בעברית של אבותינו שימשו לא פחות מ־36 פעלים, כדי לתאר את הפעולות השונות הקשורות בעיבוד התאנה, בכבישתה, באכילתה.
בעברית של אבותינו, שימשו לא פחות מ־20 שמות לתיאור חלקי־התאנה השונים.
בעברית של אבותינו, היתה התאנה סמל של האושר ושל היציבות. לא הרבה אושר ולא הרבה יציבות ידעה הארץ המובטחת הזאת, אבל היו לה ימים יפים. בימים היפים ההם ישבו אבותינו לבטח, איש תחת גפנו ותחת תאנתו.
אינני יודע את ההבדל בין דבלה ובין גרוגרת. והרי גם “קיץ” אינו אלא תאנים מיובשות. ואינני יודע בדיוק מהן קציעות ומהן בנות שוח. כמו כן, אינני יודע מי יושב לבטח ומתי ישב כאן מישהו לבטח.
בשבתות של הקיץ אני יוצא ללקט תאנים. הן עומדות ומחכות, הרבה שנים מחכות למישהו שיבוא לקטוף אותן, וגם למישה שיבוא ויישב תחתן לבטח.
תאנה היא תרבות שלמה, תרבות של אושר ושל ישיבה על האדמה ושל התמזגות עם האדמה ושל השתייכות אליה. תאנה אינה גדלה בעצמה. תאנה מגדלים. עודרים וחורשים. מנקבים את הפגים כדי להקדים את הבשלת הבכורות, תולים בין ענפי התאנה ענפים של תאנת הבר, המיושבים בקיני צרעות, כי הצרעה מפרה את התאנה ויש עוד אלף ואחת מלאכות הקשורות בגידול התאנה, וכאשר יחזרו כל המלים היפות של אבותינו אל השפה העברית, אז נדע כי הגענו אל המנוחה ואל הנחלה.
ובינתיים, אני יוצא בשבת אל התאנים המחכות.
.jpg)
של אף אחד 🔗
מסביב לירושלים, יש הרבה הרים של אף אחד. בהרים יש ערוצים של אף אחד, מעיינות של אף אחד, ובערוצים יש מדרגות של אף אחד. ובמדרגות אשר בערוצים, יש גפן של אף אחד ותאנה של אף אחד. כל מה שעליך לעשות, הוא לטפס בתוך הערוץ של אף אחד, לעלות ממדרגה של אף אחד אל מדרגה של אף אחד, וללקט את הפרי של אף אחד.
נחל החלילים 🔗
העמק של מוצא כולו מטעים וכולו ירק וכולו שוקק מים. מוצא היא סיפור לחוד, הסיפור של ראשית ההתיישבות היהודית החדשה בארץ־ישראל, ופעם נחזור אליו. מן העמק של מוצא שכולו מטעים, אתה מפלס לך דרך בתוך שיפעת הפטל, עד שאתה מגלה את השביל העולה צפונה, במעלה ההר. השביל הזה מכניס אותך אל נחל החלילים.
איני יודע מי נתן לו את השם ומדוע. אולי בשל המיית־הרוח בו.
נחל החלילים אינו אלא ערוץ. יבש בקיץ ומן הסתם מגלגל מים בחורף. הדבר הכי יפה בארץ והכי אופייני לארץ, הוא הערוצים. בתחתית הערוץ תמיד יש מים איכשהו, מפני שתמיד ירוק שם. ירוק בקיץ וירוק בחורף.
הערוץ מדורג במדרגות.
פה ושם בית, או שרידי בית.
בכניסה אל נחל החלילים, כמה קבוצות של ברושים עתיקים, ברושי ענק. ראשית ההתיישבות.
מי עשה את המדרגות הראשונות, לא תדע. זוהי ארץ היבוסי. ולאחר היבוסי ישב כאן איש יהודה. אינני יודע באיזו שפה דיברו כאן האיכרים בימי שלטון ביזנטיון. אבל אני יודע שהמדרגות עברו מדור לדור ומעם לעם ומשלטון לשלטון ומהיסטוריה להיסטוריה. ימי האדם על האדמה הם ימי המדרגות בערוצי הנחלים.
