רקע
עמוס קינן
האורות כבים בנעמה

כאשר השמש שוקעת על מפרץ נעמה, מתחילים ההרים ממול לרקוד כאילים. ממרחק, ודרך אובך־השקיעה, נראית הצללית שלהם כמו קארדיוגראמה עצבנית. רישום הולם לבו המפרפר של העולם. עולה, שוקע. רוטט. נעלם באפלה.

לכל רכס הגוון שלו, לפי הסלע ולפי המרחק דרך מסננת־האוויר והאור המתעמעם. רכס אדמדם ורכס אפור ורכס בהיר ורכס כחלחל בהיר ורכס שקוף כמעט כמו אוויר.

כאשר נעלמת השמש מאחורי ההרים, מתחילים מימי המיפרץ לזהור. ככל שמעמיקה האפלה, כן גובר זוהר המים. עתה הם פס צר בהיר זורח, בתוך מיסגרת שחורה.

האורות עולים בטיילת. בעצם, רק על חלק ממנה, כי חלקה נשטף בשיטפון הגדול וחזר אל הים. מתחת לטיילת. בתי־המלון, הסככות, מועדון־הצלילה, הבונגלות והסירות והמיזנונים, האנשים המביטים אל הים הזוהר, שארם אל־שייך. חזרנו אליך שנית. ועוד מעט אנו עוזבים אותך שנית.

ביום ההוא יכבו האורות בנעמה.

והמידבר יתחיל לכסות לאט לאט את הטיילת, ואת אופירה, את האשקוביות ואת הקרוואנים ואת בתי־הסירות והבידואים שראו דיסקוטקים רבים והשתמשו באפטר־שייב יחזרו אל הגמלים. והאלמוגים יחדש את צמיחתם האיטית הסבלנית. המידבר, שאינו יודע לחבר שירים ופיזמונים, יודע לחזור אל עצמו גם בשלישית.

יש מידבר בעולם, ויש ים אבל המקום שבו המידבר נושק לים, והים למידבר, הוא בחזקת חסד. מידבר סיני נוגע בראשו בשמים וטובל רגליו בחסד.

[תמונה 18 קובץ 27 קבוצה ד עמ' 194

טיפסנו על צוקים, בוססנו בביצות הטין של המנגרובים פסענו בשלוליות השפל הרוחשות חיים זעירים וחצינו ואדיות על דבשת־הגמל. שתינו מים קרים מנאדות־עור, צפנו על־פני תהומות צלולים מפחידים כחולים, ועכשיו לא ברור לנו אם הזינו זיכרון, זיכרון־עולם של לפני או אחרי היותנו, או שזיכרון הדברים שראינו וחשנו אינו אלא הזייה ומה זה משנה.


 

אופירה    🔗

אופירה היא מקום מיואש. אבוד.

יש בה חנות־גלידה אבודה. סופרמרקט מיואש. יש שם בית־דואר נשכח ותחנת־משטרה נואשת. יש שם בתים שרצו מאוד, אנשים שקיוו תיקוות עמומות, דהות, ואפילו עצים נואשים.

ראיתי באופירה חצרו של בית דקל אחד שהיה כל־כך בטוח כעצמו, עד שהירשה למישהו לקטול את לולבו כדי לעשות ממנו לולב ואת כל ענפיו כדי לעשות מהם סכך, ועתה הוא עומד עירום ושדוף ואין לו את מי לשאול מדוע שתלו אותו כאן כדי לכרות אותו כאן.

אופירה היא חלום ישראלי.

החלום להקים במו ידיך את ביתך המכוער שכולו שלך, או החלום לכער במו ידיך את ביתך שכולו שלך. החלום לשתול במו ידיך את העץ שאותו תכרות, והחלום לחלום בכוחות עצמך את קיצך.

אנשי אופירה מתחלקים לילידים ולכובשים, אבל הילידים והכובשים הם אותם אנשים. בשעות היום, אנשי אופירה הילידים עסוקים במלאכתם בדאון טאון. שהיא מיקבץ של פחונים, אזבסטונים, כרטונים, ושאר מיני מיבנים מתפרקים המלווים מאז ומעולם מחפשי נפט וזהב, גנרלים שיצאו לכבוש אימפריות, שודדים נודדים למיניהם וסתם אספסוף הנילווה אל כל אירוע בזמן ובמקום.

