“שום אידיאה בתולדות העולם אינה קיימת לבטלה כדרך שחושבים מתנגדיה, ושום אידיאה אינה מתגשמת באותו שיעור כפי שמשערים חסידיה”.

ולנטין גיטאֶרמן.

בצוֹרת גדולה ירדה עכשיו בשדה הספרות הסוציאליסטית. מועטים מאד הסופרים העוסקים בעיון עולמו הרוחני והמעשי של הסוציאליזם. פרט למאמרים בעתונות, לחוברות תעמותה ולעבודות קטנות אחרות, אין ניכרת הגות סוציאליסטית רבת חשיבות והיקף, אעפ"י שדוקא תקופתנו כה זקוקה לה. בעטיה של האנדרולומוסיה שבאה עלינו נטרפו אידיאות ודרכים, נתפקפקו ודאויות, נתרופפו הנחות־קבע ונתבדו ניחושי חברה. כוחות איתנים שיברו לוחות־ברית, בלבלו את הדעת, השפילו אותה ואף עשאוה מיותרת. ההתרחשות החברתית והמדינית פרצה כל גדרי המדע הסוציולוגי ומשתמטת מלהתפס בצבת הניסוחים והתיאוריות המקובלים. קצב המאורעות כה אדיר, שאפילו המחשבה המהירה ביותר אינה עשויה להדביק אותו. והמשכיל, הרוצה גם בעת הזאת לא רק לידום אלא גם להבין, כמעט שמוטל עליו להיות נשען אל בינתו בלבד באין לו מחשבת־עזר מגובשת של אחרים.

אולם כפי הנראה שאי־שם יושב בכל זאת מישהו החי עד עומקם את מקרי הזמן וחליפותיו המזורזים, מסנן אותן מבעד לנפשו ומשחיל בהם חוט מדריך ומחבר. ובראותנו אח"כ את פרי עמלו של איש דגול כזה מתברר לנו, כי אכן גם לתהפוכות אלו טעם והגיון, סדר של זה־בגלל־זה ושל זה־אחר־זה. ההתרחשות אינה כה סומאת כפי שהיא נדמית להיות. יש מין פּרינציפּ עליון קנוא ונוקם. יש יצר־רע ותוצאותיו הצפויות מראש וממילא יש גם יצר־טוב, שאף תוצאותיו אינן מאחרות לבוא. בזה בלבד יש משום תנחומין. כי אין לך דבר מדכדך כיאוש מן ההגיון המסדיר את העולם, כאמונה בעוורונה של ההתרחשות.

לפני זמן מה נתפרסם ספרו של ואַלנטין גיטארמן¹, שיש בו משום ניסוי עיוני להשיג ולהגדיר את אשר אירע לרעיון הסוציאליסטי מתוך אספקלריה של העבר וההווה. המחבר ליקט ורשם את תמציתן של קורות מאת השנים האחרונות והריהו מוסרה לקורא דרך ריכוז וניפוי כשהיא מצויידת בכל העדויות המדעיות והאסמכתאות העובדתיות, המחזקות את ההרגשה הנכנסת בלבנו בלאו הכי, כי כאן לפנינו חוקר ישר ושואף אמת. הכרה זו נקנית לנו מקריאת הדף הראשון, המטביל אותנו בתוך צלילות הגיון ונקיון דעת.

הטרגיקה של הרעיון הסוציאליסטי כרעיון המובהק של התיקון והגאולה שתי סיבות לה: האחת נעוצה בליקויים ובפגימות שבבנינו העיוני, והשניה – בפגישתו עם המציאות של חיי החברה, שבה מתגלות ברעיון סתירות פנימיות ביחוד ביחס לנושאו – האדם. ויש לדעת, שהמחבר מגלה את הגורל הטרגי של האידיאה הסוציאליסטית לא כדי למעט את דמותה או את אמיתה המוסרית; כוונה כזאת זרה לו בתכלית. אך הוא סבור, שהסתכלות בגורלה הממשי, מלבד מה שיש בה הבטה בפני האמת, יש בה גם כדי להעמידנו על אורחא דמהימנותא. כל הרעיונות הגדולים, צד של שותפות טרגית להם, שכן הם נובעים מכיסופי היצירה של האדם היוצר, שחותמו – טרגיות.

הפגימות במבנה האידיאה מהן?

