שיגעון של שנה. מים בכל מקום. מים על כל השנים שלא היו ועל אלה שלא יהיו. מים בחגווי הסלע, מים בחולות, מים במאגרים רשמיים ובלתי־רשמיים, ואני תופס הפוגה בסערה ביום ששי לפני השלג ורץ צפונה לראות הפרחה הרקפת ההנצו הכלניות.

אני מנסה להיזכר אם היה לו קסקט על הראש כן או לא. לא מצליח. מה שבטוח הוא שאם לא היה לו, צריך היה להיות, כי היה לו ראש בשביל קסקט.

נכנסתי לבת־שלמה. יש שם רחוב אחד שנגמר ומשני צידיו כמה בתים ישנים. כמה מחודשים וכמה חדשים, והרחוב נגמר מהר מאוד ואתה מסתובב וכמו שנכנסת אל בת־שלמה ככה אתה יוצא ממנה. ואז הוא עמד על הכביש ועצר אותי. היה לו פרצוף חרוש קמטים, בגדי־עבודה, ואולי כובע קסקט ואולי לא. הוא שאל אותי אם אני רוצה גבינה טובה.

לפי העברית אי־אפשר לדעת. יש מין סוג של עברית עילגת, ובה מדברים גם עולים חדשים, אבל גם איכרים דור שלישי. לך תדע. נכנסתי אתו אל ביתו.

הבית היה כמוהו. משהו ישן, קלאסי, מן הימים הקלאסיים, ההם. משהו כמו בגלויות המצויירות המראות איכרים במושבות, עם חרמשים וכובעי־קש, סוסים, פרות. בתוך הבית היה ריח של פרות. לא העזתי להסתכל אם גם כאן, כמו בכפרים שראיתי בברטאן על החוף האטלאנטי, אתה פותח את הדלת המוליכה מן הסלון, והנה אתה ברפת. אבל בריח אי־אפשר היה לטעות, כי הוא מילא את הבית, ואני לא בטוח שזה כל כך רע. בחצר הפנימית הקטנה התרוצצו תרנגולות מנומרות, ערביות. על השולחן, בקערת קש, היו מסודרות יפה אגודות של פטרוסלינון, בצל ירוק. הוא לא שכח לשאול אותי אם גם זה דרוש לי.

זאת ברינזה מצויינת, הוא אמר לי. יכולה לעמוד חצי־שנה במקרר ולא להתקלקל. אפילו שנה, אולי.

לקחתי ממנו שני כיכרות, כמעט שני קילו.

הגבינה מבת־שלמה לא תחזיק אצלי שנה, ולא חצי־שנה. ולא שבועיים. גבינה כזאת אני לא זוכר מתי אכלתי ואיפה. היא רכה, אבל נחתכת חד וישר בסכין. מלוחה רק טיפ־טיפ־טיפה, מחוררת, והיא הדבר הקרוב ביותר למוצארלה האיטלקית שראיתי מעודי. והמוצארלה, לעניות דעתי, היא מלכת הגבינות.

בבית לקחתי פיתה, מרחתי עליה שמן־זית, על שמן־הזית שמתי עלי זעתר טריים ואת הגבינה של בת־שלמה, והכנסתי לתנור.

זאת היתה חגיגה. אחר כך אכלתי את הגבינה בכל הצורות. סתם ככה, עם תפוח־עץ בפה, עם שמן־זית, מלח ופלפל. עוד מעט היא תיגמר.

אבל תמיד צריך לקוות שיהיה יום גשם, שתזדמן לפינה נידחת, שאיש חרוש קמטים עם קסקט ישאל אותך אם אתה רוצה גבינה, ושתרצה גבינה.

 

רקפת בהר    🔗

כל הארץ מרבד של כלניות. בשבוע אחד ראיתי אותן בכרמל ובהרי־אפרים, בהרי־יהודה ובים־המלח, בעמק־יזרעאל, בית־שאן והגליל.

על כלניות צריך לדבר הרבה, אבל עכשיו רקפת.

בחורש הטרשים, רקפת פה רקפת שם. תמיד איכשהו בחגווי הסלע. שם יש לה מסתור מרגל רעה. אבל מרבד של רקפות, מרבד של דונמים על גבי דונמים לכל מלוא העין, רקפות ורק רקפות, זה לא בכל מקום ולא בכל שנה.

והנה הוא המרבד, פתאום, ללא כל אזהרה. רק להביט מן המכונית אל צד הדרך, לעצור.

