רקע
עמוס קינן
היום בו נפלה גמלא

תשעת אלפים איש נפלו היום בהוא, יום העשרים ושלושה לחודש היפרברטיוס, הלא הוא תשרי. ארבעת אלפים איש נשחטו בידי הרומאים, ועוד חמשת אלפים הפילו עצמם מראש ההר והתרסקו. רק שתי נשים, בנות אחיו של פיליפוס בן־יקים, ניצלו.

כאשר נפלה גמלא, כבר היה יוסף הכהן בן־מתתיהו, בוגד.

וקודם לכן, נפלה יודפת ושם עבר יוסף אל מחנה הרומאים ונפשו ניתנה לו לשלל. וקודם לכן נפלה יפו ונכנעה טבריה, ונפלה טריכי, ולאחר מכן נפלה גוש־חלב ולאחר מכן נפלה וחרבה ירושלים.

עיר יפה היתה גמלא, עיר יפהפיה לאלוהים. קרוב לארבע מאות שנה עמדה על תילה, עד אשר.

והנה אנו בגמלא. מהלכים ברחובותיה, בין חורבות־בתיה, הנשקפים אל נחל גמלא מזה ואל טריכי, באופק. טריכי, הלא היא מיגדל שלחוף ים־כינרת, עיר מולדתה של מרים המגדלית.


זוהי גמלא, אמר יצחקי גל.

וכך גילה יצחקי מה שלא גילו הארכיאולוגים ולא ההיסטוריונים, ולא הגיאוגרפים ולא כל שאר אנשי־המדע.

חיפשו את גמלא בכל מקום, חוץ מן המקום שתחתיו היא קבורה ושעתה, בו, היא קמה מקיברה וניצבת חיה לפנינו, כמו ביומה האחרון.

יצחקי, בן קיבוץ קרית־ענבים וחבר קיבוץ אפיקים, היה חבר במשלחת־סקר שערכה מיפוי של אתרים ברמת־הגולן. וכך, ביום חם בצהרים כשהוא יושב על הגבעה הגבוהה מזרחה לגמלא, ראה את טריכי.

וזה המקום היחיד בכל האיזור, שממנו רואים את טריכי.

ואז זכר יצחקי את דברי בן־מתתיהו: “וגם העיר גמלא אשר מעבר לים כנרת, מול טריכי, מרדה עוד ברומאים”.

ואז הסתכל היטב על התל שממולו.

וכך אומר יוסף בן־מתתיהו: “כי ממעל להר גבוה מתנשא שם צוק ובתווך הוא מעלה גבנון ומשתרע במישור למעלה ונוטה (תלול) לפנים ולאחור. והוא דומה בתבניתו לגמל. ועל כן נקרא בשם הזה (גמלא). אף כי יושבי המקום אינם מבטאים את השם הזה מבואר כמשפטו. משתי צלעותיו וממול פניו מוקף הסלע הזה תהומות, אשר אין איש יכול לעבור בהן. ורק מאחור, אשר שם הכף מסתעף מן ההר, אין הדרך אליו כה תלולה, אולם גם במקום הזה חפרו יושבי המקום חריץ עמוק מן הצד (באלכסון), לסגור על מבואי העיר. ועל הצלע הזקופה ניבנו הבתים צפופים מאוד, עד אשר דמתה כל העיר התלולה כתלויה על־פי התהום וצונחת למטה. ופני העיר היו למול רוח דרומית, והצוק המתרומם לאין־חקר ממעל לעיר גם הוא נשקף לצד דרום, ועליו נמצאה מצודת העיר (מרום העיר, הצריח), ולמטה ממנו היתה צלע ההר הזקופה באין חומה, כי נפלה אל תהום עמוקה. ומקור מים נמצא מבית לחומה בקצה העיר”.

עד אשר נדמתה כל העיר התלולה כתלויה על התהום וצונחת למטה, אמר בן־מתתיהו. ואני איני יודע אם יש סמל יותר חזק ויותר תלול ויותר תלוי על־פי התהום וצונח למטה, כדי לתאר בו את הווייתנו כאן, ובכל המקומות, ובכל הזמנים.


בגמלא יושב שמריהו גוטמן, איש נען.

הוא חופר את העיר הזאת, וזוהי עונת־החפירות הרביעית וכל מלה של בן־מתתיהו הבוגד, אמת. מה הוא מחפש, שמריהו. הוא מחפש את מה שכולנו מחפשים.