הסוציאליזם בן הדורות האחרונים נבדל מעיקרו מזה שקדם לו בכל הדורות לא במהותו המהפכנית המיוחדת – כזה היה תמיד – אלא בפרישתו מכל מיתוס ואוטופיה, בתביעתו למדעיות מבוססת ובהצביעו על כך, שהוא וחוקי ההתרחשות ירדו כרוכים לעולם. בשכלתנות מופרזת זו לקה למשל המרכסיזם, זה הכוון שהשתלט על שנים, שלושה הדורות האחרונים. ולפי שגם המרכסיזם מחובר לכמה וכמה יסודות אי־רציונליים פנימיים, שלא רצה להודות בהם, נסתבך הלה בתוך עצמו. כל תורה מדעית אנוסה לנסח את “החומר” שלה במושגים מסויימים ולקרוא למושגים אלה שמות מסויימים, שהם כעין מונחים טכניים. מבחינה עקרונית בן־חורין כל מלומד ליטול לשם תשמישו מושגים וציונים מקובלים, או לטבוע ולהנהיג מושגים ומונחים חדשים. וכשם שאין להשתמש במונחים חדשים לתוכן שלא חל בו שינוי, כך רע הדבר אם משתמשים לשם מושגים חדשים במונחים ישנים, הואיל וע“י כך נפתחת האפשרות להחליף מושגים ולטעות במובנם. מרכס ואנגלס נכשלו במעשה זה במידה רבה, וקודם כל בצורת שימושם בביטויים “מטריאליזם” ו”מטריאליסטי“. ובלי לעסוק בכך אם מה שקורין “תפיסה מטריאליסטית של ההיסטוריה” נכונה או אינה נכונה, מכל מקום אין היא בשום פנים “מטריאליסטית”. ואילו היו יוצרי המרכסיזם בוררים לעצמם מונח ההולם יותר מה שנראה להם כ”מטריאליסטי" בנוגע להבנת ההיסטוריה, היו חוסכים מתקופתנו מבוכה שאין לה כמעט תקנה. – בשפה השימושית של הפילוסופיה יש לו לביטוי “מטריאליסטי” משמעות כפולה מאז ומעולם. מחד גיסא מבינים בו מגמת־רצון מוסרית־מעשית, הרואה את ההנאה מנכסים חמריים כמטרה היחידה שראוי לו לאדם לשאוף אליה; אולם מאידך גיסא מציין הביטוי הזה גם עקרון אונטולוגי, שלפיו לא קיים אלא העולם החמרי, הגשמי, בעוד שמה שאינו חמרי אינו אלא מציאות מדומה או שגם הוא נעוץ, בסופו של דבר, בהוויה החמרית. כך נהוג השימוש במונח “אידיאליזם”, שאף הוא יוצא לשתי משמעויות. אולם ל“מטריאליזם” של מרכס אין כל קשר עם המטריאליזם ה“אתי”. לא זו בלבד שמרכס רחוק ביותר מלשבח את השאיפה לנכסים חמריים כתכלית החיים העיקרית, אלא, להיפך, הוא מטיח בלי הרף כנגד המשטר הכלכלי הקפיטליסטי על שהוא מעלה את ענין הרווחים ועמו גם את “הלך־הדעות המטריאליסטי” כמוטיב הראשי של ההון ושל הכוחות היצרניים אינה נגדרת ואינה נגזרת מן החמריי ע“י השאיפה האנוכית לרווחים, ממלא את מרכס שנאה לתנאים החברתיים הקיימים. “החברה הבורגנית, נאמר במניפסט הקומוניסטי, לא הניחה שום קשר אחר בין אדם לאדם מן האינטרס הערטיאלאי, מן התשלום חסר־הרגש במזומנים היא ביטלה את הכבוד האישי בתוך ערך־החליפין ובמקום החירותיות הרבות והמאושרות, שנקנו בדמים רבים, היא שמה את חירות־המסחר חסרת המצפּון”. המחבר מונה והולך שפע של מראי־מקומות מן החיבורים העיקריים של מרכס המחזקים את דעתו, כי מרכס השתמש במונח “מטריאלזם” שימוש שהטעה אותו ואת כל תלמידיו שבאו אחריו עד היום הזה. גם כחכם־כלכלה הגדיר מרכס את מושגיו העיקריים לא בכיוון שייחסו לו. מהותה של העבודה, של הערך, של הסחורה, של הכסף, של ההון ושל הכוחות היצרנים אינה