כשיופיעו שורות אלה, הוא כבר לא יהיה. הוא ייבלע בסופות־חול, בחמסינים, כשם שאחת לפרק זמן הוא נבלע גם במילחמה.

האביב בארץ קצר. הוא נגמר לפני פסח. כאשר האירופים חוגגים את האביב, אנחנו בתוך הקיץ. יש לנו סתיו ארוך, חורף קצר, ברוטאלי, אביב קצר מהמם, וקיץ ארוך, ברוטאלי. הקיץ הוא העונה שבה אנחנו לא יודעים לחיות בארץ הזאת. היא חמה עלינו. עמים בדרך־כלל לומדים איך לחיות בארצם. לנורבגי ולקנדי ולפיני לא קר בחורף ולערבי לא חם בקיץ. אנחנו הבאנו הנה הרבה מאד, אבל לקחנו מכאן מעט מאד. יש משהו מהיהירות לא רק ביחסנו אל העמים הסובבים אותנו – אנחנו תמיד בטוחים שיש לנו מה ללמד אותם ולא כל־כך מה ללמוד מהם – אנו מתייחסים ביהירות גם אל ארצנו. הילבשנו אותה שימלת בטון ומלט, אם גם פרשנו לה מרבדי גנים, כדברי השיר, אבל לא שאלנו את רוח השרב איך ליצור איתה דו־קיום לא שאלנו את השמש היוקדת מה היא מציעה לנו. לא שאלנו את הסלעים ואת האדמה, אולי יש להם תשובה. כולנו כמו עיריית ירושלים מדי שנה. ערוכים כהלכה לקראת כל הבלתי־צפוי, משלג ועד מילחמת־עולם. הדבר היחיד שאליו איננו ערוכים כלל, הוא הצפוי. הקיץ הנהדר שלנו הוא גיהנום. ומה זה בעצם גיהנום, אם לא גן־עדן שדייריו הופכים אותו לכזה.

אבל יש לנו אביב קצר, פראי, משגע, וכמו האביב של 1980 לא היה, ומי יודע אם יהיה. לא היתה שנה כזו, שבה האדמה השתגעה מרוב פריחה. התפרצה בירוק. התכסתה במרבדים צבעוניים, התמלאה ניחוחות, ומי היה מאמין שכל־כך הרבה זרעים מחכים באדמת התלאובות הזאת להזדמנות.

כשיופיעו שורות אלה, אביב 80 יהיה מאחורינו. אבל, הוא היה הנהדר שבכולם. עוצר־הנשימה שבכולם. היפה והמתוק והמשכר שיכול היה להיות.

אני מנסה להיפרד ממנו כמו שנפרדים מאהובה. אהובה שנכנסה אל תוך חייך לכמה שבועות ונעלמה מהם, והותירה אחריה שיכרון של ריח.

שוייץ

מידבר־יהודה היה שווייץ של המיזרח־התיכון.

אני מכיר אותו שרוף, צחיח, יבש, לבן. מיסתורי. מיקלט למרי־נפש. למנודים. לפורשים מן העולם. הוא כאילו מחוץ לעולם. מעבר לו. מאז דויד ואנשיו, עד לאיסיים, עד ליוחנן המטביל, עד לסיקריקין של מצדה ולנזירים של מר־סבא. גיאיות עמוקים פראיים של “עיט עיט על הריך”. שבילי־עיזים בהירים על גבעות רכות, בהירות, ואדיות רחבים הנשפכים אל הערבה, מערות בראשי־הצוקים, שמים בהירים לוהטים. ונוף של פלנטה אחרת, אולי הירח, אבל לא כדור־הארץ.

אבל פתאום, אביב 80.

הגבעות ירוקות לחלוטין. אי־אפשר לראות אפילו קרחת אחת קטנה. פתאום הכל נעשה רך, מתקתק. כמו בונבוניירה שוויצרית. כבשים שאננים רועים על מידרון ירוק. ואתה מחפש לראות את הגגות האדומים, לשמוע את דינדון פעמוני־הפרות. זה לא מידבר. זו ארץ פורחת. ולא אנחנו, אלא אלוהים הפריח את השממה הזאת, להרף־עין אחד, להראות לנו מה הוא יודע לעשות אם הוא רק רוצה.

לראות פתאום מרבדים אדומים של פרג על חוף ים־המוות. איזה ים־מוות. זה ים שוקק־חיים. לצידי הדרכים זיפניים כחולים, מרווה פורחת, אפונת־בר, כלניות. כן, כלניות במידבר־יהודה. ועוד איך.

מים בגבים. מים בנחלים. מים בתוך האדמה. תמרים ירוקים.

הירוק כמעט עושה עוול למידבר הנהדר הזה. כאילו לקחו ישיש והלבישו אותו בתחפושת של ילד. מי יודע, אולי הוא היה כזה כשהיה ילד לפני מהפכת סדום ועמורה. אולי?

היה לי דוד

את מידבר־יהודה הכרתי בגיל צעיר. הייתי בן 10 כאשר עברתי לראשונה את ים־המלח, מקליה לסדום בסירה, ילד של תל־אביב הלבנה־ירוקה בארץ בראשית מוזרה. כשהייתי בן שלוש־עשרה הלכתי מירושלים למר־סבא בתוך נקיק הקידרון. אלה, בזכות דודי.

היה לי דוד שהיה סטודנט על הר־הצופים. בשנות השלושים.

הוא לא נולד בארץ. הוא הגיע הנה ילד, עם סבי. אין לי מושג כיצד יכול היה להיראות אילמלא עלה ארצה. מפני שמי שמגיע כילד לאיזשהו מקום, מקבל את המקום עליו. אולי היה גדל להיות חיוור, ממושקף, בעל תלתלים עצובים וספוג בצער־העולם. הוא היה מגודל, גבוה, רחב, שזוף, ומה שנקרא בלשון הימים ההם “חברה’מן”. כשהיה בן 16 יצא כבר לטיול הבודד הראשון לו, נעלם לחודש ימים מן הבית, שוטט במידבר יהודה. חזר עם צלקת של סכין, פגישה עם שודדים. לימים, עבר ברגל את כל עבר־הירדן. את מידבר סוריה, וכמובן את הארץ הקטנה שלנו, לאורכה ולרוחבה ולגובהה.

הוא דיבר ערבית על כל ניביה וזה היה גם המיקצוע שלמד: “מדעי־המיזרח” קראו לזה, כי לגבינו, הציונים, ארץ־ישראל לא היתה טבור העולם, אלא ה“מזרח”, לגבי אנשי ה“מערב”.

בצריף שבו גרנו, היה מופיע מפעם לפעם ידיד ערבי. את פרנסתו כסטודנט, מצא הדוד בהדרכת מטיילים בשבילי־הארץ.

הוא היה איש שלא השכיל לגלות את עצמו. שהה במצדה שבועות רבים. איני זוכר, אולי גם חודשים. צילם מצבות בבתי־קברות יהודיים בכפרי־הלבנון, וכתב עבודה אוניברסיטאית על כפריים יהודים שחיו בלא פחות מ־25 כפרים בלבנון. אני זוכר שם של כפר אחד, שהיה כמעט כולו יהודי עד לסוף המאה שעברה: דיר־אל־קמר. אצל ברסלבסקי מצאתי עדויות על פרשים יהודים שהיו באים לחגיגות רבי שמעון בר־יוחאי, רכובים על סוסים אבירים, מכפרים אלה. מי זוכר?

היפלגנו בסירת־מנוע מקליה, שנשמעת כיום כמו שם עברי, אבל היא ראשי־תיבות: קם לתחיה ים־המוות.

אני הייתי ילד וכולם היו סטודנטים.

תלמידי “הרצליה” ותלמידי גימנסיות “תרבות” בליטא, שהוריהם שלחום ללמוד במיכללה העברית הראשונה לאחר אלפיים שנה.

הם היו שרים שירים ברוסית, בפולנית, בגרמנית, בערבית, בעברית.

לבשו מיכנסי־חאקי קצרים. גם הבנים גם הבנות. לבנות היו מיכנסי חאקי קצרים עם גומיות.

כשהגיעה הסירה אל מול מצדה, לפנות־ערב, נורו מן החוף יריות לעברנו. החוף היה מרוחק כ־600 מטר מאתנו. השנה היתה 1937. שנה לאחר פרוץ “מאורעות הדמים”.

השתטחנו על קרקעית־הסירה, לפי פקודת דודי. הוא שלף מחיקו “מאוזר” בלתי־חוקי, ועוד אחד או שניים מהסטודנטים של הימים ההם, שלפו כנ“ל. עם ה”מאוזרים" המצחיקים שלהם עם קת־העץ הארוכה, הם החזירו אש למרחק 600 מטר. וכמו שאמר אברהם שפירא, לא הרגנו ולא נהרגנו. פשוט הימשכנו.

בלילה, בסדום, הדליקו השומרים מדורה ושרו שירים. סדום לא היתה אלא כמה צריפים.

אחר־כך טיילנו בתוך אפיקו של הארנון.

קניון. המים מי־אפסיים. הולכים בתוך המים, נגד הזרם, בין קירות־סלע זקופים. מפל פה, מפל שם.

המעיינות החמים של קלירוהי פיכו בפשטות בתוך הסלעים.

היום לא שומעים את השם קלירוהי, אבל זה היה השם. פשוט נכנסנו אל בין חגווי־הסלע המלאים מים גפריתיים רותחים, ורחצנו בהם.

יש לי אלבום מאותה תקופה, אלבום שההסברים בו נכתבו בידי דודי. זה מתחיל מתחנת־הרכבת של עזריה, וזה כולל את מעלה־אדומים של אז, שאינו דומה כלל לזה של עכשיו. זה עובר דרך ים־המוות ודרך קלירוהי וסדום ויש צילום ללא הבהק של מדורת־שומרים בלילה. עם חצובה לקפה. ויש מערת־סדום על הסטלקטיטים שלה, שהיו רבים אז מאשר היום. ויש סלעים חשופים, רטובים של נחל־ארנון.

היריות מכיוון מצדה, נחל־ארנון, המעיינות החמים, תשובת המאוזר המגוחך מן הים המת אל החוף, מי יודע אם לא אלה שעשו לי מה שקרוי “השקפת־עולם”.

זאת היתה כיתה דל“ת. לפני כן, בכיתה גימ”ל, היו המאורעות 1936. בית וגן שהיא כיום בת־ים, נהפכה לפתע כמעט מחוץ לתחום. שני האחים שמרלינג, מבית וגן, שהיו מגיעים יום יום לכיתה באוטובוס “דרום־יהודה” דרך יפו, חדלו להגיע לזמן מה. גם האחים סלומון, משכונת בורוכוב, שהיא היום גבעתיים, חדלו להגיע לזמן מה. בכיכר בוגרשוב שהיום כבר איננה אבל היתה עד לפני שנתיים עם עצי אקליפטוס, היה מחנה אוהלים של פליטי־יפו. כן, גם לנו היו מחנות פליטים.

במיסדרונות של בית־הספר העממי שלנו, ישנו פליטים על מיזרונים.

וכל מיני “חברה’מנים” יצאו להגן על המולדת ב“מאוזר”. ב“נגאן” פולני, ברובה “לי אנפילד”.

כשהייתי בן 13 יצאתי לטיול הגדול שלי למידבר־יהודה, שוב עם הדוד ושוב עם הסטודנטים שלו. בינתיים קרה משהו. הואיל והשנה היתה 1940 קרה שהמאורעות הסתיימו, וקרה שמילחמת־עולם ניתקה את הקשר בין הסטודנטים שבאו מריגה, מקובנה, מוילנה, ומוארשה, ובין מישפחותיהם שעלו בלהבות השמימה. אז לא ידענו על־כך. זה עוד לא התחיל. יצאנו למידבר־יהודה עם דודי בראש ועם שני חמורים למשא. התחלנו באפיק הקידרון היוצא מירושלים, והלכנו.

היה חם. יבש. קוצים. לבן. לא אשכח.

עוד לפני־כן הייתי בטיולים של התנועה, אבל אף־פעם לא מפרך שכזה. ברגלים הקטנות שלי אז טיפסתי בשבילי־העיזים התלולים. על שני החמורים רכבו שני פרופסורים קשישים – אני מניח שהיו בני גילי כיום. הם היו ביולוגים, וממרומי החמור הסבירו לסטודנטים כל צמח וכל בעל־חיים שניקרו בדרכנו. אז לא קראו לעניין הזה “ארץ־ישראל”. קראו לזה “הארץ”. וזו היתה “ידיעת־הארץ”. סיאה שעירה. חוחן. דרדר. עקרב.

סבא היה נזיר מאסיה הקטנה. במערות של המנודים חיו בתקופתו 5000 נזירים. הפרסים טבחו אותם על סלע אחד והגולגלות בתוך גומחה בתוך תשתית המינזר החצובה בסלע הקדמון.

דודי הפך ברבות הימים להיות שגריר. איזה הפסד. הוא נהרג בתאונת־דרכים בסאן־דומינגו עם אשתו, אשת־השגריר, שהיתה סטודנטית יהודיה מליטא, שידעה את כל שמות צמחי הארץ, כי היתה ביולוגית.

מירפסת הר־ציון

ביום יפה רגיל, סופר מאיר הר־ציון עד 70 צבאים ממירפסת התצפית שלו. היום הצלחנו לספור רק 12.

מהמירפסת של הר־ציון רואים הכל. את הירדן הפתלתל. את מטעי־התמרים, ואת ביקעת־הירדן היפהפיה. זהו “כוכב־הרוח”. או כאוכאב־אל־הווה, או כוכב־הירדן, או מצודת בלוואר הצלבנית. כשמו כן המקום הזה, והרוח כאן עזה, אבל המראה שגיא.

למעלה הרים מיוערים. למטה, ארץ חרוצת ערוצים, בתות, זרועה, בני־שיח וצמחיה עבותה, הכל ירוק, ירוק עד כאב. בחלקה רחוקה למטה, רועות הפרות. הצבאים מטיילים להם חופשי. מגיעים מתוך קפל קרקע. נעלמים שוב מאחורי קפל אחר. אוכלים עשב. מהלכים בתוך ערוץ. לפעמים פיתאום אתה מאבד אותם כאשר צבעם מתמזג עם צבע האדמה והסלע. פיתאום הם על קו־הרקיע. פיתאום לא. אפשר לעמוד ולא לעשות שום דבר אחר. רק לראות צבאים.

מכל המקומות בהם פורחות כלניות, נדמה לי שכאן, מתחת לכוכב־הירדן, השפע ממש לא ניתן לשאתו. כל־כך הרבה. כל כך הרבה במקום אחד.

אני הולך בשביל בתוך הנחל. קוטף עלים ואוכל אותם. אינני יודע בדיוק מה הם. משהו ממישפחת החרדל. הם כל־כך דומים. לכל העלים האלה טעם חריף. אפשר היה להכין מהנחל הזה סלט ירוק נהדר לחצי מיליון איש.

בזלת

אחרי כפר־תבור, כתמים כחולים על אדמת־הבזלת. אולי הפרח היפה ביותר שאני מכיר מפרחי־הבר: תורמוס. בספרים כתוב, שהתורמוס הכחול אוהב אדמת־בזלת. הספרים אמרו אמת. אנשי המקום שנולדו כאן אומרים לי שלפחות ב־50 השנים האחרונות, בכל שנה כמו שעון, מופיע התורמוס בדיוק באותן חלקות. אני בכל־זאת מאמין שכמו השנה הזאת לא היה ולא יהיה.

בזלת יפהפיה. עושים ממנה בתים יפים, חומות יפות, מיגדלים יפים. היום, כבר לא. אפילו כאשר יש כסף ויש תקציב לעשות משהו מפואר, ציבורי, לא נוגעים בבזלת. לא לוקחים את חמרי־הנוף. לי לא היה מפריע אם המזנון הגדול ליד תחנת־הדלק על חוף־הכינרת היה בנוי מבזלת, אבל לא שאלו אותי ולא את הבזלת.

סלאמס

אפיקים קיבוץ עשיר.

אבל הוא דומה לשכונת־עוני. אם היית רואה את הבתים של אפיקים ליד תל־אביב, היית מתגייס למאבק ציבורי לפנות את מישפחות־העוני מן המיבנים הללו.

מלבנים פרימיטביים. כמו מעברות. לקיבוצים יש בעיה איך להשתלב בנוף, ומי יודע אם בעיה זו קיימת במערכת הריגשית שלהם. כדי לאהוב קיבוץ גם בזכות מראהו, צריך פשוט להיות קנאי דתי. מבחינת התרומה לנוף הארץ, הקיבוץ אינו יכול להיות דבר שאתה אוהב, רק דבר שאתה מבין. מיום ליום, כמובן, אתה נאלץ להבין יותר ויותר דברים, אך זוהי אופרה אחרת.

ים־סוף

השלום באופק.

זוהי, כמובן, מלה ריקה אף אחד לא יודע מה יש באופק ומה ממתין מאחורי האופק, אבל בינתיים עד לשלום, אתה יכול להדרים מאילת.

הפיורד. אי־האלמוגים. שיגעון. הבידואי רובץ בצל ליד גמלו המקושט. כשאתה מצלם, הוא דורש כסף, אבל בשפה רפה ועצלה. אפילו אינו מרים את ראשו כאשר הוא אומר זאת.

עד נועייבה, שבפינו היתה נביעות, הדרך לוחכת את הים. קל מאד לדעת היכן שוניות האלמוגים. שם הגלים נשברים ומעלים קצף. כל־כך קרוב לחוף.

הרים שחורים. הרים אדומים. פתאום ללא אזהרה, אשד של חול זהוב. כך, כמו מפל שלג, ירד החול מן הגבעה ויצר שפך על החוף.

החוף הזה של ים־סוף הזה מאילת ועד אופירה, הוא אולי החוף הפראי והיפה שבעולם.

פתאום אני רואה דולפין.

כמה עשרות מטרים מן החוף, קופץ מתוך המים, צולל, משתכשך, מתהפך, צולל ונעלם.

עיר. בכר. באביב הכל צעיר.

מנועייבה דרומה הדרך עוזבת את הים ונכנס עמוק אל תוך סיני.

צפרי טרף. ג’בלאות גבוהים מחודדים פראיים שלא ידעו ואולי לא יידעו את האדם.

אינני מאמין שפעם יהיה עולם שבו אוכל לשוטט חפשי בסיני. העולם אינו של בני־אדם. הוא של ממשלות. כל עוד סיני שייך לממשלה שלך, תוכל להלך בו. העולם שבו ללא ממשלות אתה יכול לשוטט עם הרוח בארץ אוייבך ואוייבך יכול לשוטט להנאתו בארצך. עוד לא נולד.

בינתיים האביב בכל הדרו בסיני.

ירוק!

אירוס

הלכתי ביום גשם לראות את אירוס־נצרת.

פרח סוריאליסטי, כאילו סלוודור דאלי צייר אותו. אם לא הייתי רואה בעיניים את הפרח הזה, לא הייתי מאמין.

במורד השביל המוליך אל אירוס־נצרת, בגבעת־המורה, מצאנו איש־צבא במדים שמכוניתו נתקעה בבוץ. עזרנו לו לצאת. חשבתי עליו, על הקצין הזה, שיצא לו לבטח לסיור שיגרתי מטעם מטה־החטיבה שלו או מה, ולפתע ראה את האירוס, וסטה מהדרך לראות אותו. בטח איחר להתייצב באותו יום, והכל בשל אירוס.

מגבעת־המורה קפצתי לגלבוע.

איזה אל טל, ואיפה אל מטר. אירוס הגלבוע שם ללעג את הקללה העתיקה. בוץ. סלעים. שיחי כלך, והמשוגע האירוס הזה בכל מקום. ומסביב ההר ולמטה העמקים. יזרעאל, בית־שאן, ירק. שלווה. וזוהי העונה היחידה בה אין אובך ואתה רואה למרחקים את הארץ הקטנה המוזרה הזאת. היא דומה לנחל של הרקליטוס. ולעולם לא תצליח לראות אותה פעמיים.

בתוך המקום הקטן הזה, הכל, מאפריקה ועד לאלפים. מידבר ושלג. והנה החסידות עפות. כאן נתיב האביב שלהן. לא את הארץ הזאת ולא את האביב הזה תראה פעמיים. רק חד פעמי. לא חוזר.

כריסטיאן

היא גרה בפאריז. אבל זה 20 שנה היא באה הנה באביב.

בטלפון מפאריז היא שואלת אותי אם כבר יש כלניות. ואז היא באה.

הולכת לעמק־הירדן לראות את מעוף־החסידות. מתכופפת בשדה מעל רקפת, כלנית. מצלמת צבעוני במכתש־רמון. זוכרת כשהיו בעין־גדי מים. עוצרת כדי להתבונן באנפות הבקר. קוראת לצפרים ולפרחים בשמם. מכירה את כבישי הנוף הצרים, הנידחים.

איני יודע אם זאת בשבילה ארץ התנ“ך או מה. אצל הקתולים התנ”ך לא כל־כך חשוב. אולי בכל־זאת, למרות מיפעלנו, נשארה הארץ הזאת איכשהו ארץ בראשית, ואולי היא יכולה להלך קסם על מי שרוצה לראות שמים והר ופרח וציפור באוויר ונחל חרב שהתמלא לפתע מים. וצבי בתוך הוואדי ולהקת־שקנאים ממריאה.

בחזרה

האביב נגמר. חזרנו לטלוויזיה.

אבל לא נשכח אותך. נפלא שכמוך, 1980.

בעברית של אבותינו שימשו לא פחות מ־36 פעלים, כדי לתאר את הפעולות השונות הקשורות בעיבוד התאנה, בכבישתה, באכילתה.

בעברית של אבותינו, שימשו לא פחות מ־20 שמות לתיאור חלקי־התאנה השונים.

בעברית של אבותינו, היתה התאנה סמל של האושר ושל היציבות. לא הרבה אושר ולא הרבה יציבות ידעה הארץ המובטחת הזאת, אבל היו לה ימים יפים. בימים היפים ההם ישבו אבותינו לבטח, איש תחת גפנו ותחת תאנתו.

אינני יודע את ההבדל בין דבלה ובין גרוגרת. והרי גם “קיץ” אינו אלא תאנים מיובשות. ואינני יודע בדיוק מהן קציעות ומהן בנות שוח. כמו כן, אינני יודע מי יושב לבטח ומתי ישב כאן מישהו לבטח.

בשבתות של הקיץ אני יוצא ללקט תאנים. הן עומדות ומחכות, הרבה שנים מחכות למישהו שיבוא לקטוף אותן, וגם למישה שיבוא ויישב תחתן לבטח.

תאנה היא תרבות שלמה, תרבות של אושר ושל ישיבה על האדמה ושל התמזגות עם האדמה ושל השתייכות אליה. תאנה אינה גדלה בעצמה. תאנה מגדלים. עודרים וחורשים. מנקבים את הפגים כדי להקדים את הבשלת הבכורות, תולים בין ענפי התאנה ענפים של תאנת הבר, המיושבים בקיני צרעות, כי הצרעה מפרה את התאנה ויש עוד אלף ואחת מלאכות הקשורות בגידול התאנה, וכאשר יחזרו כל המלים היפות של אבותינו אל השפה העברית, אז נדע כי הגענו אל המנוחה ואל הנחלה.

ובינתיים, אני יוצא בשבת אל התאנים המחכות.

של אף אחד

מסביב לירושלים, יש הרבה הרים של אף אחד. בהרים יש ערוצים של אף אחד, מעיינות של אף אחד, ובערוצים יש מדרגות של אף אחד. ובמדרגות אשר בערוצים, יש גפן של אף אחד ותאנה של אף אחד. כל מה שעליך לעשות, הוא לטפס בתוך הערוץ של אף אחד, לעלות ממדרגה של אף אחד אל מדרגה של אף אחד, וללקט את הפרי של אף אחד.

נחל החלילים

העמק של מוצא כולו מטעים וכולו ירק וכולו שוקק מים. מוצא היא סיפור לחוד, הסיפור של ראשית ההתיישבות היהודית החדשה בארץ־ישראל, ופעם נחזור אליו. מן העמק של מוצא שכולו מטעים, אתה מפלס לך דרך בתוך שיפעת הפטל, עד שאתה מגלה את השביל העולה צפונה, במעלה ההר. השביל הזה מכניס אותך אל נחל החלילים.

איני יודע מי נתן לו את השם ומדוע. אולי בשל המיית־הרוח בו.

נחל החלילים אינו אלא ערוץ. יבש בקיץ ומן הסתם מגלגל מים בחורף. הדבר הכי יפה בארץ והכי אופייני לארץ, הוא הערוצים. בתחתית הערוץ תמיד יש מים איכשהו, מפני שתמיד ירוק שם. ירוק בקיץ וירוק בחורף.

הערוץ מדורג במדרגות.

פה ושם בית, או שרידי בית.

בכניסה אל נחל החלילים, כמה קבוצות של ברושים עתיקים, ברושי ענק. ראשית ההתיישבות.

מי עשה את המדרגות הראשונות, לא תדע. זוהי ארץ היבוסי. ולאחר היבוסי ישב כאן איש יהודה. אינני יודע באיזו שפה דיברו כאן האיכרים בימי שלטון ביזנטיון. אבל אני יודע שהמדרגות עברו מדור לדור ומעם לעם ומשלטון לשלטון ומהיסטוריה להיסטוריה. ימי האדם על האדמה הם ימי המדרגות בערוצי הנחלים.

כאן גפן וכאן תאנה. זיתים. ומשוכות־צבר. היום הכל של אף אחד. הגפן משתרגת על משוכת הצבר. אשכולות ענקיים של ענבים. לקטוף ענבים של אף אחד ולקחת הביתה, או לשבת תחת עץ התאנה ולאכול תאנים של אף אחד עם ענבים של אף אחד.

במעלה הנחל, מערות. מערות מסתעפות, מערה אל תוך מערה. ביום קיץ לוהט יכולה לנוח כאן פלוגת צבא. מי יודע כמה פלוגות צבא של כל המלחמות שידע המקום הזה, נחו כאן בקיץ, בצל.

על המדרון התלול שבו המערות, פורח הזעתר. וכבר הוא מצמח את העלעלים הקטנים של השנה הבאה.

הילדים מתרוצצים בתוך המערות בשאגות שמחה. משחקים במחבואים. נכנסים מצד אחד ולפתע מגיחים מאיזה חור לא צפוי במדרון.

על קרקע המערה, תרמילי “עוזי”. וגם תרמילי אקדח.

לכל מערה יש מישהו שמכיר אותה ומישהו הנוהג לסור אליה. מה הוא עושה כאן, מתי, על מי או על מה הוא יורה.

הילדים מביאים שקית ניילון שמצאו בקצה המערה בתוכה קפה בתוך שקית נייר, וסוכר. אנחנו משאירים את הקפה ואת הסוכר במקומם.

גמרנו לאכול את התאנים. אנו עולים בנחל, ומגיעים אל ראש ההר. כאן, במקום שבו מתחיל הנחל, אפשר לרדת למטה בערוץ אחר. מבשרת ירושלים יושבת בין שניהם. גם בערוץ האחר, מדרגות אבן וגדרות אבן, ואנו יורדים ממדרגה למדרגה עד שאנו מגיעים אל העמק למטה. גם שם בעמק למטה יש שפע של תאנים של אף אחד וענבים של אף אחד. הולכים לאט לאט בשביל, הלוך ואכול.

את הטיול מסיימים במעיין הקטן למטה. יש שם בריכה ישנה מטוייחת. מים צלולים קרירים נהדרים. ממלאים במימיות הביתה.

פעם בקולוניה

פעם, באחד מימי סוכות, טיפסתי על ההר אל מה שהיה הכפר הערבי קולוניה.

בשביל פגשתי ערבי שירד מן ההר.

היה לו ביד דלי גדול מפלסטיק. הדלי היה סגור, אבל אני ידעתי שיש בתוכו זיתים, כי עכשיו עונת מסיק הזיתים.

שאלתי אותו מאין בא. אמר לי שמירושלים המזרחית. איך באת. באוטובוס.

הוא ירד בשביל, הגיע אל הכביש ונעצר לעמוד ליד תחנת־האוטובוס לירושלים.

אבל אני ידעתי שהוא מכיר את המקום היטב ויודע בו כל שביל. וידעתי שהוא מכיר את החלקה שממנה לקח את הזיתים.

צובא וסטאף

צובא היתה קן־נשרים, ומהכביש הישן לירושלים היית מבחין בה עוד ממרחקים. כפר תלוי על פיסגת הר כמו אשכול של ענבים. בימים ההם, בהם היינו מעטים, צובא היתה גם קן־מרצחים. היום עומדת חורבת הכפר בשממונה ולידה קיבוץ צובא.

עכשיו, בסוף הקיץ, מולך השומר בצידי השבילים. צמח מעובה. מי שרצה להחמיץ מלפפונים כבר בא וקטף את סוככיו. משוכות־ענק של צברים של אף אחד. פרי צהוב גדול. ענבים. תאנים.

משפחות עם ילדים. אבא מסביר משהו. אולי הוא נלחם כאן. הילדים מסתערים בשאגות על מה שהם קוראים ה’סברסים', מין שיבוש נהדר של אידיש לעברית. לך תדע איך עוברת המסורת מדור לדור, ואיך כל דור חדש של זאטוטים לומד להתחכם לקוצים ולשרות עימם. אבל פאקט.

תאנים אמרנו כבר?

שחורות. בשלות. קח ואכול.

בסטאף יש מעיין. ויש ניקבה בסלע המוליכה מן הנביעה אל הבריכה. תמיד יש ילדים הזוחלים בתוך הניקבה עם נרות או פנסים.

אם לא הבאת אתך נר או פנס, אל דאגה. במקומות האלה תמיד השאיר מישהו נר.

יום ששי לפנות ערב. שני בחורי־ישיבה הגיעו הנה לקטוף סאברסים. הטנדר שלהם חונה בכניסה אל המעיין.

גפן ותאנה ורימון והרבה זיתים.

מקום משוגע. מעט המים שנותרו מקלחים בקילוח דק אל הבריכה, ומשם במפל דקיק לעניים אל הבוסתנים העזובים מתחת, והם נעלמים באדמה בדרכם אל נחל שורק שבמורד.

האברכים לא נולדו כאן. זאת אני קובע לפי הדרך שבה הם קוטפים את הצברים.

הם קוטפים עלה שלם ענק מעוטר כולו בפרי. שוטפים אותו במימי המעיין. מאיצים איש ברעהו לברך על הפרי. את מה שלא נאכל הם מותירים במי המעיין.

אחד מהם שואל אותי, והוא מראה על בתי־הכפר, מה הן החפירות הללו.

אני מסביר לו שזה לא חפירות. זה היה כפר ערבי שעמד כאן עד 1948.

אבל היכנשהו הנער הזה צודק. זה חפירות. אם לא של היום, לבטח של מחר.

תמיד, במקום כזה, שיש בו מעיין ויש בו ניקבת סלע שצריך לזחול בתוכה, אני מוצא גרבים שמישהו הניח לייבוש ושכח לקחת אותן. ותמיד גם זוג נעלי־קומנדו, במספר קטן וילדותי, שמישהו ייבש ושכח. וכמובן נרות.

יש לי הרגשה שבחורי הישיבה יחמיצו את כניסת השבת. איזו תשוקה הביאה אותם הנה, בערב שבת אל המעיין, לקטוף פרי.

מי נפתוח

באחד מלילות החורף, 1948, ירדתי הנה, עם תרמיל על הגב. תרמיל של חומר נפץ. זה היה הכפר ליפתא אשר במבוא־ירושלים. ירדנו הנה כמה פעמים, ופוצצנו כמה וכמה בתים. היה זה אחד הכפרים הראשונים שמהם ברחו התושבים, אז.

פעם אפילו ערכנו מארב, אבל המארב התחכם לנו. לפנות בוקר, עבר כמו כוח הגשש של הכנופייה, ריחרח את האוויר, הבחין בנוכחותנו ועד שהתעשתנו, נעלם בערפילי־הבוקר.

עכשיו אני יורד הנה לאור היום, בשבת, עם תרמיל על הגב, ובתרמיל תינוקת בת שנה.

השם ליפתא נעלם מן המפות ומן אנציקלופדיות לידיעת הארץ. המקום חזר אל שמו העתיק. מי נפתוח. יש אומרים שזה שמו של פרעה מרנפתח. פרעה של יציאת מצרים.

עד ששת הימים עבר קו הגבול הירוק למרגלות הכפר. זה היה הזמן הנכון להושיב כאן עולים חדשים. ברגע שהגבול התרחק, פינו מכאן מיד את התושבים.

למטה יש מעיין. ויש נחל.

הנחל לעטור תאנים.

הבריכה של המעיין והנחל שלרגליו, מכוסים בכרפסת ובגרגיר־הנחלים. המים אובדים אי־שם בתוך ביצה שמסביבה תאני ענק.

ארמנות־פאר מסביב. בתי־אבן ענקיים שכמותם כבר לא נשארו בשום מקום. קשתות ענקיות שכל אחת מהן מתפצלת לשלוש קשתות מישנה.

כמו התאנים של ליפתא, אין.

המוני בית־ישראל יורדים מהעיר עם סלים ביד. הם יודעים.

הנה אחד, לא ראיתי אותו מזמן. אחד מבחירי הכלכלנים של המדינה, צועד במורד עם סל בידו. מה אתה עושה כאן – נו, באמת. ומה אתה עושה כאן?

כפי הנראה כולם עושים אותו הדבר. אין כמו התאנים של ליפתא.

להציל

כפר ערבי, כפי שהיה פעם, כבר לא נשאר בשום מקום. מה שלא נהרס במלחמה נחרב לאחריה. ומה שלא נהרס מהר בסערה, נהרס לאט לאט ובישוב הדעת.

במקומות שבהם נותרו ערבים, הם בעצמם הרסו והורסים את כפריהם. הם הורסים אותם בדרך חיובית: הופכים אותם לשיכונים יהודיים, עם כלונסאות בטון מצחיקות, עם גגות רעפים אדומים מצחיקים, ועם רהיטי פורמאיקה מצחיקים ועם כדי פלסטיק במקום הג’ארות.

מי שירצה פעם לראות איך חיו אבותינו, ואני נזהר שלא לומר אף על פי שמותר וצריך לומר – איך חיו כאן הערבים לפני שבאנו – כי מי רוצה לדעת איך חיו הערבים, וכאן אנו נוגעים בתסביך הישראלי העמוק ביותר ולמה לנו לגעת בו? – אז נחזור לענייננו: כאן חיו הערבים בדיוק כפי שחיו אבותינו ואבות אבותינו. כך בנו אבותינו בתים. בתים יפהפיים במדרון יפהפה, בית מעל לבית ובית מתחת לבית, עם חלונות. עם חלונות גדולים של קשתות. עם תחתיים ושניים ושלישיים, מה שקרוי בימינו “מיפלסים”. עם גפן מטפסת על הבית.

צריך להציל. צריך לשמור וצריך לשמר.

זה המקום האחרון.

אינני מכיר ואינני מתיימר להכיר את מסתרי “המינהל”, זה הגוף המיסתורי ביותר הקיים במדינה הזאת

זה גוף שלא הותיר אחריו שום הוראה בכתב ושום עדות בכתב על מה שהיה ולא היה. על כל מה שנעשה ולא נעשה. זה גוף שיש לו מנהלים מסתוריים עם מדיניות מסתורית ועם פנקסים מסתוריים ועם בולדוזרים שלעולם איש לא יידע מי שלח אותם ולאן ומדוע. זה גוף המושיב את מי שהוא רוצה היכן שהוא רוצה ומוריד את מי שהוא רוצה מהיכן שהוא רוצה.

הגוף הזה, נישמתה של הציונות המבצעת והמכוערת, להבדיל מהציונות המבצעת, היפה – דומה למכונות של האמן השוויצרי טינגלי, אלה המכונות ההורסות את עצמן ולבסוף שורפות את עצמן.

שמעתי פעם אגדת־מינהל יפה, על משהו שקרה או לא קרה, כמו כל אגדות המינהל, לפני 17 שנים בערך. היה היה בית יפה בעמק של מוצא. גר שם צייר והוא מת ולא היו לו יורשים. וסטודנטית אחת מירושלים התערבה ברוב פזיזותה עם איש מאנשי המינהל, שהיא תבוא לגור בבית הזה. את לא תבואי ולא תגורי, אמר איש המינהל – הכל על פי האגדה – לסטודנטית, והתערב אתה.

זה היה בית יפה.

יום אחד בא איש המינהל עם בולדוזר והוריד את הבית. היום הוא איננו.

מה שאני מנסה לצעוק כאן, הוא הצילו. הצילו את ליפתא.

שימו בליפתא בני־אדם שיגורו בארמונות הנהדרים הללו. שימו כאן בני־אדם שישמרו על התאנים, כדי שהתאנים יוכלו לחכות לנו עד אשר נשב כאן לבטח.

מכל היפים, היא היפה ביותר. ומכל האצילים, האצילה. ומכל המיוחדים, המיוחדת.

כואב הלב לכתוב על יופי כזה. אשרי הפרח שעם ישראל עדיין לא גילה אותו. ואשרי הנחל, המעיין, החורש והגיא שלא נהפכו לאתר של פיקניקים ועלייה לרגל. כאשר מאה אלף שוחרי יופי, טבע ואוויר צח, משאירים אחריהם 60 טונות של אשפה אשר חודש ימים יידרש מצוות מתוגבר כדי לסלקם מהכינרת, אולי צריך להחביא את היופי ולא לספר עליו.

כאשר עקרו הישראלים את האלמוגים מים־סוף, אמרו: מה יש, בין כך אנחנו עומדים להחזיר אותם למצרים. אבל, כמו שאמר מוטי קירשנבאום: למי חשבו המטיילים להחזיר את הכינרת כאשר רמסו אותה?

הדרוזים בכפר בית־ג’ן עקרו את אדמונית החורש, כי המטיילים שבאו לראות אותה, רמסו את שדותיהם. אולי בעוד עונה אחת או שתיים לא יצטרכו הדרוזים לעקור את הפרח הנדיר הזה. לא שדות יהיו ולא פרח. פח זבל גדול יהיה.

אולי צריך היה לכוון את העם הצוהל בימי חג ומועד אל מזבלת חיריה. אל אגמי החימצון של ראשון־לציון. דומה, שרק שם ירגישו האנשים באמת בבית.

הלכנו אל הר מירון לראות את אדמונית החורש פורחת.

מה יש בהר מירון

מה אין שם.

100 אלף דונם של שמורת יער טבעי. דבר ענקי. גבוה.

מהר כפיר רואים את הכינרת ואת הים־התיכון. את בעל חצור ואת הסרטבה ואת החרמון, כמובן, רואים מכל מקום.

כאן מרוכזים 95 אחוזים מכל הצומח הים־תיכוני של הארץ. כאן צומחים לפחות 20 מ־40 מהאבות או האמהות של צמחי־התרבות הנאכלים, שכמעט כולם, מולדתם כאן בארץ הזאת. יש לא רק אם־החיטה, ולא רק אם־השעורה. יש גם אבא של האגס ואמא של השזיף, ומה לא ועוד ידובר.

אתה עומד על סלע תצפית גבוה, מביט. יער. היער מחולק לצבעים. שכונות שכונות של עצים. לכל שכונה הצבע שלה. אלה הן חברות הצמחים. החברות השליטות כאן הן שלוש: חברת אלון התולע, חברת הקטלב, חברת האלון המצוי. הקטלב אדמדם, האלון המצוי בירוק כהה ואלון־תולע ירקרק בהיר עז, כמעט לימוני. בינותם כליל החורש בפריחה סגולה, והאלה הארץ־ישראלית שהכל בה אדום: העלים, הפריחה, הכל. פה ושם עוזרר אדום.

אביבה

אביבה אומרת: אמור לי מי הסלע – ואומר לך איזו אדמה תיווצר ממנו, ואומר לך מי יצמח באדמה זו.

קח את אדמת החוור. החוור הוא חרסית פלוס גיר דולומיטי. הגיר הדולומיטי מכיל מגנזיום. חרסית תופחת בגשם ויוצרת בוץ סמיך, בלתי עביר. אין אוויר ואין איוורור באדמה זו, ועל כן אין חימצון. הקרקע מכילה אמון ואינה מכילה חנקה. הקטלב מעדיף אמון.

מי אוהב אמון ומי לא. הצתרה, הצתרנית, הלוטם והלוטמית והקטלב, אוהבים.

הסחלבים אוהבים אמון. הגעדה אוהבת אמון. שום צמח חד־שנתי אינו גדל באדמה זו. החד־שנתיים זקוקים לחנקה, ואדמת האמון חסרת־האיוורור מונעת תחרות של צמחים.

סחלָבים

הצמח הדקדנטי ביותר כאן במירון. כאן במירון יש סחלבים בשביל ארץ שלמה. יש להם ציורים כל־כך משונים ופראיים על הפרח, צבעים כל־כך לא רגילים. פוסטר פסיכדלי. צמח ענוג אנין־טעם, שחייו עם הפטריה, שבלעדיה ובלעדי התפטיר שלה החודר אל הזרע הוא לא ינבט, מוזרים לא פחות מיחסיו עם בעלי־החיים המפרים אותו.

לכל סחלב יש רק מין אחד של חרק המפרה אותו. החרק נמשך אל הסחלב בגלל ריחו. ליתר דיוק: בגלל הריח המיני שלו.

בירח־הכלולות של הדבורים, יוצאים הזכרים להפרות את מלכות הדבורים. מה שמוצאים הזכרים הוא את הדבורנית. לדבורנית ריח מיני של מלכת דבורים, ומה שקורה לפעמים בטבע הוא, שהחיקוי עולה על המקור. תן לזכר מלכה ותן לו פרח של דבורנית, הוא יעוט קודם כל על הדבורנית. שם בתוך הדבורנית, הוא דוחק ראש, דורך על דוושה, ונופל על האבקנים שהם סליל חלבוני. גמר להפרות פרח אחד – אינו הולך אל המלכה. הוא הולך אל הפרח הבא. מתי יש להם זמן לזכרים האלה להפרות את המלכות שלהם, אלוהים יודע.

יש כאן סחלב לבנבן ויש סחלב אנטולי סגול. יש סחלב הגליל, הדומה בדיוק לבן־אדם, ראש, ידיים, רגליים, עיניים. יש סחלב איטלקי כחול ויש דבורנית וישנו השנק, שהוא הספרופיט היחיד הגדל בארץ. ופירוש הדבר הוא שהצמח אינו מטמיע את מזונו, אלא יונק ישירות מזון אורגאני משיכבת הרקב עליה הוא צומח, במיוחד תחת עצי־הקטלב.

מדוע הקידה מתפשטת

כל מי שמסתובב עכשיו רואה את הצהוב הצהוב הזה בכל מקום, הלא היא הקידה השעירה. פעם היא לא היתה כל־כך בכל מקום, מפני שפעם, כאשר היו בונים גדרות־אבן, היו משתמשים בקידה לחיזוק הגדרות. היום לא בונים גדרות־אבן, ולקידה אין מה לתרום לבניין הארץ. אז היא פשוט מכסה אותה.

אדמה חומה

פתאום אדמה חומה. באדמה החומה יש אוויר ויש איוורור, והיא מחלחלת. כאן אלון התולע, הוא אוהב מים וצריך מים, ובחורף הוא בשלכת ועכשיו הוא מלבלב. מתחתיו צומחות רקפות ומסביב, על האדמה החומה, כל הצמחים שלא ראית ליד הקטלב. סירה קוצנית, פטל, שלהבית. האגס הסורי הוא מלווהו הקבוע של אלון התולע, והוא אביו של האגס שאותו אנו אוכלים. בעיתות מצור אפשר לאכול גם את הסורי – אם קוברים את הפרי לשבוע ימים באדמה. טוב לדעת.

פה ושם עדיין כלניות. ויש נורית ירושלים, צהובה חיננית. ויש שפע של מטפסי־יער: היערה האיטלקית, הפועה הדביקה, אספרג החורש. כאן גדל הקוצן הכיפח המצוי רק בחורש ולא במקום אחר, והעצים מכוסים פה ושם חזזית ירקרקה. וחזזית גם היא דבר מוזר, תערובת של אצה ושל פטריה. האחת מטמיעה מזון ומוסרת לשניה.

חזירים

לא רואים אותם, אבל הם היו כאן, מסביב לעצים. עקבות חפירה וטלפיים. בלילה הם היו כאן ונברו ואכלו.

יש כאן שועלים. דלקים. סמורים. שני האחרונים, טורפים קטנים עזי־נפש יפהפים, ויש כאן משהו מיוחד: ריכוז עצום של ציפורי־שיר, המקייצות ביער זה.

ואי־שם בסביבה, נמר.

אגם קרח

לרגלינו אגם דלתון. הוא היה בריכה קטנה טבעית, אבל לידו הקימו מאגר גדול, מלאכותי. מסביבו בזלת, ועליה לא צומח אפילו עץ אחד. גם על הר בר־כוכבא אין עצים. הקרקע בו אדומה. מה שקרוי “טרה רוסה”. אדמה זו מכילה ששת־אלפים יחידות זרחן – בניגוד ל־200 – 300 יחידות בקרקע רגילה. על קרקע זרחנית, עדיפות לצמחים העשבוניים, ואכן הם גדלים שם בשפע. לעומת זאת, הצמחים המעוצים – בלשוננו עצים – מעדיפים קרקע המכילה מגנזיום. ככה זה.

לאן הולכים המים

סטופ. שלולית.

אבל זוהי שלולית מאד מאד מיוחדת במינה.

השלולית הזאת עומדת בול – אבל בדיוק בול – על קו פרשת־המים הארצית. אי־אפשר לדעת אם המים הניקווים בשלולית זורמים אל הכינרת, או אל הים־התיכון.

מה עושים? עושים כמו הקדמונים שרצו לדעת לאן הולכים מי הבניאס, לאן הולכים מימי בריכת רם. מסמנים את המים. יש דרכים לסמן מים.

אבל צריך לחכות.

המים זורמים לאט לאט לאדמה. 10 קילומטר לשנה, משהו כזה. ללמדך, שכאשר אנחנו שותים מים, אנו שותים גשם שירד לפני שנים לא מעטות.

עין־הזקן

חם חם חם. עין־הזקן הוא התחנה האחרונה לפני אדמונית־החורש.

נביעה לא גדולה בתוך סלע, מכוסה ירוקת. ובתוך הירוקת, ראשנים של סלמנדרה.

הראשנים כבר גדולים למדי, הצמיחו רגלים קדמיות. כשהם יגדלו, הם יצאו מתוך המים וילכו לרעות באחו. הם יטפסו בנקיקים, ייכנסו אל תוך הסבך ובתוך העלווה הלחה של החורש, יחפרו ויחפשו את מזונם. הם, הסלמנדרות והטריטונים, כמעט ונכחדו מאזורי הארץ האחרים, כאשר נעלמו השלוליות. כאן נותרה הסלמנדרה. ראיתי אותה.

מסביב פורחות החינניות, כמה צבעונים אחרונים, נץ־החלב היפהפה, אבל הנהדר בכולם הוא צמח הכלמינתה.

נדיר. קטנטן. ריח משכר עז. תערובת של מנתה עם זעתר.

הגענו אל תחילתו של נחל כזיב. כאן ביתה של אדמונית החורש.

האדמונית

יפה עד כדי מלאכותיות, כמו צמח של עשירים, מתאים לסלון. עלים גדולים בירוק כהה, נקיים וברורים כל־כך, ללא כל קמט. ומהם יוצא פקע מוצק. נקי ללא רבב. צורה גיאומטרית מושלמת, והפקע שנפתח הוא פרח גדול, מרהיב, אציל.

הולכים בתוך ג’ונגל של קטלב. אין שביל. כאן נחל פראי. על כל דרגש של סלע, על רקב העלים, שם היא גדלה. מצאת דרגש, מצאת על הדרגש רקב עלים, חפש אותה, כי היא שם. היא לבדה מכל הפרחים היודעת לפרוח בקרקע האמונית המיוחדת הזאת, אבל רק בקטע זה ולא אחר. איש לא הצליח – ורבים ניסו – לאקלם את אדמונית החורש לפחות באותו איזור, בקטע אחר של הנחל, קצת יותר גבוה במדרון ומה לא – ולא עזר. היא כאן ורק כאן ואם תיעקר מכאן לא תהיה אצלנו בשום מקום.

מסביבה שפע של סחלבים הנותנים לה לווית־חן. הסחלב הפרפרני וסחלב שלושיניים, ואנו פוסעים תחת ענפי־העצים, שיכורים מאדמונית.

פיתה בלבנה

יוצאים מהנחל.

מנחם נוהג בג’יפ. הוא איש־מושב, ואחראי על השמורה. מכיר כל נקיק וכל עץ וכמעט כל אדם באיזור. אנחנו נוסעים לפקיעין, לאכול פיתה אצל רעיה.

קיוסק קטן בצל עץ־זית. איפה רואים קיוסק בצל עץ־זית. ליד הקיוסק ביתה של רעיה, מלכת הפיתות.

כשבאים האורחים מיד רצה הבת להביא קערת בצק. תוך דקות לשה רעיה את הבצק לעיגולים קטנים. בתנועות־ידיים בלתי ניתנות לחיקוי, עיגול הבצק נהפך לפתע לפיתה רקועה דקה מן הדקה, שקופה. הפיתה מוטלת על המישטח שמתחתיו גחלים. והנה היא מוכנה.

טובלים את הפיתה בתוך לבנה, ובתוך צלחת הזעתר, והיש ארוחה טובה מזאת.

לא ראיתי פיתה שכזאת בשום מקום אחר.

יום יפה היה, יום של אדמונית־החורש, פיתה, לבנה וזעתר. יום גלילי.

המלך ריחן גווע.

שמש הקיץ האחרונה הצהיבה את עליו. רוחות הסתיו השירו אותם. פיזרו את הזרעים מעל התפרחות שהשחימו. עכשיו הם מוצנעים באדמה ומחכים לאביב. אז ינבטו, ינצו, ובקיץ שוב יפרח המלך ריחן.

המלך ריחן כשמו כן הוא – מלך בממלכת התבלינים. וממלכה זו מה היא אם לא קודש הקדשים של מלכות המטבח. וכמו כן הוא, כי בשמו המדעי – בזיליקום – נרמז תארו, שהרי בזיליאוס פירושו מלך, והריחן, בימי קדם, פרח בעציצים אך ורק בחצרות מלכים.

איך אפשר לתאר את ריחו העדין של הצמח היפה והאציל הזה? ריח אי־אפשר לתאר. ריח צריך להריח. מי שראה ביוון, במינזרים העתיקים, את העציצים של הריחן הננסי קטן־העלים, שהוא בעל הריח המעולה, מי שראה באיטליה את הריחן גודל העלים על כל מירפסת, מי שאכל את הלאזניה אל־פסטו, שהיא לזאניה ברוטב פסטו, שהוא רוטב ריחן עם שום וגבינת פרמיג’אנו מגוררת עם או בלי אגוזים טחונים, מי שאכל בדרום־צרפת את מרק הפיסטו, שהוא מרק ירקות עשיר ברוטב פסטו כנ"ל, הוא יידע להוקיר את אחינו התימנים, שבזכותם הריחן קיים גם כאן. שכן התימנים לא יעלו בדעתם, כאשר הם מריחים בשמים להבדלה, שלא לתת תפרחת סגולה של הריחן התימני בתוך אלומת הבשמים.

איך לתאר ריח של סלט מתובל בעשבי־לימון

אינני יודע אם הריחן גדל פעם בארץ כצמח־בר. אולי כן. בכל אופן, כמוהו כשאר עשבי הניחוח ממשפחת השפתניים. מולדתו היא כאן בארצנו, או לפחות באיזורנו. היום הוא צמח תרבות למהדרין, ומי שאוהב ריחן גם בחורף, יכול לגדלו בעציץ בתוך הבית. אני מגדל גם זן נדיר של צמח זה, אותו קיבלתי באדיבותו של ד"ר יקי פרידמן מאוניברסיטת תל־אביב, יקי של עשבי המרפא, והזן הנדיר הוא הריחן הלימוני.

ריחן לימוני מצטיין בריח לימון ואינו מכיל חומצת לימון, ומי שרוצה פעם לטעום מה זה סלט עם ריח לימון ללא החמיצות של הלימון, שינסה, ואז הוא שבוי לנצח. ואם כבר אמרנו שריח אי־אפשר לתאר, אי אפשר לתאר ריחו של סלט המתובל בעשבי לימון.

עשבי לימון יש לא מעט. יש עשב הלימון, שכשמו כן הוא והוא עשב, וישנה הקורנית הלימונית, וישנה הוורבנה הלימונית, וישנה המליסה, בת־דודתה של המנתה, שהיא שיח רב־שנתי גדול וענף ומתפשט, אך לא גדול ולא מתפשט כמו הוורבנה הלימונית, שממנה ראיתי ביוון שיח שגבהו שלושה מטר, וכולו עלים עם ריח לימון. שיגעון.

למה אני מספר את כל זה? ראשית, מפני שאני אוהב את זה. אבל יש עוד סיבות.

פעם אחת הוזמנתי לקיבוץ להרצאה. לפני ההרצאה טיילתי בחצר, וראיתי גדר־נוי מרהיבה, כולה שיחי רוזמרין, גזומים יפה, ישר. לאחר הטיול בחצר הלכתי לחדר־האוכל, ומה רב היה תמהוני כאשר נוכחתי שגדר־הנוי אינה בתוך הצלחת. איך אפשר להכין בשר צלוי או מרק או דג, ללא עלעלים של רוזמרין? ואז הירהרתי קצת עגומות על השיבה אל האדמה, שבה איש האדמה אפילו אינו יודע שגדר־הנוי שלו היא אחד מצמחי התבלינים המהוללים מקדמת דנא, ואשר תירגום שמו לעברית הוא “טל־ים”, ואשר משמש לרפואה ואין קץ לסגולותיו.

וסיבה שניה, מעניין לעניין באותו עניין: פעם ישבתי בביתו של ידיד ערבי, בכפר, לפני דלת הבית. ותוך כדי שיחה, ראיתי אותו קוטף גבעול ולועס אותו בפיו. שאלתי מה זה, וענה לי בתמיהה כמו עונים למי שאינו יודע, שזה השומר. הוא צמח האניס, שבתמציתו מעניקים את הטעם ואת הריח לערק ולפסטיס ולאניסט ולאוזו. ואז ראיתי מה רב המרחק בין עם שחזר אל אדמתו ובין עם היושב על אדמתו. ואם יורשה לי להוסיף הגדרה לא פוליטית, אומר שעם היושב על אדמתו הוא עם היודע ללעוס בפיו גדר חיה.

מכאן בקפיצה, אני מגיע אל הזעתר.

בשבילי, הזעתר הוא ריחה של ארץ־ישראל – מבלי לגרום עוול לתפוז, כמובן. התפוז הוא באמת הריח המיוחד שלנו, אבל הזעתר קדם, מבחינה היסטורית, לתפוז, וכאשר עדיין קישטו עצי־ההדר את חצרות המנדרינים בסין, כבר פרח הזעתר על גבעות הכורכר ועל ההרים ועל הגבעות שמאחורי שפלת־החוף.

זעתר אינו צמח. זעתר הוא תבלין.

מי שטייל פעם בנעוריו עם נערה לאור ירח

לקח לי זמן לדעת ממה מכינים את הזעתר. אז ככה: אם המדובר בשפלת־החוף, שם מכינים את הזעתר מהקורנית בתוספת מלח, פלפל, שומשמים טחונים. אם המדובר בהר, המקור הוא האיזוב. בן מישפחה ובן־דוד לקורנית, שניהם מענף המנתה של השפתניים.

מי שטייל פעם בנעוריו עם נערה לאור הירח על גבעות הכורכר, וכאשר הביט בכוכבים חש בריח חריף כלשהו והריח הזה בא בנחיריו כאשר שמע את שאון הגלים המתנפצים אל סלעי החול, אז שיידע לו שהריח את ריח הקורנית, הלא היא הטימוס. זה שגבעוליו עציים, עלעליו קטנטנים, זה שיש לו עלעלי קיץ רזים ועלעלי חורף שמנים ובשרניים יותר. זה שפריחתו הסגלגלה מרהיבה את הגבעות וזה שגדל בקבוצות צפופות ויוצר כמין פטריה גדולה וריחנית.

ואם זה בהר, הרי זה האיזוב, אחיו ובן־דודו של האוריגנו. ומכאן אני עובר אל הר הזעתר שלי.

היכן ההר הזה אינני רוצה לומר. מפני שאם אתה אומר לישראלי שיש הר באיזשהו מקום, למחרת הוא בא עם הבולדוזר ומגלח את ההר. אז אין לי חשק שיגלחו לי את ההר, לפחות לא כל עוד אני חי.

בשבת בבוקר אני הולך אל ההר, עם זוג מיספריים ושקית ניילון.

צמחי ההר ראו הרבה בחיים. הם למדו איך להישאר בחיים אם נופל עליהם ברד, אם עולה עליהם עדר של עיזים שחורות, אם פורצת בהם דליקה, וגם אם היתה בצורת. יש להם שורשים, ואפילו העיזים השחורות ביותר אינן יכולות לחתוך את השורשים. וכל עוד השורש חי, הוא ינץ מחדש. ואני במו עיני ראיתי לא מכבר חלקה בהר שפרצה בה דליקה. וזאת בזכות הסירה הקוצנית הנוחה להתלקח. וראה זה פלא: בתוך העשב החרוך והאדמה החרוכה, מה נותר שלם אם לא שיחי המרווה. האש לא שלטה בהם, פשוטו כמשמעו. זה ראיתי וזה אינו ניתן לוויכוח.

הם חיים להם בשכונות, וזן אינו מתערב בזן ומין אינו מתערב במין.

האיזוב צומח בתוך חגווי הסלע. אם אתה רואה קיר תלול של אבן גיר, ובתוך הקיר התלול חור קטנטן, הנה מתוך החור הקטנטן מגיח שיח איזוב.

האיזוב אינו בן־דוד של האוריגנו, אלא אחיו, ושמו המדעי הוא מיוראנה סיריאקה. האוריגנו, וזאת יודעים כולם, הוא תבלין הספגטי. אבל האיזוב, בעל העלעלים העגולים הקטנים ובעל הפריחה המשובלת, הוא הזעתר ההררי.

לרגלי הקיר, שכונה של קורנית. כן, יש קורנית בהר, וגם היא עמידה בפני כל הפגעים, ואתה יכול להרכיב בעצמך זעתר של השנים, של האיזוב ושל הקורנית. מוזר מאד העניין הזה של השכונות ואיך כל צמח חי בשכונה שלו. מישהי קרובה אמרה לי פעם שמי יודע, אולי גם הצמחים אוהבים חיי חברה ועל־כן הם חיים בחברות סגורות.

על גבול שכונת הקורנית, שכונת המרווה המשולשת.

המרווה היא בשמה המדעי סאלביה. שפירושו “המושיע”. ופיתגמי הים־התיכון אומרים, שמי שהמרווה פורחת בחצרו, לא יידע את המוות, או לא יירא אותו. המרווה המשולשת היא הנציג הבלתי־תרבותי של המרווה הרפואית, ומי שמוסיף אותה לתה יודע מה זה טוב. טוב קודם כל מבחינת הטעם, מבחינת הריח, אבל טוב גם מבחינת הבריאות: זה עשב מרפא גיזעי. אתה יכול לקנות אותו, באלומות, בשוקי חיפה התחתית ובשוק של חברון. הערבים והבידואים קוראים לו “מראמייה”, והוא סגולה כמעט לכל דבר. במיוחד במערכת העיכול.

פעם נכנס אלי הביתה בנקאי דגול. סמנכ"ל של אחד הבנקים הגדולים כאן, וכאשר נכנס, צעק: זעתר! יש לך בבית זעתר!

מאז אני שונא פחות בנקאים. אבל לא קונץ. הוא נולד במושב.

לקטוף גבעולי צתרה ולשים במרק בצל

מאחורי שכונת המרווה, יש גטו קטן, גטו של הצתרה.

הצתרה היא אחד הצמחים הפחות ידועים. אפילו בין הידענים בעסקי התבלינים, וחבל. צתרה, בשמה המדעי סאטוריה, היא כמעט מלכה בזכות עצמה. הריח שלה הוא תערובת מוזרה. משהו משל המנתה, משהו מהקורנית והאיזוב גם יחד, ומשהו משל עצמה, שאינו ניתן להגדרה. כאמור, בהיותו ריח וריח אי־אפשר להגדירו.

יש לה גבעולים זקופים ועל הגבעולים עלעלים מחודדים ומעליהם תפרחת ורודה, ואכן היא קרויה צתרה ורודה.

בסוגריים, השמות העבריים אינם אמצאה של האקדמיה ללשון עברית. להיפך. הם מוזכרים במקורות. וטוב לדעת שבתלמוד כבר כתבו על כוסבר (עליו נדבר בפעם אחרת. הכוסבר הוא בשמו התנ"כי “גד” וכאשר מסופר בתורה על המן שירד משמים נאמר שהוא כזרע הגד. וגם הצתרה והפיגם ושאר צמחי תבלין זכורים לטוב מהתלמוד).

מי שרוצה להכין לו מרק בצל מיוחד במינו, שיקטוף לו גבעולי צתרה וישימם במרק הבצל.

