רקע
ישראל כהן
דמוקרטיה ודיקטטורה

אנו שרויים עכשיו בין השמשות. בשעה כזו משתררים צללים ודמדומים והראיוּת לקויה. הכוחות העשויים לסייע לאדם במצב עולם זה, הריהם הצפיה לשמש החדשה והשיור האחרון של כושר־ראיה והבחנה. בזכותם הוא ניצוֹל מתעיות־הילוך ומהפלגות־דמיון מכשילות, האורבות לו מתוך חצי־האופל. שכן האפלה מתעתעת לפנינו תמיד אוצר של אפשרויות, כביכול, שאינן מוגבלות ואילו האור, אינו מראה לנו אלא דרכים מעטות אבל נכונות. הבה נאַמץ את כוח הראייה, שעדיין נשתייר לנו בתוך האנדרלמוסיה ועירובי־התחומין שבזמן הזה, כדי לסמן לנו סימוני דרך מעטים לשאיפתנו.


 

א. האדם – הראשית והאחרית    🔗

כל דעה וכל השפעה, שהאדם משכיל מקבל מן החוץ ומצרפה לרכושו הרוחני, מן הדין שתהא משתעבדת לאיזו נקודה מרכזית בנפש, כדי שדעות והשפעות אלו לא תהיינה יתונות או אלמנות, אלא כוחות פועלים, אבר מן הנפש החיה. נקודה כזאת או אמת־מידה כזאת תתכן רק אחת: ההוּמאניזים. הומאניזם לא בחינת שיטה עיונית ערטילאית, הכוללת את כל החזיונות וענפי החיים, המתרצת את כל הקושיות והאיבעיות, שהרי שיטה כזאת לא היתה נבדלת במאומה משיטות אחרות אדוקות וקנאתניות, אלא הומאניזם פשוטו כמשמעו: האדם כקנה־המידה לכל תורת־ישע חברתית או אישית. לכאורה זהו עקרון שהכל מודים בו, גם תורות־הישע החילוניות וגם הדתיות, אעפי"כ הוא מסתלף ומשתבש לעתים קרובות. לפיכך עלינו להדגיש תמיד את העקרון הזה: האדם הוא הראשית והאחרית, התכלית הרחוקה והקרובה. ולא האדם המופשט, שלעתיד לבוא, שאין לו גוף ולא דמות הגוף, שהוא כולו חזון ואי אפשר לשאול את פיו מה רצונו ומה בקשתו, אלא האדם הממשי, החי והקיים, האדם של היום ומחר, הניצב למולנו, האומר הן או לאו והמתנה את צערו או ששונו. הוא צריך להיות יסוד כל שאיפה ושורש כל מעשה ומטרת כל תורה. צרכיו, כבודו, תביעותיו, מעמדו, יכלתו, רצונו, גופו ונפשו, הם הקובעים ערכה של כל תכנית חברתית, של כל מהפכה, של כל מפלגה ושל כל הנהגה. בהם ייבחנו. זה הכלל: פרוגרמה או תנועה, המצניעה את עצמה מאחורי המלה “אנוֹשוּת” ומקריבה לשם כך את האדם הקונקרטי, שנברא יחידי ושחי יחידי, – פסולה. כי אין אדם אמצעי לאנושות, אלא הוא תכלית התכליות. הוא בא־כוח האנושות ואין האנושות באת־כוחו. הוא הנברא הממשי, המרגיש והנושא באחריות, ובלעדיו אין האנושות אלא מעשה־מרכבה מופשט.

מן הצורך הוא לקבוע כמה הנחות־אב לגישה ההומאניסטית. סימנים אלה יקלו עלינו להבחין בין תורת־שוא לתורת־אמת, בין מהפכה גואלת למהפכת דמים, בין תנועה המשכלת את בניה ובין תנועת תחיה. רק מי שהנחות אלו מקובלות עליו להלכה ומשמשות לו קו ומשקולת למעשה – ראוי שנפקיד גורלנו בידו. ואלו הן:

א. חיי האדם הם הערך העליון והמוחלט; הזכות לחיות אינה יכולה להיות על תנאי ולא מוגבלת ע“י שום שיקולי דעת תכליתיים מצד מישהו, ולא מנוצלת ע”י חלץ חמרי או רוחני.

