רקע
עמוס קינן

יגאל אלון מת על אדמת־ניכר.

מסביב היה הכל נכרי: השמים, הכנרת, האנשים. הכל.

יגאל אלון מת ללא מולדת.

המדינה שהקים גזלה ממנו את המולדת.

עקור על אדמתו. נפקד־נוכח. זיכרון של דבר שלא היה. רכוש נטוש נשכח.

קברו הוא תל. תל אשר אדמתו מסתירה את הצמחיה, את הסערה ואת הכיליון.

גשם של מלים כוזבות יורד על קיברו, מתוך שמים כוזבים. אבל מה למלים הכוזבות ולנצח, שהוא האמת. יגאל אלון עזב את ממלכת הכזב, ועתה הוא נח בחיק האמת והנצח. יגאל נאסף אל אדמתה של 1948, ז"ל.


 

1948    🔗

אלף תשע־מאות ארבעים ושמונה היא המהפכה העברית שלא היתה.

היא החלום שחלם את עצמו ונאסף אל עצמו.

היא הכוכב הזוהר, סופרנובה, שהתפוצץ והפיץ להט עז ואור מסנוור, וקרס אל תוך עצמו וכבה והיה לחור שחור.

החור השחור אינו יודע לספר את סיפור הכוכב הזוהר שהוא היה. לכוכב שהיה אין עדים. עם העדים וגם העדות, נמוגו אל תוך האפלה.

אין יודע מדוע היא נעלמה, ולאן. ובכל־זאת, היא היתה, וסיפורו של יגאל אלון הוא הסיפור שלה, מתחילתו ועד סופו.


 

אביב קצר    🔗

היא היתה אביב קצר.

1878 שנים לאחר שמקדשנו חרב ונשרף והלכנו בגולה. הגולה היתה חורף ארוך ובחורף הארוך המתין זרע התחיה בתוך האדמה הקפואה.

איכר עברי הלך אחר מחרשתו בכפר עברי בגליל. ילד עברי נולד בארץ־ישראל הנגאלת וקורא שמו ייגאל, ואנו קראנו לו יגאל, והוא גאל ולא נגאל.

1948 ראתה את נגוהות השואה.

היא ראתה את השואה והתחילה לרוץ קדימה.

היא רצה קדימה ולא נעצרה עד שנפלה.


 

הדור שחלם    🔗

כל החולמים וכל ההוזים התקבצו הנה, והחלו לחלום.

הם חלמו ארץ. הם חלמו עם. הם חלמו שפה.

הם חלמו עולם.

האם ששפת אמה לא היתה שפתה, חלמה את שפתה ואת השפה שחלמה הנחילה לבנה והיא היתה שפת אמו.

האב חלם מחרשה, ואת המחרשה שחלם הנחיל לבנו ובנו נולד עם מחרשה.

האב חלם רובה ואת הרובה שחלם הנחיל לבנו ובנו נולד עם רובה.

ברובה במחרשה ובשפה העברית, נולדה ארץ־ישראל.

האם והאב חלמו את בנם, ובנם נולד חלום.

 

החלום    🔗

האב חלם את בנו בהיר־שיער וכחול־עיניים, חסון ושרירי ושזוף ומתולתל, כמו הנוגש.

כמו טיטוס. כמו אבירי־הצלב. כמו חמלניצקי. הנרדף שאף את דמות־הרודף. המעונה את מענהו. המוכה את מכהו. המוכה חלם את בנו משיב מלחמה למכהו, למכה אביו.

הבן נולד בצלם דמות חלום האב.

אבל הוא לא ידע מהו. והוא לא ידע מיהו. הוא היה החלום של אביו המעונה. כל מה שידע הבן על עצמו, היה כי הנה קם והיה, שיברו והתגלמותו של חלום־אביו.

אבל, הוא לא ידע מהו. והוא לא ידע מיהו. כל מה שידע על עצמו, היה חלומו של מי הינהו.