כאן גפן וכאן תאנה. זיתים. ומשוכות־צבר. היום הכל של אף אחד. הגפן משתרגת על משוכת הצבר. אשכולות ענקיים של ענבים. לקטוף ענבים של אף אחד ולקחת הביתה, או לשבת תחת עץ התאנה ולאכול תאנים של אף אחד עם ענבים של אף אחד.
במעלה הנחל, מערות. מערות מסתעפות, מערה אל תוך מערה. ביום קיץ לוהט יכולה לנוח כאן פלוגת צבא. מי יודע כמה פלוגות צבא של כל המלחמות שידע המקום הזה, נחו כאן בקיץ, בצל.
על המדרון התלול שבו המערות, פורח הזעתר. וכבר הוא מצמח את העלעלים הקטנים של השנה הבאה.
הילדים מתרוצצים בתוך המערות בשאגות שמחה. משחקים במחבואים. נכנסים מצד אחד ולפתע מגיחים מאיזה חור לא צפוי במדרון.
על קרקע המערה, תרמילי “עוזי”. וגם תרמילי אקדח.
לכל מערה יש מישהו שמכיר אותה ומישהו הנוהג לסור אליה. מה הוא עושה כאן, מתי, על מי או על מה הוא יורה.
הילדים מביאים שקית ניילון שמצאו בקצה המערה בתוכה קפה בתוך שקית נייר, וסוכר. אנחנו משאירים את הקפה ואת הסוכר במקומם.
גמרנו לאכול את התאנים. אנו עולים בנחל, ומגיעים אל ראש ההר. כאן, במקום שבו מתחיל הנחל, אפשר לרדת למטה בערוץ אחר. מבשרת ירושלים יושבת בין שניהם. גם בערוץ האחר, מדרגות אבן וגדרות אבן, ואנו יורדים ממדרגה למדרגה עד שאנו מגיעים אל העמק למטה. גם שם בעמק למטה יש שפע של תאנים של אף אחד וענבים של אף אחד. הולכים לאט לאט בשביל, הלוך ואכול.
את הטיול מסיימים במעיין הקטן למטה. יש שם בריכה ישנה מטוייחת. מים צלולים קרירים נהדרים. ממלאים במימיות הביתה.
פעם בקולוניה 🔗
פעם, באחד מימי סוכות, טיפסתי על ההר אל מה שהיה הכפר הערבי קולוניה.
בשביל פגשתי ערבי שירד מן ההר.
היה לו ביד דלי גדול מפלסטיק. הדלי היה סגור, אבל אני ידעתי שיש בתוכו זיתים, כי עכשיו עונת מסיק הזיתים.
שאלתי אותו מאין בא. אמר לי שמירושלים המזרחית. איך באת. באוטובוס.
הוא ירד בשביל, הגיע אל הכביש ונעצר לעמוד ליד תחנת־האוטובוס לירושלים.
אבל אני ידעתי שהוא מכיר את המקום היטב ויודע בו כל שביל. וידעתי שהוא מכיר את החלקה שממנה לקח את הזיתים.
צובא וסטאף 🔗
צובא היתה קן־נשרים, ומהכביש הישן לירושלים היית מבחין בה עוד ממרחקים. כפר תלוי על פיסגת הר כמו אשכול של ענבים. בימים ההם, בהם היינו מעטים, צובא היתה גם קן־מרצחים. היום עומדת חורבת הכפר בשממונה ולידה קיבוץ צובא.
עכשיו, בסוף הקיץ, מולך השומר בצידי השבילים. צמח מעובה. מי שרצה להחמיץ מלפפונים כבר בא וקטף את סוככיו. משוכות־ענק של צברים של אף אחד. פרי צהוב גדול. ענבים. תאנים.
משפחות עם ילדים. אבא מסביר משהו. אולי הוא נלחם כאן. הילדים מסתערים בשאגות על מה שהם קוראים ה’סברסים', מין שיבוש נהדר של אידיש לעברית. לך תדע איך עוברת המסורת מדור לדור, ואיך כל דור חדש של זאטוטים לומד להתחכם לקוצים ולשרות עימם. אבל פאקט.