באופירה יש יותר שלטים מאשר קירות, יותר קירות מאשר בתים, יותר פנסים ועמודי־חשמל מאשר קירות, ושפע של חפצים מתכתיים בצבעי־הסוואה המעידים על חשיבותם הביטחונית.

בשעות היום עוסקים הילידים של אופירה בכל העבודות האופייניות לילידים: מוכרים גזוז, מוכרים בגדי־ים וסנדלים וציוד־צלילה, ניצבים מאחורי דלפקים שונים, רכונים על פנקסי־חשבונות, ומחשבים את הקץ.

לעת ערב הם חדלים להיות ילידים. ככובשים, הם עולים אל הטירה שלהם. הטירה שלהם בנויה כחומה עגולה, העוטרת מצוק מרהיב הנופל אל הים. החומה, כמו טירה, מחולקת לתאים ובכל תא מישפחתו של כובש. שם, בטירה, הכל נקי ומצוחצח, הכל מבהיק וחדיש. הכל ביתי, מרווח. שם הפינה ושם המנוחה והנחלה. לטירה חלונות צרים שנועדו להפיג את חום־המידבר. לטירה גינות פנימיות וחצרות ומרפסות, ושם הכורסאות והמיזנונים וחדרי־השינה המרווחים וגני־הילדים ובעיקר צל. הרבה צל.

לאנשי אופירה חיים כפולים. ביום הם צבא, בערב גנרלים. ביום אריסים, בערב אבירים. ביום הם עובדים, בערב הם חולמים. ביום הם ילידים ובערב הם כובשים.

אנשי אופירה הם מאד מאד ישראלים.

הם ישראלים של היום. הם החלוצים והם החלוציות של היום, והם החלום הישראלי של היום, והם גם שיברו של החלום.

אופירה, כמו ישראל, הוקמה בימי המערך ומתחסלת בידי הליכוד.

היא הוקמה ביוני 1967 ונפלה ביום כיפור.

היו לה שנים נהדרות של פומפיאה.

היא חשבה שהיא תהיה עובדה בשטח, שתקבע עובדות בשטח, ושהעובדות בשטח יכסו על כל המישגים ועל כל המשוגות. היא חשבה שהמישגה הארכיטקטוני יכסה על המישגה החברתי. שהמישגה החברתי יכסה על המישגה הפוליטי, ושהמישגה הפוליטי יהיה הדבר שיישאר לעד. מה שמזכיר את האיש שאמר: "לעולם על תכתבו על הגלויה “שלך לנצח”, מפני שהנצח חולף ורק הגלויות נשארות.


 

אתנחתא ציונית    🔗

בחיי היום־יום, אני מתנגד של כל מה שאופירה רצתה להיות ושל מה שהיא מייצגת.

בחיי הערב־ערב, המצב שונה.

בערב, לבי יוצא אל אופירה ואל אנשיה.

פתח־תקוה רצתה להיות כפר והיא עיר. אבל היא עיר.

גדרה רצתה להיות, והיא לא מה שרצתה, אבל היא.

אפיקים רצתה להיות קיבוץ והיא בית־חרושת לדיקט.

תל־אביב רצתה להיות עיר קטנה לבנה נקיה והיא כפר גדול שחור מלוכלך.

עין־חרוד רצתה להיות מקום אחד, אבל כמו אמבה שהתפצלה, היא שני מקומות.

צה"ל רצה להיות צבאו של עם וצבאה של מדינה, והוא צבא שיש לו עם וצבא שיש לו מדינה.

משורר עברי רצה שתהיה לו שפה, והיום יש לו שפה שיש לה משורר.

אופירה לא רצתה בכלל לחלום. אופירה רצתה ישר להיות עובדה, ולכן היא נהפכה לחלום.

מה שקורה בחיים לדברים שרוצים ישר להיות עובדה, הוא שההיסטוריונים קוראים לזה “קונצפציה”. ובכן, אופירה היא קונצפציה. וקונצפציה, היא אותו דבר שלימים מתכנה מחדל. שלום לך, אופירה.


