רקע
עמוס קינן
אחרית דבר [ב"אל ארצך, אל מולדתך"]

“געגועים חזקים לסיני אחזו בי, ולא מצאתי שימחה כלל, לא בעיני הגשמיות ולא באלו של הרוח. כה חזק נמשכתי למקום זה של התבודדות. נכון הוא, שכאשר אהבה למשהו ממלאת את הלב, היא מפרידה אותו אפילו מהאנשים היקרים לו ביותר, ומובילה אותו למרחוק כה חזק שאפילו צער ויגון ושאט־נפש אינם יוצרים כל מיכשול. מכיוון שהשאיפה להתבודדות הובילה אותי מבלי שיכולתי לעמוד נגדה, לקחתי את שני ילדי אתי. הלכתי לאמם, נתתי לה אחד מהם, את האחר לקחתי עמי, והודעתי לה על החלטתי… היא הסכימה בלב כבד ובדמעות”…

אלה דברי נילוס הנזיר, בשנת 400 לספירה, בערך. ואולי יש בדברים אלה כדי להסביר את סוד הקסם המוזר של המקום הזה, ומדוע גם אני, בישבי אל שולחן עבודתי, עדיין מסרב להיפרד מן המקום, ומנסה לדלות מהכרתי ומתת־הכרתי עוד בדל של התרשמות, עוד קורט של מידע. אני פשוט לא רוצה ללכת משם.


 

שמות הרחובות    🔗

אפשר להתחיל מכאן. מה קורה לבידואי שאיבד עז שחורה במעלה נחל הארבעים. הרי לא ילך ויכריז בכל מאהל “איבדתי ארנק בדיזנגוף”. דיזנגוף מה, דיזנגוף פינת גורדון, פינת ארלוזורוב? אבל לשוכן המידבר יש רשת קואורדינטות משלו, וכל המידבר הענקי הזה מחולק אצלו למישבצות קטנות מאד, מאות אחדות של מטרים כל אחת ולכל מישבצת שם וכך, יוכל הבידואי לומר שאיבד את עיזו השחורה בערך בין “כסית” לרחוב גורדון.

הבידואים של סיני הם גזע בתהליך הכחדה. אולי כמו כל הבידואים.

לכתוב על הבידואים אי־אפשר למי שלא עסק בהם כל ימיו, וגם מי שעשה זאת, עדיין לא ירד לחקר התופעה המופלאה הזאת.

מופלאה, מפני שבסך הכל, מה מביא אדם נורמאלי, לחיות במידבר. החיים במידבר קשים. קשים למרות תושיית האדם בת אלפי השנים. למרות כושר ההסתגלות המפליא של החיה הסתגלנית ביותר על כוכבנו.

שאלתי את שאבו מה יש לו לאיש המידבר מכל עמלו. ענה לי: החירות. בן המידבר הוא בן־חורין, וכבן־חורין הוא בעל כבוד ובעל גאווה, וזה הפיצוי שהוא מקבל על חייו הקשים ללא נשוא, ועד כמה שיוכל לא יוותר על הגאווה הבאה מכוחה של החירות, גם למען מנעמי החיים הקלים והטובים יותר.

אולי.

וכך הם חיים להם, נוודים ללא תקנה. עם מאהל החורף ומאהל הקיץ. לפי גובה העשב ולפי מקומות צמיחתו ולפי השמש. בקיץ יהיה תמיד המאהל מוצל, ורק כאשר תקיש השמש, שזרחה זה מכבר, על פתח האוהל, יקיץ הבידואי משנתו. וכך הם ישתמשו בגללי הכלב לריפוי פצעים, בסרטן הנזיר נגד מוגלה באוזן, בשתן הגמל לריפוי פצעים ובחלזון ובאפעה נגד אבדן כח הגברא. ברימון להוצאת הדיבוק מהגוף, בצלף נגד עין הרע, בלענת־המידבר נגד נזלת ובכסיה, שריחה כריח הקינמון, נגד עצירות.


