רקע
עמוס קינן
תרנגולי עין־גדי

בעין־גדי אין ערוגות בושם.

חידה: מהו הריח אותו מביאה הרוח אל אפך, בנווה המידבר המוריק הזה, בפינת החמד הזאת של שלמה ושולמית? לא ריח האפרסמון, ולא ריח צרור המור. הריח של עין־גדי של ימינו, כנסת נכבדה, מורי ורבותי, הוא ריח הלשלשת של תרנגולי ההודו.

ומהו הצליל הבוקע מכרמי עין־גדי? האם אלה פעמוני הצאן והגמלים, האם אלה הרחלות שעלו מן הרחצה, האם אלה מיצהלות הרוקדים, או סלסולי שיריו של שלמה אל השולמית? לא ולא. הצליל של עין גדי הוא הקירקור של תרנגולי הודו.

עין־גדי זה הציונות בהתגשמותה החדישה ביותר. משהו של אדמה אדמתי, בין בולדוזר ובית־חרושת לפלסטיק. תרנגולי הודו אפשר לגדל גם בתחנה המרכזית, גם בנחלת־יצחק. תרנגולי הודו לא צריכים אקלים מיוחד (ממילא אילו היו זקוקים לאקלים מיוחד היו יוצרים להם אותו בחממות או בבתי קירור). הם לא אוכלים דווקא גרגרים הגדלים במידבר או על עינות מים. אלא מה, מן הסתם הם גידול ריווחי. אבל אז נשאלת השאלה מי צריך בעין־גדי קיבוץ. אני יודע שאני מסתכן בנפשי, אבל אם בשביל תרנגולי הודו צריך לסגור מעיינות מים חיים בצינורות ולכער את אחת מפינות החמד של ההיסטוריה האנושית בכלל, אולי אפשר לשים קיבוץ במקום שבו הריח פחות מפריע, אולי ליד מפעלי נייר חדרה או משהו.


 

פעם    🔗

ב־1943 ערכנו מסע רגלי, מירושלים למצדה. 150 נערים ונערות.

מידבר יהודה היה יוקד. והיתה מישמעת מים. מישמעת מים של כוסית אחת של מימיה ליום, לחישול האופי, יעני. חישול שהתברר עד כמה הוא מיותר ומזיק. אבל אז לא ידענו. וכך הלכנו על הסלעים הבוערים הלבנים, ולאחר כמה ימי הליכה התחילו אנשים ליפול. אחד התעלף תחת שיח, אחד התעלף סתם על השביל. ואלה שלא התעלפו, ראו פתאום חלום.

החלום היה חצי־אי ירוק כולו, ומרחוק שמעת את קול המים. מים בכל מקום, ערוצים אין סוף. מים מידרדרים על חלוקי נחל ומשמיעים את הקול שרק מי שצמא במידבר יודע מהו.

היו שם כרמים והיו מלפפונים מוריקים ועגבניות אדומות. ואנחנו רצנו את מאות המטרים האחרונים וקפצנו בבגדים אל תוך המים, ושתינו כמו בהמות. עם הראשים בתוך המים. ואחר־כך גילינו את הבריכות ואת המפלים, ועין־גדי היתה מה שהיא היתה פעם.

המקום שאליו היו יורדים הכהנים לעשות את היין לבית־המיקדש. המקום של מטעי התמרים, ועל כן שמה השני של עין־גדי הוא חצצון תמר. המקום שהיה בית־החרושת הגדול ביותר לבשמים של ימי קדם. שבו ידעו את סוד האפרסמון שנעלם מאיתנו. המקום שעליו ניבא יחזקאל הנביא שבאחרית הימים יהיו בו דייגים, ושעליו מספרת האגדה שבימות המשיח, תבואנה ספינות מעין־גדי, טעונות עושר וכבוד לצדיקים.

אותה עין־גדי, אשר אפילו במאה הששית עדיין היה בה ישוב יהודי מפואר, תחת שליטי ביזאנטיון, ואשר בה היה בית־הכנסת עם הפסיפס המפואר של הטווסים אוכלי הענבים, ואשר על ריצפתו חרותה הקללה למי שמגלה את סוד הקריה לגויים – ומה היה הסוד לא נדע. האם היה זה סוד האפרסמון?

