רקע
עמוס קינן
מותו של גנן

לא הייתי בגן של סיומה.

לא ראיתי את סירת־הדיג שלו, ולא הייתי באי שלו. אבל אני יכול לנחש.

סיומה ברם, צייר ישראלי, מת ונקבר בפורמנטרה, באיים הבליאריים, בספרד.

בצוואתו ביקש להיקבר בגנו, אך השילטונות לא הירשו זאת. הוא נקבר בבית־הקברות של פורמנטרה, שאין בה בית־עלמין יהודי, ויהודה ניימן, שהובהל מפאריז, אמר קדיש. הואיל ולא היה באי הזה סידור־תפילה, נמצא פסל ישראלי השוהה במקום, שזכר כפי שזכר את מלות הקדיש בעל־פה, כתב אותן על פתק ויהודה ניימן קרא את התפילה מן הפתק.


לא הייתי ידיד של סיומה, ולא היכרתי אותו היטב, מקרוב.

בצעירותי, כאשר למדתי ציור בסטודיו של אבני, הופיע במדי־הצבא הבריטי. הוא עלה מרומניה בשנות מלחמת העולם, וישר לצבא הבריטי. כאשר פשט את מדיו, הפך לצייר ידוע למדי כאן. לאחר מילחמת השיחרור, כמו ציירים רבים אז, נסע לפאריז וזהו. שם הפך להיות מבקר־אמנות חשוב, לבד מהיותו צייר, ויום אחד גם הלך אל האי הקטן בבליארים, עם בלה בריזל, ציירת ירושלמית ששהתה אף היא בפאריז.

אבל הסיפור אינו סיפור בנאלי. הסיפורים האמיתיים של הארץ הזאת אינם מצליחים לעולם להיות בנאליים.

לפני שנה נפגשתי אתו לארוחת־ערב, בביתו של הצייר יהודה ניימן, בפריז.


קינן 13 (2).jpg

הארוחה היתה טובה. יהודה מבשל טוב.

סיומה אמר: מה הם עשו לנו מהמדינה.

חשבתי שאני צריך לכעוס, מפני שמי זה “הם” ומה זאת אומרת “לנו”. בסופו של דבר לא כעסתי, אבל גם רצון לשוחח לא היה לי. הארוחה היתה קודרת, ולא הרבה מלים הוחלפו בה. המארח ניסה ככל יכלתו לעניין אותנו במשהו, אבל היינו איש איש בפינתו, סגורים.

כל מי שעזב את הארץ, או ירד ממנה, נותרה לו בלבו הארץ כפי שהיתה ביום שעזב אותה, או אותה ארץ שהוא מדמה שכך היתה. כל מי שעזב את הארץ או ירד מנה, הוא חוני המעגל. משהו נעצר, ורק השאר המשיך לנוע.

המארחת שהיא צרפתיה, אינה יודעת מאומה. סיומה מספר לה על הארץ שנעצרה בלבו: על הפלמ“ח. הוא מסביר לה מה זה פלמ”ח. הוא מדבר עליו בדביקות, כאילו עדיין הוא קיים. הפלמ“ח של סיומה אינו דומה כלל לכל מיני מראות שהתנפצו זה מכבר. הפלמ”ח של סיומה הוא תמים, נלהב, הירואי, מלא עתיד ומלא אמונה. ואולי רק דבר שכבר שייך לעבר ולא ישוב ממנו יכול להיות כל כך מלא עתיד. סיומה מדבר על “הפורשים”, כאילו אז. והוא אפילו אינו יודע, שכיום “עוכרי ישראל” נקראים “שמאלנים”. בימיו, כאשר השמאלנים של אז שלטו בכל, הם קראו ל“עורכי ישראל” של אז, “משרתי הימין”. והם אותם אנשים שהם כיום בימין, והמכנים את “משרתי הימין” של אתמול בשם “שמאלנים”. שלושים שנה בסך הכל. לא שלוש־מאות.


היום אני יודע, שאם סיומה ברם אמר “מה הם עשו לנו”, לפחות המלה “לנו” היא לגיטימית.

מולדתו של אדם היא אותה כיברת אדמה שהאדם מחליט שהיא מולדתו. אפשר לקחת מכל אדם את מולדתו הפיזית. אפשר לגרש אותו ממנה. אפשר לבטל את אזרחותו. אי־אפשר לקחת משום אדם את המולדת שבליבו, ואי־אפשר להחליט לגבי שום אדם, מה יש בליבו, ומה אין. ואם סיומה ברם, שעלה מרומניה, וחי בצרפת ומת בספרד, אומר שישראל היא מולדתו, כך הוא הדבר.

מדוע עוזב אדם את מולדתו, אינני יודע.

מולדת, היא סיפור אהבה. ולא לכל סיפורי־האהבה יש הפי אנד. מרבית סיפורי־האהבה הם סיפורים עצובים.