 

פוליטיקה    🔗

יש יחסים מוזרים מאד בין הבידואים ובין הכנסיה.

מינזר סנטה קתרינה שולט על שטחים נרחבים מאד, בתוקפו של קושאן שהחתימה האחרונה עליו היא של נפוליאון.

הבידואים הם ספק אריסים, ספק שומרי המינזר, ספק האדונים האמיתיים של המקום, וקשה מאד להפריד את חוט השערה הדק המבדיל בין המשמעויות הסותרות של יחסים אלה. כאשר היה השילטון הביזנטי בנסיגה, בא הקץ לחיי הנזירות באיזור הר חורב, ובעצם מאז לא התחדשו. החורבן נותר בעינו ומה שיש היום אינו אלא שרידים ממה שהיה.

אבל, השליטים המוסלמים של מצרים אף פעם לא חיסלו את האוטונומיה היחסית של הנזירים, וכך נוצרה המסורת ששילטון הולך ושילטון בא ובמידבר נשארו גם הנזירים פחות או יותר בני־חורין, וגם הבידואים. בני־חורין בערבון מוגבל – נאמנות לשילטון.

יש חכמה עמוקה בעניין הזה. בן המידבר, אחת היא לו מי שולט אי־שם בעיר רחוקה מוקפת חומות. לא חשוב אם זה החליף, הסולטן, המלך, או המושל הצבאי. “תנו לקיסר את אשר לקיסר” היא חכמה עתיקה של ארצות הקדם ואולי לא רק של ארצותינו, והרבה דמים לא נשפכו בגלל ויתור זה על משהו מדומה שאינו מעלה ואינו מוריד בחיי היומיום.

צריך לציין, שהישראלים נזהרו שלא לפגוע בסדר החיים של המידבר, ולקחו את אשר לקחו לקיסר, אבל לא יותר. אולי צריך להזכיר איש אחד שאילולא הוא, לא היו הדברים כך, והאיש הוא משה סלע, המכונה מוישה וחצי. איש שעליו מותר לומר בפה מלא שהיטיב עם הבידואים מבלי לגרוע מכבודם, מבלי להפר את מסורתם ואת אורח חייהם. הוא האיש האחראי לשורה מרשימה של מיבני גרניט למגורים, למרפאות, לפונדקים, בארכיטקטורה מקורית ומרשימה של סעדיה מנדל. כאשר נלך משם, יהיה זה אולי אחד המקומות היחידים שבהם הותרנו מזכרת יפה – לא של הרס. אלא של בניין. מותאם לתנאי הנוף. משהו עם קדרות מרשימה, מרוממת, לא שתלטנית. ואולי תישאר גם מזכרת של יחסי־אנוש, שהיו של כבוד הדדי ללא התנשאות. ומי יודע מה היו פני הדברים אם ככה היינו יודעים להתנהג גם במקומות אחרים, בזמנים אחרים. כאשר נצא מסיני, אולי אפשר יהיה לומר “יהי זכרנו ברוך”.


 

עוד פוליטיקה    🔗

לכנסיה חכמה מדינית עתיקה. מה לא למדה מתהפוכות העיתים. מינזר סנטה קתרינה, שלו שלוחות רבות מאד, שיפץ ובנה בשלוש השנים האחרונות לא פחות מ־20 אתרי־קודש.

אתרי־קודש הם עובדה פוליטית, והם מסמנים גבול של טריטוריה. הנה אתה הולך לאורכו של אותו ואדי אל ארבעין, ופתאום אתה רואה חיזיון: קאפלה לבנה עם גג צהוב. כן. גג צהוב. משל כאילו גאודי מברצלונה, הוא שבנה אותה. זה מקום קדוש שניבנה בחיפזון רב, על־ידי קבלנים מאל־עריש, והסיד טרם יבש עליו.