נגדרת ואינה נגזרת מן החמריי בלבד אלא מן הרוחניי. ה”עבודה" מובנת למרכס לא רק הבנה פיסיקלית כפרי של כוח ודרך; בצד המיכני הצרוף הוא מביא במנין מלא גם את הגורמים האי־רציונליים של העבודה. כך הוא מגדיר את “כוח־העבודה” “כמכלול (Inbegriff) של היכולת הפיסית והרוחנית, המצויה בגופניותו, באישיותו החיה של אדם, שהוא מביא אותה לידי תנועה מדי יצרו ערכי־תצרוכת מאיזה מין שהוא”. בפרק החמישי של “הקפיטל” נותן מרכס סימן־היכר מיוחד לעבודה האנושית: “מה שמבדיל לטובה את הבנאי הרע־ביותר מן הדבורה הטובה־ביותר הוא, שהראשון בונה תחילה את התא במוחו בטרם יבנה אותו בדונג. בסופו של תהליך־העבודה יוצאת תוצאה, שהיתה עוד בראשית התהליך במוצגו של הפועל, היינו שהיתה קיימת כבר קיום אידיאוני”. הוא הדין במושג הערך: ערך־החליפין אינו ניתן לניתוח כימי, מעיר מרכס באירוניה, כי הערך עצמו אינו מכיל אפילו “אטום אחד חומר־מזין”. לנכס יש ערך, הואיל ובו גלומה עבודה אנושית. משום כך אין מרכס רואה מבחינה עקרונית את כוחות הטבע, המכונות או עבודת בהמות כקובעי־ערך, אלא הם מוגדרים אצלו כמכשיר־ייצור בלבד, כלומר, כאוביקטים חסרי־אישיות. רק עמלו של האדם מעצב את הערך. וכך רואה מרכס את הקפיטל לא כחומר, אלא “כיחס חברתי שהחפצים העמידוהו בין האנשים”. באופן כזה אנו נוכחים לדעת, כי המושגים העיקריים של הכלכלה המדינית המרכסיסטית אינם אלא התגלמויות של יחסי־זיקה ומוסדות חברתיים, מיני סמלים ליחסים חברתיים. האדם משאיל את מוצגיו לעצמים ולחפצים בדרך הפרוייקציה מן הפנים אל החוץ. רק מבחינה זו מובן הדבר כיצד הכניס מרכס לתוך הסוציולוגיה שלו את המושג ניצול, החל רק על אדם ולא על אבטומטוס, שכלפיו אי אפשר לנהוג מידה של עוול. רק אדם, שאנו נותנים לו את התואר האירציונלי “אישיות” ומודים בבעלותו על עבודתו, יצוייר כמנוצל הטעון שחרור והראוי לריבונות על עצמו. לפיכך שומעים אנו מפי מרכס דיבורים של התרסה על שאדם אחד הוא “כלי־תשמישו של השני”, על “התנכרות האדם לעצמו”, על יחסי המעמדות ה“בלתי אנושיים” וכו'. המונח “מטריאליזם”, שמרכס השתמש בו היה מותנה תנות־זמן־ומקום וכאן טעותו. לא לחנם השתמש מרכס בתחילה (1844) במונחים “נטורליזם” או “הומאניזם”, ואלה מאימים באמת לתוכן תפיסתו והבנתו. כזאת קרה לא פעם, מעיר המחבר. גם המונח “פרלמנט” שמשנת 1750 הטעה רבים, כי פרלמט זה לא היה נציגות־עם אלא בית־דין בפריז. מרכס רצה להעמיד כנגד התפיסה האידיאליסטית של הגל את תפיסתו וכינה אותה בשם מטריאליזם, אם כי לא נתכוון לכלול בו מה שנבע בהכרח הגיוני מן המושג הזה, שהיה לו תוכן מסויים. אפשר לקרוא לתפיסתו של מרכס גם “אֶמפירית” או אנטי־ספקולטיבית, בניגוד למיטאפיסיקה הדוגמאטית. ההנחה, ש“העליה האידיאולוגית” מושתתת על משתית כלכלית, אינה כוללת בשום פנים את הדעה כי החומר הוא אבי הרוח, אלא היא מכריזה על שלטונה המכריע של “הרצייה המעונינת”, על “ההכרה הצרופה”, או שלטון ההיפעלויות על החשיבה הענינית. “ההיפעלויות, החמדה היא כוחו המהותי של האדם השואף נמרצות אל דבר־חפצו”, אומר מרכס.