 

מורה־חיילת    🔗

אנחנו אורחיו של בית־ספר־שדה נעמה.

בית־ספר־שדה, כשמו כן הוא. בית־ספר, השוכן בתוך שדה.

בבית־הספר הזה אתה יכול לגור, לחיות, ללמוד.

צה"ל, שהוא צבא שיוויוני מאד, הועיד את הטובים לטיס ואת הטובות להיות מורות־חיילות.

מורה־חיילת זה מין פרח. מין פרח מוזר המכיר את שמות כל הפרחים. מין ציפור משונה המכירה את כל הציפורים. דג קטן המכיר את כל מיפלצות־הים, ועולם קטן סגור הנפתח אל העולם הגדול הפתוח.

יונת ועינת. וליאת. ציפי וחווי. מרווה. חווה. מעיין.

אני מבוסס עם חווי בביצות המנגרובים.

היא חופנת בידה חילזון. זה לא החילזון הקטן שאתם מכירים, זה חילזון־ים גדול, אף־על־פי שהוא צעיר. הנה הגוף שלו מתפתל ויוצא מן הקונכיה. בקצהו, מגל ירוק, עשוי כיטין. במגל הזה הוא קוצר לו עשב־ים ואוכל אותו. כך, זוחל על הקרקעית, מניף את גופו שבקצהו המגל החד, מכסח את העשב ומגישו אל פיו.

וזה נחשון־הים על חמש זרועותיו, וזה הקיפוד המצוי, אך הנה הקיפוד המסתווה. הנה סרטן ירוד אוכל חול ומסנן מתוכו את החומר האורגאני ומתיר אחריו גללי־חול נקיים, סטריליים. והמדוזה השוחה כשהיא הפוכה. מלפפון־הים השולף את מעיו וסרטנים ירודים מכוסים אצות וסרטני־נזיר המחפשים ומוצאים להם קונכיה לחיות בה ותולעים הבונות להם בית־אבן דמוי־צינור וחלזונות טורפים הקודחים חור בצדפה ומוצצים את לשדה. והנה שלד של קיפוד שתוכו סרטן מהלך, והנה ספיראלה עשויה חול ודבק ובין החול ובין הדבק ביצי־רכיכות, שהפרישו מגופם את הדבק ואת הביצים והדביקו אותם אל חול עשוי גרניט ובנו אותו כמיגדל־בבל זערורי ספיראלי.

המנגרובים הם עצים שגדלים במים מלוחים. ויש להם מנגנון סופח־מים נגד החוק. אוסמוסיס הפוך. המים המלוחים פחות סופחים אליהם בנימים את המים המלוחים יותר, וזה מה שקרוי שלא כדרך הטבע אבל זה הטבע. ואחר־כך יש מנגנון סינון, והעלים מפרישים את המלח אל צידם התחתון, והוא כולו לבן מבהיק גבישי מלוח. והואיל והקרקע כולה טין ואין בה אוויר, הם מצמיחים שורשי ־אוויר, כדי לנשום. ובקצה השורש, עדשית זעירה, הנפתחת בשפל כדי לנשום ונסתמת בגיאות כדי שלא לאפשר חדירת מים.

מעבר למנגרובים, שלוליות הגיאות והשפל, על מצע של סלע העשוי כולו חדודים חדודים, גבים קטנים, ובהם רוחשים חיים סוערים קטנטנים.

לבוסס בביצה מפחיד. הרגל שוקעת כמעט עד הארכובה. לבוסס בשלוליות דוקר. כף־הרגל כולה חתכים ובקעים.

בתוך המנגרובים, גן־עדן לבעלי־כנף. שם מקננים עופות המים. משק־כנפיים כאשר אתה מתקרב. לגונות מלוחות וחמות כמו אמבטיה רותחת.

המורה־החיילת יודעת לקרא לכל דבר בשמו. כל־כך קטנה, אבל כל ־כך מלאה בכל מיני דברים והיא ההיסטוריה של כל מה שקרה לנו כאן.