ב. זכות הגדרה עצמית לכל יחיד, הן בעולם הרוח והאידיאות והן בעולם החברה והעשייה.

ג. תכלית החיים וטעמם בפיתוח האישיות וסגולותיה השונות – בהגשמה עצמית.

ד. לכל יחיד יש מצפון אישי חברתי, המצווה עליו לדון מעשים ומאורעות ויחסים בחברה לכף חובה או לכף זכות. מצפון זה עלול להתעקם במסיבות חיים מסויימות או בהשפעת חינוך גרוע, אך הוא חי וקיים ופועל, ורק עליו אפשר לסמוך.

ה. כל אדם אחראי לגורל הכלל והכלל שוב אחראי לגורל כל יחיד. אין כלל מחוץ לתחום יחידיו, ואין יחיד מחוץ לתחומי הכלל.

ו. כל פעולה כלכלית או מדינית, הנעשית ע"י החברה כולה, המדינה או המפלגה, צריכה לקבל את אישורה של החברה כולה או של רובה המכריע.

ז. תמצית התפתחותה של התרבות האירופית וערכה מגולמים במשטר החירות המעניק זכויות שוות לבני אדם, המאפשר לכל אחד להינות מן הנכסים החמריים והרוחניים והנותן סיפֵק בידו לפתח את אישיותו.

מסתבר שהנחות אלו עדיין לא נתגשמו עד כה במלואן בשום משטר. אעפי“כ הן משמשות אבן־בוחן לכל תכנית מדינית וחברתית ועל פיהן יהא נידון כל מי שמכריז על עצמו כעל גואל האנושות או הפרולטריון. הן לא רק נס ודגל. המאמין בהן אי אפשר שלא יושפע מרוחן במעשיו, והכופר בהן, אעפ”י שהוא משמיע אותן בלי הפסק, סופו למשן בריש גלי. הגישה ההומאניסטית היא גם בעלת אופי ריאליסטי. בסיועה אתה עומד על טיבו של רעיון ושל בעליו. איש, מפלגה, חברה או מדינה, שתכנית תיקון והצלה בידם, כשהם חדורים רוח הומניסטית, יהיו יוצרים מכשירי הגשמה ותנאים מוקדמים להגשמה שאינם בניגוד לרוח זו. והתנאי העקרי הוא: דימוקרטיה.

הדימוקרטיה היא עדיין שאיפה, מטרה נכספת, אידיאל. בשום מקום בעולם לא ראינוה עד כה בהתגשמותה השלמה. אולם בכל מקום שהיא מצוייה, אפילו היא מקוטעה ולקויה בחסר, הריהי מעניקה מינימום של חיי חירות ושויון. במשטר של מינימום כזה, המגולם בדימוקרטיה הקרויה בורגנית או פורמלית, יכול האדם לחוות את דעתו ולהלחם להישגים דימוקרטיים נוספים. החתירה תחת סדרי הדימוקרטיה היא מעשה פשע שאין לו כפרה. אין זה דבר שבאקראי, שבכל מקום שנתנו ספר־כריתות לדימוקרטיה והיא נסתלקה, שם נפחו הסוציאליזם ותנועת הפועלים את נפשם בבת־אחת או קמעא קמעא. משום שלא רק במשטר הסוציאליסטי העתיד לבוא אין לנו בת־זוג נאה לסוציאליזם מן הדימוקרטיה, אלא גם במשטר הנוכחי, שבו הסוציאליזם נלחם עדיין על זכותו, הואיל ורק בעזרתה יכול הוא לכבוש כיבושים יסודיים ולהגיע לידי דימוקרטיה סוציאליסיטית. שהרי אי אפשר לחנך בעל פה ובכתב ובמעשים אלא אם כן ניתנו התנאים המינימליים לכך: חופש המחשבה, הדיבור והפעולה. כל דימוקרטיה ואפילו כשהיא קצוצה ורצוצה, עדיין היא מאפשרת בשיעור מסויים את בקורת הקיים וכיבוש יחידים והמונים לאידיאל חדש. ומתחוור והולך, שאותה דימוקרטיה לקויה, אשר חכמים ונבונים אמרו עליה, שהיא כלי־שרת בידי הבורגנות לכפות את רצונה המעמדי של הפועלים, אינה הכרחית כל כך למעמד זה, המכה שרשים ומסתגל לכל צרה ועקה. ודוקא ציבור הפועלים והמתקדמים ענין מרובה לו גם בדימוקרטיה זו. אולם התביעה והחינוך לדימוקרטיה אין מקורם בטעמי טכסיס ואסטרטגיקה, אלא ברעיונות־השתייה של הסוציאליזם, ברוחו ובנפשו. כי דימוקרטיה פירושה הוקרת הפרט, הודאה בזכות חייו והתחייבות גומלין למתן אפשרות של חיים. דימוקרטיה משמעה, חופש היחיד לחשוב כאשר עם לבבו ולעשות כרצונו בלי לפגוע ביחיד או בציבור. דימוקרטיה מחייבת או הדעת ואור ההרגשה ומונעת את הופעתם של עריצים מנוולים, הגוררים אחריהם את ההרגשה ומונעת את הופעתם של עריצים מנוולים, הגוררים אחריהם את ההרגשה ומונעת את הופעתם של עריצים מנוולים, הגוררים אחריהם את ההמונים אל פי התהום.