אולם לא בתחום זה בלבד נשארו פרצות, אלא גם בשאר בניניו של מרכס. הנה חזון העתיד המרכסיסטי על “החברה ללא מעמדות”. מצד אחד היה מרכס קובע הלכה, שבתולדות האדם שולטים חוקים הכרחיים ועל סמך הכרחיות זו קיבל עליו להרכיב פרוגנוזות להתפתחותם העתידה של יחסינו החברתיים, אך מצד שני, ובנשימה אחת, הוא מעלה את התביעה, שמשטר חברתי מסויים מאד בצורתו יתגשם, היינו המשטר הסוציאליסטי, הואיל והוא ערובה לחירות ולצדק. יש כאן ליקוי הגיוני. אם תמוטת הקפיטליזם והתגשמות הסוציאליזם מוכרחות לבוא בעקב ההתפתחות ההיסטורית, מה טעם בכלל להלחם מלחמות ולהקריב קרבנות כה גדולים כאילו הענין תלוי בכוח הכרעתו של האדם? כלום לא נאה יותר להנחה זו בדבר “ההכרחיות ההסטורית” של הסוציאליזם שתתלווה לה דרישה להמתין בשקט עד בוא הדבר המוכרח מאשר להעיר ולעורר ע“י פעולות מהפכניות, המפורשות במניפסט הקומוניסטי? ובאמת הרביזיוניזם מיסודו של ברנשטיין התקיף נקודה זו ואמר שמבחינה מרכסיסטית מיותרת התעמולה הסוציאליסטית כדרך שמיותרת התעמולה לסיבוב כדור הארץ או לליקוי חמה. אולם ביסודו של דבר לא כך סבר מרכס בקבעו את הנחותיו. הוא הבדיל בין ההכרחות הפיסיקלית־המיכנית לבין הסוציולוגית, אלא שהרפיון בטרמינולוגיה המרכסיסטית גרם תקלה רצינית, הציון “הכרחות” הטעה ועדיין הוא מטעה והולך. וכה דברי מרכס: “האנשים עושים את ההיסטוריה שלהם, אך אין הם עושים אותה לפי נדבת־לבם ולא במסיבות שהם בחרו מרצונם, אלא בכאלו שמצאו מוכנות לפניהם ושנמסרו להם”. התהליך ההיסטורי מקבל את דחיפתו ע”י “הרצון” של האדם, שעם דעיכתו ידעך גם התהליך התולדותי. אולם הכוון שבו יאחז הפרוצס ההיסטורי הניזון מן המרץ האנושי, איננו נקבע ע“י הכרעות־רצון אנושיות חפשיות, אלא ע”י “מצב־כפיה” של כל דור. זה טיבו וזה משפטו של “הכל צפוי והרשות נתונה”. מרכס לא ביקש לכפור ברצון כגורם היסטורי, אלא הוא ראה אותו כמותנה תנות חברתית. ההנחה בדבר התפתחותו של הקפיטליזם עד כדי גלגולו ההכרחי בסוציאלזם אינה כוללת את הדעה הפטליסטית על התרחשות אבטומטית. אולם המלים וההגדרות של המרכסיזם, שלא היו מכוונות לתוכנו המדויק, עירפלו את המוחות, נתנו מקום לדוגמטיקנים להתגדר בו, התישו את המעוף המהפכני הסובייקטיבי וע"י כך שותקה התנועה הסוציאליסטית. הטרגיקה של האידיאה נתגלתה לעין כל.