רגלה היחפה או המסונדלת עברה את התקופות. היא בוססה בביצות הקדחת של סוף המאה שחלפה, ואז קראו לה רוזה או גיטה או מנוחה. והיא סללה כבישים בגדוד־העבודה ושם קראו לה אולי רחל, אולי ריבה, ובפלמ“ח קראו לה שוש או ציפי ובלח”י קראו לה אריאלה.

תמיד היתה לה רגל שזופה בתוך סנדל לבן. תמיד היו לה צמות. תמיד היתה שרה בלילות על החוף.

תמיד היו לה צמות.

במצדה מצאו את העצמות שלה, וליד העצמות, הצמה והסנדלים.


 

תהום    🔗

לבידואים יש פיתגם: צל אבן וצל עץ, צל אבן עדיף.

על חוף הים יש גם צל, גם רוח קרירה. וזאת, בחום הנורא ביותר.

צל האבן עשוי מצינר.

צינר הוא סלע שצמח מעל לים, ושהגלים ליחכו אותו מתחתיו, ושבעלי־חיים ניקרו בדפנותיו שקערוריות, עד שהוא נהפך למעין כיפה שאתה יכול לשבת ולשכב מתחתיה. וכאשר אתה שוכב מתחתיה בצל, אתה חש ברוח הקרה המנשבת אליך מהים הלוהט על האדמה הלוהטת באוויר החם.

מהצל, אתה נוחת אל תוך המים.

ומיד ללא אזהרה, אתה על־חופי התהום.

אתה הולך על קרקעית ישרה, בעומק של 20 ואולי 30 סנטימטר. למה ישרה. למה זה שולחן־אלמוגים. ולפתע ללא אזהרה נגמר השולחן, ואתה רובץ על בטנך ועינך וצופיה אל מעמקים. השולחן מסתיים במצוק. עומקו של המצוק יכול להיות 6 מטרים, 30 מטר, 80 מטר.

פחד־גבהים.

כמו לעמוד על מעקה של בית שגבהו בגובה מיגדל־שלום.

המים צלולים כל־כך. אתה רואה את כל העומק ורואה את קרקעית־החול הזהובה שמתחתיך בעומק הנורא הזה. העובדה שאתה בסך הכל צף על בטנך על מים שעומקם 30 סנטימטר, אינה יכולה לנחם אותך מהפחד שאחז בך.

מי זה הצל הזה הזוחל שם במעמקים. האם הוא מתקרב אליך, האם הוא הכריש או הברקודה, האם הוא רק התחש של המישכן, התחש שהוא פרת־הים, הסירונית שנגלתה ליורדי־הים, חציה אדם וחציה דג. האם זה כריש צמחוני או לווייתן טורף, או כריש טורף או לוויתן צימחוני. התחש הוא יונק ימי. יש לו שדיים, לנקבה, כמובן, והוא קוצר עשב תת־ימי ועורם אותו לערימות ואחר־כך הוא אוכל את הערימות. עוד מעט לא יהיה תחש. הוא נכחד. אין לו הגנה.

קוראים למקום כזה “אתר־צלילה”. אין שני אתרי צלילה דומים.

תלוי בגובה המצוק, במרחק שלו מן החוף, בהסתעפויות שלו. יש אתרי צלילה, כמו “חוף גן־עדן”, שהם מערכת סבוכה של תעלות ובריכות, בריכות ותעלות, קניונים ולגונות, מין לבירינט שאם לא תשחה בו מאחורי מדריך, ספק אם תדע לצאת ממנו. ויש עין־סיד, עמוק מפחיד, ויש ה“טאור”, שבו מגדלים של אלמוגים, דמויי טירה.

יש מינהרות בתוך הסלע הימי שבעדן אתה משתחל לעומק ואחר־כך יוצא הצידה ונפלט אל הים הפתוח, שלא נדע. יש מצוקים ועליהם חבל שלאורכו אתה יורד למטה. שלא נדע.