אז, כאשר התנפלנו על המים, לא ידענו שזוהי גם עין־גדי של בר־כוכבא.

אז מצאנו במקום בדואים פראים, מגודלי צמה, שהפליאו אותנו בשימוש בקלע. עמד לו בן המידבר עם קלע ביד, עשוי שער גמלים, וממרחק 100 מטרים בערך היה משחיל כל אבן אל תוך גומה בקיר הסלע. שנה לפני כן איבדנו תשעה מחברינו במסע דומה, בהתפוצצות רימון, והבדואים בעלי הקלעים ידעו שיש לנו נשק עימנו.

אז טוב, היה צריך כאן קיבוץ. כאן עבר הגבול עד מלחמת ששת הימים, וקיבוץ זה בין השאר גם דבר כלכלי. אז לוקחים את המעיינות וסוגרים אותם בצינור. אבל עכשיו אין שם גבול. אז אם לא רוצים להחזיר לנו את המעיינות, לפחות שיקחו משם את תרנגולי ההודו למקום אחר. שיעשו מפעל פלסטיק, או בית־חרושת למסמרים, או משהו דומה המאפיין את החקלאות המודרנית שלנו, אבל שיתנו לעין־גדי להיות דומה לעין־גדי.


 

כך מתחיל המידבר    🔗

המידבר מתחיל לפתע, ללא שום אזהרה. משהו עם קווי גובה, עם פרשת מים, עם מישקעים. אותם הרי יהודה, מצד אחד הם מקבלים כמעט 1000 מילימטרים של גשם, ומצד שני כמעט ולא כלום. ואז, כמה צעדים מירושלים בירתנו לנצח, מתחיל מידבר של ממש.

מי שאינו יודע מה זה מידבר, סבור שזה מקום ללא חיים. אבל המידבר יש בו חיים משוגעים. רק במידבר אפשר לראות איזה דבר חכם זה צמח. כמה תיחכום נדרש לו לדבר הקטן הזה, הזוחל הזה, שאם אינך מסתכל טוב בכלל אינך מבחין בו, כדי לשמור על חייו ולמלא את ייעודו.

לצמח, ובמיוחד לצמח מידבר. יש ייעוד אחד: להבטיח את הדורות הבאים.

אין לו הרבה זמן לשם כך. אולי שבועיים. אולי פחות. במשך הזמן הזה, הזמן היחידי בו יש לו סיכוי לראות מים, עליו לפרוח, להפרות את פרחיו, לייצר את הזרעים ולדאוג להפצת הזרעים.

על הגבעות אתה רואה שבילי עיזים. שביל עיזים הוא דבר שנוצר לאט לאט. משהו כמו 10,000 שנה. נאמר. המרחק בין שביל עיזים אחד לשביל עיזים אחר הוא קבוע – כדי שני ארכים ומחצית האורך של צווארה של עז אחת. תחשבו אז תבינו מדוע: עז הולכת בשביל העליון ולוחכת עשב. ועז שנייה הולכת בשביל התחתון. רצוי מאוד שראשיהן של שתי העיזים לא יתנגשו.

יש דו־קיום משונה בין הצמחים ובין העיזים. רבים מצמחי המידבר שרועים על האדמה, מה שקרוי שושנת עשב. אם תחשוב ששושנת עשב היא דבר עגול, ואם תחשוב שלעיגול יש 360 מעלות, תבחין שמכל שושנת עשב שעברה עליה עז, נותרות 60 מעלות. למה? למה שהעז מלחכת את העשב בתנועה סיבובית, והיא מתחילה את סיבוב הראש שלה בזווית של 30 מעלות מצידה האחד ומסיימת אותו ב־30 מעלות מצד שני. כך נותרת בחיים שישית אחת בלבד של הצמח, אבל שישית זו מספקת כי להבטיח את הדור הבא.


 

אל שושנת יריחו    🔗

מהמידבר המתחיל במקום בו נגמרת ירושלים הבירה, אנו יורדים אל ים־המלח.

