המלך ריחן גווע.
שמש הקיץ האחרונה הצהיבה את עליו. רוחות הסתיו השירו אותם. פיזרו את הזרעים מעל התפרחות שהשחימו. עכשיו הם מוצנעים באדמה ומחכים לאביב. אז ינבטו, ינצו, ובקיץ שוב יפרח המלך ריחן.
המלך ריחן כשמו כן הוא – מלך בממלכת התבלינים. וממלכה זו מה היא אם לא קודש הקדשים של מלכות המטבח. וכמו כן הוא, כי בשמו המדעי – בזיליקום – נרמז תארו, שהרי בזיליאוס פירושו מלך, והריחן, בימי קדם, פרח בעציצים אך ורק בחצרות מלכים.
איך אפשר לתאר את ריחו העדין של הצמח היפה והאציל הזה? ריח אי־אפשר לתאר. ריח צריך להריח. מי שראה ביוון, במינזרים העתיקים, את העציצים של הריחן הננסי קטן־העלים, שהוא בעל הריח המעולה, מי שראה באיטליה את הריחן גודל העלים על כל מירפסת, מי שאכל את הלאזניה אל־פסטו, שהיא לזאניה ברוטב פסטו, שהוא רוטב ריחן עם שום וגבינת פרמיג’אנו מגוררת עם או בלי אגוזים טחונים, מי שאכל בדרום־צרפת את מרק הפיסטו, שהוא מרק ירקות עשיר ברוטב פסטו כנ"ל, הוא יידע להוקיר את אחינו התימנים, שבזכותם הריחן קיים גם כאן. שכן התימנים לא יעלו בדעתם, כאשר הם מריחים בשמים להבדלה, שלא לתת תפרחת סגולה של הריחן התימני בתוך אלומת הבשמים.
איך לתאר ריח של סלט מתובל בעשבי־לימון 🔗
אינני יודע אם הריחן גדל פעם בארץ כצמח־בר. אולי כן. בכל אופן, כמוהו כשאר עשבי הניחוח ממשפחת השפתניים. מולדתו היא כאן בארצנו, או לפחות באיזורנו. היום הוא צמח תרבות למהדרין, ומי שאוהב ריחן גם בחורף, יכול לגדלו בעציץ בתוך הבית. אני מגדל גם זן נדיר של צמח זה, אותו קיבלתי באדיבותו של ד"ר יקי פרידמן מאוניברסיטת תל־אביב, יקי של עשבי המרפא, והזן הנדיר הוא הריחן הלימוני.
ריחן לימוני מצטיין בריח לימון ואינו מכיל חומצת לימון, ומי שרוצה פעם לטעום מה זה סלט עם ריח לימון ללא החמיצות של הלימון, שינסה, ואז הוא שבוי לנצח. ואם כבר אמרנו שריח אי־אפשר לתאר, אי אפשר לתאר ריחו של סלט המתובל בעשבי לימון.
עשבי לימון יש לא מעט. יש עשב הלימון, שכשמו כן הוא והוא עשב, וישנה הקורנית הלימונית, וישנה הוורבנה הלימונית, וישנה המליסה, בת־דודתה של המנתה, שהיא שיח רב־שנתי גדול וענף ומתפשט, אך לא גדול ולא מתפשט כמו הוורבנה הלימונית, שממנה ראיתי ביוון שיח שגבהו שלושה מטר, וכולו עלים עם ריח לימון. שיגעון.
למה אני מספר את כל זה? ראשית, מפני שאני אוהב את זה. אבל יש עוד סיבות.
פעם אחת הוזמנתי לקיבוץ להרצאה. לפני ההרצאה טיילתי בחצר, וראיתי גדר־נוי מרהיבה, כולה שיחי רוזמרין, גזומים יפה, ישר. לאחר הטיול בחצר הלכתי לחדר־האוכל, ומה רב היה תמהוני כאשר נוכחתי שגדר־הנוי אינה בתוך הצלחת. איך אפשר להכין בשר צלוי או מרק או דג, ללא עלעלים של רוזמרין? ואז הירהרתי קצת עגומות על השיבה אל האדמה, שבה איש האדמה אפילו אינו יודע שגדר־הנוי שלו היא אחד מצמחי התבלינים המהוללים מקדמת דנא, ואשר תירגום שמו לעברית הוא “טל־ים”, ואשר משמש לרפואה ואין קץ לסגולותיו.