טעות הרת־פורענות יא לחשוב, שהדימוקרטיה כיון שהושגה הריהי מובטחת ושום רע לא יאונה לה. ככל קנין רוחני אף היא תובעת טיפוח מתמיד, כוחות־מגן כבירים רוחניים וחמריים. מי שאמר, שהדימוקרטיה משולה לבריאות האדם, יפה אמר. לכאורה אין הבריאות אלא העדר כאב וחוסר מיחוש. אעפי"כ משמתרגש הכאב ובא על האדם, כמה ממש יש בו! אותה שעה זוכר האדם ומבחין יפה בין מצב ללא מיחושים למצב של בריאות. באיאות זו, אם אין אתה שומרה שמירה מעולה, סופה להתרופף ולהתגלגל במחלה. אף הדימוקרטיה כל הזמן שהיא קיימת, היא נראית מובנת מאליה. מצויים חידקים רבים, התוקפים אותה בגלוי ובסתר. ישנם טיפוסי אדם, שהבריאות הממושכת של החברה משעממת אותם והם מתגעגעים למעט נגעים. הם חולים מרוב בריאות, כביכול. החושים שלהם תובעים מיחושים. והם הם נושאי החידקים האמיתיים, בהם תומך הדיקטטור את יתדותיו. רק לאחר שנתבסס והשלטון נכון בידו, הריהו שופך את ממשלתו גם על חלקים אחרים של העם ומנוולם נוול מוסרי.

הדיקטטורה אינה פורענות לשעה, היא בכייה לדורות. ע"י שהיא כופה את העם לצורת מחשבה אחת ומבערת אחרי כל רמז של בקורת והגדרה עצמית, הריהי מטמטמת את האדם ומדליחה את כל מקורות הנפש. היא מזהמת המונים כמגפה. מה שקלקלה דיקטטורה בשנה אחת, לא יתוקן במשך שמיטה שלמה. כי הדימוקרטיה צריכה לגבש את הטוב באדם, ללקט בו ניצוצות של מעלה כדי להניס את חשכת העבדות השרויה בנפשו, ואילו הדיקטטורה אינה צריכה אלא ללכת עם זרם הנטיות והיצרים הרעים ולעשות כבתוך שלה, היא קוראת דרור ליצרים ומכבה את רשפי התרבות. וכמה תעתועים יש במימרא: דיקטטורה רק כדרך ארעית או כמעבר. אחריה יבוא המשטר המיוחל. לדיקטטורה הגיון משלה. הכוונה ברישא אינה הכוונה בסיפא. הנסיון הורה, שלעולם אין דיקטטור מודה, שהגיעה שעתו להסתלק, שכבר נפסקה הדרך והתחילה המטרה, שתקופת־המעבר נסתיימה ובאה שעת הקבע. מלבד זה, הרי המשקע העכור, שאותו דרך ואותו מעבר מניחים בנפשות בני אדם, גלי החיים הדלוחים המתפשטים בינתים בקרב היחידים והציבור, עוקרים מעט מעט את התביעה והצורך למשטר אחר ולחופש. בדימוקרטיה יש טעם לחיי אדם עלי אדמות. היא שייכת לאותם הנכסים, שכדאי ליתן עליהם את הנפש.