ההר כולו טרסות, מעשה ידיהם של אבותינו הקדמונים. דור לדור ליקט אבן והוסיף אבן וכך קמו הגדירות וביניהן עצי הזית והמישמיש והשקד והגפן. והעיזים השחורות סללו להן כבישים משלהן הקרויים בפינו שבילים, ובין המדרגות בנו להם אבותינו בתים, ואלה הבתים שאתה רואה על ההר עד היום וכך נולד הנוף ההררי של ארץ ישראל. בית. עץ. מדרגה. שביל. ריח. ירח. גדר. בוסתן. ועל זה תוסיף את שיח הצבר – והנה לך כל מה שצריך בשביל לחיות.

לא מכבר ישבתי בצהריים עם זאביק. זאביק היה, ואולי עודנו, מג“ד בצה”ל. על כוסית, שאני שילמתי, הוא הציע לי להקים אגודה של אלה שמפנים את הגב.

מפנים את הגב אל שאון העולם והמונו. מסתכלים בעין פקוחה על כלב משתין על גזע עבות, מריחים גבעול, מתפרקדים תחת תאנה. רואים מרחוק תימרות אבק או ערפל, ולא חושבים על שום דבר.

זאביק, אתה הובלת אנשים תחת אש במי יודע כמה מילחמות. אני מצטרף לאגודה שלך. זמן לנוח.

פעם היה חול. כחול אשר על שפת־הים. עכשיו אין חול. החול נהיה קלרין. החול נהיה פואבלו אספניול. החול נהיה גינדי. החול נהיה תחנת־כוח. מי שרוצה עכשיו לחפש חול, צריך להתאמץ.

ארץ־ישראל התחילה מחול. אחר־כך היה רכס כורכר, אחר־כך היתה השפלה, אחר־כך הגבעות הנמוכות, אחר־כך ההרים, אחר־כך ביקעת־הירדן, ושוב הרים.

הפלישתים באו בסירות אל החול ודחקו את בני־ישראל אל ההר. במיוחד סבלו מהם בני דן, כידוע, עד שבא שמשון.

הם בנו ערים ונמלים בחול. את אשקלון ואת עזה ואת אשדוד. יפו היתה לפניהם. הם נטעו כרמים ובנו בתים ומצודות לאורך דרך הים, בואכה הירקון וצפונה ממנו. וכמו שבאו כך הלכו ולא נשאר מהם בערך כלום. לא השאירו שום דבר כתוב. איזו שפה דיברו? האם דיברו את שפת מולדתם הרחוקה, או עברו לשפת הארץ? עכשיו, לך דמיין לך את שמשון משרך דרכו בשביל בין הבוסתנים, פוגש כפיר אריות או מכה בפלישתים.

מה זה חול

את החול אנחנו מקבלים ממצרים. היום כבר כמעט לא. החול בא מהררי הגרניט במוצא הנילוס. המים השוחקים את הסלע נושאים עמם את החול אל הדלתה. מהדלתה מביא הים, בזרם החוף, את החול אלינו. היום נמצאת הדלתה של הנילוס בנסיגה, בגלל סכר אסואן. היא נסוגה קילומטר אחד לשנה.

הרוח מעיפה את החול. החול עף ברוח. הרוח מסדרת אותו בצורת גיבעות חול – דיונות – חוליות. החוליות זזות. היום הן כאן, מחר שם. הכל לפי הרוח. בדרך כלל הן ערוכות בצורת חרמשים – ברחנים – שחזיתם התלולה יותר פונה לצפון־מיזרח.

כאשר הן זזות, מכאן לשם ומשם לכאן, הן מכסות עצים וקוברות אותם בחול, או שהן חושפות עצים ומגלות את שורשיהם. הצמחים חייבים ללמוד לחיות עם זה.

מן הים מביאה הרוח רסס מלוח. גם עם זה צריך ללמוד לחיות.

בקיץ, כאשר החול יבש מאד, הוא מתעופף ומכה בצמחים כמו ברד. גם עם זה צריך ללמוד לחיות. רצועת־החול יצרה בארץ־ישראל צורות של חי וצומח שהן בלעדיות לארצנו. מה שעושה החול, מבחינת אופיו של הטבע, הוא להביא את מידבר סהרה אל איזור הים־התיכון, השונה כל־כך מבחינה אקלימית. וכך, ברצועת־החול, חיים זה ליד זה צמחי־מידבר וצמחי הים־התיכון, בעלי־חיים של המידבר ובעלי־חיים של אזורנו.

צמחים ובעלי־חיים של המידבר התפתחו כאן עד כדי יצירת מינים חדשים, בלעדיים לארץ־ישראל, בלעדיים לאיזור החולות. עוד מעט, כאשר לא יהיה יותר חול, גם זה לא יהיה.

אבל, אנחנו כאן. בינתיים. והנה אנו מטיילים בחול. מאשקלון עד לנחל שיקמה.

כורכר

אחת האבנים היפות שבעולם. פעם היה כל החוף רכס כורכר. היום, רכס הכורכר הוא תשתית לכבישים. כורים אותו בפראות, והוא נעלם.

הכורכר הוא גיבעת־חול שהתאבנה ביבשה.

מנין לנו שביבשה? כי הוא מכיל שלדים של חלזונות־יבשה.

מכורכר היו בונים בתים יפים וחומות יפות, והוא היה האבן של השפלה. צר לי שאחד אחד נעלמים בתי־הכורכר.

היתה גם צמחיית־כורכר. ומי שפעם טייל בלילה לאורך החוף תחת שמי הכוכבים, הריח את הריח החריף של צמחיית־הכורכר. היום זה נשאר רק בשירים.

יש ילדים של העמק, ילדים של ההר, ויש ילדים של החולות. אני ילד של חולות, וכאשר הם נעלמים, נעלם לי הדבר שבו נולדתי. ומי שרוצה, יכול לקרוא לזה מולדת. אז בעצם היום אני מסייר במה שנשאר מהמולדת האבודה.

שיקמים

הדבר המשוגע ביותר בחול זה השיקמים.

לא ספרתי כמה. מאות. אולי אלפים. שיקמים עבותות מאד ושיקמים דקות־גו. פעם היתה שדרה של שיקמים שהלכה מיפו לעזה. השרידים קיימים. לפעמים לאורך מאות מטרים אתה רואה שדרה ישרה, שתי שורות. עולי־הרגל המוסלמים היו נוטעים יחור של שיקמה בדרכם. בארצנו אין השיקמה מתרבה מעצמה, וכאן גבול הריבוי הטבעי שלה. ואם ראית שיקמה, ראית מעשה ידי־אדם. במקורות נאמר: “סימן לשפלה – שיקמים”. וליחור של השיקמה קוראים בעברית: “גרופית של שיקמה”.

את השיקמה היו אבותינו מגדלים בגלל צילה הרחב והטוב, ובארץ הזאת, צל זה משהו. ומהשיקמה היו עושים קורות לבתים. את הקורות היו מכינים כך: כורתים את הגזע עד שנותר ממנו סדן. מהסדן צומחות במשך הזמן קורות ישרות, והן המשמשות לבניין. שיקמה שלא נגדעה, נקראה במקורות בשם היפה “בתולת־שיקמה”.

לפרי השיקמה קראו “בנות שיקמה” או גמזיות.

ומה על אותו נביא, בוקר ובולס שיקמים? אז ככה. לבלוס, פירושו לפצוע את הפרי. כאשר הוא נפצע, הבשלתו מהירה יותר, וכך נהוג בכל ארצות־השיקמה.

החולות הנודדים קוברים תחתם את הבוסתנים שהיו כאן עד 1948.

קבורים הגפן, התאנה והרימון. מישמיש בלדי. תמר. וגם גוייאבה.

פה ושם בולט עץ של מה שהיה בוסתן. גפן יבשה מונחת על חול.

אין מה לעשות.

הצומח

נוף החולות חדש יחסית בארצנו. נאמר, פחות מיליוני שנים בגיל מנופים אחרים. על־כן פלא־פלאים הוא כיצד בזמן כה קצר נולדו מינים חדשים, הגדלים אך ורק כאן ולא במקום אחר בעולם כולו.

למשל סביון יפו, וזה שמו המדעי. הוא יותר בשרני ועסיסי מהסביון האביבי. פריחתו מאוחרת יותר, וכך הוא נמלט מהרסס המלוח.

הקיפודן הפלישתי גם הוא בן המקום ובלעדי למקום. אנדמי בלשון אנשי־המדע. הגבול הטבעי של צמחי־החולות וגם של בעלי־החיים שבאו מהסהרה, הוא הירקון. שם, אדמת־הסחף שגרפו עמם מה שהיה נחל־איילון אל מה שהיה הירקון, יצרו גבול גיאוגרפי טבעי, שכך וכך צמחים וכך וכך בעלי־חיים לא יחצו אותו צפונה.

כאן שולט הכחול למינהו: בר־עכנאי, כחול יפהפה, מרסיה יפהפיה, פרח קטן ועדין, אבל יודע לצבוע שטחי־חול נרחבים. מקור חסידה, סגול.

שרביטן מטפס על אטד. האטד, קוצני, זה שיותם הציע להמליך עלינו וכפי הנראה מאז אנחנו שומעים לו. לשרביטן אין עלים, והוא מטמיע את מזונו בעזרת הגיבעול הירוק.

תורמוס־בר. אנדמי לאיזור.

עצים: אשל. שיזף. דקלים הרבה. ממש דקליות.

יש צמחים הלוחמים בהצלפת גרגירי־החול ברוח על־ידי הדבקה: עליהם מכוסים בדבק, והחול הנדבק אליהם מונע שחיקה על־ידי חול נוסף. יש כאלה שעליהם מתקערים, וכך הם סוגפים את החבטות העזות.

מים

פתאום אתה רואה צמחי־מים. קנה. גומא.

צמחי־מים יש כאן מאותה סיבה שהיו כאן בוסתנים. כאן מיפלס מי־התהום הוא כמעט אפס. די שתתקע אצבע באדמה, והגעת למי־התהום. ואכן, לאורך החוף, רשת הקידוחים של “מקורות”. וכך גם גידלו את בוסתני־הפרי: היו חופרים שטח בחולות, ומי תהום היו ממלאים אותו, ואז היו נוטעים בוסתן.

שיגעון לראות את צמחי המים הגבוהים צומחים מתוך החול היבש.

יש גם הדבר שכמעט ונעלם מהארץ: שלוליות־חורף.

השלולית נוצרת כאשר המים המחלחלים בחול, נעצרים בשיכבה אטומה למים, בדרך־כלל שיכבת נזז, שהיא תערובת של חמרה וחרסית.

בתוך השלולית, יש עולם ומלואו.

אנו מטילים רשת למים, וממלאים צנצנת.

תולעים משוגעות קופצות בעווית. יוסי, הביולוג הימי, קובע שאלה זחלי־יתושים. ויש צדפונים, וקפלופודים (ראש־רגל), ויש סרטנים ירודים.

הסרטן שקוף. הוא יכול להיות בגודל של חצי מילימטר, אבל להגיע ל־2.5 ס"מ. הוא מתקדם בקפיצות ענק בעזרת האנטנות שלו. אבריו הפנימיים גלויים בגלל שקיפותו.

לזימרגל 30 רגליים ויותר. זה לא בדיוק רגליים, זה זיזים המשמשים לשחיה.

כל אלה יוצרים שרשרת מזון, שבלעדיה אין טבע. הסרטנים הירודים אוכלים אצות, שהם בתחתית השרשרת. בסוף השרשרת באים הברווזים. ומכאן הולכת השרשרת אל המיטבח שלך ושלי.

לתפוס בועה

לתולעת־הים יש שנורקל. בעזרת השנורקל שלה היא תופסת בועת־אוויר מעל פני־המים, חוטפת לה את הבועה וצוללת איתה למטה. נגמר האוויר בבועה, היא עולה למעלה, צדה בועה בשנורקל, וצוללת שוב.

בתוך הצינצנת חיפושית מים קטנה. הנה היא עולה למעלה. היא מגיעה עד פני המים, צדה לה בועת־אוויר בזריזות, אוספת אותה בין הכנפיים, על הטוסיק, וצוללת מהר למטה, לאכול.

כאשר נוצר במים עודף של מליחות, סופגים גופי בעלי־חיים מים מן הסביבה. הואיל ואם יספגו יותר מדי מים הם עלולים להתפוצץ, יש להם שלפוחית מתכווצת, הדוחה את עודף המים.

וכמובן, כמובן: אוכלוסיית השלולית העיקרית הם הצפרדע, הקרפדה, הטריטון והסלמנדרה.

עד כדי כך לא היו לנו שלוליות כל השנים הללו, שרשות שמורות הטבע יצרה שלוליות מלאכותיות והעבירה אליהן קרקעית יבשה של שלוליות עתיקות המכילה את ביציהם של כל שרצי־הביצה, וכך הם ניצלו.

המוזר ביותר בשלולית הוא, שהיא בנויה על העיקרון שיש תקופת־יובש. אם תהיה השלולית מלאה מים כל ימות השנה, ימותו כל שוכניה. מחזור החיים של כל היצורים הללו בנוי על תקופת־יובש. הם יכולים לחכות גם שבע שנים ללא מים. יבואו מים – שוב יהיו טריטונים, זימרגליים וסרטנים.

עיקבות רגליים

אנו מהלכים על גבעות־החול.

אילו הלכנו בקיץ, היינו טובעים בחול, אבל המים, מי־הגשמים, עושים משהו. הם מדביקים את גרגרי־החול ומונעים את תנועתם. אין תנועת־חול, ואתה לא שוקע.

הג’יפ נוסע על החול כאילו היה אספלט.

והנה עיקבות בחול. תן. העיקבות מסתיימות בחפירה. או שהוא בפנים, או שהלך למקום אחר. לא נטריד אותו.

כשהעיקבות הם של רגליים זעירות משני הצדדים ובאמצע שביל עקלקל שנעשה על־ידי זנב, כאן עברה לטאה.

ויש עיקבות של מכרסמים. מה שמיוחד למקום הזה הוא גרביל־החוף. גרביל־החוף נפוץ אצלנו – ורק אצלנו – מעזה ועד חיפה. אבל יש לו תת־מין, גרביל־חולות־החוף, שאינו עובר את הירקון צפונה.

ישנו קיפוד־החולות, שאת עיקבותיו לא ראינו, והוא המין המידברי, שרגליו הולכות ונידחקות על־ידי הקיפוד האירופי. וזה בגלל הציונות המפרה את החולות והופכת אותן לגן פורח, וזה מישכנו של הקיפוד האירופי.

והנה עיקבות של צבי. ועוד. ועוד. כאן עברו שני צבאים מבוגרים עם עופר.

הולכים עוד, ורואים שכאן היה עדר שלם של צבאים. הם כנראה השתגעו, מפני שהעיקבות הם כאילו יצאו בהילולה מסביב לשיח אחד כמה וכמה פעמים, הישר אל גבעת החול, למטה ממנה. העיקבות נפרדים ומתלכדים, כאילו היו כאן כמה מאות צבאים באסיפה.

מול הים

והנה הם.

על קו־הרקיע, בין החול ובין הים, רצים שלושה צבאים.

מי שלא ראה, לא ראה צבאים רצים על חולות הזהב על גבול הרקיע והים.

אגם

אנחנו צולחים ביצות לא מעט, ואגמי־החדרה. אגם־החדרה הוא אגם שאליו מחדירים, במשאבות, מי־גשמים שניקוו במאגר מלאכותי, כדי להעשיר את מי־התהום. לראות מפל־מים אמיתי דוהר מתוך תעלת־בטון רחבה ונשפך על החולות ונהפך לאגם, ולוא אגם זמני מאוד – זה בירכת אלוהים.

אגם שיקמה, על החוף. יפהפה, מלא מים. האקליפטוסים שקועים עמוק במים.

שיקשקים, אגמיות, שחפים, יושבים על המים, ממריאים מהם, רצים עליהם.

מרחוק, על החוף, הולך איש עם מיזוודה.

הוא לבוש לבוש עירוני. המיזוודה שלו עירונית. כאילו ירד בתחנת־רכבת. אז מה הוא עושה על החוף. אולי הוא ירד מצוללת. אולי הוא של נחום גוטמן מימי החופש הגדול ותעלומת הארגזים. מה יש לו במיזוודה.

בז עף ברקיע. מרגנית כחולה על החול. חבצלת־חוף מתכוננת לפריחה.

אנו מתחילים לחזור.

מעזבה

עוברים על־פני שדה חובזות גדול.

יוסי אומר: סימן שכאן היה כפר ערבי.

למה?

למה חובזה – חלמית בעברית – היא צמח מעזבה.

מה זה מעזבה? זה מקום שבני־אדם עזבו אותו. זה צידי־דרכים. חורבות.

הכפר איננו. האנשים אינם. אבל החלמית אומרת לך שכאן הם היו.

כאן תקום

כאן תקום, במקום בו טיילתי בחולות, שמורת־טבע.

אלא אם כן לא.

אז שיעשו כאן תחנת־כוח. או משהו דומה, ואז לא יישאר כמעט זכר לכל הטבע שעשה את הארץ הזאת הארץ הזאת, ואז כבר לא נדע יותר איזו מין אדמה היתה כאן. ואם נשיר “אדמה אדמתי” לא נדע על מה אנו שרים, וכבר לא נשאר מקום. זה אולי האחרון.

איפה שהיה בית, נשארה חובזה. מה יישאר במקום שבו היו החיים?

כאשר ירד דודי לגנו בערוגות הבושם, הוא ידע מה הוא עושה. מפני שלאהבה, בניגוד לכסף, יש ריח.

הריח שייך לא רק לאהבת גבר ואשה. הוא שייך לכל האהבות. אפילו לאהבת האלוהים. אם הקטירו קטורת בבית המקדש, אולי רצה מישהו שאהבת האלוהים תהיה חווייה מרוממת, אם לא משכרת. בפיטום הקטורת הושקעו דקות טעם ומחשבה, והיא מורכבת כמו יצירת אמנות. הריח הוא היכנשהו צידו השני של הטעם, אם לא צידו הראשון: אתה קודם כל מריח, ואז אתה טועם. חוש הריח של האדם, עוד מימי היות האדם חיית־השדה, הזהיר אותו מפני מאכלים רעילים או פגומים, וגירה אותו לתיאבון במה שטוב לו. גם האיש התרבותי העייף, במסעדה מפוארת עם כלי כסף וגביש (לא בדולח! בדולח הוא צמח ולא קריסטל!) – גם הוא, בטרם יגמע מן הכוס, יחמם אותה בתוך כף ידו עד אשר האדים ממנה יעלו באפו, וירא כי טוב. אז, לאט לאט, יביא את היין אל חיכו, לא לפני שעבר את מיבחן הלשון.

ולאכול – מי אוכל ללא שנהנה מהניחוח, מניחוח הירק ועד לסיר המהביל? אולי רק חולי הדיאטה, אוכלי הגרנולה למיניה, אלה אשר ויתרו על הטבע לטובת הטבעונות.

ואשר לאהבה: האוהבים ידעו גם בימי קדם שהריח שייך לאהבה ומעורר אותה. הם היו סכים בשרם בשמן ריחני, מתבשמים בבושם מחבצלת השרון ועד לשושנת העמקים. מהצרי והנכאת והלוט ועד לנרד ולכרכום. ובשל הבושם והתבלינים יצא האדם לגלות ארצות חדשות, ויצא להילחם, והשמיד עמים ותרבויות והביא את ניחוחם לפאר בו את מיטבחו ואת ארון הבשמים שלו.

מה לפליישר ולאיזוב

השאלה הקטנה הזאת מקפלת בתוכה את כל תולדות הציונות. מפני שהציונות, בתקופות היפות שלה, לא חיפשה איך להתקיים כאן ממה שאין כאן, אלא איך להתקיים כאן ממה שיש כאן, וממה שידוע שהיה כאן.

היום כבר לא זוכרים שהמיוחד לארץ־ישראל אינו דווקא החממות לגידול פרחים. גם באלסקה אפשר לגדל תות־שדה בחממות, וגם באנטארקטיקה אפשר לגדל ורדים וציפורן ליצוא. כל מה שצריך לשם כך הוא להביא לאלסקה את מה שאין בה, במקום לקחת ממנה את מה שיש בה. החלוצים הראשונים שבאו לארץ חיפשו זכוכית ומצאו אותה בחולות ואיש הזכוכית הראשון הקים את העיר העברית הראשונה. הם גידלו גפן וזיתים ומצאו את אם־החיטה וזיקקו יסמין וקורנית. את הקורנית בהרטוב ואת היסמין בבנימינה. הם הנהיגו חידוש מהפכני של מחרשת־עץ עשויה מברזל, בטרם בא הטרקטור, והם ידעו את המקורות וחיפשו כאן באדמה מה שהאדמה נתנה לנו לפני שגלינו ממנה.

זה עונה קצת על השאלה מה לפליישר ולאיזוב. ד"ר פליישר, צעיר אדמוני ומזוקן, שעלה מברית־המועצות לפני ארבע שנים, עוסק בריחות, מהריחות ועד לאיזוב הדרך אינה רחוקה.

שיבחם של חלוצים תמימים

הדרך עוברת דרך החלוצים התמימים, שלימדו אותנו כל מה שאנו יודעים על הארץ הזאת.

היום אנו יודעים שהנמר אינו טיגריס, שאיילה אינה צבי, שאפק הצפונית היא בכורדאני ואפק של השרון באנטיפטרס. שהפרס והעזניה אינם סתם “מין עוף” ושאשתמוע היא סמוע. ואנו יודעים שהחריע הוא ה־Carthamus ושחליים, בני־הדוד של הגרגיר, הם Lepidium Sativum ואנו יודעים שהאיזוב אינו Hyssopos Officinalis ואינו Oregano Maru שהוא המרוא חיורא מהתלמוד, ושהוא לבטח ה־Majorana Syriaca.

יש משהו ראשוני, משהו בין חוויית רובינזון קרוזו וזו של שרלוק הולמס, בגילוי ארץ חדשה, בפיענוח צפונותיה ובפיתרון חידותיה. בין ראשוני העולים היו גם ראשוני החוקרים, ובימים ההם נדדו במקלם ובתרמילם ועל גבי החמור בשבילי הארץ. מהם היו דוקטורים של ממש ומהם היו רק בחזקת אוהבים. הם התרפקו על תל ועל צמח. ניסו להשוות את התירגום הסורי עם תירגום השבעים, את פירושו של עובדיה מברטנורא עם כתבי אבות הכנסיה, ואת הארץ הזאת, שהיתה בחזקת אבסטראקט, להפוך לממשות. אהרוני והראובני, אוריה פלדמן והדוד יהושע, שהיו יותר בחזקת מחנכים ויוצרי ערכים, לצד חוקרים מובהקים כמו עמנואל לעף, ורבורג, אופנהיימר, ואלה של היום, זהרי, יהודה פליקס וכל אלה הלכו בעקבות אסף הרופא ושבתי דונולו, הרמב“ם ואשתורי הפרחי ורש”י, שזכרו מסורות והכירו את האיזור ודאגו שגם בגלות לא נשכח כיצד נראית ארץ־ישראל של מטה.

כשאתה קורא היום את המחלוקות על זיהויו של צמח זה או אחר, זה מרתק יותר מחידה בלשית. אחד לאחד נופלים פיתרונות כזב, עד שנותרת רק ברירה אחת. ואז אתה יודע בביטחה, ובכן, האיזוב הוא ה־Majorana Syriaca.

למה איזוב, למה תבלין, למה צמחי מרפא

שלמה המלך דיבר “על העצים מן הארז אשר בלבנון ועד האיזוב אשר יוצא בקיר”. היום, ודווקא בגלל הלבנון, הגיע ד"ר פליישר אל האיזוב, ומעשה שהיה כך היה.

במישרד החקלאות החליטו – ואין אבא יחיד להחלטה זו – שאסור שהחקלאות בארץ תניח את כל הביצים שלה בסל אחד, ושיש לחפש גידולים רווחיים אלטרנטיביים לאלה הקיימים. ובחרו בתבלינים.

לארץ־ישראל אדמה מיוחדת – למשל אדמת החמרה, שהיא פלא חקלאי – ולה אקלים מיוחד, של ציה ותלאובות ובצורת וצחיחות, ועל כן היא מגדלת הרבה מיני צמחי מרפא ותבלינים. בני מישפחת השפתניים, והאיזוב בתוכם, מתעדנים ופורחים ככל שרע להם יותר. תן להם אדמה ענייה, ואל תיתן להם מים, ואז הם נותנים לך את מיטב ניחוחם, האצור בתוך בלוטות השתן האתרי שעל עליהם.

ובכן, התחילו לעבוד. במכון וולקני בבית־דגון עובד צוות בראשון הד“ר דן פלביץ', על צמחי מרפא. בנווה־יער, בראשותו של ד”ר אלי פוטייבסקי, הוכשרו חלקות ונזרעו האוריגנו והמנתה, הריחן והקורנית, המליסה והמיורן, עשב הלימון והגרניום ועוד ועוד. ומכיוון שידוע שתכולת השמן האתרי של צמחים אלה היא התכונה החשובה בהם – ועוד ידובר בכך – הופקד הד"ר פליישר על הקמת מיתקן זיקוק ניסיוני לשמנים אתריים, וכך אנו מגיעים אל הלבנון ואל האיזוב והזעתר.

ובכן, שמן האוריגנו הוא אחד הנדרשים ביותר בשוקי העולם, ובשוק זה, אם וכאשר נצליח להידחק אליו, לבנון היא מתחרה גדולה. והד"ר פליישר חושד, כנראה בצדק, שהלבנונים לא טרחו כלל לגדל את האוריגנו התרבותי, שזניו המשובחים מצויים ביוון ומשם הבאנו אותם גם אנו, אלא שהם פשוט מזקקים את האיזוב. ואם להם טוב האיזוב הגדל בר ושהוא עמיד וחסון, למה לא יהיה טוב גם לנו. וכך הוא עכשיו מתעסק באיזוב, ובעצם בזעתר, שהוא התבלין הידוע המופק מצמח זה.

אם לכל בני המישפחה תכונות מופלאות, האיזוב מיוחד בהם. מה אין בו. הוא למאכל והוא לתבלין, הוא לחיטוי והוא למרפא, הוא להסקה ומה לא.

עוד המצרים הקדמונים השתמשו בו לצרכי ריפוי וחיטוי. היוונים גידלוהו על גבי קברים כדי לשכך את זעמם של נשמות המתים. דיוסקורידוס, שחי במאה הראשונה ושחיבוריו שימשו את הרפואה עד לתקופת הרנסאנס, שיבח את תכונותיו האנטי־חומציות, ואריסטו סיפר שכאשר צב בולע נחש, הוא אוכל איזוב כדי שלא למות. האיזוב הוא חומר אנטיספטי, מחטא. הוא עוזר להירדם, משכך, הוא תרופה למיגרנות, לשיעול, להקלת העיכול, מחטא את דרכי השתן ואת דרכי הנשימה, והוא טוב גם לחיטוי חיצוני נגד זיהום.

אצל אבותינו, העברים הקדמונים, הוא שימש להכנת אפר הפרה האדומה לטהרת המצורע. “וציווה הכהן ולקח למיטהר שתי צפרים חיות טהורות ועץ ארז ושני תולעת ואיזוב”. האיזוב שימש להזאת מי חטאת – “ולקח איזוב וטבל במים איש טהור והיזה על האוהל ועל כל הכלים ועל הנפשות…והיזה הטהור על הטמא”… וכו'. והוא משמש להזאה כי עליו הלבידים, סופגים מים.

עד כדי־כך היתה חשובה מיצוות ההזאה, שהחכמים נתנו סימנים באיזוב, איזהו הכשר למיצווה ואיזה אינו כשר. במסכת פרה נאמר: “מיצוות איזוב שלושה קלחים ובהם ג' גבעולין”. ועוד אמרו: “מיצוות איזוב לא איזוב יון, לא איזוב כוחלי, לא איזוב רומי, לא איזוב מידברית ולא כל איזוב שיש לו שם לוואי” (נגעים, י"ד, ו').

כלומר, היה איזוב אחד ואחד בלבד שהיה מקומי, שלא היה לו שם לוואי, והוא הוא האיזוב שבידינו וכפי שניווכח להלן, סיבות יש לכך.

הערבים מפיקים מן האיזוב את תבלין הזעתר הידוע, שבלעדיו מי ילפת את פיתו. ובכן, המהדרים מכינים אותו אומנם מן האיזוב. אך כשם שהתלמוד מנה לפחות ארבעה מיני איזוב, כך אצל הערבים כיום משתמשים לפחות בשבעה מיני צמחים שונים, להכנת אותו תבלין. הכל תלוי באיזור, בעונת השנה, באקלים ובמסורת וההרגל. מחוץ לזעתר של האיזוב, יש:

זעתר סידנא מוסה, המופק מן הכלמינתה האפורה – Calamintha Incana. היא גדלה בביקעה הצפונית, במדבר יהודה, והיא די נדירה. את הזעתר כחלה, מכינים מהנפית הכפופה, Nepeta Curviflora. הזעתר סבלי מופק מהצתרנית המשובלת Thymbra Spicata, והזעתר הפרסי מהקורנית המקורקפת Thymus Capitatus, אותה קורנית שאבותינו היו מגדלים בחצרותיהם, כמו שנאמר “הסיאה והאיזוב והקורנית שבחצר” (מעשרות, ג‘, ט’). זעתר חמרה מכינים מהצתרה הוורודה Satureja Thymbra, שהיא אחד הצמחים המקסימים והריחניים ביותר, בעל השימושים הרפואיים והקולינריים המופלגים. ולבד מצמחי הבר של הארץ, יש גם זעתר בינדי, המופק מהריחן שהוא צמח תרבות.

את עלי האיזוב מייבשים, טוחנים, ומערבבים אותו במלח, בשומשומין קלויים וטחונים, ובסומאק. סומאק הוא שמו הערבי של הצמח וכך קרא לו גם הרמב"ם, שהיה כידוע רופא. זהו אוג הבורסקאים Rhus Coriaria, צמח ממישפחת האלה, וגרגריו האדומים נטחנים לאבקה המשמשת לצביעת מזון ושימשה לעיבוד עור. לסומאק טעם חמצמץ, ההכרחי ביצירת טעמו של הזעתר, שבו מלפתים את הפת עם שמן זית.

ושוב ריח

ד"ר פליישר, שכולם קוראים לו סאשה, מגיש לנו כמה עשרות מבחנות ומבקש להריח. להריח לחוד בנחיר ימין, לחוד בנחיר שמאל, ולהניח את המבחנות בשתי קבוצות, לפי הריח.

כל המבחנות מלאות שמן אתרי של איזוב, שלוקט מכל אזורי הארץ, והן נחלקות לשתי קבוצות ברורות מאוד של ריח: חריף מאוד, וקלוש.

הריח החריף מאוד, הוא הקארוואקרול. הוא, שמן הקארוואקרול, הוא הסוד של האיזוב. ואם מכינים את תבלין הזעתר מצמחים שונים, זה בגלל הקארוואקרול המשותף.

מדוע נתן לנו להריח ולמיין? מפני ששני סוגי השמן באים מאותו צמח, מאותו זן, ואותו צמח ואותו זן גדלים בקירבת מקום איש אל רעהו.

אין ביניהם שום הבדל בוטאני. יש רק הבדל כימי. וזה מה שקרוי בפי אנשי המדע כמו־טיפים.

הכפריים, המלקטים את האיזוב, לעולם לא ילקטו את בעל הריח הקלוש – אף־על־פי שניתן להבחין בהבדל הריח רק לאחר זיקוק בקיטור. ניסיון של דורות לימד אותם להבחין במה שאינו ניתן להבחנה בעין או בשאר חושים, והם מכירים את בתי הגידול של האיזוב בו הם חפצים ולא נוגעים כלל בשני.

אנטומיה של ריח

מגלדים בנווה־יער צמחים בעלי ריח מופלא, כמו הגרניום הריחני (שיגעון!) ועשב הלימון, Andropogon Nardus.

אבל מגדלים כאן את ה־ Salvia Sclarea, אחד ממיני המרווה. מפרחיו הצהובים מפיקים שמן יקר מאוד, שימושי מאוד ושריחו מאוד מאוד לא נעים. הוא מכיל אינדול וסקאטול, ומי שיודע יוונית יודע שריח הסקאטול הוא ריח צואה.

והנה שמן זה ממש הכרחי להרכבת כמה ממיני הבשמים החשובים ביותר. קצת קשה להסביר מדוע ריח בלתי נעים הכרחי להשגת אפקט נעים, אבל ככה זה. הריח הבלתי נעים, כשהוא מתמזג עם ריחות אחרים, יוצר תירכובת של ריח ובתירכובת זאת יש משהו אינטימי, אורגני, בלתי סטרילי, המחבב אותו על החושים האנושיים. כמו כן, ריח שכזה יכול לחדד יותר את הריחות האחרים, הנעימים. וכך גם קדמונינו, בבית־המיקדש, היו מערבבים בעשבי הקטורת את החלבנה, שהעשן שלה בפשטות מסריח – כשמבעירים צמח זה בלבד. וראה זה פלא, ביחד עם הבשמים האחרים, התקבלה קטורת של ניחוח, ויש איזשהו מוסר השכל כאן, על הכרחיותו של יסוד בלתי מכובד כדי ליצור הרמוניה. ככתוב: “כל תענית שאין בה מפושעי ישראל אינה תענית, שהרי חלבנה ריחה רע ומנאה הכתוב עם סממני קטורת”.

משהו על רפואה

הקדמונים ידעו על סגולות המרפא של הצמחים. אריסטו וקאטו הזקן, דיוסקורידוס ופליניוס, גאליינוס והיפוקרטס היריבים, הילדגארד הקדושה, הלויטיוס ופרצלזוס, ובדורנו, ד"ר לקלאר מצרפת. את קדמונינו אנו, כבר הזכרנו, והנה, בימי האנטיביוטיקה וקרטל התרופות העולמי, כאשר מדי יום מתברר שהתרופה של אתמול היא הסרטן של מחר, מתחילים לשאול מה רע ברפואה הבאה מן הטבע ועם הטבע. מה רע בלהרוג מחלה לא מהר מהר ביחד עם החולה, אלא להרוג אותה לאט אבל להשאיר את החולה בחיים. החולה של פעם לא דרש מהרופא להיות חולה בבוקר ולקום בריא בערב. הוא נתן לחומרים טבעיים לפעול לאט־לאט במנות מבוקרות ולשקם את הגוף, והחולה המודרני מבריא בין רגע ומת לאט־לאט ביסורים גדולים. מלווה בתרופות לכל אורך נתיב היסורים שלו. והיכן כאן החכמה. ואולי זמן לשוב אחורנית.

אפילוג איזוב

מי שלא ראה גבעולי איזוב מבצבצים מתוך קיר סלע, לא ראה מה זאת תושיה ומהי הסתגלות, מהי עקשנות, הסתפקות במועט, ועם זאת גאווה צנועה, הבאה מן התועלת והייחוד. אלה צמחי הארץ היפים, שככל שרע להם יותר, כך הם יותר פורחים וריחניים. כך הם יותר מועילים ונמצאים, ואילו באנו למנות את שבחיו של האיזוב בסיר ובקדירה, בסלט ובדג, במרק ובצלי, לא היה הנייר מספיק, שלא לדבר על איכותו אפילו כחומר הסקה. וכך נכתב עליו במקורות, וקדמונינו אהבו שהאח המבוערת תפיץ ריח ניחוח ולמה לא.

אני מצדיע בפניך, האיזוב אשר בקיר.

אין לי מושג מה היה ריח השדה בימי קדם, אבל מותר לנחש שלא השתנה מאז ימי יצחק, יעקב ועשיו. אומנם עלו הכורת והעז השחורה על עצי היער. אומנם נסתמו המעיינות והפכו לצינורות, אומנם הפכו הנחלים למובילי זוהמה, ואומנם לא טעה יצחק בהרבה באמרו “הקול קול יעקב והידים ידי עשיו”, אבל עדיין עונות השנה עושות את שלהן, עדיין השמש והגשם והרוח מתחחים את אדמת הגיר, מעיפים את החול, עדיין הזרעים מתעופפים ונוחתים בנחלי הבתות ובחגווי הסלע. עדיין הגלגל – עוד נשוב אליו – מתגלגל ברוח בקיץ, כאשר הוא מתייבש וניתק מגיבעולו. עדיין גרגיר הנחלים מתחבא בוואדיות. עדיין הגרגיר גדל בצידי דרכים והשומר נותן ריחו בשכונה שלו על ההר. מאומה לא השתנה.

אני את ריח השדה הרחתי באותו יום בוואדי ניסנאס, בחיפה.

ואדי ניסנאס הוא סימטאות צרות ובתי־אבן חזקים, שווקים וחנויות, מוסכים ובתי־מלאכה, מהומה וחיים. זה לבה של חיפה התחתית, העיר הערבית של חיפה, והוא נשאר דומה למה שהיה יותר מהרבה כפרים ערביים.

באתי לפגוש ידיד, וכאשר סיימנו את ענייננו, ירדתי אל השוק.

זה שוק עני. אין מעדנים. אין תוצרת חוץ. אין פירות יקרים. בכלל אין דברים יקרים. מה שאפשר עוד היום לקנות בשתי לירות, בחמש לירות, זה את ריח השדה, הריח של ארץ־ישראל. עשבים ועשבים. באלומות גדולות קשורות בחוטים גסים. אפילו הגומיות לא הגיעו הנה. אתה רואה את הצנונית שעוד הבוקר היתה בתוך האדמה, את הבצל הירוק, את השמיר והשומר, את הפטרוזיליה והעכובית, הלא היא הגלגל. את הגרגיר ואת תרד הבר, ואת אלומות הזעתר הטרי.

את העכובית, Gundelia Tournefortii, אכלתי פעם במסעדה עממית בחיפה, מסעדה זולה להפליא, שבה מגישים צמחי־בר מבושלים או חיים, בסלט, והיא ערבה לחכי. ועכשיו הנה היא לפני, בערימה גדולה. גבעולים נמוכים חתוכים, עטורים בעלים קוצניים. לא ידעתי אז שמה שאכלתי, הוא מה שקרוי בתנ“ך קוץ ודרדר. ואם נחלקו חכמים בדיעותיהם, ואלו אומרים: קוץ זה קינרס, דרדר אלו עכביות”, ואילו האחרים אומרים: “קוץ אלו עכביות, דרדר זה קינרס” – מה ההבדל. כאשר גירש הבורא את אדם מגן־עדן, כך אמר לו: “ארורה האדמה בעבורך, בעיצבון תאכלנה כל ימי חייך. וקוץ ודרדר תצמיח לך ואכלת את עשב השדה”.

מכיוון שמעץ החיים, כפי הנראה, כבר לא נאכל, אפשר להפיק יותר משמץ של הנאה גם מהקינרס, הלא הוא החרשף, וגם מן העכובית, שהיא גם ה“גלגל” המיקראי, שעליו אמר המשורר: “אלוהי, שיתמו כגלגל, כקש לפני רוח” ושעליו אמר הנביא: “כמוץ הרים לפני רוח וכגלגל לפני סופה”.

וכל־כך למה? מפני שהצמח הקוצני הזה, מגדל תפרחת בצורת קרקפת, המלאה זרעונים. בקיץ מתייבש הצמח, הקרקפת נושרת, העלים נהפכים למיפרשים דקים, ואז מתחיל הגלגל להתגלגל ברוח, ובדרך גילגולו הוא משיר את זרעיו בכל מקום וכך הוא מתרבה. אוכלים את הגיבעול, אוכלים את הקרקפת, באותה צורה בה נאכל הקינרס, ואוכלים את הזרעונים.

אינני יודע אם עלי להחזיק טובה לסלמאן אבו רוכאן, שפעם שלח אלי את מאמרו שנדפס ב“טבע וארץ” ובו הוראות כיצד לבשל את העכובית. אילו ידעתי איזו טירחה זו!

בכמה לירות אתה קונה גלגל לשבוע ימים. כל מה שצריך הוא להסיר בסכין את הקוצים. מלאכה מייגעת ופוצעת ומשחירת ידיים. רק לעניים יש פנאי לכך. בכפר טורחות הנשים כל היום ולעת ערב הן לגמרי מפוייחות, אבל יש להן אוכל שלא עלה כסף, הוא עלה רק זמן, וזמן הוא הכסף היחיד של העניים.

עשיתי לפי הוראותיו של סלמאן, מהכפר עוספיה, ואכלתי את העכובית המטוגנת ואת המבושלת, עם בשר. לא נורמאלי, אבל העבודה!

הגרגיר

לקחתי הביתה אלומת גרגיר.

בפעם האחרונה אכלתי גרגיר אצל עזריקם. עזריקם הוא תימני, והוא ואשתו מכינים אוכל תימני שלא תמצא בכרם: פיתות משלושה סוגים לפחות, מאפה־בית, הטובות מאה מונים מכל פיתה נקנית, ונתחי בשר המתבשלים אך ורק ברוטב העצמי שלהם, וזה לא אומצה אבל גם לא צלי, זה פשוט בשר במיץ בשר וזה טוב למי שמעריך את זה.

גרגיר זה שיגעון, והתימנים אוכלים אותו כמו שהצרפתים אוכלים את הגרגיר שלהם, שהוא שונה בצורתו אך הוא קרוב מישפחה. בצרפת, במסעדה, מגישים לך אומצה, וליד האומצה כתוב: Vert Pré שתירגומו בערך: “ירוק על יד”. ירק זה אינו אלא קרובו האירופי של הגרגיר, בן־דודו של החרדל, והוא מאותה מישפחה מופלאה של עלים ירוקים, שטעמם חריף כטעם הפילפל, שאלה נאסר עליהם מטעם הרופאים לאכול פילפל, יכולים לאכלם. גם בן־הדוד האירופי גדל בארץ בשפע, ובערבית הוא קרוי “רשאד”, וכך הוא ידוע גם בפי אחינו מעדות המיזרח. בעברית הוא שחליים, Lepidium.

הגרגיר נקרא בערבית חויירי, בעברית מודרנית בן חרדל, ושמו המדעי Eruca Sativa. קרובו הוא גרגיל הנחלים, Nasturtium Officinalis, שבארץ אינו ידוע כמעט ואינו נאכל ואילו באירופה הוא כמעט חובה, אבל אנחנו לא אוכלים את פרי אדמתנו, אף־על־פי שחזרנו אל אדמתנו. וכשאנו שרים “אדמה אדמתי” אנחנו שרים אומנם עם הלב, אבל ללא ידע וללא הבנה. ואנו מלמדים את האדמה לתת לנו מה שאכלנו במיזרח אירופה, וטרם הגענו לבקש ממנה שתיתן לנו מה שהיא יודעת לתת.

גרגיר הנחלים כשמו כן הוא. הוא גדל בתוך מים זורמים. בצרפת מגדלים אותו באופן מיסחרי, בחוות ענקיות ליד מקורות מים, מהם ניתן להציף את האדמה קבע.

את הגרגיר, הנזכר בתלמוד ויש הסוברים, שהוא ה“אורות” המוזכר במקרא, אוכלים חי, ליד בשר או לא לידו, שמים אותו בסלט טחינה, זרעיו נאכלים כמו פילפל והוא נפלא לעשות ממנו מרק. קודם לטגנו בחמאה, אחר־כך להוסיף תפוח־אדמה, מים, את הכל לרסק ולהגיש כתמחית. משגע.

עוד קרוב של טעם, אם גם לא קרוב מישפחה, הוא כובע הנזיר, Tropaeolum Majus, זה שגם לעליו היפהפים וגם לפרחיו הכתומים, טעם פילפל. לכל אלה ערך ויטמיני עילאי, ואולי רק הפטרוזיליה עולה עליהם מבחינה זו. כובע הנזיר, המטפס יפה כאשר נותנים לו ואם לא נותנים לו אזי הוא משתרע, נולד באמריקה הדרומית, ומומלץ לכל מי שהצמח גדל בגנו, לתת את עליו ואת פרחיו בתוך הסלט.

גם אלומת שומר לא יכולתי להתאפק מלקחת, וגם אלומת כוסבר.

בדרך מחיפה, על רכס קטן של הרי אפרים, ראיתי כפריים מלקטים את השומר. הם קצת נבהלו כאשר ניגשתי אליהם. אולי אני מרשות שמורות הטבע, וזאת, יען כי השומר הוא צמח בר מוגן. הייתי רוצה ששומרי הרשות ינוחו בעניין זה, מכיוון שהכפריים לא נולדו אתמול. יש להם ניסיון של דורות, והם בהחלט ירצו ללקט שומר וזעתר גם בעונה הבאה. הם לעולם אינם עוקרים צמח. הם במזמרה, או במגל, חותכים אותו כך שיוכל להמשיך לגדול. לשם מה נתן לנו אלוהים את הצמחים הללו, אם לא לאכול אותם?

שאלתי אותם מה עושים בשומר. הם נרגעו וסיפרו שחותכים את הגבעול העבה, מטגנים אותו עם בצל, בשמן, מוסיפים קצת מים וכך אוכלים אותו. את העלים הנוצתיים, כמוהם כעלי השמיר, אפשר לשים בסלט, או להשתמש בהם לכבישה, ביחד עם שום, פילפל, גרעיני כמון, זרעי חרדל, עלי דפנה, קצת רוסמרין, ריחן ומרווה.

לשומר ריח של אניס, זה שמזרעוניו מפיקים את התמצית שבלעדיה לא נשתה ערק, אוזו, אניסט או פסטיס. הריח המתקתק השיכרוני הזה, הוא כמעט ריח בין הערביים של חופי הים־התיכון. לפחות של אותם חופים בהם מתגודדים בני־אדם בצוותא על כוסית.

קרוב של טעם, אם לא קרוב של דם, הוא צמח השוש, זה שממנו מפיקים את המשקה שהיינו שותים בילדותנו, הלא הוא ה“סוס”, אותו היה מוכר האיש הלבוש בלבוש מיוחד, ועל גבו כד נחושת גדול מעוטר בפיתוחים ובידיו צלחות נחושת מקשקשות, ואת המשקה היה מוזג לכוסות כאשר הוא מכופף את גבו, וזרבובית כד הנחושת, הנוטה קדימה, היתה מתאזנת עד לכוס וממלאת אותה. זה אותו צמח שמתמציתו היו, ועדיין מכינים את הממתק הכהה הקרוי “סוס”, זה הנלעס כמו שרף ושהוא בעצם ממתיק חזק בהרבה מסוכר.

מעניין לעניין באותו עניין – קרוב הדם של השומר הוא מה שאנו מכנים בטעות בשם שמיר, אולי מפני שכך קוראים לו הערבים. מהו השמיר האמיתי – אלוהים יודע. וכבר נחלקו לא מעט חכמים בדעותיהם. יש כאלה שזיהו אותו עם הפאליורוס – קוץ־ ירושלים. יש האומרים שהוא הגזר הכיפח, ידידו של השית. מה שאנו מכנים שמיר אינו אלא השבת הריחני, זה שאנו נותנים בסלט המלפפונים, בסלט החצילים, זה שמתפרחתו הצהובה הסוככנית אנו מכינים את המלפפון החמוץ.

ובבית בישלתי גם את התרד, תרד הבר, ואכלתי סעודת עניים לתפארת, מלאה בריאות ולמה לא.

ולמה כל זה

כל זה מפני שאבותינו שחיו כאן לא הניחו ירק אחד הניתן למאכל, שלא אכלוהו. ולא הניחו צמח אחד שהוא לרפואה, שלא ריפאו בו. הם אכלו חציר, הלא היא הכרישה, וידעו את כל מיני התבואות והקטניות שהארץ מגדלת. הם השתמשו ברוש ובלענה, בנרד ובכרכום, ובכל מיני המרורים. אלה הסלטים הירוקים אשר בכל ארץ ים־תיכונית, להוציא את מולדתנו, אתה קונה אותם בשוק באלומה. ובאלומה החסה למיניה, העולש למינהו, ואלה הסלטים הירוקים שמקומם הנכון הוא לאחר הארוחה ולפני הגבינה. אבל אנו שכחנו את חכמת אבותינו ועתה לומדים אותה סנובינו שוב, כאשר הם חוזרים מטיול באירופה. לומדים לומדים, ואין מי שיאמר להם, שכל זה מצוי מתחת לאף. רק להתכופף ולהרים.

יש לה אור בעיניים, והיא גרה בתוך ואדי.

לא טוב לה, וגם לא רע לה. לא טוב לה, מפני שיותר טוב כבר לא יהיה לה בחיים. את כל המילחמות שאפשר לעשות היא כבר עשתה. יותר ממה שהשיגה לא תשיג.

היא גם לא מקווה שיהיה לה יותר טוב. היא השלימה עם זה, ולא איבדה את האור בעיניים.

וגם לא רע לה. מפני שכמה שלא טוב לה בוואדי, בבית הרעוע, בסביבה העניה, המוזנחת, שכוחת האלוהים. היא שתלה מסביב לביתה 80 עצים.

היא אומרת ששתלה אותם כדי שיהיה קצת קריר בבית, כי יש שם שמש ואין שם רוח, בתוך הוודאי. והיא אומרת שהיא שתלה אותם, כדי שתדע, אף־על־פי שלא הגיעה לשום דבר, שהיא היתה על האדמה הזאת.

והיא מוסיפה ואומרת, שיש אנשים שלא שתלו כלום, רק הרסו.

כל מה שהיא רוצה זה להישאר במקום שלה, בוואדי העני שלה, עם העצים שלה, ועם הגדר שהיא סיידה בלבן, שהוא צבע השלום.

אני לא מאמין שיתנו לה להישאר שם עם העצים שלה.

אני חושב שיום אחד יבוא פקיד עם תיק ויעקור אותה משם.

הפקיד עם התיק יעקור את שמונים העצים. הוא יהרוס את הבית ויגלח אותו, והוא יעביר אותה, במיקרה הטוב, למקום שאין בו עצים ואין בו מקום לשתול עצים, רחוק רחוק, בשכונת עוני שבה לא היא ולא העצים שלה ידקרו את עיניו של הפקיד. הפקיד לא יכול לראות עוני תחת העיניים שלו. הוא עוקר את העוני ושולח אותו רחוק למקום ששם לא רואים אותו.

האשה מהוואדי תסלח גם לפקיד, כמו שהיא סלחה לחיים בכלל, שלא נתנו לה להגיע רחוק. היא לא תצרח ולא תהפוך שולחן. היא תלך משם, תסתכל בפקיד עם התיק בעיניים שלה, המלאות אור, ותסלח לו.

היא כן. אני לא. מפני שאני עוד לא הגעתי למדרגה שלה. אולי לא סבלתי מספיק בחיים כדי להבין שהפקיד לא אשם, מפני שהוא מכונה מפלדה, שכל מה שהיא יודעת זה לגלח, ואי אפשר לכעוס על מכונה. ואולי לא סבלתי מספיק בחיים כיד לדעת, שגם אם כל מה שנשאר לך זה כמה עצים עם צל, גם את זה יקחו ממך. לכן אני לא קדוש.

אין לי זיכרון לתאריכים.

גם לא להתרחשויות. אינני מסוגל לשחזר את מהלכו של קרב שבו כפי הנראה השתתפתי, או את קורותיו של לילה גורלי. כל מה שאני מצליח לזכור מבעד לעבר הנדחס הוא רחשים, צלילים, צבעים. את ריחו של האוויר. אני חושב שריחו של האוויר, עם הצלילים ועם הרחשים, הוא מה שאנו קוראים בשם “אווירה”. ואווירה היא האמת, היא הגרעין האמיתי שמסביבו אפשר לשחזר את האירועים, את המאורעות, שאינם חשובים כלל כשלעצמם. הם חשובים רק מפני שהם מצטרפים לאווירה, והאווירה היא המשמעות שלהם. אני מנסה לומר כאן שהזיכרון הארכיוני יכול לסלף את מה שקרה, ורק זיכרון האווירה הוא החוט היחיד שבעקבותיו אנו יכולים לפסוע ממקום אחד של חיינו אל מקום אחר.

מקומות זה מקומות. אבל מקומות זה גם אנשים. ואנשים זה אנשים. אבל אנשים הם גם מקומות. אצלי, שאלתיאל הוא מקום. מקום שמתמשך על־פני זמנים שונים ועל־פני מקומות שונים. אבל הוא מקום. מקום הוא קצהו האחד של חוט, המוליך אל מקום אחר, ומהו החוט הזה אם לא הקו הפתלתל של החיים.

שחר 48

באותו שחר יצאה החטיבה אל הקרב הראשון שלה.

שאלתיאל עמ על צומת של דרכי עפר בין פרדסים, וכיוון את השיירה.

הוא דיבר עברית אל הצברים. רוסית אל ותיקי סטאלינגראד. אנגלית למתנדבי חוץ־לארץ. צרפתית לצפון אפריקאים. ערבית לאלה שלא ידעו שפה אחרת.

היתה זו שיירה ענקית, השיירה המשוריינת הראשונה של צה"ל. היו שם כמה טנקים והיו זחלמים והיו האף־טראקים ומשוריינים עם צריחים ומשאיות וג’יפים. מאות כלי־רכב ואלפי אנשים. אינני יודע איך הבחין יצחק שדה בשאלתיאל ומדוע מינה אותו לארגן את יציאתה הראשונה של החטיבה אל דרכה הראשונה.

עמדתי על ידו ושמעתי אותו. הוא וידא שכל כלי־רכב מצוייד במה שעליו להיות מצוייד. שמפקדו יודע את המשימה שהוטלה עליו. שהוא יודע מה מקומו בתוך ההתפרסות הכללית.

אני כבר לא זוכר איזה קרב זה היה.

אבל את השחר הזה אני זוכר. זה היה השחר שבו הגיח מתוך כור־היתוך מוזר, צבא.

מה היה בכור

קודם כל, היתה שם מחתרת לח"י.

ריכזו אותנו בשייך־מונס ונתנו לנו קורס. אנשי לח“י ידעו מה זה אקדח ומה זאת פצצה ומה זה מוקש. אבל מה זה פלוגה ומהו גדוד. מהי מרגמה ואיך מתפרסים בתוך שטח. מהי מלחמה ומהי חזית ומהו קרב. כל זה ניסו להכניס לנו בשבוע דחוס. ואחר־כך חילקו אותנו לדרגות: מי מפקד מחלקה מי סמ”פ ומי מ“ם פ”א.

בסיום הקורס שרנו את “חיילים אלמונים”. נתן ילין מור בשיער צבוע לשחור מבהיק נשא נאום. ישראל אלדד נשא נאום. יצחק שמיר נשא נאום. ושרנו את ההימנון. אחר־כך עשינו מסיבה ואני זוכר איך רקדתי טנגו עם גאולה כהן, שהיה לה עור שזוף ושיער בלונדי, סגולה נגד זהוי ומעצר בידי הבריטים. ואחר־כך לקחו את כולנו לתל־ליטוינסקי והתגייסנו לצה"ל וקיבלנו מספרים. ונעשינו גרעין לחטיבה.

היה לנו מפקד גדוד פולני־רוסי, שלא ידע מלה עברית. אני זוכר אותו מפקד בקללות רוסיות על כיבוש שדה התעופה של לוד. הקרב התנהל כמו סרט קולנוע מרהיב. מפני שלא היה שום אוייב. צפיתי בו מעל גגו של בית ערבי בתוך פרדס, שהיה מטה הפעולה. למחלקה שלי לא היה מה לעשות בקרב, אלא לדהור לאחר המשוריינים ולהיכנס לבניין שדה התעופה, שבו עדיין היה בסירים אוכל חם שנטשו חיילי הלגיון.

היה גרישה הענק, שהיה יותר גדול מטנק ההוצ’קיס הראשון של צה"ל, שהוא היה הראשון שנהג בו. והיה נכדו של הרברט סמואל שנהג בקרומוול הראשון.

היתה הפלוגה של הנהללים עם המ"פ משה דיין. והפלוגה של דב. לנו היה מפקד פלוגה פולני, שהיה לו שק מלא מדליות מסטאלינגראד. הוא היה שותה עם מפקד הגדוד. אולי שיחקו על המדליות שלהם. אמרו לנו שבשווקי טשקנט היו קונים אותן על־פי המשקל.

הרובים היו מלאים גריז והיה להם בקצה הקנה פקק של גומי. אנשים יצאו לקרב מבלי לדעת שצריך להוציא את הפקק מהקנה. לא היה גם צורך.

סגן מפקד הגדוד היה קצין המבצעים של לח"י.

סגנו של הסגן היה בעל ידע צבאי טיפ טיפה יותר גדול, והיום, אם איני טועה, הוא פרופסור מעבר לים, מומחה בינלאומי לתחבורה.

במחלקה שלנו היה כל סניף לח“י בתל־ליטוינסקי, שאז היה ישוב עברי. הסניף מנה שני יקים. אחד מהם היום פרופ' בהולנד לאחר שהיה פרופ' באוסטרליה. אבל אז הם גרו בישוב שמו היה תל־ליטוינסקי והם היו סניף לח”י המקומי.

והיו כמה פלמ"חנקים שהתגלגלו בטעות ובכו. ירוחם הג’ינג’י, היה אחד שהיה מדריך שלנו לשדאות לא יכול היה להסתיר את בוזו אלינו. מפקדי פלוגות ומחלקות שלא יודעים ללחוש פסססט פססט בלילה.

שני ילדים בני 17 מקרית־חיים שידעו על מלחמה יותר מכולנו, אף־על־פי שבאו בסך־הכל מהגדנ"ע.

ילד פולני חיוור שהיה מתעורר בלילה לנקות את הרובה. אף פעם לא עזב אותו.

כאלה שהצטרפו אל לח"י ממש ברגע האחרון, כדי להימלט מציד משתמטים ברחובות, והמדינה השיגה אותם.

את שאלתיאל הכרתי בקורס בשייך־מונס. לא זוכר מדוע התיידדנו.

היה לו שפם בריטי עבות וכובע ברט של מונטגומרי. היתה לו תעודת זהות מנדטורית שנשאה שם ערבי. המקצוע ומקום המגורים: סוחר בקר מבית־שאן.

את התעודה סיפק לו אצ“ל. מפני ששאלתיאל היה חבר אצ”ל לפני שעבר ללח"י, ואת שנות המנדט האחרונות עבר בבית־שאן, ואם הערבים לא ידעו שאינו ערבי, ואם הוא יכול היה לחיות בעיר ערבית כערבי, זה מעיד לפחות על חלק מהשורשים שלו.

הקודם של האחר־כך

אחר־כך, נודע לי מה הוא היה קודם.

אני חושב שהתיידדתי איתו בגלל ההומור היבש שלו. הומור יותר בריטי מאשר ארצישראלי.

הוא נולד במטולה, למשפחה של קוזאקים שהתגיירו ועלו ארצה בראשית המאה.

כאשר נולד, שכבה אמו בתוך אוהל עשוי עור, ובחוץ עמדה סוסה מקושטת, כמנהג הקוזאקים.

אחרי שנולד כקוזאק יהודי, למד גם להיות ערבי. זה לא היה קשה במטולה של אז.

אחר־כך למד להיות עוד דברים: צרפתי מדרום צרפת וסקוטי מסקוטלנד. אני יודע שכל זה נשמע מוזר, אבל שאלתיאל היה איש מוזר, חריג בחיינו ובהווייתנו, אבל חריג המתחייב מן המוזרות של הציונות באשר־היא. ואני שואל עצמי לפעמים אם אומנם היה חריג, ואם לא איחד בתוכו את כל המרכיבים המוזרים שהם איכשהו אנחנו.

הוא היה שקרן מקסים.

בעצם לא שקרן. כפי הנראה דיבר לפחות 90 אחוזים אמת, אבל גם התשעים אחוזים הללו נראו דמיוניים. מסעירים. וכאשר נוספו עליהם עוד 10 אחוזים של יכולת סיפור ואהבת הצ’יזבאט, יצא שקרן מקסים.

אביו הקוזאק שהגיע הנה נער עם הסב ותקע את אוהלו באדמת מטולה, היה פטריוט עברי.

שמו היה לאזאר, אך הוא קרא לעצמו אלעזר בן־יאיר. בן־אדם עם שם כזה מחייב את צאצאיו. לשאלתיאל בן־יאיר בנו של אלעזר בן־יאיר כמעט ולא היתה כל ברירה אחרת, זולת להצטרף אל המחתרת.

לא לפני שעבר הרפתקאות הלקוחות מספרים אחרים.

בגיל 10 ומשהו שלח אותו אביו למארסיי, ללמוד בפנימיה ימית. וזאת, כדי שילמד על בורייה צרפתית, שהיתה שפת הבית. וגם כדי שיהיה קשוח.

בגיל 13 ברח מן הפנימיה עם אשה מבוגרת.

אבא בא למארסיי, מצא את ההרפתקן הרומאנטי וסחב אותו באוזניים אל פלשתינה.

הילד חזר קשוח, ב"ה. קשוח וים־תיכוני, עם מבטא גרוני של אנשי הדרום בצרפת, עם ידע על צדפות ועל מרקי דגים ועל ציד ויערות ועל ים וספינות, וזאת על הבסיס הפסיפסי של יהודי חדש בארץ־ישראל עם ערבית ועם רוסית ועם סוסים ושדות־בר והרים צחיחים.

המשפחה עברה לגן־שלמה, מקום שאינו מקום אלא בית אחד בודד, ליד תל־מונד. שם היה אבא אגרונום – ושמא זה מהצ’יזבאטים של משפחת בן־יאיר ואולי לא היה אגרונום מעולם – שם היה האב לבעליו של בית משוגעים פרטי, בין הפרדסים. המשוגעים היו מעבדים את גן־הירק. שאלתיאל היה רוכב על סוסים ומגדל את כלביו ויוצא לציד. כשפרצה מלחמת העולם, הלך לצבא הבריטי והגיע ל־פ.פ.א. – הלא הוא פופסקי’ס פרייבט ארמי.