ליד הקאפלה, סלע ענק ובו שנים־עשר חריצים, מה שעוזר בהחלט לקבוע שמיספר החריצים כמיספר שבטי־ישראל, שהסלע הוא הסלע ממנו הוציא משה מים מן הסלע. במטה היכה בסלע ויוציא ממנו מים. מים.

מניין ידעו הנזירים עוד לפני שלוש שנים שכדאי להתכונן ליציאת הישראלים ולקבוע מהר עובדות בשטח, לא נדע. עובדה.


 

הומור בידואי    🔗

בראש הסלע שממנו הוציא משה מים, קבוע וו גדול מפלדה. לדעתם של הבידואים, יום אחד יבואו הישראלים בהליקופטר, ירימו את הסלע ויקחו אותו למרחקים, לעשות ממנו מצבה, כשם שהביאו מהיכנשהו סלע להקים ממנו מצבה לטייסי ההליקופטר, אומרים הבידואים.


 

שבילים    🔗

רק מי שמטפס בהר, בחום היום, יודע להעריך מה זה שביל. יש כל מיני שבילים. יש שביל עיזים ויש שביל חמורים, ויש שביל גמלים ויש שביל בני־אדם. הכל לפי המקום. שביל הוא עניין של שיפוע, של חלוקת המאמץ בטיפוס ההרים, ועל השביל נאמר כבר שיש דרך ארוכה וקצרה, ויש דרך קצרה וארוכה. הבידואי יכול לטפס גם בשביל עיזים והגמל מטפס בשביל שהולך־הרגל לא יוכל ללכת בו. ועולה־הרגל שהגיע ממרחקים גדולים מאד, צריך עליה איטית, מדורגת, על דרך יציבה, מוגנת, רחבה ככל האפשר.

הגדולים שבגדולים היו הביזנטינים. פעם לא אהבתי אותם. ועד היום אני עומד קצת אדיש לפני האיקונין הקפואים שלהם. אפילו לאחר שראיתי בקודש־הקודשים של סנטה קתרינה את האיקונין הנדירים היחידים בעולם, אולי, אפילו כאשר שמעתי מפיה של שרה ברייטברג הרצאה מאד נלהבת על פירושו של כל סמל ועל צבע הזהב שהוא ביטוי לרוח העילאית ושהוא הנותן עומק ליישות הארצית, עדיין נותרתי אדיש לקסמי ביזנטיון. אבל המידבר לימד אותי לכבד אימפריה זו במשהו. קודם כל, בתקופת ביזנטיון היה השלום הארוך ביותר שידע איזורנו אי־פעם. ושלום זה כלל מידה לא מבוטלת של חופש הדת. אבל הגדולה של הביזנטינים היתה באדריכלות, וזה כולל את אדריכלות הנוף. הם ידעו לשמר שיפולי הר, לבנות טרסות, לשמור על אדמה מפני סחף. לנצל מימי נחלים ושטפונות, להקים מיבנים מרשימים המוסיפים הוד לנוף שכולו הוד, והם ידעו לסלול דרכים בהר התלול.

לא חשוב היכן זה. אם אתה מטפס אל ג’בל קתרינה או אל ג’בל מוסה. צריך לראות בעיניים ובעיקר להרגיש ברגלים, כמה חכמה וכמה מחשבה הושקעו בהנחת כל מדרגה ומדרגה. לא גבוה מדי, לא נמוך מדי. לא זיגזגי מדי, ולא יותר מדי על פי התהום. אפילו אם אינך מן ההולכים המעולים, אתה עולה עד היום על המדרגות בנות 1500 שנה, ואתה עולה במין קפיציות מסויימת, כאילו כל מדרגה נותנת בך כוח לדלג עוד מדרגה אחת למעלה. אינני יכול שלא להרהר בכבוד באנשים אלה, שעמלו כאן יום אחר יום, שנה אחר שנה, והפכו את המידבר התלול הזה לעביר, וזאת מבלי שתראה בעין כמעט את פועלם – רק ברגלים אתה חש אותו.


