אנו עולים צפונה, אל מה שהיה פעם ים־המלח. ים־המוות.

יש לנו כבר מה שהיה ים־החולה, בקרוב יהיה לנו מה שהיתה הכינרת, וכאן מה שהיה ים־המלח.

עולים בגיבעות־החוור המשוגעות. נוף הירח. צד שמאל בסדר. צד ימין, איפה שהיה הים, כואב. כואב כמו שכואבת יד שנכרתה. היד איננה אבל כואבת כאילו היא ישנה. לפחות אילו היתה כואבת וישנה – לא, גם איננה, גם כואבת.

הים נעלם משתי סיבות. האחת, מפעלי ים־המלח. השניה, ירידת מיפלס־המים. מפעלי ים־המלח בנו סוללות והקימו בריכות־אידוי, וחלק ממה שהיה הים, בפירוש נועד על ידי המהנדסים לחדול מלהיות ים. מה שהם לא ידעו הוא, שתהיינה שנים שחונות ושאיבת־יתר ושמים לא ייכנסו מן הירדן אל ים־המלח. אז עכשיו בין החלק הצפוני שהוא עדיין ים וגם יישאר ים לעולמים – עמקו בערך 400 מ' מתחת לפני ים־המלח – ובין חלקו הדרומי המיובש, צריך להשתמש במשאבות כדי להזרים מים לבריכות האידוי. ומי היה מאמין. הכי עצוב לראות את בתי־המלון על שפת־הים שנותרו ללא ים.

זוכרים את הלשון? זוכרים את כף קוסטיגן ואת כף מולינה. בין שני קצות הלשון הלבנה הזאת הבולטת מתוך מישטח הכספית שהוא ים־המוות? אז יוק, נגמר. הלשון אינה אלא תלולית לבנה של מישטח מלח לבן.

בדרך לעין־גדי, אנחנו שומעים סיפור מסיפורי הארץ.

חדרה המוכתמת    🔗

יום אחד אמר הפקח לאברהם, שבידואי הרג יעל.

אסור לצוד יעלים. ואם אמנם חילק המימשל־הצבאי רובים, היה זה להגנה, או לציד מותר. הלכו אברהם והפקח לחפש את הרועה שהרג את היעל. מצאוהו.

הרועה כמעט ולא ידע לדבר, ואי־אפשר היה להציל מפיו דבר, חוץ מאינפורמאציה אחת: הרובה שייך לבעל־העדר, שהוא זה וזה, ובתו, חדרה, היא הרועה אותו במידבר במשך כל העונה.

חדרה היתה יפהפיה. לא סתם יפהפיה, אלא יפהפיה מיוחדת ויחידה במינה. החרימו את הרובה, והשאירו הודעה: על האב להתייצב במישרדי־השמורה.

בא האב. את עניין הרובה גמרו אחת שתיים. ואז שאל אברהם: איך אתה משאיר בת צעירה יפה לבדה במידבר עם רועה נבער.

בתי, חדרה, ענה האב בגאווה, יודעת להגן על עצמה. קולעת אל השערה ולא תחטיא. בת־חיל, וגם פיקחת. לא רועה דל ונבער יהא סכנה לבת אביה.

כעבור חודשיים ברחה עם הרועה לעבר הירדן.

לימים, פגש אברהם באחד ההרים, ליד בית־שמש, בידואי, ושאלו לשמו. אמר:

האם אין לך אחות ושמה חדרה?, שאל אברהם.

התכרכמו פני הבידואי. מניין ידע המכשף שיש לי אחות ומה שמה. כן, היא בהרים, לבדה. עם הצאן, כף רגלה לא תדרוך במאהל. עד סוף ימיה. את שם המישפחה הכתימה.

וכך בלילות כוכב קרים לבדה במידבר תבכה חדרה עד סוף ימיה את אהבת־נעוריה המטורפת. סיפור שהיה ראוי לעטו של סמילנסקי – משה. לא סמ"ך.