אנגלס הגדיר את המעבר מקפיטליזם לסוציאליזם כ“קפיצה ממלכות ההכרח אל מלכות החופש”. החברה ללא־מעמדות, כך נתכוון לומר, שתחרר את חיי הרוח האישיים והחברתיים מכוחות הכלכלה, “הזרים לרוח”. הכוחות הכלכליים לא יוכלו מאז ואילך להתערב ולזייף את עולם האידיאותו, היינו, להפוך את עולם־האידיאות ל“אידיאולוגיה” המשרתת אילו אינטרסים כתתיים שהם. מעבר לאותה אקונומיה מתוכננת וסוציאליסטית תתחיל איפוא “מלכות החופש”, שבה לא תנוצל התפתחות האדם כאמצעי למה שהוא או למישהו, אלא היא תהיה תכלית בפני עצמה. מבחינה הגיונית פירוש הדבר, שתולדות הרוח של האנושות תשוחררנה מהשפעתו של ה“בסיס הכלכלי”, ונמצא, ש“המטריאליזם ההיסטורי” אין לו ערך מוחלט אלא ערך מוגבל בזמן: מתקופת התהוות המעמדות ועד חדלונם, מהקומוניזם־הקדום ועד לחידושו בדמות מודרנית. ממש כבתיאולוגיה, שגם בה אין “החטא הקדמון” נמשך לנצח, אלא מזמן גירוש האדם מגן־העדן ועד ליום־הדין הגדול. לא נדון כאן על אמיתותו של הקומוניזם־הקדום, שלא הוכח עדיין. מה שחשוב להכריע, הוא: אם סוציאליזאציה של מכשירי־הייצור עשוייה באמת להביא לידי חברה ללא־מעמדות ולידי חופש רוחני מוחלט, כפי שמבטיח המרכסיזם בפשטות של תורה תיאולוגית. מעיון כלשהו נלמד, שגם אם יופקעו מכשירי הייצור היחידים עדיין לא ייפסקו כל ההבדלים החברתיים, והאחידות הכלכלית אינה כה מובטחת. כל הכנסה תהא מבוססת על עבודה שנעשתה, אולם מה יהא שיעורה של ההכנסה? שלוש אפשרויות באות בחשבון: א) שכל היחידים יהיו מקבלים מכסות שוות של נכסי־תצרוכת מבלי לשים לב להספקי־העבודה שלהם; ב) שכל איש יקבל חלק בהתאם לשיעור העבודה שבוצעה על ידו; ג) שכל אחד יקבל מכסת נכסים לפי הצורך האישי שלו מבלי להתחשב עם מנת־עבודתו. במקרה הראשון, כשלא תהיה זכות לאדם להינות מיתרונותיו ומכשרונותיו, תבוא מין סוציאליזציה של כוחות־עבודה ו“הפקעתם” מרשות היחיד. הסיסמה תהייה: כוח עבודתך איננו שלך, אלא של הכלל. התוצאה תהיה, שכל עובד ייהפך לעבד־המדינה, הפריון ירד, ההשתמטות תגדל והאישיות תיפגע וכל הליקויים שבמשטר הנוכחי יחזרו לסורם. כידוע ניסתה רוסיה להשוות את ההכנסות ונסתלקה חיש־מהר מן המחשבה הזאת. שהרי האיש המבצע עבודה מורכבת ובכמות מרובה מרגיש את עצמו מנוצל ע"י החברה, הנוטלת ממנו את “עודף־הערך” ללא כל תגמול, ואחת היא לו איך קרויה אותה חברה. ליקוי זה יכול כמובן להבטל בתנאי אחד: אם יצליחו לבנות את החברה הקומוניסטית על אהבת־הזולת המוחלטת ועל הנכונות לקרבנות, או־אז יעשה איש איש לפי יכולתו וכשרונו וייהנה מן הנכסים לפי צרכיו ובלי שיבזסס את היחסים על חשבונות של “תן וקח”. אולם הזדככות מוסרית כזאת של טבע האדם מכל מניעים אנוכיים, אילו גם היתה אפשרית, אינה עולה בד בבד דוקא עם תורתו של מרכס. שכן אין הוא תובע צמצום עצמי אַסקיטי, אלא פיתוח עצמי מוגבר ביותר.