אנחנו מטפסים בתוך ואדיות קטנים, שלכאורה אין בהם מאומה, אבל צריך להסתכל היטב. כאשר אתה עומד בתוך פיסת טבע ועומד ללא נוע, אתה מתחיל לראות. ולאחר שהעין שלך למדה את מראיתו של צמח אחד, היא מצלמת אותו, וכאשר צילמה אותו, היא יכולה גם להבחין בו, אפילו באקראי. כך הופך דבר בלתי נראה לדבר נראה.

מפיצה זרעים רק מן המעגל החיצון של עליה היבשים. ואם כעבור שנתיים יירד עוד גשם, היא תפתח עוד מעגל אחד של עלים צחיחים ותעיף עוד זרעים.

היא מודדת את המים בדייקנות: חייבים להיות ארבעה מילימטר של מישקעים. לא עשירית מילימטר אחת פחות.

איך היא יודעת? היא יודעת בשני אופנים. האחד, על ידי העלים היבשים שלה, שכאשר המים חודרים ביניהם הם הופכים אותם לקפיצים, הנמתחים ויורים את הזרע. אבל גם בעזרת השורש שלה. השורש המת נעשה חלול, והמים המחלחלים בו כלפי מעלה גם הם אומרים לשלד המת, אם מותר לו להיפתח. כמה מוזר שצמח מת ממשיך לחיות, ולך תדע מה זה חיים ומה זה מוות. מפני שהצמח מת, וזו עובדה. הוא אינו מייצר לעצמו מזון ואינו אוכל אותו. הוא רק שלד מחכה. אז מה זה מוות?

וכך בוואדי קטן לאחר שהבחנת בנקל בשיחים הגדולים יותר, המלוח והחצב והאהל, אתה מבחין גם בכוכב וגם בכוכב הריחני, שריחו כריח האפרסק – פלא פלאים.

אבל הפלא המופלא ביותר, אולי בעולם כולו, הוא הפלא שמתחת ללולי תרנגולי ההודו של עין־גדי. זוהי שושנת יריחו.

בימי הביניים, היו הצליינים ונושאי הצלב קונים את הצמח המוזר הזה בשוקי ירושלים, כי זה הצמח המסמל את תחייתו של המושיע.

שושנת יריחו, לאחר שגמרה להבשיל את זרעיה, מתה. לאחר שמתה היא ממתינה. היא יכולה להמתין שנה, אבל היא יכולה להמתין גם 30 שנה. יש לה סבלנות. היא ממתינה למים. כאשר באים המים – לאחר שנה או לאחר שלושים שנה – היא מתעוררת לתחיה. כלומר: אז היא מבצעת את הייעוד העליון שלה, ומפיצה את זרעיה. היא נפתחת, שלד יבש וחסר חיים. וכמו קטפולטה היא פולטת את זריעה בחזקה, הרחק ממנה. היא זהירה וסבלנית, ואינה נפתחת אלא לפי כמות המים שהיא מקבלת בשנה אחת, היא

ויש לשושנת יריחו עוד פלא אחד, שעולה גם על פלא התחייה. זהו הצמח היחיד בעולם – חזור: היחיד בעולם, שמסוגל לנבוט פעמיים.

כל צמח שבעולם, ללא יוצא מהכלל, מסוגל לנבוט רק פעם אחת לאחר שהזרע הצמיח את השרשון. אם הוא מתייבש, ולאחר שהתייבש שוב קיבל מים, הוא לא ינבוט. הוא מת לעולמים.

שושנת יריחו יכולה להצמיח שרשון עם בוא המים. ואז היא יכולה להתייבש עד לתקופה של שישה ימים. לא שבעה. לא שמונה. רק שישה ימים בדיוק. אבל אם בתוך שישה ימים מן ההתייבשות שוב יגיעו מים אל השרשון, מתחילה הנביטה מחדש.

שיגעון. צמח שיכול לחיות פעמיים ולא למות אף פעם ועל כן הוא צמח מידבר: המידבר המתעורר.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47968 יצירות מאת 2673 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20499 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!