רקע
עמוס קינן
חולות הזהב

פעם היה חול. כחול אשר על שפת־הים. עכשיו אין חול. החול נהיה קלרין. החול נהיה פואבלו אספניול. החול נהיה גינדי. החול נהיה תחנת־כוח. מי שרוצה עכשיו לחפש חול, צריך להתאמץ.

ארץ־ישראל התחילה מחול. אחר־כך היה רכס כורכר, אחר־כך היתה השפלה, אחר־כך הגבעות הנמוכות, אחר־כך ההרים, אחר־כך ביקעת־הירדן, ושוב הרים.

הפלישתים באו בסירות אל החול ודחקו את בני־ישראל אל ההר. במיוחד סבלו מהם בני דן, כידוע, עד שבא שמשון.

הם בנו ערים ונמלים בחול. את אשקלון ואת עזה ואת אשדוד. יפו היתה לפניהם. הם נטעו כרמים ובנו בתים ומצודות לאורך דרך הים, בואכה הירקון וצפונה ממנו. וכמו שבאו כך הלכו ולא נשאר מהם בערך כלום. לא השאירו שום דבר כתוב. איזו שפה דיברו? האם דיברו את שפת מולדתם הרחוקה, או עברו לשפת הארץ? עכשיו, לך דמיין לך את שמשון משרך דרכו בשביל בין הבוסתנים, פוגש כפיר אריות או מכה בפלישתים.


 

מה זה חול    🔗

את החול אנחנו מקבלים ממצרים. היום כבר כמעט לא. החול בא מהררי הגרניט במוצא הנילוס. המים השוחקים את הסלע נושאים עמם את החול אל הדלתה. מהדלתה מביא הים, בזרם החוף, את החול אלינו. היום נמצאת הדלתה של הנילוס בנסיגה, בגלל סכר אסואן. היא נסוגה קילומטר אחד לשנה.

הרוח מעיפה את החול. החול עף ברוח. הרוח מסדרת אותו בצורת גיבעות חול – דיונות – חוליות. החוליות זזות. היום הן כאן, מחר שם. הכל לפי הרוח. בדרך כלל הן ערוכות בצורת חרמשים – ברחנים – שחזיתם התלולה יותר פונה לצפון־מיזרח.

כאשר הן זזות, מכאן לשם ומשם לכאן, הן מכסות עצים וקוברות אותם בחול, או שהן חושפות עצים ומגלות את שורשיהם. הצמחים חייבים ללמוד לחיות עם זה.

מן הים מביאה הרוח רסס מלוח. גם עם זה צריך ללמוד לחיות.

בקיץ, כאשר החול יבש מאד, הוא מתעופף ומכה בצמחים כמו ברד. גם עם זה צריך ללמוד לחיות. רצועת־החול יצרה בארץ־ישראל צורות של חי וצומח שהן בלעדיות לארצנו. מה שעושה החול, מבחינת אופיו של הטבע, הוא להביא את מידבר סהרה אל איזור הים־התיכון, השונה כל־כך מבחינה אקלימית. וכך, ברצועת־החול, חיים זה ליד זה צמחי־מידבר וצמחי הים־התיכון, בעלי־חיים של המידבר ובעלי־חיים של אזורנו.

צמחים ובעלי־חיים של המידבר התפתחו כאן עד כדי יצירת מינים חדשים, בלעדיים לארץ־ישראל, בלעדיים לאיזור החולות. עוד מעט, כאשר לא יהיה יותר חול, גם זה לא יהיה.

אבל, אנחנו כאן. בינתיים. והנה אנו מטיילים בחול. מאשקלון עד לנחל שיקמה.


 

כורכר    🔗

אחת האבנים היפות שבעולם. פעם היה כל החוף רכס כורכר. היום, רכס הכורכר הוא תשתית לכבישים. כורים אותו בפראות, והוא נעלם.

הכורכר הוא גיבעת־חול שהתאבנה ביבשה.

מנין לנו שביבשה? כי הוא מכיל שלדים של חלזונות־יבשה.

מכורכר היו בונים בתים יפים וחומות יפות, והוא היה האבן של השפלה. צר לי שאחד אחד נעלמים בתי־הכורכר.

