מאי “ותהי האמת נעדרת”? אמרו דבי רב: מלמד, שנעשית עדרים והולכת לה.

(סנהדרין, צ"ז).

א

מדור יש במדע הבלשני, הקרוי סמאנטיקה. הסמאנטיקה היא תורת המשמעויות של המילים בהווה ובעבר. היא בודקת את השינויים, שחלו בהוראות המלים והמושגים, ואת דרכי גלגוליהם. היא מגדירה את תוכנם ואת פרושם המדוייקים, תוחמת תחומים ביניהם, מבליטה את המשותף ומקצה לכל אחד את מקומו. והואיל והיא עוקבת אחרי הסיבות, שחוללו את השינויים האלה, היא פושטת שלוחותיה על פני שדות אחרים, כגון חקר הנפש והחברה.

אם נעיין באיזה לשון תרבותית, נמצא, שכמעט כל מלה ממליה, ואין צריך לומר כל מושג ממושגיה, רק צורתם העתיקה עומדת בעינה ואילו משמעותם נתחלפה עשרת מונים. ואין לך טיול מעניין כהפלגה בשדה הלשון, שבו אנו רואים את חליפות ניביה ומראותיה. אולם אין זה עיסוק מענין בלבד, אלא גם עיסוק מועיל ומאלף. על ידו אנו מבינים את עצמנו ואת זולתנו, את השקפותינו ואת השקפותיהם של אחרים. שכן המלים הן נרתיקים לתוכן מחשבה והרגשה, ובאמצעותן אנו מבטאים את נסיוננו ומבינים את נסיון אבותינו. ועות היא לראות את חקר המשמעויות של המלים כמדרש פילולוגי; הוא מדרש החיים. הוא מחקר המעשים והמבצעים בחברה. בסיועו אנו עומדים על טיבם של מניעים פוליטיים ומוסריים של הבריות. ממנו אנו למדים כיצד הגיבו בני אדם על תופעות מסויימות בחיים וכיצד “הגיבו” המושגים בתנגשם עם המציאות. הנוסף איזה גוון להם או שנגרע מהם משהו? קיצורו של דבר: הסמאנטיקה איננה ענין בלשני בלבד, אלא גם ענין חברתי; היא מסייעת לנו לבנות תורת הערכה של חיי ציבור.

ב

התפתחות משמעותן של המלים פעמים שהיא מודרגת, עקב בצד אגודל, בשובה ובנחת, מלמטה למעלה, באופן שאין השינוי מורגש אלא לאחר שההפרשים הקטנים נצטרפו לתמורה שרשית; אך פעמים שהשינוי הוא פתאומי, במחי אחד, כברק הנופל מן העבים, ואז הוא מדהים ועושה רושם של צו דחוף ומבוהל. בתקופות “שקטות”, שאין בהן קפיצות ומאורעות־פתע, משתנות הוראות המלים והמושגים במתינות יתירה, אך בימי מהפכה מזדעזעות גם המלים והן יוצרות מידי פשוטן אות מתגלגלות בהיפוכן הגמור. ויש שמגיעים הדברים לידי כך, שאותו מושג עצמו פירושו וטעמו שונים במושגים בעלי תוכן פילוסופי, מדיני או חברתי, המשמשים אבני־בנין להשקפת עולמו של האדם או השכבה. אותה שעה נדמה לנו, שב“דור הפלגה” אנו חיים, דור המדבר “בשפת הפלגה” ואיש אינו מבין את רעהו, אם כי מפיהם יוצאות אותן ההברות והמלים.

ענוגב היא הלשון האנושית, רגישה ודקה; לפיכך אין היא סובלת שינויים נמהרים ופזיזים. היא שמרנית ביותר. היא איסטניסטית גדולה. מה שאינו לפי רוחה – נפלט. אולם דוקא משום שהיא אנינת דעת כל כך, בחינת אל תגע בי, הריה נראית אחרת בעיני כל אחד. כמעט שאין שני אנשים משתמשים במלה אחת שימוש שווה ואינם טועמים בה טעם אחד. כל מדבר “מגניב” אל תוכה משהו מיוחד, משהו אישי, אם מתולדות חייו או השכלתו או מאוצר האסוציאציות שלו. ולא עוד אלא שבדקו ומצאו שאפילו אותו אדם עצמו אינו משתמש במלה אחת שימוש שווה, הואיל ומצב־רוחו ומצב־דמיונו, שנשתנו בינתיים, גורעים נופך או מוסיפים נופך להוראת המלה וגיוונה.

כל זמן שבני־אדם משתמשים בשפתם לתומם, הריהם מבינים זה את זה ונענים זה לזה. ואם נשתבשה הבנת איזו מלה, מסבירים אותה כהלכה ומעמידים אותה על הוראתה הנכונה והמכוונת. הבריות מרגישים בדרך כלל שהשפה משמשת אמצעי־קישור־ותיווך, שיש לה חוקים וכללים קבועים, ואפשר לסמוך עליה, בחינת “שפתנו אתנו מי אדון לנו”.

אולם משעה שהאדם אינו משיח לפי תומו, אלא משיח לפי רוּמו, לפי רום מעלתו והבנתו; אם הוא רוצה למסור במלים ובמושגים תכנים נפשיים ורעיוניים מורכבים, או להגדיר משאלות אישיות וחברתיות ולתאר יחסי מעמדות וחזונות־עתיד – מיד פוקע כוחה המאַחד של הלשון. מליה לוקות בחסר אות ביתר או בשינוי פירוש, הכל לפי המשתמש ורצונותיו הגלויים והכמוסים. אין איפוא פלא, שההבנה מסתלפת והמדברים בלשון אחת נראים כמדברים בשתי לשונות; הואיל וציורי־המחשבה המקופלים במלים הללו שונים בתכלית אצל כל אחד מהם.

ג

תוכנם של המושגים והמונחים משתנה בשתי דרכים: בהתפתחות טבעית ובחזקת־היד. התפתחות טבעית כיצד?

המאורעות החברתיים והמדיניים מתרחשים במהירות־הבזק. חזיונות חדשים מופיעים וחידות־חיים חדשות מתיצבות לפני האדם, הטעונות פיענוח או לפחות ניסוח מתאים; ולפי שהשפה היא, כאמור, שמרנית, ואינה אצה להסתגל לתנאים שנוצרו ולמלא את צרכי האדם החדשים, אלא שומרת בקנאות את אוצרותיה ואת ערכיה מפני הבזבוז והקלקול – אנוס היחיד ואנוס הכלל למזוג יין חדש לתוך נאדות־המלים והמונחים הישנים. על דרך זו אתה מוצא שמות ותיקים לתכנים נוצצים בחידושם. במשך זמן מסויים נעשה הכורח הזה הרגל ואפילו מידה טובה, וכך מסתכמים השינויים בהוראת המלים כדי מהפכה לשונית גמורה, ששר־הלשון מסכים לה בדיעבד, באין ברירה.

שינויים חותכים אלה חלו בלשון בהשפעת המלחמה העולמית הראשונה והשניה. הטכניקה החדשה, הנשק החדיש, האסטרטגיה האחרונה, חוויות הצער והחורבן החדשות, הטרגדיות האיומות, דרכי התעמולה המודרניות – כל אלה תבעו ביטוי נמרץ, חדש, מקורי. באופן כזה נטבעו מטבעות־לשון חדשים והורחבה או שוּנתה משמעותם של המלים והמושגים הקודמים.

אולם יש ומעמד או מפלגה או משטר מסויים, שהשתלטו במדינה, עושים מעשה־אונס בלשון. הם מסלפים את פירושי מלותיה ומסרסים את טעמן. הם מרוקנים את המונחים מן התוכן המקובל והמקודש ויוצקים בהם תוכן מנוגד. המלים נהפכות לשלפוחיות, שגסי־רוח ואלימים נופחים בהן רוח זרה, טמאה, מסואבת. הללו נוטלים דוקא את המלים הנשגבות, את הדיבורים העליונים, ומתעללים בהם. מבקשים הם ליצור להם “השקפת־עולם” חדשה, פילוסופיה מתוצרת עצמם, ובהיותם זקוקים למושגים ולמונחים, הם שודדים לא רק רכוש חמרי, אלא גם רכוש רוחני, נפשי, רעיוני, חברתי. לאחר שתפסו כל נכסי המדינה, הם תפסו גם את הספריות, את האוניברסיטאות, את הסיסמאות ואת אוצר המלים והשמות, ועושים בהם כבתוך שלהם. וכשם שאין להם יראת כבוד מפני חיי אדם, כך אין להם יראת־כבוד מפני הלשון האנושית, השירה והאמנות, ומנבלים אותן. דוגמה מופתית לכך תשמש גרמניה הנאצית.

ד

כשמשתלטת כת צבאית על המדינה או כשמפלגה מחוללת מהפכה בכוח־הזרוע, מיד היא ניגשת למתן תורה חדשה לעם. מרגישה היא, שיש צורך ב“השקפת־עולם”, בביסוס עיוני של מעשיה ודרכיה, במתפיסיקה של הרצח והשוד. כל זמן שהערכים הרוחניים הקודמים חיים בקרב העם, אין המולכים־מעצמם בטוחים ביציבות משטרם, הואיל וערכים אלה זנים ומפרנסים את המסורת הישנה, הטובה, והיא עלולה לחתור תחת המשטר החדש. אין בכוחה של תורה חדשה להלהיב המונים זמן רב. כוח־הכיבוש של מלה מצטבר מעט מעט. זהו כוח מקובץ. כדי לרכוש המונים, שיהיו מוכנים להסתכן ולהביא קרבנות, אין זה מן החכמה ליצור סיסמה חדשה, שלא היתה עדיין לעולמים, שאין בה לא גוון רגשי ולא מסורת. סיסמה כזאת קרה ושוממה. לפיכך מתחכמים המשתלטים והאלימים והם נוטלים מאוצר העבר סיסמאות ישנות, המובנות ומקובלות על העם, מפקיעים מהן את התוכן הישן ומפריחים אותן כחדשות. כלומר: הם אונסים את המלים הישנות לקלוט משמעות חדשה, הפוכה.

זאת היא איפוא הסוואה גמורה של תוכן רעיוני וחברתי אחר בלבוש מילולי מקובל, כדי להונות את הבריות. זהו תוך חדש בקליפה ישנה.

אין זה מקרה, דרך משל, שהיטלר כינה את התנועה שלו בשם “נציונלסוציאליזם”. היטלר ותועמלניו תפסו חיש קל, שהנסיון לארגן תנועה המונית חדשה, שתכלול את מליוני הפועלים של האיגוד המקצועי ושל המפלגות הסוציאליסטיות, לא יצליח אלא אם כן יודגשו “הסוציאליזם” וה“לאומיות” דגש חזק. משנת 1918, שבה באה התמוטה הגדולה של גרמניה, היתה לה לתנועה הסוציאליסטית גיאות עצומה. הכל ראו בסיסמאותיה את הגאולה הקרובה לבוא. המלה “סוציאליזם” נשתרשה בהכרת ההמונים והיה צורך להביאה במנין. עמדו תועמלני היטלר ומצאו תחבולה: הם נטלו את המושג “סוציאליזם” ועשאוהו גולת־כותרת לתנועתם, אך את נשמתו הפריחו מתוכו. ולא עוד אלא שסירסו את תוכנו סירוס גמור. בינתיים עשתה התעמולה הזריזה נפשות רבות, ועד שהעם הכיר לדעת את הכזב ואת אחזית־העינים, חלפה שעת־הכושר להתנגדות וכבר היו אחוזים בצרפני המשטר הנאצי ללא יכולת להחלץ מתוכו.

כך פיגלו הנאצים את כל המילון האנושי. הם העבירו את כל המושגים הנעלים של האנושות כבני־מרון וחיללו אותם. טעות היא לחשוב, שרק את היהדות סירסו; הם לא פסחו על הנצרות ולא על הסוציאליזם, לא על העם ולא על העבודה, לא על השירה ולא על האמנות, לא על הילד ולא על האשה. בכולם הכניסו תוכן בהמי, אכזרי, שטני, וכולם נדרסו בסנדליהם המסומרים, ואת כולם ביקשו לקבור קבורת־חמור. משוחררי מחנות הכלואים מספרים, שסרדיוטי הנאצים היו משסים כלבים באסירים, ובשעת מעשה היו פונים אל הכלב בזו הלשון: “אדם, טרוף את הכלב!”

בדוגמה זו, שלפיה הכלב קרוי בפיהם אדם והאדם – כלב, נשקפת כל האימה של הניווּן האנושי ושל סירוס הלשון.

ה

לאור האמור לעיל, ראוי לשים לב לכך, כיצד משתנה והולך גם עכשיו תוכנם של מושגים ומונחים, שהם בנין־אב לאמונותינו ודעותינו. שינוי זה נמרץ ושרשי כל כך, שלא־אחת אנו עומדים ותוהים: האמנם זהו המושג וזהו התוכן, שפרנסו את נפשנו כל הימים? היש איזה דמיון ביניהם?

נפתח במלה “דימוקרטיה”. לכאורה תוכנה מוגדר ועומד זה שנים רבות. הכל יודעים, שפירושה: שלטון העם, המבוסס על השתתפות חפשית ושוות־ערך של כל המבוגרים בעלי זכות בחירה; בחירת נציגי הציבור ברוב קולות; זכות האזרחים ליצור מפלגות פוליטיות ולהציג את מועמדיהן; זכות המיעוטים המנוצחים להמשיך את תעמולתם ולממש את סיכוייהם להגיע לידי רוב. דימוקרטיה פירושה: הערכת כל יחיד בתוך מסגרת הכלל והענקת זכויות ליחיד כיצור אנושי, בלי לשים לב לתכונותיו, מדרגתו, מעמדו או רכושו.

בכוונה לא רצינו למצות את תוכנה של המלה “דימוקרטיה”, כדי שלא נפליג בים הגדול של חילוקי דעות. אולם גם הגדרה פושרת זו, השווה לכל נפש, מוכיחה לנו, שנשמת הדימוקרטיה פורחת והולכת בכמה אזורי־עולם ובמקומה נכנסת נשמה זרה, שצד־השיתוף בינה ובין הראשונה איננו אלא בקליפת־השם בלבד.

שלטון שאיננו מתיר אלא קיומה של מפלגה אחד בלבד, או שמגיש לקהל הבוחרים רק מצע רעיוני אחד, או שאינו שובק חיים לכל מיעוט, או שגזר על היחיד להיות אסקופה הנדרסת לכלל – מה לו ולדימוקרטיה? אפשר שזהו שלטון טוב ומועיל, אבל הוא בנוי על יסודות אחרים, המנוגדים לדימוקרטיה. ועל שום מה הוא מחזיק בכנפי המלה הזאת ומדקדק, שאף אחרים יגדירו את השלטון הזה כדימוקרטי! היו ימים ושלטון כזה היה קרוי בשם “דיקטטורה פרולטרית”; ואף על פי שרבים התנגדו למשטר זה ומתחו עליו בקורת עיונית ומעשית, היה בעצם שם־התואר “דיקטטורה” משום ציון אמיתי ובלתי מטעה. מה שאין כן עתה. לאחר מלחמת העולם השניה צצה הגדרה חדשה: “דימוקרטיה עממית”. זהו כפל לשון, שפת־יתר, זיווּג של שתי אחיות, מעשה שלא כדרכו. לא זו בלבד שהמלה “עממית” כבר כלולה ב“דימוס”, אלא שעצם ההכפלה מעוררת חשד. משל כאילו אמרת “אמת אמיתית”, או “לילה לילי”.

לפעמים באה מהפכה ומעמידה שלטון, שיש בו איזה חידוש או איזה גוון נוסף, ואז מורגש צורך לחדש מונח או לצרף לו תואר חדש. אולם המשטר בארצות הדימוקרטיה העממית לא חידש כלום; הוא העתק מדוייק של משטר אחר, שאין לזהותו בשום פנים עם דימוקרטיה באותו מובן, שהיה מקובל על האנושות המתקדמת במשך שנים רבות.

דימוקרטיה פירושה: צורך תמידי לחזר אחרי העם, להטות את לב העם אחרי השלטון בדרכי חינוך וחיבוב, טיפול ושכנוע. היא מחייבת אמונה בבגרותו של העם ובזכותו לעצב את גורלו. היא מעניקה לכל אחד חופש הדעה וההבעה, ההתאגדות וההופעה הציבורית, ואילו “דימוקרטיה עממית” פירושה: שלטון מפלגה אחת וביעור כל זכר וכל סימן של אופוזיציה. יחס אכזרי כלפי כל גילוי אינדיבידואלי בדשה המחשבה המדינית ועקירת כל פעולה שאינה בהתאם לקו הרשמי. אימתנות ודימוקרטיה, זכות קיום למפלגה אחת ושלטון העם, אינם יכולים בשום פנים לדור בכפיפה אחת. והקורא לשלטון כזה בשם “דימוקרטיה עממית”, מערב מין בשאינו מינו ומסרס את המוח האנושי.

ו

והרי מושג אחר, שלילי, שאף לו היתה פעם משמעות קבועה: “ריאקציוני”. בשם זה היו מכנים כל אדם, או תנועה, או תקופה, שהתנגדו לכוחות הקידמה ולמגמות הקידמה ושאפו להיסוג למשטר שחלף ולהשליט תפיסות שנתישנו. אולם בשנים האחרונות הוציאו מלה זו לתרבות רעה. היא נעשתה מלת־הפקר!

היו ימים והשמרנים הקיצוניים, שהתנגדו להרחבת זכויות העם וחלמו על החזרת משטר ניצול וצמצום זכויות, נתכנו – ובדין – בשם ריאקציונרים. אחר כך זיכו בתואר זה גם את הימין בתנועת הפועלים; כאשר מפלגת האכרים גילתה באיזה מקום סימני התנגדות למשטר הקומוניסטי, העניקו גם להם את השם הזה. ובזמן האחרון, כאשר הורעו היחסים עם טיטו, כינו גם אותו בשם ריאקציונר. והלא טיטו ומפלגתו קומוניסטים כשרים הם, ותורת מרכס ולנין על לשונם, והמשטר שהם השליטו ביוגוסלביה הוא על טהרת הקומוניזם. השימוש השרירותי במלים ובהגדרות מוגש כאן בצורה מגוחכת ומצערת ביותר. וכי לאיזה מצב נושן רוצה טיטו להיסוג? האם למצב שהיה שורר בימי שלטון ההאבסבורגים, או אולי למצב שבו שלטו הגרמנים? עיני מי ינקרו בהגדרות אלו.

כך עלתה גם למלה: “אימפריאליזם”.

עד כה הבינונו, שהאימפריאליזם משמעו: מדיניות לאומית החותרת להתפשטות בתחומים לא־לה, או סיפוח שטחים גובלים בכוח, או “משיכת” מושבות ונחלאותיהם של אחרים וכפית שלטון זר עליהן. כל מי שסייע בידי מדינה אימפריאליסטית במלאכתה זו, ראוי היה שייקרא בשם “סוכן האימפריאליזם”. ואמנם היו סוכנים כאלה לאימפריאליזמים השונים.

אולם אם העם היהודי המורדף בכל מקום התחיל לשוב לארצו, ובצר לו היה נאחז בכל יד מושטת ואף מבקש ידים שלא הושטיו, ואם עם כזה, שחלק מועט ממנו השתרש במולדתו, נתכבד בתואר “סוכן האימפריאליזם”, הרי יש בזה לא רק רשעות אנושית אלא גרוע מזה: בלבול מוחין גמור, משחק בלתי אחראי במלים. בורות וזדון בכרך אחד.

זמן מה נדמה היה, שכבר נתנו ספר כריתות להגדרה זו כלפי התנועה הציונית; הלא פתאום זרח אור גדול עליה והכל ראו, שהציונות התכוננה כל ימיה לקרב גדול עם משעבדיה. אותה שעה התפעלו גם הפרופיסורים בברית המועצות ממלחמת דוד־וגלית והבינו, שהציונות היא תנועת שחרור לאומית וחברתית ואינה רתומה לשום מרכבה אימפריאליסטית. אך הנה קמה מדינת ישראל, והשפעתה קורנת ויוצאת על כל תפוצות הגולה והיא קוראת לכל יהודי לעלות; ושוב משמיע פרופיסור (יהודי!) שמדינת ישראל היא ריאקציונית וסוכנת האימפריאליזם! זוהי התעללות במלים ומושגים הפוגעת קודם כל במתעללים עצמם. לאחר שימוש פראי כזה בהגדרות, ניטל האימון מכל “חידוש” אחר, שכן האדם הנבון לומד קל וחומר…

לא טוב מזה גורל המושג “אינטרנאציונל”. מטבע לשוני זה נטבע מלכתחילה במזל ביש, במזל של פילוג. לכאורה אינטרנציונל פירושו התאגדות בינלאומית של פועלי כל העמים, בלא פלפול ובלא פירושים יתרים. וכל עוד שאיזו הסתדרות פועלים רצינית באיזו מדינה חשובה איננה מסונפת לו, אין זה אלא אינטרנמיונל קטיעא, פלג־אינטרנציונל; אולם הנסיון לימדנו, שאם ברית המועצות החרימה את האינטרנציונל הסוציאליסטי לא הפריעה עובדה זו לכך, שיהיה קיים אינטרנציונל שני ושלישי. ואף בימים אלה, כאשר הגוש המערבי עזב את האינטרנציונל המקצועי ועושה לו שבת לעצמו, אין זה מונע את שני הגושים מלכנות את שני הפלגים, העוינים זה את זה, בשם “אינטרנציונל”, אף על פי שזוהי סתירה ואבסורד. שכן כל גוש מתכוון ליצור כלי־שרת לאינטרסים אנוכיים מצומצמים ואיננו רשאי כל עיקר לדבר בשם פועלי כל העולם. ולאחר שיש שני “אינטרנציונלים” אין זה מן הנמנע שיהיו שלושה או ארבעה. כל זמן שיש גבול מוסכם וגדרים מחייבים ביחס למשמעותן של מלים, הוצב גבול גם לשימוש־שלא־כהלכה בהן, אולם משעה שהגדרים נפרצות בריש גלי, שוב אין לדעת היכן ואימתי תיפסק ההפקרות הזאת.

ז

ולא הובאו המונחים האלה אלא לשם הדגמה בלבד. רבים הם מכדי למצותם במאמר אחד. כמעט כל השמות והתארים סובלים מגלגולים כאלה: פאשיזם וסוציאליזם, לאומיות ומולדת, אמת ושקר, שויון והפלייה, צדק ועוול, חירות ושעבוד, מטרה ואמצעים, אחדות ופירוד, אנושות וגזעיות, היתר ואיסור. כל המלים הללו, שאלפי שנים שיקעו בהן גדולי המחשבה וההרגשה בעולם את מיטב מאמציהם, כדי לברר את תוכנן ולשכלל את משמעותן – נעשו מדרס לפרופיסורים קטני־מוח ולמדינאים צרי־אופק ומשוחדי אנוכיות. הללו בועטים בהישגים הרוחניים של דורות ומגלגלים במלים גדולות כבעדשים. הם מכבים את המאור הגדול, שהיה בוקע מתוכן ומפיצים עליהן ערפל כבד. לא פעם יש רצון לקשור קינה ומספד על מלים נשגבות, שמשמעותן האמיתית ירדה למחתרת ומצפה לגאולה…

אנו מדינה קטנה ומטופלת בדאגות וביסורים רבים. אין זה מכוחנו להשפיע על המילון האנושי ולהחזיר את ההוראה הנכונה לכל המלים, שהורו גם לנו את הדרך, אולם אנו צריכים להשמר לנפשנו לבל ניאחז במצודה זו, הפרושה עכשיו בעולם, ואשר ידים זריזות פורשות אותה גם כאן. מקובל לחשוב, שטהרת המשפחה שמרה על קיומנו בגולה. אנו מצוּוים על שמירת טהרת המחשבה והמושגים. ההגיינה של הדעות ובריאות הרוח חשובות כבריאות הגוף. אנו שרויים בקדחתנות של בנין ויצירה. אנו מעצבים דמות רוחנית לאדם שלנו. נקפיד על כך, שלדימוקרטיה לא ייטפלו כל מיני טפלים “מודרניים”, המפלגים אותה מבפנים. אם אנו נכספים לאינטרנציונל, אך ניתפש לתדמית של אינטרנציונל, או לתחליף שלו. אם אנו גורסים עצמאות, אל נפגום אותה בכל מיני תוספות או גרעונות, המקפחים את דמותה. אם יש לנו מטרה נעלה, אל נכתים אותה באמצעים בלתי כשרים. אם יש לנו תורת־מוסר, אל נעשנה כשתי תורות, אחת לנו ואחת לאחרים. אם אנו שוקדים על משטר של שויון, אל “נגיה” אותו בהגהות מודרניות. אם יש לנו קושי להגשים את כל אלה בחיים, חס לנו להצעיף את הקושי בהינומה של הגדרות שוא. נחנך את העם ואת הנוער על ברכי האמת. ואם האמת נתקלת במציאות סוררת – נחשוף אותה לפניו ונגביר את כיסופיו לשנות אותה מציאות.

אפשר שגם בשמירת טהרת המושגים והבריאות הרעיונית נועד לנו תפקיד, המפליג ויוצא מחוץ לתחום מדינתנו.

