המידבר אינו יכול להחליט אם יישאר מידבר או לא. רק האדם יכול להחליט על כך. ירצה האדם, יהפוך ארץ נושבת למידבר שממה. ירצה, היפוך את המידבר לגן־פורח. לי אין ספק שהמידבר, על אף היותו חסר־אונים מול האדם, יודע היטב מה שהוא רוצה. כשם שהאבן והמים יודעים מה הם רוצים, ואת רצונם הם מגלים בעצם היותם. אני משוכנע שהמידבר היה רוצה להישאר כפי שהוא, ולו גם ללא אדם.

המידבר אינו מקום לבני־אדם. אף־על־פי שמאז ומתמיד הם חיו בו. אל המידבר נידחקים אלה שאין להם ברירה, וחלומם של בני־המידבר היה תמיד להפיל חומות בצורות ולכבוש ארצות נושבות.

לבידואים של סיני אין היסטוריה כתובה, וגם המסורת שבעל־פה אינה מפליגה לימים קדומים ואינה מהימנה. אבל סביר לשער שמקורם הוא במשפחות או בשבטים שנאלצו לברוח אל המקום הנידח הזה, מחמת סיכסוכים או רדיפות. האגדה הבידואית מספרת, שהגמל נולד מענן, הסוס מהברק, הבידואי מהרוח, החמור מהאדמה והפלאח מגללי הגמלים. ואף־על־פי־כן, כאשר ניתנת לבן־המידבר האפשרות להפוך לעובד־אדמה, הוא מוחל על מוצאו האציל מהרוח ונהפך לפלאח.

 

מה אוכלים במידבר    🔗

בלשון המקצועית של החוקרים, זה נקרא “נשיאות”. כמה שטח יכול לשאת כמה בני־אדם. למידבר אין נשיאות גבוהה. על כן, במידבר, אוכל האדם הכל. מחלזונות־ים ועד לטאות יבשה.

הואיל ומידבר־סיני מוקף ים, שוכניו הם אנשי מידבר וים כאחד. בחורף הם בהר, ובקיץ על חוף־הים.

מהעופות, הם צדים ואוכלים את הקורא, את החגלה ואת השפן.

יעל וצבי, כבש ועז, גמל בהזדמנות חגיגית.

תמרים. פיקוס השיקמה. שיזף.

דגים, תמנונים. כריש וברקודה צדפות. חלזונות.

את בשר הכריש והתמנון מייבשים. שמים בכלים לאחסנה, וכך יש מלאי של בשר לימים רעים.

על שפת־הים אתה יכול לראות לרוב את עיקבות סעודות הים של הנוודים. ערימות ענק של חלזונות ענק שבהם נקדח חור וצדפות. את חלזון־הים, שהוא קונכיה גדולה למדי, צולים על האש ומבעד לחור שנקדח בו אוכלים את תוכנו. את הצדפות אוכלים חיות, והבדואים מכירים את כל צדפות המאכל אשר בים־סוף.

הבידואים יודעים שיש להאביק את התמר, אך אינם יודעים פרק בגנטיקה. הם מגדלים את התמר מזרעים מבלי לדעת שהזרע אינו מוריש את תכונות הוריו דווקא. מלאכת ההאבקה נעשית בידי הנשים. כשם שהנשים הן אלה החובטות בעצי השיטה הסלילנית כדי להפיל את הפרי מאכל לעיזים.

חרדון הצב נחשב מאכל תאווה, צלוי על גחלים.

וכמובן, סרטנים, ובוודאי ובוודאי, חסילונים. אפשר לומר שמזונו של הבידואי מועט, אבל מגוון, ובשל המחסור בו נהפך הבידואי לאנין־טעם. דומה שחוץ מהצרפתים ומהסינים, אין אנינים כבדואים.

 

נדודים    🔗

לבידואים בתי־אבן בתי־שיער וסככות.

בתי־האבן למגורי־קבע. בתי־השיער והסככות, לנדודים.

בית־השיער עשוי חומר סופח מים ואטום למים. הסככה עשויה כפות־תמרים והיא נותנת צל. הנדודים קשים להסבר. מחוץ לכל הסיבות הקשורות בחיפוש מזון, קיים הרגל וקיים הצורך הנפשי.

בחורף שבו ירדו גשמים, יש עשב בהרים. ואז יעלו בני־המידבר אל ההר, והמיקנה ילחך את העשב. בקיץ העשב יבש, ואז יורדים אל הים.