היתה גם צמחיית־כורכר. ומי שפעם טייל בלילה לאורך החוף תחת שמי הכוכבים, הריח את הריח החריף של צמחיית־הכורכר. היום זה נשאר רק בשירים.

יש ילדים של העמק, ילדים של ההר, ויש ילדים של החולות. אני ילד של חולות, וכאשר הם נעלמים, נעלם לי הדבר שבו נולדתי. ומי שרוצה, יכול לקרוא לזה מולדת. אז בעצם היום אני מסייר במה שנשאר מהמולדת האבודה.


 

שיקמים    🔗

הדבר המשוגע ביותר בחול זה השיקמים.

לא ספרתי כמה. מאות. אולי אלפים. שיקמים עבותות מאד ושיקמים דקות־גו. פעם היתה שדרה של שיקמים שהלכה מיפו לעזה. השרידים קיימים. לפעמים לאורך מאות מטרים אתה רואה שדרה ישרה, שתי שורות. עולי־הרגל המוסלמים היו נוטעים יחור של שיקמה בדרכם. בארצנו אין השיקמה מתרבה מעצמה, וכאן גבול הריבוי הטבעי שלה. ואם ראית שיקמה, ראית מעשה ידי־אדם. במקורות נאמר: “סימן לשפלה – שיקמים”. וליחור של השיקמה קוראים בעברית: “גרופית של שיקמה”.

את השיקמה היו אבותינו מגדלים בגלל צילה הרחב והטוב, ובארץ הזאת, צל זה משהו. ומהשיקמה היו עושים קורות לבתים. את הקורות היו מכינים כך: כורתים את הגזע עד שנותר ממנו סדן. מהסדן צומחות במשך הזמן קורות ישרות, והן המשמשות לבניין. שיקמה שלא נגדעה, נקראה במקורות בשם היפה “בתולת־שיקמה”.

לפרי השיקמה קראו “בנות שיקמה” או גמזיות.

ומה על אותו נביא, בוקר ובולס שיקמים? אז ככה. לבלוס, פירושו לפצוע את הפרי. כאשר הוא נפצע, הבשלתו מהירה יותר, וכך נהוג בכל ארצות־השיקמה.

החולות הנודדים קוברים תחתם את הבוסתנים שהיו כאן עד 1948.

קבורים הגפן, התאנה והרימון. מישמיש בלדי. תמר. וגם גוייאבה.

פה ושם בולט עץ של מה שהיה בוסתן. גפן יבשה מונחת על חול.

אין מה לעשות.


 

הצומח    🔗

נוף החולות חדש יחסית בארצנו. נאמר, פחות מיליוני שנים בגיל מנופים אחרים. על־כן פלא־פלאים הוא כיצד בזמן כה קצר נולדו מינים חדשים, הגדלים אך ורק כאן ולא במקום אחר בעולם כולו.

למשל סביון יפו, וזה שמו המדעי. הוא יותר בשרני ועסיסי מהסביון האביבי. פריחתו מאוחרת יותר, וכך הוא נמלט מהרסס המלוח.

הקיפודן הפלישתי גם הוא בן המקום ובלעדי למקום. אנדמי בלשון אנשי־המדע. הגבול הטבעי של צמחי־החולות וגם של בעלי־החיים שבאו מהסהרה, הוא הירקון. שם, אדמת־הסחף שגרפו עמם מה שהיה נחל־איילון אל מה שהיה הירקון, יצרו גבול גיאוגרפי טבעי, שכך וכך צמחים וכך וכך בעלי־חיים לא יחצו אותו צפונה.

כאן שולט הכחול למינהו: בר־עכנאי, כחול יפהפה, מרסיה יפהפיה, פרח קטן ועדין, אבל יודע לצבוע שטחי־חול נרחבים. מקור חסידה, סגול.

שרביטן מטפס על אטד. האטד, קוצני, זה שיותם הציע להמליך עלינו וכפי הנראה מאז אנחנו שומעים לו. לשרביטן אין עלים, והוא מטמיע את מזונו בעזרת הגיבעול הירוק.

תורמוס־בר. אנדמי לאיזור.

עצים: אשל. שיזף. דקלים הרבה. ממש דקליות.