וסיבה שניה, מעניין לעניין באותו עניין: פעם ישבתי בביתו של ידיד ערבי, בכפר, לפני דלת הבית. ותוך כדי שיחה, ראיתי אותו קוטף גבעול ולועס אותו בפיו. שאלתי מה זה, וענה לי בתמיהה כמו עונים למי שאינו יודע, שזה השומר. הוא צמח האניס, שבתמציתו מעניקים את הטעם ואת הריח לערק ולפסטיס ולאניסט ולאוזו. ואז ראיתי מה רב המרחק בין עם שחזר אל אדמתו ובין עם היושב על אדמתו. ואם יורשה לי להוסיף הגדרה לא פוליטית, אומר שעם היושב על אדמתו הוא עם היודע ללעוס בפיו גדר חיה.
מכאן בקפיצה, אני מגיע אל הזעתר.
בשבילי, הזעתר הוא ריחה של ארץ־ישראל – מבלי לגרום עוול לתפוז, כמובן. התפוז הוא באמת הריח המיוחד שלנו, אבל הזעתר קדם, מבחינה היסטורית, לתפוז, וכאשר עדיין קישטו עצי־ההדר את חצרות המנדרינים בסין, כבר פרח הזעתר על גבעות הכורכר ועל ההרים ועל הגבעות שמאחורי שפלת־החוף.
זעתר אינו צמח. זעתר הוא תבלין.
מי שטייל פעם בנעוריו עם נערה לאור ירח 🔗
לקח לי זמן לדעת ממה מכינים את הזעתר. אז ככה: אם המדובר בשפלת־החוף, שם מכינים את הזעתר מהקורנית בתוספת מלח, פלפל, שומשמים טחונים. אם המדובר בהר, המקור הוא האיזוב. בן מישפחה ובן־דוד לקורנית, שניהם מענף המנתה של השפתניים.
מי שטייל פעם בנעוריו עם נערה לאור הירח על גבעות הכורכר, וכאשר הביט בכוכבים חש בריח חריף כלשהו והריח הזה בא בנחיריו כאשר שמע את שאון הגלים המתנפצים אל סלעי החול, אז שיידע לו שהריח את ריח הקורנית, הלא היא הטימוס. זה שגבעוליו עציים, עלעליו קטנטנים, זה שיש לו עלעלי קיץ רזים ועלעלי חורף שמנים ובשרניים יותר. זה שפריחתו הסגלגלה מרהיבה את הגבעות וזה שגדל בקבוצות צפופות ויוצר כמין פטריה גדולה וריחנית.
ואם זה בהר, הרי זה האיזוב, אחיו ובן־דודו של האוריגנו. ומכאן אני עובר אל הר הזעתר שלי.
היכן ההר הזה אינני רוצה לומר. מפני שאם אתה אומר לישראלי שיש הר באיזשהו מקום, למחרת הוא בא עם הבולדוזר ומגלח את ההר. אז אין לי חשק שיגלחו לי את ההר, לפחות לא כל עוד אני חי.
בשבת בבוקר אני הולך אל ההר, עם זוג מיספריים ושקית ניילון.
צמחי ההר ראו הרבה בחיים. הם למדו איך להישאר בחיים אם נופל עליהם ברד, אם עולה עליהם עדר של עיזים שחורות, אם פורצת בהם דליקה, וגם אם היתה בצורת. יש להם שורשים, ואפילו העיזים השחורות ביותר אינן יכולות לחתוך את השורשים. וכל עוד השורש חי, הוא ינץ מחדש. ואני במו עיני ראיתי לא מכבר חלקה בהר שפרצה בה דליקה. וזאת בזכות הסירה הקוצנית הנוחה להתלקח. וראה זה פלא: בתוך העשב החרוך והאדמה החרוכה, מה נותר שלם אם לא שיחי המרווה. האש לא שלטה בהם, פשוטו כמשמעו. זה ראיתי וזה אינו ניתן לוויכוח.
הם חיים להם בשכונות, וזן אינו מתערב בזן ומין אינו מתערב במין.
האיזוב צומח בתוך חגווי הסלע. אם אתה רואה קיר תלול של אבן גיר, ובתוך הקיר התלול חור קטנטן, הנה מתוך החור הקטנטן מגיח שיח איזוב.
האיזוב אינו בן־דוד של האוריגנו, אלא אחיו, ושמו המדעי הוא מיוראנה סיריאקה. האוריגנו, וזאת יודעים כולם, הוא תבלין הספגטי. אבל האיזוב, בעל העלעלים העגולים הקטנים ובעל הפריחה המשובלת, הוא הזעתר ההררי.