לא היכרתי אותו כאשר היה צעיר בשנות השלושים, וישב במצדה, ובן־מתתיהו בכיסו, וחיפש את שביל הנחש. אבל אני מכיר את בני־דורו. ואני מבין מדוע היה חשוב כל־כך לבני־דורו, למצוא את שביל־הנחש. היה חשוב להם, כדי שיוכלו להביא אותנו, נערי תנועות־הנוער, אל מצדה ואל השביל. כדי שנעלה אל ראש הצוק, ונראה משם את מחנות הרומאיים הסוגרים עליה, כדי שנחוש את אימת החורבן העתיק שקפאה כאן כאילו רק הבוקר הזה נפלו אלעזר בן־יאיר וחבריו הסיקריקים על חרבם.

וכדי שנישבע בליבנו הצעיר של אז, ששנית מצדה לא תיפול. שבועה חשובה מאוד וגורלית מאוד, מפני שאם באנו לעבוד ואם באנו לחרוש ואם באנו לנטוע עצים ולבנות עיר וכפר ומושב, אם אנחנו מדברים עברית שהיא שפה שהלכה בגלות, ואם אנו רוצים שהקיבוץ והמושב והעיר לא יפלו, עלינו לעלות אל מצדה ולהישבע בה.

הרבה דברים חיפשו בני דורו של שמריהו, ובני הדורות שבאו הנה לפניו ואלה שנולדו כאן אחריו. את הצידוק ואת הטעם, את הרגשת ההמשכיות, את הידיעה של צמיחה מחודשת, כמו גדם של עץ שנכרת או נשרף אך שוב הוא מצמיח חוטר ומתחדש. חשוב לנו מאוד לדעת שלא נטע זר אנחנו כאן, אלא חוטר מגזעו של העץ שצמח כאן.

על כן חיפשנו בתוך האדמה, כדי להיות בטוחים, שהאדמה הזאת מדברת אלינו עברית. ואם אנו מוצאים, לא הרחק מגמלא העיר, משקוף עתיק ועליו כתוב בעברית: זה בית־מדרשו שה לרבי אליעזר הקפר – ושימו לב לעברית: שה לרבי – אנו יודעים שהמקום אליו חזרנו, הוא הבית.

והמכתבים של בר־כוכבא, נכתבו בעצם אלינו, ורק הדואר האיטי, הדואר של ההיסטוריה ושל הגלות, הביא אותם אלינו באיחור נורא שכזה.

ואם אנו מוצאים במצדה חרסים קטנים ועליהם כתובים שמות של בני־אדם, אנו יודעים שאמת דיבר הבוגד בן־מתתיהו, על הגורל שהפילו ביניהם אחרוני הסיקריקים על ההר. אנחנו זקוקים לזכרונות.

זכרונות של חקלאות. עלינו לדעת שאבותינו עיבדו כאן כל חלקת טרשים על כל הר. שהישקו את שדותיהם במימי המעיינות והנחלים. שידעו לטפל בעצי־פרי, להפיק שמן ויין, ולשמוח בחגיהם, חגי־האדמה.

זכרונות של בניין, ושל חיי ישוב וקהילה.

זכרונות של אושר: עלינו לזכור שלא רק מלחמה ולא רק חורבן ולא רק סבל ידעה הארץ הזאת. חשוב לנו מאוד לדעת שכאן חיו בני־אדם מאושרים. ששרו וחוללו בכרמים. שאהבו באביב. שיכלו לשבת לעת ערב, בצילו של עץ ליד מזרקת מים, ולראות את השמש השוקעת. שחיברו ניגונים ושירים ופיוטים ותפילות. מיזמורים של קודש ושל חול, ושידעו יופי מהו.

זכרונות האושר חשובים לא פחות, ובוודאי יותר, מזכרונות הכאב.

וישנם, כמובן, וזה בלתי נמנע, הזכרונות ההירואים. מפני שהזכרונות הללו מראים לנו את עצמנו במראה, וככל שהמראה עתיקה יותר, כך הדמות הנשקפת אלינו ממנה יותר חדה, יותר עכשווית, יותר שייכת.

וכך הלכנו בעיקבות יהושע בן־נון. מן העי אל יריחו ומגבעון לבית־אל. וכך צעדנו עם השופטים, וכך הגענו עד נחמיה, הבונה את חומות העיר ואנשיו, ידם האחת עושה במלאכה והאחת מחזקת השלח.

מפני שכאלה גם אנחנו, כאן, עכשיו.

