אל הסרט “הדיקטטור הגדול”, המוצג עכשיו בארץ, אין לגשת באמת־מידה מקובלת. הוא נוצר במחשבה תחילה להיות סם־שכנגד לפולחן־הדיקטטורים ולעמולה השחצנית והממללת רברבין של הנאצו־פאשיזם. כונתו היתה לצנן קצת את המוחות החולניים המלוהטים, שהתחילו לצייר להם את היטלר ואת מוסוליני בדמות אלים צמאים, שבכוחם להחריב עולמות בהבל־פיהם ולהעתיק מוסדי ארץ ממקומם. לפיכך אין הדגש מוּשם בצד האמנותי בלבד, אלא גם בצד הציבורי והחינוכי. ה“מה” חשוב כאן כמו ה“איך”. וכל החסרונות והמעלות שבסרט זה צריכים להזקף על חשבונה של עובדה זו, שהוא נועד להיות חטיבה של תעמולה משעשעת, של מעשה טיהור מוסרי ושל העמדת הדיקטטור באור או בצל של ילוד־אשה חלוש ואכול קטנוּת.

אולם במקום שאתה מוצא את צ’ארלי צ’אפּלין, שם אתה מוצא אמנות, אמנות שממילא. כל זיז שלו וכל מיפתח פה, כל תנועה וכל עוויה, שופעים משחק אמנותי וחיים אנושיים. האמנות של צ’אפּלין בסרט זה אינה צריכה, איפוא, ראָייה, אלא ראייה. היא שרירה וקיימת מן ההפועה הראשונה ועד האחרונה.

נמנה תחילה את חסרונותיו של הסרט. צ’אפּלין מצטיין לפי טבעו בגילום דמויות של נעלבים ואינם עולבים, של מקופחי־עולם, של בזויים ומושפלים. הוא רב את ריבם, תובע את עלבונם ומחזיר להם על הבמה את צלם־האלוהים שבהם. הוא גם מגלה כוחות התנגדות חזקים וחיוניים בעלובים אלה, המסכלים לא פעם את מזימות אלימי־העולם ושמים לצחוק את כוחם וגבורתם. הם מכשילים שוטרים גבוהי־קומה ולבושי מדים מצוחצחים בהינף־רגל אחד. די לו לצ’אפּלין שימצא חור או חבית ריקה ומיד יתחמק מעיני רודפיו החזקים והרבים. וגם כשהוא נתפס הוא משפיל ומבזה את תופסיו באופן שאנו רואים בעליל, כי אותו עלוב אינו חלש ואינו נטול־עזרה כפי שחשבנו תחילה. הוא מנצח את החזק ממנו בקלותו ובזריזותו וביחס הביטול שלו. החזק בא מזויין בשריון קשקשים ותנועתו כבדה ורצינית, ואילו הוא, החלש, בא כדוד, בחלוקי־אבנים קטנים ובשחוק על שפתיו. בעיצובו של טיפוס זה אין ערוך ליכלתו של צ’אפּלין, להמצאתו ולחידודיו המפולפלים. אולם בסרט שלפנינו צריך היה לגלם דמות של דיקטטור תקיף ומפיל אימה, רב־פעלים ומייצג אוּמה גדולה, ומשום כך לא יצאה זו מתחת ידיו מתוקנת כראוי. גם קומתו אינה מתאימה למי שצריך להתלבש בלבושו של היטלר. דבר זה נוטל מאתנו את האילוזיה, שצריכה להיות גם בסאטירה, שהיטלר התיצב ועומד לפנינו. שהרי לא את קומתו הגופנית של היטלר צריכה הסאטירה לקפח, אלא את קומתו הרוחנית, את העירבוביא והטירוף שברוחו. ואילו אם מקטינים את גופו שוב אין אנו מתוחים לראותו בקלונו הרוחני, מתיחות, שמצויה בשעה שיש לפנינו שני הפכים בנושא אחד. על כן הצליח צ’אפּלין, בתפקידו כספּר יהודי, במאוד מאוד, ואילו הדיקטטור הוא חסר שלמות. כי משחק הקרבן מותאם לו ביותר ולא משחק התקיף. וההוי היהודי נמסר בסרט יפה להפליא.

חסרון יסודי שני, שהוא שאר־בשרו של הראשון, אנו מרגישים במיעוט דמותה של הדיקטטורה ככוח גס ואכזרי. הדיפלומטיה מתגלית כעלובה וכחסרת שחר, מעשיה כאויליים וכל המנגנון מוקטן ומונמך עד כדי רצון לראות בדימוקרטיה, המפחדת מפני דיקטטורה כזאת, עדה של רכי־לב וקצרי־ראייה, שבמקום למגר אותה במחי אחד היא נרתעת ונלחמת בה בכובד־ראש. רושם זה שהצופה מתרשם מן הסרט אינו מעלה אלא מוריד. לאמיתו של דבר, הרי הדיקטטורה היא כלי מלא נקמה, חמת־זעם ואכזריות־רשע. אמנם היא רקובה מבפנים ומונהגת ע"י בזויי־אדם ושפלי־נפש, אך גם דרך־ההיתול אינו צריך להקל ראשו בתכונתה העיקרית, המכלה את העולם.