בית־ספר לרוצחים

כאשר אתה חודר עם נשק אוטומטי אל תוך חדר שבו ארבעה אנשים מזויינים – את מי עלי להרוג ראשון.

זוהי השאלה הראשונה הנשאלת בבית־הספר לרוצחים, שהוקם בלונדון בימי המלחמה.

אתה צריך במבט אחד לקבוע, מיהו זה שיתעשת הראשון ויירה בך – ובו עליך לירות קודם כל. אחר־כך עליך להרוג את כל האחרים לפי סדר הסכנה שהם מהווים עבורך.

את בית הספר המוזר הזה הקימו לאנשי פ.פ.א. צבא הקומנדו של הסרן הפולני פופסקי, שלחם בחזית המידבר המערבי אבל בעורף האוייב. אנשיו היו מבצעים גיחות לשם חבלה, זריעת בהלה, לקיחת שבויים לצרכי חקירה מודיעינית, ומה לא.

לשאלתיאל היתה התמצאות אבסולוטית בשטח.

הוא ידע להריח בלילה ולהקשיב לרחשים, למצוא שביל ולמצוא מסתור, ולגלות סימני חיים ואוייב במקום בלתי צפוי. ראיתי זאת במו עיני .אינני מאמין שהיה אי־פעם סייר שכמותו, וזאת, אף־על־פי שלא היה בפלמ"ח ולא נכתב עליו בילקוט הכזבים.

מתי שהוא, בזמן המלחמה, בין גיחות של פופסקי וחופשות, מצא זמן להתחתן. פעם הראה לי תמונה של אשה וילד, וסיפר לי ששניהם נהרגו בפרעות בטריפולי, או במצרים. לעולם לא אדע את האמת. הוא אמר לי ששם הפעוט שנהרג היה דויד. אולי זאת אמת.

בצבא הבריטי למד שאלתיאל, שכבר היה צרפתי וכבר היה ערבי וכבר היה רוסי, להיות גם סקוטי. לסקוטים היו קורים גו’ק" והוא היה גו’ק" (בחולם, לא בשורוק). הרי“ש הגרונית של דרום צרפת הסתגלה לרי”ש הסקוטית בנקל. לימים, למד לשנות את לאומיותו לפי הצורך. לפי המשימה.

תעודת הזהות המנדטורית לא היתה צ’יזבאט. כי ראיתי אותה. עבדאללה משהו. סוחר בהמות. בית־שאן. כאן מצאה אותו מלחמת העצמאות.

אהבה

לא אהבו אותו. וגם אי־אפשר היה.

אף פעם לא היה שוכב לישון עם כולם.

לפנות ערב, בשדה, היה לוקח את חפירה, מתרחק כמהלך חצי קילומטר מהפלוגה, חופר לו שוחה לישון בה לבדו.

הוא לא האמין שסביבה של אנשים נוסכת בטחון. להיפך. ככל שתתרחק מהם, ככל שתהיה לבדך, כך אתה בטוח יותר.

בדד, על חרבך.

פעם ירה ממרחק של 100 מטר על חייל שסירב למלא פקודה והתרחק מן השטח. לאחר שתי אזהרות, חרך בכדור אחד את שער ראשו. החייל חזר.

הוא לא היה הקשוח היחידי בפלוגה. גם לא האינדיבידואליסט היחידי בין פראי האדם האלה. אנשים שמהותם היתה פריקת עול ומרד, לפחות על־פי המושגים של אז.

היה לנו אחד שהגיע מ“השומר הצעיר” אל לח"י.

הרודנות וההתנשאות של שאלתיאל לא מצאו חן בעיניו. אולי לא רק זה, אולי גם העובדה ששאלתיאל היה כל־כך לא משלנו. הוא לא היה שזוף, ולא היו לו רגלים שעירות והוא לא היה גבוה ורחב. הוא היה דק וגרמי, חיוור עם עור אדמדם במיקצת. בשום פנים ואופן לא הדמות שלנו בעיני עצמנו, ואיש קשה. מצחיק לומר איש קשה, על בחור, אם לא נער, בן 23. אבל אז זה היה גיל של מפקדים בכירים. ורמטכ"לים ומפקדי חזיתות היו בני 30.

ערב אחד, בשדה טרשים ביקש אותו חייל לשוחח עם שאלתיאל. אותי תעזוב, הוא אמר לו, ואם לא תעזוב אותי, אהרוג אותך.

הם עזבו איש את רעהו מבלי שאיש מהם וויתר על כבודו.

אבל היו אלה שאהבו אותו. וגם הוא ידע לאהוב. ימים רבים לאחר מכן, ראיתי אותו בעיר. כמו שהיה איש שדה, כך היה גם איש אורבני מאוד. ואורבני לא כמונו. תמיד היה בחליפה ובעניבה, ובנעליים מצוחצחות, ולפגישה עם נערה היה מביא זר של שושנים. כל־כך פורמאלי. לימים עוד יותר רחוקים ראיתי, שאפשר ללמוד ממנו איך מתנהגים במסעדה, איך קוראים לרב־המלצרים, איך מזמינים יין, ואיך חייבת להיות האומצה.

משונה.

אחר־כך

מתי שהוא נפרדנו.

אני עזבתי את הגדוד ואחר־כך השתחררתי עם הסטודנטים שלמדו על הר־הצופים לפני המלחמה. הוא נשאר בצבא.

אני הלכתי להיות עיתונאי. אותו, מינה משה דיין שהיה אז או אלוף פיקוד או רמטכ"ל. אני באמת לא זוכר – להיות יחידה.

שאלתיאל בן־יאיר היה יחידה בפני עצמה בצה"ל.

הוא היה חודר בלילות לרצועת עזה, כדי להביא שבויים לחקירה.

חודר לבדו, פועל לבדו וחוזר לבדו. הסיפורים מהתקופה הזאת לא ידועים לי. שמעתי פה ושם. היינו מתראים באקראי. סיפרו לי ואיני יודע מה האמת, איך הטיל מצור על קיבוץ בנגב במשך שני לילות, מפני שלא נתנו לו מים, או אוכל, או משהו שביקש. בסוף הצליחו להסיר את המצור וכוח של צה"ל שיחרר אותם משאלתיאל. אז עדיין לא קראו לחדירות הללו פעולות תגמול, ואפילו אריק שרון עוד לא היה קיים.

ב־1952 הסתיימו זמנית הקריירה העיתונאית שלי, והקריירה הצבאית של שאלתיאל. שנינו מצאנו עצמנו על ספסל הנאשמים בבית־דין. האשמה היתה הטלת פצצה בביתו של שר התחבורה.

ישבנו ביחד שלושה חודשים בבית סוהר עד שזוכינו.

כל ההוכחה של התביעה התרכזה בחוט שחור אחד, מה שקרוי פתיל שחור, שנמצא במקום לאחר הפיצוץ והיה עדות לפשע. הפתיל היה מונח על שולחן התביעה בזמן שחבלן המשטרה הסביר מה זה פתיל.

שאלתיאל, שלא החזיק את הפתיל בידיו כמו החבלן המשטרתי, הבחין שזה פתיל חי שעדיין לא התפוצץ. היתה לו עין חדה. כאשר, לבקשת פרקליטו, חתך החבלן את הפתיל ומתוכו נשפך אבק שריפה שחור, נמוגה ההוכחה הניצחת כולה ואנו זוכינו.

והפכנו שנינו למחוסרי עבודה.

ציר של דג מלוח

היינו נפגשים כל בוקר.

הולכים לשדרות רוטשילד. לאלנבי. יהודה הלוי וליליינבלום.

שותים כוס תה. מחפשים מכרים מהימים ההם. אולי מישהו יכול לעזור למצוא עבודה.

היו חברים מן המחתרת. לאחד היתה חברה קבלנית למשהו. לשני היה איזה משרד קטן למשהו. אבל עבודה לא יכולנו לקבל. רק כוסות תה.

בהתחלה היה איתנו גם ויליאם שטיינר. לא מהמחתרת – מהגדוד. היה גר עם שאלתיאל בחדר שכור בבוגרשוב ויחד עימו נעצר. לויליאם היו שיני זהב, מפני שבצ’כיה שברו במרתפי העינויים של ה־נ.ק.ו.ד. את כל שיניו. הוא היה הטכנאי המזהיר ביותר של החטיבה המשוריינת. ידי זהב. אבל לאחר המעצר נותר מחוסר עבודה. אין לי מושג איפה הוא היום. לא ראינו אותו יותר.

בצהרים היינו הולכים לתחנה המרכזית. היתה שם מסעדה שבה יכולת לקבל בשילינג אחד לחם חופשי, צלחת עם דג מלוח והרבה הרבה ציר של דג מלוח. היינו טובלים חצי כיכר לחם בציר של דג מלוח.

היה קשה. לא אשכח את 1952.

אחר־כך הצטרפו אלינו כל מיני אנשים. חלקם לאורך ימים, וחלקם לכיברת דרך אכזוטית.

היום אני קורא שאז, בשנים ההן, נולדו בארץ כל מיני תנועות ספרותיות שעליהן כיום גאוותנו. אבל אנחנו לא חיינו אז בעולמה של ספרות.

היה יהושע. הוא היה איש אצ“ל ומפקד גדוד בצה”ל, שביקש מאת הרמטכ"ל להתיר לו את החוזה. ככה. העבר הפורש רדף אותו גם במדים ונמאס לו להיות נרדף. הוא היה שותה איתנו תה ומסביר את הבעייה שלו: יש לו משפחה שמשקלה 90 קילו. הוא צריך לספק לה 15 קילו מזון לשבוע.

היה אחד מלגיון הזרים הצרפתי שהתגלגל איתנו לבית־הסוהר, ואחר־כך פגשתי אותו בכיכר פיגאל והיום הוא יושב עם שבעה כלבים בסיני.

ועוד מכרים מבית־הסוהר, איש איש עם שמו שהילך לפניו.

עורך־דין צעיר שאפתן שלימים מימש את כל שאיפותיו. ג’ינג’י אחד אביון שהיה אלחוטאי בתחנת הדייגים ביפו והיה מביא לי מדי שבוע פח גדול מלא חסילונים. אז היהודים עדיין לא אכלו חסילונים והדייגים היו משליכים אותם מן הרשת החוצה. היינו מבשלים אותם אצלי, אצלי כירה גדולה.

פעם ידיד השאיל לי חדר שלו ונתן לי את המפתח. באמצע השינה התעוררתי וראיתי מישהו פותח את ארון הקיר. בתוך ארון הקיר היו אקדחים, רימונים, תת מקלעים, מחסניות. אלה היו ימים מוזרים.

אנשים משונים היו באים לבקר אצלי. פעם בא אחד והציע להקים מחתרת נגד השלטון. לא קיבלתי את הצעתו. לימים הופיע כעד המלך במשפט המחתרת של צריפין והזדהה כאיש הש.ב.

קבלן אחד, שהיה סרן בחיל המודיעין, הציע לי כל מיני הצעות ונעלם בתהום הנשיה.

איש מחתרת לשעבר הציע להקים שבועון בשפה הערבית אשר מרווחיו נממן קריאה לנוער העברי לקום ולמגר את משטר הכזב. הוברר, שגם הוא איש שרותי הבטחון. בכלל עסקו אז הרבה בבטחון. המצב לא היה בטוח.

בערבים היינו שותים בבארים של רחוב הירקון, מתרועעים עם נערות המקום. החברה היתה מעורבת: סטודנטים לשעבר ובהווה, אנשי פלמ“ח לשעבר, משוררים. פעם ישבנו ב”כסית" עם אלתרמן ורטוש ועבר איש אחד והצטרף אלינו. הוא דיבר בחן ובנעימות. לאחר שהלך שאל אלתרמן מי האש ואמרנו לו שזה גנב שישב אתנו בבית־הסוהר. פניו חפו. הוא לא ידע איך נראה גנב. היום כולנו יודעים שגנב נראה כמו כל אחד מאתנו.

עולם השיכחה

יש שנה שאינני זוכר אותה כלל.

עד כדי כך איני זוכר אותה, שאיני זוכר איזו מהן היתה. אולי 1953. אבל אולי שנה אחרת.

מנין לי שיש שנה שאותה איני זוכר?

מזה ששנים רבות לאחר מכן, בכל מיני הזדמנויות חברתיות, הייתי פוגש גבר או אשה שהיו אומרים לי: אתה לא זוכר אותי? נפגשנו בשנת זו וזו.

לא זכרתי את הפגישה, ולא את הגבר או את האשה. ולא את השנה. הלכה לה שנה. כאילו לא היתה.

אני זוכר ששאלתיאל היה איתי באותה שנה. אבל לא זוכר איפה ואיך.

לפעמים, שאלתיאל היה מביא מהבית ציפורי־ציד צלויות מוכנות לאכילה. הוא ידע לצוד. לתלות אותן במרתף קריר במהופך. ידע כיצד ומתי צולים את הציד ובאילו תבלינים. שיגעון. והיינו שרים בכל מיני שפות, אבל בכל זאת יש שנה שנמחקה. אלהים יודע היכן היא.

יקיצה

בשנת 1954 התעוררתי וידעתי שאני רוצה לצאת מכאן.

ישבנו ערב אחד שלושתנו ב“כסית”: שאלתיאל, אנכי ויהושע.

גמרנו בקבוק קוניאק והחלטנו שאנחנו נוסעים מכאן.

עוד באותו שבוע היינו שלושתנו בחו"ל.

הראשון יצא יהושע: כעבור יומיים היה בקנדה.

כעבור שלושה ימים, היה שאלתיאל באריתריאה.

כעבור ארבעה ימים הייתי אני באירופה.

מאז אותו לילה, עברו שנים עד שהתראינו שוב. בעצם, היתה זו הפעם האחרונה שבה ישבנו יחד, כל השלושה.

פגישה חשובה

לפני זה היתה פגישה חשובה.

אולי אחרי זה, לא זוכר. אולי זה קרה בפעם אחרת. הפעם הבאה. אולי זה 1956. בעצם, נדמה לי שזה היה ב־1956, כאשר נזדמן לי לבקר בארץ לראשונה לאחר היעדרות של שנתיים.

כן. זה היה אז.

היה שמח כאן ב־1956.

כשם שבלילה אחד ב־1953 נפרדנו שלושה חברים, כך חזרנו ארצה שלושה חברים ממש בשבוע שלפני מלחמת סיני. אלא שהיינו שלושה חברים אחרים: יגאל תומרקין, יהודה ניימן ואנכי.

שלושתנו באנו ממונפרנס. כאן הכרנו את דני זיידל ואת משה ינוקא, אבל גם פגשנו חברים ישנים במסיבות. וכל הזמן היו מסיבות.

אובדי הדרך שהותרנו מאחורינו היו לבעלי עסקים. תמיד היה מישהו עשיר שהיה משלם בעד השתייה של כולם. המדינה כבר היתה בעיצומה, בהילוך גבוה. על ידיד אחד טוב ויקר של כולנו סיפרו, שהתעשר מבולים עם חותמת של סנטה קתרינה. פעם הוא פגש אותי במונפרנס ושאל אותי: היית מאמין שכך אומרים עלי? אמרתי לו שכן. שהייתי מאמין שכך אומרים עליו. אבל הוא כלום. היה אחד שאמרו עליו שהתעשר מהעניין עוד יותר מהידיד שלנו. ואומנם לאחר מכן השתרבב שמו לאחת הפרשיות האפלות בתולדותינו שעדיין לא זרח עליהן האור, והיום הוא סתם עשיר פרטי, מתוסכל, ללא תפקיד לאומי כלשהו. היו זמנים מעניינים.

ואז התגייס שאלתיאל לשירותי הבטחון.

לקחתי אותו אל מישהו, שהכיר מישהו, שהיה האיש האחראי לפעולה בארצות ערב.

הייתי בלתי־מהימן מבחינה פוליטית, אבל מהימן מבחינה אישית. האמינו לי שאם אני ממליץ על שאלתיאל, אני דובר אמת.

חזרתי לפאריס. החגיגה הסתיימה.

שאלתיאל בן־יאיר הפך להיות פראנסואה רנונקור – אזרח בלגי, מומחה לגידול בקר, שמקום מושבו בקהיר והוא מומחה זר המועסק על־ידי ממשלת מצרים.

שאלתיאל היה אחד הסוכנים היחידים שסיימו את שירותם בשלום, שלא נתפסו אף פעם, לא פוצצו שום פרשה. אולי מפני שהוא נשאר נאמן לטבעו והיה רשת־ריגול שכללה אדם אחד בלבד.

אני חושב שהוא היה המרגל הגדול ביותר שלנו, ושאילמלא הוא לא היינו מנצחים במלחמת ששת הימים. אלא שלא התמזל לו מזלו, והוא לא התגלה ולא נאסר, אלא פשוט סיים שליחותו לאחר כמעט חמש שנים וחזר ארצה. אך בל נקדים את המאוחר.

בלי שפם

יום אחד בפאריס, צלצל הטלפון בחדרי. מדבר צ’רלי, אמר לי הקול בצרפתית. צ’רלי היה אחד הכינויים של שאלתיאל.

הוא ביקש ממני להיפגש במקום משונה: על ספינת תיירים המפליגה מדי שעה במימי הסיינה. “באטו־מוש”, כך קוראים לזה.

הספינה עברה מתחת לגשרים. ישבנו בירכתיים ודיברנו רק צרפתית.

לשאלתיאל לא היה יותר שפם. מוזר. הוא אמר כך: אני עכשיו מומחה בלגי לגידול בקר ואני פראנסואה רנונקור. קרא לי פרנסואה מהיום. אני עובר פעם אחת בחודש את פאריס לערב אחד. מבלה עוד יום בבריסל. חוזר לקהיר. אין לי עם מי לדבר באף מקום. העבודה שלי קשה. התאמנתי. אתה יכול לצעוק לי בלילה באוזן בעברית ואני לא מתעורר. אף אחד במצרים אינו מעלה בדעתו שאני מבין ערבית. גם בבלגיה חושבים שאני בלגי. האקצנט הצרפתי הדרומי שלי מתאים לבלגיה. ליתר בטחון אני מספר ששהיתי בשנות המלחמה בדרום צרפת, אבל פעם בחודש אני מוכרח לדבר עם מישהו כדי שלא להשתגע. וכך היינו נפגשים. אחת לחודש.

מעולם לא סיפר לי על עבודתו.

אבל נודע לי משהו ממקורות אחרים. הוא היה האיש שמיפה את שדות התעופה, שווידא נתונים שונים שהיו טעונים אישור. היו לו מהלכים בחוגי השלטון והוא שמע ורשם. הוא היה סוכן יעיל, והיה קל להפעיל אותו מפני שהוא היה רק איש אחד ורק איש אחד הפעיל אותו. קשה מאוד לתקוע טריז בתוך רשת כה מצומצמת.

מצחיק

הפגישות נמשכו ארבע שנים. בהתחלה רק במקומות מוסתרים. גם אצלי בחדר. המקום היחידי בו דיברנו עברית. זה היה משונה.

אחר־כך החלטנו שלא מוזר ולא בלתי טבעי, אם פעם בחודש נשב יחד בבית־קפה או במסעדה, כמו שני אנשים רגילים שאין להם מה להסתיר.

פעם ישבנו בבית־קפה בבולוואר סן ז’רמן. ניגש אלי עיתונאי ישראלי. הצגתי בפניו את פרנסואה.

פרנסואה לא מצא כל־כך חן בעיני ידידי העיתונאי, והוא העיר לי בעברית: עמוס, החבר הניאנדרטלי שלך לא מוצא חן בעיני.

שום שריר לא זע בפניו של שאלתיאל.

אשה וילד

פעם אחת הפתיע אותי.

תכיר את אשתי, אמר.

ככה, פתאום אשה. היא היתה נערה הולנדית. דיברנו צרפתית. היא לא ידעה שהוא ישראלי. היא ידעה שהוא פרנסואה. היא חיתה עימו בקהיר, ובכל נסיעה שלו מקהיר לאירופה נלוותה אליו. בבלגיה נולד להם בן.

רק כאשר פרש מן השירות נודע לה שהוא ישראלי. גם אני כבר גרתי אז בארץ לאחר היעדרות ממושכת. יום אחד באתי לשדה־התעופה בלוד, והאשה כעסה עלי, בצחוק, מדוע שיקרתי לה כל השנים. הילד היה בזרועותיה. כשם שקיבלה באהבה את פרנסואה, כך קיבלה עתה את שאלתיאל. סיפור מוזר. איפה שהוא, מפחיד.

תודה

אנחנו כבר בשנות השישים.

אחד קיבל קיוסק ואחד קיבל מיפעל. לאחד יש כבר רשת של חברות ואחד סתם בעל תחנת דלק. בדרך כלל המולדת גומלת למשרתיה. אבל זה תלוי.

שאלתיאל לא קיבל כלום. כמו שהוא בא, כך הוא הלך. וכמו שהוא הלך, כך נשכח. הוא השתקע עם משפחתו בנווה אבותיו בגן־שלמה, בבית המשוגעים הפרטי.

מפעם לפעם היה הולך אל משרד הבטחון, לבקש סידור בחיים.

היו אומרים לו לבוא.

היה בא.

כלום.

השד יודע מדוע. אולי מפני שלא משלנו. הוא הפך למר נפש. לא צעיר כל־כך כמו שהיה, ועם כלום אחרי כל־כך הרבה. ביקש הלוואה לפתח את המקום שלו: אולי משהו עם סירות, משהו לתיירות, משהו.

פעם לא יכול היה להתאפק וביקש ממני להשתדל בעניינו. התביישתי אך עשיתי זאת. הלכתי לראות את שמעון פרס. שמעון היה איש חשוב, מנכ"ל משרד הבטחון.

בקושי יכולתי לדבר. נדמה לי שקולי נחנק, שדמעות עמדו בגרוני. לא יצא מזה שום דבר, כמובן.

נקמה

עברו חודשים רבים. נדמה לי שבחודשים האלה קרה משהו לשאלתיאל.

בין השאר, בנה לו ולמשפחתו בית במו ידיו בנחלת אבותיו. כאשר קיבל צו הריסה, פוצץ את ביתו החדש בט.נ.ט.

יום אחד הוא השיג ג’וב. הואיל והכיר היטב את אריתריאה, את חבש, נשלח כמדריך חקלאי עם משפחתו לאחת הארצות באפריקה המזרחית. הוא היה אמור לשהות שם תקופה קצובה. לא זוכר כמה: שנה, שנתיים, משהו כזה. לקח את האשה והילד ונסע לאפריקה.

קיבלתי מכתב פה מכתב שם.

יום אחד הוא היה צריך לחזור.

על־פי הנוהג, המתינו לו נציגים רשמיים בשדה־התעופה בלוד. אבל הוא לא הגיע לשם.

בניירובי הוא החליף מטוס, וכאשר המתינו לו בלוד, הוא נחת במונטריאול.

קול בטלפון

במלים פשוטות – הוא ערק. הואיל ואיני יודע מה בדיוק היה תפקידו באפריקה ואם היה אומנם על טהרת החקלאות, אין לי מושג ממה הוא ערק. אין לי מושג למי צריך היה לתת דין וחשבון ועל מה. אני רק יודע שהוא לא הגיע לפגישה. במקום לבוא לפגישה, הוא הגיע אל יהושע, בקנדה.

המעגל נסגר.

אני מניח שיהושע בא לשדה־התעופה במכונית הגדולה שלו להביא אותו אל ביתו המרווח, כי כך עשה גם לי ב־1969. אגב, יהושע חזר. הוא כאן. אני מניח שלעולם לא יידע היכן ומתי טעה – בזמן שהלך, או בזמן ששב. או בשניהם. וגם זה אחד מסיפורי הארץ הזאת. והם רבים.

קיבלתי משאלתיאל מכתב או שניים מקנדה, ואז נעלם מחיי ללא שוב.

יום אחד צילצל הטלפון בדירתי בתל־אביב. קול של אשה שאל אם אני עמוס קינן ואמרתי שזה אני. והקול אמר לי שמכיוון שאני ידידו של שאלתיאל, ומכיון שהיא, האשה, רוצה לכתוב לו מכתב ומכיון שכתובתו אינה בידה, שמא אואיל ואמסור לה את כתובתו.

לא צריך להיות גאון כדי להבין שיש מי שמחפש את שאלתיאל.

ואמנם הוא נעלם.

שמועות

שמעתי עליו קצת לאחר היעלמו.

שנדד לירכתי קנדה והקים חוות־ענק לגידול בקר בשיטות פיטום מיוחדות.

שהוא החליף את שמו למה שהוא.

אחר־כך אמרו לי שהוא מת.

לא זוכר מי אמר ואני מצטער שאינני זוכר, כי רבים הזוכרים אותו שאלו אותי. לא יעזור – לא זוכר.

אולי הוא מת, ואולי לא. מפני שפעם, בסוף שנות החמישים, אמרו שנהרג בברזיל, ואני ראיתי אותו לרוב לאחר שנהרג.

היום, לא רק מלחמת ששת הימים מאחורינו, גם יום־כיפור מאחורינו, אבל אני יודע שאם היתה לשאלתיאל משאת־נפש בחייו, היא היתה: מלחמת ששת הימים.

הוא חיכה ליום הזה מאז מלחמת השחרור. מאז היה סוחר בקר בבית שאן, מאז היה מומחה לגידול בקר במצרים. מאז למד להרוג למען מטרה ומאז למד להריח שביל עיזים בלילה. בשבילו היתה ארץ־ישראל מושג אורגני. לא דתי, לא משיחי, לא פוליטי – מפני שהוא היה נטע זר בתוכנו. סתם בנה של המולדת.

אם הוא לא זכה להגיע אל היום שעליו חלם, אין חשיבות לכל השאר. אם הוא מת, אין הוא היחיד שמת וכידוע כל החללים גם יחד טרם הוליכו אותנו אל קצה המנהרה, ממנה רואים את האור. הם עדיין ממתינים.

אם הוא חי, אם הוא מת – היכן משפחתו. גם היא צללה בתהומות הנשייה. איפה האשה ההולנדית. איפה הבן האבוד.

אינני כותב דברי־הימים. ואפילו לא ערכתי חקירה עתונאית. כל מה שיש לי לספר הוא אך ורק חוויותי שלי. אותו נתח חיים שלי שבו היה שאלתיאל גם הוא חלק, בלתי־נפרד.

אם יש סוף לסיפור, אינני יודע אותו. אם יש לו מוסר השכל, אינני מכיר אותו. אם יש לו משמעות, איני מבין אותה.

אני יודע שזה סיפור מסיפורי הארץ, ושהוא מקום בארץ, וכאשר אני נודד בדרכים, כאן או במקום אחר, אני לפעמים נזכר לפתע במקום ששמו שאלתיאל בן יאיר, מקום הדוהר על סוס, חורש את האדמה, יורה בציפור באוויר, קוטף עלה של עשב ויוצא למלחמה.

כאן תל־אביב האמיתית. עיר חיה. עיר נושמת. עיר שיש בה אנשים.

שום דבר כאן לא מזויף. הריחות אמיתיים. וגם הצבעים. והכל מכאן. שייך. קרוב. לא מקולקל. שיני הזמן לא פגעו בו והוא ממשיך לצמוח. זהו המרכז המיסחרי הישן של תל־אביב, אלוהים יאריך את שנותיו.

כאן אולי אין חיי־לילה, השבח לאל, אך לעומת זאת יש כאן חיי־יום, ועיר שאין בה חיי־יום והיא מתיימרת לחיי־לילה, דומה לבדיחה הרוסית על ההוא ששאל אם יש חיים לפני המוות.

אז מי שרוצה להיווכח שאפילו בתל־אביב יש חיים לפני המוות, שיבוא למרכז המיסחרי, ללווינסקי.

זה הסיפור הראשון בסידרה על לווינסקי. מפני שכל מאה מטר כאן זה סיפור שלם. צריך לכתוב ספר שלם רק על הרחוב הזה. מפני שמה שאין כאן, לא צריך שיהיה בכלל.

כאן הסבלים הסלוניקאים, שפעם היו עובדים רק עם חבלים וסבליקה, והיום עם מנופים מתוחכמים. כאן המוסכים ובתי־המלאכה לכל דבר תחת השמש. מחולצות וג’ינס ועד לסריגים אופנתיים וארנקים ונברשות ומה לא. כאן החנויות וכאן השוק. כאן בתי־המרזח הקטנים והמסעדות החבויות, ובעיקר ועיקר העיקרים, לווינסקי הוא רחוב התבלינים של ארץ־ישראל כולה, רחוב הריחות הרחוקים, הטרופיים, והריחות הקרובים, מכאן. אבל היום לא נספר על התבלינים. היום אנחנו עושים בסך הכל 200 מטר. מיונתן עד חיים.

האמת על השקאמבא צ’ורבה

האמת על ה“שקאמבא צ’ורבא” אינה בעובדה מאין בא ומתי ואיך, או לאן הוא הולך. האמת במרק המלכים הזה היא, ממה הוא עשוי.

ובכן, הוא עשוי מקיבתה של הפרה, מה שאחינו התימנים קוראים “כירסה”, והצרפתים “טריפ”. באירופה משתגעים על האוכל הזה, ובכל חנות מהודרת בפריז אתה משיג את זה מוכן לאכילה. רק לחמם. אצלנו אוכלים את זה רק התימנים, הפולנים והבולגרים. אצל הפולנים זה קצת דהה, מפני שאינם משתמשים בתבלינים. אצל התימנים זה קצת דומה לכל הבשרים האחרים המבושלים ברוטב, עם החוואיג' הבלתי נמנע, ואצלם, כמו בהרבה מסעדות סיניות, נדמה לך שכל המאכלים באים מאותו הסיר. אני מוכן להודות בשמחה, שמרק הקיבה הבולגרי הוא המעולה מכולם.

קיבה זה אוכל לעניים. מפני שהעשירים לא יודעים מה זה טוב. היה לי פעם קצב שהיה נותן לי קיבה בחינם בשביל הכלב. הכלב הייתי אני. אבל קיבה זה סיפור ארוך ומפרך. צריך להרתיח ולשטוף. אחר־כך עוד פעם להרתיח ועוד פעם לשטוף. ואחר כך עוד פעם. ובסך הכל, יש איזה עשר שעות־בישול של העסק הזה, וגם לפרוס אותו לפרוסות דקות. ומי היום רוצה ויכול להתעסק בדברים כאלה. על־כן בכרם אתה כבר לא יכול כמעט להשיג את זה, ותמיד יגידו לך, בזהירות דיפלומטית, ש“בדיוק עכשיו נגמר”. יש עוד מקום או שניים בצפון תל־אביב, שבהם מגישים לפני החמין מרק קיבה, ויש לווינסקי.

אז הלכנו אל יונתן. הרן אמר שכבר תשע וחצי ושזאת שעה בשביל מרק, והוא לקח מרק כבד. מרק כבד זה בערך שתי ארוחות מלאות בתוך צלחת אחת, וצריך להיות גם רעב וגם חסון בשביל לגמור צלחת כזאת של מרק אדום מהביל. אני גם כן חשתי מין רעב בשעת בוקר מוקדמת זאת, ואכלתי צלחת אחת של מרק עצמות, שהיה מסביבן מספיק בשר לארוחה שלמה. ואחר־כך, כמובן את השקאמבא צ’ורבה עם החומץ והשום.

אין דבר כזה בעולם. אין. ובלי התערובת של חומץ ושום, אותה אתה מוזג לעצמך מתוך בקבוק גדול, זה לא זה.

בוא, אמר הרן. בוא נטייל קצת. הלכנו.

אתה רואה כאן איזה שלט?

לא, אני לא רואה שום שלט.

אז בוא נכנס.

נכנסנו. מסעדה קטנה קטנה. אולי גדולה כמו מיטבח בשיכון יוקרה. בסך הכל ארבעה שולחנות, אבל יש שם הכל. מתבשיל בסיר, דרך מרקים למיניהם, סלטים מרהיבים וצלי־אש, משקאות חמים, קרים, חריפים, הכל הכל. קצת הלאה, בית־חרושת לארנקים. מובן מאליו שאין שלט. הבית־חרושת – בית־חרושת. הארנקים – ארנקים. אבל בחדר קטן ליד חדר־הארנקים, מין בית־קפה קטן. שולחנות, אוכל, משקאות וקשישים אחדים משחקים שש־בש בלאדינו. כאן גם מקור הקפה. כל היום כל היום הקפה על האש, ובשעות שבעל המקום יודע שאנשים רוצים קפה, הוא לוקח עמו טס של מתכת ועליו פעמון מזכוכית, והוא סובב עם הקפה בין בתי־המלאכה. ביום שישי, אחת לשבוע, הוא עורך סיבוב של גביית חובות. אין ויכוח על התשלום. כמה שהוא אמר, ככה אתה שתית במשך השבוע

כאן, בין כל שני בתי־חרושת למיכנסיים, בית־חרושת לחולצות. בין כל שני בתי־חרושת לחולצות, מסעדה קטנה ובין כל שתי מסעדות, בית־כנסת קטנטן, מוסד צדקה של יהודי סלוניקי, מסעדונת אחת עוד, והכל פנימה, בתוך החצרות, מעבר לחדרי־מדרגות מוזרים, בין מיסדרונות המחברים חצרות פנימיות, חבוי ומוצנע מעינא בישא.

בתוך חצר אחורית, בית־מלאכה לסריגי־ילדים. חדרון קטנטן צר. זה אולם המכירות. חדר קטן, זה חדר הסריגה, וחדר קטן ללא חלונות עם אור ניאון, ובו שתי מכונות אריגה. כן – שתי מכונות אריגה – וכאן אורגים בדי יוקרה עם דגמים בלעדיים. וכאן הולכים הדברים אל חנויות היוקרה בצפון העיר, ארוזים לתפארה, כי האריזה מוכרת, אבל מי שיודע יודע שכאן, בלווינסקי מוכרים גם אלף חולצות וגם חולצה אחת, גם מאה ארגזי בירה וגם בקבוק בירה אחד. אל דאגה, החכמים מצפון העיר באים הנה לקנות ברבע המחיר.

אני מוכרח פתאום להזכיר גם, שכאן הרהיטים וכאן הסוככים וכאן אפילו, משום מה, החנויות המעולות ביותר בעיר לנייר ולצרכי־מישרד, אבל אני מוכרח להתאפק. הנה אנחנו בחנות הדגים.

מלך לשעבר

פעם הוא היה מלך הדגים, אבל היום, כמו שהוא מתוודה, השוק השתנה. ובאיזור הזה כבר אי־אפשר להתקיים רק ממכירת דגי־ים. אז עכשיו, ליד הדגים, הוא מוכר כמו כולם: משקאות מתוצרת־חוץ עם שימורים מכל העולם, זיתים למיניהם ודגים מלוחים למיניהם, וכמובן דגים.

איזה ריחות מסביב! ריח של קארי וריח של קינמון. ריח של קפה חדש קלוי וריח של עלי־דפנה וריח של לחם טרי וריח של ממתקים בדבש. שיגעון. והנה אנחנו בחנות המעדנים.

מה זת מעדניה אמיתית

חנויות כאלה אין בארץ. אולי ברומא. אולי בפאריז. בטח לא בבן־יהודה. ולא בשום מקום אחר בארץ.

אני מסתכל, במבט חטוף ראשון, שאינו יכול להקיף הכל – אני עתיד לבלות כאן עוד שעות טובות אחדות – ובמבט הראשון אני רואה כיכרות עצומים של גבינות, קערות של זיתים בכל הגדלים ובכל הצבעים, דגים מעושנים ודגים מלוחים ודגים מיובשים, חלבות בכל הגדלים ובכל הצבעים, יינות יווניים ויינות אדומים מאיטליה, ויסקי ופאסטיס, אוזו וקמפארי, כיבושי מיזרחי וכיבושי בית־השיטה. נקניקים ובשרים מיובשים ובשרים מעושנים תלויים על אונקלים. הזהוב של הדגים המעושנים מתחבר אל האדמדם של הבשרים, אל הירוק הזיתי האפל של זיתי קלמאטה ואגריניון, ומי שאוהב צבעים המתחברים לריחות, נתקע כאן כמו במסמרים, מהופנט.

מיסתורי המקרל המיובש

היוונים קוראים להם צ’ירוס. הרומנים קוראים להם צר. אלה הם המקרלים המיובשים.

הוראות לשימוש: מחממים את הדג המיובש על האש, עד שהוא מתרכך במקצת, ואז, מכים עליו ומוסיפים להכות, עד שהעור נושר ממנו. כאשר נשר העור, פורסים לפרוסות, משרים בתוך תערובת של שמן וחומץ, מוסיפים שמיר, וזוהי אחת המאזות המשגעות.

הרומנים במיוחד משוגעים על זה. הנה, אומר לי הבן של חיים. בשבוע שעבר היתה כאן רומניה שחיה בגרמניה. שם אין להשיג. לקחה איתה 60 חתיכות.

מי בא בכלל הנה לקנות?

באים טורקים, באים יוונים. באים רומנים. בולגרים קצת פחות, הם קצת ככה יותר סגורים. באים מצרים ובאים לבנונים. כן, יש בארץ יהודים מצור ומצידון ומביירות, והם פוקדים את הרחוב הזה ושולים ממנו את מטמוניו.

מיסתורי הלקרדה האבודה

המקרל הוא להיט כאן, והוא נמכר בכמה צורות. הוא מגיע מנורבגיה, כולו קפוא. כאן לוקחים חלק לעישון, חלק להמלחה, וחלק לעשות ממנו תחליף־לקרדה.

ולמה תחליף לקרדה? מפני שלקרדה כבר אין. פשוט אין. היה ואיננו. לקרדה עושים רק מדג אחד, והיא באה רק ממקום אחד, והדג הוא דג הטונה. המקום טורקיה. לדג הטונה שמות שונים בפי העם, לפי גודל הדג. כאשר הוא בגודל מסויים, יותר גדול מהפלמידה שלנו, עושים ממנו את הלקרדה שפעם היתה אוכל לעניים. וזה מה שהיינו לוקחים בסנדוויץ' לבית־הספר. והיום לא תשיג אותה בזהב.

אז אם אתם קונים לקרדה, תדעו שהיא ממקרל נורבגי, הנקרא כאן בפי העם סקומבריה.

ממלכת הגבינות

לא קמאמבר צרפתי ולא קמאמבר שטראוס. לא רוקפור צרפתי ולא בורסאן צרפתי ולא שאוור ולא פרמיג’אנו. כאן גבינות עילית מתוצרת־הארץ.

כדי למנוע כל ספק, אני חוזר: גבינות עילית מתוצרת הארץ.

הן באות מצפת. בצפת יש שני עושי גבינה. המאירי, וקדוש.

למה צפת? מפני ששם האוויר קריר, החלב מחמיץ לאט, וזה חשוב לגבינה. חלב שהוחמץ מהר נותן גבינה רעה. למה עוד צפת? מפני שבצפת העשב טוב. ומפני שבצפת המים טובים.

את הגבינה עושים רק במשך שלושה חודשים בשנה – ממארס עד יוני. מפני שזוהי עונת ההמלטה של הכבשים, ובעונה זו החלב באיכותו הגבוהה ביותר. לא רזה מדי, בדיוק מה שדרוש לגבינה.

בצפת לא עושים את הגבינה מחלב בקר. אבל גם לא מאבקת חלב, מפני שלא חסרות בארץ גבינות־צאן מתוצרת הארץ, אבל כאשר אינן עשויות חלב כבשים טרי אמיתי, הן מצהיבות, מקבלות טעמי לוואי מוזרים, אינן נשמרות היטב ומי שאוהב גבינה ייזהר מהן.

מים.

המים לגבינות באים מהבאר. המגבנה מעל לבאר. מים לא טובים, גבינה לא טובה. ידעתם שיש עדיין בארות?

קדוש זקן, ואין לו יורשים, למי להעביר את המיקצוע. המאירי צעיר. הם לא מייצרים כמות גדולה, אף־על־פי שהגבינה שווה את מישקלה בזהב. למה? למה רוצים איכות. יש בארץ לא יותר מחמש חנויות המוכרות את הגבינות האמיתיות של צפת.

אילו גבינות

יש המלוחה הלבנה. זאת שביוון נקראת “פטה” וכאן “גבינה בולגרית”.

יש לי חדשות: הצפתית הטובה מכולן, וטובה לאין ערוך מכולן, יותר טוב מיוון, יותר טוב מהכל.

ועכשיו באה המלכה, קצ’קוואל. הקצ’קוואל של הבורקאס. הקצ’קוואל כמעט של כל דבר.

ויש מלכת המלכות – הצפתית האמיתית. זוהי גבינה צהבהבה בהירה, קשה, לגירור. שיגעון. משהו דומה לפרמיג’אנו, אבל שונה מפרמיג’אנו ארגנטיני (!) הקרוי פרובולונה. את זה מביאים הנה יהודים ארגנטיניים, בתורת רכוש. זוהי גבינה מעולה, נדירה, מיוחדת במינה!

המיספר על הזרוע והאצבע

לבעל המקום מיספר על היד. לקחו אותם מסלוניקי לאושוויץ.

הוא פורס לי גבינה, בוצע לחם לבן, מוזג קוניאק לכוסית.

תבוא פעם לאכול בבית, הוא אומר לי. אשתי מכינה 60 סוגי דגים.

תבוא פעם לאכול בבית, הוא אומר. עושים שמח. פעם בא אפילו נשיא־המדינה. הוא אוהב את השירים שלנו. יושבים, אוכלים, שותים, שרים, מנגנים.

מי מנגן?

אני מנגן. על אורגן. על אקורדיאון.

אני אבוא.

אתה רואה כאן את הצלקת על האצבע? אתה יודע מה זה? זה מהשן של איטלקי שגנבתי ממנו את הלחם שלו. אמרתי לו קח את כל האצבע. מי צריך את זה.

פעם, הוא אומר, מצאתי ראש־דג באשפה.

אני מתחלחל לרגע עד שהרגע עובר. הוא מוזג עוד קוניאק. בוצע עוד פרוסת לחם, מניח עליה ביצי־דגים.

עוד מעדנים

יש ביצי־דגים, ויש ביצי־דגים. יש כאלה בקופסאות־פח גדולות, 300 לירות קילו. מזה מכינים סלט איקרה. אבל יש מיוחד, דליקאטס. זה מביאים רק מטורקיה. אלה ביצי דג הבורי, נתונים בתוך הנרתיק, מיובשים ומצופים בשעווה. זה פורסים לפרוסות דקות מאוד, וזה הולך עם הערק. 600 לירות קילו.

יש סרדינים ויש אנצ’ובים, משומרים במלח בלבד. יותר טוב מכל השימורים בקופסאות. צריך רק לדעת איך להכין. אני אבוא ללמוד.

ויש ממלכת הבשרים. נקניקים הונגריים ומעדני־מיזרע. ליונר, פיין ומורטדלה. מעדני־מיזרע זה סיפור לחוד, סיפור הצלחה. הם הולכים בעולם כולו. בארץ פחות.

ויש קבאנוס. ויש סאלצ’יצ’ה. זה עושים הבולגרים. ביפו. הכתובת באותיות קיריליות. ויש כתף עגל מבושלת ומעושנת. נמס בפה.

הוי, חומץ בן־יין!

וגם יצאתי עם מציאה בהיסח הדעת.

מזה חודשים, אם לא שנים, אני מחפש חומץ. לא חומץ הדרים, לא חומץ תפוחים, חומץ בן־יין, ולא מוצא. ובלי חומץ בן־יין, אי־אפשר להכין סלט חסה אמיתי, ואי־אפשר להכין סלט עגבניות טוב. ובכלל, יש הרבה סלטים שנכון לתבל אותם בתערובת של מיץ־לימון וחומץ. מדוע אין במכולת ומדוע אין בסופרמרקט חומץ־יין, נשגב מבינתי. אז כמו שאני מספר את הצרות שלי, מוריד לי בעל־הבית מעל המדף בקבוק שעליו כתוב “וודקה” ואומר: הנה חומץ. זה חומץ שאני מקבל במתנה מידיד אחד, שעושה את זה בשביל עצמו, וגם קצת נותן לחברים שמבינים. אז למה לא עושים בארץ חומץ, אני שואל, והוא משיב לי שלא כדאי, זה עולה פרוטות ומי היום רוצה להרוויח פרוטות. עוד באותו ערב עשיתי לי סלט עגבניה. תענוג.

מי בא ואיך

אני מקנא במי שיש לו עקרת־בית מאלה שבאות הנה. אלה עקרות־הבית היחידות היודעות בדיוק מה הן רוצות.

לא שואלות מה יש לך היום. שואלות אם יש מה שהן צריכות. לא שואלות איך קוראים לדג הזה, אלא אומרות תן לי דג זה וזה. הולכות אחר־כך אל חנות התבלינים – אבל זה סיפור אחר – ומבקשות בדיוק רבע קילו כמון הנטחן לעיניך. ויש כאן לא רק עקרות־בית. גברים בדרך הביתה מהעבודה. אבל כאלה שאוהבים ויודעים מה הם רוצים. זה גזע הנכחד מן העולם, בתקופת צריכת השפע, ואינני רוצה להישמע גזעני, אבל שזה בפירוש לא אשכנזים. זה בעצם הגזע שהיה כאן תמיד, בסביבה. ואם נמשיך להתבשל כאן במשך כמה דורות בשמש ובמי־מלח, נהיה כולנו כאלה ונדע מה אנחנו רוצים.

ממול

ממול, חנות ממתקים.

על הקיר, תצלום גדול. אולי זה הבוספורוס. לא יודע, לא הייתי שם. מזכיר לי שצריך באמת פעם לקפוץ לשם. על קיר אחר, רשימת המטעמים. אני מעתיק את הרשימה: סוטלאצ’י; קושקול; קזאנדיבי; אשורה; מיץ לימון; צימוקים; טארק גאויסו; באקלאווה; סאראילי; טל קדאיף; לוקמה; טולומבה; בורקס; קורו בואג’ה.

בעל החנות מסתכל בנו בחשדנות.

באתם ללמוד? אז בואו ישר אלי. אני אלמד אתכם! מה אתם רוצים ללמוד?

הכל.

עננת החשדות עוד לא התפזרה. בסוף מתברר למה החשד. פעם בא הנה מישהו, ראה המקום, ראה התמונה, לקח העתיק הכל ופתח חנות בבאר־שבע. ליתר ביטחון לקח גם את הפועל שבעל־החנות הביא במיוחד מאיסטנבול. מבטיחים לא לקחת. מהססים אם לשתות סחלב או לא. מחליטים שלא. למה? מפני שאת הסחלב האמיתי מכינים מצמח הסחלב, הלוא הוא האורכידיאה, ומי יטרח היום לקטוף סחלבים בשדה ולחלוב אותם, כאשר יש קורנפלור. אנחנו מחליטים על בורקס עם ביצה, ומסתכלים על תמונות שחקני הקולנוע הטורקיים. שותים מיץ לימון, מקנחים באשורה, שהוא מין פודינג טורקי, עם הרבה צימוקים. תמורת שלושה בורקס עם ביצה קשה, שתי לימונדות ואשורה אחת, שילמנו 35 לירות. חינם.

בפעם הבאה, נעשה יום בחנות לתבלינים. מדי יום, אולי שבוע. שתהיה בריא לי, לווינסקי, בדרך הביתה אני קונה ממך קצת בצל ירוק, שמיר, ורואה שבבוקר אחד הספקתי כמעט 200 מטר. ואפילו לא הגעתי עד פינת העייראן. לווינסקי, אתה כרך גדול!

מה אני בעצם עושה כאן

אני חייב לעצמי, אולי גם לאחרים, תשובה על השאלה, מה בעצם אני עושה כאן. מדוע אני הולך בבוקר צח ללווינסקי, מדוע בזיגזגים, מתעכב פה, נושם שם, ומדוע אני מספר לעצמי ולכולם על כך.

ובכן הסיבה פשוטה: אני מחפש שורשים.

נשמע מוזר. מילא, ישראלי בגולה שמתגעגע למולדת, זה עוד אפשר להבין. אבל ישראלי שנמצא כאן, מה פתאום הוא מחפש שורשים. יש צה"ל, יש ממשלה, יש אפילו אלה שנשארו בחיים מחבריך לגן, לבית־הספר, לתנועת־הנוער ולכל המילחמות. הכל כאן, אז מה פתאום שורשים.

אז אני אסביר. בכל־זאת להווה יש משמעות רק אם הוא מוליך מהיכן שהוא לאן שהוא. שאם לא כן, ההווה נשאר ללא עבר וללא עתיד, ועל־כן ללא פרספקטיבה. ועל־כן אין לו לאדם החי את ההווה שום אמת־מידה למוד בה את תחושותיו, לברר בעזרתה את זהותו. ואדם שאבדה לו זהותו, אבדו לו החיים.

חשוב מאוד לבן־אדם לשמור קשר אל העבר הפרטי שלו ואל העבר הקיבוצי שלו. לא רק אל גיבורי העבר ואל מצבותיו. לא רק אל אירועים שנחקקו בהיסטוריה. חשוב גם העבר הפרטי. חשוב שיהיה זכר לנוף־הילדות. אדם מבוגר שגזלו ממנו את נוף ילדותו הולך יותר עצוב אל הזיקנה. אל המוות. במקום התהליך האורגני של לידה, צמיחה, כמישה ומוות, קורה הדבר הבלתי הכרחי והמלאכותי של תאונה קטלנית, המקפדת הכל באמצע. ומי שלפתע עקרו ממנו את נוף ילדותו, הוא קורבן של תאונה קטלנית, והוא סובל מאמנזיה, ובמידה מסויימת הוא נהפך לצמח.

כל חברה, כל עיר, כל ארץ, חייבים להתפתח, חייבים לצמוח דברים חדשים. חייבים להיבנות בתים, ישובים, כבישים, אנדרטאות, אבל חייב להישאר הקשר הקווי אל מה שהיה. איפה שהוא, מנקודת הסוף, צריך שתהיה תצפית אל ההתחלה.

זה מה שאני מחפש. לכן אני הולך ללווינסקי. לכן אני הולך לפעמים מאוד לא רחוק, מסעות מאוד לא אקזוטיים. לא נוסע לאיים רחוקים למצוא שם דברים יוצאי־דופן. אני לא אנתרופולוג. גם לא נוסע לחורים נידחים אצלנו. לא בהכרח, כדי לגלות שרידים ואודים ופינות שכוחות ומה לא.

מפני שהמולדת זה לא רק פינות־חמד. לא רק מעיין, חורשה, הר וגבעה ועמק, שדות ושמיים. המולדת זה גם חנות־מכולת. גם סתם סימטה לא חשובה שמחברת שני רחובות לא כל־כך מרעישים. פעם אמרתי למישהו שהמדינה הרגה לי את המולדת. מפני שאיפה שהוא המדינה שבאה במקום המולדת, משתדלת להוכיח את עליונותה ואת בלעדיותה על־ידי השמדת כל הוכחה וכל זכר לעובדה שפעם היה משהו, פעם לפני שבאה המדינה. אבל אני משתדל וגם חייב להוכיח, שהמדינה לא הצליחה במשימה הזאת, כשם שלא הצליחה בכמה משימות אחרות, ושפה ושם, המולדת עדיין קיימת. אז אני בנקודת תצפית.

יום השבת.

אתה חוצה את הרצל דרומה, וכבר אתה בנווה־צדק. כאן, ברחוב רוקח, היה הסנדלר קנטורוביץ‘. בתחילת החורף היו שולחים את הילדים אליו. הוא היה מעמיד אותך על פיסת כרטון, ועם גיר ביד מצייר את הרגל שלך על הכרטון. כעבור שבוע או יותר היית בא ולוקח את הנעליים. גבוהות, עם פרסה בעקב ועם מסמרים של פלדה בסוליה. אם הרגל לא גדלה עד לחורף הבא עד כדי הצורך להעביר את הנעל אל האח הבא בתור, היו באים שוב אל קנטורוביץ’, להתקין עקב חדש, סוליה חדשה, ולפעמים טלאי על הנעל. רק נעל שאף טלאיה כבר נפרמו, היתה יוצאת סוף סוף מכלל שימוש. רק כעבור שנים רבות, כאשר בתל־אביב היו משליכים לפח נעלים כמעט חדשות, ראיתי בניו־יורק בכל פינת ־רחוב חנות של מתקן נעליים. שם, בארץ הדולאר, לא בושה לתקן נעליים. נדמה לי שהיום שוב יש הווה למתקני־הנעליים. קצת קשה לזרוק 1000 לירות לפח.

כורסה של קטיפה

ממול לחור השחור, שפעם היה הכוך של הסנדלר, ביתו של שמעון רוקח.

בתים כאלה אין. זה מה שנקרא “בית מידות”. שלוש קומות, חזית על עמודים, חצר פנימית גן פנימי וחצר אחורית ומירפסות גן. המדרגות הפנימיות מעלות מן הקומה הראשונה אל קומת המגורים. כאן, חדר־האורחים הענק. לא רק ענק, גם גבוה. ובקצה חדר־האורחים הענק, בימה מוגבהת מעץ.

כאן, על בימת־העץ נהוג היה במיזרח התיכון שבעל־הבית ואשתו יושבים על שתי כורסאות גדולות מרופדות בקטיפה, ידיהם מונחות על המיסעד, ומעל במה זו ממרומי הכורסה, היו סוקרים את האורחים היושבים קצת למטה, מולם, בחצי גורן.

מה רוצה אלוהי האירוניה ההיסטורית. באחת הפינות העזובות של הבית הפרוץ הזה, שכל מה שניתן לעקור כבר עקרו ממנו, עומד לו בדד השלד של אותה כורסת־קטיפה, ללא קטיפה וללא ריפוד. אבל שם הוא עומד ואיש לא טרח לקחתו לצורך הסקה.

מחדר־האורחים יש מדרגות חיצוניות המוליכות אל אגף המשרתים, שהוא ביתן קטן נפרד מהבית. מתחת לחדר המשרתים, משהו, אולי מחסן, אולי מוסך. עד הנה העליה במדרגות בטוחות־יחסית, אך אל הקומה השלישית, אל קומת התצפית, מוטב שלא לטפס. מדרגות העץ קרסו ועתה הן נתמכות בתריס עץ ישן.

קומת התצפית היא חדר בן שמונה צלעות, וממנו היו רואים את הים הלוחך את חופי מנשיה, ואת ארמנותיה. ליד חדר התצפית – הארובה, שיש לה זיזים כמו לצריח בחומה טורקית. מצד מיזרח, ממש מעבר לגדר הבית, עברה מסילת הברזל אל מצרים. קצת הלאה, היה קפה “לורנץ”, שבו היו הצעירים של אז טועמים לראשונה את טעם החטא, אך זה סיפור אחר.

המינזר והגן והקיר

כאן, קרוב מאד לגדר הכורכר של מינזר אבו־כביר, שכונה קטנה קסומה.

את הצריח של המינזר אתה רואה מבעד לברושים, לאקליפטוסים, לבוגנוויליה השעירה. צריח מחודד מרהיב, ובו הלוקארנות, הלא הן חלונות של עליית־גג משופעת. מסביב יש בתים אחדים מוקפים בגדירות כורכר. כאן יש בחצר דקל גבוה, או כמה עצי חושחש, או אקליפטוס, בכל חצר, כבר נמאס להגיד – עציצים. עציצים בלי סוף. מקום שקט. נשכח, שבו דומה שההיסטוריה נעצרה ולא הפריעה. במקום שהוא נהרסה חומת הכורכר, ומישהו בנה חומה של חביות־נפט מלאות אדמה, ומעבר לגדר, מחסן של גרוטאות. יש אפילו מיגדל מים מקומי, בנוי מבלוקים ובקצהו בריכת־בטון. ויש כמובן, בית־כנסת. יש גם בית ערבי גדול ויפה ששרד לפליטה. כאן ראה החבר שלי פעם זוג זקנים יושבים בגן ליד השולחן, שעליו היה מונח הלחם של בירכת המזון. עכשיו חונה בחוץ מכונית גדולה 1800, שבעליה צבע אותה בצבע כסף מתכתי. ביקור בנים בשבת, מן הסתם.

ועכשיו אני רוצה לדבר על הקיר.

הקיר הוא קיר של מחסן בגן הציבורי. הגן הציבורי עצמו, אולי לא כל־כך עשיר בצמחיה מיוחדת, אבל נקי להפליא, מטופח להפליא, אולי מפני שהוא כל־כך בשוליים. שום דרך ראשית רחבה אינה מוליכה אליו. בקצה הגן, קרוב לגדר הכורכר של המנזר, מחסן הכלים של גנני העיריה. למחסן יש קירות. הקירות עשויים אבני־כורכר קטנות, שבתוכן שובצו פה ושם חלוקי־נחל, או בקבוק, או כד של חרס.

אפשר לעמוד ולהסתכל שעה שלימה רק על הקיר הזה. אני מזמין את כל הארכיטקטים הבונים קירות דקוראטיביים בתוך כל מיני סלונים, בתוך כל מיני בתים, לבוא ולראות את הקיר של מחסן הכלים העירוני באבו־כביר.

יש לי גם חשד משלי איך נולד הקיר הזה. אני חושד, שמנהל העבודה קרא לפועל שלו ואמר לו: תעשה כאן מחסן. ואז הפועל שאל ממה לעשות, ומנהל העבודה התגרד בפדחתו ואמר: קח לך כל מה שתמצא כאן בסביבה. מה זה חשוב, העיקר שיהיה קיר.

וזה בדיוק מה שהפועל עשה. הלוואי על כל ארכיטקט.

יש גם אקולוגיה חברתית. יש גם אקלוגיה עירונית. עיר היא ים, אליו נשפכים רחובות־נהרות. בנהרות ובים יש איים. יש חוף ויש גדה. יש מפלי־רחוב, יש רחוב שגדה אחת שלו מוריקה ומצילה והשניה צחיחה ונבולה. וקורה שרחוב־נהר אחד מזדהם ומת. אחד־אחד קורסים הבתים־עצים המעטרים את גדותיו, והוא ממשיך להוליך את מימיו הדלוחים אל הים הגדול, אל מרכז העיר, ואז גם למרכז ריח של ירוקת עומדת, של ריקבון איטי מכרסם.

הבית ברחוב הירקון, מס' 51, נעול להריסה. פה היה באר “פיפטי־וואן”. תל־אביב בלי “פיפטי־וואן” שוב לא תהיה מה שהיתה.

חוץ־לארץ

פעם לא היה עוד חוץ־לארץ.

אירופה לא היתה חוץ־לארץ. היא היתה הגולה. משם באו. לשם לא נסעו. סליחה, לא באו – משם עלו.

ירושלים היתה חוץ־לארץ אקזוטית, רחוקה. משהו כמו איי האוקינוס השקט. רחוב הירקון היה חוץ־לארץ האמיתי, מהסינימה. מהוליווד. זה היה הכרך. כרך זר. טרקלין מערבי במושבה של הילידים.

הראשונים היו האוסטרלים.

ענקים. גובהם כרוחבם. והכובע הזה, כובע שהפך מהר מאוד להיות חלק מארץ־ישראל. כובע שעושה איש צעיר לגבר גברי בגברים. כובע לאנשים שכבר השתזפו דיים. ועכשיו הם רוצים גם מעט צל. וכל זה היה ברחוב הירקון, שהיה מלא וגדוש בארים קטנים לחיילים, בנות־הברית. אירופה נשרפה, רחוב הירקון פרח. איזה תיגרות נהדרות היו שם. יותר טוב מאשר בסרטים. איך היו באים מ"ם צדיקים אוסטרליים לקחת שיכור אוסטרלי ואיך כל החברים שלו לא היו נותנים לקחת אותו ואיזה מכות היו עפות שם. ואיך הם היו מחלקים שילינגים של אז לילדים־הילידים של אז.

איך נראית זונה

אמרו לנו שבערב יש שם זונות.

לא ידענו איך נראית זונה. היו כל מיני השערות. אזרנו אומץ והחלטנו לצאת לשם בערב, לראות איך זה. עברו כל מיני גברים. גם כל מיני נשים. עברו זוגות. לך תדע. בחלון נדלק אור. חשבנו אולי נראה משהו. קפצנו מעל לגדר־החיה והתגנבנו להציץ בחדר. סתם אשה מגהצת בגדים. סרקנו את הרחוב פעמים אחדות. לא ראינו אף זונה. אולי אז נראו אחרת, אולי לא ידענו איך. הסוף היה שרק אחרי שנים רבות, בגנואה, זיהינו לראשונה ללא ספק מה זה. שם, בגנואה, זה היה בדיוק כמו שסיפרו אלה שהלכו לים, אבל אז, בגנואה, נאפולי, מארסיי, זה היה חוץ־לארץ הגדול, הרחוק. מפני שמטוסים לא היו והיה רק ים ולוס אנג’לס בכלל לא היתה קיימת.

לשבת על כיסא גבוה

את רחוב הירקון כבשנו בתנועת איגוף. האיגוף היה דרך שפת־הים.

עוד לא ידענו מה זה כיסא גבוה ליד דלפק. שיא ההתפקרות מתנועת־הנוער היה לשבת על כיסא־קש קלוע בבית־קפה על שפת־הים. לשמוע מוסיקה קלאסית. קפה נוסבאום.

האורחים הקבועים של נוסבאום יכלו להזמין כבקשתך. מפצח האגוזים. קונצרט ברנדנבורגי. אחר כך כל נוסבאום הלך למלחמת־השחרור. נוסבאום נפל בשדות פלשת. במישמר־הירדן. בגוש־עציון. בנבי־יושע. אחרי שנוסבאום נפל, יותר הוא לא קם. המדינה כבר היתה בלעדיו.