תש"י

אנו שרויים עכשיו בין השמשות. בשעה כזו משתררים צללים ודמדומים והראיוּת לקויה. הכוחות העשויים לסייע לאדם במצב עולם זה, הריהם הצפיה לשמש החדשה והשיור האחרון של כושר־ראיה והבחנה. בזכותם הוא ניצוֹל מתעיות־הילוך ומהפלגות־דמיון מכשילות, האורבות לו מתוך חצי־האופל. שכן האפלה מתעתעת לפנינו תמיד אוצר של אפשרויות, כביכול, שאינן מוגבלות ואילו האור, אינו מראה לנו אלא דרכים מעטות אבל נכונות. הבה נאַמץ את כוח הראייה, שעדיין נשתייר לנו בתוך האנדרלמוסיה ועירובי־התחומין שבזמן הזה, כדי לסמן לנו סימוני דרך מעטים לשאיפתנו.

א. האדם – הראשית והאחרית

כל דעה וכל השפעה, שהאדם משכיל מקבל מן החוץ ומצרפה לרכושו הרוחני, מן הדין שתהא משתעבדת לאיזו נקודה מרכזית בנפש, כדי שדעות והשפעות אלו לא תהיינה יתונות או אלמנות, אלא כוחות פועלים, אבר מן הנפש החיה. נקודה כזאת או אמת־מידה כזאת תתכן רק אחת: ההוּמאניזים. הומאניזם לא בחינת שיטה עיונית ערטילאית, הכוללת את כל החזיונות וענפי החיים, המתרצת את כל הקושיות והאיבעיות, שהרי שיטה כזאת לא היתה נבדלת במאומה משיטות אחרות אדוקות וקנאתניות, אלא הומאניזם פשוטו כמשמעו: האדם כקנה־המידה לכל תורת־ישע חברתית או אישית. לכאורה זהו עקרון שהכל מודים בו, גם תורות־הישע החילוניות וגם הדתיות, אעפי"כ הוא מסתלף ומשתבש לעתים קרובות. לפיכך עלינו להדגיש תמיד את העקרון הזה: האדם הוא הראשית והאחרית, התכלית הרחוקה והקרובה. ולא האדם המופשט, שלעתיד לבוא, שאין לו גוף ולא דמות הגוף, שהוא כולו חזון ואי אפשר לשאול את פיו מה רצונו ומה בקשתו, אלא האדם הממשי, החי והקיים, האדם של היום ומחר, הניצב למולנו, האומר הן או לאו והמתנה את צערו או ששונו. הוא צריך להיות יסוד כל שאיפה ושורש כל מעשה ומטרת כל תורה. צרכיו, כבודו, תביעותיו, מעמדו, יכלתו, רצונו, גופו ונפשו, הם הקובעים ערכה של כל תכנית חברתית, של כל מהפכה, של כל מפלגה ושל כל הנהגה. בהם ייבחנו. זה הכלל: פרוגרמה או תנועה, המצניעה את עצמה מאחורי המלה “אנוֹשוּת” ומקריבה לשם כך את האדם הקונקרטי, שנברא יחידי ושחי יחידי, – פסולה. כי אין אדם אמצעי לאנושות, אלא הוא תכלית התכליות. הוא בא־כוח האנושות ואין האנושות באת־כוחו. הוא הנברא הממשי, המרגיש והנושא באחריות, ובלעדיו אין האנושות אלא מעשה־מרכבה מופשט.

מן הצורך הוא לקבוע כמה הנחות־אב לגישה ההומאניסטית. סימנים אלה יקלו עלינו להבחין בין תורת־שוא לתורת־אמת, בין מהפכה גואלת למהפכת דמים, בין תנועה המשכלת את בניה ובין תנועת תחיה. רק מי שהנחות אלו מקובלות עליו להלכה ומשמשות לו קו ומשקולת למעשה – ראוי שנפקיד גורלנו בידו. ואלו הן:

א. חיי האדם הם הערך העליון והמוחלט; הזכות לחיות אינה יכולה להיות על תנאי ולא מוגבלת ע“י שום שיקולי דעת תכליתיים מצד מישהו, ולא מנוצלת ע”י חלץ חמרי או רוחני.

ב. זכות הגדרה עצמית לכל יחיד, הן בעולם הרוח והאידיאות והן בעולם החברה והעשייה.

ג. תכלית החיים וטעמם בפיתוח האישיות וסגולותיה השונות – בהגשמה עצמית.

ד. לכל יחיד יש מצפון אישי חברתי, המצווה עליו לדון מעשים ומאורעות ויחסים בחברה לכף חובה או לכף זכות. מצפון זה עלול להתעקם במסיבות חיים מסויימות או בהשפעת חינוך גרוע, אך הוא חי וקיים ופועל, ורק עליו אפשר לסמוך.

ה. כל אדם אחראי לגורל הכלל והכלל שוב אחראי לגורל כל יחיד. אין כלל מחוץ לתחום יחידיו, ואין יחיד מחוץ לתחומי הכלל.

ו. כל פעולה כלכלית או מדינית, הנעשית ע"י החברה כולה, המדינה או המפלגה, צריכה לקבל את אישורה של החברה כולה או של רובה המכריע.

ז. תמצית התפתחותה של התרבות האירופית וערכה מגולמים במשטר החירות המעניק זכויות שוות לבני אדם, המאפשר לכל אחד להינות מן הנכסים החמריים והרוחניים והנותן סיפֵק בידו לפתח את אישיותו.

מסתבר שהנחות אלו עדיין לא נתגשמו עד כה במלואן בשום משטר. אעפי“כ הן משמשות אבן־בוחן לכל תכנית מדינית וחברתית ועל פיהן יהא נידון כל מי שמכריז על עצמו כעל גואל האנושות או הפרולטריון. הן לא רק נס ודגל. המאמין בהן אי אפשר שלא יושפע מרוחן במעשיו, והכופר בהן, אעפ”י שהוא משמיע אותן בלי הפסק, סופו למשן בריש גלי. הגישה ההומאניסטית היא גם בעלת אופי ריאליסטי. בסיועה אתה עומד על טיבו של רעיון ושל בעליו. איש, מפלגה, חברה או מדינה, שתכנית תיקון והצלה בידם, כשהם חדורים רוח הומניסטית, יהיו יוצרים מכשירי הגשמה ותנאים מוקדמים להגשמה שאינם בניגוד לרוח זו. והתנאי העקרי הוא: דימוקרטיה.

הדימוקרטיה היא עדיין שאיפה, מטרה נכספת, אידיאל. בשום מקום בעולם לא ראינוה עד כה בהתגשמותה השלמה. אולם בכל מקום שהיא מצוייה, אפילו היא מקוטעה ולקויה בחסר, הריהי מעניקה מינימום של חיי חירות ושויון. במשטר של מינימום כזה, המגולם בדימוקרטיה הקרויה בורגנית או פורמלית, יכול האדם לחוות את דעתו ולהלחם להישגים דימוקרטיים נוספים. החתירה תחת סדרי הדימוקרטיה היא מעשה פשע שאין לו כפרה. אין זה דבר שבאקראי, שבכל מקום שנתנו ספר־כריתות לדימוקרטיה והיא נסתלקה, שם נפחו הסוציאליזם ותנועת הפועלים את נפשם בבת־אחת או קמעא קמעא. משום שלא רק במשטר הסוציאליסטי העתיד לבוא אין לנו בת־זוג נאה לסוציאליזם מן הדימוקרטיה, אלא גם במשטר הנוכחי, שבו הסוציאליזם נלחם עדיין על זכותו, הואיל ורק בעזרתה יכול הוא לכבוש כיבושים יסודיים ולהגיע לידי דימוקרטיה סוציאליסיטית. שהרי אי אפשר לחנך בעל פה ובכתב ובמעשים אלא אם כן ניתנו התנאים המינימליים לכך: חופש המחשבה, הדיבור והפעולה. כל דימוקרטיה ואפילו כשהיא קצוצה ורצוצה, עדיין היא מאפשרת בשיעור מסויים את בקורת הקיים וכיבוש יחידים והמונים לאידיאל חדש. ומתחוור והולך, שאותה דימוקרטיה לקויה, אשר חכמים ונבונים אמרו עליה, שהיא כלי־שרת בידי הבורגנות לכפות את רצונה המעמדי של הפועלים, אינה הכרחית כל כך למעמד זה, המכה שרשים ומסתגל לכל צרה ועקה. ודוקא ציבור הפועלים והמתקדמים ענין מרובה לו גם בדימוקרטיה זו. אולם התביעה והחינוך לדימוקרטיה אין מקורם בטעמי טכסיס ואסטרטגיקה, אלא ברעיונות־השתייה של הסוציאליזם, ברוחו ובנפשו. כי דימוקרטיה פירושה הוקרת הפרט, הודאה בזכות חייו והתחייבות גומלין למתן אפשרות של חיים. דימוקרטיה משמעה, חופש היחיד לחשוב כאשר עם לבבו ולעשות כרצונו בלי לפגוע ביחיד או בציבור. דימוקרטיה מחייבת או הדעת ואור ההרגשה ומונעת את הופעתם של עריצים מנוולים, הגוררים אחריהם את ההרגשה ומונעת את הופעתם של עריצים מנוולים, הגוררים אחריהם את ההרגשה ומונעת את הופעתם של עריצים מנוולים, הגוררים אחריהם את ההמונים אל פי התהום.

טעות הרת־פורענות יא לחשוב, שהדימוקרטיה כיון שהושגה הריהי מובטחת ושום רע לא יאונה לה. ככל קנין רוחני אף היא תובעת טיפוח מתמיד, כוחות־מגן כבירים רוחניים וחמריים. מי שאמר, שהדימוקרטיה משולה לבריאות האדם, יפה אמר. לכאורה אין הבריאות אלא העדר כאב וחוסר מיחוש. אעפי"כ משמתרגש הכאב ובא על האדם, כמה ממש יש בו! אותה שעה זוכר האדם ומבחין יפה בין מצב ללא מיחושים למצב של בריאות. באיאות זו, אם אין אתה שומרה שמירה מעולה, סופה להתרופף ולהתגלגל במחלה. אף הדימוקרטיה כל הזמן שהיא קיימת, היא נראית מובנת מאליה. מצויים חידקים רבים, התוקפים אותה בגלוי ובסתר. ישנם טיפוסי אדם, שהבריאות הממושכת של החברה משעממת אותם והם מתגעגעים למעט נגעים. הם חולים מרוב בריאות, כביכול. החושים שלהם תובעים מיחושים. והם הם נושאי החידקים האמיתיים, בהם תומך הדיקטטור את יתדותיו. רק לאחר שנתבסס והשלטון נכון בידו, הריהו שופך את ממשלתו גם על חלקים אחרים של העם ומנוולם נוול מוסרי.

הדיקטטורה אינה פורענות לשעה, היא בכייה לדורות. ע"י שהיא כופה את העם לצורת מחשבה אחת ומבערת אחרי כל רמז של בקורת והגדרה עצמית, הריהי מטמטמת את האדם ומדליחה את כל מקורות הנפש. היא מזהמת המונים כמגפה. מה שקלקלה דיקטטורה בשנה אחת, לא יתוקן במשך שמיטה שלמה. כי הדימוקרטיה צריכה לגבש את הטוב באדם, ללקט בו ניצוצות של מעלה כדי להניס את חשכת העבדות השרויה בנפשו, ואילו הדיקטטורה אינה צריכה אלא ללכת עם זרם הנטיות והיצרים הרעים ולעשות כבתוך שלה, היא קוראת דרור ליצרים ומכבה את רשפי התרבות. וכמה תעתועים יש במימרא: דיקטטורה רק כדרך ארעית או כמעבר. אחריה יבוא המשטר המיוחל. לדיקטטורה הגיון משלה. הכוונה ברישא אינה הכוונה בסיפא. הנסיון הורה, שלעולם אין דיקטטור מודה, שהגיעה שעתו להסתלק, שכבר נפסקה הדרך והתחילה המטרה, שתקופת־המעבר נסתיימה ובאה שעת הקבע. מלבד זה, הרי המשקע העכור, שאותו דרך ואותו מעבר מניחים בנפשות בני אדם, גלי החיים הדלוחים המתפשטים בינתים בקרב היחידים והציבור, עוקרים מעט מעט את התביעה והצורך למשטר אחר ולחופש. בדימוקרטיה יש טעם לחיי אדם עלי אדמות. היא שייכת לאותם הנכסים, שכדאי ליתן עליהם את הנפש.

אחת השאלות המתעוררות בימינו במשטר דימוקרטי היא: מה דינם של פשיסטים ואנטי־דימוקרטים? היש רשות לשומרי חוקת המדינה, זו החוקה המעניקה חופש דעה ודפוס ודיבור לכל אחד, לשלול זכויות ידועות מאת המחבלים הללו, המשתמשים בחוקה הדימוקרטית לחתור תחתיה? אין ספק, שמבחינה פורמלית אוסר העקרון הדימוקרטי על כל צמצום זכויות. בפני החוק הכל שווים. ואם מידת הדין נותנת חופש דיבור לפלוני, אין היא רשאית ליטלה מאלמוני. ברם, מיצוי פורמלי כזה הוא מעשה ידי אלה, שענין להם להביא את המשטר הדימוקרטי לידי הלכות אבסורדיות על מנת להלעיז עליו ולהתיש את כוחו. ביצועה של הדימוקרטיה והנהגתה בחיים אינם ענין קל. ככל אידיאה היורדת לעולם העשייה, המלא רצונות שונים ויצרים רעים, אי אפשר גם לה שתהא מספקת את כל הבריות. מי שהוא נכווה מגחלתה, מישהו רוצה לסרס את דמותה אות לעשותה כלי תשמיש לכוונות רעות. אולם חברה זו, שבניה נמנו וגמרו, שמשטר דימוקרטי זה הוא יסוד־מוסד לחייהם הפרטיים והממלכתיים, ממילא קבלו עליהם כללי־התנהגות מסויימים ואמיתות־חיים ידועות, ונשבעו לקיימם לטובתם ולטובת הכלל כולו. כל חברה דימוקרטית מלוכדת, שרצון לה לחיות וליצור ערכין, מן הדין שתהא מושתתת על סכום מסויים של ערכים משותפים מוסכמים, ערכי רעיון, חוק ומעשה. וכשרובה הגדול של החברה הגיע לידי קביעת משטר מסויים לאחר דיון ועיון, שוב אין המיעוט בן־חורין לעשות או לחדול ככל העולה על רוחו. ובמידה שהוא פוגע בחוק, בנוהג, במהלך החיים או במוסדות החברה, הריהו עבריין ודינו כדינו.

בימינו כשכמעט כל הקבוצות האנטידימוקרטיות כבר הספיקו לתפוס באיזה מקום שהוא בעולם את רסן־השלטון בידן ולהנהיג את המשטר הרצוי להן, שהטיפו לו שנים רבות, שוב אין הויכוח על דימוקרטיה ודיקטטורה מופשט. לפנינו דוגמאות עקובות מדם, הממחישות יפה אל מה שואפים הללו וכיצד הם בונים משטר אחר. לפיכך, לא זו בלבד שיש רשות לדימוקרטים להגן על עצמם מפני מלאכי־חבלה אלה, אלא חובה עליהם לעשות זאת, גם אם מן הצד הפורמלי הערטילאי נראה המעשה כפגיעה, כביכול, באיזו פרוּדה שהיא בחברה. “פגיעה” כזאת, הריהי כאין וכאפס לעומת חיי הגיהינום, עריפת הראשים והשיפלות, שאנטידימוקרטים אלה מביאים עמהם לכל מקום שניתנה להם דריסת־רגל. רשאי רוב דימוקרטי במדינה, השליט על פי כללי הדימוקרטיה והעומד מפקידה לפקידה לפני בקורת העם, לשמור על יסודות משטרו האנושי גם אם שמירה זו מחייבת ליטול מן המיעוט, המקעקע את כל הבירה, כמה זכויות ורשויות. בארצות הנאצים והפשיזם, ארצות ללא חוקה וללא פרלמנט, ללא דעת קהל וללא משפט, אי אפשר יהיה לכבוש שנית את הדימוקרטיה ואת החופשבשיטות דימוקרטיות. כשם שאוולת היא להלחם עם חיות רעות באמצעים רוחניים. האלימות היא כאן רע הכרחי.

גם כשהדימוקרטיה איננה מושלמת, חובה היא להגן על קיומה ולבצרה. ליקוייה עשויים לבוא עלתיקונם, ואילו דיקטטורה שנתאזרחה אין לה תקנה אלא בדם ואש. דימוקרטיה מוחלטת לא תיברא בבת אחת בשום משטר סוציאליסטי, כי לשם כך דרושים אנשים חדשים ויחסים חדשים. המשטר הדימוקרטי, אפילו מומים גדולים דבוקים בו, עשוי להכשיר את האדם למושג צדק ולמטבעות חיים חדשים, לשקע בו ערכי רוח, רעיון וחברה מחודשים ולעשותו נושא לדימוקרטיה חברתית. עד התקופה הזאת יהיה ודאי שלבים שונים. אך טעות היא לחשוב, שהדימוקרטיה הסוציאלית, שכה הרבו לדבר עליה ולפאר אותה ולהעמיד בצל את הדימוקרטיה הפורמלית, תתרחש כמין נס או תתחולל פתאום בעקבות איזו מהפכה מדינית. דימוקרטיה זו, כסוציאליזם בכלל, תצמח צמיחה אטית ותשתרר בקרב בני אדם הרוצים בה והמוכשרים לה.

וכשם שאין אדם עומד על דברי תורה, אלא אם כן נכשל בהם תחילה, כך אין אדם עומד על ערך הדימוקרטיה אלא לאחר שנגזלה ממנו. הנחשול העכור של המאציזם, שהציף את העולם, עתיד לשלהב את התשוקה לדרור, לשויון ולצדק ביחסי אדם. לא הדימוקרטיה נכשלה, אלא הדימוקרטים. נסיונות־האש, שנתנסתה בה האנושות, עתידים להחזיר את עטרת האדם ליושנה. הומניזם או חורבן התרבות – ברירה שלישית אָין.

ב. מהפכה ומהפכנים

קסמים ופחדים היו מלפפים אותנו בשמענו את שתי המלים הללו. צלילי המהפכה העלו בלבנו חזון ראשית חדשה, הנבראת בחדא מחתא, מתוך ניתוח מהיר בגופה החי של החברה. הן כך הסבירו לנו חכמי החברה: השינויים מתחוללים בשני אופנים, ע“י התפתחות איטית, אורגאנית, וע”י זינוק מהפכני שיש בו משום סוד של קפיצת הדרך. והמהפכנים גרסו רק את הדרך השניה. הלללו לא נסתפקו במהלך הטבעי, שהיה מתון יתר על המידה ולא הלם את רוחם הסוערה. הם ביקשו, כביכול, להוסיף קיטור וחשמל לכוח התנועה המרושל של ההתקדמות הטבעית. ובזה הרגשנו קסמים. אפשר שקסמים אלה מקורם היה בחוסר נסיון מהפכני, במרחק של 150 שנה המבדיל בין המהפכה שהיתה לזו שנתהוותה, אך הם היו ומשכו.

גם פחדים בקעו ועלו מתוך המלה מהפכה. בחביון נפשנו חשנו מורא גדול מפני לידה של אונס. בכוחם של צירופי תורשה וזכרון חיו בקרבנו, ואם גם חיים מעומעמים, מידת האכזריות, ונפתולי גסיסתם של קרבנות המהפכות שהיו. אך הקסמים עלו על הפחדים, והיו תקופות שכל משכיל היה אחוז ברשת התשוקה למהפכה. היינו עדים לחזיון משונה ביותר, הקרוי בשם “סאלון קומוניזם”, היינו, אנשים שמעמדם הכלכלי והחברתי לא היה עשוי בשום פנים להוליד בקרבם רצון לשינוי סדרים ולזעזועי חברה, אלא הואיל והם ערים ביותר לקלוט את רוח הזמן, קבלו גם כן על עצמם את ה“אני מאמין” המהפכני ודקדקו להחזיק בו בדבקות גדולה. זאת לא היתה רוח מקדימה לראות, זאת לא היתה אפילו תפילה שבלב לחדש ולמחודש מתוך יחס של גנאי לישן ולבלה; בני סאלונים אלא פשוט נגררו. והרוח המודרנית נשאה אותם עמה.

אך הנה נתחוללו מהפכות כבירות לעינינו על גבנו ממש. ראינו את מורא הוֹדן ואת הוד מוראן; היינו עדי־ראיה לזעזועי עולם ולחילופי שלטון ולהתהפכותו של סולם־הערכין; נתנסינו במסות אישיות וקיבוציות עזות. ואעפי"כ עדיין מוקפת היא זהר של קסמים, אם כי אימים גדולים אוחזים אותנו למראה המהפכה ושכרה, החלום ושברו. משום שהמהפכה היא, כפי הנראה, חזיון־לואי הכרחי לחיי החברה, בחינת “מטה הזעם” של ההשגחה ההיסטורית היא משמשת מרחץ־טהרה לאנושות, מזעזעת את הקיים הנפסד, שהכה שרשים עמוקים ושהופקדו עליו שומרים מזויינים. היא מעוררת התלהבות, אחוה, רוח של הקרבה ושמחת המעשה.

ברם, המהפכה גולשת עד מהרה במדרון, ההתלהבות הקדושה דועכת. אפיפיורים חדשים קמים, אינקביזיציות חדשות מתיסדות. סדר המעלות נהפך, אך הוא קיים ועומד במהופך. עליונים לשעבר מדוכאים בידי תחתונים לשעבר. זכויות יתרות ניטלות וניתנות. מעמד־הבחירה לא חלף מן העולם, רק מיהודתו החברתית נשתנתה. היצרים הרעים לא נתבערו. האנוכיות האישית והקיבוצית מוסיפה להתקיים. השמחה־להרע והחכמה־להרע יוצאות שוב במחולות מחניים. הסבל האנושי, הנגרם בידי אדם, חי וקיים.

מהותה של מהפכה מתגלמת במהירות ובתמציתיות; הכל מתרחש בה בקצב־סחרחורת, הבלתי אפשרי נעשה מציאות. כוח היצירה גדל פי שבעים ושבעה, אומץ הלב – כפל כפליים. אולם באותה מהירות ממש באה הירידה והנסיגה. המרץ נאכל. רוח ההקרבה מתבזבזת. הסיסמאות הנלהבות נעשות כאותם התרמילים, שכדוריהם נורו מתוכם. קנאה, תחרות וצרות עין משתלטות ביחסי החברה.

וכמדומה, ניתנת רשות להוציא מסקנה, שכבר שיננו אותה לנו לפני שנים מיטב אנשי המחשבה ואנשי הלב: כל מהפכה היא בעיקרה מהפכה מדינית ולא חברתית ולא אישית. ערבוב שתי הפרשיות הללו גורר אחריו תביעות שוא, אכזבה, אסון. אפשר וצריך להביא לידי מייט מהפכני שלטון, הנהגת מדינה, אך שינוי סדר החיים, נטיעת יצרי הטוב, תיקון יחסי הגומלים, חידוש המהות האנושית ועקירת נטיות והרגלים, לא ייעשו בדרך של מהפכה מדינית. מדינה ריבולוציונית שירשה את מקומה של הקודמת, יכולה ליתן פקודות, להרוס את הישן, לחוקק חוקים אחרים, אך את האדם לא תשנה ע"י כך. ההויה החדשה עצמה אינה אלא תוצאה של חינוך מכוון וארך־אפיים, של גידול אורגני. ההויה החדשה באה לאחר הכשרת לבבות.

ידוע, מה שמטיחים כנגד דברים מעין אלה: תשבי יבוא ומהפכה סוציאלית כזאת לא תבוא, עשבים יעלו על קברותינו ועל קברות הדורות הבאים והיא לא תעלה ולא תבוא. ואעפי"כ כך ורק כך חובה עלינו להבין את ענין התחדשות אדם וחייו.

תש"ב

“שום אידיאה בתולדות העולם אינה קיימת לבטלה כדרך שחושבים מתנגדיה, ושום אידיאה אינה מתגשמת באותו שיעור כפי שמשערים חסידיה”.

ולנטין גיטאֶרמן.

בצוֹרת גדולה ירדה עכשיו בשדה הספרות הסוציאליסטית. מועטים מאד הסופרים העוסקים בעיון עולמו הרוחני והמעשי של הסוציאליזם. פרט למאמרים בעתונות, לחוברות תעמותה ולעבודות קטנות אחרות, אין ניכרת הגות סוציאליסטית רבת חשיבות והיקף, אעפ"י שדוקא תקופתנו כה זקוקה לה. בעטיה של האנדרולומוסיה שבאה עלינו נטרפו אידיאות ודרכים, נתפקפקו ודאויות, נתרופפו הנחות־קבע ונתבדו ניחושי חברה. כוחות איתנים שיברו לוחות־ברית, בלבלו את הדעת, השפילו אותה ואף עשאוה מיותרת. ההתרחשות החברתית והמדינית פרצה כל גדרי המדע הסוציולוגי ומשתמטת מלהתפס בצבת הניסוחים והתיאוריות המקובלים. קצב המאורעות כה אדיר, שאפילו המחשבה המהירה ביותר אינה עשויה להדביק אותו. והמשכיל, הרוצה גם בעת הזאת לא רק לידום אלא גם להבין, כמעט שמוטל עליו להיות נשען אל בינתו בלבד באין לו מחשבת־עזר מגובשת של אחרים.

אולם כפי הנראה שאי־שם יושב בכל זאת מישהו החי עד עומקם את מקרי הזמן וחליפותיו המזורזים, מסנן אותן מבעד לנפשו ומשחיל בהם חוט מדריך ומחבר. ובראותנו אח"כ את פרי עמלו של איש דגול כזה מתברר לנו, כי אכן גם לתהפוכות אלו טעם והגיון, סדר של זה־בגלל־זה ושל זה־אחר־זה. ההתרחשות אינה כה סומאת כפי שהיא נדמית להיות. יש מין פּרינציפּ עליון קנוא ונוקם. יש יצר־רע ותוצאותיו הצפויות מראש וממילא יש גם יצר־טוב, שאף תוצאותיו אינן מאחרות לבוא. בזה בלבד יש משום תנחומין. כי אין לך דבר מדכדך כיאוש מן ההגיון המסדיר את העולם, כאמונה בעוורונה של ההתרחשות.

