א    🔗

יש לראות סימן רב־משמעות בכך, שהוגי דעות שונים, בני מחנות ותפיסות שונים, קוראים עכשיו לספריהם, העוסקים בשאלות הזמן, בשם “אלפון”: “אלף־בית של עולם־המחר”, אלף־בית של המדיניות בימינו" וכו'. ואמנם כן; אף־על־פי שהלמדנות המדינית והסוציולוגית נתפתחה ונתדקקה מאד מאד, ואף־על־פי שהתורות והמשנות הצופות־לאחור והרואות־את־הנולד נתרבו ונתחדדו – מחייבת שורת־האמת לומר, שמעולם לא היה האדם נבער מדעת ונבוך כבימינו. ולא עוד אלא שאפילו על העבר הוא תוהה עדיין בלא יכולת להבינו כהלכה, כי חידה כבדה רובצת גם עליו. קל וחומר שאינו יודע לפענח את האותות הבאות, שהוא מנחשם ומלחשם בלי הרף. עומד הוא מול עיי־חרבות של שיטות הסברה, שביקשו פעם זכות לעצמן להיות מורות־דרך יחידות שאין בלתן, ומדדה עליהם מתל לתל בלי למצוא מנוח לכף רגלו. הודאות נעשתה ספקנות, והספקנות הקודמת העמיקה מעניתה. מרחץ־הדמים האיום צבע את הספקות בצבע בולט, המבהיק באדמימותו למרחק. שחה גבהוּתה של התיאוריה הכל־יכולה. בספירת חיי החברה, שבה מכריע האדם ורצונו ויצריו, שבה אפילו הטבע גופו נהפך לחטיבה אנושית, עמידתנו דלה וריקה על אף עושר הרעיונות וברקי העיונים.

ואל נא יפורשו הדברים שלא כהלכה: לא בזכות המבוכה מדובר כאן, כי אם על אסון המבוכה. תכלית האדם לראות נכוחה ולעשות נכוחה ולא לשגות ברואה. אולם עובדה היא, שדוקא בימי מסה והכרעה, שבהם זקוקה החברה לבינה יתרה ולראייה יתרה, לוקים החוּשים ואפלה יורדת לעולם. בשעה כזאת אין טוב מאשר לחזור אל היסודות הראשונים, אל עשרת הדיברות, אל האלף־בית. פשטותם של אלה, חין־ערכם, הסתברותם וחיוניותם הרבה מכשירים אותם להיות כוח מעודד ומדריך. כשם שבגלל הסגולות הללו הם נוחים להשכח ולהדחות לקרן־זוית. יסודות אידיאולוגיים מורכבים מגרים את שכלנו ואת הרגשתנו, מעוררים אותנו בחידוּשם ובתבענותם; מה שאין כן דיברות פשוטות, שכבר נעשו נחלת הרבים והכל מודים בהן. לפיכך אם יש אולי איזו ברכה בקללת הנאציזם שירדה לעולם, הרי זה בכך, שהוא כפר אפילו בשבע המצוות, שקדמו למתן תורה, וביטל את עיקר העיקרים, את ערך האדם. ובזה זעזע אף את השאננים שבאומות והכריחם להילחם עמו. אך חובה היא לומר את האמת, שלא הוא בלבד כפר בעיקרים אלה. כפירה זו נתגנבה ונכנסה גם לתוך חלקים מסויימים של תנועת הפועלים בעולם, אשר אמרה לכונן עולם חדש, סוציאליסטי. בפלפולים דקים וגסים הכשירו את הקרקע למוסר יחסי וליחוס מוסרי חדש. הפלפולים האלה נדבקו כצרעת במוחה ובלבה של האנושות. וכל־אימת ששאלה גדולה עולה על הפרק, אשר פתרונה דורש אמת־מידה אנושית, מיד מתיצבים פלפולי היתר ואיסור, המשמשים עלי־תאנה ליצרי שנאה וחבלה ישנים־נושנים ומעוותים את הישרה.

ב    🔗

אילו היו היחיד והחברה משווים לנגד עיניהם תמיד את נקודת־המוצא ואת נקודת־המטרה כאחת, אילו זכרו את האלף־בית של שאיפתם, את האותיות של האידיאל, ודאי היו זוכים לקנה־מידה אמיתי במעשיהם. אבל הדבר אינו כך. טוב איפוא לחדש בזכרוננו כמה מן הנחות־האב של תפיסתנו הסוציאליסטית.