לרגלי הקיר, שכונה של קורנית. כן, יש קורנית בהר, וגם היא עמידה בפני כל הפגעים, ואתה יכול להרכיב בעצמך זעתר של השנים, של האיזוב ושל הקורנית. מוזר מאד העניין הזה של השכונות ואיך כל צמח חי בשכונה שלו. מישהי קרובה אמרה לי פעם שמי יודע, אולי גם הצמחים אוהבים חיי חברה ועל־כן הם חיים בחברות סגורות.
על גבול שכונת הקורנית, שכונת המרווה המשולשת.
המרווה היא בשמה המדעי סאלביה. שפירושו “המושיע”. ופיתגמי הים־התיכון אומרים, שמי שהמרווה פורחת בחצרו, לא יידע את המוות, או לא יירא אותו. המרווה המשולשת היא הנציג הבלתי־תרבותי של המרווה הרפואית, ומי שמוסיף אותה לתה יודע מה זה טוב. טוב קודם כל מבחינת הטעם, מבחינת הריח, אבל טוב גם מבחינת הבריאות: זה עשב מרפא גיזעי. אתה יכול לקנות אותו, באלומות, בשוקי חיפה התחתית ובשוק של חברון. הערבים והבידואים קוראים לו “מראמייה”, והוא סגולה כמעט לכל דבר. במיוחד במערכת העיכול.
פעם נכנס אלי הביתה בנקאי דגול. סמנכ"ל של אחד הבנקים הגדולים כאן, וכאשר נכנס, צעק: זעתר! יש לך בבית זעתר!
מאז אני שונא פחות בנקאים. אבל לא קונץ. הוא נולד במושב.
לקטוף גבעולי צתרה ולשים במרק בצל 🔗
מאחורי שכונת המרווה, יש גטו קטן, גטו של הצתרה.
הצתרה היא אחד הצמחים הפחות ידועים. אפילו בין הידענים בעסקי התבלינים, וחבל. צתרה, בשמה המדעי סאטוריה, היא כמעט מלכה בזכות עצמה. הריח שלה הוא תערובת מוזרה. משהו משל המנתה, משהו מהקורנית והאיזוב גם יחד, ומשהו משל עצמה, שאינו ניתן להגדרה. כאמור, בהיותו ריח וריח אי־אפשר להגדירו.
יש לה גבעולים זקופים ועל הגבעולים עלעלים מחודדים ומעליהם תפרחת ורודה, ואכן היא קרויה צתרה ורודה.
בסוגריים, השמות העבריים אינם אמצאה של האקדמיה ללשון עברית. להיפך. הם מוזכרים במקורות. וטוב לדעת שבתלמוד כבר כתבו על כוסבר (עליו נדבר בפעם אחרת. הכוסבר הוא בשמו התנ"כי “גד” וכאשר מסופר בתורה על המן שירד משמים נאמר שהוא כזרע הגד. וגם הצתרה והפיגם ושאר צמחי תבלין זכורים לטוב מהתלמוד).
מי שרוצה להכין לו מרק בצל מיוחד במינו, שיקטוף לו גבעולי צתרה וישימם במרק הבצל.
ההר כולו טרסות, מעשה ידיהם של אבותינו הקדמונים. דור לדור ליקט אבן והוסיף אבן וכך קמו הגדירות וביניהן עצי הזית והמישמיש והשקד והגפן. והעיזים השחורות סללו להן כבישים משלהן הקרויים בפינו שבילים, ובין המדרגות בנו להם אבותינו בתים, ואלה הבתים שאתה רואה על ההר עד היום וכך נולד הנוף ההררי של ארץ ישראל. בית. עץ. מדרגה. שביל. ריח. ירח. גדר. בוסתן. ועל זה תוסיף את שיח הצבר – והנה לך כל מה שצריך בשביל לחיות.
לא מכבר ישבתי בצהריים עם זאביק. זאביק היה, ואולי עודנו, מג“ד בצה”ל. על כוסית, שאני שילמתי, הוא הציע לי להקים אגודה של אלה שמפנים את הגב.
מפנים את הגב אל שאון העולם והמונו. מסתכלים בעין פקוחה על כלב משתין על גזע עבות, מריחים גבעול, מתפרקדים תחת תאנה. רואים מרחוק תימרות אבק או ערפל, ולא חושבים על שום דבר.
זאביק, אתה הובלת אנשים תחת אש במי יודע כמה מילחמות. אני מצטרף לאגודה שלך. זמן לנוח.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.