אחת השאלות המתעוררות בימינו במשטר דימוקרטי היא: מה דינם של פשיסטים ואנטי־דימוקרטים? היש רשות לשומרי חוקת המדינה, זו החוקה המעניקה חופש דעה ודפוס ודיבור לכל אחד, לשלול זכויות ידועות מאת המחבלים הללו, המשתמשים בחוקה הדימוקרטית לחתור תחתיה? אין ספק, שמבחינה פורמלית אוסר העקרון הדימוקרטי על כל צמצום זכויות. בפני החוק הכל שווים. ואם מידת הדין נותנת חופש דיבור לפלוני, אין היא רשאית ליטלה מאלמוני. ברם, מיצוי פורמלי כזה הוא מעשה ידי אלה, שענין להם להביא את המשטר הדימוקרטי לידי הלכות אבסורדיות על מנת להלעיז עליו ולהתיש את כוחו. ביצועה של הדימוקרטיה והנהגתה בחיים אינם ענין קל. ככל אידיאה היורדת לעולם העשייה, המלא רצונות שונים ויצרים רעים, אי אפשר גם לה שתהא מספקת את כל הבריות. מי שהוא נכווה מגחלתה, מישהו רוצה לסרס את דמותה אות לעשותה כלי תשמיש לכוונות רעות. אולם חברה זו, שבניה נמנו וגמרו, שמשטר דימוקרטי זה הוא יסוד־מוסד לחייהם הפרטיים והממלכתיים, ממילא קבלו עליהם כללי־התנהגות מסויימים ואמיתות־חיים ידועות, ונשבעו לקיימם לטובתם ולטובת הכלל כולו. כל חברה דימוקרטית מלוכדת, שרצון לה לחיות וליצור ערכין, מן הדין שתהא מושתתת על סכום מסויים של ערכים משותפים מוסכמים, ערכי רעיון, חוק ומעשה. וכשרובה הגדול של החברה הגיע לידי קביעת משטר מסויים לאחר דיון ועיון, שוב אין המיעוט בן־חורין לעשות או לחדול ככל העולה על רוחו. ובמידה שהוא פוגע בחוק, בנוהג, במהלך החיים או במוסדות החברה, הריהו עבריין ודינו כדינו.

בימינו כשכמעט כל הקבוצות האנטידימוקרטיות כבר הספיקו לתפוס באיזה מקום שהוא בעולם את רסן־השלטון בידן ולהנהיג את המשטר הרצוי להן, שהטיפו לו שנים רבות, שוב אין הויכוח על דימוקרטיה ודיקטטורה מופשט. לפנינו דוגמאות עקובות מדם, הממחישות יפה אל מה שואפים הללו וכיצד הם בונים משטר אחר. לפיכך, לא זו בלבד שיש רשות לדימוקרטים להגן על עצמם מפני מלאכי־חבלה אלה, אלא חובה עליהם לעשות זאת, גם אם מן הצד הפורמלי הערטילאי נראה המעשה כפגיעה, כביכול, באיזו פרוּדה שהיא בחברה. “פגיעה” כזאת, הריהי כאין וכאפס לעומת חיי הגיהינום, עריפת הראשים והשיפלות, שאנטידימוקרטים אלה מביאים עמהם לכל מקום שניתנה להם דריסת־רגל. רשאי רוב דימוקרטי במדינה, השליט על פי כללי הדימוקרטיה והעומד מפקידה לפקידה לפני בקורת העם, לשמור על יסודות משטרו האנושי גם אם שמירה זו מחייבת ליטול מן המיעוט, המקעקע את כל הבירה, כמה זכויות ורשויות. בארצות הנאצים והפשיזם, ארצות ללא חוקה וללא פרלמנט, ללא דעת קהל וללא משפט, אי אפשר יהיה לכבוש שנית את הדימוקרטיה ואת החופשבשיטות דימוקרטיות. כשם שאוולת היא להלחם עם חיות רעות באמצעים רוחניים. האלימות היא כאן רע הכרחי.

