בזמן האחרון רבו זריזי הטכסיס, היודעים דברים לאמיתם ומתכוונים בכל זאת לסלפם. כל ביטוי של שמחה על נצחונה של רוסיה, כל גילוי של הערכה כלפי מאמציה ההירואיים וכל מבע של עידוד הנשמע לטובתה – הם מפרשים כאמירת אמן למשטר, כהסכמה להשקפת עולם וכהירתעות מן הבקורת הקודמת. השעה משחקת להם למסלפים אלה, שכן לא כל מה שהלב רוצה לומר יכול הפה או העט לבטאו בימים אלה. הרבה מעצורים עומדים על דרך זו, והם ידועים לכל.

לפיכך צורך הוא לחזור על כמה הדגשות, כדי שלא יבולע לה לאמת האישית והציבורית, שעליה מושתתת התפיסה הסוציאליסטית להלכה ולמעשה, בלי שתהא תלויה בחליפות ובגורמי־ארעי.

רעיונות היסוד של הסוציאליזם, ואין צריך לומר מטרתו, לא ניתנו בבת־אחת. אין הם חידוש פתאומי, מין התגלות מפתיעה שבאה על חכם אחד או חכמים רבים. כל הרוצה לקבוע להם תאריך, שממנו ואילך מתחיל הסוציאליזם, שוגה ומשגה. השתלשלותם של רעיונות אלה ראשיתם נעוצה בימי קדם, משעה שהאדם החל להתקומם על העוול ועל הרע ולשאוף לעולם מתוקן יותר. מן התנ"ך דרך אפלטון והאוטופּיסטים למיניהם ועד לאחרוני השואפים לתיקון העולם משוך חוט סיקרא אחד. ודאי, אין דור בלי חידוש ואין הוגה־דעות בלי תוספת או הדגשה חדשה; אך המסכתא עצמה, חוט השדרה של השאיפה הסוציאליסטית, רוקמה בידי טובי האנושות בכל הדורות. קביעתה של עובדה זו אינה באה למעט אלא לרבות. מה שצף ועולה במפתיע יכול גם להתעלם בין־לילה; אך מה שמעוגן בנפשיותה של האנושות מימות־עולם, עשוי להתקיים ולבוא על תיקונו. ולא עוד אלא שהיפוכו של הסוציאליזם – הפאשיזם והנאציזם – מסוכן לחברה ולתרבות דוקא משום היותו בעל “ותק”, משום שגם לו יש אבות, אבות־הטומאה. ההיאבקות בין הטוב והרע, בין סוציאליזם והיפוכו, היא איפוא היאבקות בין שני כוחות בעלי היסטוריה.

דימוקרטיה ודיקטטורה הם שני ביטויים מנוגדים לכוחות אלה. כל אחת מהן נתלבשה בתקופות שונות בלבושים שונים ונתגשמה במדרגות שונות, אך הכרת פניהן ענתה תמיד: כאן ניגוד! במחיצתה של הראשונה נשמר תמיד באיזו מידה שהיא צלם־אלוהים של האדם, ואילו במחיצתה של השניה הוא טושטש ונעשה כלי־שרת גמור למישהו או למשהו. רק בכוחו של פלפול, העושה כל עקוב למישור וכל מישור לעקוב, אפשר היה למצוא לו איזה צד־זכות ולהוכיח, כי אמנם… –“אבל…; צמד־חמד זה של אמנם – אבל”, ממש הפליא לעשות. אמנם, טענו חסידי הדיקטטורה, אין שם עדיין חופש ולעיתים קרובות חובשים בבית הסוהר או מוציאים להורג והמחסור והסבל גדולים, אבל הלא מטרה נעלה מתגשמת שם, ומה ערך לקרבנות האלה לעומת קדושת המטרה. וכלפי הדימוקרטיה השתמשו הללו באותה תמונת דיבור, אלא בהיפוכו ההגיוני: אמנם יש חופש מסויים בארץ פלונית ואלמונית, והפועלים אוכלים לשובע יותר, ומתארגנים כרצונם, ויש אפשרות לצעוק חמס, אבל כל זה אינו אלא תרמית ואמצעי, כדי להקהות את החריפות המעמדית בהרגשת הפועל. זוהי דימוקרטיה פורמלית…

הסוציאליזם נפגש בדרכו עם ערכין רעיוניים וחברתיים של תנועות אחרות. אמנם התנועות הללו אינן מגשימות את הרעיונות ואף מסלפות אותם לעיתים, אך לפחות להלכה יש איזה מגע. המגע הזה יש לכנותו בשם הלך־רוח דימוקרטי, הומאני. כדי להמחיש את הדבר הזה ננקוט בשתי דוגמאות: הדת והליבראליזם. כשלעצמי איני גורס את הדת ואת המוסר הדתי ככוח המכוון את חיי הציבור והמדינה. והוא הדין לגבי הליבראליזם, המבקש לשמור את משטר הניצול וחברת־המעמדות וספיחי הקאַפּיטאַל; אך יש להודות, כי קיים איזה שיתוף בגישה ההומאנית, בהוקרת חיי אדם ובתיעוב הרצח, בין הסוציאליזם ובין הדת או הליברליזם הדימוקרטי.