לפני זמן מה נתפרסם ספרו של ואַלנטין גיטארמן¹, שיש בו משום ניסוי עיוני להשיג ולהגדיר את אשר אירע לרעיון הסוציאליסטי מתוך אספקלריה של העבר וההווה. המחבר ליקט ורשם את תמציתן של קורות מאת השנים האחרונות והריהו מוסרה לקורא דרך ריכוז וניפוי כשהיא מצויידת בכל העדויות המדעיות והאסמכתאות העובדתיות, המחזקות את ההרגשה הנכנסת בלבנו בלאו הכי, כי כאן לפנינו חוקר ישר ושואף אמת. הכרה זו נקנית לנו מקריאת הדף הראשון, המטביל אותנו בתוך צלילות הגיון ונקיון דעת.

הטרגיקה של הרעיון הסוציאליסטי כרעיון המובהק של התיקון והגאולה שתי סיבות לה: האחת נעוצה בליקויים ובפגימות שבבנינו העיוני, והשניה – בפגישתו עם המציאות של חיי החברה, שבה מתגלות ברעיון סתירות פנימיות ביחוד ביחס לנושאו – האדם. ויש לדעת, שהמחבר מגלה את הגורל הטרגי של האידיאה הסוציאליסטית לא כדי למעט את דמותה או את אמיתה המוסרית; כוונה כזאת זרה לו בתכלית. אך הוא סבור, שהסתכלות בגורלה הממשי, מלבד מה שיש בה הבטה בפני האמת, יש בה גם כדי להעמידנו על אורחא דמהימנותא. כל הרעיונות הגדולים, צד של שותפות טרגית להם, שכן הם נובעים מכיסופי היצירה של האדם היוצר, שחותמו – טרגיות.

הפגימות במבנה האידיאה מהן?

הסוציאליזם בן הדורות האחרונים נבדל מעיקרו מזה שקדם לו בכל הדורות לא במהותו המהפכנית המיוחדת – כזה היה תמיד – אלא בפרישתו מכל מיתוס ואוטופיה, בתביעתו למדעיות מבוססת ובהצביעו על כך, שהוא וחוקי ההתרחשות ירדו כרוכים לעולם. בשכלתנות מופרזת זו לקה למשל המרכסיזם, זה הכוון שהשתלט על שנים, שלושה הדורות האחרונים. ולפי שגם המרכסיזם מחובר לכמה וכמה יסודות אי־רציונליים פנימיים, שלא רצה להודות בהם, נסתבך הלה בתוך עצמו. כל תורה מדעית אנוסה לנסח את “החומר” שלה במושגים מסויימים ולקרוא למושגים אלה שמות מסויימים, שהם כעין מונחים טכניים. מבחינה עקרונית בן־חורין כל מלומד ליטול לשם תשמישו מושגים וציונים מקובלים, או לטבוע ולהנהיג מושגים ומונחים חדשים. וכשם שאין להשתמש במונחים חדשים לתוכן שלא חל בו שינוי, כך רע הדבר אם משתמשים לשם מושגים חדשים במונחים ישנים, הואיל וע“י כך נפתחת האפשרות להחליף מושגים ולטעות במובנם. מרכס ואנגלס נכשלו במעשה זה במידה רבה, וקודם כל בצורת שימושם בביטויים “מטריאליזם” ו”מטריאליסטי“. ובלי לעסוק בכך אם מה שקורין “תפיסה מטריאליסטית של ההיסטוריה” נכונה או אינה נכונה, מכל מקום אין היא בשום פנים “מטריאליסטית”. ואילו היו יוצרי המרכסיזם בוררים לעצמם מונח ההולם יותר מה שנראה להם כ”מטריאליסטי" בנוגע להבנת ההיסטוריה, היו חוסכים מתקופתנו מבוכה שאין לה כמעט תקנה. – בשפה השימושית של הפילוסופיה יש לו לביטוי “מטריאליסטי” משמעות כפולה מאז ומעולם. מחד גיסא מבינים בו מגמת־רצון מוסרית־מעשית, הרואה את ההנאה מנכסים חמריים כמטרה היחידה שראוי לו לאדם לשאוף אליה; אולם מאידך גיסא מציין הביטוי הזה גם עקרון אונטולוגי, שלפיו לא קיים אלא העולם החמרי, הגשמי, בעוד שמה שאינו חמרי אינו אלא מציאות מדומה או שגם הוא נעוץ, בסופו של דבר, בהוויה החמרית. כך נהוג השימוש במונח “אידיאליזם”, שאף הוא יוצא לשתי משמעויות. אולם ל“מטריאליזם” של מרכס אין כל קשר עם המטריאליזם ה“אתי”. לא זו בלבד שמרכס רחוק ביותר מלשבח את השאיפה לנכסים חמריים כתכלית החיים העיקרית, אלא, להיפך, הוא מטיח בלי הרף כנגד המשטר הכלכלי הקפיטליסטי על שהוא מעלה את ענין הרווחים ועמו גם את “הלך־הדעות המטריאליסטי” כמוטיב הראשי של ההון ושל הכוחות היצרניים אינה נגדרת ואינה נגזרת מן החמריי ע“י השאיפה האנוכית לרווחים, ממלא את מרכס שנאה לתנאים החברתיים הקיימים. “החברה הבורגנית, נאמר במניפסט הקומוניסטי, לא הניחה שום קשר אחר בין אדם לאדם מן האינטרס הערטיאלאי, מן התשלום חסר־הרגש במזומנים היא ביטלה את הכבוד האישי בתוך ערך־החליפין ובמקום החירותיות הרבות והמאושרות, שנקנו בדמים רבים, היא שמה את חירות־המסחר חסרת המצפּון”. המחבר מונה והולך שפע של מראי־מקומות מן החיבורים העיקריים של מרכס המחזקים את דעתו, כי מרכס השתמש במונח “מטריאלזם” שימוש שהטעה אותו ואת כל תלמידיו שבאו אחריו עד היום הזה. גם כחכם־כלכלה הגדיר מרכס את מושגיו העיקריים לא בכיוון שייחסו לו. מהותה של העבודה, של הערך, של הסחורה, של הכסף, של ההון ושל הכוחות היצרנים אינה נגדרת ואינה נגזרת מן החמריי בלבד אלא מן הרוחניי. ה”עבודה" מובנת למרכס לא רק הבנה פיסיקלית כפרי של כוח ודרך; בצד המיכני הצרוף הוא מביא במנין מלא גם את הגורמים האי־רציונליים של העבודה. כך הוא מגדיר את “כוח־העבודה” “כמכלול (Inbegriff) של היכולת הפיסית והרוחנית, המצויה בגופניותו, באישיותו החיה של אדם, שהוא מביא אותה לידי תנועה מדי יצרו ערכי־תצרוכת מאיזה מין שהוא”. בפרק החמישי של “הקפיטל” נותן מרכס סימן־היכר מיוחד לעבודה האנושית: “מה שמבדיל לטובה את הבנאי הרע־ביותר מן הדבורה הטובה־ביותר הוא, שהראשון בונה תחילה את התא במוחו בטרם יבנה אותו בדונג. בסופו של תהליך־העבודה יוצאת תוצאה, שהיתה עוד בראשית התהליך במוצגו של הפועל, היינו שהיתה קיימת כבר קיום אידיאוני”. הוא הדין במושג הערך: ערך־החליפין אינו ניתן לניתוח כימי, מעיר מרכס באירוניה, כי הערך עצמו אינו מכיל אפילו “אטום אחד חומר־מזין”. לנכס יש ערך, הואיל ובו גלומה עבודה אנושית. משום כך אין מרכס רואה מבחינה עקרונית את כוחות הטבע, המכונות או עבודת בהמות כקובעי־ערך, אלא הם מוגדרים אצלו כמכשיר־ייצור בלבד, כלומר, כאוביקטים חסרי־אישיות. רק עמלו של האדם מעצב את הערך. וכך רואה מרכס את הקפיטל לא כחומר, אלא “כיחס חברתי שהחפצים העמידוהו בין האנשים”. באופן כזה אנו נוכחים לדעת, כי המושגים העיקריים של הכלכלה המדינית המרכסיסטית אינם אלא התגלמויות של יחסי־זיקה ומוסדות חברתיים, מיני סמלים ליחסים חברתיים. האדם משאיל את מוצגיו לעצמים ולחפצים בדרך הפרוייקציה מן הפנים אל החוץ. רק מבחינה זו מובן הדבר כיצד הכניס מרכס לתוך הסוציולוגיה שלו את המושג ניצול, החל רק על אדם ולא על אבטומטוס, שכלפיו אי אפשר לנהוג מידה של עוול. רק אדם, שאנו נותנים לו את התואר האירציונלי “אישיות” ומודים בבעלותו על עבודתו, יצוייר כמנוצל הטעון שחרור והראוי לריבונות על עצמו. לפיכך שומעים אנו מפי מרכס דיבורים של התרסה על שאדם אחד הוא “כלי־תשמישו של השני”, על “התנכרות האדם לעצמו”, על יחסי המעמדות ה“בלתי אנושיים” וכו'. המונח “מטריאליזם”, שמרכס השתמש בו היה מותנה תנות־זמן־ומקום וכאן טעותו. לא לחנם השתמש מרכס בתחילה (1844) במונחים “נטורליזם” או “הומאניזם”, ואלה מאימים באמת לתוכן תפיסתו והבנתו. כזאת קרה לא פעם, מעיר המחבר. גם המונח “פרלמנט” שמשנת 1750 הטעה רבים, כי פרלמט זה לא היה נציגות־עם אלא בית־דין בפריז. מרכס רצה להעמיד כנגד התפיסה האידיאליסטית של הגל את תפיסתו וכינה אותה בשם מטריאליזם, אם כי לא נתכוון לכלול בו מה שנבע בהכרח הגיוני מן המושג הזה, שהיה לו תוכן מסויים. אפשר לקרוא לתפיסתו של מרכס גם “אֶמפירית” או אנטי־ספקולטיבית, בניגוד למיטאפיסיקה הדוגמאטית. ההנחה, ש“העליה האידיאולוגית” מושתתת על משתית כלכלית, אינה כוללת בשום פנים את הדעה כי החומר הוא אבי הרוח, אלא היא מכריזה על שלטונה המכריע של “הרצייה המעונינת”, על “ההכרה הצרופה”, או שלטון ההיפעלויות על החשיבה הענינית. “ההיפעלויות, החמדה היא כוחו המהותי של האדם השואף נמרצות אל דבר־חפצו”, אומר מרכס.

אולם לא בתחום זה בלבד נשארו פרצות, אלא גם בשאר בניניו של מרכס. הנה חזון העתיד המרכסיסטי על “החברה ללא מעמדות”. מצד אחד היה מרכס קובע הלכה, שבתולדות האדם שולטים חוקים הכרחיים ועל סמך הכרחיות זו קיבל עליו להרכיב פרוגנוזות להתפתחותם העתידה של יחסינו החברתיים, אך מצד שני, ובנשימה אחת, הוא מעלה את התביעה, שמשטר חברתי מסויים מאד בצורתו יתגשם, היינו המשטר הסוציאליסטי, הואיל והוא ערובה לחירות ולצדק. יש כאן ליקוי הגיוני. אם תמוטת הקפיטליזם והתגשמות הסוציאליזם מוכרחות לבוא בעקב ההתפתחות ההיסטורית, מה טעם בכלל להלחם מלחמות ולהקריב קרבנות כה גדולים כאילו הענין תלוי בכוח הכרעתו של האדם? כלום לא נאה יותר להנחה זו בדבר “ההכרחיות ההסטורית” של הסוציאליזם שתתלווה לה דרישה להמתין בשקט עד בוא הדבר המוכרח מאשר להעיר ולעורר ע“י פעולות מהפכניות, המפורשות במניפסט הקומוניסטי? ובאמת הרביזיוניזם מיסודו של ברנשטיין התקיף נקודה זו ואמר שמבחינה מרכסיסטית מיותרת התעמולה הסוציאליסטית כדרך שמיותרת התעמולה לסיבוב כדור הארץ או לליקוי חמה. אולם ביסודו של דבר לא כך סבר מרכס בקבעו את הנחותיו. הוא הבדיל בין ההכרחות הפיסיקלית־המיכנית לבין הסוציולוגית, אלא שהרפיון בטרמינולוגיה המרכסיסטית גרם תקלה רצינית, הציון “הכרחות” הטעה ועדיין הוא מטעה והולך. וכה דברי מרכס: “האנשים עושים את ההיסטוריה שלהם, אך אין הם עושים אותה לפי נדבת־לבם ולא במסיבות שהם בחרו מרצונם, אלא בכאלו שמצאו מוכנות לפניהם ושנמסרו להם”. התהליך ההיסטורי מקבל את דחיפתו ע”י “הרצון” של האדם, שעם דעיכתו ידעך גם התהליך התולדותי. אולם הכוון שבו יאחז הפרוצס ההיסטורי הניזון מן המרץ האנושי, איננו נקבע ע“י הכרעות־רצון אנושיות חפשיות, אלא ע”י “מצב־כפיה” של כל דור. זה טיבו וזה משפטו של “הכל צפוי והרשות נתונה”. מרכס לא ביקש לכפור ברצון כגורם היסטורי, אלא הוא ראה אותו כמותנה תנות חברתית. ההנחה בדבר התפתחותו של הקפיטליזם עד כדי גלגולו ההכרחי בסוציאלזם אינה כוללת את הדעה הפטליסטית על התרחשות אבטומטית. אולם המלים וההגדרות של המרכסיזם, שלא היו מכוונות לתוכנו המדויק, עירפלו את המוחות, נתנו מקום לדוגמטיקנים להתגדר בו, התישו את המעוף המהפכני הסובייקטיבי וע"י כך שותקה התנועה הסוציאליסטית. הטרגיקה של האידיאה נתגלתה לעין כל.

אנגלס הגדיר את המעבר מקפיטליזם לסוציאליזם כ“קפיצה ממלכות ההכרח אל מלכות החופש”. החברה ללא־מעמדות, כך נתכוון לומר, שתחרר את חיי הרוח האישיים והחברתיים מכוחות הכלכלה, “הזרים לרוח”. הכוחות הכלכליים לא יוכלו מאז ואילך להתערב ולזייף את עולם האידיאותו, היינו, להפוך את עולם־האידיאות ל“אידיאולוגיה” המשרתת אילו אינטרסים כתתיים שהם. מעבר לאותה אקונומיה מתוכננת וסוציאליסטית תתחיל איפוא “מלכות החופש”, שבה לא תנוצל התפתחות האדם כאמצעי למה שהוא או למישהו, אלא היא תהיה תכלית בפני עצמה. מבחינה הגיונית פירוש הדבר, שתולדות הרוח של האנושות תשוחררנה מהשפעתו של ה“בסיס הכלכלי”, ונמצא, ש“המטריאליזם ההיסטורי” אין לו ערך מוחלט אלא ערך מוגבל בזמן: מתקופת התהוות המעמדות ועד חדלונם, מהקומוניזם־הקדום ועד לחידושו בדמות מודרנית. ממש כבתיאולוגיה, שגם בה אין “החטא הקדמון” נמשך לנצח, אלא מזמן גירוש האדם מגן־העדן ועד ליום־הדין הגדול. לא נדון כאן על אמיתותו של הקומוניזם־הקדום, שלא הוכח עדיין. מה שחשוב להכריע, הוא: אם סוציאליזאציה של מכשירי־הייצור עשוייה באמת להביא לידי חברה ללא־מעמדות ולידי חופש רוחני מוחלט, כפי שמבטיח המרכסיזם בפשטות של תורה תיאולוגית. מעיון כלשהו נלמד, שגם אם יופקעו מכשירי הייצור היחידים עדיין לא ייפסקו כל ההבדלים החברתיים, והאחידות הכלכלית אינה כה מובטחת. כל הכנסה תהא מבוססת על עבודה שנעשתה, אולם מה יהא שיעורה של ההכנסה? שלוש אפשרויות באות בחשבון: א) שכל היחידים יהיו מקבלים מכסות שוות של נכסי־תצרוכת מבלי לשים לב להספקי־העבודה שלהם; ב) שכל איש יקבל חלק בהתאם לשיעור העבודה שבוצעה על ידו; ג) שכל אחד יקבל מכסת נכסים לפי הצורך האישי שלו מבלי להתחשב עם מנת־עבודתו. במקרה הראשון, כשלא תהיה זכות לאדם להינות מיתרונותיו ומכשרונותיו, תבוא מין סוציאליזציה של כוחות־עבודה ו“הפקעתם” מרשות היחיד. הסיסמה תהייה: כוח עבודתך איננו שלך, אלא של הכלל. התוצאה תהיה, שכל עובד ייהפך לעבד־המדינה, הפריון ירד, ההשתמטות תגדל והאישיות תיפגע וכל הליקויים שבמשטר הנוכחי יחזרו לסורם. כידוע ניסתה רוסיה להשוות את ההכנסות ונסתלקה חיש־מהר מן המחשבה הזאת. שהרי האיש המבצע עבודה מורכבת ובכמות מרובה מרגיש את עצמו מנוצל ע"י החברה, הנוטלת ממנו את “עודף־הערך” ללא כל תגמול, ואחת היא לו איך קרויה אותה חברה. ליקוי זה יכול כמובן להבטל בתנאי אחד: אם יצליחו לבנות את החברה הקומוניסטית על אהבת־הזולת המוחלטת ועל הנכונות לקרבנות, או־אז יעשה איש איש לפי יכולתו וכשרונו וייהנה מן הנכסים לפי צרכיו ובלי שיבזסס את היחסים על חשבונות של “תן וקח”. אולם הזדככות מוסרית כזאת של טבע האדם מכל מניעים אנוכיים, אילו גם היתה אפשרית, אינה עולה בד בבד דוקא עם תורתו של מרכס. שכן אין הוא תובע צמצום עצמי אַסקיטי, אלא פיתוח עצמי מוגבר ביותר.

ואשר למקרה ב', הכנסה לפי תוצאות העבודה, הריהו מחייב מדידת כמות העבודה. וכיצד ייעשה הדבר? מרכס קבע את כמות הזמן להגדרת יחידת־העבודה את שעת־העבודה הנורמלית, שבה מתבצעת “עבודה ממוצעת פשוטה ע”י אדם רגיל בלא הכשרה מיוחדת". אך כיצד תיעשה המדידה וההשוואה בעבודות מורכבות, מקצועיות, רוחניות, שכל שעה מחזיקה שעות מרובות ואולי שבועות וירחים? ומה יהיה על הממציא והמגלה? מרכס פסח על התהום הזאת ובלי תשובה אין תורת־ערך־העבודה המרכסיסיטית ראויה לשימוש כלל. כיצד יקבע איפוא משטר סוציאליסטי את השכר הצודק לכל עבודה?

החברה הסוציאליסטית לא תוכל למנוע את חלוקת חבריה העובדים לכמה וכמה קבוצות־תעריפים. ההבדלים בהכנסה יולידו רמת־חיים שונה ואפשרויות הנאה שונות. נמצא, שגם בחברה הסוציאליסטית יהיו מצויים הבדלים מעמדיים ידועים. הבדלים אלה לא יהיו כמובן בגלל הקנין הפרטי, אבל הם יהיו. והתקוה שהסוציאליזציה של מכשירי הייצור תכונן חברה ללא כל מעמדות, תקות שוא היא. הקבוצות המקצועיות השונות יבקרו בכלכלה סוציאליסטית את ה“מפתח” שלפיו הן מקבלו את חלקן בהכנסה החברתית וכל אחת תדרוש בתוקף שיעור גדול יותר. אינטרסים שונים אלה יהיו יוצרים, אליבא דמרכס, גם אידיאולוגיות שונות על המסד הכלכלי הזה. וחוזר חלילה. גם ענין המדינה אינו כה פשוט כפי שהמרכסיזם מתאר אותו. אף החברה הסוציאליסטית לא תוותר על הצורה הארגונית הכוללת, על הראשות המרכזית בעלת הסמכות החוקית להסדיר את החיים. מרכס לא אמר, שהמדינה תיבטל במשטר הסוציאליסטי, אולם אופיה המעמדי יינטל הימנה. אם המדינה תהיה שרירה וקיימת גם בתוך הסוציאלזם, הרי שהשימוש בכוחה יימסר לכת חברתית שתתמחה לשם כך. חיל הפקידים, אלה במשך זמן קצר, כפי שהורנו הנסיון גם ברוסיה, מעמד מיוחד, היודע להשתמש בכוחו לשם ביצור עצמו והרחבת זכויותיו? לא שהכל יהיה כמו במשטר הקפּיטליסטי, אלא שגם החברה הסוציאליסטית לא תהיה משוללת מעמדות. על כרחנו אנו באים לידי מסקנה שתיקון החברה איננו ענין של מדע וחוקי־הכרח. הסוציאליזם זקוק לנושא מתמיד הרוצה בו ועושה למענו. הפתרון הטוב ביותר לשאלות הנ"ל נמצא רק בידי האדם הקונקרטי, שאליו נפנה בקריאה שיתמכר, שיוותר, שיקריב קרבן, שיהיה טהור וטוב. ובלי ספק אין עדיין ולא יהיה כל כך מהר הטיפוס של “האישיות הסוציאליסטית”; הוא צריך להברא תחילה ועד שייברא יהיו כשלונות ונסיגות, ליבוטים וחיבוטים. האדם החפשי, הבלתי מעמדי, הוא לפי שעה מושג מופשט, שאין עדיין כדוגמתו במציאות וכן היא גם החברה הבלתי מעמדית. ביטול תנאי הייצור הקפיטליסטיים הוא צעד נכבד לקראת האידיאל הסוציאליסטי אך זה בלבד אינו מספיק; אלפי דרכים לאדם “הקפיטליסטי” להחזירם בשינוי צורה ונוסח. רק העיצוב המודרג, הנאמן, הנעשה מרצון, יתקין דמות חדשה לעולמנו. –

*

והטעויות לא דבקו במבנה העיוני בלבד של תורת מרכס, אלא גם בפרוגנוזות שלו, שכובד השפעתן השלילית מורגש ביחוד לנו בני הדור הזה. ריבוי של הכוחות היצרניים, צבירת ההון וריכוזו, תורת ההתבדלות וכו‘, הם לבנים בבנין המרכסיזם ומן הראוי לבדוק אחדות מהן עתה, כעבור שמונים שנה, מבחינת אמיתותן וחוסנן. שתי הנחות קבועות בתורת ההתבדלות של מרכס: א. שמעמד הפועלים יגדל וילך במספרו בעקבות הפרוליטריזציה של כל אלה שנפלו לקרבן במלחמת ההתחרות; ב. שהכנסתם של הפועלים ועם זה גם רמת חייהם תרדנה בלי הרף. אשר להנחה א’, הריהי נתאמתה כולה. בארצות התעשיה הותיקה ובארצות התעשיה הצעירה נתרבו הפועלים והם מוסיפים ומתרבים. אולם האישור שניתן ע"י המציאות אינו לטובת המרכסיזם. מרכס הניח, שהפרוליטריזציה תסלק לחלוטין את מעמד־הביניים באופן שיהיה הרוב המכריע של פרולטרים מזה והמיעוט הקטן של בעלי רכוש – מזה. לאמיתו של דבר לא בטלו מעמדות הביניים אם גם חלו שינויים בהם והמבנה החברתי לא נעשה פשוט כרצונו של המרכסיזם. ביחוד לא נתקיימה ההנחה השניה. קשה לומר, שההתדלדלות גדלה בד בבד עם גידול הקפיטליזם. רנת החיים הפרולטרית עלתה עם עלית הקפיטליזם, שעות העבודה הופחתו ותנאי החיים הושבחו. הפועל נעשה כביכול שותף למפעל הקפּיטליסטי.

אילי־הקפיטליזם העתיקו את שדה־הניצול למושבות והפועלים לא רק שלא מיחו בידם, אלא סברו וקיבלו את זה בשתיקה כהודאה. המדיניות האימפריאליסטית נשאה פירות גם לטבת הפרולטריון באירופה ולפיכך לא נדחתה על ידם. מרכס לא ראה כלל את האפשרויות שישנן ברשות הקפיטליסטים להחלץ מתופעת ההתדלדלות ע“י מפעלי הזדיינות, ע”י בנין מצודות וכבישים וע“י הגדלת הצבא. וכן טעה מרכס בחשבו, ש”כל קפיטליסט ממית הרבה כמותו", כלומר, שמלחמת־ההתחרות האכזרית בין המפעלים הקפּיטליסטיים מנחיתה מכת־מוות למעוטי היכולת. אולם הקפיטליזם לא רצה לעשות נחת־רוח למרכסיזם ולהרוג את חבריו, אלא יצר תוך כדי היאבקותו כלי־תשמיש ומוסדות־עזר, שהצילוהו מהתנגשות: קרטלים, סינדיקטים, טרוסטים וקונצרנים. ושוב השתררה שלוה יחסית בקרב הקפיטליסטים, חולקו שווקים, נקבעו מנות ייצור, מכסות־יצוא ויבוא, הוטלו התחייבויות גומלין ונחתמו חוזים. המונופוליזציה וריכוז ההון איפשרו להם למלא דרישות רבות מצד הפועלים ולהקהות את חריפות הניגודים. הרוח המהפכנית המקווה לא נתגברה אלא שקעה נוכח תגבורת כוחו של הקפיטליזם. ההכרה המעמדית והאחדות המעמדית המיוחלות לא באו. הקפיטליזם שיסע ופיצל את מעמד הפועלים למומחים ולשאינם מומחים, למועסקים ולמובטלים, לפועלי עסקים פרטיים ולפועלים בעסקי המדינה. וכך מתפצלים האינטרסים ובימי משבר נפגעת הסולידריות הפרוליטרית ביותר. “האופטימיזם” של תורת מרכס לא נתאמת, המהפכה בארצות התעשיה המפותחות לא נתחוללה, פועלי כל העולם לא נתאחדו.