ברם, הערעור מוסב על מידת ההפרזה ולא על העקרון, על הענפים ולא על השרשים. ועקרונו של צ’אפּלין הוא: המתת היריב בכוחה של אירוניה וסארקאזם. נחש מצא והריהו מבטל את ארסו ע"י הטלת ארס ממין אחר, ארס האירוניה. נטפל הוא לאשמדאי של דורנו, שאין קץ ליהירותו ותעתועיו ומוחצו מחץ אחרי מחץ בשבט פיו ועוד יותר בסיטואציות מגוחכות שהוא משכין אותו בתוכן. כל הלבושין ההדורים־ההדורים שנתעטף בהם נופלים פתאום מעליו, והוא ניצב לפנינו מעורטל ומוצלף ומטורף.

נשקו של צ’אפּלין הוא הנשק החד ביותר, שכוחו יפה כנגד היטלר ומוסוליני. כוחה של המלה הכתובה ושל הדיבור הנשמע תש. אין־אונים עומדים גדולי הבלטריסטים, שידעו ליתן ניב לחויות ולנפתולים מורכבים ביותר, מול אותה חית־בראשית, ששמה היטלר. קולמוסיהם נשתברו, פיותיהם לקו בעיפות וקולותיהם נצטרדו. הם תיארו את הדיקטטור הזה בכל הסממנים השליליים שבאוצר הלשון האנושית. הם לוו מלים וביטויים וסמלים מן המיסתורין המערבי והמזרחי, מן האגדה ומעולם השדין והרוחין. ואף על פי כן לא הצליחו להגדיר בריה זו מהי. בחום רב ובקנאות לאמת ביקשו להשניא את הדיקטטור הגדול על הבריות, לצייר אותו בצבעי שאול וגיהנום – ולא עלתה בידם. הלשון הרצינית שבפיהם היתה למכשול להם. יותר מדי לב ונפש היו מושקעים בדבריהם בכתב ובעל־פה. הם רצו למצותו מיצוי רוחני בכלים רוחניים מזוקקים. ההגדרות הדקות בלבלו. הקהל לא שעה אליהן. אי אפשר היה להשניא את היטלר ולהוריד את כבודו ע“י שהוכיחו, כי כל שורה בספרו “מלחמתי” מלאה שגיאות וסירוסי לשון. מה בכך? הוא לא הראשון ולא האחרון למום זה. זהו מום אינטלקטואלי ולא עממי. בזה לא תתפוס המונים ולא תשכנעם לראות בו אפס עגול. מוקיון, המושיט לשון בגלוי לכל ערכי תרבות ולכל נימוסי עמים, אינו נרתע מפני שבט מוסר. אולם הוא רגיש מאוד לכבודו. הוא חרד ביותר לאגדה המהלכת על גבורתו. הוא נשרף מרוב תאוה להתפרסם ככל־יכול, כמלך מלכי המלכים. זוהי ציפור־הנפש שלו ופה צריך לפגוע. מכאן יוצאת נשמתו. עם מוקיון תתמקיין. באף הזה תשים חָח. התיאור המילולי נסתיים, רשות הדיבור לבימוי. הדיקטטורים הם חכמים גדולים בשעה שהם משולחי רסן ומשתוללים כאות־נפשם. אך על הבמה, במקום שיש ריז’יסור ובמאי, המשגיחים עליהם ובודקים את אורחם ורבעם, הם מגוחכים. ולא משום שמישהו עושה אותם כך במתכוון, אלא משום שכאלה הם תמיד. צ’אפּלין אינו אלא מגלם מה שכתוב ב”שיחות היטלר" עם ראושנינג. התקפות השגעון וקצף הטירוף אינם בדויים. צ’אפּלין רק החיה אותם על הבמה ועשה מהם מראה־עינים, שהוא יפה יותר מהלך־נפש. כאן אנו רואים את כל שדיפותו. כאן רותח הסיר הנפוח. הלעג השנון תוסס ומפעפע. סילון של עוקצין דקים וגסים נשפך על שני הדיקטטורים והם מפרפרים כיצורים עלובים על כל רוב יכלתם.