וכשם שאיני יודע מדוע אדם עוזב את מולדתו, כך אינני יכול להבין מדוע אנשים מתגעגעים אל כל מיני מולדת. ונדמה לי שהיהודים הם אלופי האנושות בגעגועים.

הולך לו יהודי מארץ־הקודש לספרד, מתיישב באנדלוסיה, ובצל עצי הרימונים כותב שירי־געגועים לציון.

וכאשר מגרשים אותו מספרד, הוא לוקח את מקל־הנדודים בידו והולך לאיזמיר, ושם הוא שר בגעגועים שירים בלאדינו. והוא מתגעגע בעת ובעונה אחת גם לציון, גם לאנדלוסיה, וגם לצורה הנהדרת שבה היה מתגעגע לציון, בהיותו באנדלוסיה.

והולך לו אדם מארץ הקודש לאשכנז, וכאשר מגרשים אותו משם, הוא לוקח איתו את שפת־אשכנז לכל מקום, ואת הלבוש של אשכנז ואת המיגבעת רחבת השוליים של אשכנז, והוא שר בדביקות בשפת־אשכנז את שירי הגעגועים לציון שהיה שר באשכנז. ואפילו כאשר הוא מגיע לציון ויושב בתוכה הוא ממשיך להתגעגע אליה בשפת אשכנז ובניגון שלה.

הנה, מדוע אני חושב שאני מבין את הגן של סיומה, אף־על־פי שמעולם לא הייתי בו.


סיומה היה משוגע לעצים.

וגם לים.

הוא היה גבר חסון, עם כתפיים וחזה של מתגושש. נמוך. עיניים בהירות. רק כאשר נודע לי על מותו, נודע לי בן כמה היה: ששים־וחמש.

הוא בנה לו בית מול הים.

ובמשך שלושים שנה, לא חדל לנטוע עצים בגנו. גפן ותאנה ורימון, וזית, וכל עץ פרי למינהו, וגם ברושים ואורנים והכל.

בבקרים היה יוצא בסירה שלו אל הים, להביא דגים.

הוא היה אוכל את פרי גנו, ואת הדגים שצד, ומצייר.

בלה, הירושלמית, שבעה או שמונה או אינני יודע כמה דורות, היתה מציירת את ירושלים.

בפורמנטרה יש תיירים בכל ימות השנה, ואני מניח שהיה למי למכור תמונה, מפעם לפעם, כדי לקנות בד, צבעים, חכות, כדי לשפץ את הסירה מפעם לפעם, ואולי קצת את הבית.

אני בטוח שסיומה היה בטוח, שהבית שלו, מול הים, ניצב כאן.

מפני שכל בית יכול להיות בבת אחת בשני מקומות. רק לא בעת ובעונה אחת. ועל כן, אני סבור שהבית של סיומה עמד כאן, אבל אז ולא עכשיו. והגן היה בכאן של אז. ו“אז”, זה עניין פרטי בליבו של סיומה, עם הפלמ"ח שלו, ועם הפורשים שלו ועם עוכרי ישראל שלו. ואני מניח שאותם עוכרי־ישראל דימיוניים, שפעם הם שמאל פעם הם ימין, הם מה שהוא כינה בשם “הם”. וכשם שלכל אחד ארץ־ישראל שלו, לכל אחד עוכרי־ישראל שלו. ואין לי מושג אם אני הייתי שייך, בעיני סיומה, רק לעוכרי־ישראל של אז, או גם לאלה של עכשיו. ומה זה כבר משנה.


יהודה אומר שסיומה היה משוגע לשתלנות, ושכל השנים, שתל ושתל עוד עצים.

אבל סיומה לא היה עץ.

גופתו הוחזקה שבועיים במקרר של חדר־המתים, עד שהגיעה תשובת השילטונות הספרדיים, עם הסירוב לקבור אותו בגנו, בין האילנות שנטע, בצל עצי־הזית, התאנה, הרימון, הגפן. ברור שהשילטונות צודקים. ומה יהיה אם כל אדם יחליט היכן הוא רוצה להיקבר. מי צריך אז ממשלה, ואיזה תפקיד יישאר אז לממשלה.

בהלוויה, כך מספר יהודה, היו כל תושבי האי, האיכרים. הם אהבו אותו. הוא היה מעין מוכתר לא מוכתר של האי.

יש שם באי פונדק. “פונדה פפה” שמו. שם מתאספים בערב. ושם, בין הידידים על כוס יין, צנח לפתע ראשו של סיומה על השולחן.

אני חושב על הגן שלו.

אתה, אני, הוא. כל אחד. אנחנו יכולים להינשא ברוח, לנחות פה, שם.

אתה, אני, הוא, יכולים לקחת אשה בטהיטי, להוליד במיאמי, לעקור לקנדה ולמות באלזס.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49467 יצירות מאת 2733 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21102 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!