ובאותה שעה אנו רואים עובדה מופלאה: המשטר הבורגני־הקפיטליסטי התמוטט לא באנגליה ולא בצרפת, אלא קודם כל ברוסיה. שלא כנבואתו של מרכס קם דוקא העם הזה, שכוחותיו היצרניים היו נחשלים ביותר, שהקפיטליזם שלו טרם מילא את תפקידו ההיסטורי, שאפשרויותיו לא מוצו עוד וניפץ את החברה ה“ישנה” ועשה את הנסיון הסוציאליסטי הראשון בעל הערך ההיסטורי־העולמי. ומצד שני השתדלו ארצות מבוגרות ובשלות יותר כגרמניה ואיטליה לשמור על כוחו של הקפיטליזם המפותח ע"י צורות ארגון פשיסטיות.

שתי הפרשות הללו, פרשת התגשמותו של הסוציאליזם ברוסיה הסובייטית ופרשת התנועה הסוציאליסיטית החזקה בגרמניה הווימארית, מתוארות בספר תיאור מפורט, גלוי ורב־רושם, שאין המקום מרשה לנו למסור את תוכנו. לא לנין, שדחק את הקץ וביטל בעצם ידיו את תורתו, לא טרוצקי, שהטיף להמתנה פסיבית עד שתהיה קוניוקטורה מהפכנית במעצמות הקפיטליסטיות הגדולות ובינתים הכביד את את אַכפו על הכפר והעיר, ולא סטאלין, שהפך את העם למשועבדים והנהיג “קו גנרלי”, אופטימיזם סטנדרטי" ופולחן־סטאלין ושלל כל חירות רוחנית – איש מהם לא הגשים את הסוציאליזם ולא תיקן את העולם ברוחו. דוקא מעשיהם הם שהבליטו היטב את הטרגיקה ההיסטורית של האידיאה הסוציאליסטית: שכן גם כשמעמד הפועלים מגיע לשלטון, הריהו מוליד נבטים לפריבילגיות חדשות ולמדוכאים חדשים.

משולשת היא הטרגיקה האורבת לאידיאה הסוציאליסטית בהיפגשה עם הכוחות הממשיים של החיים ההיסטוריים, הואיל וסכנת הכשלון עשויה ללבוש צורות שונות: א) בדימוקרטיות הקפיטליסטיות; ב)בברית המועצות האנטי־קפיטליסטית; ג) במדינות־הדיקטטורות האנטי־קומוניסטיות.

בדימוקרטיות הקפיטליסטיות מולידה התפוררות המשטר הכלכלי הקיים סידרה של תופעות, המשביתות את בניית המשטר החברתי הסוציאליסטי. קודם כל נפגמת הכרתו של הפרולטריון. באותה שעה שמעמד הפועלים מצווה לסייע לנצחונה של העלאת ערך האדם וכבודו, מחולל הקפיטליזם, באמצעות המשברים שלו, מצבים המשפילים את כבוד האדם ע“י ריבוי האבטלה. באותה שעה שמלחמת ההכרעה בין ההון והעבודה משיגה את היכולת להשתמש במלוא הזיין הכלכלי, התעמולתי והמדיני, מתהווה מצב שבו זוכה היריב בתגבורת של אותם אמצעי המלחמה. באותה שעה שמעמד הפועלים צריך “להחריג את הקפיטליזם ממסגרותיו”, הוא נדחף ע”י יצר קיומו הערטילאי לסייע לקפיטליזם להחלץ ממצוקתו ולהגן על מוסדותיו שהם בניגוד לתרבות האנושית; הואיל ולמעמד הפועלים אין נקודת־משען ארכימדית מחוץ לחללו של הקפיטליזם, שתשמש אחיזה למנוף שלו בהרתיעו את יסודות הקפיטליזם. באותה שעה שהפרולטריון רואה אפשרות לרכוש לעצמו את רוב הבוחרים ולהגשים את הסוציאליזם בשיטות דימוקרטיות, מיד רצים המעמדות השולטים דחופים ומבוהלים ומבטלים את הדסרים הדימוקרטיים, וממילא חוששת התנועה הסוציאליסטית מלכתחילה לחתור תחת הדימוקרטיה הבורגנית והריהי צועדת במישור מבלי לשאת עיניה לפסגת שאיפותיה.

בברית המועצות האנטי־קפיטליסטית נאלצים, לשם צבירת הון לעושר העם והמדינה, ליטול עודפי־ערך גדולים מן העובדים, אעפ"י שהאידיאל של הקומוניזם הוא דוקא בסילוק עודף־הערך. לשם הנהלה אחידה וממושמעת של הייצור, לשם התגוננות מפני התקפות אימפראליסטיות, מתקיימת דיקטטורה, המזלזלת בזכויות האדם ונהפכת ממכשיר לקיום הכלכלה הציבורית למונופול של שלטון “בחירים”, היוצא לתרבות רעה.

צורה מיוחדת של כליון האידיאה הסוציאליסטית צפויה מגרמניה והמדינות הפאשיסטיות בכלל, שאם כי היו בתחילתן מעין תריס בפני הכוחות המהפכניים של הסוציאליזם ופתח־הצלה לקפיטליזם שבא בין המצרים, הרי במשך הזמן נעשה בן־חורין ויצא לרשות עצמו באופן שאי אפשר עכשיו לומר, כי הפאשיזם והקפיטליזם הם היינו הך. הוא נעשה ריבון לעצמו ושואף מטרות חדשות, המתאימות לאותה כת של תקיפים ואלימים, אעפ"י שהן מתנגדות לצרכי העם ואילי התעשיה בכלל זה.

קיצורו של דבר: הקפיצה ממלכות ההכרח אל מלכות החופש עדיין לא נעשתה ולא לא תיעשה בכלל. כי אין הסוציאליזם בא בקפיצות הדרך. המכשול העיקרי להתגשמותו הוא האדם עצמו, שבשעה שכוח ושלטון בידו אין הוא משתמש בהם אך ורק לטובת האידיאל שלו, אלא מפצלם ומבזבזם לאינטרסים זעירים ומופרשים. אנו רודפים אחרי התועלת לאלתר ומאבדים בינתיים שעות־כושר יקרות לגאולה ולתיקון. אולם דוקא משום כך לא תיפסק ולא תסוף התנועה הסוציאליסטית, הואיל והיא דרך התיקון, מחוז הגעגועים, דביר החלומות ומקור ההתלהבות. תקופות קודרות של ירידה ונסיגה יחלפו, ושוב תהא בוקעת ועולה אילת השחר של האידיאה הסוציאליסטית.

ת"ש

כשם שמונחים ושמות, המגדירים כהלכה דברים ומצבים מביאים גאולה לאדם החושב ומשמשים לו בית־אחיזה לתפוס את המתרחש סביבו ובתוכו, כך עשויים אותם המונחים והשמות עצמם לטמטם ולבלבל את האדם לאחר שנתרוקנו מתוכנם. שמות ומונחים הם דברים שבמוסכם. לאחר שהכל או רבים קיימו וקבלו עליהם לקרוא עצם פלוני בשם זה והשקפה אלמונית בשם זה – קם השם לנחלת הכל. התוכן המוסכם והמשותף הוא, איפוא, תנאי לערכו של המונח. שאם לא כן עלול להווצר מעין המצב שבדור הפלגה, שהאגדה תיארה אותו בצבעים חיים ובהירים: מה שאחד כינה בשם “מים” כינה השני בשם “עפר”, ומה שזה קרא בשם “מגרפה” כינה זה בשם “קרדום”. ובליל־לשונות גדול ירד לעולם.

מאורעות וזעזועים חברתיים גדולים הופכים על פיהם לא סדרי מדינה בלבד, אלא גם מושגים. דרכם לרוקן מונחים ומגדירים מתוכנם, באופן שהמשתמש בהם כאילו מגלגל גלמים וצלמים בטלים. תפקידו של האדם, החושב את מחשבת הזמן לבדוק את כלי־ביטויו ואת מערכת־המונחים שלו אם לא נפגמו או נפסלו לשימוש. משום שתארים ומגדירים בלים, מביאים לידי הנחות של תוהו, והנחות של תוהו מולידות מסקנות של בוהו. נרתיקי־מלים ריקים לא זו בלבד שהם צורמים את האוזן ודומים עלינו כשרוולים ריקים של גדומי־היד, אלא הם אסון גדול לעולם. מתוך אוצרם נוטלים את הנוסחה המדינית המתה, את הסיסמאות הבטלות ואת הגלופה האידיאולוגית.

מפני שני טעמים משתמשים אנשים ומפלגות במונחים ובהגדרות שנתרוקנו מתוכנם. ראשית, מחמת עניות־דעת ועניות־נפש. כדי שהאדם יוכל בעצמו לעמוד על טיבו של מונח או מגדיר, מן הצורך הוא שיהיה בעל הבחנה דקה. אך רבים אינם רואים בעצמם את הדברים המתרחשים ואינם שותים במו־פיהם מבארה של המציאות החיונית, אלא הם משננים לעצמם הגדרות מקובלות ורואים את החיים מבעד לאספקלריה של מילים שאולות ושאובות מספרים עבים או דקים. אנו יודעים כי תלמידי ה“חדר” היו רואים את צורת החיות והבהמות מבעד לאשנב המלים והשמות שבתנ"ך, שהרבי היה מפרשם פירושים זרים ומוזרים ביותר. כשם שישנם אנשים עוורים לצבעים ובשום פנים אינם מבחינים בין צבע הלילך לצבע הורד, או אפילו בין ירוק לאדום, כך אתה מוצא בתחום ההגיון והמחשבה החברתית והמדינית אנשים, שחסר להם חוש־הבחנה, חוש לניואנסים. וההתרחשות החברתית וכן האנשים הפועלים בתוכה נראים להם לכל היותר כצמד ניגודים: שחור או לבן, שטן או מלאך, אויב או ידיד, מרכסיזם או אנטימרכסיזם. כל גווני־הביניים וכל גווני־המעבר וכל אותה קשת של צבעים, שהם הם גופי החיים, – סמויים מעיניהם לחלוטין.

והטעם השני הוא: אופּורטוניזם. אנשים ומפלגות אלה, המכוונים את עצמם תמיד לפני ראי הציבור, הופכים את מחשבתם קמעא קמעא לתוצגת, לחומר המוצג לראווה. פורשת מהם היכולת לבדוק דבר לגופו. לפניהם מטרה אחת: לכבוש את הקהל ולהרכיב עליו את שלטונם הרוחני. לשם מטרה זו נוח להם מאוד להשתמש בנוסחאות מקובלות, במלים מקודשות ובהגדרות שבלו מזוקן. כל בדיקה וכל שם חדש עשויים לבלבל את הקהל ולהפקיע מידם מכשיר דימגוגי לכיבושו. כי לא תוכן הסיסמאות עיקר, אלא כוחן להדהים את השומע ולמחוץ את המתנגד.

שתי מלים מסוג זה, שכבר פרחה נשמתן והן מוטלות דוממות במחסן העתיקות של הרוח האנושית הן: שמאל וימין. אך ראה זה פלא: “השומר הצעיר” הוציא אותן מאותו מחסן והן מפרפרות שוב על דפי עתונו. “משמר” מכתיר: “דבר” הוא עתונו של הימין בתנועת הפועלים, מפלגת פועלי א“י היא הימין של תנועת הפועלים, סיעה ב' היא שמאל של מפא”י, והוא עצמו הנהו בודאי שמאל שבשמאל. “משמר” פטור לברר מדוע “דבר” הוא ימני ובמה “משמר” שמאלי. כלום עתון שתוקף את מפא“י שמאלי ייקרא? והלא סימנים אחרים לא ראינו. אך הואיל והמונחים “שמאל” ו”ימין" נתקבלו על רבים עד שאין איש שם את לבו למה הוא מתכוון בבטאו אותם – סמך השוה“צ על השיגא ועל יסוד הטמטום שבקורא והטיל את ההגדרה הזאת פעם אחת, פעמיים ושלוש. שהרי לא להורות איזו הלכה לציבור הוא רוצה, אלא להדהימו, לנטוע בו שנאה ל”דבר" או למפא"י. מעין נוסחת־כשפים אבראקאַדאַברה, שעצם הצליל משפיע ומהפנט.

אולם זוהי שעת כושר לחזור ולהדגיש, שהמלים “ימין” ו“שמאל” נעשו נבובות עד כדי כך, שכל המשתמש בהן בכוונה אינו אלא מעיד על עצמו, שהוא משוקע עדיין בתוך שיגרא מילולית.

בלשון הפרלמנטאַרית היו מבחינים בין מפלגה ימנית למפלגה שמאלית. המבטאים האלה, שמקורם המאה התשע עשרה, נתפשטו מבית הנבחרים הצרפתי על כל העולם כולו. המפלגות הוכתרו בתואר ימין או שמאל בהתאם לסדר ישיבתן על ספסלי בית הנבחרים ביחס לכסאו של הנשיא. קמעא קמעא נתאזרח המנהג בחיים הפרלמנטריים המתוקנים, שנאמני הממשלה ותומכיה ישבו בצד ימין ואילו מתנגדי הממשלה ותובעי השינויים – בצד שמאל. היה בכך גם משום נוחיות לסוקר ולמונה הדעות. בסיקור־עין אחד אפשר היה לתפוס את “מצב הרוחות” ולדעת מי מסכים ומי מתנגד. לכינויים “שמאל” ו“ימין” היה ערך מגדיר וממיין, לפיכך נחשבו למושגים ברורים וסימנים מובהקים, שמילאו תפקיד חיובי. השמרנים למיניהם, שנוח להם בקיים, נכללו באחד ואילו הרדיקלים לגווניהם, שתבעו שינוי הקיים – בשני.

עכשיו נטרפו שני השמות האלה כדרך שנטרפו מושגים רבים אחרים. על כן אסור להשתמש בהם. אין הם מגדירים עוד שום יש חברתי או נפשי, אלא מתעתעים לפנינו אפס בדמות יש. הם נהפכו למונחים טפילים המתפרנסים מעברם ומביאים אנדרלמוסיה לעולם. וכי מי יודע כיום לומר במפורש מי ראוי לתואר זה או זה? דרך משל: תומאס מאַן, שקידש את שם הספרות, המחשבה והרגש, ולא מתוך השקפה סוציאליסטית, הראוי הוא לתואר “שמאלי” אם לאו? והפילוסוף האנטיפאַשיסטי והאנטימרכססיטי בנדיטו קַרוצ’ה, הלוחם הנלהב לחירות האדם – היוכל להמנות עם השמאל? וגאנדי, שביקש לפתוח את שערי הודו לפני הפולש הנאצי ולהמיט שואה על העולם – מה הוא? ואצלנו: האם א. ד. גורדון ראוי לשבת במדור השמאלי אעפ“י של גרס את הסוציאליזם הרשמי או שהתואר הזה שייך יותר למי שמפריח סיסמאות רדיקליות אעפ”י שלא עשה דבר להגשימן? ואליעזר יפה, שלא זו בלבד שכתב אחת האוטופיות היפות של משטר סוציאליסטי אלא אף הוציא אותה אל הפועל כל ימי חייו – האם רשאי הוא לעמוד במחיצתם של שמאליים?

קיצורו של דבר, כל אותו קו־גבול, שהיה חותך את הבדלי הדעות, הפרוגרמות, העמדות והמעמדות, וכל אותם הציוּנים שניתנו למפלגות ולאישים “בימים ההם”, אינם אלא שיגרא ורישול בלבד. משום שגם במושגים שמרנות ומהפכנות, ריפורמיזם ורדיקאליזם חל שינוי טעם וערך. בימינו אי אפשר עוד להסתפק בהדבקת פתק או תואר, אלא יש כורח להביט ללבו של כל משטר ולבדוק כל נוסחה פרוגרמטית. במו־עינינו ראינו: יש מהפכנות, שהיא כסות עינים לחורבן עולם ולקלקול אדם. עקירה כזאת בלי הנחה פסולה לחלוטין. ולעומתה יש שמרנות או ריפורמיזם, שלחידושם אנו נושאים את נפשנו. והעולם לא יחזור למסלולו ולא תהי לו תקומה, אלא אם כן יתוקן בו תחילה משטר כזה, שאם גם לא יהיה מחודש מיסודו ולאלתר, מכל מקום יהיו צרורים עמו אפשרויות חיים ותקוה לחיים.

לפיכך, כשאנו מעריכים עכשיו מאורעות ואישים, תכניות וסיסמאות, אין אנו מוצאים כל חפץ וכל סיוע בנומנקלטורה “ההנדסית” הזאת של “ימין” ו“שמאל”. ועלינו להתקין לנו אמת־מידה אחרת למוד בה את הפרוגרמות וההכרזות והמשטרים. לא לפצלות וקליפות, אלא לגרעינו של דבר אנו צריכים. ואין כל אמת־מידה אחרת מאשר העקרון ההומאני, עקרון האדם, טובתו, ערכו וגורלו. רק עקרון זה ישמש נר לרגלנו וקו ומשקולת בידינו. וברצותנו להעריך מפלגה או עתון, נשאל על כרחנו: המטיבים הם להוקרת חיי האדם? המותחים הם בקורת על כל מנבלי שם האדם וכובלי חירותו, או שיש לפניהם משוא פנים? השוללים הם כל משטר של דיכוי וגזל זכויות, או שמשאירים הם פתח פתוח והיתר למישהו? המתנגדים הם לכל דיקטטורה, או שהם מחווים קידה לסוג מסויים של דיקטטורה? אל אלוהים יודע מה יכולות כאן להועיל המלים “שמאל” ו“ימין”! כלום אינן שרידים מלפני דור המבול?

תש"א

בזמן האחרון רבו זריזי הטכסיס, היודעים דברים לאמיתם ומתכוונים בכל זאת לסלפם. כל ביטוי של שמחה על נצחונה של רוסיה, כל גילוי של הערכה כלפי מאמציה ההירואיים וכל מבע של עידוד הנשמע לטובתה – הם מפרשים כאמירת אמן למשטר, כהסכמה להשקפת עולם וכהירתעות מן הבקורת הקודמת. השעה משחקת להם למסלפים אלה, שכן לא כל מה שהלב רוצה לומר יכול הפה או העט לבטאו בימים אלה. הרבה מעצורים עומדים על דרך זו, והם ידועים לכל.

לפיכך צורך הוא לחזור על כמה הדגשות, כדי שלא יבולע לה לאמת האישית והציבורית, שעליה מושתתת התפיסה הסוציאליסטית להלכה ולמעשה, בלי שתהא תלויה בחליפות ובגורמי־ארעי.

רעיונות היסוד של הסוציאליזם, ואין צריך לומר מטרתו, לא ניתנו בבת־אחת. אין הם חידוש פתאומי, מין התגלות מפתיעה שבאה על חכם אחד או חכמים רבים. כל הרוצה לקבוע להם תאריך, שממנו ואילך מתחיל הסוציאליזם, שוגה ומשגה. השתלשלותם של רעיונות אלה ראשיתם נעוצה בימי קדם, משעה שהאדם החל להתקומם על העוול ועל הרע ולשאוף לעולם מתוקן יותר. מן התנ"ך דרך אפלטון והאוטופּיסטים למיניהם ועד לאחרוני השואפים לתיקון העולם משוך חוט סיקרא אחד. ודאי, אין דור בלי חידוש ואין הוגה־דעות בלי תוספת או הדגשה חדשה; אך המסכתא עצמה, חוט השדרה של השאיפה הסוציאליסטית, רוקמה בידי טובי האנושות בכל הדורות. קביעתה של עובדה זו אינה באה למעט אלא לרבות. מה שצף ועולה במפתיע יכול גם להתעלם בין־לילה; אך מה שמעוגן בנפשיותה של האנושות מימות־עולם, עשוי להתקיים ולבוא על תיקונו. ולא עוד אלא שהיפוכו של הסוציאליזם – הפאשיזם והנאציזם – מסוכן לחברה ולתרבות דוקא משום היותו בעל “ותק”, משום שגם לו יש אבות, אבות־הטומאה. ההיאבקות בין הטוב והרע, בין סוציאליזם והיפוכו, היא איפוא היאבקות בין שני כוחות בעלי היסטוריה.

דימוקרטיה ודיקטטורה הם שני ביטויים מנוגדים לכוחות אלה. כל אחת מהן נתלבשה בתקופות שונות בלבושים שונים ונתגשמה במדרגות שונות, אך הכרת פניהן ענתה תמיד: כאן ניגוד! במחיצתה של הראשונה נשמר תמיד באיזו מידה שהיא צלם־אלוהים של האדם, ואילו במחיצתה של השניה הוא טושטש ונעשה כלי־שרת גמור למישהו או למשהו. רק בכוחו של פלפול, העושה כל עקוב למישור וכל מישור לעקוב, אפשר היה למצוא לו איזה צד־זכות ולהוכיח, כי אמנם… –“אבל…; צמד־חמד זה של אמנם – אבל”, ממש הפליא לעשות. אמנם, טענו חסידי הדיקטטורה, אין שם עדיין חופש ולעיתים קרובות חובשים בבית הסוהר או מוציאים להורג והמחסור והסבל גדולים, אבל הלא מטרה נעלה מתגשמת שם, ומה ערך לקרבנות האלה לעומת קדושת המטרה. וכלפי הדימוקרטיה השתמשו הללו באותה תמונת דיבור, אלא בהיפוכו ההגיוני: אמנם יש חופש מסויים בארץ פלונית ואלמונית, והפועלים אוכלים לשובע יותר, ומתארגנים כרצונם, ויש אפשרות לצעוק חמס, אבל כל זה אינו אלא תרמית ואמצעי, כדי להקהות את החריפות המעמדית בהרגשת הפועל. זוהי דימוקרטיה פורמלית…

הסוציאליזם נפגש בדרכו עם ערכין רעיוניים וחברתיים של תנועות אחרות. אמנם התנועות הללו אינן מגשימות את הרעיונות ואף מסלפות אותם לעיתים, אך לפחות להלכה יש איזה מגע. המגע הזה יש לכנותו בשם הלך־רוח דימוקרטי, הומאני. כדי להמחיש את הדבר הזה ננקוט בשתי דוגמאות: הדת והליבראליזם. כשלעצמי איני גורס את הדת ואת המוסר הדתי ככוח המכוון את חיי הציבור והמדינה. והוא הדין לגבי הליבראליזם, המבקש לשמור את משטר הניצול וחברת־המעמדות וספיחי הקאַפּיטאַל; אך יש להודות, כי קיים איזה שיתוף בגישה ההומאנית, בהוקרת חיי אדם ובתיעוב הרצח, בין הסוציאליזם ובין הדת או הליברליזם הדימוקרטי.

דת הנביאים – ובקרב הנצרות: הקתוליציזם – מלמדת את תורת שויון הגזעים ושיויון האדם לפני אלוהים. היא מטיפה לאהבת הזולת ולמעשי־חסד. ובקיצור: היא מכריזה על עשרת הדיברות, שהן עשרת העמודים, שבלעדיהם לא יכון עולם. גם חלומה לאחרית הימים עשוי להרהיב את הלב. אנו מטיחים כנגדה, שהיא הסתפקה בהטפה ושיש תהום בין המדרש והמעשה. אך הטחה זו אינה נוגעת לעצם התורה, להלכותיה. לנו הן נראות לבלתי ניתנות להגשמה, הואיל והיא מטה את תשומת הלב מן הקללות שבחיי העולם הזה ומעתיקה את מאמיניה למלכות שמים או לחיי עולם הבא. אך הגרעין המוסרי של הדת קרוב קרבת־רוח לזה של הסוציאליזם. גם מבחינתו הלאומית וגם מבחינתו האוניברסלית יניקתו מן הדת אינה, על כל פנים, פסולה.

הוא הדין בליבראליזם. אף הוא רוצה להלכה לעצב את דמות החברה האנושית לפי עקרים הומאניים. הוא מטיף לחופש, שלויון־זכויות, לחופש הויכוח, לזכות ההשתתפות של כולם בהנהגת המדינה ועניניה. הסוציאליזם דוגל אף הוא ברעיונות אלה, אלא שהוא סבור, כי במשטר המעמדי אין הם בני מימוש, והוא מבקש לבטל תחילה את החברה המפוצלת. הוא בטוח, שרעיונות אלה יהיו דברים שבספרות ובשאיפה נאה כל עוד רוח הקפיטאליזם תהא שורה עכל החברה. אולם כמה גרעינים מן המשנה הליבראלית, שהם גרעינים נצחיים של האנושות השואפת לטוב ותמתוקן, מובלעים במשנה הסוציאליסטית.