ודאי, ישנה הפרזה לעומת המציאות. אולם כל ריכוז של פרטים ומקרים בדמות אחת טיפוסית היא הפרזה. ובזה כוחו של התיאטרון. צ’אפּלין לא נכוון כל עיקר להגיש לנו סרט מחיי החצר של הדיקטטורים, ולא האמת המציאותית היתה לנגד עיניו. הוא רצה לסייע לנצחון. הוא משלח מקלעים שברשותו אל המצודה ההיטלראית, הוא שופך חומצת־גפרית על פני הדיקטטור. ולא איכפת לו אם אחר כך פניו מסורסים ומכווצים ומלאים צלקות. אדרבא, בזאת חפצו. הוא משתדל להפיג את הצער שבלבבות בני אדם, לנחם את קרבנותיו של הדיקטטור הלזה, והריהו מפכח את האימה והיראה שבלבם מפניו. הם צוחקים ומיטהרים. שום נשק סודי לא יצליח יותר משנקו של צ’אַפלין. כשחברו־מצילו שואל אותו בשעת סכנה חמורה לחייו אם אַרי הוא, הריהו משיב: כן, הנני ואֶגאֶט־אַרי. רמז לצמחוניותו של היטלר ולטפשותה של הגזעיות באחד.

חין־גדולתו של צ’אפלין בנאומיו. כידוע גזר על עצמו צ’אפלין שנים אחדות שלא להשתתף בסרטים מדברים. הוא אחד לטעמו. הדיבור מקלקל. כוחו של הרעינוע בתנוע, בהמצאה הטכנית. את הדיבור הניח לתיאטרון. בסרט זה הוא מתיר לו את הנדר הזה. צ’אַפלין נואם. אך כיצד הוא נואם ומה הלשון שבפיו. תחושה עמוקה העמידתו על כך, שאם יחקה את אחד הנאומים של היטלר או מוסוליני לא יגדיל לעשות. לפיכך הוא בדה לו מין שפה, שהיא צירוף של הברות וגעיות ונעירות, שפה, שרק אוכלי־אדם קדמונים דברו בשכמותה, ואותה הוא שם בפי היטלר. כל נאום יוצא מפיו כמקהלה של צריחות היוליות וגלגולי־דיבורים מוזרים, המטילים אימה ומהפנטים בגסותם ובגלמיותם. שום חיקוי ברור של נאום לא יעניק לנו אפילו אחד מששים של הרושם, אשר פיטומי־מלים אלא חרותים בנו. זוהי בת־הקול, שכל נאומי היטלר משאירים אחריהם לאחר ששמענום. הלשון האנושית היא ענוגה ביותר מכדי לשמש כלי־מבטא בפי השטן הזה. הלה זקוק לכלי־שרת אחר, לצויחות ולצרצורים, ואותם נתן צ’אפלין בפיו.

רק הנאום האחרון, בשעה שהוא מתכבד בו על פי טעות בתורת דיקטטור מדומה, נאום, שבו הוא צולה את הדיקטטורה על גחלים, מביע את אמונתו ותקותו בחירות האדם ובנצחון הטוב – רק הנאום הזה הוא כולו דברי אלהים חיים. כאן הפר צ’אפלין את שבועתו, ויצא מגדרו ונואם ממש. ובניגוד לנאומי הדיקטטורים הבלולים והטרופים, הוא נושא באותה מסיבה משא יפה ומפואר, בשפה חמודה להפליא. רשות הדיבור ניתנה שוב ללשון בני אדם, למלים פשוטות ולבביות, לשפת הנפש. איזה פלואידום נוטף ועובר מן הנאום אל הקהל, שנתאסף לשמוע את הדיקטטור הגדול, והוא עולה כולו בלהבה הקדושה של דברי האמת והמשפט.

מילי־מיליונים של בני אדם ראו ויראו את הסרט הזה. הם יתענגו וישתעשעו. מוחותיהם יפקחו להבין, כי גם הדיקטטור הגדול אינו אלא בן־תמותה פשוט, העתיד ליתן את הדין על כל מה שהרשיע. הם שיאבו אמונה ובטחון. על כן גדול ערכו של הסרט. ולשוא מחטטים המבקרים המושבעים של סרטי הקולנוע וקובלים על קיפוח סיפור־המעשה. בסרט של “קיטש” מרובה בלי ספק היסוד הסיפורי, ואעפי"כ ראוי לאדם המכבד את זמנו לבלי לראותו. “הדיקטטור הגדול” הוא חטיבה חינוכית ואמנותית, מידת תועלתה וחשיבותה שקולה כנגד איזו אמצאה טכנית חדשה במלחמה, המקרבת את קץ הדיקטטורה. האירוניה והסארקאזם של צ’אַפּלין עתידים לחתור חתירה רוחנית תחת מוסדי הדיקטטורה ולסייע להעבירה מן העולם.

תש"א