מידרון לא תלול, מוליך אל ראש הגבעה. על הגבעה, כמה אלונים גדולים, עתיקים. כאשר אתה מגיע אל עצי האלון אתה רואה שהם חולשים על הסביבה כולה. מסביב סלעי ענק מפוזרים באי־סדר. אין כל זכר למיבנים, אין חורבה. אין קבר־שיך. אבל זוהי רק אשלייה. הרגל מועדת ואתה כמעט נופל לתוך הבור. כאן היה האדם, לפניך.

הרבה הרבה לפניך. זה איזור שבו התגורר האדם הקדמון. במורדות הכרמל, בגבעות מנשה.

פילים הילכו אז בארץ. ואריות שאגו בסבך.

אחר־כך באו אבותינו החטאים, שזנו אחרי הבעל על הגבעות האלה, וחגגו את האביב כאשר הכל היה ירוק והדור כמו עכשיו, וביכו את התמוז כאשר הקיץ שרף את הכל.

כאן הרקפות. לכל מלוא העין, אלפי פרחים. עשרות־אלפי פרחים. לבן וסגלגל. בין הרקפות הזוהרות, איים ירוקים של שיחי הזעתר, הלא הוא האיזוב, שעכשיו עלוותו חדשה, מבהיקה, ריחנית.

עוד גבעות כאלה ראיתי בימים האלה, ומחשש עין רעה אינני רוצה לספר היכן. אלה גבעות ארץ־ישראל: סלעים גדולים בפיסגה, אלונים, רקפות, זעתר.

זאת היתה.

 

מרבדים    🔗

כרם גפנים, כרם זיתים, לכל מלוא הכרם, מרבד לילכי. אלה הציפורניות.

ויש מרבדים צהובים, וצהובים־לבנים. מי שחד־עין יותר ממני וידען יותר ממני, עכשיו אצלו החגיגה. יקינטון ואיריס. כלנית כחולה וצהובה, שלא לדבר על האדומה. בים־המלח מרבדים של פרג אדום. פה ושם, בתוך המרבד, כתמים קטנים. לוע־הארי, עכנאי, לשון־הפר, בג’נין, איריסים.

יש עדיין הרבה שדות־בור, בתה, חורש, כרמים. ויש הרבה מרבדים, וכל מה שצריך לעשות הוא לעצור, לטפס, להשקיף להתכופף, להריח. אין כמו ריח האדמה הזאת אחרי הגשם.

 

אשמת־שומרון    🔗

קלקיליה, כך אומרים, מסמלת את המותניים הצרות של המדינה. את קלקיליה מראים לגנרלים מצריים מן המסוק או מעל ראש הגבעה, כדי שיבינו את בעיותינו הבטחוניות.

אכן אמת, והמותניים, מותניים צרות. המותניים הצרות האלה מאפשרות את המעבר המהיר, החד, האכזרי, ממדינת־ישראל אל ארץ־ישראל, ארץ התנ"ך.

אתה חולף לך בתוך העיר האינסופית הזאת, שאין לדעת אם יצאה מכלל תל־אביב ונכנסה לכלל הרצליה, או שמא יצאה מכלל הרצליה ונכנסה לכלל רמתיים, ואולי היא בכלל כולה כפר־סבא.

אתה חולף על פני רבבות מערכות סטריאו, עשרות־אלפי דונמים של שטיחים מקיר־אל קיר שרק הקונה האינטליגנטי יודע כמה כדאי דווקא עכשיו לרכוש אותם, על פני מאות־אלפי דונמים של טפטים מכל הצבעים והדגמים, על פני ים של מישטחי פורמאיקה ויערות של אנטנות טלוויזיה, וזה מה שהיה פעם השרון וזה מה שזה עכשיו.

ואז טראח, במכה, אתה במולדת.

 

טרשים    🔗

המולדת היא בערך כולה ארץ טרשים.

מאוד מפחיד, עניין הטרשים הזה. מפני שמי שהפך אדמת חמרה יפהפייה לשדות טפטים ופומאיקה, מי שלקח את פרדסי השרון וכולם עכשיו סטריאו בצבע, הטרשים לא יעמדו נגדו. אין לטרשים שום סיכוי נגדו. הנה הנה הם, שדות הפורמאיקה והטפטים של העתיד: קרני־שומרון הר־כביר, קדום.

הרים פצועים. צלקות בתוך שיר־השירים. ישימון לבן מרובע מאיים בתוך הירק. משהו רובוטי דורסני בתוך ההרמוניה של ארץ ושמים. מגף דורס ארץ חמדה.

לא שהצד השני מי יודע מה.