למדנו לשבת על כיסא גבוה.

הכל היה פולני. פולני עם שיני זהב. פולני שמדבר פולנית ולא אידיש. עם חליפות בכחול כהה ועניבה. עם ממחטה לבנה בכיס ואפילו פרח ציפורן אדום.

המשקה הוא קוניאק. הוויסקי נולד מאוחר יותר. בן־זקונים. על קוקטייל לא שמע איש. בעצם אפילו לא קוניאק. בירה. בירה זה אלכוהול אמיתי. כמו בסרטים. אבל קוניאק גם הוא מתחיל ללכת. הקוניאק הולך עם כל מיני דברים. דג־מלוח.

רוקדים טאנגו.

טאנגו עגול, שמנמן, לפעמים עם מלים בעברית עילגת. תוצרת מוסיקאי קפה “נוגה”. כמה מהטאנגואים האלה נולדו עוד לפני המילחמה ונפלו עמה. הכל עובר חביבי. מחוכים וחזיות. לא היה סטרץ'. תשאל פעם מישהו איך זה היה אז להתיר חזיה. סיפור.

פיאנו

יום אחד הופיע פסנתר.

על הפסנתר היתה כוסית. פיפטי וואן. היו באים לפיפטי וואן לשמוע את הפסנתר. כמו בסרטים. הוא היה מנגן הכל. כמה פסנתרנים גדולים למדי עברו את הרחוב הזה ואת הבארים הקטנים האלה. הרברט ברין היה מנגן בבארים. מוואלס מחורבן ועד לג’ז נועז. דרך מוצארט. הוא היה פסנתרן גדול והוא היה שותה ויסקי אמיתי, לא קוניאק, אבל גם קוניאק, כשלא היה ויסקי. הוא לא רצה להיות פסנתרן אלא מלחין. היום הוא פרופסור למוסיקה באיזה מכון גדול מכובד מעבר לים. אבל את הלב אני חושב שהוא השאיר ברחוב הירקון.

גיטרה

יום אחד הופיעה גיטרה.

עד אז, רק ספרדים היו מנגנים בגיטרה. פלמנקו. פתאום היה אחד מכאן ולא ספרדי וגם הוא ניגן בגיטרה. בפיפטי וואן. היו באים לפיפטי וואן לשמוע את הגיטריסט.

חשיש עוד לא היה אז. חשיש היה פרימיטיבי, מכאן. רק האלכוהול היה העולם הגדול. האלכוהול היה האמפרי בוגארט. מישהו קנה מצית והיה מדליק סיגריה במצית ולא בגפרור. למדו להגיש אש לאשה ששולפת סיגריה מהארנק.

על הגיטרה הוא היה מנגן רומבות מהאוואנה. צ’ה צ’ה צ’ה עוד לא היה. בא אחר כך. כמו שהבוסה־נובה באה אחרי הסמבה. מהטאנגו היה קל לעבור לרומבה. התחיל להיות גם פחות פולני. התחיל להיות גם הונגרי, רומני, וגם מקומי, מכאן. נערה מדרום תל־אביב.

התחילו סיבובי הלילה. לעבור מפיפטי וואן לבאר של מלון הירקון. משם למה שמו שכחתי ברחוב גאולה. אולי חינגא־באר. משם לגת רימון. הפלמ"ח למד להחזיק כוסית ביד על כיסא גבוה, כאילו שם נולד. על הכוסית נשמעו נאומי הנאצה הראשונים נגד הממשלה.

התחילו ההשמצות. התחילו הבדיחות.

מלים אנגליות נכנסו. מי שיושב על כיסא גבוה על כוסית, מכניס מלה פה מלה שם באנגלית.

התחילו לנסוע לחוץ־לארץ.

נערות

הנערות היו נערות. הן קראו שירים, למדו באוניברסיטה או לא, היו בתנועת־הנוער, ובעצם הן היו מה שאנחנו היכרנו.

אבל היה דבר זר, רחוק, מיסתורי: המארחות בבאר.

הן היו אחרת.

יכולת להזמין אותה לרקוד. היית מזמין אותה לכוסית. היא היתה יושבת איתך. היה לה מה שנחשב אז למחשוף נועז: ראו חריץ.

שום דבר חוץ מאשר לרקוד. כמובן קצת צמוד. עם המארחת בבאר יכולת לרקוד צמוד. לשוחח איתה על כוסית שהזמנת בשבילה. שום דבר יותר. זה הכל. אבל זה היה אקזוטי. כמו האמפרי בוגארט שנכנס לבאר בקזבלנקה. משהו דומה.

שוק שחור

אלה מהשוק השחור היו מזמינים את כל החברה. כך התחיל כור ההיתוך בין החברה ובין המציאות. אתה פוקח עינים ורואה שמיום ליום אתה רואה פחות ופחות מאלה שהלכו איתך לגן. אבל אתה מכיר כל מיני זיגי. זיגי ששם בקבוק על השולחן ואז כולם שרים מזימרת הארץ כטוב עליהם ליבם בוויסקי השחור.

זיגי קיבל ליגיטימציה ונכנס לחברה. מאז הוא עמנו. מי שיכול לשים בקבוק על השולחן, הוא אחד משלנו.

לימים, אחרי הרבה מילחמות, נעלם זיגי. היום כבר יש יורם ודורון ששם בקבוק על השולחן והוא לא סתם אחד מהחברה. הוא־הוא החברה.

זיגי פשט את הרגל וירד מן הארץ.

מנכ"לים

אין אחד שהיום מנכ"ל ואז לא ישב בהירקון.

לא ביום אחד נהפך בן־אדם משועל שמשוני למנכ“ל. יש תקופת הסבה. את ההסבה עושים בהירקון. מי שגמר את רחוב הירקון, יכול סוף־סוף גם לעלות על מטוס בוכנה ולראות בפעם הראשונה את חו”ל. השאר כבר שיגרה.

שרימפס

כן, כבר יש שרימפס. זוהי מין חיה מוזרה דומה לחגב עם משושים גדולים. שמים את זה בגביע, טבול במיונז אדמדם ומעוטר בעלי חסה. אוכלים את זה לאט.

האילתית המעושנת טרם נולדה. היא תבוא. בינתים השרימפס עובד חזק.

אחד חזר מחו"ל עם אשה אמריקנית.

אז התחילו לקרוא לישראלים מייק ואיילין, דייב ואיירין, לפני שהיו ז’אק וסוזאן.

1954

בשבילי הירקון מת ב־1954.

ישבתי עם שאלתיאל. הרמנו כוסית. הכוסית האחרונה של רחוב הירקון.

אין לי מושג איפה הוא שותה עכשיו כוסית ועם מי. אולי בבראזיל. אולי בקנדה, אולי עם יצחק שדה.

יצא לי לעבור ברחוב הירקון כמה וכמה פעמים אחרי 1954, אבל רק הסתכלתי מבחוץ. לא נכנסתי פנימה.

לא יודע מי ישב בפיפטי וואן מאז. לא יודע לאן הלכו המארחות. בטח הלכו לאן שהולך כל דבר, כשם שרחוב הירקון זרם לאן שזורם כל דבר.

לא יודע אם אלה שיושבים היום בווילג' בניו־יורק עברו את הירקון בדילוג.

בתים ענקיים חוסמים את השמים ומהם יוצאים אנשים עם כובע טמבל לבן ותיק תלוי על הכתף. הבתים הגדולים המשחירים את השמים הודפים את הבתים הקטנים שלא רק הטיח מתקלף מעליהם. הם כמו מצורעים, שכל גופם נושר.

בחצרות הבתים המצורעים, הומוסקסואל מחפש שמורת־טבע, זונת־רחוב מעניקה את שירותיה החטופים וחלונות הבתים כבר מזמן נעולים בקרשים. פה־ושם עדיין חלון אחד מואר – אולי זוג ערירי שאין לו לאן ללכת מן המקום המת הזה, ומחכה למות יחד עמו.

מתחת לגושים הסטריליים שמהם נפלטים האנשים עם כובע הטמבל הלבן, ריח של מוות וריקבון. כך מצאתי את פיפטי וואן. ארון־מתים. מחכה לבולדוזר שיבוא ויקח אותו למנוחת־עולמים.

הייה שלום. פיפטי וואן.

פעם היו ארבעה גבולות לאופק. ממיזרח היו הרי יהודה, ממערב הים. מדרום הכף של יפו, ומצפון הכף של סידנא עלי.

בין הכף של יפו והכף של סידנא עלי, עולם.

מכאן משפך הירקון, יכולת לבחור. או ללכת דרך הביצות, לקטוף נרקיסים ולצוד ראשנים. את הראשנים מגדלים בצנצנות. אפשר אפילו לקחת את ביצי הקרפדות ולהביא הביתה ולהמתין שיהפכו לראשנים ואחר כך לקרפדות. לפעמים הגיאות הופכת את הביצות לאיזור דיג, ואז אתה מבוסס ברגליך בתוך הבוץ, ותופס דגים בידיים. כן, בידיים, ללא חכה וללא רשת. בדרך כלל, דג בורי.

אם לא באיזור הביצות, אתה הולך לאורך החוף. כאן הטילו הגלים אל החול צדפות פרפר. ואת הגבול הבין הים והיבשה המסמלות לך עצמות דג הדיו. אתה יכול לקחת איזה מסמר ישן ולחרוט לך ציורים על עצם דג הדיו. ואם אתה ממשיך ללכת בעקבות דג הדיו אתה מגיע עד לגבעה של סידנא עלי, ומשם אתה רואה אופק אחר רחוק יותר. פרדסים רחוקים. הרים תכלכלים.

לשחות

בשפך הירקון למדתי לשחות.

יהודה היה שחיין מעולה. הוא אמר שהוא יכול להעביר אותי על הגב אל הצד השני של הירקון. כל הילדים ידעו את האמת אבל שתקו. הוא לקח אותי על הגב ובאמצע הדרך השליך אותי ושחה לבדו במהירות אל הצד השני. ואני, קצת נחנקתי, קצת השתעלתי, ומאז אני שוחה. אחר כך היינו שוחים רחוק. התל־אביבים שחיינים למרחקים ארוכים, מפני שהים שלהם שטוח וגלי. היו שוחים בחבורות גדולות. שחייה בינונית היא עד שאתה רואה מימינך את סידנא עלי. זה הסימן. שחייה ארוכה, עד לאוניות. היו כמה שמאז עלו על אוניות והפליגו למרחקים.

מחפש כביש חוף

כאן היה הגבול הצפוני של ארץ פלשתים. ומצודת מינוס שלטה על החוף. וזה החוף שאליו פלשו גויי־הים ובו נבלעו עם הזמן. כאן היתה נחלת שבט דן. ביהוד, בבני־ברק ובגת רימון, ובמי הירקון והרקון. רקון מלשון רקק, אני תמה אם אין הכוונה לוואדי מוסררה, הלא הוא נחל איילון. ועכשיו אני מחפש כאן כביש חוף. אם יש חוף, צריך להיות כביש חוף. רוצה לנסוע בכביש החוף צפונה. מחפש. בצד מערב כורכר חשוף, לא רואים את הים. בצד מזרח העיר למ"ד. זאת עיר מיוחדת במינה עם ארבעה כיווני עשן והיא טיפוסית למחשבה הניאו־ציונית שלפיה אדמה, פירושו שיכון. היא גם טיפוסית למה שקורה לאדם הישראלי. זה הנס מפני הארי ואת מי הוא פוגש אם לא את הדב. כאן הדב במקרה הוא שדה־דב. ואם היו שואלים אותי, את העיר הייתי מבטל ואת שדה־דב הייתי משאיר. אבל מי ישאל אותי. אם היו שואלים אותי, לא הייתי נותן לתל־אביב לעבור את הירקון צפונה, ומהירקון צפונה הייתי מרשה לעשות רק שמורת־ים. ואת שדה־התעופה הקטן החמוד הייתי משאיר, כי אני אוהב דברים קטנים חמודים והעיקר תחת האף, שאתה לא צריך לקחת מטוס כדי להגיע אל שדה־התעופה.

אני מוצא לי איזו דרך קטנה מערבה. כל הדרכים מערבה, אל הים, הן מבוי סתום. פה־ושם אתה יכול לעשות איזו כיברת דרך של צפון־דרום. בין שני בתי־מלון, אבל זהו זה.

הדרך מערבה נשפכת ללא אזהרה אל הים. כמה מכוניות חונות על שפת־הים. במכוניות אין איש. ואין איש מסביב. מה הם עושים? איפה הם? אולי באו להתאבד. אבל יש שלט גדול האוסר את הרחצה, כמובן. וכי איפה תהיה הרחצה מותרת.

על המסלול, מטוס קטן ממריא. הנה הוא כבר באוויר, ופניו צפונה. לאן הוא טס, ציפור קטנה. לאיי יוון? אל מיפרצי התכלת? אל תשכח להביא משם קצת גבינה פטה מלוחה וזיתים שחורים.

עוד כביש ללא מוצא מערבה. למה שיהיה מוצא. קאונטרי קלאב. ומגיעים להרצליה.

חיי הזוהר של העשירים

המקום הכי מכוער בים־התיכון, אפילו יותר מכוער מתל־אביב, וזה משהו. אתה חולף על־פני כמה מיגדלים השתולים בתוך החול, מן הסתם בתי־מלון של העתיד הקרוב, והנה אתה מגיע אל מפלצת העושר הישראלי.

אתה לא יודע אם אתה בשוויץ או בתימן, בעיירת כורים וולשית או במנהטן, ואיך תדע. הוא אמר לארכיטקט תבנה לי עשיר והארכיטקט בנה עשיר. הוא עשה ארובה בצורת בית ובית בצורת ארובה, ועל זה תערובת של גג רעפים צפוני עם גג שטוח עם קשתות ועם מיגדלים ועם טירות, בלי חלונות אל החזית, מין מיבצרים אפלים ועכורים שמהם בליטות וזיזים מוזרים האמורים להיות השד יודע מה. בית נוגע בבית והצפיפות כמו בשכונות עוני, רק בלי היופי. כל עשיר נושם את עשן רעהו העשיר ממנו, ומשום מה נקרא הרחוב “גלי תכלת”. שלא נדע. עושה רושם שכאן גרים אנשים החולמים שהם חיים. איזה חלום בלהות!

פתאום

ואז פתאום ללא אזהרה, הכביש מסתיים וכאן דרך עפר. על דרך העפר, צברים. כן, צברים ממש, אמיתיים. ואיזה ג’ונגל קטן. שרידי בוסתן. פינה פרועה פרטית. ועוד צברים. ועוני. ואין כניסה. נכון: כאן סידנא עלי.

עומד לו, גדול ומפואר ובודד, בנוי אבן כורכר גדולה, מיבצר על הכף, ובראש המיבצר צריח המיסגד. מסביב, שרידי בתים ערביים, בכחול. סירת דייגים מנמנמת. כביסה תלויה על חבל. סימן שכאן יש בני־אדם. כביסה תלויה על חבל. אחת התפאורות הנהדרות שבעולם. רק עשירים לא יודעים כמה זה יפה, כי זה לא עולה כסף. חנות ירקות קטנה. גבעות כורכר. צריפים צבאיים בריטיים. גדרות תיל חלודות, צמיגים ישנים. ערימות של קופסאות שימורים חלודות, בורות שהם שרידי קמרונים ישנים, ותילים שהם שרידי מצבות ישנות. ים כחול צוחק, מיפרצים קטנים. גבעות יורדות תלולות אל הים – שמורת־טבע של עוני ויופי שאיש לא נגע בה משום־מה. ועל החוף, שניים מסתובבים. במקומות האלה תמיד יש מישהו שמסתובב. מחפש. מה?

שלום לך, סידנא עלי, כמה טוב לדעת שאתה עוד כאן.

הארץ הזאת יפה מדי, הירואית מדי.

מתחת לכל עץ גדול, ענף עבות, קבר.

בתוך כל תל יפהפה, קבורים סודות נוראים. סודות של מרד, של מצור, של טבח, של חורבן. כל מעיין המפכה בין הסלעים מספר סיפור של מצור ואבדן. החי והצומח נפגשו כאן כשם שכל הממלכות נפגשו כאן בצומת הקטן הזה. הצומת שייך לים־התיכון, לצפון הקר, לערבות האיראנו־טוראניות, לנוף האפרו־סודאני. כאן גבול התפוצה הצפוני של שושלות מלכי־מצרים וכאן גבול התפוצה הדרומי של מלכי חת, אשור, בבל. כאן נפגשו היוונים והרומאים עם הפרסים והפרתים. זה ליד זה חיים הגומא המצרי והארז, והשבר הסורי־אפריקני העלה על פני האדמה נופים שאינם ממנה.

לכל חורבה, ולוא הקטנה ביותר, יש היסטוריה שתספיק לממלכה. כאשר אתה יושב לנוח בעץ המשקיף על עמק, מתבונן בנוף השלו, שומע את ציפורי־השיר ולועס גבעול ירוק, אינך יכול שלא לראות את נחילי צבאות המלך הגדול מצפון או ממיזרח או מדרום או ממערב. והם מקימים דייק ושופכים סוללה ויורים אבני בלסטראות, והדם מרווה את האדמה.

מאום לא השתנה לא נתיבי־הפלישה ולא מיקומם של המיבצרים, המצדות, ערי הספר. לא מסלולי הקרבות ולא אחריתם.

ושוב זורע האלון את עצמו. ועל ידו האלה, הקטלב, העוזרר, הליבנה, האגס, החבוש, השיזף. שוב פורח הזית ושוב ינץ הרימון.

הלכנו אל ביתר.

נחלי המים והדם

ארבע־מאות בתי־כנסיות היו בכרך ביתר, ובכל אחד ואחד מהם היו ארבע־מאות מלמדי־תינוקות, וכל אחד ואחד היו לפניו ארבע־מאות תינוקות של בית־רבן.

כך מספר התלמוד. נעזוב את המיספרים. ביתר היתה כרך.

עד כדי כך היתה כרך, שהיתה בה סנהדרין קטנה. כדברי חכמינו: כל עיר שאין בה שניים לדבר (לדבר שבעים לשון!) ואחד לשמוע – אין מושיבין בה סנהדרי, ובביתר היו שלושה.

בביתר היו נוטעים ארז כאשר נולד בן ותורניתא כאשר נולדה בת, וכאשר נישאו היו מרכיבים חופה משני העצים. וגיבורי בר־כוכבא היו אלה שיכלו לעקור ארז, ולקצוץ אחת מאצבעותיהם. ובשל יתד של מרכבה חרבה ביתר. עברה בתו של הקיסר ונשבר סרן המרכבה. וכרתו עבדיה ארז לתקן את יתד המרכבה. ובאו היהודים ונפלו עליהם והיכום, ובאו הרומאים ואמרו לקיסר מרדו בך היהודים.

שמונים אלף ריבוא, כך אומר התלמוד, הרג אדריינוס בביתר, “והיו הורגין בהם והולכין עד ששקע הסוס בדם עד חוטמו, והיה הדם מגלגל סלעים”…

“שבע שנים בצרו עובדי כוכבים את כרמיהן מדמם של ישראל בלא זבל”.

ושם נהרג בר־כוכבא.

ומי מאיתנו שלא גדל על הסיפורים האלה, שיקום ויגיד. גדלנו על שברי הפסוקים האלה על זיכרון אגדתי של דברים שהיו, ויום אחד חזרנו הנה והאדמה התחילה לספר את כל הסיפורים שהיו אגדות, והאגדות הפכו לאמת. הסלע של מצדה סיפר כל מה שידענו ומערות בר־כוכבא ומיכתביו סיפרו מה שלא ידענו. ביתר לא נחפרה עד היום. היקף חומותיה אלף מטרים והיקף חומות־המצור של הרומאים ארבעת־אלפים מטרים. שני מחנות רומאים לידה, וסוללה, ודייק. שם, מתחת לאדמה המחוררת, מחכה הסוד של ביתר. וכמו כל הסודות הוא ייצא יום אחד לאור. אין בארץ תל, וביתר אינה יוצאת מכלל זה, שאינו יודע לספר במדוייק את סיפורו מן היום הראשון שבו התיישב בו האדם קבע, ועד ליום בו חרב.

נוסעים מירושלים בדרך בית־לחם, עד אל־חאדר, שהוא כפר ערבי מוסלמי שניבנה מסביב למינזר יווני אורתודוקסי.

במינזר הזה היו מרפאים משוגעים מכל הסביבה. הריפוי היה בשרשראות־ברזל. עד היום מתכנסים אחת לשנה כפריי־הסביבה וזובחים זבח לחאדר, הלא הוא סנט־ג’ורג', ואת הנדרים שנדרו כל השנה הם מביאים אל המינזר, ללמדך, שמסורת של עובדי־אדמה חודרת מבעד למחיצות הדת וימיה כימי־קדם. לא חשוב מיהו האל, תמיד יעבדו אותו על אותה גיבעה ויקריבו לו אותם קורבנות.

הראות נהדרת. באופק הרחוק בעל חצור. משמאלנו חוסאן. לרגלינו נחל רפאים. חרבות ביתר, והכפר ובו הבריכה, הטרסות, גינת הירק.

מה זה גן־ירק

גן־ירק הוא דבר הגדל בכפר שיש בו מעיין.

כפר הוא בתים דבוקים אל ההר מסביב למעיין.

מעיין הוא דבר הניגר מן הסלע, משתפך אל העמק שלרגלי הסלע, ובדרכו מפרה את גינת־הירק ממדרגה אל מדרגה, עד כמה שהוא יכול. במקום שבו יותר אינו יכול, שם גבול השטח המעובד.

ביתר הוא כפר שיש בו מעיין ויש בו גן־ירק. בכפר חיות כיום שמונה חמולות המעבדות את העמק ואת המידרון בהשקייה. מה שקרוי חקלאות־שלחין.

המעיין ניגר מן הסלע. ניקבה חצובה מוליכה את המים מן המקור אל השוקת, ומשם אל הבריכה. כתובת רומאית בקצה הניקבה מלמדת שכאן חנו יחידות הליגיון החמישי המקדוני והאחד־עשר הקלאודי. כמובן, לאחר מפלת ביתר.

חוקי המים והאדמה

אנשי־ביתר של היום מעבדים את שדותיהם כמו אבותינו בימי־קדם. דבר לא נשתנה.

כל אחת משמונה החמולות מקבלת את המים ליממה אחת. זקן החמולה הוא הקובע כמה מים מקבלת כל מישפחה מן החמולה. יש לו מקל מדידה, שלאורכו קבועים בו קיסמים עשויים מקוציה של הסירה הקוצנית. במקל זה הוא מודד את עומק־המים בבריכה. וכאשר הגיעו פני־המים עד אל הקיסם, עוברים המים ממישפחה אחת לחברתה.

העמק כולו מחולק למדרגות. כל מדרגה מחולקת לערוגות. המים זורמים באמת־מים מרכזית, והיא מתפצלת לתעלות. פתחי־התעלות חסומים באבנים ובעפר. פותחים פתח, המים זורמים ומשקים את הערוגות בחלקה. גמרו להשקות מחזירים את האבן, מכסים בעפר, והמים זורמים לחלקה אחרת.

המעיין נקרא “עין אל בלד” – מעיין העיר.

זה בדיוק המונח בו השתמשו אבותינו, וגם החוקים לא השתנו. המישנה יודעת להסביר מה קורה למים. ב“מעיין של בני־העיר”, למשל: “חיי אחרים קודמים לבהמתם” – ואחרים, פירושו אלה שאינם בני־העיר והגיעו אליה. מי ישתה הראשון, ובכן, ראשונים ישתו האורחים. אבל מה אחר־כך? אחרים וכביסתם, אחרים קודמים. בהמות אחרים וכביסתם – בהמות אחרים קודמות. הכביסה תחכה, הבהמה לא. בין השלחין שלהם ובהמות אחרים – השלחין קודמים לבהמות אחרים.

שלא לדבר על עובדת־היסוד שהיא: בני־העיר ואחרים, בני־העיר קודמים. ופרט מאלף: וכולם עולים לחשבון לאחרונה.

כלומר: לאחר שהגיעה אל העיר שיירה של “אחרים”, על בהמתם וכיבסו האחרים את כביסתם – בעד המים יש לשלם. מים הם מיצרך יקר.

ביתר של היום מגדלת 70 דונאם במימי־המעיין ו־200 דונאם במימי נחל־רפאים, הלא הוא נחל הביוב הזורם מבתי־השימוש של ירושלים אל הים־התיכון.

מביתר ירדנו אל נחל־המעיינות.

נחל המעיינות

נחל המעיינות מתחיל בחוסאן ונגמר לרגלי ביתר. בעין־ג’מה.

כשמו כן הוא: מלא מעיינות. בכל כמה מאות מטרים, מעיין, או נביעה. כאן איזור חקלאות השלחין כפי שהיה קיים מימי־קדם, עד עצם היום הזה.

המודל הוא אחיד: ואדי בין הרים. בקצה הוואדי למעלה כפר. ובקצהו מתחת, כפר. בין שניהם, מעיינות ומדרגות.

מי־המעיין ניקווים אל תוך בריכה. מהבריכה הם זורמים. בחלוקה מפורטת שעמדנו עליה, אל החלקות.

כל מעיין משקה חלקה שבסך־הכל אינה גדולה. חלוקת המדרגות היא כזאת: כל מה שעדיין קרוב אל המעיין ונהנה מזרם מים ישיר, הוא ירקות. בחורף ירקות־חורף, ובקיץ ירקות־קיץ.

המידרון הנמוך יותר, שאליו כבר לא מגיעים המים, מוקדש לגידולי־בעל – מטעים. כאן הזית, עצי הפרי הנשירים.

מעבר לחלקת המטעים שהיא בעל, שדה־בור, לא גדול, מגודר בגדר־אבנים. מעבר לשדה־הבור מתחיל שטח המחיה של המעיין הבא.

אתה הולך בשביל במעלה־העמק.

השביל הוא במידרון. לפעמים מטפס אל ההר, כדי שלא לפגוע בחלקות המעובדות.

בצידי השביל, שפע של קורנית. לפעמים, ממש שיחי־ענק של קורנית. שיח בן עשרות שנים לבטח. בקוטר של מטרים ובגובה של עד קרוב למטר. לא יאומן!

רקפות. איריס. דם המכבים. מרוות ירושלים. לפתע, חלקה של זעתר. נוריות. כלניות. פרג. פה ושם, הפתעה: סיפן התבואה. מרהיב!

עצים בפריחה. בכלל הכל בפריחה. אלון מצוי, פורח בירוק כהה. אלון תולע פורח בירוק בהירת כמעט לימוני. אלה ארץ־ישראלית פורחת באדום. עוזרר פורח בלבן. חבוש. והמדובר רק בעצי־חורש, שלא לדבר על עצי הפרי: גפן תאנה, רימון.

הצבעים השולטים הם סגול וכחול. עכשיו. נגמרה עונת־הפריחה של הצהובים. עכשיו הסגולים. השליט הוא הלוטם השעיר הסגול. לידו הלוטם המרווני הלבן.

בשדות חורשים את הגפנים ובמחרשת־עץ. הגברים עובדים בעיר. בעיר יש כסף. בשדה עובדים זקנים, עובדות נשים. הזקן הולך אחר מחרשת־העץ. הנשים מסיטות את הגפנים כדי שיחרוש מתחתיהן. הן מניחות על הגפן אבן כבדה, כדי שלא תקפוץ כמו קפיץ אל מיקומה הישן עד לאחר החריש. גמר הזקן לחרוש, האישה מסירה את האבן.

צבעים בתוך השדה: צבעי הבגדים של הנשים. מכנסיים, גלביה גדולה, שביס על הראש. כמה יפה לראות בני־אדם בצבעים מגונדרים בתוך נוף ירוק.

הטרסות ממש מלוקקות. כל אבן ואבן נקיה במקומה. כל ערוגה כמו מישבצת. לעמוד בשביל התלול ולהשקיף למטה, לראות את מפלי־המים (כן, מפלי מים!).

הכול, עדור, עודרים בטוריה. כאן לא ניתן לעבד את האדמה במכשירים מכניים. רק ביד.

צתרנית. ריח חריף.

חמורים מהלכים בשביל. דרך יחידה כאן באיזור הזה להובלת משא.

ממול, מידרון עזוב. כאן היה כפר והכפר איננו. הטרסות נשארו, אבל הגידולים הפכו פרא. זה היה קאבו. קאבו נזכר במישנה כעיירה קובי. היום הוא איננו. הוא שמורת־טבע. עוד נחזור אליו.

מעיין בתוך הסלע

אנו מגיעים אל עין־אל־האווייה.

קיר סלע זקוף. מצוק. מתחתיו בריכה ובתוכו מערה. המים באים מן המערה וניקווים אל הבריכה.

דויד הביא שני פנסים. אנו נכנסים אל מי־האפסיים של הבריכה. מכאן מתחילה ניקבת־הסלע. הוא זוחל לפני עם פנס. אנו זוחלים בתוך הניקבה הנמוכה. אסור להרים את הראש שמא ייחבט אל הסלע. לאחר זחילה, מזדקפים.

כאן חדר קמור גבוה בתוך הסלע. מתוך קירות־הסלע משפריץ עליך המעיין, כמי־מיקלחת, מכל הצדדים. אתה עכשיו בתוך לב־לבו של המעיין.

מי שלא היה בתוך מעיין, לא יודע מה זה להיות בתוך מעיין.

בחוץ, צפרדעים שוחות בתוך הבריכה, קוראות אחת לשניה בשפתן.

עד היום לא התייבשתי מהזחילה הזאת בתוך ניקבת הסלע אל לב־המעיין. ושם, אבני־הנטיפים ואור יקרות.

מעיין

אינני סבור שאנו אוהבי־טבע יותר מן הערבים. עובדה, לנו יש חברה להגנת־הטבע, להם אין. כמו כן אינני סבור שהם פרימיטיביים יותר מאתנו. עובדה. אבל מעיין של יהודים הוא במיקרה הרע מיבנה בטון שמקצהו יוצא צינור, ומסביב הכל יבש. במיקרה הטוב זוהי שמורת־טבע, שבה זורמים המים ככלי אין חפץ בו, ואינם משקים שום דבר. לא ערוגת־בצל ולא חצילים. כלום.

מעיין של ערבים הוא דבר שמסביבו חיים בני־אדם. המים בו זורמים ונראים לעין, נשפכים מתעלה אל תעלה וממדרגה אל מדרגה. לפעמים יש אפילו מפל־מים.

אולי זה מפני שהם פרימיטיביים. עובדה. במקום שבו למדו הערבים לעבוד בשיטות שלנו, הם חדלו לעבד כל קרקע שאינה ניתנת לעיבוד מכני.

הלכנו לקאבו. בקאבו, כמו בנחל־המעיינות, היתה שיטת־עיבוד מדוייקת מאד במדרגות. לרגלי המעיין, היו חלקות הירק. אחר־כך באו מטעי־הבעל ולבסוף שדות הבור. היום נשאר המעיין אבל אין בו אנשים. אז המים זורמים נהדרים ומשמיעים רחש של מים אל החלקות הפראיות, ונעלמים בסבך. בתוך הסבך יש שולחנות קרן־קיימת, וזוהי שמורת־טבע.

הרי־יהודה מלאים עמקים נעלמים שכאלה. עמק נעלם: קיר סלע מסביב. מעיין מפכה מן הקיר. מדרגות במידרון. עצי־פרי. רחש של מים. שיממת־אדם: האדם רק בשבתות, לפיקניקים.

למעיין אין משמעות ללא בני־אדם החוסים בצילו ונהנים ממנו.

אל גינת־אגוז ירדתי

עזבנו את נחל המעניינות. הלכנו אל גינת־אגוז.

גינת־אגוז היא נחל, בתוך עמק קטן, מדרום לחברון ובעצם בתוך העיר עצמה.

כאן התקיימו כל פסוקי שיר השירים: אל גינת־אגוז ירדתי, לראות באיבי הנחל לראות הפרחה הגפן, הנצו הרימונים.

אתה נוסע בכביש לחברון, פונה בעיקול אל באר־שבע, ושם במקום מסויים יורד מן הכביש וממשיך בדרך־עפר. זאת אינה דרך־עפר. זה כביש טורקי, מה שקראו פעם “סולינג”, שהוא חלק מכביש־רומאי, שעמד על דרך כנענית־מצרית, שקישרה את עזה, בית־גוברין, עזקה ולכיש עם חברון.

הדרך עוברת על שיכבת החוור. החוור הוא אדמה שאינה מחלחלת. המים יורדים על ראש ההר, מחלחלים דרך הטרשים ונעצרים בשיכבת החוור. במידרון מתגלה שיכבת החוור אל עין השמש ואין ברירה. מי שרוצה ללכת או לנסוע עליה, אם אינו רוצה להלך בתוך הקניון, חייב ללכת על החוור. לאחר הגשם, הוא הולך או נוסע בעצם בתוך ביצה.

כאן, בתוך החוור, או כפי שהוא נקרא בפי הערבים “נזאז”, די לך שתכניס אצבע בתוך האדמה, ומיד יצרת מעיין. המים נובעים.

עד לפני שנים לא רבות, אפילו לאחר מלחמת ששת הימים, בכל מקום בו תקע הפלאח אצבע, העמיד שם קילון כדי להשקות את חלקותיו. היום, באה המשאבה המנועית במקום הקילון.

שם המקום בפי הערבים “עין עונקור”.

עמק פראי, בו עצי אגוז המלך, ענקים, עד 15 מטרים גובה.

בין עצי האגוז גפן, תאנה, רימון.

מים בכל מקום, איפה שאתה רוצה או לא. ואם חסרים לך מים, תקע אצבע באדמה ויבואו עוד מים.

בריכות. שלוליות. מפלים. שאון־מים. מים בכל.

כאן היה כפי הנראה נחל מדורג, שגידלו בו ירקות ונטעו בין הירקות כמה עצים. אלא שהעצים גדלו עד כדי כך שהשתלטו על הכל.

מעולם לא ראיתי רימוני־ענק שכאלה.

בצלע־ההר, מלונות. בתי־קיץ לא גדולים, בנויים אבן, דבוקים אל קיר הסלע הנה היו באים עשירי־חברון לנוח בימות־הקיץ, עם מישפחותיהם.

זקני הישוב יודעים לספר, שבני קהילת חברון היו מוזמנים בימי־הקיץ, אותם ימים שקדמו לפרעות תרפ"ט, אל שבת אחים גם יחד בגינת־אגוז.

זה היה טקס פולחני, כמינהג המיזרח. ראה עדויותיהם של רחל ינאית בן־צבי ומנשה מאני, אבל כל זה היה לפני המבול.

היום, לא גרים כל־כך במלונות, אבל אולי בקרוב יבנו שם שיכונים. כבר יש קבלן חברוני, שבנה את קרית־ארבע, שבנה בקירבת מקום. לראשונה בתולדות ערביי ארץ־ישראל, שיכון לזוגות צעירים.

אינך יכול לרדת במורד הנחל, אלא אם אתה מבוסס בתוך מים, או בוץ. אין פינה נקיה ממים.

נענע

אתה מהלך תוך ג’ונגל של נענע.

תמיד קראתי במגדירים שהנענע, הלא היא המנתה, היא צמח בר הגדל במעיינות בנחלים, אבל לא הצלחתי לראות אותו, מפני שאת המעיינות הכנסנו לצינורות, אם לא לבקבוקים.

ואם לא דויד, לא הייתי מזהה את הצמח הזה. לא דומה לנענע בכלל. הוא כל־כך גדול, לפעמים אתה רואה עלה אחד שארכו 10 סנטימטרים. 7 לכל הפחות, והוא שונה בכלל, אין לו עורקים, והוא בירוק כהה יותר ממה שאתה רגיל, ומפושק. והוא גדל כמו ג’ונגל עם ריח משכר.

פה ושם, כשאין נענע ואין אירוסים יש נפית.

צמח לא נפוץ כל־כך, מאותה מישפחה. עם עלים לבידים. שיגעון של ריח. תערובת של ריח מנתה עם ריח זעתר.

אני לא בוטנאי, אבל נענע שכזאת לא ראיתי מעודי. מבלי לשאול איש אם זה נכון, אני מכריז עליה כ“נענע גן־עדן”.

גן־עדן

בגן־עדן לא הייתי, ואינני בטוח שבגן־עדן למעלה לא פורחים פרחי־פלסטיק בעציצי־פלסטיק. אבל כשאני מהלך בתוך עצי האגוז והרימון, מאזין לרחש־המים, אני מתחיל לתאר לעצמי מה היה, או יכול היה להיות, גן עדן.

זה צירוף של אדם ואדמה.

מים, וכל עוף הפורח. ציוץ ציפורים, ירק ופרחים. רחש העלים ברוח ורחש המים בין חלוקי הנחל. בתים שהם חלק מהנוף והנוף הנותן מיסגרת לביתו של אדם.

לא נכון שאלוהים גירש את האדם מגן־העדן. ההפך הוא הנכון: האדם גירש משם את אלוהים.

ומאז, פה ושם, אתה יכול למצוא את שלושתם, או כל אחד מהם לחוד, בתוך שמורת־טבע. ומאז, המים זורמים פחות ופחות, ורק הדם זורם יותר ויותר.

יכול להיות שכל כדור־הארץ, שהיום הוא גיהינום, היה פעם כולו גן־עדן, אבל איש אינו זוכר.

זה מין טיול משונה קצת. בלי התחלה, בלי אמצע, בלי סוף. בין ערביים אחד ובוקר אחד, ברכס הגבעות שבין כפר סירקין ולוד. מרחק יריקה מהבית.

אני לא טוב בטופוגראפיה, ולא בגיאוגראפיה, אפילו לא בזכרונות. הזכרונות הטופוגראפיים והגיאוגראפיים שלי נמחקים על־ידי המציאות וההווה. ההווה נמחק על־ידי העתיד והתוצאה היא, שאני מצליח רק לזכור שזכרתי משהו, או שהייתי צריך לזכור משהו.

גם הזכרונות הסנטימנטאליים שלי – אנשים, דברים, אירועים, מקומות – סובלים מפגיעת ההווה. אינני מצליח לראות באדם המזדקן את הצעיר שהיכרתי. הוא לא מזכיר לי אותו, כפי שהיה. אני רואה אותו רק כפי שהוא.

מקום שפעם היה כפר, והיה לידו פרדס, ובפרדס היה שביל שהיכרתי, והיום הוא שיכון – אני לא מצליח למצוא אותו. כאשר נעלם השביל שהיה, אני לא מוצא את דרכי, לא מזהה את הנוף, והמקום לא אומר לי מאומה, אף־על־פי שהיו צריכים להיות לי זכרונות ממנו.

ראינו פעם בסרט טלוויזיה שני ערבים שבאו אל שטח חשוף ומגולח; חופנים בידם קצת אדמה ואומרים: “כאן היה ביתנו”. אומרים: “כאן היתה באר”, על מקום שאין בו כלום. אריק שרון סיפר לי פעם על פגישות שלו עם ערבים בדרום, שידעו בדיוק היכן עמד ביתם והיכן היה העץ שאיננו. לי אין הכישרון הזה.

חלק מהעבר שלי מושקע ברכס שבין כפר סירקין ולוד. כל־כך קרוב הביתה. החטיבה שלנו כבשה את הרכס הזה ב־1948.

בין ערביים סתם

ביום סגריר חורפי, לנסוע מזרחה. אתה מחיש את השקיעה. הכביש הישן לשדה־התעופה עמוס לעייפה, אף־על־פי שכבר לא נוסעים בו אל שדה־התעופה.

כאן הכל ירוק מנדטורי. הרבה אקליפטוסים. אקליפטוסים מזכירים מחנות־צבא. בעין חדה אתה מבחין בשרידי המחנות. עדיין קיימים. פעם, מזרחה היה עני. בתוך העוני תקעו את סביון. אבל לאט לאט גם מה שמסביב לסביון נעשה פחות עני. בתים קטנים נהפכו לקוטג’ים. מקומות קטנים בלי שם, השפריצו על עצמם ופתאום מה שהיה פרבר שכוח־אל, הוא שכונת וילות. מה ששפריץ יכול לעולל.

לאן מכאן, אולי לבן־שמן. לא, בפעם אחרת. בן־שמן שווה לא ביקור חטוף. היא היסטוריה. רואים את גגות הרעפים של וילהלמה. איפה הכניסה, לעזאזל. נכנסים בכניסה הלא נכונה, מגיעים לטירת־יהודה. לא ניתן לראות בעין כביש המחבר את וילהלמה, כיום בני־עטרות, אל טירת־יהודה, אף־על־פי שהמרחק ביניהם מרחק יריקה. אולי השביל הבוצי בתוך השדה הוא כביש שהתכסה בבוץ, אבל מי יעז לנסות. כל מיני הרהורים סוציולוגיים מדוע אין כביש המחבר את שני הישובים האלה, המיצגים קטיגוריות חברתיות כל־כך שונות.

כשהגענו לטירה, לא היו שם כבר תושבים. הם השאירו, כמו בכל המקומות האחרים, את התבונים החמים. מתוך החושות העלובות פרצו תרנגולות מבוהלות, מנומרות. כפר עני זה היה. עלוב. נשארו רק חמורי הכפר. כולם בעדר ליד השוקת הגדולה. היה שם עייר אחד צעיר, שניסה להסתער לעבר האתונות, אבל החמורים לא נתנו לו. בבעיטות היו הודפים כל הסתערות שלו. בנשיכות בצוואר. העייר זעק ביאוש, בזעם, ולא הירפה, עד שהיה כולו זב דם. איזה דבר עצוב. כפר שומם של חושות עשויות אדמה וקש, וחמורים יתומים נוערים בו. אפילו רהיטים לא היו בבתים. היום זה מושב סוכנות עם רחובות מרובעים קטנים בתים מרובעים קטנים, מקום שרק מי שגר בו מגיע אליו. מקום קטן סגור, שאתה לא שומע עליו ואולי גם הוא לא עליך.

מימין בית־עריף. אני לא נכנס. פעם זה היה בית־טריף. שם השארנו הרבה חללים. לא הצלחנו בפעם הראשונה. אני זוכר את ברוך. לא זוכר בדיוק, אבל גדול, חזק. עליז. הרבה אנשים, לפני שנהרגו, היו צעירים. גדולים, חזקים, עליזים.

מגבעת־כוח, כביש דק, עזוב, מזרחה. אחר כך, בבית, מתברר לי שגבעת־כוח היא מה שהיה הכפר קולה. גם שם לא הצלחנו בפעם הראשונה.

פתאום נגמר הקו הירוק. נגמר כמו במכת גרזן. עד הנה ירוק. מכאן, צהוב־אפור. רמה של טרשים, עם פס בטון צר שהוא הכביש. הכביש אינו דומה לכביש. הוא דומה למשהו שעליו נוסעים שומרי היערות, או משמר־הגבול, או כל מי שיש לו מה לעשות במקום שלבני־אדם אין מה לעשות. מימין, מרחוק, יער מודיעין. אבל כאן שממה של טרשים, והשממה מעיקה מאוד.

לא רואים בן־אדם. לא רואים רכב. לא רואים כלב תועה. לא רואים פגר של חתול על הכביש.

השמש שוקעת. כמעט.

בדימדומים, פתאום, גדר של צברים.

כפר קודר, עוין, אנשים יושבים לפני פתחי הבתים, אינם מרימים אפילו ראש להסתכל. בתי־אבן מוצקים, קודרים. קשתות. זה הכפר רינתיס.

הכביש אל רינתיס נגמר ברינתיס. אין לאן להמשיך מרינתיס. רק לעשות סיבוב של 180 מעלות ולסוב לאחוריך.

לא אשכח את הבדידות הזאת, בדידות עם שקיעה בכפר שותק, בקצהו של כביש שומם, החולף על פני שיממת טרשים. אני משקיף על בתי הכפר, על הזיתים המוריקים סביבי בשתיקה, והלילה בולע אותי בדרך חזרה, מערבה.

קול רחוק

בחזרה אל הקו הירוק. גשר קטן, ומצד שמאל, חורשה. אני יורד אל החורשה, מכבה את פנסי המכונית, מתיישב על סלע ליד עץ, מצית סיגריה.

כלום לא עובר, כלום לא נשמע. אפילו לא נביחות כלבים מרחוק. כאן גבולה השתקן, הזועם, של ארץ יהודה.

הסיגריה דועכת. אני מועך אותה אל הסלע, שומע קול יללה.

זה לא יכול להיות, אבל זה כן. אל היללה מצטרפת עוד יללה, ואחר־כך עוד אחת, ואחר־כך עוד הרבה.

הם חזרו. חזרו לאחר שנעלמו שנות דור. הם מה שקוראים “יללת תנים נוגה תחצה דמי הליל”. אני מאזין ליללת התנים הנוגה, החוצה את דמי הליל.

ומכאן, מארץ כנען, שבלילה אינה יודעת גבולות ואינה חשה בנצחים החולפים אני בצ’יק־צ’ק בכורסה בסלון ליד הטלוויזיה. לפני פחות ממחצית השעה, הייתי בנצח.

פעם אחרת, בבוקר

משהו חסר לי ברכס הזה. קולה יש. בית־טריף יש. וילהלמה יש. אני לא מוצא את מוזירעה. גם לא במפה. אפילו לא בציון “חירבה”.

שם ספגתי בפעם הראשונה בחיים הפגזה של תותחים ומרגמות 120 מ"מ. ספרנו 500 פגזים. כאשר היינו שומעים את היציאה, היינו משתופפים בשוחה. לאחר הנפץ, היינו מרימים את הראש. בסוף זה נמאס, ויענקל’ה הרים את הראש עוד לפני הנפץ, וחטף רסיס בגב. אבל אני לא מוצא את המקום. נעלם.

נשאר וילהלמה. עכשיו אני נכנס מהכניסה.

קצת השתנה. קצת לא. יוסי אומר, שיש לו קרוב־משפחה שגר כאן. הקרוב היה איכר בעטרות, וכאשר נעזבה עטרות במלחמת השחרור, הוקמה וילהלמה הגרמנית כ“בני־עטרות”.

בווילהלמה כבר מזמן לא היו גרמנים. היו כאן ערבים. גם כאשר נכנסנו אליה, כבר היתה ריקה. מצאנו בבית אחד ספריה ענקית. אני לא קורא יוונית, אבל יענקל’ה למד היסטוריה וקרא. זה היה אוסף של הקלאסיקה היוונית, מהומירוס דרך הכל. גווילים עתיקים בכריכות עור. שנת ההדפסה 1721, 1710. ספרים שהגיעו עם הטמפלרים ונעזבו כאן. מילאנו שני שקים. יענקל’ה רצה לתת אותם לאוניברסיטה כאשר המלחמה תיגמר. הבאנו את השקים למחנה. בלילה גנבו אותם.

המקום כן השתנה, וגם לא. כאן כפר גרמני, עם בית מידות, בנוי אבן ועליו גג־רעפים. ולידו מתבן מאבן עם גג רעפים ומחסן מאבן עם גג־רעפים. ורפת מאבן עם גג־רעפים. היום הבתים נראים גדולים מדי. בשביל משפחה, יספיק המתבן. תספיק הרפת.

קרוב־משפחה של יוסי גר בבית מידות מאבן, וליד ביתו מתבן מאבן. אנו נכנסים.

הוא איש־אדמה, קשיש, ונראה כמו איש־אדמה קשיש.

הבית טובל בירק. לידו וילה מודרנית נוצצת. זה בשביל הבן. בחצר עצי־פרי, כמו שצריך להיות בחצר של אדמה. בעל־הבית הקשיש, גם מוזר. אין לו פועלים ערבים. אין לו גם פועלים יהודיים. הוא הפועל. כמו פעם, בעטרות. יש לו עצי פרי. תפוחי־עץ, הדרים, שסק, אפרסקים. הבעיה היום אינה אדמה, הוא מסביר. הבעיה היא מים. יש לך 28 דונם, וזה מה שיש לך. היום אפשר להתפרנס בכבוד גם על הרבה פחות. אבל מים, מים אין לך יותר ממה שיש לך. הגרמנים גידלו כאן גידולי בעל, פלחה. השדות שלהם השתרעו למרחקים. הבריטים כלאו אותם. אחר נשלחו לאוסטרליה.

לפעמים הם באים מאוסטרליה, להצטלם. הוא לא מדבר אתם. שיצטלמו.

אחרי המלחמה, מלחמת השחרור, היו היהודים שבאו לקחת דברים. מה שאהבו לקחת זה גלגלים גדולים עם אופני־עץ וחישוקי־ברזל, דקוראציה מקסימה לווילות. אפשר לעשות מזה נברשת, למשל. ומה עוד אהבו, אהבו מדרגות עץ.

הבית בנוי כמו בגרמניה. יש חדר־כניסה ענק, שהוא כניסה וסלון והכל, עם ריצפת־עץ מהוקצעת, מרהיבה. מהחדר הזה, הדלתות אל ארבעה חדרי השינה המקיפים אותו.

היתה גם קומה שניה, ומעל לקומה השניה, היתה גם עליית גג עם לוקארנות. ומתחת לכל, היה מרתף ענק, כשיטחו של הבית. למי יש כוח לכל זה. הוא סתם את הכניסה אל הקומה השניה, אל עליית הגג. הוא סתם את המרתף. חמישה חדרים גדולים, זה די והותר בשבילו.

פעם בא מישהו, עם עוד מישהו, ושאל: אפשר להיכנס?

למה לא, אמרו לו.

נכנס, הסתכל, הסתכל, בדק, קימט את המצח, השתומם, בסוף אמר: זהו! זה המקום! זה הבית!

מה זה, זהו? מה זה, זה המקום?

זה המקום וזה הבית (מסביר המישהו למישהו שבא איתו), שממנו לקחתי את מדרגות־העץ אלי הביתה. תודה שהרשית לנו להיכנס. רציתי להראות לו.

קול מן העבר

כאלה היו הזמנים של אז. נכנסו ולקחו. מן הסתם גם לעטרות שנעזבה, נכנסו ולקחו. פה לקחו היהודים, שם לקחו הערבים, וכך זה נמשך מאז כיבוש כנען.

אני נזכר שגם את עטרות אני זוכר, מאז. הגענו לשם במשוריין של הימים ההם, ובלילה יצאנו שלושה איש לסיור אל מבואות רמאללה, כדי לצפות בגשר שאותו קיווינו לפוצץ.

את הגשר לא פוצצנו, בסופו של דבר, אבל אני זוכר את סיור הלילה, את קולות הכלבים, את ריחות העשן, את הגשם שטיפטף ללא הרף. את האפלה העבה, את הבוץ, את ההליכה השפופה, החרישית, את הנפילות אל הבוץ למשמע כל רחש קרוב.

זה היה מזמן.

בדרך אל האוטונומיה

בודרוס זה זיכרון יותר טרי: 1967.

האם זה כל־כך טרי, בעצם? לעינינו זה נהפך לעבר רחוק, מעורפל.

אני זוכר את האש שנורתה מבודרוס, את מטוסי חיל־האויר שבאו וכיבו את האש שנורתה ממנו, ואחר־כך ראינו מקרוב את גידרות הצבר ואת הטרסות שהיו האויב, ואת הדגלים הלבנים.

הדרך לא השתנתה מאז. כביש בטון בריטי צר, במעלה הטרשים של יהודה בואכה ירושלימה, או אל רמאללה, לפי בחירתך.

כאן לב ליבה של ארץ־יהודה.

בתים שותקים, כפרים שותקים, כביש שותק ועליו אנשים שותקים.

ילד בכאפיה של יאסר ערפאת.

בתי־קפה קטנים, שותקים, לא בכל כפר. יש כפרים בלי.

שמות של כפרים, מהם בעלי קונוטאציות: קיביה. מקיביה דרך נעלין. אל חירבתא. רציתי לעבור דרך בית־חורון עליון ותחתון, לראות את המקום בו נפל אלעזר המכבי, אבל פיספסתי ואני בדרך ראס־כרכר.

אנשים על הכביש מפטירים בלחש “נאחס”.

אין מכונית של יהודים.

שלוש נערו הולכות בשביל בשדה, אבל הן לא עולות מן המעיין, ועל ראשן לא כד מים. על ראשי הנערות, פרקולטורים של קפה. היום, מביאים פרקולטורים עם קפה לעובדים בשדה.

בית בודד, ועליו דגל לבן.

כאן לב האוטונומיה, כאן לב־ליבה של ארץ יהודה, זרה ועויינת. כאן מה שנשאר לפלשתינאים ממה שהיה פעם פלשתין. מפני שאז, אז פלשתין היתה במקומות אחרים. היא היתה ביפו, היא היתה בלוד, ברמלה, בעכו, בנצרת, היא היתה בקולה ובבית־טריף. אז, המקום הזה היה מחוז נידח בחלק הערבי של ארץ־ישראל. היום זה כמעט כל מה שנותר להם. אולי זה החבל האוטונומי, שאם נצליח בשלום, יהיה חלק מהשלום ואם לא נצליח בו, הוא יהיה העילה למלחמה.

על־יד משטרת נבי־צאלח, איש עם כיפה מטייל עם ילדו על הכביש. ליד המבצר כמה מכוניות־צבא. ליד המבצר, ליד מכוניות הצבא, אפשר לטייל עם כיפה על הראש ועם ילד האוחז בידך. אני יודע, שאם לא יישאר להם כלום, פשוט לא כלום – לא יהיה שלום.

אבל למי להגיד את זה.

למי להגיד שדרך האוטונומיה, אם נשאיר גם להם הווה ולא רק עבר, יהיה גם עתיד. ואז שוב יעברו כאן מכוניות עם יהודים, ואפשר יהיה לטייל על הכביש ולא רק ליד המבצרים. למי להגיד שלהיתקע בכוח מבלי לתת מאומה ורק לקחת, זוהי התגרות חסרת־שחר, בגורל, בעבר, בעתיד, בכל. למי להגיד, שאם לפחות פיסה של אדמת ארץ־ישראל לא תהיה ערבית, נוכל לטייל על הכביש רק ליד המבצרים. והכל יהיה מבצר.

הנה אנחנו ברמאללה.

והנה אנחנו בירושלים. כל האוטונומיה הזאת, נסיעה כל־כך קצרה. נסיעה של 360 מעלות מ־1979 אל 1948. הנצח בתוך רגע כל־כך קצרצר, בתוך כיברת ארץ כה דלה וקטנה. שום דבר, כמעט שום דבר לא השתנה מאז ארץ כנען. שוב אתה עומד לפני הארץ המובטחת.

מנבי־סמואל תצפית נהדרת. יום אביב.

מכאן אתה רואה שירושלים באמת הרים סביב לה.

ארץ החיווי והיבוסי. לרגלינו הכפירה, אחת מארבע ערי גבעון. מולנו גבעון. כאן נחלים, כאן מעיינות, ויותר חרבות עתיקות ממה שאפשר לשאת. והרבה זכרונות.

שקט. שומעים קוקיה.

מי היה הגבעוני הערום הזה שחיבל את התחבולה שהצילה את יושבי־גבעון, ואיזו קפדנות בפרטי הפרטים של מבצע ההצלה. “ויקחו שקים בלים לחמורים ונאדות יין בלים ומבוקעים ומצוררים, ונעלות בלות ומטולאות ברגליהם ושמלות בלות עליהם וכל לחם בידם יבש היה ניקודים.”

אולי היה זה אותו חכם מיסכן של קהלת, זה אשר ישב בעיר קטנה ואנשים בה מעט ומילט את העיר בחכמתו. אני מנסה לחשוב על הזקן החיווי הזה, בשער־העיר, ואולי על שפת־הבריכה. מספרים מה עשה יהושע ליריחו ולעי, הערכת־מצב, אין מה לעשות. אין שום כוח צבאי שיעמוד בפני הכובש הזה. הצרה היא שהכובש אינו מקבל כניעה. איך להכריח אותו להסכים שייכנעו בפניו, להיות חוטבי עצים, להיות שואבי־מים, אבל לא להיות מאלה שהורישו אותם.

חסר רק שמישהו ישכח את הטקסט. או שישחק בצורה לא משכנעת. חסר שאחד מזיקני־ישראל ימצא נעל חדשה אצל מישהו. חסר שיראו שהטלאי חדש ונחתך בסכין, שהשמלה אינה בלה אלא נחתכה מהר לצורך זה. לא, את הפרטים יש לתכנן בקפדנות. לערוך חזרות אין ספור על הטקסט. להחניף לכובש. להגיד שבאת ממרחקים גדולים מפני שעד למרחוק יצא שמע הנפלאות שעשה.

אחר־כך היה הקרב בעמק־איילון, ובגבעון עמד השמש דום. אבל הגבעונים ניצלו. עד כדי כך ניצלו, שירדו בגולה עם בני־ישראל בחורבן הראשון ועלו עם נחמיה, ובנו עם אחיהם, שאימצו אותם בעל־כורחם, את חומות ירושלים מחדש.

והנה בריכת־גבעון, ומצד אחד יושבים אבנר ואנשיו ומצד שני יואב ונעריו, ואבנר אומר אל יואב “יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו”.

חתיכת מישחק. שנים־עשר מצד אחד, שנים־עשר מצד שני. “ויחזיקו איש בראש רעהו וחרבו בצד רעהו ויפלו יחדיו”.

ועשהאל קל ברגליו כאחד הצבאים אשר בשדה. הוא רץ אחרי אבנר.

רץ בסבך, רץ בחורש, רץ בערוץ הנחל ורץ על הגבעות. הכל כאן. הכל אפשר לראות. ואבנר צועק: “סור לך מאחרי”. ועשהאל ממאן ואבנר מכה באחרי החנית אל החומש. ואחר הוא עומד אל גבעה וזועק אל יואב: “הלנצח תאכל חרב?” עוד איך.

כאן זירת־הקרבות העקובה מדם של חטיבת־הראל. גבעת הרדאר, הכל. יום שמש יפה, מעל גבעון. החופרים מצאו את הבריכה. היא באמת היה היתה. הרבה בריכות יש כאן. איזור של מעיינות. אדמת־חוור אוצרת מים. ועל כן מים פורצים בכל מקום. ועל החרסים שנמצאו, ידיות של כדים מהתקופה הישראלית, מופיע שם העיר “גבעון”. קבלות.

אלון

נחל צופים הוא תחילתו של נחל שורק. נחל שורק הוא מהנחלים העתיקים ביותר בארץ מהבחינה הגיאולוגית. והוא קדום לירדן החדש יחסית. כאן היה חורש מאז ומתמיד. לא חורש אלא יער. באבו־לימון מצוי אחד האלונים הגדולים ביותר בארץ, אם לא הגדול שבהם אני מעריך את גובהו ב־15 מטרים. אולי מטר פחות או יותר. לידו אלון קטן יותר שהתחדש לאחר שריפה, ולידם אלת ענק שנשרפה. וליד הכל, הקבר הבלתי־נמנע. מי קדם למה, הקבר לאלון או להיפך. לא יודעים ולא נדע. אבל במקומות האלה תמיד היה אלון, תמיד היה קבר. הקבר שומר על האלון והאלון על הקבר. סיכוייו של האלון גדלים ככל שהוא גדל. אם הצליח להגיע לגובה שבו הוא מטיל צל על סביבו, נעלמים כל המתחרים והוא נשאר. והוא משתלט. האלון המצוי הוא עץ מה שנקרא פולימורפי. הוא יכול להיות קטן, גדול, שמן, רזה, גבוה, נמוך. לפי מה שנותנים לו. אבל הוא היה כאן תמיד ובחברת האלה. והיער היה יער ענק. ובאמת אפשר לעבור תחת עץ האלה רכוב על פרד ואם יש לך שיער ארוך כמו לאבשלום, אתה יכול להיתפס בסבך והשאר ידוע.

אני בטוח שבימי יהושע בן־נון כבר היה כאן אלון ענק וכבר היה קבר, כשם שבנבי־סמואל כבר אז היה אורן ענק כמו היום.

מסביב שמות: בידו. בית סוריק. קוביבה. בית איכסא. קריית־ענבים. מעלה החמישה.

כאן התחיל פרוזדור ירושלים. קודם מוצא, הישוב היהודי החדש העתיק ביותר בארץ־ישראל, ואחר־כך קריית־ענבים ואחר־כך מעלה החמישה שהיה לו שיר, “חמישה יצאו מולדת לבנות, חמישה. בבית השאירו אם ואחות ותינוק ואשה”. עבדתי כאן בחורף אחד של ראשית שנות הארבעים עם הכיתה מתיכון־חדש במחנה־עבודה, ואני זוכר את האיש שהיה תוקע באדמה עם פטיש כבד של 5 קילוגרם קורדונים מעץ לתמיכת הגפנים, והיה שר: “אדוני גיבור ועזוז, אדוני גיבור מלחמה”.

היה כל־כך קר בחורף, ואחר־כך באה מילחמת השיחרור. את ההרים האלה ואת הכפרים שמסביב אני זוכר מאז.

העוזרר פורח. והליבנה הרפואי.

ליבנה רפואי

מדוע קוראים לו רפואי, לא ברור. הוא אנטי־רפואי.

פרחיו מושכים את הדבורים והוא צמח דבש ממדרגה ראשונה, אבל פריו רעיל. הדייגים הערבים היו משתמשים בפרי כדי לסמם דגים. היו מפזרים אבקת־ליבנה על־פני המים, והדגים המסוממים היו צפים למעלה ונכנסים אל הרשת. בזכות רעילותו ניצל הליבנה מגורלם של עצים אחרים. העיזים אינן נוגסות בו, והכפריים אינם כורתים אותו להסקה. ואגב, אין זה הליבנה שבו עשה יעקב אבינו פצלות לבנות והציג את המקלות אשר פצל ברהטים והוליד צאן שכולו היה עקודים נקודים וטלואים. כמו כן אין זה הליבנה שממנו הפיקו את הצרי.

