך דומים. לכל העלים האלה טעם חריף. אפשר היה להכין מהנחל הזה סלט ירוק נהדר לחצי מיליון איש.


 

בזלת    🔗

אחרי כפר־תבור, כתמים כחולים על אדמת־הבזלת. אולי הפרח היפה ביותר שאני מכיר מפרחי־הבר: תורמוס. בספרים כתוב, שהתורמוס הכחול אוהב אדמת־בזלת. הספרים אמרו אמת. אנשי המקום שנולדו כאן אומרים לי שלפחות ב־50 השנים האחרונות, בכל שנה כמו שעון, מופיע התורמוס בדיוק באותן חלקות. אני בכל־זאת מאמין שכמו השנה הזאת לא היה ולא יהיה.

בזלת יפהפיה. עושים ממנה בתים יפים, חומות יפות, מיגדלים יפים. היום, כבר לא. אפילו כאשר יש כסף ויש תקציב לעשות משהו מפואר, ציבורי, לא נוגעים בבזלת. לא לוקחים את חמרי־הנוף. לי לא היה מפריע אם המזנון הגדול ליד תחנת־הדלק על חוף־הכינרת היה בנוי מבזלת, אבל לא שאלו אותי ולא את הבזלת.


 

סלאמס    🔗

אפיקים קיבוץ עשיר.

אבל הוא דומה לשכונת־עוני. אם היית רואה את הבתים של אפיקים ליד תל־אביב, היית מתגייס למאבק ציבורי לפנות את מישפחות־העוני מן המיבנים הללו.

מלבנים פרימיטביים. כמו מעברות. לקיבוצים יש בעיה איך להשתלב בנוף, ומי יודע אם בעיה זו קיימת במערכת הריגשית שלהם. כדי לאהוב קיבוץ גם בזכות מראהו, צריך פשוט להיות קנאי דתי. מבחינת התרומה לנוף הארץ, הקיבוץ אינו יכול להיות דבר שאתה אוהב, רק דבר שאתה מבין. מיום ליום, כמובן, אתה נאלץ להבין יותר ויותר דברים, אך זוהי אופרה אחרת.


 

ים־סוף    🔗

השלום באופק.

זוהי, כמובן, מלה ריקה אף אחד לא יודע מה יש באופק ומה ממתין מאחורי האופק, אבל בינתיים עד לשלום, אתה יכול להדרים מאילת.

הפיורד. אי־האלמוגים. שיגעון. הבידואי רובץ בצל ליד גמלו המקושט. כשאתה מצלם, הוא דורש כסף, אבל בשפה רפה ועצלה. אפילו אינו מרים את ראשו כאשר הוא אומר זאת.

עד נועייבה, שבפינו היתה נביעות, הדרך לוחכת את הים. קל מאד לדעת היכן שוניות האלמוגים. שם הגלים נשברים ומעלים קצף. כל־כך קרוב לחוף.

הרים שחורים. הרים אדומים. פתאום ללא אזהרה, אשד של חול זהוב. כך, כמו מפל שלג, ירד החול מן הגבעה ויצר שפך על החוף.

החוף הזה של ים־סוף הזה מאילת ועד אופירה, הוא אולי החוף הפראי והיפה שבעולם.

פתאום אני רואה דולפין.

כמה עשרות מטרים מן החוף, קופץ מתוך המים, צולל, משתכשך, מתהפך, צולל ונעלם.

עיר. בכר. באביב הכל צעיר.

מנועייבה דרומה הדרך עוזבת את הים ונכנס עמוק אל תוך סיני.

צפרי טרף. ג’בלאות גבוהים מחודדים פראיים שלא ידעו ואולי לא יידעו את האדם.

אינני מאמין שפעם יהיה עולם שבו אוכל לשוטט חפשי בסיני. העולם אינו של בני־אדם. הוא של ממשלות. כל עוד סיני שייך לממשלה שלך, תוכל להלך בו. העולם שבו ללא ממשלות אתה יכול לשוטט עם הרוח בארץ אוייבך ואוייבך יכול לשוטט להנאתו בארצך. עוד לא נולד.

בינתיים האביב בכל הדרו בסיני.

ירוק!


 

אירוס    🔗

הלכתי ביום גשם לראות את אירוס־נצרת.

פרח סוריאליסטי, כאילו סלוודור דאלי צייר אותו. אם לא הייתי רואה בעיניים את הפרח הזה, לא הייתי מאמין.

במורד השביל המוליך אל אירוס־נצרת, בגבעת־המורה, מצאנו איש־צבא במדים שמכוניתו נתקעה בבוץ. עזרנו לו לצאת. חשבתי עליו, על הקצין הזה, שיצא לו לבטח לסיור שיגרתי מטעם מטה־החטיבה שלו או מה, ולפתע ראה את האירוס, וסטה מהדרך לראות אותו. בטח איחר להתייצב באותו יום, והכל בשל אירוס.

מגבעת־המורה קפצתי לגלבוע.

איזה אל טל, ואיפה אל מטר. אירוס הגלבוע שם ללעג את הקללה העתיקה. בוץ. סלעים. שיחי כלך, והמשוגע האירוס הזה בכל מקום. ומסביב ההר ולמטה העמקים. יזרעאל, בית־שאן, ירק. שלווה. וזוהי העונה היחידה בה אין אובך ואתה רואה למרחקים את הארץ הקטנה המוזרה הזאת. היא דומה לנחל של הרקליטוס. ולעולם לא תצליח לראות אותה פעמיים.

בתוך המקום הקטן הזה, הכל, מאפריקה ועד לאלפים. מידבר ושלג. והנה החסידות עפות. כאן נתיב האביב שלהן. לא את הארץ הזאת ולא את האביב הזה תראה פעמיים. רק חד פעמי. לא חוזר.


 

כריסטיאן    🔗

היא גרה בפאריז. אבל זה 20 שנה היא באה הנה באביב.

בטלפון מפאריז היא שואלת אותי אם כבר יש כלניות. ואז היא באה.

הולכת לעמק־הירדן לראות את מעוף־החסידות. מתכופפת בשדה מעל רקפת, כלנית. מצלמת צבעוני במכתש־רמון. זוכרת כשהיו בעין־גדי מים. עוצרת כדי להתבונן באנפות הבקר. קוראת לצפרים ולפרחים בשמם. מכירה את כבישי הנוף הצרים, הנידחים.

איני יודע אם זאת בשבילה ארץ התנ“ך או מה. אצל הקתולים התנ”ך לא כל־כך חשוב. אולי בכל־זאת, למרות מיפעלנו, נשארה הארץ הזאת איכשהו ארץ בראשית, ואולי היא יכולה להלך קסם על מי שרוצה לראות שמים והר ופרח וציפור באוויר ונחל חרב שהתמלא לפתע מים. וצבי בתוך הוואדי ולהקת־שקנאים ממריאה.


 

בחזרה    🔗

האביב נגמר. חזרנו לטלוויזיה.

אבל לא נשכח אותך. נפלא שכמוך, 1980.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47933 יצירות מאת 2673 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20499 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!