 

החלום חשב שאולי    🔗

החלום חשב שאולי במעשיו תתברר לו תכליתו. שאולי במפעלו, יידע מה הוא. שאולי במלחמתו, יידע מי הוא.

שאולי במותו, הוא יידע מי היה.

החלום חשב, שאם יתהלך על אדמתו ויכיר אותה ויאהב אותה ויחבק בה כל סלע וייתן שם לכל רגב עפר, יידע מאין צמח.

הוא נתן לעצמו שמות חדשים ויפים. נתן לפרחים ולציפרים שמות חדשים יפים. שמות שהיו ונשכחו ושמות שלא היו.

הוא חידש את שפתו בדיוק מן המקום שבו חדלה לצמוח מחדש. הוא הלך להרים, הלך למדבר, לגיאיות העמוקים. טיפס כמו פרא בין הרים השקיף כמו נשר בשמים.

לפעמים, לאחר הליכה קשה ומפרכת במידבר הלוהט, היה מתיישב ליד מעיין ומציץ בדמותו הנשקפת מן המים.

מי אני הוא שאל את המעיין.

הוא חשב שאולי המעיין יודע.

נתיב לנשר בשמים, שביל לפרא בין הרים, אבל הנשר והפרא לא ידעו להגיד לחלום מי הוא. המעיין ידע שהוא מעיין והנשר בשמים ידע שהוא נשר אבל אף אחד לא ידע להשיב לחלום על השאלה מי הוא.

הוא לא ידע שיוכל לדעת מי הוא, רק כאשר יהפוך להיות החלום של עצמו.


 

מציאות של מי    🔗

הוא היה גם מציאות.

אבל הוא לא יכול היה להיות המציאות של עצמו. מפני שחלום של מישהו אחר אינו יכול להפוך אותך למציאות של עצמך, רק למציאות של מי שחלם אותך. וכך החלום הפך למציאות של מי שחלם אותו.

בתור מציאות, הוא ניסה לחלום את עצמו, כדי שמתוך החלום של עצמו תצמח מציאות שהיא עצמו.

הוא התחיל לנסות במו־ידיו לעצב את דמותו, וזה היה חלומו, חלומו האמיתי שלו, החלום שבו התחיל לרוץ קדימה ושממנו לא התעורר כבר.


 

האמנות    🔗

הוא צייר את עצמו בחלום כחמור קטן המהלך בשביל בין פרדסים, וחתם על הציור: נחום גוטמן.

הוא חצב את עצמו באבן. בחלום. וקרא לפסל שחצב בשם “נמרוד” וחתם יצחק דנציגר.


קינן 20 (2).jpg

והיה רגע אחד קטן שבו חשב שהוא עשוי מן האבן הזאת ומן האדמה הזאת, שהאבן הזאת היא הוא והאדמה הזאת היא הוא.


 

המעש    🔗

הוא הלך לפוצץ גשרים וחשב שהוא גשר. הוא הלך בלילה אל החוף להביא מעפילים וחשב שהוא חוף. הוא הלך לים להביא ספינות וחשב שהוא ים הנושא על גבו ספינות. הוא זחל בסלעי־טרשים בינות לקוצים וחשב שהוא קוץ, שהוא סלע , שהוא טרשים. הוא ירה והוא חשב שהוא רובה. הוא חרש והוא חשב שהוא מחרשה.

הוא לא ידע להבדיל בין מה שהוא עושה ומה שהוא. הוא חשב שמה שהוא עושה, זה הוא.


 

הוא לא הספיק    🔗

הוא לא הספיק אפילו לאהוב את עצמו.

הוא מת בשדות הטרשים והקוצים, בקיץ של 1948, מבלי שזכה לאהוב, מבלי שזכה לדעת.

מפני שלאהוב זה לדעת, ולדעת זה לאהוב. ויידע אדם את חווה אשתו. הוא לא הספיק לדעת.


 

זה קרה כל־כך מהר    🔗

ברגע אחד, בהרף־עין, הוא הפך לכוכב זוהר.

האור זרח מכל הדורות שהיו אל כל הדורות שיהיו.