ואשר למקרה ב', הכנסה לפי תוצאות העבודה, הריהו מחייב מדידת כמות העבודה. וכיצד ייעשה הדבר? מרכס קבע את כמות הזמן להגדרת יחידת־העבודה את שעת־העבודה הנורמלית, שבה מתבצעת “עבודה ממוצעת פשוטה ע”י אדם רגיל בלא הכשרה מיוחדת". אך כיצד תיעשה המדידה וההשוואה בעבודות מורכבות, מקצועיות, רוחניות, שכל שעה מחזיקה שעות מרובות ואולי שבועות וירחים? ומה יהיה על הממציא והמגלה? מרכס פסח על התהום הזאת ובלי תשובה אין תורת־ערך־העבודה המרכסיסיטית ראויה לשימוש כלל. כיצד יקבע איפוא משטר סוציאליסטי את השכר הצודק לכל עבודה?

החברה הסוציאליסטית לא תוכל למנוע את חלוקת חבריה העובדים לכמה וכמה קבוצות־תעריפים. ההבדלים בהכנסה יולידו רמת־חיים שונה ואפשרויות הנאה שונות. נמצא, שגם בחברה הסוציאליסטית יהיו מצויים הבדלים מעמדיים ידועים. הבדלים אלה לא יהיו כמובן בגלל הקנין הפרטי, אבל הם יהיו. והתקוה שהסוציאליזציה של מכשירי הייצור תכונן חברה ללא כל מעמדות, תקות שוא היא. הקבוצות המקצועיות השונות יבקרו בכלכלה סוציאליסטית את ה“מפתח” שלפיו הן מקבלו את חלקן בהכנסה החברתית וכל אחת תדרוש בתוקף שיעור גדול יותר. אינטרסים שונים אלה יהיו יוצרים, אליבא דמרכס, גם אידיאולוגיות שונות על המסד הכלכלי הזה. וחוזר חלילה. גם ענין המדינה אינו כה פשוט כפי שהמרכסיזם מתאר אותו. אף החברה הסוציאליסטית לא תוותר על הצורה הארגונית הכוללת, על הראשות המרכזית בעלת הסמכות החוקית להסדיר את החיים. מרכס לא אמר, שהמדינה תיבטל במשטר הסוציאליסטי, אולם אופיה המעמדי יינטל הימנה. אם המדינה תהיה שרירה וקיימת גם בתוך הסוציאלזם, הרי שהשימוש בכוחה יימסר לכת חברתית שתתמחה לשם כך. חיל הפקידים, אלה במשך זמן קצר, כפי שהורנו הנסיון גם ברוסיה, מעמד מיוחד, היודע להשתמש בכוחו לשם ביצור עצמו והרחבת זכויותיו? לא שהכל יהיה כמו במשטר הקפּיטליסטי, אלא שגם החברה הסוציאליסטית לא תהיה משוללת מעמדות. על כרחנו אנו באים לידי מסקנה שתיקון החברה איננו ענין של מדע וחוקי־הכרח. הסוציאליזם זקוק לנושא מתמיד הרוצה בו ועושה למענו. הפתרון הטוב ביותר לשאלות הנ"ל נמצא רק בידי האדם הקונקרטי, שאליו נפנה בקריאה שיתמכר, שיוותר, שיקריב קרבן, שיהיה טהור וטוב. ובלי ספק אין עדיין ולא יהיה כל כך מהר הטיפוס של “האישיות הסוציאליסטית”; הוא צריך להברא תחילה ועד שייברא יהיו כשלונות ונסיגות, ליבוטים וחיבוטים. האדם החפשי, הבלתי מעמדי, הוא לפי שעה מושג מופשט, שאין עדיין כדוגמתו במציאות וכן היא גם החברה הבלתי מעמדית. ביטול תנאי הייצור הקפיטליסטיים הוא צעד נכבד לקראת האידיאל הסוציאליסטי אך זה בלבד אינו מספיק; אלפי דרכים לאדם “הקפיטליסטי” להחזירם בשינוי צורה ונוסח. רק העיצוב המודרג, הנאמן, הנעשה מרצון, יתקין דמות חדשה לעולמנו. –

*

והטעויות לא דבקו במבנה העיוני בלבד של תורת מרכס, אלא גם בפרוגנוזות שלו, שכובד השפעתן השלילית מורגש ביחוד לנו בני הדור הזה. ריבוי של הכוחות היצרניים, צבירת ההון וריכוזו, תורת ההתבדלות וכו‘, הם לבנים בבנין המרכסיזם ומן הראוי לבדוק אחדות מהן עתה, כעבור שמונים שנה, מבחינת אמיתותן וחוסנן. שתי הנחות קבועות בתורת ההתבדלות של מרכס: א. שמעמד הפועלים יגדל וילך במספרו בעקבות הפרוליטריזציה של כל אלה שנפלו לקרבן במלחמת ההתחרות; ב. שהכנסתם של הפועלים ועם זה גם רמת חייהם תרדנה בלי הרף. אשר להנחה א’, הריהי נתאמתה כולה. בארצות התעשיה הותיקה ובארצות התעשיה הצעירה נתרבו הפועלים והם מוסיפים ומתרבים. אולם האישור שניתן ע"י המציאות אינו לטובת המרכסיזם. מרכס הניח, שהפרוליטריזציה תסלק לחלוטין את מעמד־הביניים באופן שיהיה הרוב המכריע של פרולטרים מזה והמיעוט הקטן של בעלי רכוש – מזה. לאמיתו של דבר לא בטלו מעמדות הביניים אם גם חלו שינויים בהם והמבנה החברתי לא נעשה פשוט כרצונו של המרכסיזם. ביחוד לא נתקיימה ההנחה השניה. קשה לומר, שההתדלדלות גדלה בד בבד עם גידול הקפיטליזם. רנת החיים הפרולטרית עלתה עם עלית הקפיטליזם, שעות העבודה הופחתו ותנאי החיים הושבחו. הפועל נעשה כביכול שותף למפעל הקפּיטליסטי.