חוחית

במיזרח אוהבים לגדל ציפורי־שיר בשבי.

כדי שהציפור תשיר, כך סבורים, טוב לנקר את עיניה. גם הומירוס היה עיוור והוא שר.

פקחי רשות שמורות־הטבע לא נותנים יותר לצוד את החוחית. הם מספרים לי שבעונה שעברה החרימו אצל הציידים באיזור הקטן הזה, לא פחות מ־2500 (!!) חוחיות שעמדו להיות מנוקרות עיניים בכלובים, ושיחררו אותן.

נחל שורק וסביב לו

כאן, בהרי ירושלים, בואכה מצובא לכסלון ומשם לבר־גיורא וצור הדסה ומבוא ביתר, אחד המקומות המקסימים ביותר שאפשר לתאר בכלל. לא יודע ממה להתחיל ולא חשוב מה. הר־הטייסים הוא חורש קטלב מרהיב ובין עצי־הקטלב שפע של סחלבים לא יאומן.

יש שם מעיינות יפים. הם היו פעם יותר יפים. יש גם חורבות יפות. חלק מהן נמחק.

ויש ביוב.

לעצים לא איכפת. הם מוכנים לגדול גם על מי־ביוב. ונחל שורק הוא ג’ונגל אמיתי שאחד ממקורותיו הבלתי־נדלים הוא המוני בית־ישראל הממהרים לשירותים בהפסקה של “פסוקו”, לפני מהדורת החדשות האחרונה.

שרקרקים

בצד שמאל של הדרך, מידרון של חוור.

המדרון מלא חורים, כמו גבינה שוויצרית. כל חור כזה הוא קן של שרקרק.

הם נכנסים ויוצאים ונכנסים ויוצאים. דבר כל־כך מוזר לראות ציפור יוצאת מתוך חור באדמה, משל היתה עכבר או חולד.

הם ניזונים מדבורים. ככה, ודבורים יש, כי יש פרחי דבש.

מה זה קו ירוק

כאשר אתה מדרים, לא הרבה, ומגיע לחירבת־סנסן, אתה רואה מה זה קו ירוק.

אתה הולך בתוך ירק. מסביב פורח דם המכבים, ואתה פוסע בתוך שדירות אינסופיות של החטמית הזיפנית. פרח יפה, משגע על גבעול ענק, עד מטר וחצי גובה, שעכשיו עונת־הפריחה שלו.

אינסוף של צתרה. ואינסוף של זעתר.

צתרה מכילה שמן אתרי דומה לזה של הזעתר. הלא הוא האיזוב, ועל כן גם היא תבלין נפלא. הם גדלים כאן משוגע על כל הגבעות. אבל כאשר אתה מהלך על דרך, תמיד הם יצמחו רק בצד אחד שלה: הצד הפונה אל פרשת־המים. הצד המזרחי. בצד המערבי של הדרך, שעצרה את המים, קוץ ודרדר למינהו, ללמדך – גם דרך שכבשו בני־האדם ברגליהם, מצייתת לחוקי־הטבע. הואיל ודרך תמיד מתמשכת על פניו של מדרון, כי על־פני המידרון זווית השיפוע לצרכי הליכה היא הנוחה ביותר, והואיל והמידרון הוא בדיוק המקום שבו נובעים המים היורדים מקו פרשת־המים, הרי שכאן הצתרה והזעתר, ושם הקוץ והדרדר, הכתלה והמרווה הריחנית. אבל לא על זה רצינו לספר אלא על הקו הירוק.

מימינך ישראל, משמאלך הר־חברון. הר־חברון שדוף, צחיח. אינך רואה עליו אפילו עץ אחד.

ואילו מימינך, צמח לו חורש נהדר של אלון תולע.

למה? למה ש־30 שנה נחה האדמה, נחו העצים. לא עלתה עליהם העז ולא כרתו מאומה. וכאשר אתה רואה מה עשו 30 שנות מנוחה של האדמה ושל הצומח, אתה מבין איזה פוטנציאל ירוק טמון בהר־חברון השומם ויש כאן איזשהו לקח שאולי אינו כל כך רומאנטי מפני שמגיע רגע שבו חקלאות פרימיטיבית מתנוונת, ואז כבר אינה יודעת לשמור על האדמה. וכך אתה יכול לראות הרים מדורגים, שאולי עוד לפני מאות לא רבות של שנים היו מעובדים, ועתה הם חשופים. קצת לא רומאנטי לתיכנון ולשמירה, ויפה היה להמשיך ולאהוב את מחרשת העץ ואת הרועה, את עדרו, אבל כשאתה רואה את הירק מצד אחד ואת השידפון מצד שני, אתה יודע שכאן האדמה ניצלה, והחליפה כוח.

חיוויאים

הולכים על השביל. מצד אחד שערות שולמית וצתרה וזעתר ומהצד השני הכתלה והמרווה הריחנית. שתי נקודות בשמים. זוג חיוויאים – עוף דורס הניזון מנחשים.

הם עומדים באוויר ללא ניע.

המצוק משמש להם כשדה־המראה. הם חגים מעליו, עיניהם תרות את הנחל שלרגליו.

קח מישקפת. תתבונן בחיוויאי לאור השמש השוקעת על סלעי הגיר.

במישקפת אתה רואה שלא כדרך הטבע: רק פיסת־שמים מוקטנת ועליה עוף דורס מוגדל. כך, במישקפת, אתה רואה את המלך הזה בתוך מיסגרת מלכותו – מלכות התכלת.

שיגעון של שנה. מים בכל מקום. מים על כל השנים שלא היו ועל אלה שלא יהיו. מים בחגווי הסלע, מים בחולות, מים במאגרים רשמיים ובלתי־רשמיים, ואני תופס הפוגה בסערה ביום ששי לפני השלג ורץ צפונה לראות הפרחה הרקפת ההנצו הכלניות.

אני מנסה להיזכר אם היה לו קסקט על הראש כן או לא. לא מצליח. מה שבטוח הוא שאם לא היה לו, צריך היה להיות, כי היה לו ראש בשביל קסקט.

נכנסתי לבת־שלמה. יש שם רחוב אחד שנגמר ומשני צידיו כמה בתים ישנים. כמה מחודשים וכמה חדשים, והרחוב נגמר מהר מאוד ואתה מסתובב וכמו שנכנסת אל בת־שלמה ככה אתה יוצא ממנה. ואז הוא עמד על הכביש ועצר אותי. היה לו פרצוף חרוש קמטים, בגדי־עבודה, ואולי כובע קסקט ואולי לא. הוא שאל אותי אם אני רוצה גבינה טובה.

לפי העברית אי־אפשר לדעת. יש מין סוג של עברית עילגת, ובה מדברים גם עולים חדשים, אבל גם איכרים דור שלישי. לך תדע. נכנסתי אתו אל ביתו.

הבית היה כמוהו. משהו ישן, קלאסי, מן הימים הקלאסיים, ההם. משהו כמו בגלויות המצויירות המראות איכרים במושבות, עם חרמשים וכובעי־קש, סוסים, פרות. בתוך הבית היה ריח של פרות. לא העזתי להסתכל אם גם כאן, כמו בכפרים שראיתי בברטאן על החוף האטלאנטי, אתה פותח את הדלת המוליכה מן הסלון, והנה אתה ברפת. אבל בריח אי־אפשר היה לטעות, כי הוא מילא את הבית, ואני לא בטוח שזה כל כך רע. בחצר הפנימית הקטנה התרוצצו תרנגולות מנומרות, ערביות. על השולחן, בקערת קש, היו מסודרות יפה אגודות של פטרוסלינון, בצל ירוק. הוא לא שכח לשאול אותי אם גם זה דרוש לי.

זאת ברינזה מצויינת, הוא אמר לי. יכולה לעמוד חצי־שנה במקרר ולא להתקלקל. אפילו שנה, אולי.

לקחתי ממנו שני כיכרות, כמעט שני קילו.

הגבינה מבת־שלמה לא תחזיק אצלי שנה, ולא חצי־שנה. ולא שבועיים. גבינה כזאת אני לא זוכר מתי אכלתי ואיפה. היא רכה, אבל נחתכת חד וישר בסכין. מלוחה רק טיפ־טיפ־טיפה, מחוררת, והיא הדבר הקרוב ביותר למוצארלה האיטלקית שראיתי מעודי. והמוצארלה, לעניות דעתי, היא מלכת הגבינות.

בבית לקחתי פיתה, מרחתי עליה שמן־זית, על שמן־הזית שמתי עלי זעתר טריים ואת הגבינה של בת־שלמה, והכנסתי לתנור.

זאת היתה חגיגה. אחר כך אכלתי את הגבינה בכל הצורות. סתם ככה, עם תפוח־עץ בפה, עם שמן־זית, מלח ופלפל. עוד מעט היא תיגמר.

אבל תמיד צריך לקוות שיהיה יום גשם, שתזדמן לפינה נידחת, שאיש חרוש קמטים עם קסקט ישאל אותך אם אתה רוצה גבינה, ושתרצה גבינה.

רקפת בהר

כל הארץ מרבד של כלניות. בשבוע אחד ראיתי אותן בכרמל ובהרי־אפרים, בהרי־יהודה ובים־המלח, בעמק־יזרעאל, בית־שאן והגליל.

על כלניות צריך לדבר הרבה, אבל עכשיו רקפת.

בחורש הטרשים, רקפת פה רקפת שם. תמיד איכשהו בחגווי הסלע. שם יש לה מסתור מרגל רעה. אבל מרבד של רקפות, מרבד של דונמים על גבי דונמים לכל מלוא העין, רקפות ורק רקפות, זה לא בכל מקום ולא בכל שנה.

והנה הוא המרבד, פתאום, ללא כל אזהרה. רק להביט מן המכונית אל צד הדרך, לעצור.

מידרון לא תלול, מוליך אל ראש הגבעה. על הגבעה, כמה אלונים גדולים, עתיקים. כאשר אתה מגיע אל עצי האלון אתה רואה שהם חולשים על הסביבה כולה. מסביב סלעי ענק מפוזרים באי־סדר. אין כל זכר למיבנים, אין חורבה. אין קבר־שיך. אבל זוהי רק אשלייה. הרגל מועדת ואתה כמעט נופל לתוך הבור. כאן היה האדם, לפניך.

הרבה הרבה לפניך. זה איזור שבו התגורר האדם הקדמון. במורדות הכרמל, בגבעות מנשה.

פילים הילכו אז בארץ. ואריות שאגו בסבך.

אחר־כך באו אבותינו החטאים, שזנו אחרי הבעל על הגבעות האלה, וחגגו את האביב כאשר הכל היה ירוק והדור כמו עכשיו, וביכו את התמוז כאשר הקיץ שרף את הכל.

כאן הרקפות. לכל מלוא העין, אלפי פרחים. עשרות־אלפי פרחים. לבן וסגלגל. בין הרקפות הזוהרות, איים ירוקים של שיחי הזעתר, הלא הוא האיזוב, שעכשיו עלוותו חדשה, מבהיקה, ריחנית.

עוד גבעות כאלה ראיתי בימים האלה, ומחשש עין רעה אינני רוצה לספר היכן. אלה גבעות ארץ־ישראל: סלעים גדולים בפיסגה, אלונים, רקפות, זעתר.

זאת היתה.

מרבדים

כרם גפנים, כרם זיתים, לכל מלוא הכרם, מרבד לילכי. אלה הציפורניות.

ויש מרבדים צהובים, וצהובים־לבנים. מי שחד־עין יותר ממני וידען יותר ממני, עכשיו אצלו החגיגה. יקינטון ואיריס. כלנית כחולה וצהובה, שלא לדבר על האדומה. בים־המלח מרבדים של פרג אדום. פה ושם, בתוך המרבד, כתמים קטנים. לוע־הארי, עכנאי, לשון־הפר, בג’נין, איריסים.

יש עדיין הרבה שדות־בור, בתה, חורש, כרמים. ויש הרבה מרבדים, וכל מה שצריך לעשות הוא לעצור, לטפס, להשקיף להתכופף, להריח. אין כמו ריח האדמה הזאת אחרי הגשם.

אשמת־שומרון

קלקיליה, כך אומרים, מסמלת את המותניים הצרות של המדינה. את קלקיליה מראים לגנרלים מצריים מן המסוק או מעל ראש הגבעה, כדי שיבינו את בעיותינו הבטחוניות.

אכן אמת, והמותניים, מותניים צרות. המותניים הצרות האלה מאפשרות את המעבר המהיר, החד, האכזרי, ממדינת־ישראל אל ארץ־ישראל, ארץ התנ"ך.

אתה חולף לך בתוך העיר האינסופית הזאת, שאין לדעת אם יצאה מכלל תל־אביב ונכנסה לכלל הרצליה, או שמא יצאה מכלל הרצליה ונכנסה לכלל רמתיים, ואולי היא בכלל כולה כפר־סבא.

אתה חולף על פני רבבות מערכות סטריאו, עשרות־אלפי דונמים של שטיחים מקיר־אל קיר שרק הקונה האינטליגנטי יודע כמה כדאי דווקא עכשיו לרכוש אותם, על פני מאות־אלפי דונמים של טפטים מכל הצבעים והדגמים, על פני ים של מישטחי פורמאיקה ויערות של אנטנות טלוויזיה, וזה מה שהיה פעם השרון וזה מה שזה עכשיו.

ואז טראח, במכה, אתה במולדת.

טרשים

המולדת היא בערך כולה ארץ טרשים.

מאוד מפחיד, עניין הטרשים הזה. מפני שמי שהפך אדמת חמרה יפהפייה לשדות טפטים ופומאיקה, מי שלקח את פרדסי השרון וכולם עכשיו סטריאו בצבע, הטרשים לא יעמדו נגדו. אין לטרשים שום סיכוי נגדו. הנה הנה הם, שדות הפורמאיקה והטפטים של העתיד: קרני־שומרון הר־כביר, קדום.

הרים פצועים. צלקות בתוך שיר־השירים. ישימון לבן מרובע מאיים בתוך הירק. משהו רובוטי דורסני בתוך ההרמוניה של ארץ ושמים. מגף דורס ארץ חמדה.

לא שהצד השני מי יודע מה.

יש על מה לבכות. הארץ הפוריה הזאת, ערש התרבות של העולם, נידלדלה ממלחמה למלחמה, נחרבה מכובש לכובש, נשמה ממרד למרד, והיא לא, ובפירוש לא, מה שהיתה. כפר יפה פה וכפר יפהפה שם, אבל ההרים הקרחים לא תמיד היו קרחים, והטרסות החשופות והמטורשות לא תמיד היו טרשים. ואנחנו, כאשר באנו הנה לאהוב את הארץ ולעבוד אותה ולשמרה ולא לכבוש אותה, אנחנו הפרחנו אותה. היום יש משהו נלעג, פאתטי, ב“הפרחת השממה”, מפני שקרני־שומרון הם השממה האבסולוטית. רק כאשר אתה רואה את קרני־שומרון רק אז אתה רואה את עצמך במראה.

ומי שחושב שהמראה הזאת היא המולדת שלו, מוטב שיסתכל במראה האמיתית.

טרשים.

גדרות צבר. חמור.

כרם ומרבד פרחים. בז שחור ברקיע.

אלון ואלה.

תכלת על הבתים.

יורדים אל שדה בור, לחפון משהו ביד. מרחוק, על הכביש, צב מנסה לעבור אותו. הצב הזה על הכביש הוא כל הסיפור כולו.

עוינות

לכפרים יש שמות.

על אם־הדרך עוברים בני־אדם.

לכפרים ארשת אטומה, ולבני־האדם ארשת חתומה, עויינת. ואיכשהו אינך שואב כל ביטחון מן העובדה שבמרחק יריקה, קרני־שומרון מגינות עליך.

אולי הן עושות בדיוק ההפך

כאן אתה בלב־לבו של מה שהיה קרוי פעם המשולש הגדול, המשולש המסוכן, שכם – טול־כרם – ג’נין.

ארץ קודרת ויפה, שאינה מאירה פנים ואינה מפזרת את יופיה ואת חינה, ארץ שאין בה רוך ונדיבות. אני מרגיש אליה קשר עז בגלל הנוף. ואינני מרגיש אליה שום קשר היסטורי. הושע ועמוס דיברו מן המקומות האלה, אבל זה היה כל כך מזמן ואחר כך שום איש לא דיבר משם אלי. דיברו מן הגליל, מן הגולן, לא דיברו מסבסטיה. לא מנאפוליס.

שכם

עיר־בירה עלובה של מציאות פוליטית המדריכה שנתן של המעצמות.

איזה קשר מוזר עובר מן הקאסבה שאין בה יופי ואין בה הדר, ממוניות המרצדס המשמשות כאן אמצעי תעבורה כמעט־עממי מהבירה אל כפריה ובנותיה, אל נסיכויות הנפט, אל בירות אירופה, אל טירות ורסאיי, באקינגהם, ואל הארלם, שיקאגו, וושינגטון.

כמעט הכל חנויות־סידקית. כל מיני מיכלי פלסטיק בכל הצבעים. שקים גדולים של מצרכי־מזון יסודיים. קמח. אורז. קיטניות.

יותר דומה לקן־צרעות מאשר לכוורת־דבורים.

תלמידים במדים. אין שום טעם לשאול אותם אפילו מה השעה. כאן נעלמו המידות האנושיות. אנחנו במלחמה.

ללא מוצא. אני זר בשכם, ואין לי רצון להתאזרח בה. אפילו אינסטינקטיבית, ולא רק פוליטית, אני מרגיש שאם גם מכאן אנשל אותם, אם גם כאן אתקע בתוך צלעותיהם, שוב לא אהיה בטוח גם בין האנטנות של רעננה, כפר־סבא והרצליה.

עמק

שומרון הרים. ועמקים. עמק־דותן, יפהפה, פורח.

בקצהו, שוב מידרונות. על המידרונות, איריס כחול. מים בכל מקום. נחלים, פלגים, שלוליות.

יש איזה מקום שבו מתחיל הנוף להתערבב. מתחילה להיגמר ארץ־התנ"ך ומתחילה ישראל. זאת ישראל שלנו, של עמק־יזרעאל, עמק בית־שאן. אבל המעבר לא דראסטי, לא מעיק. הוא נינוח. מאפשר לנשום. בצדי הדרך ערימות כרוב וחסה, בצל ירוק, שורות של ברושים, אבל אינך בטוח שזה כבר ברוש יהודי. מג’נין אל העמק, המעבר אורגני, ידידותי. פה יכול לעבור גבול בין שכנים, לא בין אויבים. האיריס פורח גם כאן וגם בגלבוע שלנו.

פתאום עין־חרוד.

שבאו אליך שנית, עין־חרוד.

לא הייתי בגן של סיומה.

לא ראיתי את סירת־הדיג שלו, ולא הייתי באי שלו. אבל אני יכול לנחש.

סיומה ברם, צייר ישראלי, מת ונקבר בפורמנטרה, באיים הבליאריים, בספרד.

בצוואתו ביקש להיקבר בגנו, אך השילטונות לא הירשו זאת. הוא נקבר בבית־הקברות של פורמנטרה, שאין בה בית־עלמין יהודי, ויהודה ניימן, שהובהל מפאריז, אמר קדיש. הואיל ולא היה באי הזה סידור־תפילה, נמצא פסל ישראלי השוהה במקום, שזכר כפי שזכר את מלות הקדיש בעל־פה, כתב אותן על פתק ויהודה ניימן קרא את התפילה מן הפתק.

לא הייתי ידיד של סיומה, ולא היכרתי אותו היטב, מקרוב.

בצעירותי, כאשר למדתי ציור בסטודיו של אבני, הופיע במדי־הצבא הבריטי. הוא עלה מרומניה בשנות מלחמת העולם, וישר לצבא הבריטי. כאשר פשט את מדיו, הפך לצייר ידוע למדי כאן. לאחר מילחמת השיחרור, כמו ציירים רבים אז, נסע לפאריז וזהו. שם הפך להיות מבקר־אמנות חשוב, לבד מהיותו צייר, ויום אחד גם הלך אל האי הקטן בבליארים, עם בלה בריזל, ציירת ירושלמית ששהתה אף היא בפאריז.

אבל הסיפור אינו סיפור בנאלי. הסיפורים האמיתיים של הארץ הזאת אינם מצליחים לעולם להיות בנאליים.

לפני שנה נפגשתי אתו לארוחת־ערב, בביתו של הצייר יהודה ניימן, בפריז.

הארוחה היתה טובה. יהודה מבשל טוב.

סיומה אמר: מה הם עשו לנו מהמדינה.

חשבתי שאני צריך לכעוס, מפני שמי זה “הם” ומה זאת אומרת “לנו”. בסופו של דבר לא כעסתי, אבל גם רצון לשוחח לא היה לי. הארוחה היתה קודרת, ולא הרבה מלים הוחלפו בה. המארח ניסה ככל יכלתו לעניין אותנו במשהו, אבל היינו איש איש בפינתו, סגורים.

כל מי שעזב את הארץ, או ירד ממנה, נותרה לו בלבו הארץ כפי שהיתה ביום שעזב אותה, או אותה ארץ שהוא מדמה שכך היתה. כל מי שעזב את הארץ או ירד מנה, הוא חוני המעגל. משהו נעצר, ורק השאר המשיך לנוע.

המארחת שהיא צרפתיה, אינה יודעת מאומה. סיומה מספר לה על הארץ שנעצרה בלבו: על הפלמ“ח. הוא מסביר לה מה זה פלמ”ח. הוא מדבר עליו בדביקות, כאילו עדיין הוא קיים. הפלמ“ח של סיומה אינו דומה כלל לכל מיני מראות שהתנפצו זה מכבר. הפלמ”ח של סיומה הוא תמים, נלהב, הירואי, מלא עתיד ומלא אמונה. ואולי רק דבר שכבר שייך לעבר ולא ישוב ממנו יכול להיות כל כך מלא עתיד. סיומה מדבר על “הפורשים”, כאילו אז. והוא אפילו אינו יודע, שכיום “עוכרי ישראל” נקראים “שמאלנים”. בימיו, כאשר השמאלנים של אז שלטו בכל, הם קראו ל“עורכי ישראל” של אז, “משרתי הימין”. והם אותם אנשים שהם כיום בימין, והמכנים את “משרתי הימין” של אתמול בשם “שמאלנים”. שלושים שנה בסך הכל. לא שלוש־מאות.

היום אני יודע, שאם סיומה ברם אמר “מה הם עשו לנו”, לפחות המלה “לנו” היא לגיטימית.

מולדתו של אדם היא אותה כיברת אדמה שהאדם מחליט שהיא מולדתו. אפשר לקחת מכל אדם את מולדתו הפיזית. אפשר לגרש אותו ממנה. אפשר לבטל את אזרחותו. אי־אפשר לקחת משום אדם את המולדת שבליבו, ואי־אפשר להחליט לגבי שום אדם, מה יש בליבו, ומה אין. ואם סיומה ברם, שעלה מרומניה, וחי בצרפת ומת בספרד, אומר שישראל היא מולדתו, כך הוא הדבר.

מדוע עוזב אדם את מולדתו, אינני יודע.

מולדת, היא סיפור אהבה. ולא לכל סיפורי־האהבה יש הפי אנד. מרבית סיפורי־האהבה הם סיפורים עצובים.

וכשם שאיני יודע מדוע אדם עוזב את מולדתו, כך אינני יכול להבין מדוע אנשים מתגעגעים אל כל מיני מולדת. ונדמה לי שהיהודים הם אלופי האנושות בגעגועים.

הולך לו יהודי מארץ־הקודש לספרד, מתיישב באנדלוסיה, ובצל עצי הרימונים כותב שירי־געגועים לציון.

וכאשר מגרשים אותו מספרד, הוא לוקח את מקל־הנדודים בידו והולך לאיזמיר, ושם הוא שר בגעגועים שירים בלאדינו. והוא מתגעגע בעת ובעונה אחת גם לציון, גם לאנדלוסיה, וגם לצורה הנהדרת שבה היה מתגעגע לציון, בהיותו באנדלוסיה.

והולך לו אדם מארץ הקודש לאשכנז, וכאשר מגרשים אותו משם, הוא לוקח איתו את שפת־אשכנז לכל מקום, ואת הלבוש של אשכנז ואת המיגבעת רחבת השוליים של אשכנז, והוא שר בדביקות בשפת־אשכנז את שירי הגעגועים לציון שהיה שר באשכנז. ואפילו כאשר הוא מגיע לציון ויושב בתוכה הוא ממשיך להתגעגע אליה בשפת אשכנז ובניגון שלה.

הנה, מדוע אני חושב שאני מבין את הגן של סיומה, אף־על־פי שמעולם לא הייתי בו.

סיומה היה משוגע לעצים.

וגם לים.

הוא היה גבר חסון, עם כתפיים וחזה של מתגושש. נמוך. עיניים בהירות. רק כאשר נודע לי על מותו, נודע לי בן כמה היה: ששים־וחמש.

הוא בנה לו בית מול הים.

ובמשך שלושים שנה, לא חדל לנטוע עצים בגנו. גפן ותאנה ורימון, וזית, וכל עץ פרי למינהו, וגם ברושים ואורנים והכל.

בבקרים היה יוצא בסירה שלו אל הים, להביא דגים.

הוא היה אוכל את פרי גנו, ואת הדגים שצד, ומצייר.

בלה, הירושלמית, שבעה או שמונה או אינני יודע כמה דורות, היתה מציירת את ירושלים.

בפורמנטרה יש תיירים בכל ימות השנה, ואני מניח שהיה למי למכור תמונה, מפעם לפעם, כדי לקנות בד, צבעים, חכות, כדי לשפץ את הסירה מפעם לפעם, ואולי קצת את הבית.

אני בטוח שסיומה היה בטוח, שהבית שלו, מול הים, ניצב כאן.

מפני שכל בית יכול להיות בבת אחת בשני מקומות. רק לא בעת ובעונה אחת. ועל כן, אני סבור שהבית של סיומה עמד כאן, אבל אז ולא עכשיו. והגן היה בכאן של אז. ו“אז”, זה עניין פרטי בליבו של סיומה, עם הפלמ"ח שלו, ועם הפורשים שלו ועם עוכרי ישראל שלו. ואני מניח שאותם עוכרי־ישראל דימיוניים, שפעם הם שמאל פעם הם ימין, הם מה שהוא כינה בשם “הם”. וכשם שלכל אחד ארץ־ישראל שלו, לכל אחד עוכרי־ישראל שלו. ואין לי מושג אם אני הייתי שייך, בעיני סיומה, רק לעוכרי־ישראל של אז, או גם לאלה של עכשיו. ומה זה כבר משנה.

יהודה אומר שסיומה היה משוגע לשתלנות, ושכל השנים, שתל ושתל עוד עצים.

אבל סיומה לא היה עץ.

גופתו הוחזקה שבועיים במקרר של חדר־המתים, עד שהגיעה תשובת השילטונות הספרדיים, עם הסירוב לקבור אותו בגנו, בין האילנות שנטע, בצל עצי־הזית, התאנה, הרימון, הגפן. ברור שהשילטונות צודקים. ומה יהיה אם כל אדם יחליט היכן הוא רוצה להיקבר. מי צריך אז ממשלה, ואיזה תפקיד יישאר אז לממשלה.

בהלוויה, כך מספר יהודה, היו כל תושבי האי, האיכרים. הם אהבו אותו. הוא היה מעין מוכתר לא מוכתר של האי.

יש שם באי פונדק. “פונדה פפה” שמו. שם מתאספים בערב. ושם, בין הידידים על כוס יין, צנח לפתע ראשו של סיומה על השולחן.

אני חושב על הגן שלו.

אתה, אני, הוא. כל אחד. אנחנו יכולים להינשא ברוח, לנחות פה, שם.

אתה, אני, הוא, יכולים לקחת אשה בטהיטי, להוליד במיאמי, לעקור לקנדה ולמות באלזס.

בעין־גדי אין ערוגות בושם.

חידה: מהו הריח אותו מביאה הרוח אל אפך, בנווה המידבר המוריק הזה, בפינת החמד הזאת של שלמה ושולמית? לא ריח האפרסמון, ולא ריח צרור המור. הריח של עין־גדי של ימינו, כנסת נכבדה, מורי ורבותי, הוא ריח הלשלשת של תרנגולי ההודו.

ומהו הצליל הבוקע מכרמי עין־גדי? האם אלה פעמוני הצאן והגמלים, האם אלה הרחלות שעלו מן הרחצה, האם אלה מיצהלות הרוקדים, או סלסולי שיריו של שלמה אל השולמית? לא ולא. הצליל של עין גדי הוא הקירקור של תרנגולי הודו.

עין־גדי זה הציונות בהתגשמותה החדישה ביותר. משהו של אדמה אדמתי, בין בולדוזר ובית־חרושת לפלסטיק. תרנגולי הודו אפשר לגדל גם בתחנה המרכזית, גם בנחלת־יצחק. תרנגולי הודו לא צריכים אקלים מיוחד (ממילא אילו היו זקוקים לאקלים מיוחד היו יוצרים להם אותו בחממות או בבתי קירור). הם לא אוכלים דווקא גרגרים הגדלים במידבר או על עינות מים. אלא מה, מן הסתם הם גידול ריווחי. אבל אז נשאלת השאלה מי צריך בעין־גדי קיבוץ. אני יודע שאני מסתכן בנפשי, אבל אם בשביל תרנגולי הודו צריך לסגור מעיינות מים חיים בצינורות ולכער את אחת מפינות החמד של ההיסטוריה האנושית בכלל, אולי אפשר לשים קיבוץ במקום שבו הריח פחות מפריע, אולי ליד מפעלי נייר חדרה או משהו.

פעם

ב־1943 ערכנו מסע רגלי, מירושלים למצדה. 150 נערים ונערות.

מידבר יהודה היה יוקד. והיתה מישמעת מים. מישמעת מים של כוסית אחת של מימיה ליום, לחישול האופי, יעני. חישול שהתברר עד כמה הוא מיותר ומזיק. אבל אז לא ידענו. וכך הלכנו על הסלעים הבוערים הלבנים, ולאחר כמה ימי הליכה התחילו אנשים ליפול. אחד התעלף תחת שיח, אחד התעלף סתם על השביל. ואלה שלא התעלפו, ראו פתאום חלום.

החלום היה חצי־אי ירוק כולו, ומרחוק שמעת את קול המים. מים בכל מקום, ערוצים אין סוף. מים מידרדרים על חלוקי נחל ומשמיעים את הקול שרק מי שצמא במידבר יודע מהו.

היו שם כרמים והיו מלפפונים מוריקים ועגבניות אדומות. ואנחנו רצנו את מאות המטרים האחרונים וקפצנו בבגדים אל תוך המים, ושתינו כמו בהמות. עם הראשים בתוך המים. ואחר־כך גילינו את הבריכות ואת המפלים, ועין־גדי היתה מה שהיא היתה פעם.

המקום שאליו היו יורדים הכהנים לעשות את היין לבית־המיקדש. המקום של מטעי התמרים, ועל כן שמה השני של עין־גדי הוא חצצון תמר. המקום שהיה בית־החרושת הגדול ביותר לבשמים של ימי קדם. שבו ידעו את סוד האפרסמון שנעלם מאיתנו. המקום שעליו ניבא יחזקאל הנביא שבאחרית הימים יהיו בו דייגים, ושעליו מספרת האגדה שבימות המשיח, תבואנה ספינות מעין־גדי, טעונות עושר וכבוד לצדיקים.

אותה עין־גדי, אשר אפילו במאה הששית עדיין היה בה ישוב יהודי מפואר, תחת שליטי ביזאנטיון, ואשר בה היה בית־הכנסת עם הפסיפס המפואר של הטווסים אוכלי הענבים, ואשר על ריצפתו חרותה הקללה למי שמגלה את סוד הקריה לגויים – ומה היה הסוד לא נדע. האם היה זה סוד האפרסמון?

אז, כאשר התנפלנו על המים, לא ידענו שזוהי גם עין־גדי של בר־כוכבא.

אז מצאנו במקום בדואים פראים, מגודלי צמה, שהפליאו אותנו בשימוש בקלע. עמד לו בן המידבר עם קלע ביד, עשוי שער גמלים, וממרחק 100 מטרים בערך היה משחיל כל אבן אל תוך גומה בקיר הסלע. שנה לפני כן איבדנו תשעה מחברינו במסע דומה, בהתפוצצות רימון, והבדואים בעלי הקלעים ידעו שיש לנו נשק עימנו.

אז טוב, היה צריך כאן קיבוץ. כאן עבר הגבול עד מלחמת ששת הימים, וקיבוץ זה בין השאר גם דבר כלכלי. אז לוקחים את המעיינות וסוגרים אותם בצינור. אבל עכשיו אין שם גבול. אז אם לא רוצים להחזיר לנו את המעיינות, לפחות שיקחו משם את תרנגולי ההודו למקום אחר. שיעשו מפעל פלסטיק, או בית־חרושת למסמרים, או משהו דומה המאפיין את החקלאות המודרנית שלנו, אבל שיתנו לעין־גדי להיות דומה לעין־גדי.

כך מתחיל המידבר

המידבר מתחיל לפתע, ללא שום אזהרה. משהו עם קווי גובה, עם פרשת מים, עם מישקעים. אותם הרי יהודה, מצד אחד הם מקבלים כמעט 1000 מילימטרים של גשם, ומצד שני כמעט ולא כלום. ואז, כמה צעדים מירושלים בירתנו לנצח, מתחיל מידבר של ממש.

מי שאינו יודע מה זה מידבר, סבור שזה מקום ללא חיים. אבל המידבר יש בו חיים משוגעים. רק במידבר אפשר לראות איזה דבר חכם זה צמח. כמה תיחכום נדרש לו לדבר הקטן הזה, הזוחל הזה, שאם אינך מסתכל טוב בכלל אינך מבחין בו, כדי לשמור על חייו ולמלא את ייעודו.

לצמח, ובמיוחד לצמח מידבר. יש ייעוד אחד: להבטיח את הדורות הבאים.

אין לו הרבה זמן לשם כך. אולי שבועיים. אולי פחות. במשך הזמן הזה, הזמן היחידי בו יש לו סיכוי לראות מים, עליו לפרוח, להפרות את פרחיו, לייצר את הזרעים ולדאוג להפצת הזרעים.

על הגבעות אתה רואה שבילי עיזים. שביל עיזים הוא דבר שנוצר לאט לאט. משהו כמו 10,000 שנה. נאמר. המרחק בין שביל עיזים אחד לשביל עיזים אחר הוא קבוע – כדי שני ארכים ומחצית האורך של צווארה של עז אחת. תחשבו אז תבינו מדוע: עז הולכת בשביל העליון ולוחכת עשב. ועז שנייה הולכת בשביל התחתון. רצוי מאוד שראשיהן של שתי העיזים לא יתנגשו.

יש דו־קיום משונה בין הצמחים ובין העיזים. רבים מצמחי המידבר שרועים על האדמה, מה שקרוי שושנת עשב. אם תחשוב ששושנת עשב היא דבר עגול, ואם תחשוב שלעיגול יש 360 מעלות, תבחין שמכל שושנת עשב שעברה עליה עז, נותרות 60 מעלות. למה? למה שהעז מלחכת את העשב בתנועה סיבובית, והיא מתחילה את סיבוב הראש שלה בזווית של 30 מעלות מצידה האחד ומסיימת אותו ב־30 מעלות מצד שני. כך נותרת בחיים שישית אחת בלבד של הצמח, אבל שישית זו מספקת כי להבטיח את הדור הבא.

אל שושנת יריחו

מהמידבר המתחיל במקום בו נגמרת ירושלים הבירה, אנו יורדים אל ים־המלח.

אנחנו מטפסים בתוך ואדיות קטנים, שלכאורה אין בהם מאומה, אבל צריך להסתכל היטב. כאשר אתה עומד בתוך פיסת טבע ועומד ללא נוע, אתה מתחיל לראות. ולאחר שהעין שלך למדה את מראיתו של צמח אחד, היא מצלמת אותו, וכאשר צילמה אותו, היא יכולה גם להבחין בו, אפילו באקראי. כך הופך דבר בלתי נראה לדבר נראה.

מפיצה זרעים רק מן המעגל החיצון של עליה היבשים. ואם כעבור שנתיים יירד עוד גשם, היא תפתח עוד מעגל אחד של עלים צחיחים ותעיף עוד זרעים.

היא מודדת את המים בדייקנות: חייבים להיות ארבעה מילימטר של מישקעים. לא עשירית מילימטר אחת פחות.

איך היא יודעת? היא יודעת בשני אופנים. האחד, על ידי העלים היבשים שלה, שכאשר המים חודרים ביניהם הם הופכים אותם לקפיצים, הנמתחים ויורים את הזרע. אבל גם בעזרת השורש שלה. השורש המת נעשה חלול, והמים המחלחלים בו כלפי מעלה גם הם אומרים לשלד המת, אם מותר לו להיפתח. כמה מוזר שצמח מת ממשיך לחיות, ולך תדע מה זה חיים ומה זה מוות. מפני שהצמח מת, וזו עובדה. הוא אינו מייצר לעצמו מזון ואינו אוכל אותו. הוא רק שלד מחכה. אז מה זה מוות?

וכך בוואדי קטן לאחר שהבחנת בנקל בשיחים הגדולים יותר, המלוח והחצב והאהל, אתה מבחין גם בכוכב וגם בכוכב הריחני, שריחו כריח האפרסק – פלא פלאים.

אבל הפלא המופלא ביותר, אולי בעולם כולו, הוא הפלא שמתחת ללולי תרנגולי ההודו של עין־גדי. זוהי שושנת יריחו.

בימי הביניים, היו הצליינים ונושאי הצלב קונים את הצמח המוזר הזה בשוקי ירושלים, כי זה הצמח המסמל את תחייתו של המושיע.

שושנת יריחו, לאחר שגמרה להבשיל את זרעיה, מתה. לאחר שמתה היא ממתינה. היא יכולה להמתין שנה, אבל היא יכולה להמתין גם 30 שנה. יש לה סבלנות. היא ממתינה למים. כאשר באים המים – לאחר שנה או לאחר שלושים שנה – היא מתעוררת לתחיה. כלומר: אז היא מבצעת את הייעוד העליון שלה, ומפיצה את זרעיה. היא נפתחת, שלד יבש וחסר חיים. וכמו קטפולטה היא פולטת את זריעה בחזקה, הרחק ממנה. היא זהירה וסבלנית, ואינה נפתחת אלא לפי כמות המים שהיא מקבלת בשנה אחת, היא

ויש לשושנת יריחו עוד פלא אחד, שעולה גם על פלא התחייה. זהו הצמח היחיד בעולם – חזור: היחיד בעולם, שמסוגל לנבוט פעמיים.

כל צמח שבעולם, ללא יוצא מהכלל, מסוגל לנבוט רק פעם אחת לאחר שהזרע הצמיח את השרשון. אם הוא מתייבש, ולאחר שהתייבש שוב קיבל מים, הוא לא ינבוט. הוא מת לעולמים.

שושנת יריחו יכולה להצמיח שרשון עם בוא המים. ואז היא יכולה להתייבש עד לתקופה של שישה ימים. לא שבעה. לא שמונה. רק שישה ימים בדיוק. אבל אם בתוך שישה ימים מן ההתייבשות שוב יגיעו מים אל השרשון, מתחילה הנביטה מחדש.

שיגעון. צמח שיכול לחיות פעמיים ולא למות אף פעם ועל כן הוא צמח מידבר: המידבר המתעורר.

אנו עולים צפונה, אל מה שהיה פעם ים־המלח. ים־המוות.

יש לנו כבר מה שהיה ים־החולה, בקרוב יהיה לנו מה שהיתה הכינרת, וכאן מה שהיה ים־המלח.

עולים בגיבעות־החוור המשוגעות. נוף הירח. צד שמאל בסדר. צד ימין, איפה שהיה הים, כואב. כואב כמו שכואבת יד שנכרתה. היד איננה אבל כואבת כאילו היא ישנה. לפחות אילו היתה כואבת וישנה – לא, גם איננה, גם כואבת.

הים נעלם משתי סיבות. האחת, מפעלי ים־המלח. השניה, ירידת מיפלס־המים. מפעלי ים־המלח בנו סוללות והקימו בריכות־אידוי, וחלק ממה שהיה הים, בפירוש נועד על ידי המהנדסים לחדול מלהיות ים. מה שהם לא ידעו הוא, שתהיינה שנים שחונות ושאיבת־יתר ושמים לא ייכנסו מן הירדן אל ים־המלח. אז עכשיו בין החלק הצפוני שהוא עדיין ים וגם יישאר ים לעולמים – עמקו בערך 400 מ' מתחת לפני ים־המלח – ובין חלקו הדרומי המיובש, צריך להשתמש במשאבות כדי להזרים מים לבריכות האידוי. ומי היה מאמין. הכי עצוב לראות את בתי־המלון על שפת־הים שנותרו ללא ים.

זוכרים את הלשון? זוכרים את כף קוסטיגן ואת כף מולינה. בין שני קצות הלשון הלבנה הזאת הבולטת מתוך מישטח הכספית שהוא ים־המוות? אז יוק, נגמר. הלשון אינה אלא תלולית לבנה של מישטח מלח לבן.

בדרך לעין־גדי, אנחנו שומעים סיפור מסיפורי הארץ.

חדרה המוכתמת

יום אחד אמר הפקח לאברהם, שבידואי הרג יעל.

אסור לצוד יעלים. ואם אמנם חילק המימשל־הצבאי רובים, היה זה להגנה, או לציד מותר. הלכו אברהם והפקח לחפש את הרועה שהרג את היעל. מצאוהו.

הרועה כמעט ולא ידע לדבר, ואי־אפשר היה להציל מפיו דבר, חוץ מאינפורמאציה אחת: הרובה שייך לבעל־העדר, שהוא זה וזה, ובתו, חדרה, היא הרועה אותו במידבר במשך כל העונה.

חדרה היתה יפהפיה. לא סתם יפהפיה, אלא יפהפיה מיוחדת ויחידה במינה. החרימו את הרובה, והשאירו הודעה: על האב להתייצב במישרדי־השמורה.

בא האב. את עניין הרובה גמרו אחת שתיים. ואז שאל אברהם: איך אתה משאיר בת צעירה יפה לבדה במידבר עם רועה נבער.

בתי, חדרה, ענה האב בגאווה, יודעת להגן על עצמה. קולעת אל השערה ולא תחטיא. בת־חיל, וגם פיקחת. לא רועה דל ונבער יהא סכנה לבת אביה.

כעבור חודשיים ברחה עם הרועה לעבר הירדן.

לימים, פגש אברהם באחד ההרים, ליד בית־שמש, בידואי, ושאלו לשמו. אמר:

האם אין לך אחות ושמה חדרה?, שאל אברהם.

התכרכמו פני הבידואי. מניין ידע המכשף שיש לי אחות ומה שמה. כן, היא בהרים, לבדה. עם הצאן, כף רגלה לא תדרוך במאהל. עד סוף ימיה. את שם המישפחה הכתימה.

וכך בלילות כוכב קרים לבדה במידבר תבכה חדרה עד סוף ימיה את אהבת־נעוריה המטורפת. סיפור שהיה ראוי לעטו של סמילנסקי – משה. לא סמ"ך.

ערב רד

הגשם סחף כבישים. גשרים קרסו תחתיהם. השיטפונות גילגלו סלעי־ענק אל השמורה. עכשיו היא סגורה, אבל אנחנו נכנסים.

הולכים בשביל. פוסעים על המידרון שמעל לנחל. הנחל מלא מי־שיטפונות. מגיעים אל מיצפה־היעלים. בכל יום, בשעה 4 אחר־הצהרים, כמו שעון, יורדים היעלים לאכול עשב במידרון הירוק שליד המיצפה. היום הם לא באו. ראינו אחד או שניים על קו־הרקיע, אבל הם לא רוצים לרדת. החלטנו לעלות אליהם.

עולים בג’יפ.

הנה אנו למעלה. כאן, צוקי־מגור, אלה צורי־היעלים. בהם התחבא דויד מפני שאול.

היעלים באים

בטור ערפי, הם מהלכים על קו־הרקיע. הזכרים עם קרניהם הגדולות, המעוקלות, עם הזקן העבות. הנקבות, עדינות, עם קרניים קצרות, ישרות. אחר־כך הם מתחילים לעלות עלינו מכל הצדדים. עדר קטן יורד אלינו מלמעלה, עדר עולה אלינו מלמטה. עדר מגיע מהצד. מגיע הרגע בו אני סופר מסביבי לא פחות מ־50 יעלים.

לא להאמין. הנה יעל מטפס על עץ. והנה עוד אחד, כבר עומד על העץ ולוחך את עליו.

היעל חיה קצת מגושמת, אבל זוהי הטעייה. הוא מגושם עד שהוא מזנק באוויר וקופץ. אז הוא שיא הקלילות, הוירטואוזיות. הוא מדלג לגובה עצום, מסלע אחד למשנהו, ויש לו מין חוש ליופי וגאווה. הוא אוהב לעמוד, כמו צללית, לבדו על קו־הרקיע. פסל שחור על שמים מאפילים.

הפתעה

מים יש בשפע כאן. ולא רק מימי המעיינות, הבריכות, המפלים. על קיר־הסלע פזורות בריכות חצובות, אותן היו אבותינו ממלאים מי־גשמים. כמו בורות־המים של מצדה, אותה טכניקה. מכל בריכה נשפכו המים אל הטראסה המעובדת שמתחתיה. לא היה כאן בימי־קדם אפילו מידרון אחד שלא נוצל לגידולים חקלאיים. בהשוואה לימי־קדם אנו מפגרים, ועין־גדי עומדת בשממה יחסית.

וכאן, על ראש הצוק התלול, הפתעה. כאן מיקדש כלכוליתי עתיק.

מיבנה פשוט, עגול, עם גומחות ועם מיבנים פולחניים. אולי מיזבח. 30 אלף שנה. לך תדע מה היה שמו של האל אותו עבד כאן האדם הקדמון. המיקדש עומד כמו שצריך מיקדש לעמוד: במקום הנישא ביותר, שממנו המבט החובק ביותר על נוף בראשית זה.

דומיה.

לא יכול להיות בחיים רגע נפלא יותר.

להיות אדם קדמון. להשקיף אל הרי־מואב, אל ים־המוות, אל התמרים של עין־גדי, לראות את השמש שוקעת. והיעלים מסביבך, כאילו מותר לך, גם לך, לחיות ולהיות אתם בתוך הטבע, הטבע שהוא בעצם שלהם ולא שלך. כאשר היעל יורד מקו־הרקיע, אתה חדל לראות אותו, כי צבעו דבק בצבע הסלעים ושניהם נפכים לאחד.

השמש שוקעת על האדם הקדמון ועל עדרי־היעלים ועל ים־המוות המשחיר, אל בית המיקדש לאלוהים נשכחים. ואתה יודע שזכית למה שלא כל אחד זוכה: לרגע של חסד.

בלילה ישאג הנמר מן ההר.

המידבר אינו יכול להחליט אם יישאר מידבר או לא. רק האדם יכול להחליט על כך. ירצה האדם, יהפוך ארץ נושבת למידבר שממה. ירצה, היפוך את המידבר לגן־פורח. לי אין ספק שהמידבר, על אף היותו חסר־אונים מול האדם, יודע היטב מה שהוא רוצה. כשם שהאבן והמים יודעים מה הם רוצים, ואת רצונם הם מגלים בעצם היותם. אני משוכנע שהמידבר היה רוצה להישאר כפי שהוא, ולו גם ללא אדם.

המידבר אינו מקום לבני־אדם. אף־על־פי שמאז ומתמיד הם חיו בו. אל המידבר נידחקים אלה שאין להם ברירה, וחלומם של בני־המידבר היה תמיד להפיל חומות בצורות ולכבוש ארצות נושבות.

לבידואים של סיני אין היסטוריה כתובה, וגם המסורת שבעל־פה אינה מפליגה לימים קדומים ואינה מהימנה. אבל סביר לשער שמקורם הוא במשפחות או בשבטים שנאלצו לברוח אל המקום הנידח הזה, מחמת סיכסוכים או רדיפות. האגדה הבידואית מספרת, שהגמל נולד מענן, הסוס מהברק, הבידואי מהרוח, החמור מהאדמה והפלאח מגללי הגמלים. ואף־על־פי־כן, כאשר ניתנת לבן־המידבר האפשרות להפוך לעובד־אדמה, הוא מוחל על מוצאו האציל מהרוח ונהפך לפלאח.

מה אוכלים במידבר

בלשון המקצועית של החוקרים, זה נקרא “נשיאות”. כמה שטח יכול לשאת כמה בני־אדם. למידבר אין נשיאות גבוהה. על כן, במידבר, אוכל האדם הכל. מחלזונות־ים ועד לטאות יבשה.

הואיל ומידבר־סיני מוקף ים, שוכניו הם אנשי מידבר וים כאחד. בחורף הם בהר, ובקיץ על חוף־הים.

מהעופות, הם צדים ואוכלים את הקורא, את החגלה ואת השפן.

יעל וצבי, כבש ועז, גמל בהזדמנות חגיגית.

תמרים. פיקוס השיקמה. שיזף.

דגים, תמנונים. כריש וברקודה צדפות. חלזונות.

את בשר הכריש והתמנון מייבשים. שמים בכלים לאחסנה, וכך יש מלאי של בשר לימים רעים.

על שפת־הים אתה יכול לראות לרוב את עיקבות סעודות הים של הנוודים. ערימות ענק של חלזונות ענק שבהם נקדח חור וצדפות. את חלזון־הים, שהוא קונכיה גדולה למדי, צולים על האש ומבעד לחור שנקדח בו אוכלים את תוכנו. את הצדפות אוכלים חיות, והבדואים מכירים את כל צדפות המאכל אשר בים־סוף.

הבידואים יודעים שיש להאביק את התמר, אך אינם יודעים פרק בגנטיקה. הם מגדלים את התמר מזרעים מבלי לדעת שהזרע אינו מוריש את תכונות הוריו דווקא. מלאכת ההאבקה נעשית בידי הנשים. כשם שהנשים הן אלה החובטות בעצי השיטה הסלילנית כדי להפיל את הפרי מאכל לעיזים.

חרדון הצב נחשב מאכל תאווה, צלוי על גחלים.

וכמובן, סרטנים, ובוודאי ובוודאי, חסילונים. אפשר לומר שמזונו של הבידואי מועט, אבל מגוון, ובשל המחסור בו נהפך הבידואי לאנין־טעם. דומה שחוץ מהצרפתים ומהסינים, אין אנינים כבדואים.

נדודים

לבידואים בתי־אבן בתי־שיער וסככות.

בתי־האבן למגורי־קבע. בתי־השיער והסככות, לנדודים.

בית־השיער עשוי חומר סופח מים ואטום למים. הסככה עשויה כפות־תמרים והיא נותנת צל. הנדודים קשים להסבר. מחוץ לכל הסיבות הקשורות בחיפוש מזון, קיים הרגל וקיים הצורך הנפשי.

בחורף שבו ירדו גשמים, יש עשב בהרים. ואז יעלו בני־המידבר אל ההר, והמיקנה ילחך את העשב. בקיץ העשב יבש, ואז יורדים אל הים.

התמרים גדלים בנאות־המידבר, אבל גם על שפת־הים. לרוב.

הוואדיות יורדים אל הים במניפת סחף רחבה מאוד. הנגר העליון נשפך אל הים וסוחף עימו קרקע וחול, אבל חלק מהמים מחלחל ונעצר בתשתית הסלע או בשיכבה עוצרת מים, והוא יורד לאיטו אל הים. זוהי הסיבה מדוע באפיקי הנחלים יש בוסתנים לרוב: שם יש מי־תהום. וזוהי הסיבה מדוע התמרים גדלים ממש על החוף: שם מיפלס מי־התהום כמעט כגובה פני־הים.

הבידואים, שהם עובדי־אלילים ומאמינים באסלאם, מקיימים באביב טקס שבו זובחים זבח ואת קרבי הקורבן משליכים לים. מין שריד לפולחני אוזיריס־פוסיידון־נפטון.

לתמר קוראים בערבית “נחלה”, וכשמו כן הוא: מנוחה ונחלה.

אין במידבר אפילו עץ תמר אחד, שאין לו בעלים, כשם שאין אפילו גמל אחד יתום. מהתמר עושים הכל: אוכלים אותו, מקורותיו בונים, מכפותיו עושים סכך וקולעים כלי־קיבול.

אבל ההסבר האמיתי לנדודיו של הבידואי הוא צורך נפשי. חוסר־מנוחה. אהבת החירות והמרחבים. מין נחמה של המיסכן, השרוי בארץ־גזירה קשה ואכזרית – אבל על כן קשה לכל זר לבוא עד אליו ולגזול ממנו את הדבר היחיד שיש לו: החירות. והנדודים הם היכן שהוא ביטוי לחירות.

מיסגד הדייגים

אולי הביטוי הממצה ביותר לרוחו של הבידואי, הוא מיסגד הדייגים על החוף.

מיתחם קטן מגודר באבני נחל.

אין שום קיר. אין שום גג. בית־התפילה פשוט מצוייר על החול, והוא דו־ממדי. מתחתיו אדמה ומעליו שמים והוא בין ההר לבין הים וזה הכל.

עד שבאנו

אם לא אנחנו, הבה נתנחם בכך, היה בא מישהו אחר.

אין עתיד לבן־המידבר. גורלו נחרץ.

צריך לציין ולהודות שהמימשל הישראלי נהג בבידואים באורח הומאני.

אנחנו הורדנו את תמותת התינוקות מ־60 אחוזים ל־2 אחוזים.

ואנחנו מביאים מים ממרחקים. במשאיות, במיכלים. לאורך דרכי המידבר. תחנות השקייה.

וזה הסוף. בן־החורין הורגל לתלות. הגיעה המשאית – יש מים. לא הגיעה, אין מים. כך, פשוט. כמחווה של אנושיות, ניטל עיקר הטעם ממהותו של בן־המידבר. ומעתה קצרה הדרך אל הקץ. ואז, כאשר נערכת החאפלה המסורתית, ואנשי השבטים מגיעים אליה במכוניות, מצויידים במיכליות מים, הם מבקשים מהצלם, לא לצלם את הבושה. אבל את הבושה אי־אפשר להחביא. גם ללא צלם, היא קיימת.

במיפגשי תרבות, אין סיכוי לחלש יותר. וגם אם לא היינו מביאים מים ולא היינו מורידים את תמותת התינוקות, הבלתי נמנע היה קורה. התרבות הופכת את כל החברות הפרימיטיביות לפרולטריון. בני־השבטים מתכנסים בגיטאות של פח. וזהו זה בכל מקום. במקרה הטוב הם נהפכים לעובדי־אדמה. במקרה הרגיל החליפו את הכפר בג’ונגל ואת האוהל במדבר, בפחון בעיר של פחונים.

מעניין מי יישרד. תלוי בעתיד. אם יימצא נפט בסיני, כן או לא. אם יביאו אליו מים מן הנילוס, כן או לא.

אם לא יהיה נפט ולא יהיו מים, ישרדו דווקא החלשים, השמרנים, אלה שאינם יודעים להסתגל. אלה שנשארו עם הגמלים ולא הלכו לעבוד אצל הישראלים. אלה שנשארו בבוסתנים הקטנים והפרימיטיביים והמשיכו לטפח אותם. אלה שלא ראו עיר. אלה שהם היום זקנים, או תינוקות. כל אלה, אולי יוכלו פשוט להתקפל אל אורח־החיים הישן, הנצחי.

אלה יוכלו להצביע על גבעת־חול ולומר: כאן היתה עיר. כאן הייתה טיילת מוארת. כאן היו בתי־מלון ודיסקוטקים, מסעדות ומועדוני־לילה ושיט. כאן היה חוף של נודיסטים.

התינוקות יחזרו למות. היעל שוב ייעלם מן ההרים. בשנת בצורת לא יהיו מים. חלק מן המיקנה ימות. האלמוגים ישובו לצמוח את צמיחתם האיטית.

מה יותר טוב, מה יותר רע, מי אנו כי.

לא רק הנוודים

גם חלק מאיתנו, וחלק מליבנו, ימות אם ימות המידבר, אם וכאשר ביום בו נצטרך להיפרד ממנו ולחזור אל הצפון.

מבלי שהרגשנו בכך צמח לו גזע, לא גדול אולי, של אלה שהמידבר הוא ביתם.

הם נולדו אולי באיזו עיר, קריה, קיבוץ או מושב, אבל את העמק הציוני ואת העיר העברית ואת האהבה שיכולה לצמוח בליבו של האדם אל הבריאה, הם העתיקו לסיני. מה יעשה מקסי, מה יעשה אליה, מה יעשה שקד, לאן ילכו.

ולא רק הם. גם אלה מאיתנו שהיו באים רק מפעם לפעם לנשום. שקד אומר שמידבר סיני הוא הריאה היחידה שנותרה לנו, כי ריאותינו שלנו כבר מסורטנות. ואכן, היינו באים. ליום, לשבוע. שוכחים הכל. מתפקרים לשמש. לים. לכוכבים ולמעמקים. עכשיו לא יהיה לאן לברוח.

ודווקא כאן, בסיני, ולמרות חריג פה ושם, נהגנו באהבה עם הארץ. אולי בגלל ריגשי אשם, אולי מפני שאת ארץ־ישראל, ארץ כנען, ארץ אבותינו, הרסנו והשחתנו וזיהמנו וטימאנו ועשקנו, בחדווה של בורים, בצהלה של כובשים.

את הכלה הלבשנו בשמלה שלא ביקשה: שמלת בטון ומלט. הבולדוזר היה לכלי שבו אנו מבצעים את מעשה־האהבה. הביצות יובשו, אבל הנחלים היו לשפכים, אגמים הומתו, והארץ קטנה מדי למעשי הרס כה רבים. וכאשר התעוררנו, כבר לא היה כמעט איפה לתקן את המעוות. על כן, בסיני נהגנו בנועם. במקום להשחית, שימרנו. במקום לאנוס, אהבנו. איזה אבסורד, לסגת מן המקום שבו נהגת באהבה ולחזור אל המקום שאותו כמעט החרבת.

ואיזה עונש.

צר לי על מקסי, ועל שקד, ועל אליה, ועל כל אלה שליבם היה בסיני.

הזכות על הארץ

כמו לאחר כל מבצע, לאחר כל הישג, לאחר כל מחדל, השאלה היא האם יש לקח להפיק אותו.

יש. הלקח הוא: נקום או ניפול על הזהות.

זהות של עם מורכבת מבני־אדם ומארץ. את הזהות יוצרים כאשר הארץ נהפכת לחלק מבני־האדם, ובני האדם לחלק מן הארץ.

מדברים היום הרבה על אקולוגיה. לא רק אצלנו, בעולם כולו. מדברים על הגנת־הטבע.

דברים אלה הם רק חלק מן האמת.

האמת היא האדם ומה שבליבו של האדם. גם הטבע מצוי בתוך ליבו של האדם, וגם הארץ. הארץ והטבע קיימים אך ורק במשמעותם ולא כשלעצמם. משמעותם היא בנו. כאשר אנו מגינים על הארץ ועל הטבע, אנו מגינים על אותו חלק שבנו, שבו טבועים הטבע והארץ. וכאשר אנו רומסים ומכאיבים ומשחיתים, אנו עושים זאת לא לטבע ולא לארץ, לנו אנו מעוללים זאת.

סיפור גן־העדן האבוד שממנו גורשנו, הוא סיפורו של המין האנושי. וכל יצירת רוח־האדם, בשירה ובאמנות, בהגות ובגעגועים, היא סיפור הגעגועים אל גן־העדן האבוד, והרצון ליצור אותו מחדש.

גם בקנה־המידה הקטן יותר, קנה־מידה של עם אחד קטן וארץ אחת קטנה, הסיפור אינו שונה.

באנו הנה לא רק כדי לברוח מן הגלות, ולא רק כדי להקים מדינה. באנו קודם כל כדי להקים עם. ועם אפשר להקים רק על הארץ, רק על האדמה. עם הוא הזהות שבין האיש לבין אדמתו, הקשר ביניהם, יחסי־הגומלין ביניהם.

לומר שאת זכותנו על הארץ רכשנו במלחמה, בדם, הוא לומר רק חלק מן האמת.

את הזכות רכשנו כאשר שפתנו קלטה את האדמה. כאשר חזרנו ונתנו שם לפרח ולעוף־כנף. כאשר נתנו שם חדש לנחל או חידשנו את שמו העתיק

אדמה היא אסם גדול האוצר בקרבו זכרונות, תשוקות, מסורת. אדמה יהא גם נוף־האדם וביתו. טרסות מעובדות ובתי־אבן, גשרים וסכרים, ארמונות וישובים, חומות ומגדלים, חרבות ומקדשים, עמים ואלים, עץ ואבן וכל החי למינהו, כל עיקבותיו של האדם משחר ההיסטוריה וכל הנתונים של הנוף.

לי נדמה שהגנה על הטבע, פירושה רחב יותר והוא כולל הגנה על כל מה שהטבע תופש בליבנו. וזה אומר לא רק הגנה על האדמה, אלא הגנה על זכרונות האדמה ועל החלק שבה שהוא מרכיב בזהותנו.