הוא זרח על שדות־פלשת ועל סלעי־הגליל ועל חולות־הנגב ועל הרי־יהודה והוא האיר את השמים, עד שלרגע אחד מרוב אור אי־אפשר היה לראות את השמש בגבעון ולא את הירח בעמק איילון. ואז הוא כבה.


 

חידה    🔗

הוא מתרחק מאיתנו במהירות האור, ואין לנו שום אפשרות אפילו לנחש את דמותו.

איננו יודעים מה היה ומי היה ואיננו יודעים מה רצה או יכול היה להיות. עד־כדי כך איננו יודעים. שאיננו בטוחים שאומנם היה היה. הוא היה בסך הכל חלום שחלם את עצמו וכאשר התעורר ממנו, הוא כבר לא היה.

אין מי שיספר לנו.

הוא חזר להיות מעיין, להיות אבן. חזר להיות חורש־אלונים. לפי המעיין, לפי האבן ולפי החורש, אין אפשרות לשחזר את מה שהוא היה.


 

אי־אפשר לקרוא לו    🔗

אי־אפשר לקרוא לו אפילו אנדרטה.

המעיין אינו יכול להיות אנדרטה של מעיין והחורש אינו יכול להיות אנדרטה של חורש. ועל כן אי־אפשר לקרוא לו אנדרטה, ובכלל, אי־אפשר לקרוא לו.

הדבר היחידי שאפשר לעשות אתו, הוא לחלום אותו.


 

יש הטוענים    🔗

ישנם האוהבים את עצמם עד כדי־כך, שהם בטוחים שהם הוא.

ישנם המרחמים על עצמם עד כדי־כך, שהם בטוחים שהם הוא.

ישנם המשקרים ואומרים, שהשקר שלהם זה הוא.

ישנם המכזבים ואומרים, שהכזב שלהם הינו הוא.

יש המתגעגעים אל עצמם ואומרים, שגעגועיהם לעצמם הם געגועים אליו ושהגעגועים, זה הוא.

ישנם כאלה שהם תמונה ישנה על הקיר והם אומרים, שהתמונה היא הוא.

ויש רוחות רפאים הטוענים, שהם הרוח שלו. ומתים הטוענים שהם גווייתו. יש בתי־קברות הטוענים שבהם הוא קבור. יש כיווני־אוויר הטוענים שהוא זורם בהם. יש הצולים זבח על האח המבוערת ואומרים שהוא האש.


 

זכרונות    🔗

נזכרים בו בעזרת כל מיני חפצים.

נעל ישנה. סנדל קרוע. צמה מתעופפת ברוח, שיר קטן שסופו נקטע ונשכח.

את והב בסופה ואת הנחלים ארנון, זה הכל.

 

אולי    🔗

אולי הוא היה המשיח, והוא פשוט עדיין לא בא.

ואולי, אף אם יתמהמה, בוא יבוא, ועד כאן החלום.


 

יגאל    🔗

יגאל אלון מת על אדמת ניכר.

ב־1948, כאשר הוא רץ קדימה, ירו בו מאחור.

הוא אפילו לא שלף. אולי לא היה מהיר שליפה, אולי לא היה שולף גם אילו היה יכול, אולי לא היה בכלל מהשולפים.

הוא לא היה מרדן ולא היה מהפכן. המהפכן שולף ראשון והבן המרדן קם על אביו. יגאל אלון לא קם על אביו, יגאל אלון היה ילד טוב. הוא היה צלף מעולה, חייל בחסד עליון, ממושמע, והיה מסוגל בהחלט לרוץ קדימה גם בידעו שעומדים לירות בו מאחור.

הוא נורה מפני שלא ידע לרצוח. רק המהפכן והמרדן, רק הם יודעים גם לרצוח.

על כן הוא התהלך בארץ נוד, ואות הבל על מצחו.

ימתקו לך רגבי עפרך, יגאל היקר, מלך גולה בארצו, שמלכותה עדיין לא קמה ומלחמתה לא תמה.

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49450 יצירות מאת 2732 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21102 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!