התמרים גדלים בנאות־המידבר, אבל גם על שפת־הים. לרוב.

הוואדיות יורדים אל הים במניפת סחף רחבה מאוד. הנגר העליון נשפך אל הים וסוחף עימו קרקע וחול, אבל חלק מהמים מחלחל ונעצר בתשתית הסלע או בשיכבה עוצרת מים, והוא יורד לאיטו אל הים. זוהי הסיבה מדוע באפיקי הנחלים יש בוסתנים לרוב: שם יש מי־תהום. וזוהי הסיבה מדוע התמרים גדלים ממש על החוף: שם מיפלס מי־התהום כמעט כגובה פני־הים.

הבידואים, שהם עובדי־אלילים ומאמינים באסלאם, מקיימים באביב טקס שבו זובחים זבח ואת קרבי הקורבן משליכים לים. מין שריד לפולחני אוזיריס־פוסיידון־נפטון.

לתמר קוראים בערבית “נחלה”, וכשמו כן הוא: מנוחה ונחלה.

אין במידבר אפילו עץ תמר אחד, שאין לו בעלים, כשם שאין אפילו גמל אחד יתום. מהתמר עושים הכל: אוכלים אותו, מקורותיו בונים, מכפותיו עושים סכך וקולעים כלי־קיבול.

אבל ההסבר האמיתי לנדודיו של הבידואי הוא צורך נפשי. חוסר־מנוחה. אהבת החירות והמרחבים. מין נחמה של המיסכן, השרוי בארץ־גזירה קשה ואכזרית – אבל על כן קשה לכל זר לבוא עד אליו ולגזול ממנו את הדבר היחיד שיש לו: החירות. והנדודים הם היכן שהוא ביטוי לחירות.

 

מיסגד הדייגים    🔗

אולי הביטוי הממצה ביותר לרוחו של הבידואי, הוא מיסגד הדייגים על החוף.

מיתחם קטן מגודר באבני נחל.

אין שום קיר. אין שום גג. בית־התפילה פשוט מצוייר על החול, והוא דו־ממדי. מתחתיו אדמה ומעליו שמים והוא בין ההר לבין הים וזה הכל.

 

עד שבאנו    🔗

אם לא אנחנו, הבה נתנחם בכך, היה בא מישהו אחר.

אין עתיד לבן־המידבר. גורלו נחרץ.

צריך לציין ולהודות שהמימשל הישראלי נהג בבידואים באורח הומאני.

אנחנו הורדנו את תמותת התינוקות מ־60 אחוזים ל־2 אחוזים.

ואנחנו מביאים מים ממרחקים. במשאיות, במיכלים. לאורך דרכי המידבר. תחנות השקייה.

וזה הסוף. בן־החורין הורגל לתלות. הגיעה המשאית – יש מים. לא הגיעה, אין מים. כך, פשוט. כמחווה של אנושיות, ניטל עיקר הטעם ממהותו של בן־המידבר. ומעתה קצרה הדרך אל הקץ. ואז, כאשר נערכת החאפלה המסורתית, ואנשי השבטים מגיעים אליה במכוניות, מצויידים במיכליות מים, הם מבקשים מהצלם, לא לצלם את הבושה. אבל את הבושה אי־אפשר להחביא. גם ללא צלם, היא קיימת.

במיפגשי תרבות, אין סיכוי לחלש יותר. וגם אם לא היינו מביאים מים ולא היינו מורידים את תמותת התינוקות, הבלתי נמנע היה קורה. התרבות הופכת את כל החברות הפרימיטיביות לפרולטריון. בני־השבטים מתכנסים בגיטאות של פח. וזהו זה בכל מקום. במקרה הטוב הם נהפכים לעובדי־אדמה. במקרה הרגיל החליפו את הכפר בג’ונגל ואת האוהל במדבר, בפחון בעיר של פחונים.

מעניין מי יישרד. תלוי בעתיד. אם יימצא נפט בסיני, כן או לא. אם יביאו אליו מים מן הנילוס, כן או לא.

אם לא יהיה נפט ולא יהיו מים, ישרדו דווקא החלשים, השמרנים, אלה שאינם יודעים להסתגל. אלה שנשארו עם הגמלים ולא הלכו לעבוד אצל הישראלים. אלה שנשארו בבוסתנים הקטנים והפרימיטיביים והמשיכו לטפח אותם. אלה שלא ראו עיר. אלה שהם היום זקנים, או תינוקות. כל אלה, אולי יוכלו פשוט להתקפל אל אורח־החיים הישן, הנצחי.