גם כשהדימוקרטיה איננה מושלמת, חובה היא להגן על קיומה ולבצרה. ליקוייה עשויים לבוא עלתיקונם, ואילו דיקטטורה שנתאזרחה אין לה תקנה אלא בדם ואש. דימוקרטיה מוחלטת לא תיברא בבת אחת בשום משטר סוציאליסטי, כי לשם כך דרושים אנשים חדשים ויחסים חדשים. המשטר הדימוקרטי, אפילו מומים גדולים דבוקים בו, עשוי להכשיר את האדם למושג צדק ולמטבעות חיים חדשים, לשקע בו ערכי רוח, רעיון וחברה מחודשים ולעשותו נושא לדימוקרטיה חברתית. עד התקופה הזאת יהיה ודאי שלבים שונים. אך טעות היא לחשוב, שהדימוקרטיה הסוציאלית, שכה הרבו לדבר עליה ולפאר אותה ולהעמיד בצל את הדימוקרטיה הפורמלית, תתרחש כמין נס או תתחולל פתאום בעקבות איזו מהפכה מדינית. דימוקרטיה זו, כסוציאליזם בכלל, תצמח צמיחה אטית ותשתרר בקרב בני אדם הרוצים בה והמוכשרים לה.

וכשם שאין אדם עומד על דברי תורה, אלא אם כן נכשל בהם תחילה, כך אין אדם עומד על ערך הדימוקרטיה אלא לאחר שנגזלה ממנו. הנחשול העכור של המאציזם, שהציף את העולם, עתיד לשלהב את התשוקה לדרור, לשויון ולצדק ביחסי אדם. לא הדימוקרטיה נכשלה, אלא הדימוקרטים. נסיונות־האש, שנתנסתה בה האנושות, עתידים להחזיר את עטרת האדם ליושנה. הומניזם או חורבן התרבות – ברירה שלישית אָין.


 

ב. מהפכה ומהפכנים    🔗

קסמים ופחדים היו מלפפים אותנו בשמענו את שתי המלים הללו. צלילי המהפכה העלו בלבנו חזון ראשית חדשה, הנבראת בחדא מחתא, מתוך ניתוח מהיר בגופה החי של החברה. הן כך הסבירו לנו חכמי החברה: השינויים מתחוללים בשני אופנים, ע“י התפתחות איטית, אורגאנית, וע”י זינוק מהפכני שיש בו משום סוד של קפיצת הדרך. והמהפכנים גרסו רק את הדרך השניה. הלללו לא נסתפקו במהלך הטבעי, שהיה מתון יתר על המידה ולא הלם את רוחם הסוערה. הם ביקשו, כביכול, להוסיף קיטור וחשמל לכוח התנועה המרושל של ההתקדמות הטבעית. ובזה הרגשנו קסמים. אפשר שקסמים אלה מקורם היה בחוסר נסיון מהפכני, במרחק של 150 שנה המבדיל בין המהפכה שהיתה לזו שנתהוותה, אך הם היו ומשכו.

גם פחדים בקעו ועלו מתוך המלה מהפכה. בחביון נפשנו חשנו מורא גדול מפני לידה של אונס. בכוחם של צירופי תורשה וזכרון חיו בקרבנו, ואם גם חיים מעומעמים, מידת האכזריות, ונפתולי גסיסתם של קרבנות המהפכות שהיו. אך הקסמים עלו על הפחדים, והיו תקופות שכל משכיל היה אחוז ברשת התשוקה למהפכה. היינו עדים לחזיון משונה ביותר, הקרוי בשם “סאלון קומוניזם”, היינו, אנשים שמעמדם הכלכלי והחברתי לא היה עשוי בשום פנים להוליד בקרבם רצון לשינוי סדרים ולזעזועי חברה, אלא הואיל והם ערים ביותר לקלוט את רוח הזמן, קבלו גם כן על עצמם את ה“אני מאמין” המהפכני ודקדקו להחזיק בו בדבקות גדולה. זאת לא היתה רוח מקדימה לראות, זאת לא היתה אפילו תפילה שבלב לחדש ולמחודש מתוך יחס של גנאי לישן ולבלה; בני סאלונים אלא פשוט נגררו. והרוח המודרנית נשאה אותם עמה.