וכך אני מבין, מה מחפש כאן שמריהו גוטמן, כאן בגמלא. הוא פשוט, מחפש את שמריהו גוטמן של אז, של היום האחרון, היום בו נפלה גמלא, והוא רוצה לומר לו משהו.


מי בנה את גמלא, שאלה טובה.

ומי בנה את יודפת, ומי בנה את הגליל. והשאלה היא טובה, מפני שדבר מוזר קרה לגליל וקרה לרמת־הגולן. הם צמחו יש מאין. ובימי־החורבן וגם ימים רבים לאחריו, הם היו ליבו של הישוב היהודי בארץ הזאת. ואין, לכאורה, שום הסבר שיתרץ איך בתוך כמה מאות שנים, לאחר החורבן הראשון של הבית הראשון, לאחר גלות ישראל וגלות יהודה, המקום הזה הוא ארץ פורחת, מרכז לאומי.

התנ“ך אינו מספר לנו סיפורים בלתי נכונים. אבל את התנ”ך צריך לדעת לקרוא.

שום מלך ממלכי־קדם לא היגלה עם שלם מעל אדמתו. שום ממלכה ממלכות הקדם לא נבנתה על עקירת כל בני־האדם היושבים על אדמתם, והחלפתם בבני־אדם אחרים. שום מלך ושום ממלכה לא יכולים היו לחיות ולהתעצם, ללא עובדי האדמה. אלה שזרעו וקצרו וכאשר קצרו, שילמו מס עובד ומילאו את אסמי הממלכה ואת אוצרותיה.

לא סרגון ולא נבוכדנאצר, לא אספסיאנוס ולא טיטוס, איש מקיסרי־הקדם לא הוריד את העם מעל אדמתו.

את “עם הארץ” השאירו תמיד.

היגלו את הכוהנים, את האצילים, את בני משפחת המלוכה, את הסופרים.

את השיכבה הדקה שהיתה הדבק הלאומי, הרוחני, התרבותי, הדתי, המחבר שבטים ובתי־אב לעם אחד של תרבות אחת.

ליתר ביטחון, וכאמצעי ענישה והרתעה, היו מגלים גם כפרים שלמים. כך הביאו הנה הטורקים כמה כפרים שלמים של צ’רקסים מקווקז, וכמה כפרים שלמים מבוסניה שבבלקן. וכך הביאו הנה מלכי אשור את הכותים, מגוזן ומעווה ומספרוויים. ובהחלט יכול להיות שנבוכדנאצר עקר כמה כפרים מיהודה והוריד אותם לבבל. אבל שום גלות ושום גולה לא קרו ולא התרחשו ביום אחד, בשואה חד־פעמית.

כשם שעם הארץ לא נעקר אף פעם מיהודה ומשומרון ומהגליל, ותמיד נשאר בה – כך גם הגולה מעולם לא עלתה לציון בבת אחת, בתוקף צו מלכותי של כורש, למשל.

העולים מבבל המשיכו לנהור לציון עוד מאות רבות בשנים לאחר כורש, והם הצטרפו אל עם הארץ שמעולם לא היה בגולה.

בדרכם מבבל, דרך החורן, אל ציון, עברו את גמלא, ראו כי טוב ובנו בה עיר.

לימים קידש הישוב את העיר והכריז עליה כעל עיר מוקפת בחומה מימי יהושע בן־נון. וזאת, בשל החוקים והמצוות הקשורים בעיר שכזאת כמו, למשל, שכל המוכר בית בעיר המוקפת חומה מימי יהושע, יכול בתוך שנה לפדותו. חוק נאור, הלוואי עלינו.


שמריהו גוטמן מחפש את שמריהו גוטמן. בחום הכבד הזה, ואף־על־פי שמסביב, ארץ מים רבים, והחרמון קרוב כל־כך, ומשקה את הארץ כולה.

ואני מחפש את עזרא הסופר.

סופר, זה לא מה שאנחנו כיום מכנים סופר. זה משהו פחות, אבל גם משהו יותר. זה האיש המעתיק את הכתבים. ואין כתבים אלא התורה. ומי שמעתיק את התורה הוא האיש המשמר אותה. ומי שמעתיק אותה ומשמר אותה, רוצה בכל מאודו שהעם יחיה על פיה.

עזרא הסופר הוא אבי האומה היהודית החדשה, זאת שנולדה לאחר החורבן, בימי שיבת־ציון, זאת האומה המוכרת לנו עד היום, שיצרה את היהדות כפי שאנו מכירים אותה כיום.