 

הנזיר מואיסי    🔗

גדול בוני השבילים של העת האחרונה היה הנזיר מואיסי, ממינזר סנטה קתרינה. הוא נפטר בהיותו למעלה מבן תשעים ובמשך שישים שנה סלל דרכים.

כל הדרכים המוליכות כיום אל הספספה, הן שלו. היתה לו דרך שונה משל קודמיו בהנחת שביל, והוא עשה גם ספק־שגיאות, האופייניות רק לו.

השביל של מואיסי בנוי כך שהוא נותן חיזוק לצד המידרון. על כל מידרון הוא היה שופך כמין דייק, המגביה את צידו החיצוני עד שתהיה אחיזה מספקת למירצפת רוחב גדולה, שאותה היה מניח. אתה רואה איך כל אבן נבחרה בקפידה, ואתה יכול לראות כמה החלטות הוחלטו ביום עבודה אחד, והמדובר הוא בבניה ללא חציבה ובשימוש בלעדי בחומרים המצויים במקום. מסביב.

אבל מואיסי לא התחשב בבוסתני העבר העזובים, השוממים, ומי שירצה פעם לחדש אותם יצטרך להרוס את שביליו, שכן הם מתעלמים מן הסכר שגרם להיווצרותו של הבוסתן, וחוצים אותו באמצע, לרוחבו, בקיצור־דרך. אולי ידע מה שהוא עושה ואולי לא קיווה שמישהו יבוא פעם לחדש את תרבות המגורים שעל הר הספספה.


 

ממרום    🔗

אתה עומד על הפיסגה. צלב עץ לא גדל מסמן אותה. לרגלי הצלב פרח פורח מתוך הסלע. ולמטה, בתחתית התהום הנטויה לרגליך, מלבינים צריחי סנטה.

על ההר ממול, במחצית הדרך אל הפסגה, כתם לבן. זהו המינזר הפרטי של אדריאנוס.

אדריאנוס הנזיר ביקש וקיבל את רשות הכנסיה להתגורר לבדו במינזר עזוב זה ולחדש אותו.

הוא כפי הנראה בנאי טוב וגם חקלאי טוב. דבר נדיר בנזירי ימינו. פעם, כך אמרו לנו, הם היו באים מן הכפר, וידעו את כל רזי עבודת האדמה. היום, כך אומרים לנו, הם באים מהעיר, תימהונים חוזרים בתשובה, להתפלל הם יודעים, אבל לעבוד, לא. וכך הולכים ונחרבים הבוסתנים.

אדריאנוס שיפץ, סייד, נטע, ואף הצליח להקים בריכת־מים גדולה. ואז קפץ עליו רוגזם של המטיילים הישראלים. מה יעשה אדם שברח על לקצווי המידבר להתבודד, ופתאום ראה שהוא בלב דיזנגוף?

מה יעשה בקומו בבוקר והנה הם אוכלים את פריו, שותים את מימיו, מטיילים להם להנאתם בגנו?

הלך וזיהם את המים.

עכשיו הוא שוב לבדו.


 

התגוננות    🔗

חומה ומיגדל היו גם כאן. תמיד.

בניית חומת המינזר, היא מילחמה בין המצביא ובין האדריכל. האדריכל רוצה שער גדול, יפה. המצביא אומר שער – לא, מפני שדרך השער, יכול להיכנס האויב. על כן אין נכנסים למינזר דרך שער, אלא במעלית התלויה על ראש החומה ונמשכת בחבלים. מורידים אותה למטה. עולה־הרגל, שהזדהה, עומד עליה, והנזירים מושכים אותו בחבלים למעלה.

יש שער כניסה מהודר, השמור לארכיבישוף, שמושבו במצרים. אבל, השער סגור בקיר־אבן. פעם בשנה, כדי שהארכיבישוף יוכל להיכנס עם מרכבתו אל המינזר, מפרקים במכות פטיש את קיר־האבן.