אך הנה נתחוללו מהפכות כבירות לעינינו על גבנו ממש. ראינו את מורא הוֹדן ואת הוד מוראן; היינו עדי־ראיה לזעזועי עולם ולחילופי שלטון ולהתהפכותו של סולם־הערכין; נתנסינו במסות אישיות וקיבוציות עזות. ואעפי"כ עדיין מוקפת היא זהר של קסמים, אם כי אימים גדולים אוחזים אותנו למראה המהפכה ושכרה, החלום ושברו. משום שהמהפכה היא, כפי הנראה, חזיון־לואי הכרחי לחיי החברה, בחינת “מטה הזעם” של ההשגחה ההיסטורית היא משמשת מרחץ־טהרה לאנושות, מזעזעת את הקיים הנפסד, שהכה שרשים עמוקים ושהופקדו עליו שומרים מזויינים. היא מעוררת התלהבות, אחוה, רוח של הקרבה ושמחת המעשה.

ברם, המהפכה גולשת עד מהרה במדרון, ההתלהבות הקדושה דועכת. אפיפיורים חדשים קמים, אינקביזיציות חדשות מתיסדות. סדר המעלות נהפך, אך הוא קיים ועומד במהופך. עליונים לשעבר מדוכאים בידי תחתונים לשעבר. זכויות יתרות ניטלות וניתנות. מעמד־הבחירה לא חלף מן העולם, רק מיהודתו החברתית נשתנתה. היצרים הרעים לא נתבערו. האנוכיות האישית והקיבוצית מוסיפה להתקיים. השמחה־להרע והחכמה־להרע יוצאות שוב במחולות מחניים. הסבל האנושי, הנגרם בידי אדם, חי וקיים.

מהותה של מהפכה מתגלמת במהירות ובתמציתיות; הכל מתרחש בה בקצב־סחרחורת, הבלתי אפשרי נעשה מציאות. כוח היצירה גדל פי שבעים ושבעה, אומץ הלב – כפל כפליים. אולם באותה מהירות ממש באה הירידה והנסיגה. המרץ נאכל. רוח ההקרבה מתבזבזת. הסיסמאות הנלהבות נעשות כאותם התרמילים, שכדוריהם נורו מתוכם. קנאה, תחרות וצרות עין משתלטות ביחסי החברה.

וכמדומה, ניתנת רשות להוציא מסקנה, שכבר שיננו אותה לנו לפני שנים מיטב אנשי המחשבה ואנשי הלב: כל מהפכה היא בעיקרה מהפכה מדינית ולא חברתית ולא אישית. ערבוב שתי הפרשיות הללו גורר אחריו תביעות שוא, אכזבה, אסון. אפשר וצריך להביא לידי מייט מהפכני שלטון, הנהגת מדינה, אך שינוי סדר החיים, נטיעת יצרי הטוב, תיקון יחסי הגומלים, חידוש המהות האנושית ועקירת נטיות והרגלים, לא ייעשו בדרך של מהפכה מדינית. מדינה ריבולוציונית שירשה את מקומה של הקודמת, יכולה ליתן פקודות, להרוס את הישן, לחוקק חוקים אחרים, אך את האדם לא תשנה ע"י כך. ההויה החדשה עצמה אינה אלא תוצאה של חינוך מכוון וארך־אפיים, של גידול אורגני. ההויה החדשה באה לאחר הכשרת לבבות.

ידוע, מה שמטיחים כנגד דברים מעין אלה: תשבי יבוא ומהפכה סוציאלית כזאת לא תבוא, עשבים יעלו על קברותינו ועל קברות הדורות הבאים והיא לא תעלה ולא תבוא. ואעפי"כ כך ורק כך חובה עלינו להבין את ענין התחדשות אדם וחייו.

תש"ב


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48569 יצירות מאת 2700 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20793 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!