מתי־מעט ירדו לבבל, ומתי מעט שבו ממנה, אבל אלה ששבו ממנה לאחר גלות לא ארוכה – חזרו עם עזרא. זקנים שזכו לראות כצעירים את הבית הראשון, את מקדש שלמה, בכל הדרו – אלה כרתו את כל מה שחיבר אותם אל מה שהיה לפני החורבן והתחילו מחדש.

מחדש את כל מה שרצו הנביאים ולא זכו להגשים: תורת כוהנים וממלכת כוהנים וגוי קדוש.

התורה שבכתב, שרק מיעוט קטן של הכוהנים שמר עליה, כי מרבית הכוהנים היו כוהני הבעל – ורק מיעוט של הנביאים קידש אותה כי מרבית הנביאים היו נביאי שקר – הפכה עתה לספר הלאומי.

עזרא נידה את כל מי שנשאר בארץ הזאת לעבוד את אדמתו, את כל מי שלא ירד בגולה ולא עלה מבבל.

בימינו היו קוראים לזה גזענות, ובימינו היו כאלה שהיו אומרים שבעיית “מיהו יהודי” היא הבעייה החשובה של חיינו, ושיש לשמור על טהרת העם, ושאין אומה עברית ללא יהדות, ושהיהדות היא הדבק המלכד, ומה לא.

אבל, את היהדות נוסח מדינת־ישראל יסד עזרא הסופר. וכאשר אמר לאנשיו לגרש את נשותיהם הנוכריות ואת בניהם ובנותיהם הנוכריים, הוא הקים מדינת יהודים נוסח ישראל.

ואלמלא עם־הארץ שמרד בעזרא וציפצף על ציווייו ואיסוריו, לא היה ישוב יהודי בארץ הזאת. מפני שמי שעיבד את טרשי הגליל ומי שהישקה את שדות יהודה ומי שעמד על חומות ירושלים מול הרומאים היה עם־הארץ, במאות־אלפיו, שבזמן המרד הגדול כבר הגיע למיליונים. עם־הארץ שהתערבב בזרם הדקיק, דקיק מאוד, של עולי בבל.

והאדומים, האוייב, שנתנו לנו את הורדוס, נתנו גם את המגינים האחרונים והעקשנים ביותר של החומה, של הר־הבית.

היהדות לא ניצחה והכנענות של ימי קדם לא ניצחה – החיים ניצחו.

הם נמשכו, עד הסוף, עד ליום האחרון.


לא קשה לתאר את היום האחרון של גמלא.

הכל כאן, בדיוק כמו אז.

את חידת בן־מתתיהו, מי אנו כי נתיימר לפתור. איש אמיץ וערום, אכזרי ורב תושיה ותחבולות. בעל יד חזקה ולשון חלקה. איש מפוכח מאוד, בעל ראייה היסטורית, דייקן וחסכן בתיאוריו, אולי אחד מגדולי כותבי קורות־העיתים של כל המקומות וכל הזמנים.

הכל כמו אז. מלחמות היהודים.

התיאור של יוחנן מגוש־חלב, בעטו של בן־מתתיהו, אינו מחמיא בהרבה יותר מתדמיתו של בן־מתתיהו אצל בני־דורנו.


חמסן וקטנוני, רודף־בצע ותככן, זה הגיבור יוחנן מגוש־חלב בפיו של יוסף, וגם סופו אינו מפואר: דל, רעב, עלה מן המנהרות לאחר החורבן והסגיר עצמו לרומאים. ושלא כשמעון, שחבל נכרך על צווארו בתהלוכת־הנצחון ברומא, ואשר את בשרו דשו בדרכו אל המוות, נידון יוחנן למאסר־עולם בלבד.

התיאור של חתירות יוחנן נגד יוסף, והצורה האכזרית והפיקחית בה ניצח יוסף, איך מרדה בו העיר טריכי, על ארבעים אלף תושביה, ואיך רימה את העיר כולה, איך יצא חגור שק וידיו קשורות לאחור על חרבו השמוטה, איך פיתה את העיר להכניס אל ביתו משלחת של נכבדים, איך דש את בשרם של הנכבדים עד אשר – וזאת בלשונו – עד אשר נחשפו מעיהם ואז הוציא אותם אל הרחוב שותתי־דם, גוססים, וכך נכנעה לו העיר המורדת. ואיך פיתה את אחרוני מגיני יודפת, שנסגרו עמו במערה, לשלוח יד בנפשם ולהרוג איש את רעהו – וכאשר נותרו רק הוא ועוד אחד, פיתה את חברו לצאת אל הרומאים להסגיר עצמם ולבגוד.