אילו היו שואלים אותי מה הלקח של עזיבת סיני, הייתי אומר ללא היסוס: לחזור ולהשקיע בארץ־ישראל את האהבה ואת התבונה ואת המסירות ואת הלב שהשקענו בסיני.

לחזור אל רמת־גן ואל פתח־תקווה, אל חדרה ואל צפת, ולהשתדל לטהר אותם מן השיקוץ המשומם.

למלא את הנחלים במים. להפוך את המקומות שאנו גרים בהם לחלק מן הנוף.

לשמר את הטבע. להוציא את האנשים אל הטבע. ולהכניס את הטבע אל בתיהם ואל חייהם.

לדעת שוב לקרוא לפרח ולציפור בשמם. וגם לנחל, להר, לגבעה ולחורש.

וזה בעצם הכל. אפשר להזדהות עם כיברת ארץ קטנה יותר, אבל אז הארץ הזאת הופכת לביתך האמיתי, לא למיבצרך. אפשר להתבצר בכיברת־ארץ ענקית ולהיעלם ממנה. עם יכול להקים מדינה וצבא. מדינה וצבא אינם יכולים ליצור עם. אוגדות ניו־יורק חזקות מאוד מבחינה צבאית, אבל אינן כאן.

זהו בעצם כל הלקח: להתחיל מחדש את הקשר שיוצר את זכותנו על הארץ הזאת. וזה מה שיש לי לומר לשקד, לאליה, למקסי ולכל האחרים שם.

בכל זאת

ים־סוף הוא אחד המקומות הנפלאים בעולם. אולי הנפלא ביותר.

מפרץ־אילת הוא בריכה קטנה חמה השקועה בתוך בריכה חמה גדולה יותר שהיא ים־סוף, שהוא כולו בריכה קטנה בתוך האוקיאנוס ההודי. דרך מימי אילת אנו מתחברים אל עולם שהוא ציוויליזציה רחוקה מאד, אל בורניאו, סומטרה, והאיים האגדיים של האוקיאנוס השקט.

מימי מפרץ־אילת חמים. בלילה שכזה, 27 מעלות.

מפרץ־אילת עני במזון. מעט מאוד מים נשפכים אליו, ועם המים שאינם מגיעים לא מגיע גם חומר אורגני עם הסחף. והמעט שמגיע, שוקע מיד במים העמוקים מאוד. אף־על־פי־כן, מימי מפרץ־אילת עשירים במיגוון של חי וצומח.

החיים בשוניות ובשלוליות הגיאות והשפל ובביצות המלחה, החיים בעמקי המים, הם עולם קסום־קדום שנותר כמעט רק כאן.

והמידבר עצמו.

ולילות הירח והכוכבים במידבר. לא יעזור כלום: נתגעגע.

מה לעשות עם הגעגועים הללו.

בלילה האחרון נערך הקונצרט. דודו על הצ’לו, עודד על החליל, מאריה־איזבלה עלי כינור. היידן, טלמן. באך.

את העמק הנעלם, לרגלי הקאפלה הנעלמת, בחרנו מבעוד יום. היו עוד עמקים, ועוד נשוב אליהם, אבל בזה בחרנו. האודיטוריום המושלם ביותר על הר חורב, משמאלו של הר האלוהים.

לאורך השביל התלול הקשה, הנחסם מדי פעם בגוש גרניט הדורש עקיפה מפרכת, הצבנו לפידים בוערים. עלינו אל העמק, בפיסגת ההר המתנשא ל־2168 מטרים מעל פני־הים. חיכינו לירח המלא שיעלה מעבר לרכס. הוא עלה.

העמק היה סגור משלושה עברים במצוק תלול חלק זקוף של גרניט אדומה קשוחה ורק צידו הרביעי היה המעבר התלול הצר שבו עלינו.

קודם שרנו סתם. מישהו הביא גיטרה. אחר־כך היתה המקהלה, בניצוחו של אריה לבנון. אחר־כך היה הקונצרט.

אחר־כך היה שקט, ושעה ארוכה ישבנו בתוך השקט הזה.

חשבנו על מה שאפשר לחשוב במקום כזה בלילה בשנה כזאת בתקופה כזאת ובידיעה שכל זה יותר לא יהיה והנה אנחנו רואים כאן את הקולות ושומעים את הדממה הדקה ואנחנו מכאן נלך ורק הנצח הזה יוותר אחרינו.

אחר־כך התפזרנו על־פני הסלעים והגבים והעמקים. לישון.

הגמלים רבצו בתוך החושך והעלו גירה קצובה.

שלום לך הר חורב, שלום לך הר האלוהים, שלום לכם מרומי סיני, מקום שאין כמותו על־פני כל כדור הארץ ובכל ההיסטוריה האנושית, המקום שממנו נשלחה הקריאה הנוראה שעד היום לא נענתה: לא תרצח.

בבוקר ירדנו למטה במדרגות ובערב כבר היינו מסובים מסביב לעגל הזהב.

ספספה

יש מידבר של חול ויש מידבר של אבן.

רכס התיה, שתחתיתו אבן חול נובית אודמה וחלקו העליון אבן גיר, מפריד בין צפון־סיני החולי ובין מדבר האבן התלולה של דרום־סיני.

יש אבן שחורה ויש אבן אדומה. האבן השחורה היא אבן וולקנית והאדומה גרניט. מהאבן השחורה אפשר לעשות אדמה. האבן האדומה קשה מאוד, אך לא בלתי־אפשרי. על מרומי הספספה ראינו איך בני־אדם עשו במו ידיהם אדמה פוריה מאבן אדומה.

הצוקים של מרום סיני הם צוקים הירואיים, תלולים, נשגבים. מי שמגיע אל פיסגת אחד הצוקים האלה, רואה מסביבו מרחבים אין קץ. והמרחבים אין קץ זרועים צוקים שמראש כל אחד מהם מרחבים אין קץ. הספספה הוא היחיד במינו בין הררי סיני שממנו אין רואים שום דבר. אין מרחב, אין אופק. מהספספה, הלא הוא הר חורב. רואים רק את עצמו. לאן שלא תלך שם, תמיד אתה מוקף.

על כן נהרו הנה המתבודדים.

כאשר אתה עולה הנה להתבודד אתה בוחר לך עמק.

אין לך מה לאכול, כי על ההר הקרח הזה אין אדמה. אם אתה רוצה אדמה, עליך ליצור אותה.

אתה נכנס לתוך נקיק לגור בתוכו, או שאתה בונה לך כוך קטן מאבני המקום. אחר כך אתה לוקח לך עוד מאבני המקום, ומקים סכר לרוחבו של העמק שבו בחרת להתגורר.

כל העמקים, “פארש” בערבית בדווית (פארש הוא כל דבר פרוש – מיזרן, מצע של אבן), דומים. ההר כולו, שהוא מיקשת סלע אחת בת מיליוני טונות, מחולק בפיסגתו לעמקים שכל אחד מהם הוא תשתית של סלע חלק, מוקף חומת סלע תלולה. כאן, כמות המישקעים גדולה יחסית. 65 מ“מ ויותר לשנה, בהשוואה ל־25 מ”מ ומשהו למטה. ולא לטעות: כאן הגשם אינו צפוי והכל יכול לקרות. גם לא כלום וגם פי כמה וכמה. ולא לטעות: כאן הגשם שיורד הוא לא רק מים נטו, אלא הרבה יותר מזה. מפני שהמים יוצרים נגר עז הניקווה אל השקעים הקטנים, ומהרבה מאוד שטח הר אתה מקבל כמות מספקת של מים לשטח קטן יותר ושום טיפה אינה הולכת לאיבוד.

הוואדי שלרגלי ההר הוא סחף אדמה, שמתחתיו תשתית של סלע שאינה מחלחלת. אתה חופר באר ומוציא ממנה את המים, הממתינים לך על הסלע שמתחת, וכך אתה יושב בלב המידבר הצחיח תחת גפנך ותחת תאנתך.

אז באת להתבודד על ההר. קח אבנים כבדות והצב סכר לרוחב הביקעה. לאחר הגשם, יש לך אגם על ראש ההר. בתחתית האגם הצטבר טין דק. בסוף הקיץ, כאשר הגם התייבש, קיבלת מילימטר אד או פחות או יותר של אדמה פוריה. כל מה שעליך לעשות הוא להמתין עשר, עשרים, שלושים או חמישים שנה.

אגוז המלך והברוש הקדוש

מה ששייך למקום ותמיד היה בו, הוא הלענה, הרותם, זה הרותם שעל גחלי הרתמים שלו מתחממים הנוודים בלילות המידבר הקרים. מה ששייך למקום מאז ומתמיד הוא הדקל. אבל מה שהביאו עימם המטורפים הקדושים, שנסו אל המידבר להמתין להתגלות האלוהית שאולי תבוא, הם האפרסק ואגוז־המלך, האגס והתפוח, החבוש והצפצפה והברוש הקדוש.

הברושים הפזורים בתוך הוואדיות, לרגלי הצוקים, דומים לצוקים וכמוהם הם צומחים מתוך האבן ומסתיימים בשמים.

מה ששייך הנה הוא הערבה והעוזרר, “ספספה” היא בערבית עץ הערבה, זה שעליו תלינו כינורותינו כאשר שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון. לעוזרר פרי קטן אדום אכיל, טעים למדי. בשווקי המזרח הוא נמכר בין שאר פירות מסוכרים.

וכך, כעבור עשרות שנים, אתה מתבודד לך בתוך בוסתן אלוהי, מקים לך קאפלה, חוצב מדרגות בהר. אולי דורך את גיתך. ויום אחד, כמו שבאת הנה, כך אתה נעלם מכאן. לאט לאט מתפוררות ומידרדרות אבני הסכר שבנית, והנגר העז סוחף את הטין הרך למטה אל הוואדיות, ושוב הסלע צחיח כשהיה, ורק חרבות הכוכים והקאפלות העשויות גרניט והמדרגות יעידו שכאן חיו ונשמו מאות נזירים, שהיתה כאן תרבות נעלמת של הר מוזר בתקופה מיסתורית בין אימפריה לאימפריה, בין מפולת להידרדרות.

העולם כפי שנברא

העולם, כמו שהוא הולך ונחרב, כך יש מקומות בהם הוא ממשיך להיברא.

השבר הסורי־אפריקני עדיין פעיל. מדי יום, זז חלקו המיזרחי לאט לאט צפונה, וחלקו המערבי זז לאט לאט דרומה. האי טיראן צומח לילה לילה לגובה.

הר סיני הוא נוזל שנקרש בתוך בקבוק שנשבר. מהבקבוק לא נשאר מאומה. רק הנוזל שנקרש.

לכן הוא כל־כך זוקף, נישא ומחודד, כי הוא צוואר הבקבוק של הר־הגעש הגדול שעשה את המקום הזה. כאשר העולם נברא וכאשר הוא היה צעיר, הוא הציף על פניו את הסלע המאגמאטי, אבל מתחת לקליפת הסלע רחש הגעש ויום אחד הוא התפרץ.

אחר־כך באו גשמים ובאו רוחות. סדום ועמורה כוסו באפר ואת קירות הר־הגעש ששמו הר־סיני נשא הרוח ונשאר רק הלוע שקפא. ועתה הוא צוק.

מאז כמעט ולא השתנה דבר, ומרום סיני הוא השריד האחרון שנותר על פני כדו־הארץ מהתקופה שבה היה צעיר.

זוהי ארץ בראשית, כפי שהיתה בראשית. כמעט תוהו ובוהו. כמעט חושך על פני תהום. ורוח אלוהים מרחפת על פני המים.

אנחנו זקוקים לזה למען השם

טוב טוב. כולנו אנשים תרבותיים, אבל אם יאבד לנו סלע בראשית, לא תועיל לנו התרבות שלהו.

כל נוף אדם נוסד על נוף הטבע, ויפיו של נוף האדם כמידת לוויית־החן שהוא מוסיף לנוף הטבע. וכאשר נוף האדם בולע את נוף הטבע ומאכל ומשמיד אותו, האדם מתחיל להיות מנוכר אף לעצמו וחדל להיות אדם.

אנחנו צריכים אדמה, וצריכים כלורופיל, ושמש. וסלע. ומים. ודממה.

סיני הוא המקום האחרון. אל תאבדו לנו אותו.

אני שוכב לי על גבי ומאזין להמיית הרוח על־פני המים. לא, אין כאן טעות. אני בלב המידבר, אבל עצי הצפצפה הגבוהים מניעים את עלוותם ברוח, וקני־הסוף נעים מסביב לבריכת המים שהיא ראי כסוף מתחת לעצי הזית הכסופים. בחצר הבוסתן שליד המנזר שבו נרצחו פעם ארבעים נזירים בידי הסרקנים, ועל־כן שם הנחל ואדי אל־ארבעין וכך שם המינזר, שאיש לו גר בו היום והוא נם את שנת הנצח שלו, עד ששוב יבוא הנמר ושוב יבוא היעל ושוב יבוא האדם המתבודד.

לא שאין מתבודדים היום.

עלינו אל ג’בל קתרינה.

1. כמעט כמו החרמון.

מכאן, אתה רואה את מיפרץ סואץ מצד אחד ואת מיפרץ אילת מצד שני ומכאן אתה רואה את מצרים ומכאן אתה רואה את חצי־האי־ערב ומכאן אתה רואה את האי טיראן.

מי שאמר שהנוף הוא דומם אינו יודע מה הוא סח. השמש משחקת ביקום ומזיזה אותו. הר הופך לצל וצל הופך לביקעה. הנוף כולו מרקד, רק שהריקוד הוא איטי. ויש גם מעשי נפלאות: צל של ההרים על השמים. כן, הערפל הדק שבתוך האוויר קולט צל, וצל ההרים מוטל על הרקיע. שיגעון.

מישהו נע בשביל שמתחתינו. נער עולה בו, תרמיל על הגב.

שעת השקיעה. צבעים שיגעון. אנחנו מתכוננים לרדת. מה לך כאן, ההלך, מאין באת. אז ככה. הלכתי בוואדיות לאיטי והגעתי. כאן המערה שבה מצאו את גווייתה של קתרינה הקדושה. יש לי שק שינה ואני אישן לי כאן על הפיסגה ובבוקר אראה את הזריחה ואז אמשיך. שלום לך, ההלך, תמתק ותאיר לך הזריחה.

רנו משאטיון

ממצודת כרך במואב ירד רנו איש שאטיון לכבוש את אילת. אני מנסה לחשוב עליו. אני מנסה לראות אותו.

1183. שעת דימדומים. מתי לא היתה כאן שעת־דימדומים. מהי אותה מצוקה כבירה שהבריחה הנה את אליהו מניקמת נביאי הבעל. ואיזו מצוקה הביאה את נילוס הקדוש להלך יחף פרא בין הצוקים. בדרום, במצרים, בונה סאלח א־דין מערכת ביצורים נגד הצלבנים המאיימים לפלוש דרומה, ובבוא היום הוא יכניע אותם. בינתיים הם גאלו את הקבר הקדוש של איש עברי מנצרת, שבצר לו ביקש את האלוהים ומצא אותו על מרומי הצלב בגולגלתא.

רנו איש שאטיון מוביל עימו אניות במידבר, והאוניות טעונות על דבשות גמלים.

תמיד, לכל מצביא ולכל מישלחת של כיבוש, יש ילידים מורי־דרך. הללו יודעים היכן המקום ללינת־לילה ואיפה הבאר ואיפה המעיין והם מראים את הדרך לרעמסס צפונה ואת הדרך לרנו דרומה ואת הדרך לאלנבי צפונה ואת הדרך לרומאים דרומה ובין מצביא למצביא אימפריה לאימפריה הם מסלסלים בקול נוגה ומתמשך ועינם צופה למרחקים ולפעמים הם מצליחים להניף סכין על גב בחשיכה ולגרוף מטבעות זהב.

איך נראה רנו איש שאטיון. הדור הראשון של כובשים צפוניים היורדים אל המידבר, עדיין עורו לבן ושערו זהוב ועיניו תכולות. אחר־כך הם משחימים. הוא מדבר באותו ניב לאטיני מסורס שלימים ייקרא הלשון הצרפתית. הוא חייב להיות קשוח מאוד. הנה לא מגיעים אנשים שלא התקשחו. אלה שלא התקשחו, נשארים באלכסנדריה, בשאטיון, בפומפיאה, ביריחו, בכל המקומות שיום אחד עלה עליהם גל קשוח והחריב אותם עד היסוד. העולם מתחלק לברברים ולאלה המצפים לברברים, לכוחות האיתנים ולאלה שהכוחות האיתנים שטפו אותם מן האדמה. והרי בסופו של דבר, כמעט הכל נשטף, אבל ההרים האלה מסביב, עדיין הם כאן.

הנה נער חמור־הבר. שעת חצות.

שתים־עשרה פעמים, כך אומרים הנוסעים הקדמונים, שתים־עשרה פעמים נוער חמור־הבר ביום, ושתים־עשרה פעמים בלילה, וכך יודעים אנשי המידבר מה השעה. וזאת, לפי דברי הכומר פאברי שסייר כאן ב־1483 והעיד עליו, על חמור־הבר, שבמרוצתו ישיג גם את הזאב גם את הארי.

ארי אין כאן, אבל זאב יש. וגם נמר יש.

את הנמר האחרון צדו כאן ב־1942.

בשנות ה־60 הבחין איש החברה להגנת הטבע בעיקבות של נמר ואף זיהה צואה של נמר. אבל הנמר איננו, ואם היה, מת כבר. אם יחזור, ואין ספק שיחזור, ימתינו לו כאן מלכודות הנמרים העשויות אבן והן מלכודות אכזריות. בהן נלכד הנמר ללא מוצא, כאשר הוא חודר אל המחילה לאכול את הפיתיון והוא דורך על מנוף המשחרר אבן גדולה כבדה החוסמת את פתח היציאה. וכך הוא מיילל לילות ארוכים, עד שנשמתו יוצאת ברעב ובצמא.

נמר יחזור אם יהיה לו מה לאכול. אם יהיו צבאים, אם יהיו יעלים. לפי שעה כמעט ואין ועד היום איננו יודעים אם היעל של סיני הוא ממש אותו יעל של עין־גדי, מפני שאיש עדיין לא לכד אותו. מאז אותו יום מר ונמהר בו הוכנס קנה־הרובה אש מרחוק אל מרחבי סיני, כמעט ונכחדו חיות־הציד בכל אהל תלויים קרני היעלים. אבל יעלים כמעט ואין. כמוהם הצבאים. אולי האיש המחפש לו פינה קטנה של בראשית ימעט בירי, ואז שוב ירד הנמר ממרומי שניר, דרך הרי הגולן, הגלעד, הרי מואב והר הנגב, ובעק פה לאורך השבר הסורי־אפריקני יחזור להנה שוב.

הזאבים חזרו, וגם הצבועים והשועלים. במקום לטרוף, הם אוכלים שאריות של פחיות שימורים ממזבלות צה"ל. הזאב אוכל גולאש בקר.

לילה. רנו משאטיון מחדד את אזניו. הוא שומע שאגת נמר. מחר תתגלה לעיניו אילת.

השארנו את רנו

בינתיים נותר לו רנו משאטיון על ראש הצוק.

מה הוא עושה כאן?

איננו באים להטיל ספק בטוהר כוונותיו. לגאול קבר זה לגאול קבר, וביחוד אם הקבר קדוש. אבל, לקברים וגם לגאולה, יש לוגיסטיקה. לכל גאולה יש עורף אסטרטגי ולכל עורף אסטרטגי יש עורף כלכלי. השבר הסורי־אפריקני הוא המעבר הכלכלי בין מיזרח ומערב.

במיזרח הודו. במערב רומי.

במיזרח גדל הקינמון, גדלים האהלות, הנרד, הכרכום, הזנגביל, הפלפל, ותולעי־המשי. את המשי המובא מהמזרח צובעים בארגמן שהוא חילזון טורף הגדל בחוף צידון. לחילזון העדין הזה, שמהרירית שלו מפיקים את הארגמן, שהוא ציבעם המלכותי של מלכי־הקדם, יש מין מקדח חומצי המנקב את שריונה של הצדפה וחודר בעדה, ואז החילזון מוצץ את הצדפה ומרוקן אותה.

הדרך מהמיזרח אל המערב עוברת דרך מיצר הורמיז, משם לחצי־האי־ערב, משם לסיני, משם אל הים, דרך הנגב ודרך חופו הים־תיכוני של הנגב, מה שקרוי ויא־מאריס.

במערב, ברומי, יושבים להם בני התפנוקים בצל הר־געש, ובטרם מכסה אותם ההר באפר הם רוצים לתבל את פשטידת לשונות החוגה בפילפל אמיתי, ולחזות בהופעת המחול של בתולות הקודש הלבושות שיראין בצבע ארגמן.

על־כן צריך לכבוש את אילת, כדי להבטיח נמל חופשי שבו יעבור הפילפל, שבו יעברו הקינמון והנרד והכרכום, ממיזרח למערב.

על־כן, בהיסטוריה, הופך המיסיונר לחייל והחייל הופך לסוחר, וגואל־הקברים הופך בסופו של דבר לשודד־קברים. המלכים של המערב לא ישלחו צבא לגאול את הקבר הגדוש, אם לא ידבק תוך כדי מצווה משהו בכפם.

המתבודד הקדוש יוצר בגופו את הקבר הקדוש. ישו, קתרינה, אחת היא.

אחריהם באים הסוחר־החייל, לכבוש, להגן, להבטיח עורף לוגיסטי. הנה הוא, רנו איש שאטיון, הנה הוא עומד על ראש הצוק, משקיף אל אילת שלרגליו. מחר יתחיל הקרב. אחד מהקרבות אין־קץ על השליטה על דרך המיסחר בין מיזרח ובין מערב.

בסופו של דבר ייעלמו רנו ואנשיו. מה שנותר מהם הוא מצודות אדירות. אבני בזלת כבירות בגליל, אבני חול וגיר במואב. מחילות, צריחים עגולים, חריצים בחומה לרובי־קשת, אורוות תת־קרקעיות לסוסים. וזה הכל. ואת אפרם נשא הרוח.

את הביקור במינזר נתחיל רק ב־11. יש בוקר שלם. אני יורד עם מורדי להסדיר עניין כלשהו.

עניין של טרקטור.

כאשר טרקטור עברי מצטווה להכשיר דרך, העולם בסכנה. מי שלא ראה מה מותיר אחריו טרקטור שאמור היה לסלול כביש, לא ראה מה זה חורבן.

הטרקטור מנסה מסלול אחד. הרי אין לו לטרקטור איזה מוח אנושי מאחוריו, מוח שיתווה על מפה את התוואי. הטרקטור, כמו סוס מירוץ, מזנק לדרך. הוא מפלח גבעה אחת ופוצע אותה. מסתכל – לא מוצא חן. הוא יורד אל העמק ומזנק שוב אל ראש הגבעה. הפעם מכיוון אחר. וכך, לאורך כל דרך שנפרצה, אתה יכול לראות שלוש, ארבע, חמש, שש דרכים אלטרנטיביות שרוחבן כרוחבו של מידבר שלם. שלא לדבר על המהמורות והפחתות שבצידי הדרך ובצידי כלל הדרכים האלטרנטיביות. הטרקטור הוא אויבם של אוהבי הטבע. הטרקטור הוא המשחית הגדול. הלילה אמר מישהו למורדי, שטרקטור עברי נראה בשטח, משרך דרכו לאחד מבסיסי צה"ל. מורדי רתם את הג’יפ ובשש בבוקר יצאנו לדרך.

בסוף התברר שהפעם היתה זו אזעקת־שווא. גילינו את הטרקטור ישן לו שנת־ישרים ללא נהג. לא היה לנו יותר מה לעשות בשטח. חזרנו.

הגענו אל גבעה. מורדי עצר את הג’יפ. בוא נטפס כאן, אמר לי. טיפסנו.

מה אתה רואה, שאל אותי.

אני רואה גדר־אבנים, אמרתי.

נכון, אמר מורדי. בוא נטפס הלאה. טיפסנו הלאה. היתה שם עוד גדר־אבנים. אחר־כך טיפסנו עוד הלאה, ואז נגלה לעינינו המראה, המראה הפרה־היסטורי הזה של פוכרת־הצבאים.

זוהי מלכודת הציד הרצחנית של האדם הקדמון, האיש שחי במידבר סיני בתקופה הכלקוליתית.

לרוחבו של ואדי רחב מאד שתי גדרות־אבן שאינן מקבילות, ושהמרחק ביניהן הולך וצר. כאשר שתי הגדרות כמעט נפגשות, הן מסתיימות במצוק תלול. לרגלי המצוק, בעומק, שוב גדרת־אבן, עגולה, סגורה.

האיש הקדמון הזה היה מקהיל את כל בני־השבט, ומשני צידי הוואדי מתחיל להבריח את כל החיות אל האמצע: ראמים וצבאים, יחמורים וכמעט כל הולך על ארבע, למעט היעלים.

אין תוחלת לחיות האלה. הן רצות עד כלות הנשימה. בין גדרות ההולכות וצרות, ואז, ברגע האחרון, גם אם הבחינו בתהום הפעורה לרגליהן. מאוחר.

את החיות שלא מתו מריסוק איברים, מחסלים בני־השבט בחיצים ובחניתות.

בסיני נותרו כ־30 מיבני־ציד שכאלה. הם ניגלו לראשונה לטייסי חיל־האוויר הבריטי, שקראו להם “עפיפונים” על שום צורת העפיפון (עיגול שממנו יוצא זנב כפול) שלהם. אבל, אנשי החברה להגנת הטבע, הם אשר שיחזרו את המבנה ואת מטרתו, והארכיאולוגים שחפרו בגדירות לרגלי המצוקים אישרו את המסקנה, לפי עצמות החיות הקבורות שם.

זוהי אותה “פוכרת־הצבאים” שעליה מספר אהרוני, הזואולוג העברי הראשון, ואשר אותה ראה במידבר הסורי.

עלינו לג’יפ. בוא הלאה, אמר מורדי. נסענו עד סלע אדום הדומה לפיטריה הניצב באמצע המידבר.

הסלע היה מקושט בציורי יענים ויעלים, צבאים וגמלים. משחר הפרה־היסטוריה ועד למאות השנים האחרונות.

אבל העיקר זה הכתובות, מיעוטן ביוונית. הרוב בנבטית.

אלף־בית

התוכן של הכתבות אינו חשוב כלל ועיקר. כתוב שם בערך שלום. הייתי כאן ושמי זה וזה ואת בירכת האל אני מבקש. מה שחשוב הוא, שיש כאן כתבות, ושהכתבות כתובות באלף־בית.

כל עוד היה נוח לאימפריה הרומית להסתייע בשירותי המיסחר של הנבטים, פרחה מלכותם, וכאשר החליטה רומי שמוטב שהכנסות שמנות אלה יהיו בכיסה, הקיץ הקץ על המלכות. לא לפני שמידבר סיני הפך לדרך המלך הראשית של המבריחים, שהוליכו את סחורות המיזרח מחצי האי־ערב, היישר אל שווקי אלכסנדריה ומשם באוניות לרומי.

מה שמוזר הוא, שכל־כך הרבה מבריחים פשוטים ידעו קרוא וכתוב, שתרבות הכתיבה היתה כה נפוצה, ושהמידבר מלא אותיות ומלים.

אבל מה שעוד יותר מוזר הוא שכאן, מכל המקומות שבעולם, נוצר הכתב. הכתב הפרוטו־סינאי הוא העתיק שבעולם והוא מבשרו של הכתב העברי, שהוא האלף־בית הראשון שממנו נלקחו האלף־בית של יוון, של רומי וגם האלף־בית הערבי.

למצרים היה כתב. אבל זה היה כתב של סמלים, שהפך לכתב של הברות. לבבלים היה כתב של הברות. לסינים יש כתב של הברות. הרעיון, שניתן לפרק כל הברה לעיצורים ולתנועות הוא רעיון גאוני כביר. יותר מהמצאת הגלגל.

בני שם ישבו במידבר סיני. הם עבדו במיכרות. ללא ספק היו עבדים, כי מה שקרוי כיום פועלים היה פעם עבדים.

והיה עבד מלומד שידע קרוא וכתוב מצרית. סלעי סיני והמיכרות בו מלאים כתבות מצריות. ויום אחד הבין העבד שאת כל הסירבול הזה אפשר לפתור במכה אחת.

האלף־בית נולד בסיני.

והתורה ניתנה באלף־בית.

ואנחנו, העברים, אנחנו נתנו לעולם את הכתב ואת עשרת הדיברות, כאן במידבר הזה.

מיכתב אל נשיא סולל בונה

אני מסתכל על ההרס שזרע הטרקטור ללא סיבה וללא טעם. סתם רץ ריצת אמוק. ראה מרחבים גדולים ואמר בלבו: אראה להם שהייתי כאן. אני מחליט לכתוב מיכתב אל נשיא סולל־בונה.

אדוני הנשיא,

אני כותב אליך מכורסתי בתל־אביב.

תל־אביב אבודה. לא רק שאני משאיר אותה לך, לא רק שאני מקבל עלי את עול מלכותך, אלא יתר־על־כן: אני מפקיד בידיך כתב־שמיטה ובו אישור. מתי שיעלה הרצון מלפניך, אתה יכול לעלות עם הבולדוזר על תל־אביב, להרוס אותה ולבנות אותה מחדש, וחוזר חלילה.

אתה יכול להפוך את כל הארץ לאוטוסטראדה אחת גדולה. לסתום את כל המעיינות, למלא את כל הגיאות, לגלח את כל ההרים, להפוך את כל אתרי הנוף לחניונים ואת כל החניונים למישטחי אספלט. להפוך את הכל לתחנות־דלק ולתחנות־שירות ולפונדקים ולשיכונים ולבניני־משרדים. אני מוסר בידיך את הים ואת היבשה ואת האוויר. אתה הנשיא, והכל שלך.

אבל בקשה אחת. תשאיר לי פיסת־מידבר. תשאיר לי פיסת־חול בצל ההר ועליו לענת המידבר, רותם, בת־קורנית סיני, קוצן זהוב משתעשע בשלג, לטאה וחרדון־צב, צואת נמרים ובכור־אביב־סיני.

כוך אקולוגי

בכור־אביב סיני גדל בתוך כוך אקולוגי קטן על קיר הסלע של נחל הארבעים. למזלנו, הכוך האקולוגי כה תלול, עד שרק ציפורים או אנשי בית־ספר־שדה “צוקי דוד” יכולים להגיע אליו, שאם לא כן, כבר מזמן לא היה נותר אפילו בכור־אביב אחד בסיני.

בכור־אביב הוא בשמו הלטיני פרימולה, ממשפחת הפרימולות. צמח גבהים, באירופה הוא אופייני לאלפים. פעם היה כל המקום הזה חלק ממערכת אקולוגית שהשתרעה מן הים ועד לרמת פאמיר. הקרחונים הגדולים כיסו את נחל הארבעים כמו שכיסו את שאר חלקי היבשת. רק עם היווצרות השבר הסורי־אפריקני, ניתק הצומח המקומי מן המערכת שלו.

מה שלא הצליח להישאר בחיים בתנאים החדשים, מת. אם היה חי ואם היה צומח.

כוך אקולוגי הוא שטח זעיר, שבו עשויים להתקיים התנאים ששררו פעם באיזור. בתוך כוך שכזה יכולים להתקיים שרידים של עידן אבוד.

והנה, בתוך המערה הלא־גדולה שבמרומי המצוק שמעלינו, יש תנאים. המקום נישא וקריר. המקום לח. כי מעיין קטן מאד מפכה בתוך המערה. לא בזרם ולא בקילוח, אבל די כדי ללחלח את האדמה. וכאן נותר לו בכור־אביב־סיני.

לא הרבה. מדי שנה, פורחים בתוך המערה חצי־תריסר פרחים. אולי תריסר. אבל לא יותר. ובכל רחבי סיני, אין יותר מכמה וכמה מערות, לא הרבה, בהן פורחים חצי תריסר בכורי־האביב. ומדוע הוא בכור־אביב־סיני? כי במיליוני השנים שחלפו, נשבר הקשר הגנטי בין הצמח ובין אחיו שנותרו במרחקים, והוא מתרבה מתוך עצמו ומפרה את עצמו עד שהפך למין חדש. אין הוא יכול להפרות בכור־אביב אחר ובכור־אביב אחר לא יפרה אותו.

סיני כולו הוא כוך אקולוגי בתוך היבשת האפרו־אסיאתית־אירופית.

כל־כך מוזר. כל־כך הרבה דברים ראשונים. כל־כך הרבה דברים אחרונים. ואיך ההתחלה והסוף נפגשים.

רשימות מגב הגמל

הגעתי ביום שלישי.

הוזמנתי ל“סדנת אמנים”. לא ידעתי בדיוק מה זה. שקד הזמין אותי. לא הצלחתי להגיע בזמן ואיחרתי בשלושה ימים. היתה שעת אחר־הצהרים. אנשי הסדנה כבר היו במרומי ההר בדרכם אל עברו השני ללינת לילה בוואדי. שקד הציע לי להצטרף אליו. נגיע מהר, בקיצור דרך, ונשיג אותם, אמר.

שקד מנהל בית־ספר־שדה בסנטה קתרינה. אל שקד עוד נשוב.

שקד אדם נורמאלי. הוא מטפס על הרים באופן נורמאלי. כמו שאדם נורמאלי צריך לטפס על הרים. כלומר, מהר מאד. אבל באותו יום הוא קצת מיהר, מפני שהיה צריך לעשות בערך בשעה וחצי מה שעשו כל האחרים כמעט ביום שלם.

עלי לומר לזכותי, שמיום שהפסקתי לרוץ הפסקתי גם לשחות, ומיום שהפסקתי לשחות הפסקתי גם ללכת, ושכל זה קרה לפני שנים לא מעטות ומאז אני נוהג להחנות את המכונית לא יותר מ־10 מטרים מהמקום שאליו אני הולך.

שקד התחיל ללכת ואני אחריו.

כעבור שלושת־רבעי שעה, וויתרתי. החלטתי שהמקסימום שאני יכול עדיין להפיק מהחיים שנותרו לי, הוא להיות שקד נורמאלי. אין כל סיכוי שאוכל להיות גם שקד שממהר.

ירדתי לבדי למטה. שקד נעלם בהר. הלכתי לאט לאט. למטה היו דקלים וברושים והמיבנה של בית־הספר. מזמן לא ישנתי כך.

בבוקר השכם ראיתי את שקד. הוא הספיק עוד בלילה לרדת בחזרה. הוא הראה לי בנדיבות את הכיוון הכללי של מנזר הארבעים והציע שאלך לי לבדי לשם, בקצב שלי, ואחזור משם לבדי, בקצב שלי, ובינתיים הוא יכין לי גמל לטיול של אחר־הצהרים.

הלכתי לבדי.

אני לא מכיר דבר יותר נפלא מאשר ללכת לבדך בתוך נוף.

אין דבר שאינך רואה ואין דבר שאינך קולט. את המיית החליל הבידואי מרחוק, למשל. אינך יכול בשום פנים בתוך ישימון הסלע לראות את המחלל. רק לשמוע אותו.

אתה עולה בהר, ופתאום לרגליך בריכת־מים ומסביבה קני־סוף.

מתיישב על סלע. עוצם את העינים. שומע את המיית הצפצפות ברוח, כאשר עיניך עצומות. כאן לא מידבר. כאן ארץ נושבת.

אני קוטף עלים ומריח אותם. תפסתי אתכם. אני מכיר אתכם מהבית. גם אצלנו בבית יש הרים. יש מידבר. פגשתי אתכם כבר. שמח לפגוש אתכם גם כאן.

שקד מודיע לי שלא רק שהשיג לי גמל אחד, אלא שניים יותר נוח. במקום שהבידואי ילך לפני ויוליך את הגמל, הוא ירכב על גמלו ואני אחריו. טיול קטל, עד אבו־סילה ובחזרה.

גמל, מסביר לי שקד, זה נוח מאד, אם לומדים איך. על גב הגמל אתה יכול לשבת עם מחברת ולכתוב. להשקיף במישקפת. לצלם. לעשן.

צריך לרפד טוב טוב את האוכף. שקד מביא שק שינה ומניח אותו על האוכף. צריך לשבת על גב הגמל קצת על הצד. לשלוח רגל אחת ולהקיף בה את היצול הקידמי של האוכף, ואת הרגל השניה לשכל ולקשור מסביב לרגל הראשונה. אז אתה יושב חפשי בשיווי־מישקל ואינך סובל.

הגמל חיה מוזרה.

הוא יכול לשנות את טמפרטורת גופו מ־35 מעלות עד 42. רק בטמפרטורה גבוהה זו, מתחיל הגמל להזיע ולאבד מים.

הגמל אינו נוהג לאבד מים גם בשתן. מיקרואורגניזמים החיים בביטנו הופכים את השיתנן לחומצות־אמיניות. גם גללי הגמל מוצקים, יבשים. הגמל מסוגל לאבד נוזלים עד ל־25 אחוזים ממישקל גופו מבלי להיפגע. את הנזק הוא יכול למלא בבואו אל מקור מים, בבת־אחת. לשם השוואה, אדם שיאבד יותר מ־6 אחוזים מים ממישקל גופו, ימות.

משום מה הגמל נראה מחייך, אבל הוא חיה זועמת, ספקנית ומרירה. הגמל אינו אוהב את בעליו ואינו מתקשר אליו. גם גמל מאולף, לא קל להבריך. הגמל אינו אוהב לכרוע ברך.

הבידואי הבריך את הגמל. ידעתי שעלי להיזהר. כאשר יקום, קודם כל על רגליו האחוריות יעיף אותי קדימה, ואחר, כאשר יזדקף, יעיף אותי אחורה. נאחזתי ביצול וניצלתי מהמכה הראשונה וגם מהשניה.

התחלנו ללכת.

בהתחלה היה קשה. הגוף מיטלטל טילטולים מוזרים. לאט־לאט התחלתי ללמוד להפקיר את הגוף, למצוא את שיכול הרגלים הנכון, להיזהר מהעצם החדה המשתפלת מן הדבשת, לרפד אותה בשק־שינה. מבלי להבחין בכך, אתה מסתגל, ולפתע אתה נוכח לדעת, שהפכת לחלק מן הגמל. ושניכם ביחד, לחלק מן המידבר. מרגע זה אני יכול כבר להמשיך על גב הגמל יום אחר יום, שבוע אחר שבוע.

לאט לאט. הגמל צועד בקצב האדם. אתה רואה את הנוף בקצב האדם. לא מהר מדי. המראות לא חולפים במטושטש. אתה יכול לספוג אותם. להריח אותם. לשמוע. וכל־זאת מבלי להתעייף, מבלי להוציא טיפת אנרגיה. אם אתה צמא, אתה שולף את המימיה. לבידואי יש נאד מאחורי האוכף לשם כך, ואף הוא שותה מפעם לפעם. הוא שר לעצמו שיר מונוטוני ארוך ומתמשך עד אין קץ, כמו אום כולתום רק קצת יותר. כל בית בשיר של הבידואי, ארכו שלוש שעות.

הגמל אוהב דרך ישרה, אינו נרתע מעלייה ואפילו תלולה, ואינו אוהב לרדת. כאשר מתחילה ירידה, מתחיל הבידואי לשדל את גמלו: הט אידך, הט אידך, כלומר: הב ידך, הב ידך.

בדרך אנחנו פוגשים את שאבו, הולך לבדו במדבר, עם ילקוט כבד על הגב הוא והבידואי מחליפים ברכות. אנחנו ממשיכים.

שאבו

שאבו הוא שבתאי לוי. אין סיני בלעדיו. הוא חוקר הבידואים. הוא כתב על ההיגיינה שלהם ועל צמחי־הרפואה ועל מינהגי שמחות ואבל ועל הכל. הוא גילה את פוכרת־הצבאים.

שאבו חבר בית־השיטה.

פעם היה מורה לביולוגיה, ויום אחד נשלח הנה, לסיני, וכאן זנח את הביולוגיה לטובת הבידואים, ואולי הוא האיש האחרון שראה בפעם האחרונה איך חיו הבידואים פעם, מפני שהיום זה כבר לא פעם.

אין מישפחה במידבר שהוא אינו מכיר. אין שמחה שהוא לא מוזמן אליה. אבל לא רק הוא. אנשי בית־הספר “צוקי דוד” מכירים כל בידואי במידבר. מי שרוצה פעם לראות מה פירוש המלה, “יחסי־אנוש”, שיבוא ויראה. “יחסי־אנוש” פירושו, לנהוג באדם כמו באדם, וזה הכל. כל אנשי ההסברה וכל המומחים לבעיות המיזרח־התיכון מוזמנים לראות פעם איך איש צוות בית הספר “צוקי דוד” נפגש עם בידואי.

שאבו בעצמו גם־כן סיפור.

הוא תימני, אבל מהתימנים שהגיעו ב־1882 מנמל חודיידה ישר לכפר־השילוח.

הרוח לא נשבה במיפרשים בים־סוף. הגברים משכו את הספינות בחבלים, מהחוף, לאורך החוף.

השנה היתה שנת תרמ“ב, ואז החליטו בתימן שהגיעה עת לעלות לארץ־ישראל, בשל הפסוק משיר השירים “אמרתי אעלה בתמר”. “בתמר” הלא היא תרמ”ב. זהו. והם הגיעו הנה עם הביל"ויים, אלא שחלקם בתקומה ובתחיה נשכח, ורק כאשר נסע שמואל יבנאלי לתימן בשליחות תנועת־העבודה להביא את התימנים, נודע שהם קיימים.

שאבו מספר שתושבי ירושלים לא האמינו לאבי־סבו שהוא יהודי.

על סבלם של התימנים בכפר השילוח נתגלו לא מכבר תעודות. הישוב היהודי לא הכיר בהם, ומעט התמיכה שקיבלו הכוללים – של האשכנזים ושל הספרדים – לא הגיעה אליהם. הם היו כמעט עבדים לנושיהם, והישוב היהודי בכפר־השילוח נעלם כלא־היה.

שאבו רצה בנערותו ללכת למיקווה־ישראל ללמוד חקלאות, אבל לא היה למישפחה כסף לשכר־לימוד ומילגות טרם היו. הוא הלך לבית־השיטה ושם הוא עד היום.

הוא מתרחק מאיתנו במידבר, ואנו ממשיכים עם גמלינו עד לנווה המידבר הקרוב, אבו־סילה.

נחים ליד הבאר. הבידואי כורע על רגליו חמש פעמים לכיוון מכה. כפות רגליו השחורות הן כמעט כל מה שרואים ממנו. השמש מתחילה לשקוע.

בדרך חזרה, הצללים מתארכים. שקט. אני מתבונן בצל שלי ואיני מאמין למראה עיני. אילמלא ידעתי שזה אני, הייתי אומר שזה צילו של אדם הרכוב על גמל.

אני נשבע לחזור אליך, גמל יה גמלי. תפסתי עליך שלווה גדולה מאד.

במכה השניה קתרינה עוד לא מתה

קתרינה היתה אשה יפה באלכסנדריה. היא היתה נוצריה. הקיסר מקסנטיוס היה עובד־אלילים. שליט אלכסנדריה זימן 50 חכמים לדיון עם קתרינה והיא ניצחה את כולם והעבירה אותם לנצרות. השליט שרף את כולם ושם את קתרינה בכלא, ואז באה אשתו של השליט בליווי הטריבון פורפיריוס לבקר אותה בכלא, ואף אותם העבירה קתרינה היפה על דתם. אז החליט השליט להוציאה להורג במכונה שטנית, שהיא שני גלילים שעליהם סכינים חדות המתגלגלות במהופך, אך יד נעלמה משכה את קתרינה אחרונית והתליינים נפלו על הסכינים ומתו. לא נותרה ברירה לשליט האכזר אלא לערוף את הקדושה.

חלפו שלוש מאות שנה. נזירים באו לסיני, התגוררו במערות ועל גבי עמודים, בנו להם כוכים קטנים שלימים היו למינזרים, ואפילו את המינזר על שם סנטה קתרינה, לרגלי הר האלוהים, ואז חלמה קבוצה של נזירים, שלמעלה על ההר הגבוה, שהוא כיום ג’בל קתרינה, מצוי אוצר אלוהי. קרוב לפיסגת ההר פגשו איש זקן מאד שאמר להם שעל הפיסגה מנצנצים אורות בלילה. הם עלו אל ראש ההר, מצאו את גופתה של הקדושה, בתוך גומה של סלע, צפה בתוך שמן. הם קברו אותה והקימו קאפלה על קיברה, על פיסגת ההר הגבוה שבסיני.

דור דור וג’בלאותיו

שבילי סיני מלאים תימהונים.

אתה הולך על ההר ופוגש הלך.

הולכים בוואדי נידח שכוח־אל. נער ונערה יושבים ליד מדורה, מרתיחים תה. הם מזמינים אותך להצטרף.

אחד גיאולוג. אחד ארכיאולוג. אחד משוגע.

אתה הולך עוד, אתה פוגש עוד. חלקם יש להם מפה, ויש כאלה המכירים כל צוק וכל נקיק. הולכים במידבר כמו בבית. עורכים תצפיות בצמחי־רפואה או בציפורים, מלקטים אבני־מנגן עם ציורים מוזרים, גבישי קווארץ ענקיים. משוטטים עם הרוח. לנים תחת הירח. היום, אולי המקום האחרון שבו אדם יכול להיות לבדו. ללא נשק. זה 12 שנים, טפו טפו, לא אונה רע לאיש ולא נפגע איש.

גרמני אחד תימהוני מתגורר בתוך ואדי בתוך בור מרווח מכוסה ברזנט. פעם בשבוע הוא יורד לקחת מיצרכים. לא ראיתי אותו. יש לו תנור אפייה שהקים במו־ידיו. אמרו לי שהוא אופה לחם טעים מאין כמותו.

לפני קום המדינה, היו מדבריות והיו הרים, אבל אחרים. דור דור וג’בלאותיו. יש כאלה שבשבילם מידבר זה סיני, והר זה קתרינה. מה יהיה עליהם, מה יעשו ללא מדבר וללא הרים?

אני חושב ונצבט לי.

יש כאב בפרידה.

אני אומר לעצמי שהשלום. אני אומר לעצמי שסיני זה לא ארץ־ישראל, אבל אני לא כל כך מצליח.

אני שייך לאנשים המקבלים תחושות דרך הרגלים.

לא דרך מלים. לא דרך סיסמאות. לא דרך מסורת ולא דרך היסטוריה. רק דרך הרגלים. אתה צריך ללכת. לשאוף את הריחות, לקלוט את הצבעים. רק כך נוצרת משמעות. מדינת־ישראל קמה דרך הרגלים. אולי זוהי הסיבה מדוע עד עכשיו לא רציתי לרדת אל סיני. אני מכיר את הרגלים שלי. אני יודע למה הן מסוגלות. אולי הן לא הולכות כבר כל־כך מהר וכל־כך רחוק כמו פעם, אבל עדיין הן מרגישות ועדיין הן מעבירות תחושות. ידעתי, שאם אלך על שבילי סיני, דרך הרגלים, זה יעלה לי לראש. והנה עכשיו אני כאן, ממש לפני הרגע האחרון, רגע הפרידה – ומשהו נצבט לי. משהו מסיני עלה לי ישר אל תוך הראש, דרך הרגליים.

“געגועים חזקים לסיני אחזו בי, ולא מצאתי שימחה כלל, לא בעיני הגשמיות ולא באלו של הרוח. כה חזק נמשכתי למקום זה של התבודדות. נכון הוא, שכאשר אהבה למשהו ממלאת את הלב, היא מפרידה אותו אפילו מהאנשים היקרים לו ביותר, ומובילה אותו למרחוק כה חזק שאפילו צער ויגון ושאט־נפש אינם יוצרים כל מיכשול. מכיוון שהשאיפה להתבודדות הובילה אותי מבלי שיכולתי לעמוד נגדה, לקחתי את שני ילדי אתי. הלכתי לאמם, נתתי לה אחד מהם, את האחר לקחתי עמי, והודעתי לה על החלטתי… היא הסכימה בלב כבד ובדמעות”…

אלה דברי נילוס הנזיר, בשנת 400 לספירה, בערך. ואולי יש בדברים אלה כדי להסביר את סוד הקסם המוזר של המקום הזה, ומדוע גם אני, בישבי אל שולחן עבודתי, עדיין מסרב להיפרד מן המקום, ומנסה לדלות מהכרתי ומתת־הכרתי עוד בדל של התרשמות, עוד קורט של מידע. אני פשוט לא רוצה ללכת משם.

שמות הרחובות

אפשר להתחיל מכאן. מה קורה לבידואי שאיבד עז שחורה במעלה נחל הארבעים. הרי לא ילך ויכריז בכל מאהל “איבדתי ארנק בדיזנגוף”. דיזנגוף מה, דיזנגוף פינת גורדון, פינת ארלוזורוב? אבל לשוכן המידבר יש רשת קואורדינטות משלו, וכל המידבר הענקי הזה מחולק אצלו למישבצות קטנות מאד, מאות אחדות של מטרים כל אחת ולכל מישבצת שם וכך, יוכל הבידואי לומר שאיבד את עיזו השחורה בערך בין “כסית” לרחוב גורדון.

הבידואים של סיני הם גזע בתהליך הכחדה. אולי כמו כל הבידואים.

לכתוב על הבידואים אי־אפשר למי שלא עסק בהם כל ימיו, וגם מי שעשה זאת, עדיין לא ירד לחקר התופעה המופלאה הזאת.

מופלאה, מפני שבסך הכל, מה מביא אדם נורמאלי, לחיות במידבר. החיים במידבר קשים. קשים למרות תושיית האדם בת אלפי השנים. למרות כושר ההסתגלות המפליא של החיה הסתגלנית ביותר על כוכבנו.

שאלתי את שאבו מה יש לו לאיש המידבר מכל עמלו. ענה לי: החירות. בן המידבר הוא בן־חורין, וכבן־חורין הוא בעל כבוד ובעל גאווה, וזה הפיצוי שהוא מקבל על חייו הקשים ללא נשוא, ועד כמה שיוכל לא יוותר על הגאווה הבאה מכוחה של החירות, גם למען מנעמי החיים הקלים והטובים יותר.

אולי.

וכך הם חיים להם, נוודים ללא תקנה. עם מאהל החורף ומאהל הקיץ. לפי גובה העשב ולפי מקומות צמיחתו ולפי השמש. בקיץ יהיה תמיד המאהל מוצל, ורק כאשר תקיש השמש, שזרחה זה מכבר, על פתח האוהל, יקיץ הבידואי משנתו. וכך הם ישתמשו בגללי הכלב לריפוי פצעים, בסרטן הנזיר נגד מוגלה באוזן, בשתן הגמל לריפוי פצעים ובחלזון ובאפעה נגד אבדן כח הגברא. ברימון להוצאת הדיבוק מהגוף, בצלף נגד עין הרע, בלענת־המידבר נגד נזלת ובכסיה, שריחה כריח הקינמון, נגד עצירות.

פוליטיקה

יש יחסים מוזרים מאד בין הבידואים ובין הכנסיה.

מינזר סנטה קתרינה שולט על שטחים נרחבים מאד, בתוקפו של קושאן שהחתימה האחרונה עליו היא של נפוליאון.

הבידואים הם ספק אריסים, ספק שומרי המינזר, ספק האדונים האמיתיים של המקום, וקשה מאד להפריד את חוט השערה הדק המבדיל בין המשמעויות הסותרות של יחסים אלה. כאשר היה השילטון הביזנטי בנסיגה, בא הקץ לחיי הנזירות באיזור הר חורב, ובעצם מאז לא התחדשו. החורבן נותר בעינו ומה שיש היום אינו אלא שרידים ממה שהיה.

אבל, השליטים המוסלמים של מצרים אף פעם לא חיסלו את האוטונומיה היחסית של הנזירים, וכך נוצרה המסורת ששילטון הולך ושילטון בא ובמידבר נשארו גם הנזירים פחות או יותר בני־חורין, וגם הבידואים. בני־חורין בערבון מוגבל – נאמנות לשילטון.

יש חכמה עמוקה בעניין הזה. בן המידבר, אחת היא לו מי שולט אי־שם בעיר רחוקה מוקפת חומות. לא חשוב אם זה החליף, הסולטן, המלך, או המושל הצבאי. “תנו לקיסר את אשר לקיסר” היא חכמה עתיקה של ארצות הקדם ואולי לא רק של ארצותינו, והרבה דמים לא נשפכו בגלל ויתור זה על משהו מדומה שאינו מעלה ואינו מוריד בחיי היומיום.

צריך לציין, שהישראלים נזהרו שלא לפגוע בסדר החיים של המידבר, ולקחו את אשר לקחו לקיסר, אבל לא יותר. אולי צריך להזכיר איש אחד שאילולא הוא, לא היו הדברים כך, והאיש הוא משה סלע, המכונה מוישה וחצי. איש שעליו מותר לומר בפה מלא שהיטיב עם הבידואים מבלי לגרוע מכבודם, מבלי להפר את מסורתם ואת אורח חייהם. הוא האיש האחראי לשורה מרשימה של מיבני גרניט למגורים, למרפאות, לפונדקים, בארכיטקטורה מקורית ומרשימה של סעדיה מנדל. כאשר נלך משם, יהיה זה אולי אחד המקומות היחידים שבהם הותרנו מזכרת יפה – לא של הרס. אלא של בניין. מותאם לתנאי הנוף. משהו עם קדרות מרשימה, מרוממת, לא שתלטנית. ואולי תישאר גם מזכרת של יחסי־אנוש, שהיו של כבוד הדדי ללא התנשאות. ומי יודע מה היו פני הדברים אם ככה היינו יודעים להתנהג גם במקומות אחרים, בזמנים אחרים. כאשר נצא מסיני, אולי אפשר יהיה לומר “יהי זכרנו ברוך”.

עוד פוליטיקה

לכנסיה חכמה מדינית עתיקה. מה לא למדה מתהפוכות העיתים. מינזר סנטה קתרינה, שלו שלוחות רבות מאד, שיפץ ובנה בשלוש השנים האחרונות לא פחות מ־20 אתרי־קודש.

אתרי־קודש הם עובדה פוליטית, והם מסמנים גבול של טריטוריה. הנה אתה הולך לאורכו של אותו ואדי אל ארבעין, ופתאום אתה רואה חיזיון: קאפלה לבנה עם גג צהוב. כן. גג צהוב. משל כאילו גאודי מברצלונה, הוא שבנה אותה. זה מקום קדוש שניבנה בחיפזון רב, על־ידי קבלנים מאל־עריש, והסיד טרם יבש עליו.

ליד הקאפלה, סלע ענק ובו שנים־עשר חריצים, מה שעוזר בהחלט לקבוע שמיספר החריצים כמיספר שבטי־ישראל, שהסלע הוא הסלע ממנו הוציא משה מים מן הסלע. במטה היכה בסלע ויוציא ממנו מים. מים.

מניין ידעו הנזירים עוד לפני שלוש שנים שכדאי להתכונן ליציאת הישראלים ולקבוע מהר עובדות בשטח, לא נדע. עובדה.

הומור בידואי

בראש הסלע שממנו הוציא משה מים, קבוע וו גדול מפלדה. לדעתם של הבידואים, יום אחד יבואו הישראלים בהליקופטר, ירימו את הסלע ויקחו אותו למרחקים, לעשות ממנו מצבה, כשם שהביאו מהיכנשהו סלע להקים ממנו מצבה לטייסי ההליקופטר, אומרים הבידואים.

שבילים

רק מי שמטפס בהר, בחום היום, יודע להעריך מה זה שביל. יש כל מיני שבילים. יש שביל עיזים ויש שביל חמורים, ויש שביל גמלים ויש שביל בני־אדם. הכל לפי המקום. שביל הוא עניין של שיפוע, של חלוקת המאמץ בטיפוס ההרים, ועל השביל נאמר כבר שיש דרך ארוכה וקצרה, ויש דרך קצרה וארוכה. הבידואי יכול לטפס גם בשביל עיזים והגמל מטפס בשביל שהולך־הרגל לא יוכל ללכת בו. ועולה־הרגל שהגיע ממרחקים גדולים מאד, צריך עליה איטית, מדורגת, על דרך יציבה, מוגנת, רחבה ככל האפשר.

הגדולים שבגדולים היו הביזנטינים. פעם לא אהבתי אותם. ועד היום אני עומד קצת אדיש לפני האיקונין הקפואים שלהם. אפילו לאחר שראיתי בקודש־הקודשים של סנטה קתרינה את האיקונין הנדירים היחידים בעולם, אולי, אפילו כאשר שמעתי מפיה של שרה ברייטברג הרצאה מאד נלהבת על פירושו של כל סמל ועל צבע הזהב שהוא ביטוי לרוח העילאית ושהוא הנותן עומק ליישות הארצית, עדיין נותרתי אדיש לקסמי ביזנטיון. אבל המידבר לימד אותי לכבד אימפריה זו במשהו. קודם כל, בתקופת ביזנטיון היה השלום הארוך ביותר שידע איזורנו אי־פעם. ושלום זה כלל מידה לא מבוטלת של חופש הדת. אבל הגדולה של הביזנטינים היתה באדריכלות, וזה כולל את אדריכלות הנוף. הם ידעו לשמר שיפולי הר, לבנות טרסות, לשמור על אדמה מפני סחף. לנצל מימי נחלים ושטפונות, להקים מיבנים מרשימים המוסיפים הוד לנוף שכולו הוד, והם ידעו לסלול דרכים בהר התלול.

לא חשוב היכן זה. אם אתה מטפס אל ג’בל קתרינה או אל ג’בל מוסה. צריך לראות בעיניים ובעיקר להרגיש ברגלים, כמה חכמה וכמה מחשבה הושקעו בהנחת כל מדרגה ומדרגה. לא גבוה מדי, לא נמוך מדי. לא זיגזגי מדי, ולא יותר מדי על פי התהום. אפילו אם אינך מן ההולכים המעולים, אתה עולה עד היום על המדרגות בנות 1500 שנה, ואתה עולה במין קפיציות מסויימת, כאילו כל מדרגה נותנת בך כוח לדלג עוד מדרגה אחת למעלה. אינני יכול שלא להרהר בכבוד באנשים אלה, שעמלו כאן יום אחר יום, שנה אחר שנה, והפכו את המידבר התלול הזה לעביר, וזאת מבלי שתראה בעין כמעט את פועלם – רק ברגלים אתה חש אותו.

הנזיר מואיסי

גדול בוני השבילים של העת האחרונה היה הנזיר מואיסי, ממינזר סנטה קתרינה. הוא נפטר בהיותו למעלה מבן תשעים ובמשך שישים שנה סלל דרכים.

כל הדרכים המוליכות כיום אל הספספה, הן שלו. היתה לו דרך שונה משל קודמיו בהנחת שביל, והוא עשה גם ספק־שגיאות, האופייניות רק לו.

השביל של מואיסי בנוי כך שהוא נותן חיזוק לצד המידרון. על כל מידרון הוא היה שופך כמין דייק, המגביה את צידו החיצוני עד שתהיה אחיזה מספקת למירצפת רוחב גדולה, שאותה היה מניח. אתה רואה איך כל אבן נבחרה בקפידה, ואתה יכול לראות כמה החלטות הוחלטו ביום עבודה אחד, והמדובר הוא בבניה ללא חציבה ובשימוש בלעדי בחומרים המצויים במקום. מסביב.

אבל מואיסי לא התחשב בבוסתני העבר העזובים, השוממים, ומי שירצה פעם לחדש אותם יצטרך להרוס את שביליו, שכן הם מתעלמים מן הסכר שגרם להיווצרותו של הבוסתן, וחוצים אותו באמצע, לרוחבו, בקיצור־דרך. אולי ידע מה שהוא עושה ואולי לא קיווה שמישהו יבוא פעם לחדש את תרבות המגורים שעל הר הספספה.

ממרום

אתה עומד על הפיסגה. צלב עץ לא גדל מסמן אותה. לרגלי הצלב פרח פורח מתוך הסלע. ולמטה, בתחתית התהום הנטויה לרגליך, מלבינים צריחי סנטה.

על ההר ממול, במחצית הדרך אל הפסגה, כתם לבן. זהו המינזר הפרטי של אדריאנוס.

אדריאנוס הנזיר ביקש וקיבל את רשות הכנסיה להתגורר לבדו במינזר עזוב זה ולחדש אותו.

הוא כפי הנראה בנאי טוב וגם חקלאי טוב. דבר נדיר בנזירי ימינו. פעם, כך אמרו לנו, הם היו באים מן הכפר, וידעו את כל רזי עבודת האדמה. היום, כך אומרים לנו, הם באים מהעיר, תימהונים חוזרים בתשובה, להתפלל הם יודעים, אבל לעבוד, לא. וכך הולכים ונחרבים הבוסתנים.

אדריאנוס שיפץ, סייד, נטע, ואף הצליח להקים בריכת־מים גדולה. ואז קפץ עליו רוגזם של המטיילים הישראלים. מה יעשה אדם שברח על לקצווי המידבר להתבודד, ופתאום ראה שהוא בלב דיזנגוף?

מה יעשה בקומו בבוקר והנה הם אוכלים את פריו, שותים את מימיו, מטיילים להם להנאתם בגנו?

הלך וזיהם את המים.

עכשיו הוא שוב לבדו.

התגוננות

חומה ומיגדל היו גם כאן. תמיד.

בניית חומת המינזר, היא מילחמה בין המצביא ובין האדריכל. האדריכל רוצה שער גדול, יפה. המצביא אומר שער – לא, מפני שדרך השער, יכול להיכנס האויב. על כן אין נכנסים למינזר דרך שער, אלא במעלית התלויה על ראש החומה ונמשכת בחבלים. מורידים אותה למטה. עולה־הרגל, שהזדהה, עומד עליה, והנזירים מושכים אותו בחבלים למעלה.