דת הנביאים – ובקרב הנצרות: הקתוליציזם – מלמדת את תורת שויון הגזעים ושיויון האדם לפני אלוהים. היא מטיפה לאהבת הזולת ולמעשי־חסד. ובקיצור: היא מכריזה על עשרת הדיברות, שהן עשרת העמודים, שבלעדיהם לא יכון עולם. גם חלומה לאחרית הימים עשוי להרהיב את הלב. אנו מטיחים כנגדה, שהיא הסתפקה בהטפה ושיש תהום בין המדרש והמעשה. אך הטחה זו אינה נוגעת לעצם התורה, להלכותיה. לנו הן נראות לבלתי ניתנות להגשמה, הואיל והיא מטה את תשומת הלב מן הקללות שבחיי העולם הזה ומעתיקה את מאמיניה למלכות שמים או לחיי עולם הבא. אך הגרעין המוסרי של הדת קרוב קרבת־רוח לזה של הסוציאליזם. גם מבחינתו הלאומית וגם מבחינתו האוניברסלית יניקתו מן הדת אינה, על כל פנים, פסולה.

הוא הדין בליבראליזם. אף הוא רוצה להלכה לעצב את דמות החברה האנושית לפי עקרים הומאניים. הוא מטיף לחופש, שלויון־זכויות, לחופש הויכוח, לזכות ההשתתפות של כולם בהנהגת המדינה ועניניה. הסוציאליזם דוגל אף הוא ברעיונות אלה, אלא שהוא סבור, כי במשטר המעמדי אין הם בני מימוש, והוא מבקש לבטל תחילה את החברה המפוצלת. הוא בטוח, שרעיונות אלה יהיו דברים שבספרות ובשאיפה נאה כל עוד רוח הקפיטאליזם תהא שורה עכל החברה. אולם כמה גרעינים מן המשנה הליבראלית, שהם גרעינים נצחיים של האנושות השואפת לטוב ותמתוקן, מובלעים במשנה הסוציאליסטית.

מה שאין כן הדיקטטורה. היא מלאך־המות של הסוציאליזים. הם תרתי דסתרי. יהיו תארי־הלוואי דל הדיקטטורה אילו שיהיו, מהותה לא תשתנה ע"י כך. תהום עולם רובצת ביניהם. שום הבחנה בין אמצעי־עראי לאמצעי־קבע אינה ממתיקה את המר הזה. דבר של ארעי, הנמשך עשרות שנים, אינו שונה מדבר של קבע. שהרי מבחינה היסטורית אין בכלל קבע. הכל שוטף ונתון לשינויים. עריצים הם לעולם עריצים. כפייה היא לעולם כפייה. דיכוא הוא לעולם דיכוא. צינוק הוא לעולם צינוק. וחסידי הדיקטטורה מסוכנים לסוציאליזם ומנוגדים לו בתכלית לא רק בשל מעשיהם או בשל צידוק מעשיהם של אחרים, אלא קודם כל מחמת תורתם, מחמת תפיסתם ומחמת ההלכות שהם שונים. הסוציאליזם האמיתי מוקיר כל יחיד ואינו עושהו אמצעי לשום תכלית חיצונית; הוא מודה בזכותו של כל אחד לחיות חיי כבוד ושולל את זכותו של מישהו לשלוט בו לרעתו; הוא רואה את חופש המחשבה, הדיבור והביטוי כאויר לנשימתו של האדם; המשטר הדימוקרטי הוא בעיניו המשטר היחיד המתאים לרוחו; הוא פוסל יחיד או יחידים מהיות חותך גורלם של הרבים על אפם ועל חמתם; הוא סבור, שרק הרוב בחברה, המתהווה לאחר חילופי דעות בתוך אוירה של חירות־אמת, ראוי להיות המוציא והמביא את עניני החברה; הוא מניח מקום לכל מיעוט להאבק על דעותיו, לעשות להן נפשות וליהפך לרוב. וכל מי שדברים אלה הם מגופי תפיסתו הסוציאליסטית, לא יוכל להבליע סוציאליזם ודיקטטורה בנעימה אחת.

תש"ג