אל“ף: חיי האדם הם הערך העליון והמוחלט. כל שאר הערכים כפופים לזה ומשמשים אותו. הזכות לחיות אינה יכולה להיות על תנאי ולא מוגבלת ע”י שום שיקולי־דעת תכליתיים מצד מישהו, ולא מנוצלת ע"י לחץ חמרי או רוחני. מה שמסייע להתעצמותם של חיי האדם ולהתפתחותם – כשר, מה שמזיק להם – פסול.

בי"ת: זכות ההגדרה העצמית נתונה לכל יחיד, הן בעולם הרוח והאידיאות והן בעולם החברה והעשייה. אין זכות זו בגדר ערעור, הואיל והערעור עליה מערער את עצם קיומו של האדם בתורת בן־חורין. לפיכך חובה היא ליתן לכל אחד חירות הדיבור, ההבעה וההתאגדות החברתית.

גימ"ל: תכלית החיים וטעמם בפיתוח האישיות של היחיד וסגולותיה השונות. כל יחיד לא זו בלבד שהוא רשאי לגלות בגניזה שבנפשו את מיטב כוחותיו וכשרונותיו, אלא הוא מצווה ועומד על כך. הוא חייב להגשים את עצמו, להוציא את עצמו מן הכוח אל הפועל. כי היחיד הוא הישוּת הראשונית, הממשית ביותר, בעולם־האדם, והוא חותך חיים לחברה ולמדינה, ולמין האנושי.

דל"ת: לכל יחיד יש מצפון אישי וחברתי, המצווה עליו לדון מעשים ומאורעות ויחסים בחברה לכף חובה או לכף זכות. המצפון הזה הוא יסודו של עולם. הוא הפנס העיקרי המאיר את הדרך. בהעדרו משתררים עוורון ואפלה. באין מצפון אישי אין מצפון אנושי, יש רק מליצה בעלמא. מצפון זה עשוי להתעקם ולהסתאב במסיבות־חיים מסויימות או בהשפעת חינוך גרוע, אך הוא חי וקיים ופועל תמיד, רק עליו אפשר לסמוך. הלחץ החיצוני או הכפייה על מצפונו של היחיד מבשרים את ראשית התמוטטותו של העולם האנושי התרבותי.

ה“א: כל אדם אחראי לגורל הכלל, והכלל שוב אחראי לגורל כל יחיד. אין כלל מחוץ לתחום יחידיו, ואין יחיד מחוץ לתחומי כלל. כלל בלא יחידים הוא הפשטה ריקה, שאין הדעת סובלתה; יחיד בלי כלל, בלא אומה, אינו יכול להתקיים אפילו שעה אחת. החברה מצווה לקיים כל יחיד שאינו יכול עוד לקיים את עצמו אם מחמת זיקנה או מחמת שניטל הימנו כושר עבודתו בדרך אחרת. וכן חייב היחיד לשקוד על טובת הכלל ע”י ויתור מועט או מרובה מדעת ומתוך הכרה על הנאתו או ע"י מעשה־שירות למענו, כדי ליפות את כוחה של החברה למלא את היעודים המוטלים עליה.

וא“ו: כל פעולה כלכלית או מדינית או ציבורית, הנעשית ע”י החברה, המדינה או המפלגה, צריכה לקבל את אישורה של החברה כולה או רוּבה. בענינים כלליים, הנעשים לטובת הציבור כולו, אין לסמוך, בשלב־התפתחות זה של האדם, על נדבת־לבו של היחיד בלבד, אלא יש צורך להתקין איזו סמכות של הכלל. סמכות זו של הריבוי המאורגן, אם בדמות מדינה הומאנית ואם בדמות חברה או עדה, היא תולדת הנסיון האנושי וכורח־החיים. כל יחחד מפקיע, כביכול, מרשותו חטיבה קטנה של חופש ומעביר אותה מרצונו לרשות הכלל המאורגן, לשם ביצור החופש והאדרת החיים. אולם שלטון הכלל בכל צורה שהיא חייב לקבל גושפנקא של כלל־היחידים. הם בוחרים בנציגיהם וקובעים את גבולות שלטונם, מחייבים את פעולתם או שוללים אותה.

זיי"ן: תמצית התפתחותה של התרבות האירופית וערכה מגולמים במשטר החירות המעניק זכויות שוות לבני אדם, המטיל חובת עבודה על הכל, המאפשר לכל אחד להינות מן הנכסים החמריים והרוחניים והנותן סיפק בידו לפתח את אישותו. אי־שוויון הוא אבי כל צרה חברתית ומדינית. אין טבע האדם סובל משטר, המפלה בין אדם לאדם, בין דם לדם או בין מעמד למעמד. דוקא בתקופות של מהפכות, שבהן מעמדות עולים ויורדים, וקערות של סדרים נהפכות על פיהן, ויחידים מתעשרים ומתרוששים, ושושלות נובלות ונוצצות – דוקא בימים כאלה מתגברת הכרת השויון בלבות האנשים ונעקרת כל מחשבה בדבר אי־שויון מלידה או בחסד־אלוה. אפשר לשעבד אדם ולשלוש ממנו את זכויותיו לעונות קצרות או ארוכות, אך סופו לגדע בריחים ולנתק כבלים ולצאת לחירות.