יש שער כניסה מהודר, השמור לארכיבישוף, שמושבו במצרים. אבל, השער סגור בקיר־אבן. פעם בשנה, כדי שהארכיבישוף יוכל להיכנס עם מרכבתו אל המינזר, מפרקים במכות פטיש את קיר־האבן.

הכבוד של מכת הפטיש הראשונה שמור לשייך של הג’בלייה, בן בנם של הוואלאכים, מרומניה, שהביא הנה הקיסר יוסטיניאנוס לשמור על המקום.

יש, כמובן, במרומי החומה גם חורים מיוחדים לשפיכת שמן רותח על ראש הצרים, אבל הם לא בשימוש.

האדם

בסיני יש צומח ובסיני יש חי.

הצומח לומד באלף דרכים להתחמק מן היובש. אם זה על־ידי מחזור חיים קצר מאד, המוגבל לתקופת הגשמים; אם אל־ידי הכוונת הנביטה כך, שתתפזר על־פני כמה וכה שנים ורק אם מובטחים המים לצמיחה; אם על־ידי הקטנת שטח הפנים של העלה, או בעטיפת העלה בשיכבות מגן או בזיפים; אם על־ידי התפצלויות הגבעול והשורש כדי להבטיח שליטה מירבית במקורות מים; ואם על ידי הצמחת עלי־חורף ועלי קיץ.

בעלי החיים במידבר שומרים על משק חום ועל משק מים. אסור שמידת חום־גופם תעלה יתר־על־המידה ואסור שכמות המים בגופם תרד יתר־על־המידה וזה כל מה שצריך כדי להישאר בחיים כאן. את האיזון בין החום והמים יוצר מנגנון האידוי. כמות המים המתאדה מן הגוף מקררת אותו, על־כן, יצורים קטנים, שהיחס בין שטח פניהם למישקל גופם הוא לרעתם, מסתתרים בצל בשעות היובש. היצורים הגדולים יותר מווסתים את המשק על־ידי שינוי חום־גופם. ריכוז שתן וצואה וכושר מפתיע לאיבוד נוזלים. מעניין, שהקוצן הזהוב הקטנטן יודע לעשות מה שעושה הגמל הענק. הוא יכול להעלות את חום גופו וכך אינו זקוק לקירור, והוא מרכז צואה ושתן כמו גדול.

אבל האדם, האדם, הוא חי כאן במקום הזה 30 אלף שנה. תחילה בחבורות של נוודים, וזה 13 אלף שנה, גם בישובי קבע. לא להאמין, אבל בסיני ניבנו בתים פחות או יותר בתקופה הקדומה ביותר הידועה לנו, תקופת בניינה של העיר יריחו, העתיקה שבעולם. היתה כאן חקלאות של האדם הקדמון והיו כפרים. ואחר־כך התחילו לחפור נחושת ואחר־כך יצרו ברונזה וכרו מיכרות לאבן הטורקיז ואז בנו כבר מצודות כדי להגן על הכורים, ומאז ועד היום לא עזב האדם את סיני.

מה שלא מובן ולא ברור כלל הוא עניין יציאת מצרים. משונה, שמידבר זה, שכל מי שישב בו הותיר בו סימנים, לא הותיר אפילו סימן קל שבקלים ליציאה זו. התירוצים המקובלים לפיהם נוודים אינם מותירים סימנים, אינם רציניים. אבל למה לנו להכניס ראשנו במחלוקת בין גדולים. נגיד שעברו מהר ולא הספיקו להשאיר סימן. העיקר שהגיעו בשלום אל הארך המובטחת.

כמעט אחרית דבר

אני חושב על האנשים שאהבו את המקום הזה.

אני רוצה להקדיש להם את דברי הסיום, מפני שלהם אני חייב טובה ותודה, מפני שאילולא הם שהיו מסביב, אולי לא הייתי מגיע להרגיש את כל מה שהרגשתי, להבין מה שאולי הצלחתי להבין, ואילולא הם, לא הייתי חש את הצער הזה על מה ששוב לא יהיה לעולם כפי שהיה.

כאשר השמש שוקעת על מפרץ נעמה, מתחילים ההרים ממול לרקוד כאילים. ממרחק, ודרך אובך־השקיעה, נראית הצללית שלהם כמו קארדיוגראמה עצבנית. רישום הולם לבו המפרפר של העולם. עולה, שוקע. רוטט. נעלם באפלה.

לכל רכס הגוון שלו, לפי הסלע ולפי המרחק דרך מסננת־האוויר והאור המתעמעם. רכס אדמדם ורכס אפור ורכס בהיר ורכס כחלחל בהיר ורכס שקוף כמעט כמו אוויר.

כאשר נעלמת השמש מאחורי ההרים, מתחילים מימי המיפרץ לזהור. ככל שמעמיקה האפלה, כן גובר זוהר המים. עתה הם פס צר בהיר זורח, בתוך מיסגרת שחורה.

האורות עולים בטיילת. בעצם, רק על חלק ממנה, כי חלקה נשטף בשיטפון הגדול וחזר אל הים. מתחת לטיילת. בתי־המלון, הסככות, מועדון־הצלילה, הבונגלות והסירות והמיזנונים, האנשים המביטים אל הים הזוהר, שארם אל־שייך. חזרנו אליך שנית. ועוד מעט אנו עוזבים אותך שנית.

ביום ההוא יכבו האורות בנעמה.

והמידבר יתחיל לכסות לאט לאט את הטיילת, ואת אופירה, את האשקוביות ואת הקרוואנים ואת בתי־הסירות והבידואים שראו דיסקוטקים רבים והשתמשו באפטר־שייב יחזרו אל הגמלים. והאלמוגים יחדש את צמיחתם האיטית הסבלנית. המידבר, שאינו יודע לחבר שירים ופיזמונים, יודע לחזור אל עצמו גם בשלישית.

יש מידבר בעולם, ויש ים אבל המקום שבו המידבר נושק לים, והים למידבר, הוא בחזקת חסד. מידבר סיני נוגע בראשו בשמים וטובל רגליו בחסד.

[תמונה 18 קובץ 27 קבוצה ד עמ' 194

טיפסנו על צוקים, בוססנו בביצות הטין של המנגרובים פסענו בשלוליות השפל הרוחשות חיים זעירים וחצינו ואדיות על דבשת־הגמל. שתינו מים קרים מנאדות־עור, צפנו על־פני תהומות צלולים מפחידים כחולים, ועכשיו לא ברור לנו אם הזינו זיכרון, זיכרון־עולם של לפני או אחרי היותנו, או שזיכרון הדברים שראינו וחשנו אינו אלא הזייה ומה זה משנה.

אופירה

אופירה היא מקום מיואש. אבוד.

יש בה חנות־גלידה אבודה. סופרמרקט מיואש. יש שם בית־דואר נשכח ותחנת־משטרה נואשת. יש שם בתים שרצו מאוד, אנשים שקיוו תיקוות עמומות, דהות, ואפילו עצים נואשים.

ראיתי באופירה חצרו של בית דקל אחד שהיה כל־כך בטוח כעצמו, עד שהירשה למישהו לקטול את לולבו כדי לעשות ממנו לולב ואת כל ענפיו כדי לעשות מהם סכך, ועתה הוא עומד עירום ושדוף ואין לו את מי לשאול מדוע שתלו אותו כאן כדי לכרות אותו כאן.

אופירה היא חלום ישראלי.

החלום להקים במו ידיך את ביתך המכוער שכולו שלך, או החלום לכער במו ידיך את ביתך שכולו שלך. החלום לשתול במו ידיך את העץ שאותו תכרות, והחלום לחלום בכוחות עצמך את קיצך.

אנשי אופירה מתחלקים לילידים ולכובשים, אבל הילידים והכובשים הם אותם אנשים. בשעות היום, אנשי אופירה הילידים עסוקים במלאכתם בדאון טאון. שהיא מיקבץ של פחונים, אזבסטונים, כרטונים, ושאר מיני מיבנים מתפרקים המלווים מאז ומעולם מחפשי נפט וזהב, גנרלים שיצאו לכבוש אימפריות, שודדים נודדים למיניהם וסתם אספסוף הנילווה אל כל אירוע בזמן ובמקום.

באופירה יש יותר שלטים מאשר קירות, יותר קירות מאשר בתים, יותר פנסים ועמודי־חשמל מאשר קירות, ושפע של חפצים מתכתיים בצבעי־הסוואה המעידים על חשיבותם הביטחונית.

בשעות היום עוסקים הילידים של אופירה בכל העבודות האופייניות לילידים: מוכרים גזוז, מוכרים בגדי־ים וסנדלים וציוד־צלילה, ניצבים מאחורי דלפקים שונים, רכונים על פנקסי־חשבונות, ומחשבים את הקץ.

לעת ערב הם חדלים להיות ילידים. ככובשים, הם עולים אל הטירה שלהם. הטירה שלהם בנויה כחומה עגולה, העוטרת מצוק מרהיב הנופל אל הים. החומה, כמו טירה, מחולקת לתאים ובכל תא מישפחתו של כובש. שם, בטירה, הכל נקי ומצוחצח, הכל מבהיק וחדיש. הכל ביתי, מרווח. שם הפינה ושם המנוחה והנחלה. לטירה חלונות צרים שנועדו להפיג את חום־המידבר. לטירה גינות פנימיות וחצרות ומרפסות, ושם הכורסאות והמיזנונים וחדרי־השינה המרווחים וגני־הילדים ובעיקר צל. הרבה צל.

לאנשי אופירה חיים כפולים. ביום הם צבא, בערב גנרלים. ביום אריסים, בערב אבירים. ביום הם עובדים, בערב הם חולמים. ביום הם ילידים ובערב הם כובשים.

אנשי אופירה הם מאד מאד ישראלים.

הם ישראלים של היום. הם החלוצים והם החלוציות של היום, והם החלום הישראלי של היום, והם גם שיברו של החלום.

אופירה, כמו ישראל, הוקמה בימי המערך ומתחסלת בידי הליכוד.

היא הוקמה ביוני 1967 ונפלה ביום כיפור.

היו לה שנים נהדרות של פומפיאה.

היא חשבה שהיא תהיה עובדה בשטח, שתקבע עובדות בשטח, ושהעובדות בשטח יכסו על כל המישגים ועל כל המשוגות. היא חשבה שהמישגה הארכיטקטוני יכסה על המישגה החברתי. שהמישגה החברתי יכסה על המישגה הפוליטי, ושהמישגה הפוליטי יהיה הדבר שיישאר לעד. מה שמזכיר את האיש שאמר: "לעולם על תכתבו על הגלויה “שלך לנצח”, מפני שהנצח חולף ורק הגלויות נשארות.

אתנחתא ציונית

בחיי היום־יום, אני מתנגד של כל מה שאופירה רצתה להיות ושל מה שהיא מייצגת.

בחיי הערב־ערב, המצב שונה.

בערב, לבי יוצא אל אופירה ואל אנשיה.

פתח־תקוה רצתה להיות כפר והיא עיר. אבל היא עיר.

גדרה רצתה להיות, והיא לא מה שרצתה, אבל היא.

אפיקים רצתה להיות קיבוץ והיא בית־חרושת לדיקט.

תל־אביב רצתה להיות עיר קטנה לבנה נקיה והיא כפר גדול שחור מלוכלך.

עין־חרוד רצתה להיות מקום אחד, אבל כמו אמבה שהתפצלה, היא שני מקומות.

צה"ל רצה להיות צבאו של עם וצבאה של מדינה, והוא צבא שיש לו עם וצבא שיש לו מדינה.

משורר עברי רצה שתהיה לו שפה, והיום יש לו שפה שיש לה משורר.

אופירה לא רצתה בכלל לחלום. אופירה רצתה ישר להיות עובדה, ולכן היא נהפכה לחלום.

מה שקורה בחיים לדברים שרוצים ישר להיות עובדה, הוא שההיסטוריונים קוראים לזה “קונצפציה”. ובכן, אופירה היא קונצפציה. וקונצפציה, היא אותו דבר שלימים מתכנה מחדל. שלום לך, אופירה.

מורה־חיילת

אנחנו אורחיו של בית־ספר־שדה נעמה.

בית־ספר־שדה, כשמו כן הוא. בית־ספר, השוכן בתוך שדה.

בבית־הספר הזה אתה יכול לגור, לחיות, ללמוד.

צה"ל, שהוא צבא שיוויוני מאד, הועיד את הטובים לטיס ואת הטובות להיות מורות־חיילות.

מורה־חיילת זה מין פרח. מין פרח מוזר המכיר את שמות כל הפרחים. מין ציפור משונה המכירה את כל הציפורים. דג קטן המכיר את כל מיפלצות־הים, ועולם קטן סגור הנפתח אל העולם הגדול הפתוח.

יונת ועינת. וליאת. ציפי וחווי. מרווה. חווה. מעיין.

אני מבוסס עם חווי בביצות המנגרובים.

היא חופנת בידה חילזון. זה לא החילזון הקטן שאתם מכירים, זה חילזון־ים גדול, אף־על־פי שהוא צעיר. הנה הגוף שלו מתפתל ויוצא מן הקונכיה. בקצהו, מגל ירוק, עשוי כיטין. במגל הזה הוא קוצר לו עשב־ים ואוכל אותו. כך, זוחל על הקרקעית, מניף את גופו שבקצהו המגל החד, מכסח את העשב ומגישו אל פיו.

וזה נחשון־הים על חמש זרועותיו, וזה הקיפוד המצוי, אך הנה הקיפוד המסתווה. הנה סרטן ירוד אוכל חול ומסנן מתוכו את החומר האורגאני ומתיר אחריו גללי־חול נקיים, סטריליים. והמדוזה השוחה כשהיא הפוכה. מלפפון־הים השולף את מעיו וסרטנים ירודים מכוסים אצות וסרטני־נזיר המחפשים ומוצאים להם קונכיה לחיות בה ותולעים הבונות להם בית־אבן דמוי־צינור וחלזונות טורפים הקודחים חור בצדפה ומוצצים את לשדה. והנה שלד של קיפוד שתוכו סרטן מהלך, והנה ספיראלה עשויה חול ודבק ובין החול ובין הדבק ביצי־רכיכות, שהפרישו מגופם את הדבק ואת הביצים והדביקו אותם אל חול עשוי גרניט ובנו אותו כמיגדל־בבל זערורי ספיראלי.

המנגרובים הם עצים שגדלים במים מלוחים. ויש להם מנגנון סופח־מים נגד החוק. אוסמוסיס הפוך. המים המלוחים פחות סופחים אליהם בנימים את המים המלוחים יותר, וזה מה שקרוי שלא כדרך הטבע אבל זה הטבע. ואחר־כך יש מנגנון סינון, והעלים מפרישים את המלח אל צידם התחתון, והוא כולו לבן מבהיק גבישי מלוח. והואיל והקרקע כולה טין ואין בה אוויר, הם מצמיחים שורשי ־אוויר, כדי לנשום. ובקצה השורש, עדשית זעירה, הנפתחת בשפל כדי לנשום ונסתמת בגיאות כדי שלא לאפשר חדירת מים.

מעבר למנגרובים, שלוליות הגיאות והשפל, על מצע של סלע העשוי כולו חדודים חדודים, גבים קטנים, ובהם רוחשים חיים סוערים קטנטנים.

לבוסס בביצה מפחיד. הרגל שוקעת כמעט עד הארכובה. לבוסס בשלוליות דוקר. כף־הרגל כולה חתכים ובקעים.

בתוך המנגרובים, גן־עדן לבעלי־כנף. שם מקננים עופות המים. משק־כנפיים כאשר אתה מתקרב. לגונות מלוחות וחמות כמו אמבטיה רותחת.

המורה־החיילת יודעת לקרא לכל דבר בשמו. כל־כך קטנה, אבל כל ־כך מלאה בכל מיני דברים והיא ההיסטוריה של כל מה שקרה לנו כאן.

רגלה היחפה או המסונדלת עברה את התקופות. היא בוססה בביצות הקדחת של סוף המאה שחלפה, ואז קראו לה רוזה או גיטה או מנוחה. והיא סללה כבישים בגדוד־העבודה ושם קראו לה אולי רחל, אולי ריבה, ובפלמ“ח קראו לה שוש או ציפי ובלח”י קראו לה אריאלה.

תמיד היתה לה רגל שזופה בתוך סנדל לבן. תמיד היו לה צמות. תמיד היתה שרה בלילות על החוף.

תמיד היו לה צמות.

במצדה מצאו את העצמות שלה, וליד העצמות, הצמה והסנדלים.

תהום

לבידואים יש פיתגם: צל אבן וצל עץ, צל אבן עדיף.

על חוף הים יש גם צל, גם רוח קרירה. וזאת, בחום הנורא ביותר.

צל האבן עשוי מצינר.

צינר הוא סלע שצמח מעל לים, ושהגלים ליחכו אותו מתחתיו, ושבעלי־חיים ניקרו בדפנותיו שקערוריות, עד שהוא נהפך למעין כיפה שאתה יכול לשבת ולשכב מתחתיה. וכאשר אתה שוכב מתחתיה בצל, אתה חש ברוח הקרה המנשבת אליך מהים הלוהט על האדמה הלוהטת באוויר החם.

מהצל, אתה נוחת אל תוך המים.

ומיד ללא אזהרה, אתה על־חופי התהום.

אתה הולך על קרקעית ישרה, בעומק של 20 ואולי 30 סנטימטר. למה ישרה. למה זה שולחן־אלמוגים. ולפתע ללא אזהרה נגמר השולחן, ואתה רובץ על בטנך ועינך וצופיה אל מעמקים. השולחן מסתיים במצוק. עומקו של המצוק יכול להיות 6 מטרים, 30 מטר, 80 מטר.

פחד־גבהים.

כמו לעמוד על מעקה של בית שגבהו בגובה מיגדל־שלום.

המים צלולים כל־כך. אתה רואה את כל העומק ורואה את קרקעית־החול הזהובה שמתחתיך בעומק הנורא הזה. העובדה שאתה בסך הכל צף על בטנך על מים שעומקם 30 סנטימטר, אינה יכולה לנחם אותך מהפחד שאחז בך.

מי זה הצל הזה הזוחל שם במעמקים. האם הוא מתקרב אליך, האם הוא הכריש או הברקודה, האם הוא רק התחש של המישכן, התחש שהוא פרת־הים, הסירונית שנגלתה ליורדי־הים, חציה אדם וחציה דג. האם זה כריש צמחוני או לווייתן טורף, או כריש טורף או לוויתן צימחוני. התחש הוא יונק ימי. יש לו שדיים, לנקבה, כמובן, והוא קוצר עשב תת־ימי ועורם אותו לערימות ואחר־כך הוא אוכל את הערימות. עוד מעט לא יהיה תחש. הוא נכחד. אין לו הגנה.

קוראים למקום כזה “אתר־צלילה”. אין שני אתרי צלילה דומים.

תלוי בגובה המצוק, במרחק שלו מן החוף, בהסתעפויות שלו. יש אתרי צלילה, כמו “חוף גן־עדן”, שהם מערכת סבוכה של תעלות ובריכות, בריכות ותעלות, קניונים ולגונות, מין לבירינט שאם לא תשחה בו מאחורי מדריך, ספק אם תדע לצאת ממנו. ויש עין־סיד, עמוק מפחיד, ויש ה“טאור”, שבו מגדלים של אלמוגים, דמויי טירה.

יש מינהרות בתוך הסלע הימי שבעדן אתה משתחל לעומק ואחר־כך יוצא הצידה ונפלט אל הים הפתוח, שלא נדע. יש מצוקים ועליהם חבל שלאורכו אתה יורד למטה. שלא נדע.

החלילן, שהוא דג ארוך דמוי דג־חרב הדומה לחליל, המחליף צבעים להנאתו כאשר אתה מתקרב אליו, והלוקוס, הלא הוא דג הזאב הידוע לנו כל־כך מן הסיר ומן הקדירה ומן המחבת, מחליף במים צבעים לפי המצב ומצב־הרוח. כשהוא פוגש בידידה, צבע אחד. בידיד, צבע אחר. באויב, צבע אחר. וכהרף עין. למרבית הרכיכות והסרטנים צבעים נהדרים בתוך המים, אבל אם תצוד אותם הם ייעלמו. הצבעים לא שייכים להם. הם שייכים לאצות הדבוקות אליהם ומטמיעות מזונן בעזרת קרני־השמש. אין שמש, אין הטמעה, אין צבע. ראה למשל חסילון בתוך המים וחסילון בחנות־הדגים, לא אותה חיה.

המין בים הוא נושא לקינאה. בתוך הקימורת של הצינר, דבוקים אל הסלע בלוטים. בעונת הרביה, כל אחד מהם מחליט אם היום הוא זכר, או היום הוא נקבה. אם היום הוא זכר, הוא מפרה את זה שלידו שהחליט שהיום הוא נקבה, או להיפך. לפי מצב־הרוח. ניסיתי לדמיין לעצמי מצבים שבהם זכר של אתמול שהיה נקבה שילשום, החליט לקיים היום, עם נקבה של אתמול שהיתה זכר שילשום, יחסים לסביים. או למשל נקבה של אתמול, שהיתה זכר שילשום, מחליטה לקיים יחסים הומוסקסואליים עם זכר של אתמול שהיה נקבה שילשום.

תהומות.

על מאלפי גמלים ועל נאדות

הגמל אינו נולד מאולף.

אף־על־פי שאין כיום בטבע גמלי־פרא, אף־על־פי שנמסר על עדרי גמלים פראיים במונגוליה פה ושם, סביר יותר להניח שאלה גמלים שהיו מבוייתים, והתפראו. הגמל הוא בכל זאת חיה פראית. לא חתול הוא ולא כלב, לא סוס ולא פרה. הגמל הוא חיה גאה ועצמאית, החיה בסימביוזה עם האדם אבל לא בריעות.

אצל הבידואים עובר סוד אילוף הגמלים בתוך המישפחה. מאב לבנו, אבל עוד מעט ילך הסוד לאיבוד ויותר לא יהיו גמלים מבוייתים.

בקרוב לא יהיו גם נאדות מים.

הגמל, בניגוד לקאדילאק, הוא עדיין ספינת־המידבר הטובה ביותר. ונאד המים, בניגוד למיכל הפלסטיק, הוא עדיין הכלי הטוב ביותר לאצור בו מים. שניהם על סף הכחדה.

הנאד, העשוי מעור עיזים, מחלחל. בהיותו מחלחל, הרי שהמים היוצאים ממנו בנימים, מתאיידים על־פני שיטחו. ההתאיידות גוזלת חום מהמים האצורים בתוך הנאד. גזילת חום היא מה שקרוי בפינו “קירור”. כך מתקררים המים בתוך הנאד. וכשאתה צועד בשיירה עם הבידואים ועם גמליהם. אתה שותה מים רותחים מתוך מיכל פלסטיק ומים קרים מתוך נאד עיזים, והרי לך הציביליזאציה.

הגמל אינו אוהב שיבריכו אותו, ולא שיקימו אותו, ולא לשאת משא ולא לציית לרצון הרוכב עליו. חכמתו של הבידואי המאלף היא לכוון לרצונו של הגמל, ולהעמיד פנים שזו היתה פקודה. למשל, אם הגמל עוצר במהלכו ללעוס פרעושית, עשב נהדר ריחני מזין, מעמיד הבידואי פנים כאילו ציווה עליו כזאת. הגמל הולך יפה על שטח מישורי. לא הולך יפה במורד. במורד הוא נפחד, ועל כן גם מפחיד.

אבל עוד מעט, עוד מעט קט, לא יהיו יותר מאלפי־גמלים. ואז יאכלו הגמלים את הפרעושית להנאתם, ללא מגע־יד־אדם.

עדיין לא מיתמר עשן מארובת חפציבה. כל עוד לא מיתמר העשן, עדיין ניתן לראות את פח הזבל המשתרע מגיבעת אולגה ועד לשפך נחל חדרה. בבוא היום, כאשר העשן יכסה את החוף, והחשמל יאיר את בתי ישראל, יישאר פח הזבל הענק הזה בחזקת רואה ואינו נראה. רק ריחו יישאר, וריחו יתערב בצחנת הפחם השרוף, עד שלא יורגש כשלעצמו.

פעם היו בנחל חדרה מים זכים, ובנחל התנינים היו תנינים ובנחל אלכסנדר היו צבים. פעם בחפציבה היתה חורשה וקזינו וסירות שטו על מימיו וזוגות יצאו במחול על רחבת הריקודים וכאן היתה ריביירה. ומסביב היו פרדסים ויערות אקליפטוס ובביצות, שלמען האמת מעולם לא יובשו כליל, היו עופות מים, ובחורשה היו נערי תנועות־הנוער עורכים קומזיצים ונשבעים אמונים למדינת היהודים שקום תקום.

לרגלי תחנת המשטרה של גיבעת אולגה, משתרע חוף הרחצה העתיק של חדרה, היום לא בשימוש.

מידרון תלול של כורכר משתפך אל תוך מיפרץ זרוע סלעים. סלעי אבן חול, מכוסים אצות, ואין איש מאופק עד אופק.

נר הלילה והעדעד מכסים את צוקי הכורכר. ים יפהפה שאינו מבין מה עושים לחופיו, עדיין משלח את גליו ללחך אותם, ועיר מוזרה בשם גיבעת אולגה אינה יודעת כלל עד כמה היא קרובה אל הים. קח מכאן את העיר הזאת ואתה יכול להניח אותה בכל מקום. כמות שהיא. היא לא תביט אל ההר או אל העמק כשם שאינה מביטה אל הים. מי יודע אם היא יודעת להביט אפילו אל עצמה. מה היא אשמה. כך עשו אותה. כך עשו ערים, שאינן ערים אלא פיתרונות דיור, כאילו שמה שצריך האדם הוא דיור, ולא חיים.

פוסיידון של אלביון

צפונה מצוק הכורכר הסוגר על המיפרץ שפעם היו ילדי חדרה שוחים בו, עומד מיקדש יווני עתיק לאל הים, פוסיידון.

אלה הן חורבות מועדון הקצינים הבריטי, וחורבות הקזינו לקצינים הבריטים. כל מה שנותר הוא כמה עמודי בטון עגולים, הצופים בגאווה אל הים, כאילו היו עמודי שיש של מיקדש עתיק. הבריטים ידעו להוקיר נוף, והעמידו את מועדוני הקצינים שלהם במקומם הראוי.

אני מחפש בחול קופסת “פליירס” ישנה. או פחית בירה עתיקה. אין.

כאן הם היו באים להינפש, כאשר היתה אימפריה. כל האימפריות באו להינפש כאן. יש כביש תורכי, לאורך החוף. כביש תורכי הוא הכביש הסלול ואינו סלול, אבנים גסות תקועות באדמה. תשתית ללא גימור. הכביש התורכי מוליך אל חורבות בית המרחץ התורכי, שהיה כאן כאשר היתה אימפריה תורכית. לי אין ספק שיש כאן גם איזה מרחץ רומאי של האימפריה הרומית, קבור בחול. ואולי לא. אבל מכיתות שיש, יש.

אני מנסה לדמיין לעצמי את הפחה התורכי שבא לפוש כאן. את הפרשים שדהרו על גבעות החול והכורכר. ותמהני אם בא הנה עם ההרמון כולו, עם מקצתו, או בלעדיו. אולי היה זה תענוג השמור רק לגברים.

ואת הקצינים הבריטים, שהישוו רשמים עם מועדון דומה בהר הלבנון, או למרגלות דמשק, או באלכסנדריה, בין מילחמות עולם, בין שליחות לדיכוי מרד ערבי או עברי או כל מרד שהוא. אני יכול לראות אותם מניפים את כוסות הבירה הגדולות ושרים ביחד שירי מולדת וגעגועים אל פיקדילי.

מנסה לנחש את המבט בעיניו של יהושע חנקין, כאשר ראה את המקום והחליט לגאול אותו.

חושב על סבא אחד בביאליסטוק, שקנה מיגרש בחפציבה, כי האמין שכאן תהיה הריביירה של ארץ־ישראל, וכאן יבנה לו בית על חוף הים, טובל בירק ושושנים, עם גפן המטפסת על לגג הרעפים האדום, ועם חלון מקושת מול הים הכחול.

חושב על המעיין המסריח ליד קיסריה, ועל התושבים הנלחמים בחירוף נפש להישאר ליד המעיין המסריח הזה שהוא ביתם עוד בטרם הסריח. עוד מהימים בהם היה מעיין מים חיים.

אנדרטת הפסולת

מכאן צפונה, פח הזבל הגדול.

אינני מאמין שניתן למסור את ההתרשמות ממנו בציור, בתצלום, במה שהוא. צריך לבוא ולראות. כל קבלני הבנין של כל איזור הצפון, באים הנה לקבור על החול הזהוב את פסולת מיפעל הבנייה של הציונות.

פסולת של ברזל ופלדה, של זכוכית ובטון, של טיט וזוהמה למיניה, חומר מת ועקר, שאינו מתחבר אל הנוף אך גם אינו ניתק ממנו. קילומטרים על גבי קילומטרים. לכל מלוא העין. אתה נוסע בתוך פסולת, ונדמה לך שלעולם לא תיגמר. כאן אין חיים. כאן המדינה אינה קיימת. היא נעצרה לפני גל הפסולת המונומנטלי. מעבר למונומנט הזה, יושבים בני אדם בכורסאות, מפשילים וילון, ואינם יודעים שארצם אינה נגמרת בים הלוחך את הכפים. היא נגמרת בגל של פסולת, והוא גבולם.

יש קצת חיים בתוך הפסולת. פה ושם מאהל בידואי ממורטט, ושם ראיתי סוף־סוף למי אני עמל.

ראיתי פרה הולכת ואוכלת עיתון. היא הלכה לאט־לאט, בכוונה עמוקה, ולאט־לאט לעסה את העיתון שלאט־לאט נבלע בתוך פיה. אני חושב שהיא אכלה את מה שאני כותב עכשיו.

מאחורי הפרה הלך בידואי קטן ולא התעניין בתוכן הסעודה של הפרה.

זבל רישמי

מחוץ למיזבלה הבלתי־רישמית והבלתי־חוקית, יש לה לעיר חדרה גם מיזבלה רשמית.

המיזבלה הרישמית עומדת ברובה על אדמה פרטית, אם איני טועה.

המיזבלה הרישמית משתרעת לרגלי יער האקליפטוסים העתיק, זה שנותר לפליטה, לרגלי תל עתיק, שהוא אולי אחד התילים שאינם רבים, של ישוב כותי, והכותים, הלא הם השומרונים.

היום כבר לא זוכרים את הכותים. הם כימעט ולא הותירו רישומם באדמת הארץ, משום מה. אבל הם הובאו הנה על־ידי מלכי אשור: “ויבא מלך אשור מבבל ומכותה ומעוא ומחמת וספרווים ויושב בערי שומרון תחת בני ישראל ויירשו את שומרון ויישבו בעריה”.

בתחילה, לא יראו הכותים את ה‘. וה’ שילח בהם אריות ויהיו הורגים בהם. ואז ציווה מלך אשור לשלוח אליהם כוהן מן הגולים ללמדם את מישפט אלוהי הארץ. והסוף היה כך: “את ה' היו יראים ואת אלוהיהם היו עובדים כמשפט הגויים אשר היגלו אותם משם”.

משהו כמו חצי־תה חצי־קפה. אבל האמת ההיסטורית אינה כזאת. למעשה היגלו מלכי אשור רק את האצולה, ואילו השומרונים הם עם הארץ שנותר על אדמתו, עם הגולים שהיגלו מלכי אשור ממרחקים הנה.

בימי שיבת ציון, פנו השומרונים אל זרובבל בבקשה להשתתף בבניית בית־המיקדש. “כי ככם נדרוש לאלוהיכם ולו אנחנו זובחים מימי אסר חדון מלך אשור המעלה אותנו פה”. ועל כך ענה להם זרובבל “לא לכם ולנו לבנות בית לאלוהינו”.

כך נפרדנו מאחינו למחצה, עד עצם היום הזה. היום מי זוכר שהשומרונים מרדו במאה החמישית והשישית בביזאנטים, מרידה שדוכאה עד תום והותירה מהשומרונים אבר מדולדל. מי זוכר שפעם היו להם מלכים, וששני מלכים שומרוניים מלכו על קיסריה?

ובכן, הנה תל כותי. זכר לאח חורג שהפך לאויב נורא ומסוכן ושכיום, לאחר שכימעט ונכחד, שוב קיבלנו אותו, אך איננו יודעים עליו ועל ההיסטוריה שלו מאומה.

עמק עכור לפתח־תיקווה

לרגלי תל הכותים, בשיפולי מיזבלת חדרה, פלא של יצירת הטבע מחדש, לאחר החורבן שממיטה עליו הטכנולוגיה.

כאן היתה גיבעת כורכר נהדרת, שהפכה למחצבת כורכר. חצבו חצבו עד שלא נותר כורכר. נותרו רק בורות ענקיים.

ואז בא הטבע, ומילא את הבורות מים. היום יש כאן שני אגמים מופלאים.

מהיכן שהוא, ואין יודע מהיכן וכיצד, הגיעו הנה דגים. יש כאן אמנונים, ויש כאן גמבוזיות. מי שרוצה, יכול לשבת עם חכה ביד על שפת הבריכה המוזרה הזאת המוקפת גיבעה פצועה, לחלום בהקיץ ולצפות לדג כסף שיפרפר על החכה.

גם עופות המים חזרו הנה. מהם כאלה שלא ניראו זה שנים רבות.

ויש אצות מים ויש צימחי מים. גן־עדן קטנטן, נחבא מעין רואים מאחורי תילי פסולת ואשפה, במקום שבגלל הריח, איש אינו מגיע אליו להוציא את עובדי הנקיון.

אילו היה למישהו השכל והרצון, אפשר היה להוציא מעז מתוק, להפוך את המקום לשמורונת טבע.

עתיד

אל המקומות האלה באתי עם ארכיטקט, שחיפש מה לעשות בעתיד לאורך החוף, ועם חיליק, איש החברה להגנת הטבע.

אשר לארכיטקט, אין כל בעייה. הדבר היחיד שמגיע לנו מתחת לארובה, הוא שיכון. ואכן אומנם יש פרוייקטים, מה שנקרא, והיכן טוב יותר לגור מאשר בצל הארובה, על מה שהיה פעם תל הפסולת הלאומי. שאלה הגיונית היא כמובן: להיכן ישליכו את הפסולת של השיכון שייבנה על תל הפסולת?

יהיה טוב.

נחל עמוד יפה משתי סיבות: אלוהים, והאדם. על אלוהים אין צורך להרבות במלים. אלוהים ברא את העולם טוב ורע, יפה ומכוער, נדיב ואכזר. יש מקום לסברה התנ"כית, שלפיה ברא אלוהים את האדם בצלמו, שכן, האדם עושה את העולם לטוב ורע, ליפה ומכוער, לנדיב ולאכזר.

בנחל עמוד חברו שניהם לעשות פנינה. פנינת אלוהים וטבע, ופנינת יצירת האדם.

הוא מתחיל בגליל העליון, בהרי צפת. חוצה את הגליל התחתון ונשפך אל הכינרת. ארכו 18 קילומטרים והוא מלא עינות מים חיים.

בדרך אל המעיין, הראשון, עין פועם, אתה פוגש בפחמאים יהודים.

חלק מאנשי המיצפים שהתיישבו כאן, החליט ללמוד את המקצוע העתיק הזה של עשיית פחמי־עץ. זה לא כל־כך פשוט כפי שזה נראה ונשמע. וצריך הרבה סבלנות, וצריך פשוט לישון ליד המשרפה ולהשגיח עליה יומם ולילה, וזוהי בפירוש עבודה פרימיטיבית.

אם זה לא יצליח, אפשר תמיד להביא פחמאים ערבים, אבל אז הרי אפשר להביא ערבים בשביל כל דבר. מה גם שהם נמצאים בשפע בסביבה, ובעצם תמיד היו כאן. תעשיית הפחם, כמו הרעייה המבוקרת, חיוניים להתפתחות החורש; הם בעצם התחליף לברירה הטבעית, ומסלקים את החומרים הדליקים מהסביבה וכך מצילים את היער משריפה.

הפחמאים היהודים שלנו נראים ישראלים טובים, קלאסיים, מהאלבומים, מתולתלים וחייכניים, צעירים. נראה מתי יבוא הפחם.

עין־פועם

עין־פועם הוא הסיפור הרגיל של מעין בארץ־ישראל.

הוא נמצא בתוך בית עשוי בטון. מנחם פותח לנו את המעיין במפתח ואנו נכנסים פנימה. מנחם הוא ראש צוות רשות שמורות הטבע בהר מירון. מי שיש לו מפתח אל המעיין, רואה את הסלעים הגדולים שמתוכם בוקע הפלא הזה. כי עין־פועם הוא פלא.

זה מעיין קארסטי, שנביעתו אינה יציבה, אלא מתרחשת בפעימות. על כן הוא קרוי בערבית “עין־ג’ין”, שפירושו מעיין השד. מעיין קארסטי, שכמוהו לא מעטים בארץ וכמה מהם קרויים “עין־השד”, פועל בעיקרון הסיפון, גישתה בלשוננו. יש לו בריכת־אגירה נמוכה, המתמלאת מצינור תת־קרקעי עליון. כל זמן שהמים בבריכת האגירה התת־קרקעית לא הגיעו לגובה מסויים, לא תהיה נביעה. כאשר מושג הגובה, מתחילות הפעימות, והמעיין נובע בחזקה עד שהוא משתתק שוב. עין־פועם מסוגל להפיק בפעימות־השיא עד 1000 מ"ק לשעה, והחל מסוף מאי הוא נחלש עד שהוא מתגבר שוב.

פעם היו עצי־תאנה מסביב, וגם עכשיו יש. העצים מחכים שבית הבטון יקרוס תחתיו, ואז שוב יוכלו לצמוח ליד המעיין. בינתיים, התחכמו כמה מהם והחדירו שורשים עבים לתוך בית הבטון.

ראיתי בארץ עצים שגדלו ליד מעיין ולפתע נלקח מהם המעיין.

מימי עין־פועם הולכים לצפת ולבית שמאי, ומה שנשאר מהם לאחר מכן הוא מעט, ונועד להשקות את הבוסתנים העזובים שבהם עוד ידובר.

עין תאנה

ערוץ הנחל זרוע חורש טבעי ובוסתנים של אדם.

עצי הדולב מגיעים עד לגובה של 30 מטר.

עצי צפצפה. ערבי־נחל. אלה ואלון. אשחר. שיחי פטל וקיסוס.

וכל פרי הארץ: גפן תאנה רימון, שקד ואגוז המלך. שסק ולימון. תות.

עין־תאנה, מפגש נחל מירון עם נחל עמוד, נזכר בתלמוד והיה מקום ישוב. המעיין יציב ומספק בכל ימות השנה 60 – 80 מ"ק לשעה. כמובן שהמעיין חסום, והדבר נעשה עוד בימי הבריטים, ורק לפני כמה שנים עבר לידי “מקורות”. למרבה המזל, תמיד יש קילקול במכון המים, וכך קורה שתמיד יש מים באפיק. אילמלא הקילקולים, לא היית רואה כאן מים.

בעין־תאנה מתחיל החזיון המרהיב של הבוסתנים, אמות־המים וטחנות־הקמח. אמות־המים הן לפחות בנות 400 שנה. בדרך כלל, האמה העליונה משרתת את הבוסתנים, והתחתונה הולכת אל טחנות־הקמח. משהו כמו 20 טחנות.

אמות־המים הישנות היו עשויות חומר. וחומר, דרך אגב, הוא מה שאנשים בטעות קוראים חימר, וחימר הוא אספלט.

הבריטים תיקנו את האמות ויצקו אותן בטון.

בטון בריטי הוא בטון אמיתי. עומד 40 שנה ואין בו סדק.

לאמות־המים יש סכרים ויש פתחים, וכך מטים את המים לאן ומתי שצריך, וזה מה שקרוי חקלאות שלחין במדרגות.

בכל מקום שבו יש ירידת מיפלס, נקווים המים לבריכה וממנה הם ממשיכים לזרום באמה. הבריטים שהיו עצלנים, ביטלו את הבריכות ופשוט קדחו ארובה בכל ירידת מיפלס.

מה זה בוסתן

בוסתן הוא הדרך האמיתית היחידה לאדם לשבת תחת גפנו ותחת תאנתו.

בבוסתן, הגפן מטפסת על התאנה ומטפסת על הרימון. בין כולם משתרבבת לה משוכת צבר, ולפתע, בלי סיבה, אגוז מלך שכשמו כן הוא, הדור ומלכותי, מזדקף. שסק פה, כמה עצי־לימון שם.

שומעים את הרוח בין ערבי־הנחל. שומעים את המיית המים.

יושבים בבית־אבן.

הנה הוא הבית. אחד הבתים ששרדו כאן.

לפני הבית מיבנה אבן עגול. פעם, כשבעל־הבית עדיין היה כאן, זו היתה מיזרקה. כן, לבעל־הבית בנחל עמוד התחשק שתהיה לו מיזרקה, וכן היה. מעל למיזרקה צמח עץ חרוב ענק. הנה הוא. מסביב היה ספסל־אבן עגול ורחב. הנה הוא. וכך, לעת ערב, היה האיש יושב על ספסל האבן מול המיזרקה, תחת עץ החרוב. הוא היה מביט אל ההרים מסביב, שומע את שאון טחנות־הקמח, רואה את צבעי השקיעה.

אין, ולא היה, ולא יהיה בעולם דבר כזה. איש תחת גפנו ותחת תאנתו.

כל האנשים בעולם שישבו תחת גפנם, ישבו עד שנעקרו. תמיד בא אדם ועוקר אדם מתחת גפנו. גם אנחנו ישבנו פעם תחת גפן ותחת תאנה.

אולי כך בדיוק נראה המקום הזה אז, כאשר אנו נעקרנו ממנו.

עזוב.

שריד.

עצוב. אנו ממשיכים.

ממשיכים, מפני שבכמה מיבצעים גוייסו נערים מבתי־ספר לפתוח את אמות־המים מחדש. זה היה ג’ונגל מכוסה עשבים רעים, והיום האמות נקיות ומים נקיים זורמים בהן. הנה הם, עם טוריות. איפה רואים היום נער עברי עם טוריה ביד. הם מזיעים, עייפים, אבל נלהבים, וכשהם עייפים מאד, קופצים למים.

מבטשה

כשהגיעו עולי־ספרד אל הרי צפת, חיפשו להם עיסוק שהיו מורגלים בו. שם, בחצי אי־השפנים עסקו בבטישת צמר. לבטוש פירושו לדרוך ברגלים. ואומנם, את הצמר שנגזז, צריך לבטוש ברגלים בתוך מים זכים, מים שכמעט ואינם מכילים כלור. כך ניטווים חוטי־צמר חזקים, שמהם אורגים את אריג הצמר. בנחל עמוד היו מים זכים, והנה באו העולים ובנו את המבטשה.

הבטישה לא נעשתה ברגלים. המים ירדו אליה בארובה, במפל חזק, והניעו תוף גדול שבתוכו היו קבועים פטישים, והפטישים היו חובטים בצמר.

שימעו של הצמר שבא מנחל עמוד יצא למרחוק, ובאירופה היה נמכר במחירים גבוהים. שנה תמימה היה צריך אדם לעבוד כדי לרכוש לו חליפת־צמר מנחל עמוד.

טחנה

כל מה שיכלו המים להניע, כאן הם הניעו. מגיזות הצמר עשו חוטים ומגרעיני החיטה עשו קמח.

טחנה שייכת לאגדות. הטוחן, בת הטוחן.

גם אל הטחנה, יורדים המים במפל בתוך ארובה, ומניעים את גלגליה. והרכב סובב על השכב וטוחן את הגרגרים.

לכל כפר באיזור היתה הטחנה שלו. לאחר תום עונת־הקציר, היו מתחילים הכפריים לבוא. דרכים לא היו. בשבילי הרים ובדרכי־עפר צרות היו הכפריים מגיעים עם בהמות טעונות שקים.

אפשר לחשוב על כך, לחשוב על שיירה של כפריים, על נעירת החמורים, נביחות הכלבים, שאון המים, צעקות בני־האדם. לחשוב על לינת־לילה, על השירים מסביב למדורה. לחשוב על ענבים שאתה קוטף ורוחץ אותם במימי־הנחל הקרים.

מי שראה עד איזה גובה יכולה גפן לטפס על דולב ענק, ראה.

נחל שכווי

בנחל שכווי, בריכת שכווי.

כאשר מנחם היה ילד בצפת, אפשר היה לקפוץ אל הבריכה מן הסלע קפיצת־ראש. היום כבר לא.

הבריכה מוקפת עצי־דולב. הילדים של הטוריות משכשכים בה ומשמיעים צוויחות נהדרות. קיסוס ענק מטפס אל קירות הסלע. הוא כמעט עץ. מכאן נגמרים המים הנקיים ומתחילה הזוהמה. נחל שכווי מביא עמו מצפת כמה ערוצים שהוא מנקז אל תוכו, אבל גם את מימי הביוב של הקהילה הקדושה, ומהמקום שבו נשפך השכווי אל הנחל עמוד ועד לכינרת, זה צינור ביוב. תם הנחל.

במוצא

כאן אנו נפרדים ממנחם ועולים על הג’יפ של עמיצור.

לפני הפרידה אנו שותים מים נהדרים ממעיין ללא שם.

טוב שאין לו שם. אף אחד לא לקח אותו.

הוא נובע בתוך הערוץ, מתוך האבן. נותן,ללא שם. 20 מ"ק לשעה.

אם יתנו לו שם, יקחו אותו. אז לא ניתן לו שם. שיהיה. איזה מים!

נסיעה לא ארוכה בג’יפ, ובבת־אחת אנו עוברים מהגליל העליון לתחתון.

ההבדל חד וברור. הצבע שונה. הצמחיה שונה. אם קודם היו לנו אלה ואלון, כאן הבולט הוא השיזף. הכל חשוף יותר. יבש יותר.

בדרך עוברים כמה מחפורות.

מחפורת הוא השם המודרני שנותנים למחצבה, כדי שלא יהיה צורך לשקם את הנוף שמסביב לה, לאחר השימוש.

יש בארץ סוף סוף חוק, לפיו חייבת כל מחצבה לעשות זאת, אבל אם קוראים למקום מחפורת, מחפורת אינה בגדר מחצבה.

הגניוס היהודי.

עיקבות

על דרך העפר, עיקבות.

עמיצור אומר, שכאן עברו שתי נקבות של חזירים עם שלושה גורים.

לנקבה טביעת־פרסה שונה במיקצת מזו של הזכר. פרסותיו של הזכר מתכופפות קצת כלפי פנים והן גדולות יותר.

במצוק של נחל עכברה קיני־נשרים.

במישקפת אפשר לראות גוזל נשר בתוך קן.

סלע עכברה היה מיבצר. יוסף בן־מתתיהו ביצר אותו. עכברה נפלה בחורבן עם כל הארץ. אבל יהודים המשיכו לגור בה. רבי ינאי הקים בעכברה ישיבה, ותלמידיה עסקו בחקלאות. וכאשר ביקש הקיסר אדריאנוס מיהושע בן־חנניה להביא לו פסיונים, הביא לו פסיונים מעכברה. יהודים ישבו כאן עד ימי־הביניים. כאן היו קברי קדושים: רבי ענאי ורבי דוסתאי ורבי נהוראי, וכאן לפי המסורת נקבר בתחילה רבי אלעזר בן־שמעון בר־יוחאי, עד שהועבר לקבורה במירון.

שמו של נחל עכברה בפי הערבים ואדי ריחאן, על שם עצי־ההדס שבו.

עכשיו שוכנים במצוק נשרים.

על הדרך, עור יבש של פרה. זה מה שנותר מפרה שמתה בשדה, לאחר שהנשרים אכלו את בשרה.

פתאום פרדס. כאן קיבוץ חוקוק. פרדס יפהפה ירוק בלב הגליל. לידו כרם זיתים.

כאן אנו קרובים כבר אל השפך של נחל עמוד אל הכינרת. אבל יש הפתעות.

הצומח והחי

אולי זה באשמת הביוב, אבל יש כאן על פני המים ומסביבם, מישטחי ענק של גרגיר־הנחלים.

זה צמח הגדל על מים זורמים, לעליו הבשרניים טעם חרדלי ובאירופה הוא נחשב כמאכל־תאווה מבוקש. בצרפת מגדלים אותו על פני שטחי ענק.

איפה שאין גרגיר־הנחלים, יש מישטחי ענק של נענע. גבוהה, ענקית, פורחת.

במים יש דגים. הם מטפסים נגד הזרם מן הכינרת ומגיעים כמעט עד צפת.

והנה העמוד שעל שמו הנחל. עמוד אבן ענק, טבעי, ובו מחילות של שפני הסלע.

גם על המצוק שממול, מחילות.

והנה הם. תחילה מופיע אחד, מראה את עצמו בבירור על קו הרקיע. ואחריו עוד אחד ועוד אחד.

הם מדלגים על הסלעים בזריזות, עד שמוצאים להם מקום מנוחה ושם הם נהנים מזיו החמה השוקעת.

יש בארץ יותר שפני־סלע ממה שרגילים לחשוב, ובעצם כמעט בכל מקום שבו יש סלע, יש גם שפני־סלע. באילת ובגליל וברמת־הגולן ובכרמל. לא מכבר ניצפו שפני־סלע בוואדי שליד הטכניון בחיפה.

בנחל עמוד היו נמרים. פגשנו בדרך את הבידואי שאביו הזקן, שעודו חי, צד את הנמר האחרון כאן. גם הנמר טדי, שגודל בגן־החיות של תל־אביב כאשר רק נוסד, נולד בנחל עמוד. ובכלל, במקום שבו יש שפני־סלע, שהם מזונם העיקרי של הנמרים, שם יש סבירות להימצאותו של הטורף הגדול.

מכאן אנו יורדים אל הכינרת. הנה גינוסר. כאן נחל עמוד אינו אלא מעבר מים צר בתוך צינור בטון מתחת לגישרון קטן. מי היה מאמין שהקילוח העלוב הזה היה פעם נחל. ועוד איזה. הגישרון אפילו אינו מסומן.

בחזרה לבוסתנים

נחל עמוד גווע.

גווע לא רק הטבע. גוועים גם מעשי ידי־האדם. בוסתן שאין מטפחים אותו, סופו כליה. היום, אין שום אפשרות להושיב במקום בני אדם שיתפרנסו מן הבוסתנים. הכל השתנה. שיטות העיבוד, ההרגלים. מי ילך ויפתח ויסגור אמות־מים. מי יעדור מסביב לעצים בטוריה.

הנחל, במידה שיישארו בו מים, יחזור להיות נחל פראי. פה ושם יימצאו שרידים לקיומו של האדם: גפן פראית, תאנה פראית, שרידי גדר אבנים, שרידי בית.

בשבתות יבואו אלפי מטיילים. יחנו בחניונים. ישימו פסולת בפחי־האשפה. אולי. אבל הבוסתנים ייעלמו אט אט והעצים לא ישמעו קולות בני־אדם החיים בצילם.

לילה מכושף יורד על רמת־הגולן.

השמים האפלים זרועים כוכבים.

השדות האפלים זרועים עיניים. עיני עכבישים ונמרים. עיני חזירים וצבאים. עיני אנפות־לילה ואוח־הדגים. עיני תנים וחתולי־בר וגיריות ודורבנים וזאבים וקרקלים ושועלים וארנבות.

עיניו של עמיצור סורקות את ים העיניים הזורחות בשדות השחורים. הוא נוהג את הג’יפ באורות כבויים על דרכי־העפר בין מיקווי־המים. בידו השמאלית הוא מחזיק את הזרקור. מדי פעם הוא נעצר. מכבה את המנוע, את האורות. שקט. הוא שומע את הרחשים בסבך, מאזין לקולות מרחוק, מריח את האוויר, בולש בעיניו את האפלה. עמיצור הוא חיית־בר, שנולדה וגלדה וחיה בבית־זרע. קיבוץ השומר הצעיר בעמק־הירדן.

פעם כתבתי על ידידי שאלתיאל שידע להריח שביל בלילה.

אחת מתוצאות הציונות היתה, שבארץ נולדו אנשים שידעו להריח שבילים בלילה. אבל לאחר שביליתי לילה ויום עם עמיצור, אני נשבע שהוא שומע את שפת הציפורים ומבין אותה. אומרים לי שלא קם עוד איש־שדה כמוהו, ועכשיו אני מאמין. הוא צייד וגשש וסייר וחוקר־טבע מעולה, שלא למד בשום אוניברסיטה, ואף־עלפי־כן פרופסורים מכובדים מקשיבים לו. הוא בעצמו היה ‘חית־בר’. אומרים עליו מיודעיו בתערובת של יאוש והערצה. לא מסתדר עם הקיבוץ. לא מסתדר עם חבריו לעבודה ברשות שמורות־הטבע ועם הממונים עליו. כמה פעמים החליטו לפטרו. כמה פעמים נמלכו ולא פיטרו אותו. אין לו תחליף. כזה הוא. חית־בר משיכון הוותיקים בבית־זרע.

ציפור בכל יד

על מידרון סלע נחות שש חוגלות. הזרקור תפס אותן. עמיצור מכבה את הזרקור. לוחש לנו שלא להשמיע רחש.

הוא יורד מהג’יפ. מתקדם לאט. כמו חתול. החושך בלע אותו. אנחנו ממתינים. שומעים כנפיים באוויר.

הוא חוזר כעבור שעה קלה, מחזיק ציפור בכל יד.

הוא פותח את שתי ידיו, והחוגלות מתעופפות אל הלילה. אנחנו ממשיכים.

נוסעים לאורך גדר־המערכת, על מצוק הירמוק. ממול, הכפר הירדני מוחייבה, מואר באור יקרות. ביום נראה את מפל המים החמים הנהדר, את האואזיס הירוק הזה בתוך הבזלת השחורה, את הלוע העמוק של הירמוק, אבל עכשיו לילה שחור.

עיני העכביש והזיקית

ביום, הזיקית מסווה את עצמה, לכן לא רואים אותה. בלילה אינה מסווה את עצמה. בלילה רואים אותה. לא ידעתי שיש כל־כך הרבה זיקיות.

הן תלויות כמעט על כל עץ. כאשר אתה מאיר את העץ, העלים והענפים כהים, והזיקית בהירה, חסרת פיגמנט.

העכביש קטן, אבל לא בלילה. עיני העכביש מחזירות אור ממרחקים עצומים, יחסית, ולאור הזרקור אתה יכול לראות עכביש ממרחק של מאות מטרים. לא ידעתי שיש כל־כך הרבה עכבישים. בלי סוף. ים של עכבישים.

על השביל מהלך עקרב שחור. כאשר האור נח עליו, הוא מתקפל לתנועת קרב, מכופף את זנבו קדימה עם העוקץ השלוף, מעל לראשו

סחור סחור הוא מהלך בתנועת־הקרב שלו. מכונת מילחמה שאינה מבינה את אשר קרה לה. מיהו האוייב? היכן הוא?

צפרדעים שרות. תן מיילל.

במקום אחר, עקרבוט מגודל מהלך על דרך־העפר. מחפש לו עקרב שחור לאכילה. והנה הסאגה. הסאגה היא חגב ענק, בעל מלתעות חזקות וצבתות נוראות. חגב טורף חגבים. למחרת אראה כחל מרים סאגה מן העשב ואוכל אותה באוויר, תוך כדי מעוף. שרשרת המזון, ואת הכחל אולי יטרוף הבז.

חזיר הבר

מתחתינו בריכות מבוא־חמה. דקלים בתוך הבריכות. אצות על המים. סבך.

זה רחש של דורבן, אומר עמיצור. הדורבן מתרחק בחושך. לא ראינו אותו.

קובץ 37 קבוצה 4 עמ' 217 במקור

שקט, אומר עמיצור. זה רחש של חזירים.

שקט, אנחנו שומעים את הרחש. מתוך הסבך יוצאים שלושה חזירי־בר מגודלים, ולידם חמישה גורים. הם הולכים בצעדי טיול כאילו היתה כאן טיילת. עכשיו הם מתחילים לשעוט, בחזרה אל תוך הסבך שממנו יצאו. עוד דקות ארוכות אנו שומעים אותם דוהרים, עד שהלילה משתתק שוב.

הם לועגים לכל הגדרות, תוחבים את ראשם החד מתחת לתיל, מרימים אותו בגופם וחודרים פנימה. לפעמים עולים על מוקש, אבל זה המחיר לשביל החזירים, וכך הם כובשים להם שביל. ידעתי על שבילי עיזים, אבל ביום ראיתי את שבילי החזירים, ואין לטעות בהם: פס של עשב צהוב רמוס בתוך הסבך.

הם פעילים בלילה, אבל בעצם בגלל קירבת האדם, אפשר לראות אותם גם ביום. בסבך הירמוק, ביער של נחל דליות לרגלי גמלא, בנחל יהודיה, בכל מקום כמעט.

צבאים

הזרקור קלט עיני־צבי. העיניים זרחו. נעלמו.

עיניים אחרות, של צבי אחר. כאשר הזרקור תפס אותו, קפא הצבי במקומו. לעולם לא תראה ביום את החיה בצורה כה חדה, כה ברורה. ביום היא מתמזגת עם צבעי־הנוף, ורק בתנועה אתה מבחין בה. בלילה, לאור הזרקור, התמונה חדה. הצבי עומד, בתוך אלומת אור זוהרת. אתה רואה כל פרט בגופו. והנה הוא מתחיל לדהור. בקפיצות, מנסה להימלט מאלומת־האור הרודפת אחריו. לא תמיד, לרוב, אתה יכול להגיע ממש עד אליו. חיה מהופנטת מסונוורת, ולקחת ביד עופר. צבי הבורח מיד, הוא צבי שכבר רדפו אחריו.

בתוך שדה־תירס אחד עשרות צבאים. בלילה אחד, ראינו לפחות מאה צבאים. חוץ מאלה שלא ראינו.

לא עוזרים החוקים. לא עוזר הפיקוח ולא עוזרים הפקחים. ציד אכזרי מתנהל על הצבאים. ואין מי שלא צד אותם. על גדר־התיל אנחנו רואים מעיים של צבי. הצייד פושט את העור עוד בשדה, משליך את הקרביים ומסתלק עם שללו.

והנה שלולית של דם קרוש על הדרך, ועקבות גרירה. כאן מישהו צד דורבן בלילה הקודם.

חתול־בר צועד, לא ממהר. לא נעצר כאשר הזרקור מאיר אותו. ממשיך ללכת ועושה רושם שהוא יודע לאן הוא הולך. עד אור הבוקר, ימצא לו טרף.

מריון זהוב, מכרסם קטן, בעל צבע יפהפה.

סלעית ישנה בתוך גומת סלע.

אנפת־לילה על שיח. מתרוממת באוויר ונעלמת.

שני תנים נתפסו בקרן־האור. הם מתחילים לדהור שדה.

אוח יושב על כלונס גדול. הוא אינו זז גם כאשר אנחנו מתקרבים אליו. אני יושב במושב הקדמי של הג’יפ. האוח עומד על הכלונס ומביט בי בעיניו הענקיות. גבהו כ־70 סנטימטרים כאשר הוא יושב. רק בשניה האחרונה הוא מתעשת, פורש כנפיים ענקיות וכמעט טופח על פנינו כאשר הוא מתרומם אל הלילה.

הקטופה

והנה היא, הקטופה.

אוח־הדגים בעברית. אחד העופות הנדירים ביותר בעולם.

באותו לילה, ראינו שלושה מהם. כמעט ולא ידוע עליהם דבר. עוד היום התגלו רק בשני מקומות בעולם: בציילון, וברמת־הגולן. ברמת־הגולן ניצפו כמה קינים של טורף הדגים הלילי המוזר הזה.

מהעופות הדורסים, רק שניים אוכלי־דגים: השלך, והקטופה. השלך דורס יום, הקטופה דורסת לילה. עוף דורס קרוי עוף דורס, כי הוא דורס את טרפו בציפורניו וחונק אותו בלחיצתן, שהיא לחיצת צבת של פלדה. עוף דורס גדול מפעיל כוח של 300 קילוגראם בלחיצה. 300 בכל רגל והוא דורס בשתי רגליו.

אין לי מושג איך רואה אוח־הדגים את הדגים בלילה, אבל קיניו במצוקים שמעל לנחלים, והוא ניזון מדגי מים מתוקים. יש להניח שהוא רואה את הדג, כשם שהאוח הרגיל רואה עכבר. אובדה.

גירית

והנה הגירית.

מחפשת לה דרך להימלט מקרן־האור. טורף קטן, יפהפה. ראש לבן זוהר בלילה עם שני פסים שחורים. כל קרובי מישפחת הסמוריים מתגוררים באיזור, אבל בלילה הזה לא ראינו אותם. את גירית הדבש, את הדלק, את הסמור. לגירית השיניים הגדולות ביותר בטבע, יחסית לגודל הגוף. היא אוכלת מה שבא, מן הצומח ומן החי. גם הדלק, טורף אכזר וזריז שצווארונו לבן ובו פס שחור. גם הסמור הקטן ממנו, אינם כה נדירים כאן וגם גירית הדבש שכשמה כן היא, אוכלת כוורות, שעורה עבה, אינה כה נדירה.

הגירית נעלמה לסבך.