יש צמחים הלוחמים בהצלפת גרגירי־החול ברוח על־ידי הדבקה: עליהם מכוסים בדבק, והחול הנדבק אליהם מונע שחיקה על־ידי חול נוסף. יש כאלה שעליהם מתקערים, וכך הם סוגפים את החבטות העזות.


 

מים    🔗

פתאום אתה רואה צמחי־מים. קנה. גומא.

צמחי־מים יש כאן מאותה סיבה שהיו כאן בוסתנים. כאן מיפלס מי־התהום הוא כמעט אפס. די שתתקע אצבע באדמה, והגעת למי־התהום. ואכן, לאורך החוף, רשת הקידוחים של “מקורות”. וכך גם גידלו את בוסתני־הפרי: היו חופרים שטח בחולות, ומי תהום היו ממלאים אותו, ואז היו נוטעים בוסתן.

שיגעון לראות את צמחי המים הגבוהים צומחים מתוך החול היבש.

יש גם הדבר שכמעט ונעלם מהארץ: שלוליות־חורף.

השלולית נוצרת כאשר המים המחלחלים בחול, נעצרים בשיכבה אטומה למים, בדרך־כלל שיכבת נזז, שהיא תערובת של חמרה וחרסית.

בתוך השלולית, יש עולם ומלואו.

אנו מטילים רשת למים, וממלאים צנצנת.

תולעים משוגעות קופצות בעווית. יוסי, הביולוג הימי, קובע שאלה זחלי־יתושים. ויש צדפונים, וקפלופודים (ראש־רגל), ויש סרטנים ירודים.

הסרטן שקוף. הוא יכול להיות בגודל של חצי מילימטר, אבל להגיע ל־2.5 ס"מ. הוא מתקדם בקפיצות ענק בעזרת האנטנות שלו. אבריו הפנימיים גלויים בגלל שקיפותו.

לזימרגל 30 רגליים ויותר. זה לא בדיוק רגליים, זה זיזים המשמשים לשחיה.

כל אלה יוצרים שרשרת מזון, שבלעדיה אין טבע. הסרטנים הירודים אוכלים אצות, שהם בתחתית השרשרת. בסוף השרשרת באים הברווזים. ומכאן הולכת השרשרת אל המיטבח שלך ושלי.


 

לתפוס בועה    🔗

לתולעת־הים יש שנורקל. בעזרת השנורקל שלה היא תופסת בועת־אוויר מעל פני־המים, חוטפת לה את הבועה וצוללת איתה למטה. נגמר האוויר בבועה, היא עולה למעלה, צדה בועה בשנורקל, וצוללת שוב.

בתוך הצינצנת חיפושית מים קטנה. הנה היא עולה למעלה. היא מגיעה עד פני המים, צדה לה בועת־אוויר בזריזות, אוספת אותה בין הכנפיים, על הטוסיק, וצוללת מהר למטה, לאכול.

כאשר נוצר במים עודף של מליחות, סופגים גופי בעלי־חיים מים מן הסביבה. הואיל ואם יספגו יותר מדי מים הם עלולים להתפוצץ, יש להם שלפוחית מתכווצת, הדוחה את עודף המים.

וכמובן, כמובן: אוכלוסיית השלולית העיקרית הם הצפרדע, הקרפדה, הטריטון והסלמנדרה.

עד כדי כך לא היו לנו שלוליות כל השנים הללו, שרשות שמורות הטבע יצרה שלוליות מלאכותיות והעבירה אליהן קרקעית יבשה של שלוליות עתיקות המכילה את ביציהם של כל שרצי־הביצה, וכך הם ניצלו.

המוזר ביותר בשלולית הוא, שהיא בנויה על העיקרון שיש תקופת־יובש. אם תהיה השלולית מלאה מים כל ימות השנה, ימותו כל שוכניה. מחזור החיים של כל היצורים הללו בנוי על תקופת־יובש. הם יכולים לחכות גם שבע שנים ללא מים. יבואו מים – שוב יהיו טריטונים, זימרגליים וסרטנים.


 

עיקבות רגליים    🔗

אנו מהלכים על גבעות־החול.

אילו הלכנו בקיץ, היינו טובעים בחול, אבל המים, מי־הגשמים, עושים משהו. הם מדביקים את גרגרי־החול ומונעים את תנועתם. אין תנועת־חול, ואתה לא שוקע.