מה שאין כן הדיקטטורה. היא מלאך־המות של הסוציאליזים. הם תרתי דסתרי. יהיו תארי־הלוואי דל הדיקטטורה אילו שיהיו, מהותה לא תשתנה ע"י כך. תהום עולם רובצת ביניהם. שום הבחנה בין אמצעי־עראי לאמצעי־קבע אינה ממתיקה את המר הזה. דבר של ארעי, הנמשך עשרות שנים, אינו שונה מדבר של קבע. שהרי מבחינה היסטורית אין בכלל קבע. הכל שוטף ונתון לשינויים. עריצים הם לעולם עריצים. כפייה היא לעולם כפייה. דיכוא הוא לעולם דיכוא. צינוק הוא לעולם צינוק. וחסידי הדיקטטורה מסוכנים לסוציאליזם ומנוגדים לו בתכלית לא רק בשל מעשיהם או בשל צידוק מעשיהם של אחרים, אלא קודם כל מחמת תורתם, מחמת תפיסתם ומחמת ההלכות שהם שונים. הסוציאליזם האמיתי מוקיר כל יחיד ואינו עושהו אמצעי לשום תכלית חיצונית; הוא מודה בזכותו של כל אחד לחיות חיי כבוד ושולל את זכותו של מישהו לשלוט בו לרעתו; הוא רואה את חופש המחשבה, הדיבור והביטוי כאויר לנשימתו של האדם; המשטר הדימוקרטי הוא בעיניו המשטר היחיד המתאים לרוחו; הוא פוסל יחיד או יחידים מהיות חותך גורלם של הרבים על אפם ועל חמתם; הוא סבור, שרק הרוב בחברה, המתהווה לאחר חילופי דעות בתוך אוירה של חירות־אמת, ראוי להיות המוציא והמביא את עניני החברה; הוא מניח מקום לכל מיעוט להאבק על דעותיו, לעשות להן נפשות וליהפך לרוב. וכל מי שדברים אלה הם מגופי תפיסתו הסוציאליסטית, לא יוכל להבליע סוציאליזם ודיקטטורה בנעימה אחת.

תש"ג

א

יש לראות סימן רב־משמעות בכך, שהוגי דעות שונים, בני מחנות ותפיסות שונים, קוראים עכשיו לספריהם, העוסקים בשאלות הזמן, בשם “אלפון”: “אלף־בית של עולם־המחר”, אלף־בית של המדיניות בימינו" וכו'. ואמנם כן; אף־על־פי שהלמדנות המדינית והסוציולוגית נתפתחה ונתדקקה מאד מאד, ואף־על־פי שהתורות והמשנות הצופות־לאחור והרואות־את־הנולד נתרבו ונתחדדו – מחייבת שורת־האמת לומר, שמעולם לא היה האדם נבער מדעת ונבוך כבימינו. ולא עוד אלא שאפילו על העבר הוא תוהה עדיין בלא יכולת להבינו כהלכה, כי חידה כבדה רובצת גם עליו. קל וחומר שאינו יודע לפענח את האותות הבאות, שהוא מנחשם ומלחשם בלי הרף. עומד הוא מול עיי־חרבות של שיטות הסברה, שביקשו פעם זכות לעצמן להיות מורות־דרך יחידות שאין בלתן, ומדדה עליהם מתל לתל בלי למצוא מנוח לכף רגלו. הודאות נעשתה ספקנות, והספקנות הקודמת העמיקה מעניתה. מרחץ־הדמים האיום צבע את הספקות בצבע בולט, המבהיק באדמימותו למרחק. שחה גבהוּתה של התיאוריה הכל־יכולה. בספירת חיי החברה, שבה מכריע האדם ורצונו ויצריו, שבה אפילו הטבע גופו נהפך לחטיבה אנושית, עמידתנו דלה וריקה על אף עושר הרעיונות וברקי העיונים.

ואל נא יפורשו הדברים שלא כהלכה: לא בזכות המבוכה מדובר כאן, כי אם על אסון המבוכה. תכלית האדם לראות נכוחה ולעשות נכוחה ולא לשגות ברואה. אולם עובדה היא, שדוקא בימי מסה והכרעה, שבהם זקוקה החברה לבינה יתרה ולראייה יתרה, לוקים החוּשים ואפלה יורדת לעולם. בשעה כזאת אין טוב מאשר לחזור אל היסודות הראשונים, אל עשרת הדיברות, אל האלף־בית. פשטותם של אלה, חין־ערכם, הסתברותם וחיוניותם הרבה מכשירים אותם להיות כוח מעודד ומדריך. כשם שבגלל הסגולות הללו הם נוחים להשכח ולהדחות לקרן־זוית. יסודות אידיאולוגיים מורכבים מגרים את שכלנו ואת הרגשתנו, מעוררים אותנו בחידוּשם ובתבענותם; מה שאין כן דיברות פשוטות, שכבר נעשו נחלת הרבים והכל מודים בהן. לפיכך אם יש אולי איזו ברכה בקללת הנאציזם שירדה לעולם, הרי זה בכך, שהוא כפר אפילו בשבע המצוות, שקדמו למתן תורה, וביטל את עיקר העיקרים, את ערך האדם. ובזה זעזע אף את השאננים שבאומות והכריחם להילחם עמו. אך חובה היא לומר את האמת, שלא הוא בלבד כפר בעיקרים אלה. כפירה זו נתגנבה ונכנסה גם לתוך חלקים מסויימים של תנועת הפועלים בעולם, אשר אמרה לכונן עולם חדש, סוציאליסטי. בפלפולים דקים וגסים הכשירו את הקרקע למוסר יחסי וליחוס מוסרי חדש. הפלפולים האלה נדבקו כצרעת במוחה ובלבה של האנושות. וכל־אימת ששאלה גדולה עולה על הפרק, אשר פתרונה דורש אמת־מידה אנושית, מיד מתיצבים פלפולי היתר ואיסור, המשמשים עלי־תאנה ליצרי שנאה וחבלה ישנים־נושנים ומעוותים את הישרה.

ב

אילו היו היחיד והחברה משווים לנגד עיניהם תמיד את נקודת־המוצא ואת נקודת־המטרה כאחת, אילו זכרו את האלף־בית של שאיפתם, את האותיות של האידיאל, ודאי היו זוכים לקנה־מידה אמיתי במעשיהם. אבל הדבר אינו כך. טוב איפוא לחדש בזכרוננו כמה מן הנחות־האב של תפיסתנו הסוציאליסטית.

אל“ף: חיי האדם הם הערך העליון והמוחלט. כל שאר הערכים כפופים לזה ומשמשים אותו. הזכות לחיות אינה יכולה להיות על תנאי ולא מוגבלת ע”י שום שיקולי־דעת תכליתיים מצד מישהו, ולא מנוצלת ע"י לחץ חמרי או רוחני. מה שמסייע להתעצמותם של חיי האדם ולהתפתחותם – כשר, מה שמזיק להם – פסול.

בי"ת: זכות ההגדרה העצמית נתונה לכל יחיד, הן בעולם הרוח והאידיאות והן בעולם החברה והעשייה. אין זכות זו בגדר ערעור, הואיל והערעור עליה מערער את עצם קיומו של האדם בתורת בן־חורין. לפיכך חובה היא ליתן לכל אחד חירות הדיבור, ההבעה וההתאגדות החברתית.

גימ"ל: תכלית החיים וטעמם בפיתוח האישיות של היחיד וסגולותיה השונות. כל יחיד לא זו בלבד שהוא רשאי לגלות בגניזה שבנפשו את מיטב כוחותיו וכשרונותיו, אלא הוא מצווה ועומד על כך. הוא חייב להגשים את עצמו, להוציא את עצמו מן הכוח אל הפועל. כי היחיד הוא הישוּת הראשונית, הממשית ביותר, בעולם־האדם, והוא חותך חיים לחברה ולמדינה, ולמין האנושי.

דל"ת: לכל יחיד יש מצפון אישי וחברתי, המצווה עליו לדון מעשים ומאורעות ויחסים בחברה לכף חובה או לכף זכות. המצפון הזה הוא יסודו של עולם. הוא הפנס העיקרי המאיר את הדרך. בהעדרו משתררים עוורון ואפלה. באין מצפון אישי אין מצפון אנושי, יש רק מליצה בעלמא. מצפון זה עשוי להתעקם ולהסתאב במסיבות־חיים מסויימות או בהשפעת חינוך גרוע, אך הוא חי וקיים ופועל תמיד, רק עליו אפשר לסמוך. הלחץ החיצוני או הכפייה על מצפונו של היחיד מבשרים את ראשית התמוטטותו של העולם האנושי התרבותי.

ה“א: כל אדם אחראי לגורל הכלל, והכלל שוב אחראי לגורל כל יחיד. אין כלל מחוץ לתחום יחידיו, ואין יחיד מחוץ לתחומי כלל. כלל בלא יחידים הוא הפשטה ריקה, שאין הדעת סובלתה; יחיד בלי כלל, בלא אומה, אינו יכול להתקיים אפילו שעה אחת. החברה מצווה לקיים כל יחיד שאינו יכול עוד לקיים את עצמו אם מחמת זיקנה או מחמת שניטל הימנו כושר עבודתו בדרך אחרת. וכן חייב היחיד לשקוד על טובת הכלל ע”י ויתור מועט או מרובה מדעת ומתוך הכרה על הנאתו או ע"י מעשה־שירות למענו, כדי ליפות את כוחה של החברה למלא את היעודים המוטלים עליה.

וא“ו: כל פעולה כלכלית או מדינית או ציבורית, הנעשית ע”י החברה, המדינה או המפלגה, צריכה לקבל את אישורה של החברה כולה או רוּבה. בענינים כלליים, הנעשים לטובת הציבור כולו, אין לסמוך, בשלב־התפתחות זה של האדם, על נדבת־לבו של היחיד בלבד, אלא יש צורך להתקין איזו סמכות של הכלל. סמכות זו של הריבוי המאורגן, אם בדמות מדינה הומאנית ואם בדמות חברה או עדה, היא תולדת הנסיון האנושי וכורח־החיים. כל יחחד מפקיע, כביכול, מרשותו חטיבה קטנה של חופש ומעביר אותה מרצונו לרשות הכלל המאורגן, לשם ביצור החופש והאדרת החיים. אולם שלטון הכלל בכל צורה שהיא חייב לקבל גושפנקא של כלל־היחידים. הם בוחרים בנציגיהם וקובעים את גבולות שלטונם, מחייבים את פעולתם או שוללים אותה.

זיי"ן: תמצית התפתחותה של התרבות האירופית וערכה מגולמים במשטר החירות המעניק זכויות שוות לבני אדם, המטיל חובת עבודה על הכל, המאפשר לכל אחד להינות מן הנכסים החמריים והרוחניים והנותן סיפק בידו לפתח את אישותו. אי־שוויון הוא אבי כל צרה חברתית ומדינית. אין טבע האדם סובל משטר, המפלה בין אדם לאדם, בין דם לדם או בין מעמד למעמד. דוקא בתקופות של מהפכות, שבהן מעמדות עולים ויורדים, וקערות של סדרים נהפכות על פיהן, ויחידים מתעשרים ומתרוששים, ושושלות נובלות ונוצצות – דוקא בימים כאלה מתגברת הכרת השויון בלבות האנשים ונעקרת כל מחשבה בדבר אי־שויון מלידה או בחסד־אלוה. אפשר לשעבד אדם ולשלוש ממנו את זכויותיו לעונות קצרות או ארוכות, אך סופו לגדע בריחים ולנתק כבלים ולצאת לחירות.

חי"ת: הסוציאליזם, שראשיתו נעוצה באותה תקופת־קדומים, שבה החל האדם להתקומם על העוול ועל הרע ולשאוף לעולם מתוקן יותר, – אדיר חפצו לכונן חברה אנושית טובה יותר. על אף גווני התפיסה והתוספות למיניהן יש בו בסוציאליזם ההומאניסטי סימן־היכר אחד משותף: הוא שולל את סולם־המעלות המעמדי ומחייב את סולם־המעלות בערכין; הוא מתעב את קידוש האמצעים הטמאים למען מטרה נעלה וחותר לאחדות שלמה בין הדרכים והתכלית הנרצית; הוא רואה את האדם הקונקרטי, החי והקיים עכשיו, במקום זה ובשעה זו, כנושא העיקרי והממשי של שאיפת התיקון והמהפכה; הוא כופר בזכותו של איזה מכשיר שהוא, בין בדמות מדינה ובין בדמות מפלגה או כת צבאית, לרכוש לעצמו בעלות עליונה על חיי האדם והחברה, הואיל וכל אלה אינם אלא כלי־תשמיש של האדם והחברה ולא תכלית בעלת חויה עצמית עריצה ונוגשת. היפוכו של הסוציאליזם הזה הוא הדיקטטורה לכל צורותיה, המיישנת את היחיד ואת הכלל בשיר־ערש של ארעיות. “אמצעי־דיכוי־אלה”, אומרת היא בנעימה חייכנית שיש בה כדי להמית, “אינם אלא ארעיים עד שייעקרו האלמנטים המזיקים”. אך זוהי הבחנה של תוהו. לא מצינו בהיסטוריה אפילו מקרה אחד, שעריץ בא והודה לפני הפמליא שלו: עברה הארעיות ובאה שעת־הקבע, מכאן ואילך לא אוסיף לערוץ את בני עמי, אלא אכפף להם לרצונם. זוהי האוּטופּיה הנוראה ביותר והמסוּכנת ביותר, שהיתה מימות עולם. עשבים יעלו בלחייהם של דורות רבים והעריץ לא יצא בדימוס. אם לא יהיו חוטאים, ימציא אותם, ובלבד שיהיה לו את מי לבער ולהוכיח, כי עדיין יש צורך בו. מי שאינו רואה זאת ומפטיר: אמצעי־ארעי, או דיקטטורה של פרולטריון עד שיעבור זעם וכו', הריהו נעשה שותף־בפועל להרס העולם, כאותו עכביש שבאגדה שהוסיף קורט של אש לחורבן בית המקדש.

ג

ובשעה שאתה בא ומנסח כמה דיברות־יסוד של תפיסתך הסוציאליסטית שאינן הולמות משטר־הגשמה מסויים, מיד באים מקשנים ומקיפים אותך בשאלות של סתם: ואתה כלום אינך מודה, שצריך להרוג את הפושעים ואת הרוצחים הפאַשיסטיים? אם כן, הלכה חמורך! שהרי גם אתה אינך מודה בזכותו של כל אדם לחיות. וכיוצא באלה שאלות, שכל עיקרן לא בא אלא להוכיח שכולם רשעים ואין צדק בארץ, וכל צורות הסוציאליזם מוליכות לדיקטטורה ולמעשה־אלימות.

לפיכך יש צורך בימינו לחזור ולהדגיש, כי הדוגל בסוציאליזם אנושי, אינו גורע עין כלל וכלל מן המצבים השונים והמשונים, המחייבים מלחמה בפשעים ובפושעים, וביעור הרע באמצעי־שלטון וכוח. אדרבא, דוקא מי ששואף באמת לחברה מתוקנת ומשתדל לכוננה לאלתר, בכל מקום שאפשר – יכול ורשאי גם לדון בכל חומר הדין מבעירי תבערה ותליינים ומתעללים.

יחידים וקבוצות אנטידימוקרטיים, החותים גחלים על ראשה של הדימוקרטיה, לא יינקו. אסור שיצאו נקיים. הן זאת היתה אחת התקלות העיקריות של המשטר הדימוקרטי, שאיפשר להם למהרסים פנימיים לנפץ בכשילים ובכילפות את יסודות החברה, שבצלה הסתופפו ומחסותה נהנו. כל חברה דימוקרטית מלוכדת, שרצון לה לחיות וליצור ערכין ויכולת לה להתקין חיים נכוחים, מן הדין שתהא מושתתת על סכום מסוים של עקרונות והנחות משותפים, ערכי רעיון, חוק ומעשה. ולאחר שרובה הגדול של החברה הגיע לידי קביעת משטר מסויים בדרכי דיון ועיון דימוקרטיים, שוב אין המיעוט בן־חורין לעשות או לחדול ככל העולה על רוחו ולחלל חוק ולהפר ברית. ובמידה שהוא פוגע בנימוס, עובר על חוקים, משבית מנהגי־חיים וחותר תחת מוסדות ואשיות – הריהו עבריין ודינו כדינו.

עונשין אלה, שייענשו עבריינים לפי חומר פשעיהם, תריס הם בפני הורסי חברה. רשאי רוב דימוקרטי במדינה, השליט על פי כללי הדימוקרטיה והעומד מפקידה לפקידה לפני בקורת העם, לשמור על יסודות משטרו האנושי גם אם שמירה זו מחייבת ליטול מן המיעוט, מקעקע את כל הבירה, כמה זכויות ואף לבער יחידים פשעניים מן העולם. וכשם שאיולת היא להלחם עם חיות רעות הפורצות לתוך ישובי בני אדם, באמצעים רוחניים רכים, כך איולת היא להלחם בנאצים רצחניים באמצעים דימוקרטיים רגילים. יש לשים חָח באפס ורסנם. האלימות היא כאן רע הכרחי. הבא להרגך – השכם להרגו. ברם, רע זה אם כי הוא הכרחי ולא יגונה, הרי גם לא ישובח. רצוני לומר, שיש לראות תמיד את מעשי־האלימות כרע ולא לשיש אליהם. האידיאולוגיה של היתר־דמים והחינוך לרצח־של־מצווה אינם מסוכנים פחות מן המעשה עצמו.

כללו של דבר: הסוציאליזם ההומאניסטי היה ויהיה סוציאליזם לוחם, העומד על נפשו ועל נפש נושאו, המגן על הישגיו בכל כוחו ובכל מאודו. פחות מכל סוציאליזם אחר הוא מוכשר לפשרות בתחום המטרה שלו. סוציאליסט אמיתי אינו מוותר לעולם על קנה־המידה האנושי שבידו, ותמיד הוא שואל: מועיל מעשה זה או זה לאדם, אם לאו? הלו הוא אם לצריו? המשמש הוא אותו, או איזו מטרה זולתו? שום פתקים ואֶטיקטות ותארים לא יתעתעו את דעתו. הוא יביט ללב כל משטר ולנפש כל פרוגרמה ולרוחה של כל ממשלה. הוא ידון אותו לפי מעשיו ולפי תורתו כאחד.

אנו שרויים עכשיו בתוך דמדומי ימי־הבינים. הכל מתנבאים לעולם חדש, לסדר־חיים מתוקן יותר. אנו שומעים כבר את אנקת הצעדים הראשונים של האנושות, העולה מן הרחצה האדומה וכולה פצע וחבורה ואין בה מתום. המלחמה לא יישרה הרבה הדורים ולא פישטה את העקמומיות שבלב, לא של היחיד ולא של החברה. הנסיונות המרובים נעשים עכשיו בתחום העיצוב המדיני גם אם יצליחו, לא תהא בהם ערובה לתיקונו של עולם, כל עוד לא יעוצב גם דיוקנו החדש של האדם הסוציאליסטי. והאדם הזה לא יצמח בשטר מדיני וחברתי מדכא, העושה אותו מרכבה למטרות זרות לרוחו ולרצונו. החברה החדשה בת־החורין היא היצירה הרכה והעדינה ביותר, שלא תקום ולא תכונן אלא ע"י אדם בן־חורין, שדעתו נשמעת וערכו ודאי. אם התיכנון הכלכלי רב המידות, שעוסקים בו עכשיו ברחבי־העולם, ישמיט מחוגי־ראייתו את נפש האדם ואת צרכיו האמיתיים ואם הוא יביא אותו במנין כאובייקט בלבד ולא כסובייקט, – שוא תיכנו מתכננים. אפשר למות מחמת חוסר תיכנון כשם שאפשר לגווע מתוך שפע של תיכנון. לא הסיסמאות עיקר, אלא הכוונה האנושית הצפונה בהן ותוכן הגשמתן. רק קנה־מידה אחד לא הכזיב ולא יכזיב: היחס החיובי המוחלט לחיי אנוש ולערכו – האדם כתכלית־התכליתות.

תש"ה

בין שאר הקבוצות האנטי־דימוקרטיות, הרוחשות בסתר ובגלוי באמריקה בצבצה ועלתה אחת בעלת פרצוף מיוחד, הדוגלת בטכנוקרטיה. פתע־פתאום רמה קרנה של אותה חבורה, שיותר משהיתה ענין רציני היתה משמשת חומר לשעשועים ולליצנות. ביום בהיר אחד קמו בני אמריקה משנתם והוגשה להם פרוגרמה חדשה, שנדפסה בלמעלה ממאה עתונים בתורת מודעות־ענק, המשתרעות על עמודים שלמים. והפרוגרמה היא מין כל־בו: היא מבטיחה נצחון מהיר, פתרון כלכלי לכל השאלות, משטר לאומי חדש, אמריקניזציה וכו'. היא דורשת לאסור פרסומם של דברי־דפוס בלשונות לועזיות, להפסיק את השידורים הלועזיים ברדיו, לבטל את ההסתדרויות בלשונות זרות, בין אם אופין תרבותי, חינוכי, מסחרי או מדיני. וכבר יש לה תלבושת אחידה בגוון אפור, צי של רוכבי אופנוע שאף הם בצבע אפור, ואפילו סמל מיוחד פשפשו ומצאו להם, סמל, המכונה בשם “מונאַד”, והם מכריזים עליו, שהוא “עתיק מן הסוואַסטקה של הנאַצים”. הם מצויידים במכשירים רבים ובממון, וכנראה גם באהדה של חוגים מסויימים. וכבר היו מקרים, שהם עצרו הולכי דרך תמימים והטילו כלפיהם את הדרישה: “דבר אמריקנית!”… כל הליכותיה ומנהגיה של כת זו מעלים את זכרו של הקו־קלוס־קלאן, כמובן בצירוף ההלכות וההויות שנתחדשו בינתים בעולם. ואמנם העתונות הפרוגרסיבית, וביחוד היהודית באמריקה קוראת להם בשמם המפורש: הנציונלסוציאליסטים שלנו. הם פאשיסטים תוצרת אמריקה. אותם פיטומי מלים, אותה קטורת ואותה חלבנה. יש כאן גם שנאת עמים אחרים, גם שנאת יהודים, גם הדגשת היסוד הביתי, המקורי כביכול, וגם סיסמאות ונושחאות מפתות. אלא שהנושא הוא מעמד מיוחד במינו, מעמד הטכנאים.

מהי איפוא טכנוקרטיה זו? מה חבוי בחיקה? האם מקרה הוא, שדוקא ממנה יוצא צפעוני חדש? או שמא מיועדת היתה זו מתחילת ברייתה להעמיד וולדות כאלה, להגדיל את האפלה בעולם ולהיעשות שותף בטשטוש צלם האדם וערכו?

הטכנוקרטיה היא תורה כלכלית וחברתית, השוללת את כל שיטות הכלכלה הקיימות עתה בעולם. היא מבקשת ליצור כלכלה תוכננת ומחודשת המסורה כולה לרשותם של טרנאים. טוענים הם, כי העסקנים וכל שאר מנהיגי הדור נכשלו ולא השכילו להשכין סדר בעולם. הם לא יכלו לעשות זאת, משום שלא עמדו על סוד ההתקדמות הטכנית ותוצאותיה. המכונות נשתכללו ונתרכבו, ובסיוען אפשר לייצר שפע רב של נכסים להנות בהם את הבריות ולספק את צרכיהם. אולם שיטת המחירים, הנהוגה במשטר הכלכלי הקפיטליסטי, הריבית, הכסף, הקבלנות הפרטית וכו' – מעכבת. בעטיה נהפכים ההישגים הטכניים הכבירים למאֵרה. מליוני פועלים מנושלים, מפוטרים, שרויים ברמת חיים נמוכה ומתנוונים. אם מעמד המהנדסים והמכונאים יכנסו בעובי הקורה וינהלו את משק הלאומי והעולמי בהתאם לתכנית מדוקדקת, ישתרר משטר כלכלי וחברתי מצויין במעלות רבות. לפי חשבונם ישוחררו כל הנשים מעבודה ורק הגברים מבני 25 עד 42 יצטרכו לעבוד ארבע שעות ביום וארבעה ימים בשבוע. נקודת־המהפכה של הטכנוקרטיה היא איפוא בהצעה: לבטל את הכסף כקנה־מידה להערכה ובמקומו להתקין יחידת־מטבע טכנית, יחידת־מרץ. ה“ארג”, הקילווואט, החשמל וכוח־הסוס הם ישמשו תעריך ויקבעו מחירים.

לתורה זו, שלא נמסרה כאן אלא דרך נוטריקון, יצאו מוניטין בשנת 1928, עם פרוץ המשבר העולמי הגדול ועם גידול האבטלה בארצות הברית. ראש־המדברים שלה היה הווארד סקוט. תלמידים רבים קמו לו וכמעט בגל המדינות שנוסדו חברות טכנוקרטיות. ואעפ“י שהנוהבים אחרי שיטה זו, כמו אחרי כל שיטה חדשה, היו ממחנות שונים, היו טבועים בה מתחילת ברייתה קוי־פנים פאשיסטיים. הפשטנות, המדלגת על גבי תהומות ומוורידה את הדברים, היתה סגולתה המיוחדת. ההתפארות, שהיא מצאה את “אבן –החכמים” ובכוחה להתיר את חידת החברה, היתה מנת־חלקה. תעמולתה פנתה אל היצרים של קהל־השומעים והבטיחה לו לשחרר את האשה מן העבודה, להפחית את זמן העבודה ולהעניק לעובד חיים דשנים ושמנים. היא הבטיחה לו “להגשים את רצונו של העם” ולהכניס “ריאורגניזציה במקורות העושר הלאומיים”. המביטים שזהו אגוז שקליפתו נוקשה ותוכו נבוב. ואמנם לא עברו ימים מועטים ו”הטכנוקרטיה" התיצבה על אותה אדמה, שעליה עומדים היום כל המתעתעים והשטנים של המין האנושי.