והנה, הדורבן, גדול המכרסמים.

הפתענו אותו על שביל שגדר־תיל לאורכו. הוא מנסה להימלט מאיתנו ומחליט שהבטוח ביותר הוא פשוט לחצות את גדר־התיל. תנועה קלה של הראש כלפי מטה, והנה הדורבן חצה את הגדר והנה הוא מעברה השני והנה נעלם. גדר זה שום דבר.

צלף

הצלף פורח בלילה. בין הסלעים. שיח שחור מכוסה פרחים בהירים, נהדרים. ביום יבואו הדבורים למוץ את הצוף.

מצוק הנמרים

יש כאן נמר, אומר עמיצור.

בכלל יש כאן חיות־טרף. הזאב המקומי, למשל, הוא ענק בהשוואה לזאב־הערבה של עמק־הערבה וסיני. תת־המין המקומי הוא אותו תת־מין של אירופה. והוא בדיוק הזאב של מיכאל סטרוגוף, למי שזוכר. לא מכבר, לפני שלושה שבועות, נמצא פגר של זאב. מישקלו היה 34 קילוגראמים וגובהו, עד לכתף, היה 80 סנטימטרים. מפחיד.

כשם שהנמר של עין־גדי והערבה שייך לתת־מין הנמרים הקטן בעולם, כך תת־המין של הגליל ושל רמת־הגולן הוא הגדול שבעולם. אורכו, עד קצה הזנב, מגיע ל־2.2 מטרים.

עמיצור לא ראה את הנמר כאן. איש עוד לא ראה אותו. אבל הוא יודע שיש כאן נמר, ויש לו סימנים.

רק חיה אחת מאלה המצויות כאן,יכולה לטרוף חזיר־בר מגודל, שמישקלו מגיע ל־120 קילוגראם. חיה זו היא הנמר.

הנה הוא המצוק. המצוק ניצב מעל לשביל חזירים, העולה מאפיק הנחל על ההר. מן המצוק הזה מזנק הנמר למטה ונוחת על גבו של החזיר. לא פעם ולא פעמיים אלא פעמים רבות, מצא כאן עמיצור שרידי חזיר־בר גדול שנטרף.

תוכיח שזה נמר, אמרו לעמיצור.

אז עמיצור שלח לבדיקה גללים שמצא, ואמרו לו שזה אומנם גללים של נמר. אבל שיוכיח.

אז הוא מצא עיקבות של נמר, ויצק גבס בעקבות ושלח את הגבס לבדיקה. אז אמרו לו שאלה אומנם עקבות של נמר, אבל שיוכיח. ובקיצור, עד שלא יביאו את הנמר, אין הוכחה למציאותו של הנמר במצוק הנמרים.

לפנות בוקר אנו חוזרים עם עמיצור אל ביתו, שבבית־זרע.

אולי אתם רוצים חביתה, הוא אומר. על המקום אני עושה לכם חביתה עם פטרוזיליה.

אולי כוס תה. אולי תה עם עוגה, אומרת החיה מבית־זרע.

אנחנו הולכים לישון. עוד מעט יעלה השחר.

יש דבר כזה.

ויש גם רגעים. שהם אפילו יותר מהכל ומכל מה שאפשר.

שעת צהרים של יום קיץ, יום האמור להיות חם מאד, במקומות אחרים, אבל לא כאן.

אתה יושב על סלע. בצל עץ הדולב הענק.

רוח קרירה נושבת בערבי־הנחל. העלים הארוכים העדינים התלויים מהערבה. עץ גדול ענף, מסתלסלים ומתהפכים ברוח, שומעים קולות של ציפורי־שיר.

לרגליך, מעיין מפכה ובו מים צלולים נקיים, אתה מתכופף, חופן מים קרירים ומרווה את צמאונך.

יותר מזה אין, לא יכול להיות וגם לא צריך.

בערב אתה חוזר אל ביתך. מבט לחדשות. בגין, לנדאו, בורג, סעדיה מרציאנו, מודעי ואבו חצירא.

בבוקר אין עץ דולב, אין מעיין, אין רוח ואין ערבי־נחל.

עד הצהרים צריך לגמור את המאמר, לשלוח אותו למערכת. משהו על ענייני־היום. משהו על המצב המדיני. החברתי, הכלכלי, הלאומי.

הבעייה היא איך לזהם שוב את המוח שהתנקה והיטהר. איך להוציא מתוך המוח את הנחל ואת המעיין ואת עץ הדולב ואת ערבי־הנחל. ואיך במקומם להכניס שוב למוח את בגין את בורג את מודעי.

האם שני הדברים מתרחשים באותה ארץ. האם הם שייכים לאותה ארץ, האם מדובר באותה ארץ.

עד הצהרים השתחרר המוח מהמים הצלולים הזכים, מהצל, מהרוח ומצפרי־השיר, עכשיו בפנים בגין, בורג, הורביץ, ישיבות הקבינט הדולף, מדרגות־המס.

על ערבים בנחל תלינו כינורותינו.

אנחנו שוב כאן. העסקים כרגיל. חזרנו אליך שנית.

כאן אין צפורי־שיר. כאן מנסר הצרצר.

אין מה לעשות, רק לחכות שהכל יחלוף, או יתכסה במשהו.

בגין יעביר את לשכתו לירושלים המיזרחית, ואני אומר לעצמי: אם אשכחך, נחל־כזיב, תשכח ימיני.

בבוקר, אצל אביבה

אביבה טיילה על ההרים הללו וטיפסה בוואדיות האלה ובנחלים האלה, עוד בשנים ההן, שנות הפלמ“ח. והיום היא ד”ר אביבה רבינוביץ', ד"ר לבוטניקה, חברת קיבוץ כברי.

יש לה מרפסת קטנה בבית קטן בקיבוץ לא גדול, אבל!!!

מסביב!!!

לגור הם לא יודעים, עדיין, החלוצים האלה, אבל מסביב יש לה גן פורח ימ"ש. עץ ערבה ענק שכמותו לא ראיתי אפילו בנחל־כזיב, ואנו מסובים לארוחת־בוקר.

פרי הפאסילורה, ענבים, סלט, חביתה, הכל חוץ מהביצים צומח על הבית ומטפס עליו.

הפאסיפלורה, “פרח הפאסיון” – איך אומרים בעברית פאסיון? איך אומרים הפאסיון לפי מתיאוס, לפי יוהנס? – אומרים “תשוקה”, אבל זה לא זה. צמח טרופי שהובא אלינו. פירותיו אינם יפים למראה, יש להם עור חיצוני מקומט כלשהו, לא מגוהץ. טעות אנוש: הפרי משגע בטעמו. בוצעים לשניים, אוכלים את התוך בכפית, וזה טעם גן־עדן.

הפאסיפלורה גדלה בגני המלך מונטסומה, האצטקי. יש לה סגולות היפנוטיות, מרגיעה את מערכת העצבים. היא טובה מאין כמוה נגד נדודי־שינה, אלה הנובעים מאלכוהול ואלה מסיבות מוחיות. אכילת הפרי משרה שינה שלווה, חסרת דאגה, ומה שיותר טוב, הוא תמצית של הפרחים.

אנו יוצאים אל נחל־כזיב.

מונפור

פירושו “מצודת ההר”, אבל האבירים הטבטונים, שלא הצטיינו בלאטינית, קראו לה “שטארקנבג” שפירושו “ההר החזק”.

המצודה מעל אפיקו של נחל־כזיב, שבפי הערבים נקרא ואדי קוריין, והיא חלשה על הדרך לנמל עכו. המצודה נבנתה בערך בשנת 1226 בנייה גותית יחידה במינה, ועמדה לא פחות(!!) מ־40 שנה עד להתקפה הראשונה של המוסלמים, בראשות בייבארס, הנמר. ההתקפה הראשונה נכשלה, המצודה לא נפלה. חמש שנים לאחר מכן, נפלה ללא קום ומאז היא עומדת בחורבנה.

מבצר הוא סוג מיבנה שנועד ליפול במצור.

מהמצוק של נחל־כזיב אפשר לראות את החפיר המלאכותי, שהגן על המבצר מהצד היחיד שלא היה מוקף במצוקים. החפיר היה למחצבה שממנה נחצבו אבני הבנייה לביצורים, לחומות.

בעמק, שרידי חווה חקלאית שסיפקה אוכל למבצר כל עוד לא היה נצור.

אחד המקומות היפים בארץ. כל המקומות היפים בארץ הם הירואיים, טראגיים. שילוב של היופי האלוהי עם שיפלותו וזמניותו של האדם.

אלה תולדות הקידה והסירה

כאשר אתה על קו הרכס. עינך חובקת מרחבים רבים. אתה רואה הר מיוער, והר צחיח למחצה. אתה רואה עמק פורח, ועמק פורח פחות. אתה רואה מידרון מיוער בירוק בהיר, או בירוק כהה, או בלתי מיוער.

אין שום מיקריות בכל מה שאתה רואה. הכל כתוב וחתום בספר־הטבע.

גורלה של ארץ־ישראל תלוי ומתנדנד בין שילטון הקידה השעירה והסירה הקוצנית, לבין החורש, המרעה העשבוני, שדות־הבר והמדרגות המעובדות.

צל ושמש

במקום שבו יש צל, הארץ פורחת. במקום שבו אין צל הארץ הופכת לשממה.

במקום שבו יש צל, יש גם אדמה. במקום שבו אין צל, האדמה נסחפת, נעלמת. נשאר ישימון צחיח. טרשים.

בראשית היה החורש. עוד לפני בוא האדם. החורש כיסה את ארצות הים־היתיכון.

האדם בירא את החורש לחקלאות, למירעה.

יש מירעה מבוקר, ויש מירעה בלתי מבוקר.

במירעה מבוקר, נותנים קודם כל לעצי־החורש להגיע לגובה של שלושה, ארבעה מטרים. כאשר האלון והאלה והקטלב ושאר עצי החורש מגיעים לגובה שכזה, יש חצי־צל. בחצי־צל, מתרבים הצמחים העשבוניים: מהדגניים, שאין כמותם למירעה, ועד לצמחי התבלינים כאיזוב, כמרווה, ועד לשפע פרחי־הבר. כאשר נותנים לעצי־החורש להגיע לגובה שכזה, טוב לשלח בהם את המיקנה. העז אוכלת את החטרים הצעירים של האלון וכך מונעת מהאלון להפוך לשיח־בתה, והוא נעשה עץ גבוה, ענף.

בכל מקום שבו נפגע החורש – על ידי רעייה בלתי מבוקרת, על־ידי שריפות או על־ידי כריתה – נסחפת גם הקרקע.

ישנם שני מעגלי קסמים: כריתה־שריפה־מירעה־סחף־שדות קוצים וטרשים־שממה.

טיפוח החורש־יצירת אדמה־שפע של מירעה־שדות פורחים.

בכל מקום בו נעלם החורש, הופיעו שני צמחי השממה: הקידה השעירה והסירה הקוצנית. שלא נדע. הם מכסים הרים וגיאיות, שולטים על נופים ומה שבא בעיקבותיהם הוא שממה של קוץ וחרול וברקן וקמשון.

לעומת זאת: בכל מקום שבו החייה האדם את החורש – חזרו החיים. נעלמה הקידה, נעלמה הסירה הקוצנית.

מילחמת־היהודים לכיבוש המולדת, להפכה משממה לגן־פורח, היא בראש וראשונה מילחמה נגד הקידה ונגד הסירה. ראית מקום שבו מולכות השתיים – שם לא היתה ציונות. ראית מקום בו נעלמו – שם ניצחה הציונות.

סימן קריאה!

הזמן הוא הסתיו. מי שיצליח, בסתיו, לשלוח את המיקנה באורח מבוקר ולאכול את החטרים הצעירים היוצאים מצוואר השורש של עצי־החורש, הוא שתוך כמה שנים ישנה את פני הנוף.

גם בכל מקום שבו פרצה שריפה ביער, מופיעה מיד הקידה.

הסיבה לכך מעניינת. לקידה מנגנון מיוחד לשימור שורשים לשנים ארוכות. המנגנון מתבטא בעובי השונה של קליפת הזרע. אותו צמח מגדל זרעים שעובי קליפתם שונה. ככל שהקליפה עבה יותר, כך יידרש זמן רב יותר עד לנביטה. כאשר פורצת שריפה, נחרכות קליפות הזרעים ואז כולם נובטים בבת־אחת.

עוללות: בכל מקום באיזור הגליל המערבי, שבו כילו השריפות את יער האורנים של הקרן־הקיימת, צמחו לאחר השריפה אלון מצוי וקטלב. פאקט. לטבע, נשימה ארוכה. ומשריפה לשריפה ומחורבן לחורבן, הוא הקובע מה יהיו פני הארץ.

אלה המראות הנראים מראש ההר. אנו פוסעים בשביל, שנסלל לא מכבר על־ידי שלוש מאות וחמישים ילדי “השומר הצעיר”, לנשק אותם. אל השביל ואל מסכת שבילים בכלל, עוד נחזור.

נחל כזיב כשלעצמו

הרבה סימנים מעידים על כך, שנחל־כזיב היה נחל איתן, אפילו מי שאינו זוכר – ומי אינו זוכר – אינו יכול שלא לראות. את עצי הדולב המיובשים. את מישטחי הסלע החלקלקים, שהיו אפיקו של נחל זורם וגועש, לפעמים, ושבהם נקדחו גומחות עמוקות על־ידי אבנים מתגלגלות שסבבו במערבולת בזרם החזק וכך קדחו בסלע.

נחל כזיב הוא ממלכתו של הער־האציל.

שם יפה, לעזאזל, אבל למה. כל החיים קראנו לו דפנה. אם תנסה ללכת לחנות ולבקש עלי ער־אציל, מי ישמע לך. ומי המתכונאי שירשום “שימי קורט עלי ער־אציל, קמצוץ מלח וחצי כוס בצל קצוץ”. כאשר המדובר בסיר הבשר, הער־האציל אינו אלא דפנה. מה לעשות.

כאן בנחל השיח הזה נעשה עץ ענק, עבות. ריחו החריף נישא באוויר, משהו באמת. ואגב, חוץ מהעלים הריחניים, יש שימוש גם לפרי, שצורתו כזית. יש לו שמן אתרי המשמש לקוסמטיקה, והוא נדרש ביותר.

ער־אציל הוא קצת בגדר חידה. הוא אינו גדל על הר־מירון, ולא בגליל המזרחי, רק בגליל המערבי. על־פי אביבה, ועל־פי התיאוריות שלה ועל־פי דגימות הקרקע שלה, הסיבה היא שלער־האציל צריכת מגנזיום נמוכה. וסלעי הגליל המערבי, להוציא את איזור סכנין, הם סלעים גירניים מעוטי מגנזיום, על כן הם מצמיחים בשפע ער־אציל. היפוכו של האציל באלון, שהוא צרכן גדול מאוד של הרבה מאוד מגנזיום. כך. ושכחנו, מפרי הער־האציל מכינים גם כיבושים טעימים.

נחל־כזיב הוא גם מולדתו העולמית של השושן־הצחור, אחד הפרחים היפהפיים ביותר. הוא שימש מודל לכותרות העמודים של ארמנות המלכים המינואים בקנוסוס שבכרתים. פריחתו בסוף האביב, והוא פורח אף בלילה, מושך אליו רפרפים, ומפזר סביבו ניחוח.

שביל ושבילים והמראה מהשביל

אנו הולכים, כאמור, בשביל שנפרץ לא מכבר בידי נערים מ“השומר־הצעיר”, אך השביל אינו אלא גילויו מחדש של שביל עתיק.

אבני שפה עתיקות, מי יודע מי חצבן ומתי, מסמנות את דופן השביל הפונה אל התהום, וכך הוא מתמשך בדיוק על קצה המצוק, וממנו נוף מרהיב, בחלקו נוף־אדם.

הנה בור מטוייח, למי־גשמים, והנה גת חצובה בסלע. לך ודע אם גת־שמנים היא, או גת למידרך התירוש ליין. כך או כך, את הפרי דורכים. החומר הנכבש, שהוא הגפת או הזגים, שוקע ואת המיץ מעלים ושואבים. כאן היה האדם, תמיד. עוד עדות לאדם הם מישטחי הקוצים. הקוצים עולים במקום שבו היה מירבץ צאן ופרש הצאן. שהוא דשן ניטרטי, הצמיח קוצים בשפע. מהמצוק יורד שביל־נחש אל הנחל שלמטה, אל המעיין, אל הבריכות, משם, עלייה אל המיבצר.

מחזה מרהיב הוא שביל־נמלים: רחבו כרוחב צמיגי ג’יפ, לא להאמין. עכשיו העונה החזקה שלהן, עונת איסוף הזרעים, וכבר אמר החכם “לך אל נמלה עצל”, ודיבר על הקיץ.

אתה מהלך על המצוק, משקיף על מי־הכסף המתפתלים למטה, אל החורש הירוק ממול, ורואה מחזה שפעם לא ראית: זיתי בר.

מתברר שלא פחות משליש (!) מעצי החורש הטבעי הם עצי זית. והעובדה מתגלה כאמור רק כאשר מפסיקים את הכריתה והרעייה הבלתי מבוקרות.

מקובל היה לחשוב שמולדתו של הזית באירופה. אבל בתוך הכבול של החולה נמצאו אבקנים מאובנים של זית, בני 100 אלף שנה. וזה מחזיר את הזית אלינו, וכאן מולדתו. כשם שכאן מולדתם של הרבה משיבעת־המינים והרבה מצימחי־התרבות. ואם כך ברוך שובך אל המולדת, זית רענן יפה פרי־תואר. השנה, אגב, יהיו הרבה זיתים, שפע.

החמור כמהנדס

השביל מתמשך. שביל־אדם. הנה אבן גדולה שללא ספק היתה אבן של פי־הבאר.

פה ושם, שביל דק יוצא מהשביל הראשי, ומוביל אל מיצפה מרהיב, ממש על קצה המצוק התלול, אולי עשרים מטרים לכל היותר. כדאי להתרחק לרגע, לעלות על הסלע השטוח המשקיף אל נוף פראי, ולחכות לשפני־הסלע.

הם מרובים. מושבה השוכנת על טראסה אחת בלבד, יכולה למנות שלוש מאות. ארבע מאות פרטים. יש כאן אלפים מהם. עד כדי כך, שמותר לצוד אותם ברישיון, ונאמר לי שהבשר טעים כטעמו של בשר עז. יש רק בעייה קטנה: שפן־הסלע שפרוותו דלילה, משמש קן לפרעושים. וכאשר צדים אותו, מביאים הביתה ענן סמיך של פרעושים. הדרך היחידה להימנע מפירעוש הבית, היא לעשן את השפן מיד לאחר הציד, ולהטועם ינעם.

מי סלל את השביל?

תשובה: החמור סלל אותו. ולא רק אותו. אם את שביל העיזים סללו העיזים, את שביל החזירים הדבר־אחר, את שביל האדם סלל החמור.

כל מה שצריך לעשות הוא להעמיס על החמור את השקים, ולומר לחמור ללכת. לך את טחנת־הקמח, לך אל המעיין, לך. מאז שהלך החמור הראשון עם השקים הראשונים של האדם־הראשון שחיפש לו שביל, קיימים השבילים. על השבילים באו הדרכים, על הדרכים באו הכבישים וכך כמעט עד היום, למעט האוטוסטרדה.

ומעשה שהיה בממשלת צרפת. ישבו מומחי המישרד לעבודות ציבוריות, ודנו בתוואי של דרך מסויימת, ונחלקו הדעות לכאן, ולכאן. ואז קם נציג קורסיקה וישא דברו לאמר: אצלנו, בקורסיקה, כאשר אנו רוצים לסלול כביש, אנו מביאים חמור, מעמיסים עליו שקים, ואומרים לו: “לך”.

אמרו לו חברי הצוות: אבל אצלנו במטרופול, אין חמור.

אם אין חמור, אמר האיש מקורסיקה, אין לכם ברירה. תצטרכו להביא מהנדס.

וכך היה.

בנתיב הנחל

עין־זיו הוא המעיין הראשי שממנו היו באים המים לנחל־כזיב. היום הוא תחנת שאיבה ענקית. ביקור בחדר־המשאבות, מראה לך מה זה לשאוב מים בששון. לא ראיתי בחיים מכונות־ענק שכאלה. עד לפני זמן לא רב עבדו על מזוט, אבל עכשיו הכל על חשמל, כי היה זיהום. “גלישות מזוט”, בלשון־הזהב של המקצוענים.

עין־זיו מפיק כ־400 מ"ק לשעה. וזה מספיק לישובים לא מעטים. והמים עולים במעלה ההר בכוח הענק של משאבות־הענק. ומשקים מטעים תאווה־לעיניים ועד הנה הכל טוב.

צדקה עשו רשויות המים למיניהן, וקבעו באפיק הנחל שתי נקודות שיחרור־מים. כדי שצמחיית הנחל לא תגווע. אבל היא גוועת. לפחות חלק ממנה.

השנה עורכים ניסיון של השקיית עצי־הדולב בטפטפות. נראה אם יעזור. יש משא ומתן על הגדלת מיספר נקודות שיחרור המים לתשע. המדובר אינו בכמות רבה של מים, המדובר הוא במיספר הנקודות. אם יצליח ניסוי הטפטפות, אולי יספיקו מים מעטים, במרווחים נאותים, להציל את הצמחיה המפוארת מקדמת דנא.

נחל־כזיב מלא חידות. החידה בה"א הידיעה היא, שבכל אפיק הנחל כולו, אין אפילו הרדוף אחד. והרדוף־הנחלים, כשמו, הוא העץ המובהק של הנחלים.

לפי שעה אין שום הסבר לחידה. ולמי שאוהב, חסר הקו הפתלתל הסגול של ההרדוף, ממרומי ההר.

בשום מקום בארץ לא ראיתי ריכוז כה גדול של מרווה משולשת. במידרון הצפוני של נחל־כזיב, מישטחי ענק של הצמח היפהפה הריחני הזה. מקור לפולקלור אין קץ, ואלוהים יודע מדוע דווקא כאן ומדוע כל־כך.

שיח אברהם היפה, עם הפריחה הסגולה.

אלון מצוי, אלון תולע, ליבנה, אדר סורי. האדר הלא הוא ה“מייפל” של האמריקנים, ממנו מפיקים את ה“מייפל סירופ” שבלעדיו לא יתכנו הפנקייקים. את הסירופ מפיקים מהגזע, על־ידי פציעה, והוא עשוי משרפו של העץ,

אתה רואה סלע ענק. הסלע כאילו נחתך לשניים. מי שחתך אותו הוא עץ האלה. לאלה הארץ־הישראלית כישרון נדיר לחתוך סלעים. בפירוש כך: ממש לחתוך. כמו בסכין.

חרוב ענק על המים. עם עלים בריאים, בהירים קצת, רעננים.

פה ושם, בריכה. אפשר לשחות בה, אפילו כאשר המים במשורה. במקום שבו יש בריכה, שם יש חיילים. חיילים אוהבים מים.

נענע משובלת. טיין דביק.

הטיון הוא צמח מים אופייני. אבל הוא גדל כמעט בכל צידי הדרכים. הסיבה פשוטה: דרך שנחצבה, מנקזת מים. ועל כן תמיד תמיד, בצד הדרך הפונה אל המידרון התלול, בתוך התעלה שבין המידרון לבין הדרך, תמיד יעלו הטיון, הקנה והסוף. ומים יש אפילו במקום שאין רואים אותם. הטיון והקנה והסוף אומרים, שיש מים.

בנחל־כזיב יש שרכים, כמו שאין בשום מקום אחר בארץ.

והנה מעיין לא תפוס. יש לו בריכה ויש לו ניקבה. אפשר להיכנס בזחילה עם נר או עם פנס אל הניקבה ולהגיע אל הנביעה.

הולכים בתוך האפיק. מתכופפים תחת ענף נמוך. חוצים סבך של פטל. מדלגים על הערוץ, הדרך עוברת פעם מימינו, פעם משמאלו. במים דגיגים. חפפים. וכל הזמן הנענע ושיח־אברהם וגרגיר־הנחלים. פה ושם, מליסה.

למליסה לא טוב כאן. היה לה טוב כאשר היו מים רבים. שמה, היווני, נגזר מהמלה “דבש”, כי היא צמח הדבש בה”א הידיעה. כאשר טוב לה. וכאן לא טוב לה, יש לעלים הרחבים, הבשרניים קצת והמשוננים שלה, ריח ניחוח שלא מהעולם הזה: תערובת של ריח מנתה עם ריח לימון. מי ששם עלי מליסה בתה שלו, יווכח, כאשר יגיע אל המישקע, איך טעמו של התה נהפך לטעם לימוני, ללא לימון.

כאן בנחל שהוא ביתה, רע לה. אתה ממולל עלה בין אצבעותיך, ובקושי מריח מעין ריח קלוש של מה שיכול היה להיות.

האפיק המוזר הזה, היפה הזה, לפעמים מקבל צורות מפוסלות. זוהי תצורת יערה, סלע הבנוי נדבכים־נדבכים ובתוך הנדבכים־נדבכים לבנים־לבנים. כל מה שעליך לעשות הוא לחצוב פשוט מתוך הקיר, ואתה מקבל לבנים מוכנות לבניין לריצוף שבילים ומדרכות. אילמלא ידעת, היית סבור שגילית חומה עתיקה של ישוב נטוש בתוך הנחל.

וכמובן, ערבי־הנחל.

והרוח הקרירה ביום קיץ לוהט. והנה המעיין.

עשרים קוב

מעיין קטן, קטנצ’יק. מפיק בסך־הכל עשרים קוב לשעה. עולם ומלואו. ההבדל בין חיים ומוות,

מכאן, ממקום המעיין והלאה, שוב הכל צומח, שוב הכל פורח.

הדולב חי, האדר שמח, הערבה ענקה, הער־אציל גדול ונאה. הנענה שמחה, הדגים מקפצים בעליזות, הכל טוב ויפה, בבריכה יש מים.

לגבי משק־המים הארצי, 20 קוב לשעה אפס.

20 קוב לשעה זה בסך־הכל דליפה בצינור. זה בסך־הכל קילקול במשאבה. הפסקת זרם. איחור בהספקת מזוט. אפס.

האפס הזה יוצר חיים שלמים. ההבדל בין ארץ תלאובות לארץ פורחת ההבדל בין עדן לצלמוות.

20 קוב לשעה.

אומרים לי שאילו היו, רק בערים הגדולות, אוספים את מי־הגשמים הזורמים לים, ניתן היה לאסוף 100 מיליון קוב לשנה. לא בקושי. היתה פעם תוכנית לנקז־חופי. היו תוכניות לנקז את המים ההולכים לאיבוד על האספלטים של תל־אביב. אסונות השיטפונות בשכונות־העוני יכלו להפוך לברכה, אפשר היה לאסוף את מי־השיטפונות אפילו ביחד עם מי־הביוב, ולהשקות במים־קולחים את כל הגידולים הבלתי אכילים של ארצנו.

תשבי יתרץ קושיות ואיבעיות.

מידרון

האור והצל יוצרים גיאוגרפיה.

על המידרון הצפוני של נחל־כזיב, המידרון החשוף לשמש הצהרים העזה, גדלים האלה הארץ־ישראלית, האלון־המצוי והשפע הלא יאמן של המרווה־המשולשת. מהצד השני הדרומי, המוצל, שם הער־האציל, חובב הצל, הקרירות, הצפון. ושימו־לב: הצפון גדל על המידרון הדרומי, ולהיפך. וכך הופכים השמש והצל לאיזור חיץ גיאוגרפי.

בקשה: תנו לנו קצת מים, לא הרבה. ותנו לנו צל ושמש. השאר יבוא מאליו.

פי הלוויתן

מסביב לנחל־כזיב, פיות של לוויתנים.

בערבית קוראים להם “הוטה”. אלה הם בורות קארסטיים, שהעמוקים בהם מגיעים לעומק של 170 מטרים.

מי־הגשמים הסופגים פחמן דו־חמצני, הופכים לחומצה פחמנית וממיסים את סלע הגיר. בתהליך של דורות, נוצרות מערות־ענק. כאשר קורסת תיקרתה של המערה, מתגלה הבור שהיה פעם מערה.

בתוך הבור, תאנה וער־אציל. יוני־סלע מקננות.

בהר מירון וברכס פקיעין, בורות רבים שכאלה. היפה ביותר הוא קניון בית—הכרם, שארכו כ־400 מטרים. הוא עמוק וזרוע צמחיה סבוכה ועצים גבוהים אבל לא גבוהים כמו קירות הקניון.

חורבת־תפן. חורבת־מחוז. חומות הרודיאניות וביזנטיות על מצוק טבעי, שברים, בורות קארסטיים, עמקים של זיתים, ארץ כמעט לא נודעת שבה תמיד היה האדם, ושבה היה פעם ים קדמוני סוער.

הסימן לים הקדמוני הסוער: סלעים המורכבים ממאובנים מרוסקים. מרוסקים פירושו ריף בתוך ים סוער!

שלום לך גליל־מערבי, שלום אביבה, ים־תיכון מוזר אתם.

תשעת אלפים איש נפלו היום בהוא, יום העשרים ושלושה לחודש היפרברטיוס, הלא הוא תשרי. ארבעת אלפים איש נשחטו בידי הרומאים, ועוד חמשת אלפים הפילו עצמם מראש ההר והתרסקו. רק שתי נשים, בנות אחיו של פיליפוס בן־יקים, ניצלו.

כאשר נפלה גמלא, כבר היה יוסף הכהן בן־מתתיהו, בוגד.

וקודם לכן, נפלה יודפת ושם עבר יוסף אל מחנה הרומאים ונפשו ניתנה לו לשלל. וקודם לכן נפלה יפו ונכנעה טבריה, ונפלה טריכי, ולאחר מכן נפלה גוש־חלב ולאחר מכן נפלה וחרבה ירושלים.

עיר יפה היתה גמלא, עיר יפהפיה לאלוהים. קרוב לארבע מאות שנה עמדה על תילה, עד אשר.

והנה אנו בגמלא. מהלכים ברחובותיה, בין חורבות־בתיה, הנשקפים אל נחל גמלא מזה ואל טריכי, באופק. טריכי, הלא היא מיגדל שלחוף ים־כינרת, עיר מולדתה של מרים המגדלית.

זוהי גמלא, אמר יצחקי גל.

וכך גילה יצחקי מה שלא גילו הארכיאולוגים ולא ההיסטוריונים, ולא הגיאוגרפים ולא כל שאר אנשי־המדע.

חיפשו את גמלא בכל מקום, חוץ מן המקום שתחתיו היא קבורה ושעתה, בו, היא קמה מקיברה וניצבת חיה לפנינו, כמו ביומה האחרון.

יצחקי, בן קיבוץ קרית־ענבים וחבר קיבוץ אפיקים, היה חבר במשלחת־סקר שערכה מיפוי של אתרים ברמת־הגולן. וכך, ביום חם בצהרים כשהוא יושב על הגבעה הגבוהה מזרחה לגמלא, ראה את טריכי.

וזה המקום היחיד בכל האיזור, שממנו רואים את טריכי.

ואז זכר יצחקי את דברי בן־מתתיהו: “וגם העיר גמלא אשר מעבר לים כנרת, מול טריכי, מרדה עוד ברומאים”.

ואז הסתכל היטב על התל שממולו.

וכך אומר יוסף בן־מתתיהו: “כי ממעל להר גבוה מתנשא שם צוק ובתווך הוא מעלה גבנון ומשתרע במישור למעלה ונוטה (תלול) לפנים ולאחור. והוא דומה בתבניתו לגמל. ועל כן נקרא בשם הזה (גמלא). אף כי יושבי המקום אינם מבטאים את השם הזה מבואר כמשפטו. משתי צלעותיו וממול פניו מוקף הסלע הזה תהומות, אשר אין איש יכול לעבור בהן. ורק מאחור, אשר שם הכף מסתעף מן ההר, אין הדרך אליו כה תלולה, אולם גם במקום הזה חפרו יושבי המקום חריץ עמוק מן הצד (באלכסון), לסגור על מבואי העיר. ועל הצלע הזקופה ניבנו הבתים צפופים מאוד, עד אשר דמתה כל העיר התלולה כתלויה על־פי התהום וצונחת למטה. ופני העיר היו למול רוח דרומית, והצוק המתרומם לאין־חקר ממעל לעיר גם הוא נשקף לצד דרום, ועליו נמצאה מצודת העיר (מרום העיר, הצריח), ולמטה ממנו היתה צלע ההר הזקופה באין חומה, כי נפלה אל תהום עמוקה. ומקור מים נמצא מבית לחומה בקצה העיר”.

עד אשר נדמתה כל העיר התלולה כתלויה על התהום וצונחת למטה, אמר בן־מתתיהו. ואני איני יודע אם יש סמל יותר חזק ויותר תלול ויותר תלוי על־פי התהום וצונח למטה, כדי לתאר בו את הווייתנו כאן, ובכל המקומות, ובכל הזמנים.

בגמלא יושב שמריהו גוטמן, איש נען.

הוא חופר את העיר הזאת, וזוהי עונת־החפירות הרביעית וכל מלה של בן־מתתיהו הבוגד, אמת. מה הוא מחפש, שמריהו. הוא מחפש את מה שכולנו מחפשים.

לא היכרתי אותו כאשר היה צעיר בשנות השלושים, וישב במצדה, ובן־מתתיהו בכיסו, וחיפש את שביל הנחש. אבל אני מכיר את בני־דורו. ואני מבין מדוע היה חשוב כל־כך לבני־דורו, למצוא את שביל־הנחש. היה חשוב להם, כדי שיוכלו להביא אותנו, נערי תנועות־הנוער, אל מצדה ואל השביל. כדי שנעלה אל ראש הצוק, ונראה משם את מחנות הרומאיים הסוגרים עליה, כדי שנחוש את אימת החורבן העתיק שקפאה כאן כאילו רק הבוקר הזה נפלו אלעזר בן־יאיר וחבריו הסיקריקים על חרבם.

וכדי שנישבע בליבנו הצעיר של אז, ששנית מצדה לא תיפול. שבועה חשובה מאוד וגורלית מאוד, מפני שאם באנו לעבוד ואם באנו לחרוש ואם באנו לנטוע עצים ולבנות עיר וכפר ומושב, אם אנחנו מדברים עברית שהיא שפה שהלכה בגלות, ואם אנו רוצים שהקיבוץ והמושב והעיר לא יפלו, עלינו לעלות אל מצדה ולהישבע בה.

הרבה דברים חיפשו בני דורו של שמריהו, ובני הדורות שבאו הנה לפניו ואלה שנולדו כאן אחריו. את הצידוק ואת הטעם, את הרגשת ההמשכיות, את הידיעה של צמיחה מחודשת, כמו גדם של עץ שנכרת או נשרף אך שוב הוא מצמיח חוטר ומתחדש. חשוב לנו מאוד לדעת שלא נטע זר אנחנו כאן, אלא חוטר מגזעו של העץ שצמח כאן.

על כן חיפשנו בתוך האדמה, כדי להיות בטוחים, שהאדמה הזאת מדברת אלינו עברית. ואם אנו מוצאים, לא הרחק מגמלא העיר, משקוף עתיק ועליו כתוב בעברית: זה בית־מדרשו שה לרבי אליעזר הקפר – ושימו לב לעברית: שה לרבי – אנו יודעים שהמקום אליו חזרנו, הוא הבית.

והמכתבים של בר־כוכבא, נכתבו בעצם אלינו, ורק הדואר האיטי, הדואר של ההיסטוריה ושל הגלות, הביא אותם אלינו באיחור נורא שכזה.

ואם אנו מוצאים במצדה חרסים קטנים ועליהם כתובים שמות של בני־אדם, אנו יודעים שאמת דיבר הבוגד בן־מתתיהו, על הגורל שהפילו ביניהם אחרוני הסיקריקים על ההר. אנחנו זקוקים לזכרונות.

זכרונות של חקלאות. עלינו לדעת שאבותינו עיבדו כאן כל חלקת טרשים על כל הר. שהישקו את שדותיהם במימי המעיינות והנחלים. שידעו לטפל בעצי־פרי, להפיק שמן ויין, ולשמוח בחגיהם, חגי־האדמה.

זכרונות של בניין, ושל חיי ישוב וקהילה.

זכרונות של אושר: עלינו לזכור שלא רק מלחמה ולא רק חורבן ולא רק סבל ידעה הארץ הזאת. חשוב לנו מאוד לדעת שכאן חיו בני־אדם מאושרים. ששרו וחוללו בכרמים. שאהבו באביב. שיכלו לשבת לעת ערב, בצילו של עץ ליד מזרקת מים, ולראות את השמש השוקעת. שחיברו ניגונים ושירים ופיוטים ותפילות. מיזמורים של קודש ושל חול, ושידעו יופי מהו.

זכרונות האושר חשובים לא פחות, ובוודאי יותר, מזכרונות הכאב.

וישנם, כמובן, וזה בלתי נמנע, הזכרונות ההירואים. מפני שהזכרונות הללו מראים לנו את עצמנו במראה, וככל שהמראה עתיקה יותר, כך הדמות הנשקפת אלינו ממנה יותר חדה, יותר עכשווית, יותר שייכת.

וכך הלכנו בעיקבות יהושע בן־נון. מן העי אל יריחו ומגבעון לבית־אל. וכך צעדנו עם השופטים, וכך הגענו עד נחמיה, הבונה את חומות העיר ואנשיו, ידם האחת עושה במלאכה והאחת מחזקת השלח.

מפני שכאלה גם אנחנו, כאן, עכשיו.

וכך אני מבין, מה מחפש כאן שמריהו גוטמן, כאן בגמלא. הוא פשוט, מחפש את שמריהו גוטמן של אז, של היום האחרון, היום בו נפלה גמלא, והוא רוצה לומר לו משהו.

מי בנה את גמלא, שאלה טובה.

ומי בנה את יודפת, ומי בנה את הגליל. והשאלה היא טובה, מפני שדבר מוזר קרה לגליל וקרה לרמת־הגולן. הם צמחו יש מאין. ובימי־החורבן וגם ימים רבים לאחריו, הם היו ליבו של הישוב היהודי בארץ הזאת. ואין, לכאורה, שום הסבר שיתרץ איך בתוך כמה מאות שנים, לאחר החורבן הראשון של הבית הראשון, לאחר גלות ישראל וגלות יהודה, המקום הזה הוא ארץ פורחת, מרכז לאומי.

התנ“ך אינו מספר לנו סיפורים בלתי נכונים. אבל את התנ”ך צריך לדעת לקרוא.

שום מלך ממלכי־קדם לא היגלה עם שלם מעל אדמתו. שום ממלכה ממלכות הקדם לא נבנתה על עקירת כל בני־האדם היושבים על אדמתם, והחלפתם בבני־אדם אחרים. שום מלך ושום ממלכה לא יכולים היו לחיות ולהתעצם, ללא עובדי האדמה. אלה שזרעו וקצרו וכאשר קצרו, שילמו מס עובד ומילאו את אסמי הממלכה ואת אוצרותיה.

לא סרגון ולא נבוכדנאצר, לא אספסיאנוס ולא טיטוס, איש מקיסרי־הקדם לא הוריד את העם מעל אדמתו.

את “עם הארץ” השאירו תמיד.

היגלו את הכוהנים, את האצילים, את בני משפחת המלוכה, את הסופרים.

את השיכבה הדקה שהיתה הדבק הלאומי, הרוחני, התרבותי, הדתי, המחבר שבטים ובתי־אב לעם אחד של תרבות אחת.

ליתר ביטחון, וכאמצעי ענישה והרתעה, היו מגלים גם כפרים שלמים. כך הביאו הנה הטורקים כמה כפרים שלמים של צ’רקסים מקווקז, וכמה כפרים שלמים מבוסניה שבבלקן. וכך הביאו הנה מלכי אשור את הכותים, מגוזן ומעווה ומספרוויים. ובהחלט יכול להיות שנבוכדנאצר עקר כמה כפרים מיהודה והוריד אותם לבבל. אבל שום גלות ושום גולה לא קרו ולא התרחשו ביום אחד, בשואה חד־פעמית.

כשם שעם הארץ לא נעקר אף פעם מיהודה ומשומרון ומהגליל, ותמיד נשאר בה – כך גם הגולה מעולם לא עלתה לציון בבת אחת, בתוקף צו מלכותי של כורש, למשל.

העולים מבבל המשיכו לנהור לציון עוד מאות רבות בשנים לאחר כורש, והם הצטרפו אל עם הארץ שמעולם לא היה בגולה.

בדרכם מבבל, דרך החורן, אל ציון, עברו את גמלא, ראו כי טוב ובנו בה עיר.

לימים קידש הישוב את העיר והכריז עליה כעל עיר מוקפת בחומה מימי יהושע בן־נון. וזאת, בשל החוקים והמצוות הקשורים בעיר שכזאת כמו, למשל, שכל המוכר בית בעיר המוקפת חומה מימי יהושע, יכול בתוך שנה לפדותו. חוק נאור, הלוואי עלינו.

שמריהו גוטמן מחפש את שמריהו גוטמן. בחום הכבד הזה, ואף־על־פי שמסביב, ארץ מים רבים, והחרמון קרוב כל־כך, ומשקה את הארץ כולה.

ואני מחפש את עזרא הסופר.

סופר, זה לא מה שאנחנו כיום מכנים סופר. זה משהו פחות, אבל גם משהו יותר. זה האיש המעתיק את הכתבים. ואין כתבים אלא התורה. ומי שמעתיק את התורה הוא האיש המשמר אותה. ומי שמעתיק אותה ומשמר אותה, רוצה בכל מאודו שהעם יחיה על פיה.

עזרא הסופר הוא אבי האומה היהודית החדשה, זאת שנולדה לאחר החורבן, בימי שיבת־ציון, זאת האומה המוכרת לנו עד היום, שיצרה את היהדות כפי שאנו מכירים אותה כיום.

מתי־מעט ירדו לבבל, ומתי מעט שבו ממנה, אבל אלה ששבו ממנה לאחר גלות לא ארוכה – חזרו עם עזרא. זקנים שזכו לראות כצעירים את הבית הראשון, את מקדש שלמה, בכל הדרו – אלה כרתו את כל מה שחיבר אותם אל מה שהיה לפני החורבן והתחילו מחדש.

מחדש את כל מה שרצו הנביאים ולא זכו להגשים: תורת כוהנים וממלכת כוהנים וגוי קדוש.

התורה שבכתב, שרק מיעוט קטן של הכוהנים שמר עליה, כי מרבית הכוהנים היו כוהני הבעל – ורק מיעוט של הנביאים קידש אותה כי מרבית הנביאים היו נביאי שקר – הפכה עתה לספר הלאומי.

עזרא נידה את כל מי שנשאר בארץ הזאת לעבוד את אדמתו, את כל מי שלא ירד בגולה ולא עלה מבבל.

בימינו היו קוראים לזה גזענות, ובימינו היו כאלה שהיו אומרים שבעיית “מיהו יהודי” היא הבעייה החשובה של חיינו, ושיש לשמור על טהרת העם, ושאין אומה עברית ללא יהדות, ושהיהדות היא הדבק המלכד, ומה לא.

אבל, את היהדות נוסח מדינת־ישראל יסד עזרא הסופר. וכאשר אמר לאנשיו לגרש את נשותיהם הנוכריות ואת בניהם ובנותיהם הנוכריים, הוא הקים מדינת יהודים נוסח ישראל.

ואלמלא עם־הארץ שמרד בעזרא וציפצף על ציווייו ואיסוריו, לא היה ישוב יהודי בארץ הזאת. מפני שמי שעיבד את טרשי הגליל ומי שהישקה את שדות יהודה ומי שעמד על חומות ירושלים מול הרומאים היה עם־הארץ, במאות־אלפיו, שבזמן המרד הגדול כבר הגיע למיליונים. עם־הארץ שהתערבב בזרם הדקיק, דקיק מאוד, של עולי בבל.

והאדומים, האוייב, שנתנו לנו את הורדוס, נתנו גם את המגינים האחרונים והעקשנים ביותר של החומה, של הר־הבית.

היהדות לא ניצחה והכנענות של ימי קדם לא ניצחה – החיים ניצחו.

הם נמשכו, עד הסוף, עד ליום האחרון.

לא קשה לתאר את היום האחרון של גמלא.

הכל כאן, בדיוק כמו אז.

את חידת בן־מתתיהו, מי אנו כי נתיימר לפתור. איש אמיץ וערום, אכזרי ורב תושיה ותחבולות. בעל יד חזקה ולשון חלקה. איש מפוכח מאוד, בעל ראייה היסטורית, דייקן וחסכן בתיאוריו, אולי אחד מגדולי כותבי קורות־העיתים של כל המקומות וכל הזמנים.

הכל כמו אז. מלחמות היהודים.

התיאור של יוחנן מגוש־חלב, בעטו של בן־מתתיהו, אינו מחמיא בהרבה יותר מתדמיתו של בן־מתתיהו אצל בני־דורנו.

חמסן וקטנוני, רודף־בצע ותככן, זה הגיבור יוחנן מגוש־חלב בפיו של יוסף, וגם סופו אינו מפואר: דל, רעב, עלה מן המנהרות לאחר החורבן והסגיר עצמו לרומאים. ושלא כשמעון, שחבל נכרך על צווארו בתהלוכת־הנצחון ברומא, ואשר את בשרו דשו בדרכו אל המוות, נידון יוחנן למאסר־עולם בלבד.

התיאור של חתירות יוחנן נגד יוסף, והצורה האכזרית והפיקחית בה ניצח יוסף, איך מרדה בו העיר טריכי, על ארבעים אלף תושביה, ואיך רימה את העיר כולה, איך יצא חגור שק וידיו קשורות לאחור על חרבו השמוטה, איך פיתה את העיר להכניס אל ביתו משלחת של נכבדים, איך דש את בשרם של הנכבדים עד אשר – וזאת בלשונו – עד אשר נחשפו מעיהם ואז הוציא אותם אל הרחוב שותתי־דם, גוססים, וכך נכנעה לו העיר המורדת. ואיך פיתה את אחרוני מגיני יודפת, שנסגרו עמו במערה, לשלוח יד בנפשם ולהרוג איש את רעהו – וכאשר נותרו רק הוא ועוד אחד, פיתה את חברו לצאת אל הרומאים להסגיר עצמם ולבגוד.

כאמור, לא אנו נחרוץ את משפטו, לא כאן. הדילמה אשר עמדה בפניו תעמוד תמיד בפני כל מנהיג בארץ הזאת. מן הצד האחד, ההכרה ההיסטורית של הכוחות העולמיים. ההבנה של הסיכוי האפסי של יהודה הקטנה מול רומי הגדולה. הרצון לגבורה מצד אחד, רצון ההישרדות מצד שני. גבורת יוחנן ושמעון ואלעזר בן־יאיר, וחוכמתו של יוחנן בן־זכאי, האיש שנטע את הכרם ביבנה.

אין פתרון לחידה. ומחורבן לחורבן, הולכנו עמנו את הדילמה. הרצון לגבורה, שהוא רצון החופש, ורצון החופש חזק ונעלה מן הרצון לחיים ולפעמים היה חורבן ומוות – והרצון לחיות, שהוא נעלה יותר מן הרצון לחופש, מפני שהמוות הוא סופי.

ובין הנביאים אשר ניבאו לצדקיהו, המלך האחרון של יהודה, ניצחון, ובין יוחנן מגוש־חלב ושמעון בר־גיורא ואלעזר בן־יאיר ובר־כוכבא, קו מקשר. קו של גבורה, של כאב ושל חורבן. אבל, בלי הקו הזה בלי הגבורה, אין טעם להישרדות. והיכן שהוא, ללא ההישרדות, אין טעם לגבורת הנצורים והנואשים והמפסידים, וללא גבורתם, הרי אין טעם גם להישרדות.

וזוהי בעצם כל תמצית חיינו.

על מים רבים היא יושבת, גמלא. מסביב יערות עבותים, יער אלון התבור. נחל דליות, נחל איתן, רצועת כסף מפרפרת למטה. מסביבו סבך. ובסבך, כל עוף־כנף למינהו. וחזירי־הבר עולים ממנו בלילה לנבור בשורשי האלון. ודגים בנחל. וכל ההרים שמסביב לעיר, מדרגות מדרגות, חלקות שדה וכל עץ פרי למינהו. ארץ שכולה ברכה. יין ושמן, חיטה ושעורה, הכל.

בתים נהדרים, יפהפיים. אבני גזית שחורות, בזלת הגליל והגולן. המרפסת שלך היא גגו של השכן שלרגליך, וגג ביתך הוא מרפסת לשכן שמעליך. אמות־מים מוליכות את המים אל העיר, וגם בעת מצור אינך חייב להסתכן בנפשך ולצאת אל מחוץ לחומה. בבית, ממגורות. ממגורות לדגן ולשמן ולכל דבר מאכל ומשקה ולפרי העץ. וחלונות משקיפים אל הנוף הכביר הזה. ורחובות שוקקים, ויש אפילו טיילת. כן, חשפנו את הטיילת של העיר. היא מחוץ לחומה, על שפת המצוק, משקיפה אל התהום. בחורים סובבים בטיילת בין הערביים, והבתולות גם הן מהלכות בטיילת, ואהבות נרקמות, ואז בא המצור, והבחורים נטבחים בחרב, והבתולות מפילות עצמן אל התהום, וזה הקץ.

אני חושב על אספסיאנוס, העומד על ההר שממול, מדרום לעיר, וצופה בקרב. הנה נופלים המגדלים, והנה המפולת. כל בית קורס אל הבית שמתחתיו, והבית שמתחת קורס אל הרחוב שמתחת, ותוך זמן קצר מאוד, כל העיר הגדולה הזאת, עיר ואם בישראל, קורסת אל תוכה ונופלת אל התהום.

אותה תהום, שעליה היתה תלויה כל אותה עת.

ואני כאן עם יצחקי, ועם שמריהו.

מחפשים את עצמנו, וגם משתדלים למצוא עוד כד, עוד ממגורה, עוד משקוף, כדי לדעת שלא רק הננו, אלא גם היינו.

כמה נורא היה היום ההוא. וכמה נוראים היו כל הימים שבאו לאחריהם. כמה דם וכמה עשן וכמה תלאות וכמה סבל וכמה גלות וכמה כמיהות. ואין לנו ברירה אלא להמשיך, כאן ועכשיו, את מה שאנחנו.

יגאל אלון מת על אדמת־ניכר.

מסביב היה הכל נכרי: השמים, הכנרת, האנשים. הכל.

יגאל אלון מת ללא מולדת.

המדינה שהקים גזלה ממנו את המולדת.

עקור על אדמתו. נפקד־נוכח. זיכרון של דבר שלא היה. רכוש נטוש נשכח.

קברו הוא תל. תל אשר אדמתו מסתירה את הצמחיה, את הסערה ואת הכיליון.

גשם של מלים כוזבות יורד על קיברו, מתוך שמים כוזבים. אבל מה למלים הכוזבות ולנצח, שהוא האמת. יגאל אלון עזב את ממלכת הכזב, ועתה הוא נח בחיק האמת והנצח. יגאל נאסף אל אדמתה של 1948, ז"ל.

1948

אלף תשע־מאות ארבעים ושמונה היא המהפכה העברית שלא היתה.

היא החלום שחלם את עצמו ונאסף אל עצמו.

היא הכוכב הזוהר, סופרנובה, שהתפוצץ והפיץ להט עז ואור מסנוור, וקרס אל תוך עצמו וכבה והיה לחור שחור.

החור השחור אינו יודע לספר את סיפור הכוכב הזוהר שהוא היה. לכוכב שהיה אין עדים. עם העדים וגם העדות, נמוגו אל תוך האפלה.

אין יודע מדוע היא נעלמה, ולאן. ובכל־זאת, היא היתה, וסיפורו של יגאל אלון הוא הסיפור שלה, מתחילתו ועד סופו.

אביב קצר

היא היתה אביב קצר.

1878 שנים לאחר שמקדשנו חרב ונשרף והלכנו בגולה. הגולה היתה חורף ארוך ובחורף הארוך המתין זרע התחיה בתוך האדמה הקפואה.

איכר עברי הלך אחר מחרשתו בכפר עברי בגליל. ילד עברי נולד בארץ־ישראל הנגאלת וקורא שמו ייגאל, ואנו קראנו לו יגאל, והוא גאל ולא נגאל.

1948 ראתה את נגוהות השואה.

היא ראתה את השואה והתחילה לרוץ קדימה.

היא רצה קדימה ולא נעצרה עד שנפלה.

הדור שחלם

כל החולמים וכל ההוזים התקבצו הנה, והחלו לחלום.

הם חלמו ארץ. הם חלמו עם. הם חלמו שפה.

הם חלמו עולם.

האם ששפת אמה לא היתה שפתה, חלמה את שפתה ואת השפה שחלמה הנחילה לבנה והיא היתה שפת אמו.

האב חלם מחרשה, ואת המחרשה שחלם הנחיל לבנו ובנו נולד עם מחרשה.

האב חלם רובה ואת הרובה שחלם הנחיל לבנו ובנו נולד עם רובה.

ברובה במחרשה ובשפה העברית, נולדה ארץ־ישראל.

האם והאב חלמו את בנם, ובנם נולד חלום.

החלום

האב חלם את בנו בהיר־שיער וכחול־עיניים, חסון ושרירי ושזוף ומתולתל, כמו הנוגש.

כמו טיטוס. כמו אבירי־הצלב. כמו חמלניצקי. הנרדף שאף את דמות־הרודף. המעונה את מענהו. המוכה את מכהו. המוכה חלם את בנו משיב מלחמה למכהו, למכה אביו.

הבן נולד בצלם דמות חלום האב.

אבל הוא לא ידע מהו. והוא לא ידע מיהו. הוא היה החלום של אביו המעונה. כל מה שידע הבן על עצמו, היה כי הנה קם והיה, שיברו והתגלמותו של חלום־אביו.

אבל, הוא לא ידע מהו. והוא לא ידע מיהו. כל מה שידע על עצמו, היה חלומו של מי הינהו.

החלום חשב שאולי

החלום חשב שאולי במעשיו תתברר לו תכליתו. שאולי במפעלו, יידע מה הוא. שאולי במלחמתו, יידע מי הוא.

שאולי במותו, הוא יידע מי היה.

החלום חשב, שאם יתהלך על אדמתו ויכיר אותה ויאהב אותה ויחבק בה כל סלע וייתן שם לכל רגב עפר, יידע מאין צמח.

הוא נתן לעצמו שמות חדשים ויפים. נתן לפרחים ולציפרים שמות חדשים יפים. שמות שהיו ונשכחו ושמות שלא היו.

הוא חידש את שפתו בדיוק מן המקום שבו חדלה לצמוח מחדש. הוא הלך להרים, הלך למדבר, לגיאיות העמוקים. טיפס כמו פרא בין הרים השקיף כמו נשר בשמים.

לפעמים, לאחר הליכה קשה ומפרכת במידבר הלוהט, היה מתיישב ליד מעיין ומציץ בדמותו הנשקפת מן המים.

מי אני הוא שאל את המעיין.

הוא חשב שאולי המעיין יודע.

נתיב לנשר בשמים, שביל לפרא בין הרים, אבל הנשר והפרא לא ידעו להגיד לחלום מי הוא. המעיין ידע שהוא מעיין והנשר בשמים ידע שהוא נשר אבל אף אחד לא ידע להשיב לחלום על השאלה מי הוא.

הוא לא ידע שיוכל לדעת מי הוא, רק כאשר יהפוך להיות החלום של עצמו.

מציאות של מי

הוא היה גם מציאות.

אבל הוא לא יכול היה להיות המציאות של עצמו. מפני שחלום של מישהו אחר אינו יכול להפוך אותך למציאות של עצמך, רק למציאות של מי שחלם אותך. וכך החלום הפך למציאות של מי שחלם אותו.

בתור מציאות, הוא ניסה לחלום את עצמו, כדי שמתוך החלום של עצמו תצמח מציאות שהיא עצמו.

הוא התחיל לנסות במו־ידיו לעצב את דמותו, וזה היה חלומו, חלומו האמיתי שלו, החלום שבו התחיל לרוץ קדימה ושממנו לא התעורר כבר.

האמנות

הוא צייר את עצמו בחלום כחמור קטן המהלך בשביל בין פרדסים, וחתם על הציור: נחום גוטמן.

הוא חצב את עצמו באבן. בחלום. וקרא לפסל שחצב בשם “נמרוד” וחתם יצחק דנציגר.

והיה רגע אחד קטן שבו חשב שהוא עשוי מן האבן הזאת ומן האדמה הזאת, שהאבן הזאת היא הוא והאדמה הזאת היא הוא.

המעש

הוא הלך לפוצץ גשרים וחשב שהוא גשר. הוא הלך בלילה אל החוף להביא מעפילים וחשב שהוא חוף. הוא הלך לים להביא ספינות וחשב שהוא ים הנושא על גבו ספינות. הוא זחל בסלעי־טרשים בינות לקוצים וחשב שהוא קוץ, שהוא סלע , שהוא טרשים. הוא ירה והוא חשב שהוא רובה. הוא חרש והוא חשב שהוא מחרשה.

הוא לא ידע להבדיל בין מה שהוא עושה ומה שהוא. הוא חשב שמה שהוא עושה, זה הוא.

הוא לא הספיק

הוא לא הספיק אפילו לאהוב את עצמו.

הוא מת בשדות הטרשים והקוצים, בקיץ של 1948, מבלי שזכה לאהוב, מבלי שזכה לדעת.

מפני שלאהוב זה לדעת, ולדעת זה לאהוב. ויידע אדם את חווה אשתו. הוא לא הספיק לדעת.

זה קרה כל־כך מהר

ברגע אחד, בהרף־עין, הוא הפך לכוכב זוהר.

האור זרח מכל הדורות שהיו אל כל הדורות שיהיו.

הוא זרח על שדות־פלשת ועל סלעי־הגליל ועל חולות־הנגב ועל הרי־יהודה והוא האיר את השמים, עד שלרגע אחד מרוב אור אי־אפשר היה לראות את השמש בגבעון ולא את הירח בעמק איילון. ואז הוא כבה.

חידה

הוא מתרחק מאיתנו במהירות האור, ואין לנו שום אפשרות אפילו לנחש את דמותו.

איננו יודעים מה היה ומי היה ואיננו יודעים מה רצה או יכול היה להיות. עד־כדי כך איננו יודעים. שאיננו בטוחים שאומנם היה היה. הוא היה בסך הכל חלום שחלם את עצמו וכאשר התעורר ממנו, הוא כבר לא היה.

אין מי שיספר לנו.

הוא חזר להיות מעיין, להיות אבן. חזר להיות חורש־אלונים. לפי המעיין, לפי האבן ולפי החורש, אין אפשרות לשחזר את מה שהוא היה.

אי־אפשר לקרוא לו

אי־אפשר לקרוא לו אפילו אנדרטה.

המעיין אינו יכול להיות אנדרטה של מעיין והחורש אינו יכול להיות אנדרטה של חורש. ועל כן אי־אפשר לקרוא לו אנדרטה, ובכלל, אי־אפשר לקרוא לו.

הדבר היחידי שאפשר לעשות אתו, הוא לחלום אותו.

יש הטוענים

ישנם האוהבים את עצמם עד כדי־כך, שהם בטוחים שהם הוא.

ישנם המרחמים על עצמם עד כדי־כך, שהם בטוחים שהם הוא.

ישנם המשקרים ואומרים, שהשקר שלהם זה הוא.

ישנם המכזבים ואומרים, שהכזב שלהם הינו הוא.

יש המתגעגעים אל עצמם ואומרים, שגעגועיהם לעצמם הם געגועים אליו ושהגעגועים, זה הוא.

ישנם כאלה שהם תמונה ישנה על הקיר והם אומרים, שהתמונה היא הוא.

ויש רוחות רפאים הטוענים, שהם הרוח שלו. ומתים הטוענים שהם גווייתו. יש בתי־קברות הטוענים שבהם הוא קבור. יש כיווני־אוויר הטוענים שהוא זורם בהם. יש הצולים זבח על האח המבוערת ואומרים שהוא האש.

זכרונות

נזכרים בו בעזרת כל מיני חפצים.

נעל ישנה. סנדל קרוע. צמה מתעופפת ברוח, שיר קטן שסופו נקטע ונשכח.

את והב בסופה ואת הנחלים ארנון, זה הכל.

אולי

אולי הוא היה המשיח, והוא פשוט עדיין לא בא.

ואולי, אף אם יתמהמה, בוא יבוא, ועד כאן החלום.

יגאל

יגאל אלון מת על אדמת ניכר.

ב־1948, כאשר הוא רץ קדימה, ירו בו מאחור.

הוא אפילו לא שלף. אולי לא היה מהיר שליפה, אולי לא היה שולף גם אילו היה יכול, אולי לא היה בכלל מהשולפים.

הוא לא היה מרדן ולא היה מהפכן. המהפכן שולף ראשון והבן המרדן קם על אביו. יגאל אלון לא קם על אביו, יגאל אלון היה ילד טוב. הוא היה צלף מעולה, חייל בחסד עליון, ממושמע, והיה מסוגל בהחלט לרוץ קדימה גם בידעו שעומדים לירות בו מאחור.

הוא נורה מפני שלא ידע לרצוח. רק המהפכן והמרדן, רק הם יודעים גם לרצוח.

על כן הוא התהלך בארץ נוד, ואות הבל על מצחו.

ימתקו לך רגבי עפרך, יגאל היקר, מלך גולה בארצו, שמלכותה עדיין לא קמה ומלחמתה לא תמה.