אילי־הקפיטליזם העתיקו את שדה־הניצול למושבות והפועלים לא רק שלא מיחו בידם, אלא סברו וקיבלו את זה בשתיקה כהודאה. המדיניות האימפריאליסטית נשאה פירות גם לטבת הפרולטריון באירופה ולפיכך לא נדחתה על ידם. מרכס לא ראה כלל את האפשרויות שישנן ברשות הקפיטליסטים להחלץ מתופעת ההתדלדלות ע“י מפעלי הזדיינות, ע”י בנין מצודות וכבישים וע“י הגדלת הצבא. וכן טעה מרכס בחשבו, ש”כל קפיטליסט ממית הרבה כמותו", כלומר, שמלחמת־ההתחרות האכזרית בין המפעלים הקפּיטליסטיים מנחיתה מכת־מוות למעוטי היכולת. אולם הקפיטליזם לא רצה לעשות נחת־רוח למרכסיזם ולהרוג את חבריו, אלא יצר תוך כדי היאבקותו כלי־תשמיש ומוסדות־עזר, שהצילוהו מהתנגשות: קרטלים, סינדיקטים, טרוסטים וקונצרנים. ושוב השתררה שלוה יחסית בקרב הקפיטליסטים, חולקו שווקים, נקבעו מנות ייצור, מכסות־יצוא ויבוא, הוטלו התחייבויות גומלין ונחתמו חוזים. המונופוליזציה וריכוז ההון איפשרו להם למלא דרישות רבות מצד הפועלים ולהקהות את חריפות הניגודים. הרוח המהפכנית המקווה לא נתגברה אלא שקעה נוכח תגבורת כוחו של הקפיטליזם. ההכרה המעמדית והאחדות המעמדית המיוחלות לא באו. הקפיטליזם שיסע ופיצל את מעמד הפועלים למומחים ולשאינם מומחים, למועסקים ולמובטלים, לפועלי עסקים פרטיים ולפועלים בעסקי המדינה. וכך מתפצלים האינטרסים ובימי משבר נפגעת הסולידריות הפרוליטרית ביותר. “האופטימיזם” של תורת מרכס לא נתאמת, המהפכה בארצות התעשיה המפותחות לא נתחוללה, פועלי כל העולם לא נתאחדו.

ובאותה שעה אנו רואים עובדה מופלאה: המשטר הבורגני־הקפיטליסטי התמוטט לא באנגליה ולא בצרפת, אלא קודם כל ברוסיה. שלא כנבואתו של מרכס קם דוקא העם הזה, שכוחותיו היצרניים היו נחשלים ביותר, שהקפיטליזם שלו טרם מילא את תפקידו ההיסטורי, שאפשרויותיו לא מוצו עוד וניפץ את החברה ה“ישנה” ועשה את הנסיון הסוציאליסטי הראשון בעל הערך ההיסטורי־העולמי. ומצד שני השתדלו ארצות מבוגרות ובשלות יותר כגרמניה ואיטליה לשמור על כוחו של הקפיטליזם המפותח ע"י צורות ארגון פשיסטיות.

שתי הפרשות הללו, פרשת התגשמותו של הסוציאליזם ברוסיה הסובייטית ופרשת התנועה הסוציאליסיטית החזקה בגרמניה הווימארית, מתוארות בספר תיאור מפורט, גלוי ורב־רושם, שאין המקום מרשה לנו למסור את תוכנו. לא לנין, שדחק את הקץ וביטל בעצם ידיו את תורתו, לא טרוצקי, שהטיף להמתנה פסיבית עד שתהיה קוניוקטורה מהפכנית במעצמות הקפיטליסטיות הגדולות ובינתים הכביד את את אַכפו על הכפר והעיר, ולא סטאלין, שהפך את העם למשועבדים והנהיג “קו גנרלי”, אופטימיזם סטנדרטי" ופולחן־סטאלין ושלל כל חירות רוחנית – איש מהם לא הגשים את הסוציאליזם ולא תיקן את העולם ברוחו. דוקא מעשיהם הם שהבליטו היטב את הטרגיקה ההיסטורית של האידיאה הסוציאליסטית: שכן גם כשמעמד הפועלים מגיע לשלטון, הריהו מוליד נבטים לפריבילגיות חדשות ולמדוכאים חדשים.