ראויה כת זו לעיון מיוחד גם בימים אלה, ואולי דוקא בימים אלה. ולא מצד שיטתה הכלכלית או סיסמאותיה, אם כי גם הן גונזות בקרבן עקמומיות־מוח וערמומיות־לב. שהרי כמה וכמה שיטות איכא בשוקא, המעמידות פנים כאילו הן דורשות טוב ואילו לאמיתו של דבר הן כסות־עינים לאלימים ולחמסני־עולם. אולם מה שטעון חישוף שרוי דוקא בשדה־הראיה הפסיכולוגי ולא האידיאולוגי. יש לבדוק מה משמעותו האובייקטיבית של משטר, אשר זוקפי־מכונות ומפרקי־מכונות יהיהו בו המושלים־בכיפה. מהי ההשפעה היוצאת מן השלטון־על־המיכניזם וכיצד נחקקת זו בנפשו של בעל־השלטון. איך ישתקף העולם האנושי בעיני טכנאים שאין לפניהם אלא הטכניקה ומהו הערך שהללו יהיו מיחסים ליחיד, לפרודה קטנה זו של כוח, שאינה עולה במנין בתוך הטכניקה העולמית האדירה.

המושכל הראשון, שאינו טעון כל תוספת של בירור כאן, הוא, שההתקדמות הטכנית כשלעצמה איננה מחייבת הפרחת הנשמה האנושית. ההישגים המוכניים עשויים להגדיל את אשרו של האדם. אולם הסכנה צפויה מאותה שעה, שגורסים טכנוקרטיה, היינו, שלטון המכונה והמכונאי. גם התגלית והאמצאה הן פרי הרוח האנושית, גם בהן גנוז ניצוץ אלהי. אך הפולחן הטכניקה והוצאת “השם המפורש” מתוכה הופכים אותה לגולם, העלול להחזיר את העולם לתוהו. אין דבר נורא מזה, כשנהג־מכונה, או מהנדס גשרים, או מכונן בבית חרושת קם ואומר: הואיל ואני מוליך ומעביר כוחות חשמל להניע בהם את מנגנון הייצור, הריני מיועד גם להוליך בני אדם ולהניעם כרצוני. הלך־רוח זה הוא לצערנו העמוק נחלת רבים בימינו, וביחוד של אלה האוחזים ברסן השלטון. גם המדינה נהפכה למין מפעל חשמל ענקי, שהוא, המושל, רוכב על גבו, ברצותו יניע אותו לכאן וברצותו ישבית את מהלך כל גלגליו ואופניו. יש רק ספירה אחת בחיי החברה, שיותר משהיא ספירת חיים היא ספירת מוות, אשר בה מוצדק עדיין סדר מיכני מסויים: הצבא והמלחמה. אולם גם בספירה זו אין לראות את החייל כבורג קטן בלבד ויש להניח לו מקום ליזמה ולחירות אישית מסויימת. רוח הצבא אינה פחות חשובה מן המשטר והצייתנות. והרי המלחמה היא פורענות ארעית לעולם, שעת חירום, פיקוח נפש ולא סדר נורמלי נכסף. ואילו הטכנוקרטים והנוהים אחריהם רוצים להשליט את המכונה ואת המכונאי על האדם בימי שלום דוקא. ולא עוד אלא שגם בימי מלחמה כבימינו, בשעה שההרס והפיצוץ הם חזיונות הכרחיים, נודע ערך גדול ליחסו של המהרס, אם המעשה הוא אצלו בחינת “הכרח לא יגונה”, או שהוא מלווה שמחת־חורבן וסאַדיזם כולנו שמחנו ל“הפצצות־האלף” של הבריטים בגרמניה, משום שהרגשה היא בנו, שאין לנצח את הדרקון הזה אלא בדרכים אלה. אולם עם זה מקנן בנו עצבון עמוק על חיים המתכסים במשאון ובעיי מפולת. לא כן חושב ומרגיש למשל, “הטכנוקרט” ברונו מוסליני, בנו של הדיקטטור הפאַשיסטי, אשר נשלח בימי מלחמת איטליה־חבש “להפיץ תרבות” באוירונו “ולבטל את העבדות” הנהוגה שם. הוא, הטייס המומחה, שהמריא לעילא ולעילא במכונת־התעופה שלו, כתב בדו"ח שלו בין השאר:

“היתה שומה עלינו להעלות באש את ההרים המיוערים, את השדות והכפרים הקטנים. כל זה היה מעשה־שעשועים רב. הפצצות נתפוצצו עד שנגעו בקרקע ונהפכו לעשן לבן וללהבה אדירה, והעשב היבש התחיל בוער. חשבתי על הבהמות: אל אלהים, כמה דלקו־דהרו! לאחר שנתרוקנו חגורת הפצצות, התחלתי משליך פצצות בידים. היה זה מעמד מבדח ביותר: מחנה גדול מוקף עצים גבוהים וקשה לפגיעה. הייתי צריך לקלוע בזהירות ובדייקנות אל גג־התבן ולא הצלחתי להשיג את המטרה אלא בקליעה השלישית. העלובים הללו שהיו בפנים, בראותם כי גגם בוער, קפצו החוצה וברחו כאחוזי טירוף. כחמשת אלפים חבשים כלו בעשן לאחר שהוקפו ע”י גלגל של אש, מחזה של גהינום ממש…"

תיאור עליז זה, בדיחות־דעת זו, הם סימן לכך, שהרגש האנושי הרגיל, רגש החמלה וההשתתפות, כבר פקע. ואילו היה ענין זה נחלתו של מוסיליני בלבד, לא היה כדאי לטפל בו. אך דא עקא: כך מביטים כל אלה, שתודעתם האישית יונקת מן הטכניקה, שהמכונה נכנסת לתוכם כמין דיבוק. באֶרטראַנד ראסאֶל מבאר בספרו “כוח” את הענין על זה האופן: אלה, שרנו להם הרגל לשלוט במיכניזם אדיר והגיעו בזכות זו גם לישי שלטון על אנשים, מביטים על הכפופים להם הבטה אחרת לגמרי, על אורחם ורבעם, על ערכם וחשיבותם. משל למה הדבר דומה, לקן־נמלים, שכל אחד מאתנו הרס לא־פעם בחייו. לאחר ההרס עומדים היינו שעה קלה ומסתכלים בעינים משתעשעות במבוכה ובחפזון, שהשתררו בקן זה ע"י מעשה־החבלה שלנו. ועוד משל: אדם העולה על הקומה העליונה של מגרד־שחקים בניו־יורק ויביט למטה על פני תנועת העוברים והשבים, שוב לא יראה פרצופי בני אדם ולא ירגיש, כי חיים רוחשים ביצורים הללו שלמטה. הכל מתלבש לעיניו בדמות פיגורות מוזרות, המתנועעות כצללים מצחיקים. ואילו היה מישהו מזויין, כמו יופיטר, באבני־אש, היה בא לידי נסיון להטיל אותם לתוך ההמון ממש כבמקרה קן־הנמלים. זהו פשר ההרגשה, שתקפה את ברונו מוסולינו בשעה שהשקיף מבעד לאוירונו על החבשים הרדופים והמבוהלים.

המתמכר להשקפת־עולם טכנוקרטית, בעל כורחו יראה את האדם ראיה בלתי־פרסונלית, סתמית, אלמונית. יהי התפקיד שיימסר לידו מה שיהיה, הוא יתרגל לסלק אבני־נגף והתנגדות בדרך הנוחה ביותר: על ידי השמדה מלמעלה מתוך פרישה גמורה מן האקלים ומתנאי החיים של המתנגד. אם בדורות הקדמונים היו יריבים תוקפים זה את זה בחנית או בקשת והיה קיים מגע אנושי ביניהם, הרי בדור הטכנוקרטיה לא יהיה צורך בכך – ולא בימי מלחמה הכתוב מדבר, – משום שכפות רגליו של היריב תינתקנה לגמרי מן האדמה.

קל וחומר שמשטר טכנוקרטי כללי הוא פורענו לעולם. שלטון־של־מעטים, המורכב מומחים טכניים מכל הסוגים, שברשותם האוירונים, האניות, תחנות הכוח, ההובלה הממונעת וכו', יוכל להקים את הדידקטטורה המסוכנת והאיומה ביותר שהיתה לעולמים. ברית של טכנולוגים מדעיים תהא מסוגלת להרעיב איזור מורד, לשלול ממנו אור וחום חשמלי, לאחר שתעשה תחילה את כולם תלויים במקורות אלה. היא תוכל להפיץ רעל ובקטריות, וכל התנגדות תהא נידונה לכשלון מראש. ואנשי השלטון יתנהגו עם בני האדם כדרך שהם נוהגים במכונותיהם: כמשהו דומם ונטול־חיים, שחוקים שולטים עליו ואשר המטפל בו יכול לכוונו כרצונו ולטובתו. זאת תהיה עריצות נוראה מכל נורא.

לכאורה מסייעת המלחמה הנוכחית להתפשטותה של ההשקפה הטכנוקרטית. שהרי אנו נושאים את נפשנו לטכניקה, שממנה תבוא ישועתנו, שתמציא לנו כלי־משחית משוכללים כדי להכריע את האויב. אנו מעריכים את החריצות הטכנית, את השליטה במכשירי הטייס והיריה ואת ההצטיינות במעשי־השמדה. אעפי"כ אין זה אלא למרעית־עין. הטכנוקרטיה אינה תפיסה, שהטכניקה הולידה אותה. אדרבא, היא היתה שרירה וקיימת לפני התקדמותה של הטכניקה. זוהי תפיסה של רודפי שלטון ומנאצי האדם החפשי, המסתמכת בדורנו על הנימוק הטכנולוגי. העריצות מפשפשת ומוצאת לה בכל דור לבושים חדשים וטעמים חדשים. הכל תלוי בנו, בחינוכנו, בהסברתנו, ברצוננו. בעצם הימים האלה, שבהם אנו שמים מבטנו בטכניקה, מוטל על מורי האנושות ומחנכיה להצביע על האמת החיה תמיד, ששום מבול של אש ודם לא ישטוף אותה: שלטון האדם על המכונה ולא שלטון המכונה על האדם – הוא מטרתנו; משטר דימוקרטי שבו בוחר הרוב במי שרצוי לו ובמה שרצוי לו, הוא משא־נפשנו ולא משטר טכנוקרטי, שבו משתלטים המומחים לחשמל ולחרושת על גורל החברה.

רמז מעודד לכוח ההבחנה של ההמונים אנו מוצאים בעובדה, שהטכנוקרטים באמריקה, היו בין ה“איזולאציוניסטים” והתנגדו, כביכול למלחמה, בעוד שדוקא הדימוקרטים החישו את בואה. ומצד שני דוחקים הללו את הקץ ויום יום הם דורשים את השלום “בלי מנצחים ומנוצחים”, בעוד שאוהבי־אדם אינם רוצים להכנס אפילו במשא ומתן עם היטלר והמיקאדו בעסקי שלום, אלא גמרו אומר ללמדו פרק בהלכות דרך ארץ בעזרת אותם המכשירים, שעליהם גאוותם של הטכנוקרטים. סימן הוא, שאפשר לרתום את ההתקדמות הטכנית לשם מטרות אנושיות בלי להשתעבד אליה ולסגוד לה.

גם אנחנו בארץ, העוסקים בבנין מולדתנו, טבעי הוא, שבין שאר המסכתות תתחבב עלינו מסכת כלים חיבוב מיוחד. שהרי אין בנין בלי מכשירים ובלי טכניקה. ברם, מתגנב והולך לתוכנו גם פולחן הכלים, וזה איננו יכול להחשב כצד זכות לנו. השאיפה לחינוך הומאניסטי הולכת ונדחקת ע"י רדיפה אחרי ההשכלה הטכנית־מקצועית. הילדים בישובים החקלאיים שלנו מסגלים לעצמם בקלות ובמהירות את כושר־השימוש במכונות המורכבות ביותר. דבר זה יש בו כדי לשמח אותנו, שהיינו עם חוסר כלים, המתווך בין עושיהם ובין המשתמשים בהם. אולם יש חשש להפרזה יתרה, לאבדן חוש המידה ומוטב לשים לב לכך בעוד מועד ולא לפטור את החזיון הזה בביטול. ההויה החברתית והלאומית שלנו היא רכה בשנים וחסרת מסורת. היא מתרקמת על ידינו ולעינינו. היא צריכה להיות מלכתחילה בעלת מגמה עשירה וממוזגת בכמה וכמה יסודות. הטלת דגש חזק באחד מהם, עשויה למעט את הדמות כולה.

תש"ב

כשם שמרובים המדרשים ועבודות המחקר בשדה הכלכלה הקאַפּיטליסטית, הילוכה ומגמת התפּתחותה, כך מועטים הם העיוּנים בדבר מהותה ושמותה של כלכלת העתיד הסוציאליסטית, הרכבה ואופן תיפקוּדה. ואין תימה. לא היה זה לפי רוח הסוציאליזם המדעי החמוּר לתאר את תוכן האפשרויות למשטר כלכלה וחיים סוציאליסטיים ודמוּת דיוקנם, שהרי הנחת יסוד היא לו, שלא להנבא ולא לפייט, אלא להיות שותף מחשבתי למהלך הממשי של ההיסטוריה ולשוות לו לצומח ועולה צורת חוקה קפדנית. לפי תורה זו – ובדין – אין הסוציאליזם אידיאל מופשט, שנבדה מאידך גיסא של המציאות והוטל עליה מאונס, כי אם הוא הגבה על צרה קאַפיטליסטית קונקרטית, הגבה שטופחה על ברכי המציאות עצמה. המחשבה מקושרת למהלכה של המציאות ונכבלת על ידה. כל נסיון להעלות קוים בקלסתר פניו של משטר הכלכלה והחברה הסוציאליסטי, נדון היה כהזיה, כאוטופיה, כנטיה חלילה, מן המסלול המדעי.

ספרו הקטן של אדואַרד היימן¹ הוא נסיון נועז ונכבד לקבוע את צורת משטר הכלכלה והעבודה עם התגדמות הסוציאליזם. המחבר יודע, שאם כי יש לנו צורך הכרחי ב“אוטופיה” כזו, “אין בכל זאת להגיד כלום בלא תנאי מפורש לקבל הגוהתיה של המציאות העתידה לבוא”. אולם חשיבות גדולה נודעת לזה שנהא מבהירים לעצמנו בכל הנוגע לאפשריות העקרוניות של משטר כלכלי רציונאלי המכוון למטרות סוציאליסטיות. מן הדרוש שיהא נתון בלבנו חזון שוקק וחי של חיי חברה אנושיים המושתתים על סדר חדש, בתנאי דורנו וע“י אנשי דורנו. ואם אמנם אין לדבר על משטר־כלכלה סוציאליסטי ברוח מדעית ומוסדותית מוחלטת מאחר שמלכות האהבה וההתמכרות יכולה להיות מוכרזת ע”י נביא או פייטן, אך אי אפשר שתהא מתוארת על כל מוסדותיה תיאור־מדעי, הרי שיש בכל זאת מקום לתפקיד צנוע אבל חשוב: לדלות את הנאמר על מלכות העתיד מתוך ההווה ולבנות אותו באלמנטים של ההווה. הציור האידיאלי של משטר סוציאליסטי שנבנה באלמנטים של ההווה, צריך להיות מחובר מבחינה חיובית ושלילית למציאות הקאַפיטליסטית.

שתי תוצאות של הקאפּיטליזם הנובעות מפּרינציפּ אחד יסודי שלו, צריכות להבטל ע“י כל משטר סוציאליסטי: האנדרלמוסיה הכלכלית ושעבוד המוני הפועלים, שהם, כביכול, בני חורין בבחינה משפטית. זהו משמעה של התרסת הסוציאליזם החזקה והכפולה כלפי הקאפיטליזם. ומכאן נובעת גם התביעה הכפולה לסוציאליזם: הוא צריך להגשים סדר וחירות, חירות בתוך הסדר. “החירות איננה פרינציפּ מבודד וללא־מצרים: חירות אישית אפשרית רק בסתר כנפיה, בחסותה ובתחומה של החברה, הכלל, כשם שהסדר גופו אחד סופו להיפרע ע”י הרצון לחירות, אם אין הוא נוטל את החירות ועושה אותה בסיס לנדבכיו”. בזה ננעצה מטרתו של הסוציאליזם: משטר כלכלה חדש ומשטר עבודה חדש.

א. משטר כלכלה חדש כיצד?

אחדותה הסוציולוגית של האומה, כלומר, ביטול מחיצת המעמדות החוצצת בין בעלי קנין פרטי ומשוללי קנין, היא עיקר־עיקרים בשביל המשטר הסוציאליסטי. על ידה הושג סימן ההיכר היותר מובהק של המשטר הסוציאליסטי. בעלות מפעלי הייצור והקאַפיטליזם תועבר לרשותו של הכלל, אולם יחידות־המפעלים תמשכנה לעבוד כמו עד עכשיו ללא שינויים. זהו הצעד הראשון. אך בזה בלבד לא סגי. משום שאם רק תתחלף הבעלות אבל ההתחרות המפוצלת והפרועה של המפעלים והקבולות תישאר בעין, הרי המשטר החדש, כקודם לו, אינו בן חורין ממשברים וזעזועים, ותביעות עיקריות מאת המשטר הסוציאליסטי אינן מתמלאות כלל. צריך יהיה איפוא לפסוע פסיעה שניה ולהכניס את הכלכלה תחת רשותה של תכנית אחת ומאוחדת לשם שמירה מפני משברים ותמוטות. הצעד הראשון הוא תנאי מוקדם לשני, לפי שלא תיתכן כל פעולה שרשית ונוקבת בחידושה בלא כוח־שליטה ובעלות, הנותנים יכולת להגשים את התכנית המאוחדת. מפעלי הייצור יהיו קונים איפוא זה מזה ומוכרים זה לזה כאשר עד כה חומר־גלם ותוצרת לחצאין; שוק העבודה יספק להם כוחות העבודה ושוק הקאַפיטלים – אַשראי; הם יהיו משתדלים להפיק ממנגנון־הייצור שלהם עודפים, והכל בלא שינויים. – ברם, רק קאַפיטליסט כללי אחד יהיה קיים, החברה המאורגנת. אותו סימן היכר קאַפיטליסטי, הריוח הפרטי על חשבון העובד, ייעלם. גם לחברה הסוציאליסטית יהיו עודפים ורווחים, אך הם ישמשו למטרות אחרות ברשות החברה. במשטר של בעלות כללית יש לה לחברת העובדים המאורגנת כוח השליטה העיקרי בכל תחומי העבודה הגדולים והקטנים והיא תביא בהם סדרים לפי צרכיה. היא תהא יכולה להעביר זכות בעלות ושליטה לקבוצות וחוגים בודדים בגבולות של שמירה על צרכי הכלל. היא לא תסדר כל תחום עבודה בתוך אומה בת 65 מליון נפש באופן סכימתי לפי כלל קבוע ומוצק מלמעלה למטה. במדה שאין הסוציאליזם צריך להיות סכימה אפורה, במדה שהוא רוצה לחיות חיים רבי אנפין ועתירי צבעים, בה במדה שומה עליו ליצור רבוי של חטיבות: הנהלה עצמית בת שלבים של קבוצות גדולות וקטנות, שכל אחת נוטלת על עצמה אחריות רבה ככל האפשר לתחום־עבודתה ובצורות מצורות שונות, בדמות קהילה מקומית, או אגודה יצרנית או צרכנית, או משק מדינה, או יחידה משקית וכיוצא בזה. אי אפשר עדיין להפליג בפרטים, מלבד לקבוע את האפשרות והכרח של קיון הנהלה עצמית עשירת פרקים ואיברים על יסודות הבעלות והקנין הכללי. מטבת המשטר הכללי הוא שלא לוותר אף כמלוא נימא על הבעלות המאוחדת של החברה, כי אין להמיר את שרירות הלב והפריעות של הקנין הפרטי בשרירות ופריעות של קנין קיבוצי.

הקשר שבין המפעלים והעסקים יהיה ללא־שינויים: המקח והממכר, ההצעה למטה או למעלה מן המחיר וכל מה שמיוחד לדרך הפעולה של המשק הקאַפיטליסטי, יישאר בעין. אף “אם פרוצס כימי אחד ושוה מתרחש והולך בגופים חיים הנפלים זה מזה, לא הוכח מכאן שויון טיבם כלל וכלל”. גם משמעותם של מקח וממכר, היצע וביקוש, הורדת מחירים והעלאתם, אחרת היא כשהתנאים אחרים, כשהגוף שמבנהו הסוציולוגי אחר הוא לחלוטין.

המושגים המקובלים בדבר כלכלה סוציאליסטית מציגים לעומת משק השוק הספיקולטיבי של הקאַפיטליזם את משק התצרוכת, אשר ייצר רק לשם הספקתו של מעגל תצרוכת מסויים וקבוע מראש. האגודות הצרכניות, המהוות גם בתוך המשק הנוכחי מעגל־כלכלה נעול ובלתי ספיקולאַטיבי, משמשות להם קו ומשקולת. מלבד זה קיימת עוד שאיפה המרחיקה יותר לכת, החותרת להגיע למצב שבו יחולקו בפשטות המיצרכים לחברי הקהילה ע“י ביקורת מרכזית ואַף העבודה לשם ייצורם והבאתם לעולם תיקבע באופן מתאים מטעם הרשות. היימן סבור, שאם אמנם יתפוס הפּרינציפּ הקומוניסטי של חלוקה מרכזית מקום הרבה יותר חשוב מאשר כיום, הואיל והתצרוכת תהיה יותר אחידה ושות־קצב משהיא עכשיו, הרי את כל חללה של הכלכלה הלאומית הוא לא ימלא בשום פּנים. דוקא העמידה הקפּדנית על סיפוק צרכיהם של כל חברי האומה, לא רק הסטאַטיים, כי אם גם הדינמיים (כגון אלה הכרוכים בגידול מספר האוכלוסין), והתשמיש בכל תמורות הטכניקה והתקדמותה, מחייבים חשבון מדויק של השקעות בכל חוליית־הייצור ודרגותיו ושיקולן ההדדי, וזה לא כל ערך, אך מבחינה טכנית הכרח היא, באשר היא מאפשרת דירוג דק ונאות של תוכן הייצור בתחומי תצרוכת שונים, גם באלה שתהליכי הייצור וההכנה נמשכים זמן רב, ורק השקעות גדולות, שאינן נושאות פרי לאַלתר אלא עם סיומו של מחזור הייצור, מאפשרות לו למפעל ליטול על עצמו את הגשמתם. הרבית היא שקוצבת ושוקלת את הרנטביליות שבדבר, מאחר שעם גמר התוצרת וחתימתה צריכה היא להחזיר לא רק את הוצאות הייצור הכלליות, כי אם גם עודף בדמות של הרבית בעד ההלואָה. והוא הדין ברבית החסכון. אחד המקורות לצבירת קאפיטלים בשביל תהליך הייצור ושכלולו במשטר הקאפיטליסטי הם החסכונות הגדולים והקטנים של ההמונים. גם במשטר סוציאליסטי יישאר אותו מקור לשם מתן אפשרות לפתח ולשכלל את מנגנון הייצור ותהליכיו, הדרוש כל כך, ביחוד עם גידול מספר האוכלוסין. אולם סימן ההיכר הקאפיטליסטי – הבעלות הפרטית של הקאַפיטל הפרודוקטיבי – יעלם, באשר יצירת קאפיטלים אלה ע”י חסכונות נגד תשלום רבית, תשמש בשביל הרחבת כוחות הייצור אשר ברשות החברה, לטובת הכלל כולו. ואם מוציאים את ההיתר לצבור חסכונות מאונס, כאשר נעשה הדבר ברוסיה על ידי צמצום התספוקת להמונים, הרי אין מבחינה עקרונית כל היסוס להעביר אל תוך המשטר הסוציאליסטי את צורות החסכון ותשלום הרבית. ודאי הוא, שמפקידי החסכונות יתמעטו במשטר הסוציאליסטי, באשר לא יהיו היכולת והצורך לעלות במעלת המעמדות ע"י יצירת רכוש – האחדות הסוציולוגית תעכב בעד זה – אולם הצורך בהפקדת חסכונות יהא קיים במשטר, שלא ירצה לכפות סכימה של תצרוכת וחיים על היחיד וישאיר לו מקום להתגדר בו, לפי רצונו וכשרונו ותביעותיו הרוחניות. מהחסכונות תצמח טובה גם ליחיד ולחברה, ביחוד כשבכל מצב קונקרטי תוכל החברה להכניס ריגולציה ולהימנע מלקבל חסכונות, אם יהא צורך בכך.