חי"ת: הסוציאליזם, שראשיתו נעוצה באותה תקופת־קדומים, שבה החל האדם להתקומם על העוול ועל הרע ולשאוף לעולם מתוקן יותר, – אדיר חפצו לכונן חברה אנושית טובה יותר. על אף גווני התפיסה והתוספות למיניהן יש בו בסוציאליזם ההומאניסטי סימן־היכר אחד משותף: הוא שולל את סולם־המעלות המעמדי ומחייב את סולם־המעלות בערכין; הוא מתעב את קידוש האמצעים הטמאים למען מטרה נעלה וחותר לאחדות שלמה בין הדרכים והתכלית הנרצית; הוא רואה את האדם הקונקרטי, החי והקיים עכשיו, במקום זה ובשעה זו, כנושא העיקרי והממשי של שאיפת התיקון והמהפכה; הוא כופר בזכותו של איזה מכשיר שהוא, בין בדמות מדינה ובין בדמות מפלגה או כת צבאית, לרכוש לעצמו בעלות עליונה על חיי האדם והחברה, הואיל וכל אלה אינם אלא כלי־תשמיש של האדם והחברה ולא תכלית בעלת חויה עצמית עריצה ונוגשת. היפוכו של הסוציאליזם הזה הוא הדיקטטורה לכל צורותיה, המיישנת את היחיד ואת הכלל בשיר־ערש של ארעיות. “אמצעי־דיכוי־אלה”, אומרת היא בנעימה חייכנית שיש בה כדי להמית, “אינם אלא ארעיים עד שייעקרו האלמנטים המזיקים”. אך זוהי הבחנה של תוהו. לא מצינו בהיסטוריה אפילו מקרה אחד, שעריץ בא והודה לפני הפמליא שלו: עברה הארעיות ובאה שעת־הקבע, מכאן ואילך לא אוסיף לערוץ את בני עמי, אלא אכפף להם לרצונם. זוהי האוּטופּיה הנוראה ביותר והמסוּכנת ביותר, שהיתה מימות עולם. עשבים יעלו בלחייהם של דורות רבים והעריץ לא יצא בדימוס. אם לא יהיו חוטאים, ימציא אותם, ובלבד שיהיה לו את מי לבער ולהוכיח, כי עדיין יש צורך בו. מי שאינו רואה זאת ומפטיר: אמצעי־ארעי, או דיקטטורה של פרולטריון עד שיעבור זעם וכו', הריהו נעשה שותף־בפועל להרס העולם, כאותו עכביש שבאגדה שהוסיף קורט של אש לחורבן בית המקדש.

ג    🔗

ובשעה שאתה בא ומנסח כמה דיברות־יסוד של תפיסתך הסוציאליסטית שאינן הולמות משטר־הגשמה מסויים, מיד באים מקשנים ומקיפים אותך בשאלות של סתם: ואתה כלום אינך מודה, שצריך להרוג את הפושעים ואת הרוצחים הפאַשיסטיים? אם כן, הלכה חמורך! שהרי גם אתה אינך מודה בזכותו של כל אדם לחיות. וכיוצא באלה שאלות, שכל עיקרן לא בא אלא להוכיח שכולם רשעים ואין צדק בארץ, וכל צורות הסוציאליזם מוליכות לדיקטטורה ולמעשה־אלימות.

לפיכך יש צורך בימינו לחזור ולהדגיש, כי הדוגל בסוציאליזם אנושי, אינו גורע עין כלל וכלל מן המצבים השונים והמשונים, המחייבים מלחמה בפשעים ובפושעים, וביעור הרע באמצעי־שלטון וכוח. אדרבא, דוקא מי ששואף באמת לחברה מתוקנת ומשתדל לכוננה לאלתר, בכל מקום שאפשר – יכול ורשאי גם לדון בכל חומר הדין מבעירי תבערה ותליינים ומתעללים.