הכבוד של מכת הפטיש הראשונה שמור לשייך של הג’בלייה, בן בנם של הוואלאכים, מרומניה, שהביא הנה הקיסר יוסטיניאנוס לשמור על המקום.

יש, כמובן, במרומי החומה גם חורים מיוחדים לשפיכת שמן רותח על ראש הצרים, אבל הם לא בשימוש.


 

האדם    🔗

בסיני יש צומח ובסיני יש חי.

הצומח לומד באלף דרכים להתחמק מן היובש. אם זה על־ידי מחזור חיים קצר מאד, המוגבל לתקופת הגשמים; אם אל־ידי הכוונת הנביטה כך, שתתפזר על־פני כמה וכה שנים ורק אם מובטחים המים לצמיחה; אם על־ידי הקטנת שטח הפנים של העלה, או בעטיפת העלה בשיכבות מגן או בזיפים; אם על־ידי התפצלויות הגבעול והשורש כדי להבטיח שליטה מירבית במקורות מים; ואם על ידי הצמחת עלי־חורף ועלי קיץ.

בעלי החיים במידבר שומרים על משק חום ועל משק מים. אסור שמידת חום־גופם תעלה יתר־על־המידה ואסור שכמות המים בגופם תרד יתר־על־המידה וזה כל מה שצריך כדי להישאר בחיים כאן. את האיזון בין החום והמים יוצר מנגנון האידוי. כמות המים המתאדה מן הגוף מקררת אותו, על־כן, יצורים קטנים, שהיחס בין שטח פניהם למישקל גופם הוא לרעתם, מסתתרים בצל בשעות היובש. היצורים הגדולים יותר מווסתים את המשק על־ידי שינוי חום־גופם. ריכוז שתן וצואה וכושר מפתיע לאיבוד נוזלים. מעניין, שהקוצן הזהוב הקטנטן יודע לעשות מה שעושה הגמל הענק. הוא יכול להעלות את חום גופו וכך אינו זקוק לקירור, והוא מרכז צואה ושתן כמו גדול.

אבל האדם, האדם, הוא חי כאן במקום הזה 30 אלף שנה. תחילה בחבורות של נוודים, וזה 13 אלף שנה, גם בישובי קבע. לא להאמין, אבל בסיני ניבנו בתים פחות או יותר בתקופה הקדומה ביותר הידועה לנו, תקופת בניינה של העיר יריחו, העתיקה שבעולם. היתה כאן חקלאות של האדם הקדמון והיו כפרים. ואחר־כך התחילו לחפור נחושת ואחר־כך יצרו ברונזה וכרו מיכרות לאבן הטורקיז ואז בנו כבר מצודות כדי להגן על הכורים, ומאז ועד היום לא עזב האדם את סיני.

מה שלא מובן ולא ברור כלל הוא עניין יציאת מצרים. משונה, שמידבר זה, שכל מי שישב בו הותיר בו סימנים, לא הותיר אפילו סימן קל שבקלים ליציאה זו. התירוצים המקובלים לפיהם נוודים אינם מותירים סימנים, אינם רציניים. אבל למה לנו להכניס ראשנו במחלוקת בין גדולים. נגיד שעברו מהר ולא הספיקו להשאיר סימן. העיקר שהגיעו בשלום אל הארך המובטחת.


 

כמעט אחרית דבר    🔗

אני חושב על האנשים שאהבו את המקום הזה.

אני רוצה להקדיש להם את דברי הסיום, מפני שלהם אני חייב טובה ותודה, מפני שאילולא הם שהיו מסביב, אולי לא הייתי מגיע להרגיש את כל מה שהרגשתי, להבין מה שאולי הצלחתי להבין, ואילולא הם, לא הייתי חש את הצער הזה על מה ששוב לא יהיה לעולם כפי שהיה.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48748 יצירות מאת 2702 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20830 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!