מושכל ראשון הוא, שהכלכלה הקאפיטליסטית וגם הסוציאליסטית מצווה לנהל משק באופן רציונלי, היינו, להפיק יותר קנינים ומיצרכים מתוך פעולות העבודה וחמרי הגלם שנחסנים ועומדים לרשות הייצור ולהכין כל חפץ בהוצאות קטנות. אולם עדים אנו, שמדי בצע הקפיטליזם את הישגיו וכיבושיו הטכניים והפרודוקציוניים, הריהו מאיים להביא כלייה על האנושות בדמותם של משביר כלכלה מחזוריים, הנשנים מפקידה לפקידה. הרציונליזציה במשבר הקאפיטליסטי רגילה לגרור אחריה חוסר עבודה. סכום התוצרת אשר המכונה מביאה לעולם עולה על הסכום הקודם של עבודת הידים, בשעה שכוח הקניה פוחת והולך מחמת שהמובטלים מוצאים מחוגי־הלקוחות לגמרי או בחלקם המכריע ואין כל ביקוש לתוצרת נוספת, וסכומי הכסף שהיו משתלמים לפועלים כשכר עבודה, – שנשתיירו לו לבעל הקבולת עכשיו כריוח עודף, – אינם מספיקים כדי ייסוד מקומות עבודה חדשים, משום שמחיר הגלם ואמצעי־העבודה עולה כפל־כפליים ושכר העבודה אינו אלא קטע של הסך הכולל. סדורם החדש של המובטלים אפשרי הוא רק על יסוד של תוספת או צבירת קאפיטלים חדשה. אולם במסגרתה של הכלכלה הקאפיטליסטית כמשטר המודרך והמונחה ע“י אלפי רצונות מבודדים ומפוצלים ואבק־מגמות, נתונה גם הרציונליזציה וגם יצירת הקאפיטלים להחלטותיהם של יחידים, שאין ביניהם חיבור וקישור. רק תכניתיות ותכליתיות משקית, הכפופות לרצונו של הכלל ולטובתו עשויות להביא הצלה וסדרים. כל העולם משווע עכשיו לתכנית בעטיים של המשעבדים המעיקים, החל בשורות הסוציאליסטיים וכלה בשכבות המעלה הקאפיטליסטיות של ארצות הברית. התכנית תצטרך להביא לידי התאם את ההתקדמות הטכנית ויצירת קאפיטלים, את הדחקת־הפועלים והקלטתם החדשה. ברוסיה מנסים להשיג אותו התאם ע”י ההתקדמות הטכנית, שהגשמתה עולה בקרבנות עצומים של צמצום בכל ההישגים התעשיוניים; זה מתאים לקו הכללי של הפוליטיקה הרוסית. אם זה יעלה בידה, אין להגיד מראש. על כל פנים אין כל שחר לכך, אם באים ומהללים את רוסיה כארץ שאין בה חוסר עבודה ומובטלים, כל זמן שהיא נמצאת במצב של שכלול־הייצור ופיתוחו, היינו בתקופה של גאות הקוניונקטורה. בבנין המכונות עסוקים יותר פועלים מאשר לאחר שהכניסו אותן לשימוש בתפקידן. רק לאחר הנעת מכוני הייצור החדשים יתגלה, אם הם משולבים זה בזה ללא התנגשויות, ואם הם משמשים מקומות קליטה חדשים שנשתחררו מעבודת בנין המכונות. אולם בשביל גרמניה וארצות תעשיה מפותחות אחרות תיערך התכנית במגמה הפוכה, התשמיש בהפיכות ארגוניות וטכניות כאמצעי למניעת משברים יהא זהיר ומתון מאד בארצות הצפופות באוכלוסיהן עד להתפקעות, כשם שמצד שני אין להעלות על הדעת צמצום של תצרוכת ומצב ההספקה כזה הנהוג ברוסיה. ההתקדמות הטכנית תרוסן ותכוון, לפי שזהו סימנה המובהק של תכונת המשטר הסוציאליסטי ורוחו: הוא פוגע במכוון בראציונליות העיוורת של הייצור, הנעשית תכלית בפני עצמה, לטובת רציונליות יותר נישאָה ויותר עילאָה המופנית כלפּי האדם והוא לה לעינים. הסדרה הקוניונקטורה לא תסתפק בנקיטת חשבון מחירים, שהוא לבדו לא יבליט לעולם כיצד משתנה הביקוש לעבודה מחמת שינוי באופן הייצור. מתפקידה לשים עינה ולפקח על השתלבותם ההדדית על ענפי ייצור וחוליותיהם הבודדות ותפוס את חוקי הדחיה של כוחות העבודה ומשיכתם בשעת בנינם של מכוני הייצור ובשעת סיומם, הן מבחינה טכנית והן סטאטיסטית. כל ערך, אך מבחינה טכנית הכרח היא, באשר היא מאפשרת דירוג דק ונאות של תורן הייצור בתחומי תצרוכת שונים, גם באלה שתהליכי הייצור וההכנה נמשכים זמן רב, ורק השקעות גדולות, שאינן נושאות פרי לאַלתר אלא עם סיומו של מחזור הייצור, מאפשרות לו למפעל ליטול על עצמו את הגשמתם. הרבית היא שקוצבת ושוקלת את הרנטביליות שבדבר, מאחר שעם גמר התוצרת וחתימתה צריכה היא להחזיר לא רק את הוצאות הייצור הכלליות, כי אם גם עודף בדמות של הרבית בעד ההלואָה. והוא הדין ברבית החסכון. אחד המקורות לצבירת קאפיטלים בשביל תהליך הייצור ושכלולו במשטר הקאפיטליסטי הם החסכונות הגדולים והקטנים של ההמונים. גם במשטר סוציאליסטי יישאר אותו מקור לשם מתן אפשרות לפתח ולשכלל את מנגנון הייצור ותהליכיו, הדרוש כל כך, ביחוד עם גידול מספר האוכלוסין. אולם סימן ההיכר הקאפיטליסטי – הבעלות הפרטית של הקאַפיטל הפרודוקטיבי – יעלם, באשר יצירת קאפיטלים אלה ע“י חסכונות נגד תשלום רבית, תשמש בשביל הרחבת כוחות הייצור אשר ברשות החברה, לטובת הכלל כולו. ואם מוציאים את ההיתר לצבור חסכונות מאונס, כאשר נעשה הדבר ברוסיה על ידי צמצום התספוקת להמונים, הרי אין מבחינה עקרונית כל היסוס להעביר אל תוך המשטר הסוציאליסטי את צורות החסכון ותשלום הרבית. ודאי הוא, שמפקידי החסכונות יתמעטו במשטר הסוציאליסטי, באשר לא יהיו היכולת והצורך לעלות במעלת המעמדות ע”י יצירת רכוש – האחדות הסוציולוגית תעכב בעד זה – אולם הצורך בהפקדת חסכונות יהא קיים במשטר, שלא ירצה לכפות סכימה של תצרוכת וחיים על היחיד וישאיר לו מקום להתגדר בו, לפי רצונו וכשרונו ותביעותיו הרוחניות. מהחסכונות תצמח ריגולציה ולהימנע מלקבל חסכונות אם יהא צורך בכך.

מושכל ראשון הוא, שהכלכלה הקאפיטליסטית וגם הסוציאליסטית מצווה לנהל משק באופן רציונלי, היינו, להפיק יותר קנינים ומיצרכים מתוך פעולות העבודה וחמרי הגלם שנחסנים ועומדים לרשות הייצור ולהכין כל חפץ בהוצאות קטנות. אולם עדים אנו, שמדי בצע הקפיטליזם את הישגיו וכיבושיו הטכניים והפרודוקציוניים, הריהו מאיים להביא כלייה על האנושות בדמותם של משברי כלכלה מחזוריים, הנשנים מפקידה לפקידה. הרציונליזציה במשבר הקאפיטליסטי רגילה לגרור אחריה חוסר עבודה. סכום התוצרת אשר המכונה מביאה לעולם עולה על הסכום הקודם של עבודת הידים, בשעה שכוח הקניה פוחת והולך מחמת שהמובטלים מוציאים מחוגי־הלקוחות לגמרי או בחלקם המכריע ואין כל ביקוש לתוצרת נוספת, וסכומי הכסף שהיו משתלמים לפועלים כשכר עבודה, – שנשתיירו לו לבעל הקבולת עכשיו כריוח עודף, – אינם מספיקים כדי ייסוד מקומות עבודה חדשים, משום שמחיר הגלם ואמצעי־העבודה עולה כפל־כפליים ושכר העבודה אינו אלא קטע של הסך הכולל. סדורם החדש של המובטלים אפשרי הוא רק על יסוד של תוספת או צבירת קאפיטלים חדשה. אולם במסגרתה של הכלכלה הקאפיטליסטית כמשטר המודרך והמונחה ע“י אלפי רצונות מבודדים ומפוצלים ואבק־מגמות נתונה גם הרציונליזציה וגם יצירת הקאפיטלים להחלטותיהם של יחידים, שאין ביניהם חיבור וקישור. רק תכניתיות ותכליתיות משקית, הכפופות לרצונו של הכלל ולטובתו עשויות להביא הצלה וסדרים. כל העולם משווע עכשיו לתכנית בעטיים של המשעבדים המעיקים, החל בשורות הסוציאליסטיים וכלה בשכבות המעלה הקאפיטליסטיות של ארצות הברית. התכנית תצטרך להביא לידי התאם את ההתקדמות הטכנית ויצירת קאפיטלים את הדחקת־פועלים והקלטתם החדשה. ברוסיה מנסים להשיג אותו התאם ע”י ההתקדמות הטכנית, שהגשמתה עולה בקרבנות עצומים של צמצום התצרוכת לשם יצירת קפיטלים, כדי לצייד את הארץ במשך זמן מועט בכל ההישגים התעשיוניים; זה מתאים לקו הכללי של הפוליטיקה הרוסית. אם זה יעלה בידיה, אין להגיד מראש. על כל פנים אין כל שחר לכך, אם באים ומהללים את רוסיה כארץ שאין בה חוסר עבודה ומובטלים, כל זמן שהיא נמצאת במצב של שכלול־הייצור ופיתוחו, היינו בתקופה של גאות הקוניונקטורה. בבנין המכונות עסוקים יותר פועלים מאשר לאחר שהכניסו אותן לשימוש בתפקידן. רק לאחר הנעת מכוני הייצור החדשים יתגלה, אם הם משולבים זה בזה ללא בנין המכונות. אולם בשביל גרמניה וארצות תעשיה מפותחות אחרות תיערך התכנית במגמה הפוכה, התשמיש בהפיכות ארגוניות וטכניות כאמצעי למניעת משברים יהא זהיר ומתון מאד בארצות הצפופות באוכלוסיהן עד להתפקעות, כשם שמצד שני אין להעלות על הדעת צמצום של תצרוכת ומצב ההספקה כזה הנהוג ברוסיה. ההתקדמות הטכנית תרוסן ותכוון, לפי שזהו סימנה המובהק של תכונת המשטר הסוציאליסטי ורוחו: הוא פוגע במכוון בראציונליות העיוורת של הייצור, הנעשית תכלית בפני עצמה, לטובת רציונליות יותר נישאָה ויותר עילאָה המופנית כלפּי האדם והוא לה לעינים. הסדרת הקוניונקטורה לא תסתפק בנקיטת חשבון מחירים, שהוא לבדו לא יבליט לעולם כיצד משתנה הביקוש לעבודה מחמת שינוי באופן הייצור. מתפקידה לשים עינה ולפקח על השתלבותם ההדדית של ענפי ייצור וחוליותיהם הבודדות ולתפוס את חוקי הדחיה של כוחות העבודה ומשיכתם בשעת בנינם של מכוני הייצור ובשעת סיומם, הן מבחינה טכנית והן סטאטיסטית. לכך דרושים מכשירים אחרים, משוכללים וחדשים במינם, שתועלת מהם לאדם.

ההדרכה המרכזית לא תבוא להמית את מרצו של היחיד ואחריותו העצמאית. זרם הפעולה יהא מודרך, אך לא ייעלם. ההבדל יהיה רק בנעיצת המטרה העינינית ותולדותיה. כל פוליטיקה כלכלית קובעת נקודות אוריינטציה חדשות בשביל פעולם היחיד וע“י זה היא משנה את ההתרחשות הכללית והפרטית, היא משנה מחירים וסיכויי הכנסה. אך תחת אשר כיום נעשה הדבר ללא חיבור עם הכלל ולטובת האינטרסים של קבוצות נבחרות, תהא השיטה של המשטר החדש כפופכ למטרה רבתי ומלאתי טעם וערך. לא חירות פרועה של השוק ולא ערעור השוק ותמוטתו, כי אם שילוב השוק בתכנית מרכזית, הכוונת השוק ע”י אותה תכנית – זהו טיבו של משטר הכלכלה הסוציאליסטי. האמצעי לכוון זה היא פוליטיקת באשראי. המוסד הכספי המרכזי יוליך קאפיטליזם למפעלים אלה ויטלם ממפעל אחר, לאחר לימוד ועיון בצרכי הכלכלה המקפת ושנוייה.

החקלאות היא פרשה מיוּחדת. התנוּעה הסוציאליסטית הכירה בערכו הרב של הכפר בשביל הסוציאליזם בהווה ובעתיד. ההתפּתחות מקנין פרטי וחוסר כל קנין, שהיתה חוק ולא יעבור בעיר ובתעדיה, פסחה על הכפר והחקלאות. המשק הזעיר החזיר מעמד והתקדם על חשבון המשק הגדול, הואיל ותצרוכת־ההזנה מבתססת יותר ויותר על יבולי השבח החקלאיים הטעוּנים טיפוּל אישי. אילוּ צריך היה המשק הגדול לשלם שכר עבודה קאַפּיטליסטי נורמלי היה מגיע לידי התמוטטות. לפיכך חסרה גם נקוּדת־ראשית לרכוש קבוּצי כללי בחקלאות, כאשר היא קיימת בקבולת הקאפּיטליסטית הגדולה. חסרה שם העבודה הקולקטיבית, חסרה ההפרדה בין הקנין הפרטי והעבודה וניצוּל העבודה ע“י קנין הפרטי. הסוציאליזם החותר לחבר שנית את העבודה והעובד, לאחר שנקרעו זה מזה במשטר הקאַפּיטליסטי, מוצא את האחדות הזאת קיימת ועומדת במשקו של האכר. השניות הזאת, שמצד אחד קיים בכפר קנין פרטי בקרקע, ומצד שני כלי התוצרת שבעיר נמצאים ברשוּת החברה, אינה אלא למראית עין. בעולם של קנין פּרטי מרגיש עצמו האכר כבעל קנין פּרטי, הואיל ובידו רשוּת השליטה המשפּטית שאין לה הגבלה. אולם מנקוּדת ראות סוציולוגית אין האכר בעל קנין פרטי, אין לו בעלות על עבודת אחרים ואמצעי עבודתם, כי אם הוא בעל העבודה שלו, רבונו של תחוּם עבודתו. הוא קרוב איפוא, לעולם המתהווה הרבה יותר מאשר לעולם הקיים ויסתגל יותר אל ההוּא. והניגוּד בין העיר והכפר יתיישב באמצעות הקואופורציה. החיבור הקואופרציוני הבלתי אמצעי בין העיר והכפר, והעברת צרכי אוכל ע”י הקואופורציה הכפרית אל האגודה הצרכנית העירונית, עלוּלים ליצור חוּג אחר מקיף ומסוּגר. אולם יש כאן סוציאַליזציה של המסחר, אך לא של החקלאות. ואף־על־פּי־כן לא יוכל משטר סוציאַליסטי לוותר על בעלוּתו העליונה על הקרקע ועל זכוּת־הריגולציה. אמנם תוצאות מעשיות לא תהיינה נובעות מזה בדרל כלל, אַך זכוּת היא שנשמרת בשביל המקרה היוצא מן הכלל. הכלל של משטר הקנין הכפרי בתוך החברה הסוציאַליסטית השיתוּפית הוא: קנין כללי באדמה וזכות שימוש פּרטי לעובדיה. פּרינציפּ זה ניתן להתגשם בגבולות מצומצמים גם בעיר. בעלי עסקים קטנים יהיו רשאים לעמוד עמידה עצמית בהיותם, כמובן, גם כפופים לבעלוּתה העליונה של החברה.

ב. משטר עבודה חדש הכיצד?

ראשית יש לקבל ולקיים, שהסוציאַליזציה אינה מטרה סכימטית, מין אידיאַל מתוך הפשטה מחשבתית, היא כלי־שרת לחיים והיא צריכה ליתן אותה הדמוּת המתאימה להם ולהתפּתחותם החפשית. ההתרסה הגדולה כלפי הסוציאליזם הרוסי הלא היא, שהלה כופה על האוּמה שלו אידיאַל עיוּני, פּרי נסיונות של אוּמות אחרות ותקופות אחרות, ולפיכך הוא מתגלה לא כתנא דמסייע לחיים, כי אם כמכלה אותם. מרכס דיבר על שחרוּר האדם משלטון הקנין, או על הגשמה עצמית של האדם תחת התנכרוּת לעצמו שבתוך המשטר הקפּיטליסטי. האדם צריך ראשית־כל להתערות שנית בתוך תחום־עבודתו, כשם שבעל המלאכה היא מעוּרה לפנים וכשם שהאכר מעוּרה באדמתו עוד היום. בתוך המשטר הקפּיטליסטי נקרעו הקשרים הבלתי־אמצעיים שבין הפועל ועבודתו היוצרת. ולא הפועל בלבד, כי אם גם כל המחנה הנמנה על מעמד־הבינים, שרכוש־פרטי לא כביכול, הפסיד את חירוּתו ותנוּעתו החפשית ונעשה עבד נרצע לאילי הממון, לחבילות המניות ולרבוני־הקונצרנים. העבודה נהפכה לסחורה והיא עוברת לרשותו של הקונה אותה לעצמו בכסף, המשתמש בה ככל העולה על רוחו. יסוד האדם שבעבודה, הניצוץ של הנפש האנושית המשוּקע בכל עמל ובכל מאמץ אנוש, ירד לטמיון. המשטר הסוציאלי יחזיר את הצלם האינדיבידואלי לכל פּעולה ומעשה. אין כמובן טעם לפאר את העבודה ולהוסיף לה לוית־חן רומנטית. בה יש תמיד מן היגיעה האטוּמה והמקהה, משהוּ מן החומר העכוּר מוּבלע בה ואין רשות לצייר בכוח המדמה שלנו עולם, שהעבודה היא בוֹ רק דיצה ורינה ואורה. העבודה היא אָז מלאָה טעם אם האָדם בוחן את עצמו בה, וקובע את כוחו וגבולותיו; אָז היא כוללת אָמנם דאגה ויגיעה, גם אכזבות ותבוסות, שהם הם גופי החיים, אולם היא צוררת בקרבה גם את מתיחת האמצעים להצלחה פנימית וחיצונית וגם את הגאוה לאחר שהיא מושגת. תפקיד הסוציאַליזציה הוא להשריש את האדם במקום־עבודתו במסגרתה של העבודה השיתופית הכללית, השרשת אינדיבידוּאַלית ולא להעתיק את הבעלוּת העתק יוּרידי בלבד.

רבים וכן שלמים רואים את העבודה כרע הכרחי, שיש להיפטר ממנו במהירות האפשרית, כדי לזכות בכוח ובפנאי לשם עצם החיים. תפיסה זו מוּטעית מעיקרא, הואיל והיא מחליפה עבודה בתנאים קפיטליסטיים בעבודה בתנאים אחרים ורואה את הליקוי שבמצב דהאינדא כדבר נורמלי. מובן שהפועל רוצה להתחמק מעבודתו אם היא איננה ענינו החפשי, אלא עבודה מאונס, אולם אז נקודת־הכובד של המלחמה צריכה להיות מכוּונת להשיג משטר עבודה חדש, שיתר טעם ויתר סיפוּק חמרי ורוחני בו. הנסיון מלמדנו שכבר נבנו מכונות לפי נקודות ראות אחרות לגמרי מאשר בתקופת הופעת הפרולטריון. הן מכוּונות להקל על העובד את טרחתו ולגוון את זמן עמלו. קל וחומר במשטר, שהאדם ועבודתו יוּערכו כראוי וכנכון ויועמדו במרכז הענינים. שיטות־העבודה וסדריה יהיו מבוררים יפה והולמים את האדם בעל הנפש ובן החורין. העבודה תהיה חובת הכל, אבל היא תהא ההתעסקות העיקרית והסעיף היותר חשוב בסדר היום של החיים האנושיים ועל כן היא תהא מבוּססת על סדרים אנושיים, מלאי־טעם ותוכן.

זוהי תמצית־תמציתו של חזון המשטר הסוציאַליסטי כפי שהוא מצטייר בדמיונו של היימן. מרוּבה עוד הסתוּם ורבים הם הדברים הצמוּדים יותר מדי להווה ולסדריו. נראה, שהמחבר חשש בכל זאת שמא יכנוּהוּ אוּטופּיסט או בדומה לזה והצניע לכת עם חזונו, אך גם מה שניתן לנו בהרצאה בהירה וכבוּשה, במיעוט המחזיק את המרובה, מחזק את האמונה בממשות החזון, אשר אם יתמהמה – בוא יבוא.

אייר תרצ"ג

כידוע לא נתכוון פרויד תחילה וגם שנים רבות אחר־כך לגבש השקפת־עולם. ככל המצאה או תגלית נולדה גם הפסיכואנליזה כהברקת־פתע אגב נסיון־אקראי מוצלח. וככל תגלית או אמצאה הצריכה גם היא עשרות שנים עד שנשתכללה כדי שיטה להלכה ולמעשה ויצאה מכלל מקרה או קובץ של פרטים ונעשתה מדע, שיש בו מערכת של כללים והנחות שנבחנו וחזרו ונבחנו בכור הנסיון.

ביקש פרויד לשכלל שיטת ריפוי, תירפיה חדשה. ברם, מעט מעט עזב את התחום הצר של בדיקת מחלות וריפואן בלבד והתחיל מקיף את ספירות התרבות האנושית. אין לך מקצוע ממקצועות החיים והיצירה הרוחנית, שהוא או תלמידיו הותיקים לא חדרו לתוכם ולא בדקו אותם בדיקה אנליטית. המכשיר העיקרי לא נשתנה אך נושאי המחקר נשתנו. לפיכך לא נתמה, שבעשר השנים האחרונות שפרויד עוסק בניתוח התרבות האנושית על עיקרי־תופעותיה – דת, אמנות, ספרות, מדינה וכיוצא בהן – פסק היחס המדעי הטהור, והקטיגוריות של אמת ושקר, טוב ורע, צדק ועוול התחילו משתלבות כחוטים נראים וסמויים בתוך המסכת. בספרו “טוטם וטבו” כבר היתה מורגשת רוח זו, אם כי עדיין מרובה העמעום בו, אך הספרים שבאו אחריו המשיכו את הקו התירפי הותיק. בעוד שבספריו “עתידה של השליה”, “אי הנחת בתרבות” ובמחזור החדש של הרצאות הפקיע את עצמו מרשות החקירה הרפואית, או שהוא מסכמה ומכניס בה שינויים, והעיקר בהם הוא בקורת התרבות. בזכות הספרים האלה נכנס פרויד לפרדס של חקירת ההויה התרבותית והחברתית הכללית וקיצץ בכמה וכמה נטיעות. כאן איננו מוצאים עוד אותה קרירות מדעית שהרגשנו בה בשעה שהנושא היה “מנותח” אלמוני; פה רוטטת נימה לבבית, אמונה וחוט של יאוש דק מתוח על פני הבירורים ומסקנותיהם. ואך־על־פי שרבים מתלמידיו רואים בכך סכנה ונזק לעתידה של הפסיכולואנליזה, שכבר רכשה לה שם מדע רפואי, ועכשיו, עם כניסתה לרשות חדשה שמרובות בה הפלוגתות היא עלולה להשמיט מתחתיה את עמדתה כמדע – אין חשש זה נראה לנו. אדרבה, אין ערוך לתרומה זו שתרם גאון הניתוח בדורנו להסברת ההויות התרבותיות והחברתיות ולהוּלדת רוח בלב התקופה הזאת ולאחריה.

במה מתבטא ערכה החברתי המהפכני של הפסיכואנליזה? אילו מכשירים חדשים נתנה בידנו כדי להתקין לנו הסתכלות חדשה בעולם ובחברה? הנתכוון פרויד להפוך את קערת החברה על פיה, או שמהפכנוּתה של תורתו היא תולדה שבאה מאליה בלא חשבון בעלים ובלא רצון בעלים? אם לדון על פי מה שאחדים מתלמידיו מספרים, לא הסכים פרויד לכל נסיון שנעשה לזווג את הפסיכואנליזה עם השקפת־עולם אחת או אחרת. וילהלם רייך מודה שפרויד התנגד לנסיונו לגלות את היחסים והמגעים שבין הפסיכואנליזה והמטריאליזם הדיאלקטי של מרכס ואנגלס. פרויד סבור, שהמרכסיזם והפסיכואנליזה הם שני מדעים מנוגדים. וכן לא נתקבל על דעתו המעשה של דה מאן, שנטל את הפסיכואנליזה ועשאה בסיס לבקורת המרכסיזם ולהסברת הסוציאליזם. לא כל שכן שלא הסכים לרצונם של שמרנים ונציגי הדת להביא את הפסיכואנליזה בברית הקישורין עם השקפת עולמם. אין הוא איש הפשרה והסינתיזה המעושה. יותר מדי יקרה לו האמת הנמצאת לו בטורח מרוּבה ובביקוש תמידי אחריה. הוא גילה את דעתו, שכל מעשה־זיווג או התפשרות מחייבים ויתורי־גומלין, ואמת, המוותרת על מקצתה, כאילו ויתרה על עצם זכות קיומה. וכן הסביר, שאין לפסיכואנליזה השקפת־עולם מיוּחדת, השקפת־עולמה היא זו של המדע בכלל.

ואף על פי כך, נדמה, שהדין עם וילהלם רייך באמרו, כי חזיון רגיל הוא בחברה שלנו, שמצוי הפרד בין המחקר והמסקנות, בין בעל שיטה מדעית והשקפת עולמו, שאינה מושתתת על שיטה זו. דבר זה, להסיק את המסקנות החברתיות הנועזות הנובעות מתורתו של פרויד, שמור לו לסוציולוג המעשי.