משולשת היא הטרגיקה האורבת לאידיאה הסוציאליסטית בהיפגשה עם הכוחות הממשיים של החיים ההיסטוריים, הואיל וסכנת הכשלון עשויה ללבוש צורות שונות: א) בדימוקרטיות הקפיטליסטיות; ב)בברית המועצות האנטי־קפיטליסטית; ג) במדינות־הדיקטטורות האנטי־קומוניסטיות.

בדימוקרטיות הקפיטליסטיות מולידה התפוררות המשטר הכלכלי הקיים סידרה של תופעות, המשביתות את בניית המשטר החברתי הסוציאליסטי. קודם כל נפגמת הכרתו של הפרולטריון. באותה שעה שמעמד הפועלים מצווה לסייע לנצחונה של העלאת ערך האדם וכבודו, מחולל הקפיטליזם, באמצעות המשברים שלו, מצבים המשפילים את כבוד האדם ע“י ריבוי האבטלה. באותה שעה שמלחמת ההכרעה בין ההון והעבודה משיגה את היכולת להשתמש במלוא הזיין הכלכלי, התעמולתי והמדיני, מתהווה מצב שבו זוכה היריב בתגבורת של אותם אמצעי המלחמה. באותה שעה שמעמד הפועלים צריך “להחריג את הקפיטליזם ממסגרותיו”, הוא נדחף ע”י יצר קיומו הערטילאי לסייע לקפיטליזם להחלץ ממצוקתו ולהגן על מוסדותיו שהם בניגוד לתרבות האנושית; הואיל ולמעמד הפועלים אין נקודת־משען ארכימדית מחוץ לחללו של הקפיטליזם, שתשמש אחיזה למנוף שלו בהרתיעו את יסודות הקפיטליזם. באותה שעה שהפרולטריון רואה אפשרות לרכוש לעצמו את רוב הבוחרים ולהגשים את הסוציאליזם בשיטות דימוקרטיות, מיד רצים המעמדות השולטים דחופים ומבוהלים ומבטלים את הדסרים הדימוקרטיים, וממילא חוששת התנועה הסוציאליסטית מלכתחילה לחתור תחת הדימוקרטיה הבורגנית והריהי צועדת במישור מבלי לשאת עיניה לפסגת שאיפותיה.

בברית המועצות האנטי־קפיטליסטית נאלצים, לשם צבירת הון לעושר העם והמדינה, ליטול עודפי־ערך גדולים מן העובדים, אעפ"י שהאידיאל של הקומוניזם הוא דוקא בסילוק עודף־הערך. לשם הנהלה אחידה וממושמעת של הייצור, לשם התגוננות מפני התקפות אימפראליסטיות, מתקיימת דיקטטורה, המזלזלת בזכויות האדם ונהפכת ממכשיר לקיום הכלכלה הציבורית למונופול של שלטון “בחירים”, היוצא לתרבות רעה.

צורה מיוחדת של כליון האידיאה הסוציאליסטית צפויה מגרמניה והמדינות הפאשיסטיות בכלל, שאם כי היו בתחילתן מעין תריס בפני הכוחות המהפכניים של הסוציאליזם ופתח־הצלה לקפיטליזם שבא בין המצרים, הרי במשך הזמן נעשה בן־חורין ויצא לרשות עצמו באופן שאי אפשר עכשיו לומר, כי הפאשיזם והקפיטליזם הם היינו הך. הוא נעשה ריבון לעצמו ושואף מטרות חדשות, המתאימות לאותה כת של תקיפים ואלימים, אעפ"י שהן מתנגדות לצרכי העם ואילי התעשיה בכלל זה.

קיצורו של דבר: הקפיצה ממלכות ההכרח אל מלכות החופש עדיין לא נעשתה ולא לא תיעשה בכלל. כי אין הסוציאליזם בא בקפיצות הדרך. המכשול העיקרי להתגשמותו הוא האדם עצמו, שבשעה שכוח ושלטון בידו אין הוא משתמש בהם אך ורק לטובת האידיאל שלו, אלא מפצלם ומבזבזם לאינטרסים זעירים ומופרשים. אנו רודפים אחרי התועלת לאלתר ומאבדים בינתיים שעות־כושר יקרות לגאולה ולתיקון. אולם דוקא משום כך לא תיפסק ולא תסוף התנועה הסוציאליסטית, הואיל והיא דרך התיקון, מחוז הגעגועים, דביר החלומות ומקור ההתלהבות. תקופות קודרות של ירידה ונסיגה יחלפו, ושוב תהא בוקעת ועולה אילת השחר של האידיאה הסוציאליסטית.

ת"ש