הג’יפ נוסע על החול כאילו היה אספלט.

והנה עיקבות בחול. תן. העיקבות מסתיימות בחפירה. או שהוא בפנים, או שהלך למקום אחר. לא נטריד אותו.

כשהעיקבות הם של רגליים זעירות משני הצדדים ובאמצע שביל עקלקל שנעשה על־ידי זנב, כאן עברה לטאה.

ויש עיקבות של מכרסמים. מה שמיוחד למקום הזה הוא גרביל־החוף. גרביל־החוף נפוץ אצלנו – ורק אצלנו – מעזה ועד חיפה. אבל יש לו תת־מין, גרביל־חולות־החוף, שאינו עובר את הירקון צפונה.

ישנו קיפוד־החולות, שאת עיקבותיו לא ראינו, והוא המין המידברי, שרגליו הולכות ונידחקות על־ידי הקיפוד האירופי. וזה בגלל הציונות המפרה את החולות והופכת אותן לגן פורח, וזה מישכנו של הקיפוד האירופי.

והנה עיקבות של צבי. ועוד. ועוד. כאן עברו שני צבאים מבוגרים עם עופר.

הולכים עוד, ורואים שכאן היה עדר שלם של צבאים. הם כנראה השתגעו, מפני שהעיקבות הם כאילו יצאו בהילולה מסביב לשיח אחד כמה וכמה פעמים, הישר אל גבעת החול, למטה ממנה. העיקבות נפרדים ומתלכדים, כאילו היו כאן כמה מאות צבאים באסיפה.


 

מול הים    🔗

והנה הם.

על קו־הרקיע, בין החול ובין הים, רצים שלושה צבאים.

מי שלא ראה, לא ראה צבאים רצים על חולות הזהב על גבול הרקיע והים.


 

אגם    🔗

אנחנו צולחים ביצות לא מעט, ואגמי־החדרה. אגם־החדרה הוא אגם שאליו מחדירים, במשאבות, מי־גשמים שניקוו במאגר מלאכותי, כדי להעשיר את מי־התהום. לראות מפל־מים אמיתי דוהר מתוך תעלת־בטון רחבה ונשפך על החולות ונהפך לאגם, ולוא אגם זמני מאוד – זה בירכת אלוהים.

אגם שיקמה, על החוף. יפהפה, מלא מים. האקליפטוסים שקועים עמוק במים.

שיקשקים, אגמיות, שחפים, יושבים על המים, ממריאים מהם, רצים עליהם.

מרחוק, על החוף, הולך איש עם מיזוודה.

הוא לבוש לבוש עירוני. המיזוודה שלו עירונית. כאילו ירד בתחנת־רכבת. אז מה הוא עושה על החוף. אולי הוא ירד מצוללת. אולי הוא של נחום גוטמן מימי החופש הגדול ותעלומת הארגזים. מה יש לו במיזוודה.

בז עף ברקיע. מרגנית כחולה על החול. חבצלת־חוף מתכוננת לפריחה.

אנו מתחילים לחזור.


 

מעזבה    🔗

עוברים על־פני שדה חובזות גדול.

יוסי אומר: סימן שכאן היה כפר ערבי.

למה?

למה חובזה – חלמית בעברית – היא צמח מעזבה.

מה זה מעזבה? זה מקום שבני־אדם עזבו אותו. זה צידי־דרכים. חורבות.

הכפר איננו. האנשים אינם. אבל החלמית אומרת לך שכאן הם היו.


 

כאן תקום    🔗

כאן תקום, במקום בו טיילתי בחולות, שמורת־טבע.

אלא אם כן לא.

אז שיעשו כאן תחנת־כוח. או משהו דומה, ואז לא יישאר כמעט זכר לכל הטבע שעשה את הארץ הזאת הארץ הזאת, ואז כבר לא נדע יותר איזו מין אדמה היתה כאן. ואם נשיר “אדמה אדמתי” לא נדע על מה אנו שרים, וכבר לא נשאר מקום. זה אולי האחרון.

איפה שהיה בית, נשארה חובזה. מה יישאר במקום שבו היו החיים?


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47759 יצירות מאת 2657 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20142 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!