כאמור, לא אנו נחרוץ את משפטו, לא כאן. הדילמה אשר עמדה בפניו תעמוד תמיד בפני כל מנהיג בארץ הזאת. מן הצד האחד, ההכרה ההיסטורית של הכוחות העולמיים. ההבנה של הסיכוי האפסי של יהודה הקטנה מול רומי הגדולה. הרצון לגבורה מצד אחד, רצון ההישרדות מצד שני. גבורת יוחנן ושמעון ואלעזר בן־יאיר, וחוכמתו של יוחנן בן־זכאי, האיש שנטע את הכרם ביבנה.

אין פתרון לחידה. ומחורבן לחורבן, הולכנו עמנו את הדילמה. הרצון לגבורה, שהוא רצון החופש, ורצון החופש חזק ונעלה מן הרצון לחיים ולפעמים היה חורבן ומוות – והרצון לחיות, שהוא נעלה יותר מן הרצון לחופש, מפני שהמוות הוא סופי.

ובין הנביאים אשר ניבאו לצדקיהו, המלך האחרון של יהודה, ניצחון, ובין יוחנן מגוש־חלב ושמעון בר־גיורא ואלעזר בן־יאיר ובר־כוכבא, קו מקשר. קו של גבורה, של כאב ושל חורבן. אבל, בלי הקו הזה בלי הגבורה, אין טעם להישרדות. והיכן שהוא, ללא ההישרדות, אין טעם לגבורת הנצורים והנואשים והמפסידים, וללא גבורתם, הרי אין טעם גם להישרדות.

וזוהי בעצם כל תמצית חיינו.


על מים רבים היא יושבת, גמלא. מסביב יערות עבותים, יער אלון התבור. נחל דליות, נחל איתן, רצועת כסף מפרפרת למטה. מסביבו סבך. ובסבך, כל עוף־כנף למינהו. וחזירי־הבר עולים ממנו בלילה לנבור בשורשי האלון. ודגים בנחל. וכל ההרים שמסביב לעיר, מדרגות מדרגות, חלקות שדה וכל עץ פרי למינהו. ארץ שכולה ברכה. יין ושמן, חיטה ושעורה, הכל.

בתים נהדרים, יפהפיים. אבני גזית שחורות, בזלת הגליל והגולן. המרפסת שלך היא גגו של השכן שלרגליך, וגג ביתך הוא מרפסת לשכן שמעליך. אמות־מים מוליכות את המים אל העיר, וגם בעת מצור אינך חייב להסתכן בנפשך ולצאת אל מחוץ לחומה. בבית, ממגורות. ממגורות לדגן ולשמן ולכל דבר מאכל ומשקה ולפרי העץ. וחלונות משקיפים אל הנוף הכביר הזה. ורחובות שוקקים, ויש אפילו טיילת. כן, חשפנו את הטיילת של העיר. היא מחוץ לחומה, על שפת המצוק, משקיפה אל התהום. בחורים סובבים בטיילת בין הערביים, והבתולות גם הן מהלכות בטיילת, ואהבות נרקמות, ואז בא המצור, והבחורים נטבחים בחרב, והבתולות מפילות עצמן אל התהום, וזה הקץ.

אני חושב על אספסיאנוס, העומד על ההר שממול, מדרום לעיר, וצופה בקרב. הנה נופלים המגדלים, והנה המפולת. כל בית קורס אל הבית שמתחתיו, והבית שמתחת קורס אל הרחוב שמתחת, ותוך זמן קצר מאוד, כל העיר הגדולה הזאת, עיר ואם בישראל, קורסת אל תוכה ונופלת אל התהום.

אותה תהום, שעליה היתה תלויה כל אותה עת.

ואני כאן עם יצחקי, ועם שמריהו.

מחפשים את עצמנו, וגם משתדלים למצוא עוד כד, עוד ממגורה, עוד משקוף, כדי לדעת שלא רק הננו, אלא גם היינו.

כמה נורא היה היום ההוא. וכמה נוראים היו כל הימים שבאו לאחריהם. כמה דם וכמה עשן וכמה תלאות וכמה סבל וכמה גלות וכמה כמיהות. ואין לנו ברירה אלא להמשיך, כאן ועכשיו, את מה שאנחנו.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47480 יצירות מאת 2638 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 19875 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!