אלה יוכלו להצביע על גבעת־חול ולומר: כאן היתה עיר. כאן הייתה טיילת מוארת. כאן היו בתי־מלון ודיסקוטקים, מסעדות ומועדוני־לילה ושיט. כאן היה חוף של נודיסטים.

התינוקות יחזרו למות. היעל שוב ייעלם מן ההרים. בשנת בצורת לא יהיו מים. חלק מן המיקנה ימות. האלמוגים ישובו לצמוח את צמיחתם האיטית.

מה יותר טוב, מה יותר רע, מי אנו כי.

 

לא רק הנוודים    🔗

גם חלק מאיתנו, וחלק מליבנו, ימות אם ימות המידבר, אם וכאשר ביום בו נצטרך להיפרד ממנו ולחזור אל הצפון.

מבלי שהרגשנו בכך צמח לו גזע, לא גדול אולי, של אלה שהמידבר הוא ביתם.

הם נולדו אולי באיזו עיר, קריה, קיבוץ או מושב, אבל את העמק הציוני ואת העיר העברית ואת האהבה שיכולה לצמוח בליבו של האדם אל הבריאה, הם העתיקו לסיני. מה יעשה מקסי, מה יעשה אליה, מה יעשה שקד, לאן ילכו.

ולא רק הם. גם אלה מאיתנו שהיו באים רק מפעם לפעם לנשום. שקד אומר שמידבר סיני הוא הריאה היחידה שנותרה לנו, כי ריאותינו שלנו כבר מסורטנות. ואכן, היינו באים. ליום, לשבוע. שוכחים הכל. מתפקרים לשמש. לים. לכוכבים ולמעמקים. עכשיו לא יהיה לאן לברוח.

ודווקא כאן, בסיני, ולמרות חריג פה ושם, נהגנו באהבה עם הארץ. אולי בגלל ריגשי אשם, אולי מפני שאת ארץ־ישראל, ארץ כנען, ארץ אבותינו, הרסנו והשחתנו וזיהמנו וטימאנו ועשקנו, בחדווה של בורים, בצהלה של כובשים.

את הכלה הלבשנו בשמלה שלא ביקשה: שמלת בטון ומלט. הבולדוזר היה לכלי שבו אנו מבצעים את מעשה־האהבה. הביצות יובשו, אבל הנחלים היו לשפכים, אגמים הומתו, והארץ קטנה מדי למעשי הרס כה רבים. וכאשר התעוררנו, כבר לא היה כמעט איפה לתקן את המעוות. על כן, בסיני נהגנו בנועם. במקום להשחית, שימרנו. במקום לאנוס, אהבנו. איזה אבסורד, לסגת מן המקום שבו נהגת באהבה ולחזור אל המקום שאותו כמעט החרבת.

ואיזה עונש.

צר לי על מקסי, ועל שקד, ועל אליה, ועל כל אלה שליבם היה בסיני.

 

הזכות על הארץ    🔗

כמו לאחר כל מבצע, לאחר כל הישג, לאחר כל מחדל, השאלה היא האם יש לקח להפיק אותו.

יש. הלקח הוא: נקום או ניפול על הזהות.

זהות של עם מורכבת מבני־אדם ומארץ. את הזהות יוצרים כאשר הארץ נהפכת לחלק מבני־האדם, ובני האדם לחלק מן הארץ.

מדברים היום הרבה על אקולוגיה. לא רק אצלנו, בעולם כולו. מדברים על הגנת־הטבע.

דברים אלה הם רק חלק מן האמת.

האמת היא האדם ומה שבליבו של האדם. גם הטבע מצוי בתוך ליבו של האדם, וגם הארץ. הארץ והטבע קיימים אך ורק במשמעותם ולא כשלעצמם. משמעותם היא בנו. כאשר אנו מגינים על הארץ ועל הטבע, אנו מגינים על אותו חלק שבנו, שבו טבועים הטבע והארץ. וכאשר אנו רומסים ומכאיבים ומשחיתים, אנו עושים זאת לא לטבע ולא לארץ, לנו אנו מעוללים זאת.

סיפור גן־העדן האבוד שממנו גורשנו, הוא סיפורו של המין האנושי. וכל יצירת רוח־האדם, בשירה ובאמנות, בהגות ובגעגועים, היא סיפור הגעגועים אל גן־העדן האבוד, והרצון ליצור אותו מחדש.