ערב רד    🔗

הגשם סחף כבישים. גשרים קרסו תחתיהם. השיטפונות גילגלו סלעי־ענק אל השמורה. עכשיו היא סגורה, אבל אנחנו נכנסים.

הולכים בשביל. פוסעים על המידרון שמעל לנחל. הנחל מלא מי־שיטפונות. מגיעים אל מיצפה־היעלים. בכל יום, בשעה 4 אחר־הצהרים, כמו שעון, יורדים היעלים לאכול עשב במידרון הירוק שליד המיצפה. היום הם לא באו. ראינו אחד או שניים על קו־הרקיע, אבל הם לא רוצים לרדת. החלטנו לעלות אליהם.

עולים בג’יפ.

הנה אנו למעלה. כאן, צוקי־מגור, אלה צורי־היעלים. בהם התחבא דויד מפני שאול.

היעלים באים    🔗

בטור ערפי, הם מהלכים על קו־הרקיע. הזכרים עם קרניהם הגדולות, המעוקלות, עם הזקן העבות. הנקבות, עדינות, עם קרניים קצרות, ישרות. אחר־כך הם מתחילים לעלות עלינו מכל הצדדים. עדר קטן יורד אלינו מלמעלה, עדר עולה אלינו מלמטה. עדר מגיע מהצד. מגיע הרגע בו אני סופר מסביבי לא פחות מ־50 יעלים.

לא להאמין. הנה יעל מטפס על עץ. והנה עוד אחד, כבר עומד על העץ ולוחך את עליו.

היעל חיה קצת מגושמת, אבל זוהי הטעייה. הוא מגושם עד שהוא מזנק באוויר וקופץ. אז הוא שיא הקלילות, הוירטואוזיות. הוא מדלג לגובה עצום, מסלע אחד למשנהו, ויש לו מין חוש ליופי וגאווה. הוא אוהב לעמוד, כמו צללית, לבדו על קו־הרקיע. פסל שחור על שמים מאפילים.

הפתעה    🔗

מים יש בשפע כאן. ולא רק מימי המעיינות, הבריכות, המפלים. על קיר־הסלע פזורות בריכות חצובות, אותן היו אבותינו ממלאים מי־גשמים. כמו בורות־המים של מצדה, אותה טכניקה. מכל בריכה נשפכו המים אל הטראסה המעובדת שמתחתיה. לא היה כאן בימי־קדם אפילו מידרון אחד שלא נוצל לגידולים חקלאיים. בהשוואה לימי־קדם אנו מפגרים, ועין־גדי עומדת בשממה יחסית.

וכאן, על ראש הצוק התלול, הפתעה. כאן מיקדש כלכוליתי עתיק.

מיבנה פשוט, עגול, עם גומחות ועם מיבנים פולחניים. אולי מיזבח. 30 אלף שנה. לך תדע מה היה שמו של האל אותו עבד כאן האדם הקדמון. המיקדש עומד כמו שצריך מיקדש לעמוד: במקום הנישא ביותר, שממנו המבט החובק ביותר על נוף בראשית זה.

דומיה.

לא יכול להיות בחיים רגע נפלא יותר.

להיות אדם קדמון. להשקיף אל הרי־מואב, אל ים־המוות, אל התמרים של עין־גדי, לראות את השמש שוקעת. והיעלים מסביבך, כאילו מותר לך, גם לך, לחיות ולהיות אתם בתוך הטבע, הטבע שהוא בעצם שלהם ולא שלך. כאשר היעל יורד מקו־הרקיע, אתה חדל לראות אותו, כי צבעו דבק בצבע הסלעים ושניהם נפכים לאחד.

השמש שוקעת על האדם הקדמון ועל עדרי־היעלים ועל ים־המוות המשחיר, אל בית המיקדש לאלוהים נשכחים. ואתה יודע שזכית למה שלא כל אחד זוכה: לרגע של חסד.

בלילה ישאג הנמר מן ההר.