גורל מיוחד נועד לו לפרויד. כל ספר מספריו היה מפתיע את העולם והוליד טינה ותרעומת בלבו של חוג חברתי אחד או אחר. הוא לא שת לבו מעולם להשפעת מחשבותיו על דעת הקהל ותגובתה. לפיכך רואים אנחנו, שהקומוניסטים שאינם רוצים להכניס תחת כנפיהם את הפסיכואנליזה ורואים בה “תופעת־ירידה של הבוּרגנות השוקעת” וכן חוגים מתקדמים אחרים ברכו על הופעת הספר “עתידה של השליה”, שבו חשף פרויד את המסד האינפנטילי של הדת ומאמיניה, ופרק את טענותיהם של מחזיקי הדת בהגיון רב ובאיזמל פיפיות. ולעומת זאת הוטל נחשול של זעם בקרב אמרכלי הדת ושומרי הקיים, שראו בספר זה סכנה חדשה להתפשטות הכפירה וחתירה תחת הכנסיה ומוסדות החברה. וכשהופיע ספרו “אי־הנחת בתרבות”, שבו גילה פרויד את דעתו במפורש – לפי יסודות תורתו – כי ביטול הקנין הפרטי אין בו עדיין כדי לרפא את כל תחלואי החברה והפרט, הואיל ומצויים גם כוחות־הפרעה אחרים, שאין להם זיקה לכלכלה, מיד הלולוּהו כהני הדת והמשטר הקיים, ואילו הקומוניסטים שטמוהו והוקיעו אותו כאידיאולוג של הבורגנוּת. כך עלתה לו להוגה דעות גדול זה שהיה נאמן לעצמו ולא נכפף אלא לאמת שלו בלבד. אולם השאלה היא, כיצד פועלת הפסיכואנליזה על האדם החושב על הוית העולם, המחזקת היא את אימונו בשטר הקיים או המביאה היא אותו לידי בקורת הסדרים הנוכחים? המשמשת היא כוח מסייע וכלי־אומנות בידי מבקש ההתחדשות אם לאו? ומה הן המסקנות האוביקטיביות הנופקות ממנה? ובתשובה לשאלות אלו לא נמצה את המסכת כולה אלא נעמוד על סעיף אחד עיקרי הבא ללמד על הכלל כולו.

תורת היצרים היא בסיסה של הפסיכואנליזה ונשמתה. זו מלמדת אותנו, שנפש האדם אינה מלכות אחת אשר אור ושלוה שליטים בה, אלא היא ברית של מלכויות, שכל אחת נוגעת בחברתה ופורצת לרשותה בלא רשות. זוהי ברית, שהצדדים מפירים אותה בלי הרף. נפש האדם משוּלה לזירה, שבה נאבקים יצרים ויצרים־שכנגד. שלושה סוגי יצר הם: יצרי ה“אני”, האני העילי וה“סתם” (ES). האני הוא מכלול של יצרי־החיים, האהבה וההולדה. ה“אני” רוצה לחיות בשלום עם הממשוּת של העולם ולא לבוא לדידי התנגשוּת עמה, הוא שווּי־המשקל והכח המאזן. ה“סתם” והאני העילי הם שתי לחיי־המלחציים בתוך האישיות של האדם. ה“סתם” הוא ניגוד גמור ל“אני” ולמגמתו. אם ה“אני” שואף לסדר ולהרמוניה, אין “ה”סתם" שואף לאל למלא את כל תאוותיו, גם אם כרוכה בכך סכנת אבדן וכלייה לאדם. הוא קלחת שבה רותחים ומבעבעים תדיר כל מיני יצרים, מאוויים ורחשים אפלים ללא משטר ותכנית. העיקרון היחידי השולט שם הוא עקרון העונג והסיפוק בלי מצרים. כל הנידח והמוּסח, כל המגורש והמנודה משתכן בתוך אותו מחוז של תוהו ובוהו. כאן אין טוב ואין רע, כאן עיורון־עולם. ה“אני העילי” הוא המצפון, שנוצר ונתגבש מתוך כל האיסורים וההיתרים, מצוות העשה והלא תעשה הכפויים על האדם מטעם החברה. הוא שבט המוסר המצליף בלי הרף. הוא אינו מניח ל“אני” ול“סתם” שיהיו חיים ונהנים ככל שיטה אותם חפצם; הוא שוקד על כך, שאפני הסיפוק וההנאה יעלו בד בבד עם רצון ההורים, החברה או האב שבשמים. הוא מופיע כסמכות עליונה שניתנה לו מידי התרבות והמוסר. היאבקות זו, הנערכת בכוח איתנים, המוחצת את ה“אני” אשר צריך להיות, כביכול, השורר בביתו והמביא לידי מיצוע בין הניצים הנצחיים האלה – היא עילתן של רוב המחלות הסימפטומטים, הקרעים וסכנות החורבן האישי והכלכלי. כל מי שעקב יפה אחרי גירסותיה השונות של משנת היצרים הפרוידיאנית עד לסכומה במחזור ההרצאות החדש, יבן על נקלה, כי תורת היצרים הזאת מוּתנית תנוּת חברתית. רובם של התסביכים נתרקמו ונתעקמו בתוך החברה ובעטיה. האדם הקדמוני לא היה בעל תסביכים. הוא היה משולח כל רסן, תאוותיו נתמלאו, הוא טרף ונטרף, דרס ונדרס, סיפק את יצריו כשם ששימש אובייקט לסיפוק תאוותיהם של אחרים. ההפרעה היחידה היתה הגבול הטבעי של כוחותיו, אך הואיל והוא עצמו לא ידע את הגבול, היה עובר אותו ונשמד או משמיד. מה שאין כן האדם בן תקופתנו, שהוא אדם־החברה, שכל נקבוביות גופו ונפשו, כל הויתו והופעתו ספוגות זולתיות ויסודות חברתיים, אפילו תסביך אידיפוס, זה הקדום והאימתני שבתסביכים, אף הוא מתחדד ומתקהה בהתאם לתנאי החברה.

ומן הראוי להעיר, כי רבים וכן שלמים בראותם את המקום המכובד, שהפסיכואנליזה מקצה להם ליצרים ואת הערך שהיא מיחסת להם, באו לכלל מקנה, שהפסיכואנליזה היא תורה ריאקציונית, הכופרת בכוחו של השכל והתבונה ומחזירה את השלטון לרשותה של המעצמה האפלה ביותר בנפש אדם. אין לך טעות גדולה מזו. אמנם פרויד בדק ומצא, שהממשל הגדול מסור בידי כוחות היצר והגורמים הלא־מוּדעים המתגברים תדיר על כוחות התבונה והסדר, אך אין הוא משלים למצב הזה, כל שכן שאינו ממליץ עליו. ונהפוך הוא: כל עיקרה של הפסיכואנליזה לא באה אלא לשחרר את האדם מן הכוחות השליליים, הפועלים את פעולתם הדימוֹנית, מן המחבואים. הן תעודתו הראשית של הריפוא הפסיכאנליטי היא להפקיע בלי הרף חלקים ממחוזות המחשך, מן ה“סתם”, זה המחסן האיום המלא תמיד מתיחויות, דיחויים, היסחים והיסטים, ולהפקידם ביד ה“אני”. אותו “אני”, שאלמלא שני השומרים מאליפי־העינים, היה כולו זיותן ומבהיק באור שבעתים. וכי מהי סוד הסובלימציה אם לא גלגוּל תוכנו ועיבור צורתו של המרץ המיני, המשוקע בספירה של מטה, על מנת להעתיקו לספירה של מעלה, לתרבות ולאמנות? ואנליזה מהי אם לא העלאת הסמוי ולא־מוּדע למחיצת הנראה והמוּדע, כלומר: הכנעת התוהו ובוהו לחוקי משטר ורתימת יצרי־בראשית למרכבת התבונה והיצירה?

השאלה העולה מאליה היא: הנוחות מסקנותיה של הפּסיכואַנליזה לחברה הנוכחית, או במלים אחרות: אפשר לרפא את היחיד (היינו, את כל היחידים, את החברה) ריפּוי פּסיכואנליטי עקבי בלי להתקל במכשול העצום אשר בעצם קיומה של החברה הקיימת? יוצר הפּסיכואַנליזה עצמו השיב על כך בעקיפין. הוא אמר, שהתנגדות לפסיכואַנליזהתגדל והעולם ישמיד את תגליותיו, הואיל ואין הוא יכול לשאת אותן. ובאמת, הן כל תורתו היא מחאה עזה על סדרי החיים, הנימוסים, המוּסר המשפחתי, החינוך, המדינה ודרכי ההוראה. וגם בשעה שלא חיוה במפורש את דעתו על מצב הדברים, אלא צביע עליו מבחינת נסיונותיו המדעיים, אי אפשר שלא נרגיש בשטר־הכלייה שהוא חותם על החברה הקיימת. הוא חתר חתירה עמוקה תחת האידיאוֹלוֹגיות הבורגניות וסלל דרך לקראת חברה חדשה המבוּססת על יחסי אדם ותנאי חיים אחרים. וחברה חדשה זו אינה אלא משטר כזה, שבה נוצרו התנאים המוקדמים לריפוי פסיכואנליטי. הפסיכואנליזה מביאה עמה שנוּי כל הערכין, אגב השימוש המעשי בה היא הורסת את הדת. או המוּסר הנפסד, את התפיסה המינית הבעל ביתית ומורה דרך חדשה בחיים.

כל יסוד מיסודות הפּסיכואנליזה הוא ניגוד חי למשטר נוכחי, ובראשי פרקים אפשר יהיה לנסח כך: א) הפּסיכואנליזה בונה את עולמו הקטן של האדם ואת עולמה הגדול של החברה מתוך אבני התוהו ובוהו המשוּקעות בנפשיוּת האישית והקיבוצית על פי שיטה דיאלקטית. ב) המתקתו של תסביך אידיפּוס דורשת משטר חינוכי ומשפחתי אחר. ג) ריפוא החשובות שבנוֹירוזות אינו אפשרי אלא אם כן יתקינו מוּסר חדש וסדרי חיים אחרים. ד) החזרת חשיבותו של היחיד, שהיא נטרת הרפּוי הפּסיכואנליטי, תתכן רק במשטר כלכלי וחברתי כזה, שאין בו מעלה ומטה, עניים ועשירים, אוכלים לשובע ורעבים, שליטים ונשלטים. ה) הפחתת המתיחוּיות ויצרי ה“סתם” והגברת היסוד המוּדע בנפש האדם תלויות קודם כל בדרגת התבונה וההשכלה של ההמונים, שהיא ירודה במשטר של מונופּולין על קניני חומר ורוח וגבוהה בחברה שיש בה שויון של אפשרות הנאה והשכלה. ו) ריסון יצרי־המות ויצרי־ההרס יבוא בשעה שהחברה תתן לכל אחד מיחידיה כר־פעולה חיוּבי ומספיק, כגון השתתפות כללית בכיבוש כוחות הטבע וכו'. ז) עקרון הסוּבלימציה יכול להתגשם רק במשטר, שבו ניתנת לכל אחד אפשרות להטות את מרצו המיני והיצרי הטייה מועילה, כלומר, שבו פתוחים שערי היצירה ההנהגה וההתעלוּת לכל מי שכשרון לו. ח) הצלחתו של ה“אני” להביא לידי מיצוע בין ה“סתם” ES והאני העילי תושג לאחר שהמוסר החברתי וחוקי המדינה יהיו נתונים בתוך סדר כזה, שיש בו מעין מזיגה בין החופש של הפרט לחיות את חייו כרצונו ובין הבורח מצד הכלל להקים מסגרת של מצוות עשה ולא תעשה לכל היחידים.

ודאי אין הפסיכואַנליזה מסוגלת לרפא את כל תחלוּאי הנפש והגוף. תמיד יישאר חלק שאין לו אולי תקנה. אולם גם זהו אחד מגופי תורתה של הפסיכואנליזה לשאוף אל האפשרי ככל שיכלתנו מגעת ולפרוש מן הנמנעות ואילוזיות. וכשם שמשגה הוא להשלות את האדם שאפשר להצילו ממות, כך חובה היא לעשות את הכל כדי להעניק לו חיים מלאים, חיים של כבוד. צריך לרפא תחילה את הקלקלות שמקורן בחברה או שנעשו לטבע שני בנפש בעטין של קלקלות החברה. לתיקון הקלקלות האלה מסייעת הפסיכואנליזה, ומכאן, שהיא מכשיר מהפכני להתחדשותם של האדם והחברה.

תרצ"ו

אל הסרט “הדיקטטור הגדול”, המוצג עכשיו בארץ, אין לגשת באמת־מידה מקובלת. הוא נוצר במחשבה תחילה להיות סם־שכנגד לפולחן־הדיקטטורים ולעמולה השחצנית והממללת רברבין של הנאצו־פאשיזם. כונתו היתה לצנן קצת את המוחות החולניים המלוהטים, שהתחילו לצייר להם את היטלר ואת מוסוליני בדמות אלים צמאים, שבכוחם להחריב עולמות בהבל־פיהם ולהעתיק מוסדי ארץ ממקומם. לפיכך אין הדגש מוּשם בצד האמנותי בלבד, אלא גם בצד הציבורי והחינוכי. ה“מה” חשוב כאן כמו ה“איך”. וכל החסרונות והמעלות שבסרט זה צריכים להזקף על חשבונה של עובדה זו, שהוא נועד להיות חטיבה של תעמולה משעשעת, של מעשה טיהור מוסרי ושל העמדת הדיקטטור באור או בצל של ילוד־אשה חלוש ואכול קטנוּת.

אולם במקום שאתה מוצא את צ’ארלי צ’אפּלין, שם אתה מוצא אמנות, אמנות שממילא. כל זיז שלו וכל מיפתח פה, כל תנועה וכל עוויה, שופעים משחק אמנותי וחיים אנושיים. האמנות של צ’אפּלין בסרט זה אינה צריכה, איפוא, ראָייה, אלא ראייה. היא שרירה וקיימת מן ההפועה הראשונה ועד האחרונה.

נמנה תחילה את חסרונותיו של הסרט. צ’אפּלין מצטיין לפי טבעו בגילום דמויות של נעלבים ואינם עולבים, של מקופחי־עולם, של בזויים ומושפלים. הוא רב את ריבם, תובע את עלבונם ומחזיר להם על הבמה את צלם־האלוהים שבהם. הוא גם מגלה כוחות התנגדות חזקים וחיוניים בעלובים אלה, המסכלים לא פעם את מזימות אלימי־העולם ושמים לצחוק את כוחם וגבורתם. הם מכשילים שוטרים גבוהי־קומה ולבושי מדים מצוחצחים בהינף־רגל אחד. די לו לצ’אפּלין שימצא חור או חבית ריקה ומיד יתחמק מעיני רודפיו החזקים והרבים. וגם כשהוא נתפס הוא משפיל ומבזה את תופסיו באופן שאנו רואים בעליל, כי אותו עלוב אינו חלש ואינו נטול־עזרה כפי שחשבנו תחילה. הוא מנצח את החזק ממנו בקלותו ובזריזותו וביחס הביטול שלו. החזק בא מזויין בשריון קשקשים ותנועתו כבדה ורצינית, ואילו הוא, החלש, בא כדוד, בחלוקי־אבנים קטנים ובשחוק על שפתיו. בעיצובו של טיפוס זה אין ערוך ליכלתו של צ’אפּלין, להמצאתו ולחידודיו המפולפלים. אולם בסרט שלפנינו צריך היה לגלם דמות של דיקטטור תקיף ומפיל אימה, רב־פעלים ומייצג אוּמה גדולה, ומשום כך לא יצאה זו מתחת ידיו מתוקנת כראוי. גם קומתו אינה מתאימה למי שצריך להתלבש בלבושו של היטלר. דבר זה נוטל מאתנו את האילוזיה, שצריכה להיות גם בסאטירה, שהיטלר התיצב ועומד לפנינו. שהרי לא את קומתו הגופנית של היטלר צריכה הסאטירה לקפח, אלא את קומתו הרוחנית, את העירבוביא והטירוף שברוחו. ואילו אם מקטינים את גופו שוב אין אנו מתוחים לראותו בקלונו הרוחני, מתיחות, שמצויה בשעה שיש לפנינו שני הפכים בנושא אחד. על כן הצליח צ’אפּלין, בתפקידו כספּר יהודי, במאוד מאוד, ואילו הדיקטטור הוא חסר שלמות. כי משחק הקרבן מותאם לו ביותר ולא משחק התקיף. וההוי היהודי נמסר בסרט יפה להפליא.

חסרון יסודי שני, שהוא שאר־בשרו של הראשון, אנו מרגישים במיעוט דמותה של הדיקטטורה ככוח גס ואכזרי. הדיפלומטיה מתגלית כעלובה וכחסרת שחר, מעשיה כאויליים וכל המנגנון מוקטן ומונמך עד כדי רצון לראות בדימוקרטיה, המפחדת מפני דיקטטורה כזאת, עדה של רכי־לב וקצרי־ראייה, שבמקום למגר אותה במחי אחד היא נרתעת ונלחמת בה בכובד־ראש. רושם זה שהצופה מתרשם מן הסרט אינו מעלה אלא מוריד. לאמיתו של דבר, הרי הדיקטטורה היא כלי מלא נקמה, חמת־זעם ואכזריות־רשע. אמנם היא רקובה מבפנים ומונהגת ע"י בזויי־אדם ושפלי־נפש, אך גם דרך־ההיתול אינו צריך להקל ראשו בתכונתה העיקרית, המכלה את העולם.

ברם, הערעור מוסב על מידת ההפרזה ולא על העקרון, על הענפים ולא על השרשים. ועקרונו של צ’אפּלין הוא: המתת היריב בכוחה של אירוניה וסארקאזם. נחש מצא והריהו מבטל את ארסו ע"י הטלת ארס ממין אחר, ארס האירוניה. נטפל הוא לאשמדאי של דורנו, שאין קץ ליהירותו ותעתועיו ומוחצו מחץ אחרי מחץ בשבט פיו ועוד יותר בסיטואציות מגוחכות שהוא משכין אותו בתוכן. כל הלבושין ההדורים־ההדורים שנתעטף בהם נופלים פתאום מעליו, והוא ניצב לפנינו מעורטל ומוצלף ומטורף.

נשקו של צ’אפּלין הוא הנשק החד ביותר, שכוחו יפה כנגד היטלר ומוסוליני. כוחה של המלה הכתובה ושל הדיבור הנשמע תש. אין־אונים עומדים גדולי הבלטריסטים, שידעו ליתן ניב לחויות ולנפתולים מורכבים ביותר, מול אותה חית־בראשית, ששמה היטלר. קולמוסיהם נשתברו, פיותיהם לקו בעיפות וקולותיהם נצטרדו. הם תיארו את הדיקטטור הזה בכל הסממנים השליליים שבאוצר הלשון האנושית. הם לוו מלים וביטויים וסמלים מן המיסתורין המערבי והמזרחי, מן האגדה ומעולם השדין והרוחין. ואף על פי כן לא הצליחו להגדיר בריה זו מהי. בחום רב ובקנאות לאמת ביקשו להשניא את הדיקטטור הגדול על הבריות, לצייר אותו בצבעי שאול וגיהנום – ולא עלתה בידם. הלשון הרצינית שבפיהם היתה למכשול להם. יותר מדי לב ונפש היו מושקעים בדבריהם בכתב ובעל־פה. הם רצו למצותו מיצוי רוחני בכלים רוחניים מזוקקים. ההגדרות הדקות בלבלו. הקהל לא שעה אליהן. אי אפשר היה להשניא את היטלר ולהוריד את כבודו ע“י שהוכיחו, כי כל שורה בספרו “מלחמתי” מלאה שגיאות וסירוסי לשון. מה בכך? הוא לא הראשון ולא האחרון למום זה. זהו מום אינטלקטואלי ולא עממי. בזה לא תתפוס המונים ולא תשכנעם לראות בו אפס עגול. מוקיון, המושיט לשון בגלוי לכל ערכי תרבות ולכל נימוסי עמים, אינו נרתע מפני שבט מוסר. אולם הוא רגיש מאוד לכבודו. הוא חרד ביותר לאגדה המהלכת על גבורתו. הוא נשרף מרוב תאוה להתפרסם ככל־יכול, כמלך מלכי המלכים. זוהי ציפור־הנפש שלו ופה צריך לפגוע. מכאן יוצאת נשמתו. עם מוקיון תתמקיין. באף הזה תשים חָח. התיאור המילולי נסתיים, רשות הדיבור לבימוי. הדיקטטורים הם חכמים גדולים בשעה שהם משולחי רסן ומשתוללים כאות־נפשם. אך על הבמה, במקום שיש ריז’יסור ובמאי, המשגיחים עליהם ובודקים את אורחם ורבעם, הם מגוחכים. ולא משום שמישהו עושה אותם כך במתכוון, אלא משום שכאלה הם תמיד. צ’אפּלין אינו אלא מגלם מה שכתוב ב”שיחות היטלר" עם ראושנינג. התקפות השגעון וקצף הטירוף אינם בדויים. צ’אפּלין רק החיה אותם על הבמה ועשה מהם מראה־עינים, שהוא יפה יותר מהלך־נפש. כאן אנו רואים את כל שדיפותו. כאן רותח הסיר הנפוח. הלעג השנון תוסס ומפעפע. סילון של עוקצין דקים וגסים נשפך על שני הדיקטטורים והם מפרפרים כיצורים עלובים על כל רוב יכלתם.

ודאי, ישנה הפרזה לעומת המציאות. אולם כל ריכוז של פרטים ומקרים בדמות אחת טיפוסית היא הפרזה. ובזה כוחו של התיאטרון. צ’אפּלין לא נכוון כל עיקר להגיש לנו סרט מחיי החצר של הדיקטטורים, ולא האמת המציאותית היתה לנגד עיניו. הוא רצה לסייע לנצחון. הוא משלח מקלעים שברשותו אל המצודה ההיטלראית, הוא שופך חומצת־גפרית על פני הדיקטטור. ולא איכפת לו אם אחר כך פניו מסורסים ומכווצים ומלאים צלקות. אדרבא, בזאת חפצו. הוא משתדל להפיג את הצער שבלבבות בני אדם, לנחם את קרבנותיו של הדיקטטור הלזה, והריהו מפכח את האימה והיראה שבלבם מפניו. הם צוחקים ומיטהרים. שום נשק סודי לא יצליח יותר משנקו של צ’אַפלין. כשחברו־מצילו שואל אותו בשעת סכנה חמורה לחייו אם אַרי הוא, הריהו משיב: כן, הנני ואֶגאֶט־אַרי. רמז לצמחוניותו של היטלר ולטפשותה של הגזעיות באחד.

חין־גדולתו של צ’אפלין בנאומיו. כידוע גזר על עצמו צ’אפלין שנים אחדות שלא להשתתף בסרטים מדברים. הוא אחד לטעמו. הדיבור מקלקל. כוחו של הרעינוע בתנוע, בהמצאה הטכנית. את הדיבור הניח לתיאטרון. בסרט זה הוא מתיר לו את הנדר הזה. צ’אַפלין נואם. אך כיצד הוא נואם ומה הלשון שבפיו. תחושה עמוקה העמידתו על כך, שאם יחקה את אחד הנאומים של היטלר או מוסוליני לא יגדיל לעשות. לפיכך הוא בדה לו מין שפה, שהיא צירוף של הברות וגעיות ונעירות, שפה, שרק אוכלי־אדם קדמונים דברו בשכמותה, ואותה הוא שם בפי היטלר. כל נאום יוצא מפיו כמקהלה של צריחות היוליות וגלגולי־דיבורים מוזרים, המטילים אימה ומהפנטים בגסותם ובגלמיותם. שום חיקוי ברור של נאום לא יעניק לנו אפילו אחד מששים של הרושם, אשר פיטומי־מלים אלא חרותים בנו. זוהי בת־הקול, שכל נאומי היטלר משאירים אחריהם לאחר ששמענום. הלשון האנושית היא ענוגה ביותר מכדי לשמש כלי־מבטא בפי השטן הזה. הלה זקוק לכלי־שרת אחר, לצויחות ולצרצורים, ואותם נתן צ’אפלין בפיו.

רק הנאום האחרון, בשעה שהוא מתכבד בו על פי טעות בתורת דיקטטור מדומה, נאום, שבו הוא צולה את הדיקטטורה על גחלים, מביע את אמונתו ותקותו בחירות האדם ובנצחון הטוב – רק הנאום הזה הוא כולו דברי אלהים חיים. כאן הפר צ’אפלין את שבועתו, ויצא מגדרו ונואם ממש. ובניגוד לנאומי הדיקטטורים הבלולים והטרופים, הוא נושא באותה מסיבה משא יפה ומפואר, בשפה חמודה להפליא. רשות הדיבור ניתנה שוב ללשון בני אדם, למלים פשוטות ולבביות, לשפת הנפש. איזה פלואידום נוטף ועובר מן הנאום אל הקהל, שנתאסף לשמוע את הדיקטטור הגדול, והוא עולה כולו בלהבה הקדושה של דברי האמת והמשפט.

מילי־מיליונים של בני אדם ראו ויראו את הסרט הזה. הם יתענגו וישתעשעו. מוחותיהם יפקחו להבין, כי גם הדיקטטור הגדול אינו אלא בן־תמותה פשוט, העתיד ליתן את הדין על כל מה שהרשיע. הם שיאבו אמונה ובטחון. על כן גדול ערכו של הסרט. ולשוא מחטטים המבקרים המושבעים של סרטי הקולנוע וקובלים על קיפוח סיפור־המעשה. בסרט של “קיטש” מרובה בלי ספק היסוד הסיפורי, ואעפי"כ ראוי לאדם המכבד את זמנו לבלי לראותו. “הדיקטטור הגדול” הוא חטיבה חינוכית ואמנותית, מידת תועלתה וחשיבותה שקולה כנגד איזו אמצאה טכנית חדשה במלחמה, המקרבת את קץ הדיקטטורה. האירוניה והסארקאזם של צ’אַפּלין עתידים לחתור חתירה רוחנית תחת מוסדי הדיקטטורה ולסייע להעבירה מן העולם.

תש"א