תאנים אמרנו כבר?
שחורות. בשלות. קח ואכול.
בסטאף יש מעיין. ויש ניקבה בסלע המוליכה מן הנביעה אל הבריכה. תמיד יש ילדים הזוחלים בתוך הניקבה עם נרות או פנסים.
אם לא הבאת אתך נר או פנס, אל דאגה. במקומות האלה תמיד השאיר מישהו נר.
יום ששי לפנות ערב. שני בחורי־ישיבה הגיעו הנה לקטוף סאברסים. הטנדר שלהם חונה בכניסה אל המעיין.
גפן ותאנה ורימון והרבה זיתים.
מקום משוגע. מעט המים שנותרו מקלחים בקילוח דק אל הבריכה, ומשם במפל דקיק לעניים אל הבוסתנים העזובים מתחת, והם נעלמים באדמה בדרכם אל נחל שורק שבמורד.
האברכים לא נולדו כאן. זאת אני קובע לפי הדרך שבה הם קוטפים את הצברים.
הם קוטפים עלה שלם ענק מעוטר כולו בפרי. שוטפים אותו במימי המעיין. מאיצים איש ברעהו לברך על הפרי. את מה שלא נאכל הם מותירים במי המעיין.
אחד מהם שואל אותי, והוא מראה על בתי־הכפר, מה הן החפירות הללו.
אני מסביר לו שזה לא חפירות. זה היה כפר ערבי שעמד כאן עד 1948.
אבל היכנשהו הנער הזה צודק. זה חפירות. אם לא של היום, לבטח של מחר.
תמיד, במקום כזה, שיש בו מעיין ויש בו ניקבת סלע שצריך לזחול בתוכה, אני מוצא גרבים שמישהו הניח לייבוש ושכח לקחת אותן. ותמיד גם זוג נעלי־קומנדו, במספר קטן וילדותי, שמישהו ייבש ושכח. וכמובן נרות.
יש לי הרגשה שבחורי הישיבה יחמיצו את כניסת השבת. איזו תשוקה הביאה אותם הנה, בערב שבת אל המעיין, לקטוף פרי.
מי נפתוח 🔗
באחד מלילות החורף, 1948, ירדתי הנה, עם תרמיל על הגב. תרמיל של חומר נפץ. זה היה הכפר ליפתא אשר במבוא־ירושלים. ירדנו הנה כמה פעמים, ופוצצנו כמה וכמה בתים. היה זה אחד הכפרים הראשונים שמהם ברחו התושבים, אז.
פעם אפילו ערכנו מארב, אבל המארב התחכם לנו. לפנות בוקר, עבר כמו כוח הגשש של הכנופייה, ריחרח את האוויר, הבחין בנוכחותנו ועד שהתעשתנו, נעלם בערפילי־הבוקר.
עכשיו אני יורד הנה לאור היום, בשבת, עם תרמיל על הגב, ובתרמיל תינוקת בת שנה.
השם ליפתא נעלם מן המפות ומן אנציקלופדיות לידיעת הארץ. המקום חזר אל שמו העתיק. מי נפתוח. יש אומרים שזה שמו של פרעה מרנפתח. פרעה של יציאת מצרים.
עד ששת הימים עבר קו הגבול הירוק למרגלות הכפר. זה היה הזמן הנכון להושיב כאן עולים חדשים. ברגע שהגבול התרחק, פינו מכאן מיד את התושבים.
למטה יש מעיין. ויש נחל.
הנחל לעטור תאנים.
הבריכה של המעיין והנחל שלרגליו, מכוסים בכרפסת ובגרגיר־הנחלים. המים אובדים אי־שם בתוך ביצה שמסביבה תאני ענק.
ארמנות־פאר מסביב. בתי־אבן ענקיים שכמותם כבר לא נשארו בשום מקום. קשתות ענקיות שכל אחת מהן מתפצלת לשלוש קשתות מישנה.