גם בקנה־המידה הקטן יותר, קנה־מידה של עם אחד קטן וארץ אחת קטנה, הסיפור אינו שונה.

באנו הנה לא רק כדי לברוח מן הגלות, ולא רק כדי להקים מדינה. באנו קודם כל כדי להקים עם. ועם אפשר להקים רק על הארץ, רק על האדמה. עם הוא הזהות שבין האיש לבין אדמתו, הקשר ביניהם, יחסי־הגומלין ביניהם.

לומר שאת זכותנו על הארץ רכשנו במלחמה, בדם, הוא לומר רק חלק מן האמת.

את הזכות רכשנו כאשר שפתנו קלטה את האדמה. כאשר חזרנו ונתנו שם לפרח ולעוף־כנף. כאשר נתנו שם חדש לנחל או חידשנו את שמו העתיק

אדמה היא אסם גדול האוצר בקרבו זכרונות, תשוקות, מסורת. אדמה יהא גם נוף־האדם וביתו. טרסות מעובדות ובתי־אבן, גשרים וסכרים, ארמונות וישובים, חומות ומגדלים, חרבות ומקדשים, עמים ואלים, עץ ואבן וכל החי למינהו, כל עיקבותיו של האדם משחר ההיסטוריה וכל הנתונים של הנוף.

לי נדמה שהגנה על הטבע, פירושה רחב יותר והוא כולל הגנה על כל מה שהטבע תופש בליבנו. וזה אומר לא רק הגנה על האדמה, אלא הגנה על זכרונות האדמה ועל החלק שבה שהוא מרכיב בזהותנו.

אילו היו שואלים אותי מה הלקח של עזיבת סיני, הייתי אומר ללא היסוס: לחזור ולהשקיע בארץ־ישראל את האהבה ואת התבונה ואת המסירות ואת הלב שהשקענו בסיני.

לחזור אל רמת־גן ואל פתח־תקווה, אל חדרה ואל צפת, ולהשתדל לטהר אותם מן השיקוץ המשומם.

למלא את הנחלים במים. להפוך את המקומות שאנו גרים בהם לחלק מן הנוף.

לשמר את הטבע. להוציא את האנשים אל הטבע. ולהכניס את הטבע אל בתיהם ואל חייהם.

לדעת שוב לקרוא לפרח ולציפור בשמם. וגם לנחל, להר, לגבעה ולחורש.

וזה בעצם הכל. אפשר להזדהות עם כיברת ארץ קטנה יותר, אבל אז הארץ הזאת הופכת לביתך האמיתי, לא למיבצרך. אפשר להתבצר בכיברת־ארץ ענקית ולהיעלם ממנה. עם יכול להקים מדינה וצבא. מדינה וצבא אינם יכולים ליצור עם. אוגדות ניו־יורק חזקות מאוד מבחינה צבאית, אבל אינן כאן.

זהו בעצם כל הלקח: להתחיל מחדש את הקשר שיוצר את זכותנו על הארץ הזאת. וזה מה שיש לי לומר לשקד, לאליה, למקסי ולכל האחרים שם.

 

בכל זאת    🔗

ים־סוף הוא אחד המקומות הנפלאים בעולם. אולי הנפלא ביותר.

מפרץ־אילת הוא בריכה קטנה חמה השקועה בתוך בריכה חמה גדולה יותר שהיא ים־סוף, שהוא כולו בריכה קטנה בתוך האוקיאנוס ההודי. דרך מימי אילת אנו מתחברים אל עולם שהוא ציוויליזציה רחוקה מאד, אל בורניאו, סומטרה, והאיים האגדיים של האוקיאנוס השקט.

מימי מפרץ־אילת חמים. בלילה שכזה, 27 מעלות.

מפרץ־אילת עני במזון. מעט מאוד מים נשפכים אליו, ועם המים שאינם מגיעים לא מגיע גם חומר אורגני עם הסחף. והמעט שמגיע, שוקע מיד במים העמוקים מאוד. אף־על־פי־כן, מימי מפרץ־אילת עשירים במיגוון של חי וצומח.

החיים בשוניות ובשלוליות הגיאות והשפל ובביצות המלחה, החיים בעמקי המים, הם עולם קסום־קדום שנותר כמעט רק כאן.

והמידבר עצמו.

ולילות הירח והכוכבים במידבר. לא יעזור כלום: נתגעגע.

מה לעשות עם הגעגועים הללו.