יש על מה לבכות. הארץ הפוריה הזאת, ערש התרבות של העולם, נידלדלה ממלחמה למלחמה, נחרבה מכובש לכובש, נשמה ממרד למרד, והיא לא, ובפירוש לא, מה שהיתה. כפר יפה פה וכפר יפהפה שם, אבל ההרים הקרחים לא תמיד היו קרחים, והטרסות החשופות והמטורשות לא תמיד היו טרשים. ואנחנו, כאשר באנו הנה לאהוב את הארץ ולעבוד אותה ולשמרה ולא לכבוש אותה, אנחנו הפרחנו אותה. היום יש משהו נלעג, פאתטי, ב“הפרחת השממה”, מפני שקרני־שומרון הם השממה האבסולוטית. רק כאשר אתה רואה את קרני־שומרון רק אז אתה רואה את עצמך במראה.

ומי שחושב שהמראה הזאת היא המולדת שלו, מוטב שיסתכל במראה האמיתית.

טרשים.

גדרות צבר. חמור.

כרם ומרבד פרחים. בז שחור ברקיע.

אלון ואלה.

תכלת על הבתים.

יורדים אל שדה בור, לחפון משהו ביד. מרחוק, על הכביש, צב מנסה לעבור אותו. הצב הזה על הכביש הוא כל הסיפור כולו.

 

עוינות    🔗

לכפרים יש שמות.

על אם־הדרך עוברים בני־אדם.

לכפרים ארשת אטומה, ולבני־האדם ארשת חתומה, עויינת. ואיכשהו אינך שואב כל ביטחון מן העובדה שבמרחק יריקה, קרני־שומרון מגינות עליך.

אולי הן עושות בדיוק ההפך

כאן אתה בלב־לבו של מה שהיה קרוי פעם המשולש הגדול, המשולש המסוכן, שכם – טול־כרם – ג’נין.

ארץ קודרת ויפה, שאינה מאירה פנים ואינה מפזרת את יופיה ואת חינה, ארץ שאין בה רוך ונדיבות. אני מרגיש אליה קשר עז בגלל הנוף. ואינני מרגיש אליה שום קשר היסטורי. הושע ועמוס דיברו מן המקומות האלה, אבל זה היה כל כך מזמן ואחר כך שום איש לא דיבר משם אלי. דיברו מן הגליל, מן הגולן, לא דיברו מסבסטיה. לא מנאפוליס.

 

שכם    🔗

עיר־בירה עלובה של מציאות פוליטית המדריכה שנתן של המעצמות.

איזה קשר מוזר עובר מן הקאסבה שאין בה יופי ואין בה הדר, ממוניות המרצדס המשמשות כאן אמצעי תעבורה כמעט־עממי מהבירה אל כפריה ובנותיה, אל נסיכויות הנפט, אל בירות אירופה, אל טירות ורסאיי, באקינגהם, ואל הארלם, שיקאגו, וושינגטון.

כמעט הכל חנויות־סידקית. כל מיני מיכלי פלסטיק בכל הצבעים. שקים גדולים של מצרכי־מזון יסודיים. קמח. אורז. קיטניות.

יותר דומה לקן־צרעות מאשר לכוורת־דבורים.

תלמידים במדים. אין שום טעם לשאול אותם אפילו מה השעה. כאן נעלמו המידות האנושיות. אנחנו במלחמה.

ללא מוצא. אני זר בשכם, ואין לי רצון להתאזרח בה. אפילו אינסטינקטיבית, ולא רק פוליטית, אני מרגיש שאם גם מכאן אנשל אותם, אם גם כאן אתקע בתוך צלעותיהם, שוב לא אהיה בטוח גם בין האנטנות של רעננה, כפר־סבא והרצליה.

 

עמק    🔗

שומרון הרים. ועמקים. עמק־דותן, יפהפה, פורח.

בקצהו, שוב מידרונות. על המידרונות, איריס כחול. מים בכל מקום. נחלים, פלגים, שלוליות.

יש איזה מקום שבו מתחיל הנוף להתערבב. מתחילה להיגמר ארץ־התנ"ך ומתחילה ישראל. זאת ישראל שלנו, של עמק־יזרעאל, עמק בית־שאן. אבל המעבר לא דראסטי, לא מעיק. הוא נינוח. מאפשר לנשום. בצדי הדרך ערימות כרוב וחסה, בצל ירוק, שורות של ברושים, אבל אינך בטוח שזה כבר ברוש יהודי. מג’נין אל העמק, המעבר אורגני, ידידותי. פה יכול לעבור גבול בין שכנים, לא בין אויבים. האיריס פורח גם כאן וגם בגלבוע שלנו.

פתאום עין־חרוד.

שבאו אליך שנית, עין־חרוד.