יחידים וקבוצות אנטידימוקרטיים, החותים גחלים על ראשה של הדימוקרטיה, לא יינקו. אסור שיצאו נקיים. הן זאת היתה אחת התקלות העיקריות של המשטר הדימוקרטי, שאיפשר להם למהרסים פנימיים לנפץ בכשילים ובכילפות את יסודות החברה, שבצלה הסתופפו ומחסותה נהנו. כל חברה דימוקרטית מלוכדת, שרצון לה לחיות וליצור ערכין ויכולת לה להתקין חיים נכוחים, מן הדין שתהא מושתתת על סכום מסוים של עקרונות והנחות משותפים, ערכי רעיון, חוק ומעשה. ולאחר שרובה הגדול של החברה הגיע לידי קביעת משטר מסויים בדרכי דיון ועיון דימוקרטיים, שוב אין המיעוט בן־חורין לעשות או לחדול ככל העולה על רוחו ולחלל חוק ולהפר ברית. ובמידה שהוא פוגע בנימוס, עובר על חוקים, משבית מנהגי־חיים וחותר תחת מוסדות ואשיות – הריהו עבריין ודינו כדינו.

עונשין אלה, שייענשו עבריינים לפי חומר פשעיהם, תריס הם בפני הורסי חברה. רשאי רוב דימוקרטי במדינה, השליט על פי כללי הדימוקרטיה והעומד מפקידה לפקידה לפני בקורת העם, לשמור על יסודות משטרו האנושי גם אם שמירה זו מחייבת ליטול מן המיעוט, מקעקע את כל הבירה, כמה זכויות ואף לבער יחידים פשעניים מן העולם. וכשם שאיולת היא להלחם עם חיות רעות הפורצות לתוך ישובי בני אדם, באמצעים רוחניים רכים, כך איולת היא להלחם בנאצים רצחניים באמצעים דימוקרטיים רגילים. יש לשים חָח באפס ורסנם. האלימות היא כאן רע הכרחי. הבא להרגך – השכם להרגו. ברם, רע זה אם כי הוא הכרחי ולא יגונה, הרי גם לא ישובח. רצוני לומר, שיש לראות תמיד את מעשי־האלימות כרע ולא לשיש אליהם. האידיאולוגיה של היתר־דמים והחינוך לרצח־של־מצווה אינם מסוכנים פחות מן המעשה עצמו.

כללו של דבר: הסוציאליזם ההומאניסטי היה ויהיה סוציאליזם לוחם, העומד על נפשו ועל נפש נושאו, המגן על הישגיו בכל כוחו ובכל מאודו. פחות מכל סוציאליזם אחר הוא מוכשר לפשרות בתחום המטרה שלו. סוציאליסט אמיתי אינו מוותר לעולם על קנה־המידה האנושי שבידו, ותמיד הוא שואל: מועיל מעשה זה או זה לאדם, אם לאו? הלו הוא אם לצריו? המשמש הוא אותו, או איזו מטרה זולתו? שום פתקים ואֶטיקטות ותארים לא יתעתעו את דעתו. הוא יביט ללב כל משטר ולנפש כל פרוגרמה ולרוחה של כל ממשלה. הוא ידון אותו לפי מעשיו ולפי תורתו כאחד.

אנו שרויים עכשיו בתוך דמדומי ימי־הבינים. הכל מתנבאים לעולם חדש, לסדר־חיים מתוקן יותר. אנו שומעים כבר את אנקת הצעדים הראשונים של האנושות, העולה מן הרחצה האדומה וכולה פצע וחבורה ואין בה מתום. המלחמה לא יישרה הרבה הדורים ולא פישטה את העקמומיות שבלב, לא של היחיד ולא של החברה. הנסיונות המרובים נעשים עכשיו בתחום העיצוב המדיני גם אם יצליחו, לא תהא בהם ערובה לתיקונו של עולם, כל עוד לא יעוצב גם דיוקנו החדש של האדם הסוציאליסטי. והאדם הזה לא יצמח בשטר מדיני וחברתי מדכא, העושה אותו מרכבה למטרות זרות לרוחו ולרצונו. החברה החדשה בת־החורין היא היצירה הרכה והעדינה ביותר, שלא תקום ולא תכונן אלא ע"י אדם בן־חורין, שדעתו נשמעת וערכו ודאי. אם התיכנון הכלכלי רב המידות, שעוסקים בו עכשיו ברחבי־העולם, ישמיט מחוגי־ראייתו את נפש האדם ואת צרכיו האמיתיים ואם הוא יביא אותו במנין כאובייקט בלבד ולא כסובייקט, – שוא תיכנו מתכננים. אפשר למות מחמת חוסר תיכנון כשם שאפשר לגווע מתוך שפע של תיכנון. לא הסיסמאות עיקר, אלא הכוונה האנושית הצפונה בהן ותוכן הגשמתן. רק קנה־מידה אחד לא הכזיב ולא יכזיב: היחס החיובי המוחלט לחיי אנוש ולערכו – האדם כתכלית־התכליתות.

תש"ה