החלילן, שהוא דג ארוך דמוי דג־חרב הדומה לחליל, המחליף צבעים להנאתו כאשר אתה מתקרב אליו, והלוקוס, הלא הוא דג הזאב הידוע לנו כל־כך מן הסיר ומן הקדירה ומן המחבת, מחליף במים צבעים לפי המצב ומצב־הרוח. כשהוא פוגש בידידה, צבע אחד. בידיד, צבע אחר. באויב, צבע אחר. וכהרף עין. למרבית הרכיכות והסרטנים צבעים נהדרים בתוך המים, אבל אם תצוד אותם הם ייעלמו. הצבעים לא שייכים להם. הם שייכים לאצות הדבוקות אליהם ומטמיעות מזונן בעזרת קרני־השמש. אין שמש, אין הטמעה, אין צבע. ראה למשל חסילון בתוך המים וחסילון בחנות־הדגים, לא אותה חיה.

המין בים הוא נושא לקינאה. בתוך הקימורת של הצינר, דבוקים אל הסלע בלוטים. בעונת הרביה, כל אחד מהם מחליט אם היום הוא זכר, או היום הוא נקבה. אם היום הוא זכר, הוא מפרה את זה שלידו שהחליט שהיום הוא נקבה, או להיפך. לפי מצב־הרוח. ניסיתי לדמיין לעצמי מצבים שבהם זכר של אתמול שהיה נקבה שילשום, החליט לקיים היום, עם נקבה של אתמול שהיתה זכר שילשום, יחסים לסביים. או למשל נקבה של אתמול, שהיתה זכר שילשום, מחליטה לקיים יחסים הומוסקסואליים עם זכר של אתמול שהיה נקבה שילשום.

תהומות.


 

על מאלפי גמלים ועל נאדות    🔗

הגמל אינו נולד מאולף.

אף־על־פי שאין כיום בטבע גמלי־פרא, אף־על־פי שנמסר על עדרי גמלים פראיים במונגוליה פה ושם, סביר יותר להניח שאלה גמלים שהיו מבוייתים, והתפראו. הגמל הוא בכל זאת חיה פראית. לא חתול הוא ולא כלב, לא סוס ולא פרה. הגמל הוא חיה גאה ועצמאית, החיה בסימביוזה עם האדם אבל לא בריעות.

אצל הבידואים עובר סוד אילוף הגמלים בתוך המישפחה. מאב לבנו, אבל עוד מעט ילך הסוד לאיבוד ויותר לא יהיו גמלים מבוייתים.

בקרוב לא יהיו גם נאדות מים.

הגמל, בניגוד לקאדילאק, הוא עדיין ספינת־המידבר הטובה ביותר. ונאד המים, בניגוד למיכל הפלסטיק, הוא עדיין הכלי הטוב ביותר לאצור בו מים. שניהם על סף הכחדה.

הנאד, העשוי מעור עיזים, מחלחל. בהיותו מחלחל, הרי שהמים היוצאים ממנו בנימים, מתאיידים על־פני שיטחו. ההתאיידות גוזלת חום מהמים האצורים בתוך הנאד. גזילת חום היא מה שקרוי בפינו “קירור”. כך מתקררים המים בתוך הנאד. וכשאתה צועד בשיירה עם הבידואים ועם גמליהם. אתה שותה מים רותחים מתוך מיכל פלסטיק ומים קרים מתוך נאד עיזים, והרי לך הציביליזאציה.

הגמל אינו אוהב שיבריכו אותו, ולא שיקימו אותו, ולא לשאת משא ולא לציית לרצון הרוכב עליו. חכמתו של הבידואי המאלף היא לכוון לרצונו של הגמל, ולהעמיד פנים שזו היתה פקודה. למשל, אם הגמל עוצר במהלכו ללעוס פרעושית, עשב נהדר ריחני מזין, מעמיד הבידואי פנים כאילו ציווה עליו כזאת. הגמל הולך יפה על שטח מישורי. לא הולך יפה במורד. במורד הוא נפחד, ועל כן גם מפחיד.

אבל עוד מעט, עוד מעט קט, לא יהיו יותר מאלפי־גמלים. ואז יאכלו הגמלים את הפרעושית להנאתם, ללא מגע־יד־אדם.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47256 יצירות מאת 2633 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 19764 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!