כמו התאנים של ליפתא, אין.
המוני בית־ישראל יורדים מהעיר עם סלים ביד. הם יודעים.
הנה אחד, לא ראיתי אותו מזמן. אחד מבחירי הכלכלנים של המדינה, צועד במורד עם סל בידו. מה אתה עושה כאן – נו, באמת. ומה אתה עושה כאן?
כפי הנראה כולם עושים אותו הדבר. אין כמו התאנים של ליפתא.
להציל 🔗
כפר ערבי, כפי שהיה פעם, כבר לא נשאר בשום מקום. מה שלא נהרס במלחמה נחרב לאחריה. ומה שלא נהרס מהר בסערה, נהרס לאט לאט ובישוב הדעת.
במקומות שבהם נותרו ערבים, הם בעצמם הרסו והורסים את כפריהם. הם הורסים אותם בדרך חיובית: הופכים אותם לשיכונים יהודיים, עם כלונסאות בטון מצחיקות, עם גגות רעפים אדומים מצחיקים, ועם רהיטי פורמאיקה מצחיקים ועם כדי פלסטיק במקום הג’ארות.
מי שירצה פעם לראות איך חיו אבותינו, ואני נזהר שלא לומר אף על פי שמותר וצריך לומר – איך חיו כאן הערבים לפני שבאנו – כי מי רוצה לדעת איך חיו הערבים, וכאן אנו נוגעים בתסביך הישראלי העמוק ביותר ולמה לנו לגעת בו? – אז נחזור לענייננו: כאן חיו הערבים בדיוק כפי שחיו אבותינו ואבות אבותינו. כך בנו אבותינו בתים. בתים יפהפיים במדרון יפהפה, בית מעל לבית ובית מתחת לבית, עם חלונות. עם חלונות גדולים של קשתות. עם תחתיים ושניים ושלישיים, מה שקרוי בימינו “מיפלסים”. עם גפן מטפסת על הבית.
צריך להציל. צריך לשמור וצריך לשמר.
זה המקום האחרון.
אינני מכיר ואינני מתיימר להכיר את מסתרי “המינהל”, זה הגוף המיסתורי ביותר הקיים במדינה הזאת
זה גוף שלא הותיר אחריו שום הוראה בכתב ושום עדות בכתב על מה שהיה ולא היה. על כל מה שנעשה ולא נעשה. זה גוף שיש לו מנהלים מסתוריים עם מדיניות מסתורית ועם פנקסים מסתוריים ועם בולדוזרים שלעולם איש לא יידע מי שלח אותם ולאן ומדוע. זה גוף המושיב את מי שהוא רוצה היכן שהוא רוצה ומוריד את מי שהוא רוצה מהיכן שהוא רוצה.
הגוף הזה, נישמתה של הציונות המבצעת והמכוערת, להבדיל מהציונות המבצעת, היפה – דומה למכונות של האמן השוויצרי טינגלי, אלה המכונות ההורסות את עצמן ולבסוף שורפות את עצמן.
שמעתי פעם אגדת־מינהל יפה, על משהו שקרה או לא קרה, כמו כל אגדות המינהל, לפני 17 שנים בערך. היה היה בית יפה בעמק של מוצא. גר שם צייר והוא מת ולא היו לו יורשים. וסטודנטית אחת מירושלים התערבה ברוב פזיזותה עם איש מאנשי המינהל, שהיא תבוא לגור בבית הזה. את לא תבואי ולא תגורי, אמר איש המינהל – הכל על פי האגדה – לסטודנטית, והתערב אתה.
זה היה בית יפה.
יום אחד בא איש המינהל עם בולדוזר והוריד את הבית. היום הוא איננו.
מה שאני מנסה לצעוק כאן, הוא הצילו. הצילו את ליפתא.
שימו בליפתא בני־אדם שיגורו בארמונות הנהדרים הללו. שימו כאן בני־אדם שישמרו על התאנים, כדי שהתאנים יוכלו לחכות לנו עד אשר נשב כאן לבטח.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.